רקע
יעקב שטיינברג
בעל -הון
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

בעיירה הדלה, החבויה בתוך יערות-הביצה של פּולסיה, היה עלי לגמור דבר-מסחר רק עם בעל-חנות אחד, ואולם הדבר גרם, שאהיה זקוק לבלות שם בעצם תקופת-הסתיו יום תמים של גשם וחשכת-ערפל, ולהישאר גם ללינת-לילה ארוך. אבוי למי שידע את טעם הלילות האלה בבית-אכסניה של יהודי בן-עיירה, במקום שעל-פי-רוב הנך אורח בודד, והקול הרווּי עצב של בעל-האכסניה הזקן, השופך שׂיח בשעת קריאת-שמע שלפני שינה, מרביץ אותך על-כרחך על היצוע הקר באמצע האשמורה הראשונה… אתה מאריך לשכב בעינים פקוחות ונותן את אזנך לשמוע את שאון העמל של המגפים הכבדים, הדורכים במקום הרפש שמאחורי חלונך, ואתה מאזין לשומר-הלילה, המקדים לנקש בשני לוחות-העץ לפני כלות השעה התשיעית – ופתאום תהיה מסביבך הדממה הרבה, דממת-תעתועים ארוכה הדומה לעצם החדלון. ברגעים כאלה לא ישוער כלל נדנוד-איברים שלפני שינה, דומה לך, כי צללת במי-חמר קופאים. וככל אשר תוסיף לשכב כן ילך הלילה מאחורי חלונך הלוך ושחור, והעיירה תהיה בעיניך כאבן עקרה בתוך המדמנה: אדם לא ישב לנוח על צלעותיה החשופות, ואיש לא ידחנה ברגלו, למען הפוך אותה. מן הדממה לא יבוא קול צחוק, לא יגיע הד-צעקה. מה-חפצת להאמין, כי באחד הבתים הדלים יריע קול-צחוק, כי באיזה חדר-מטבח מנקשים בצלחות שטופות לסעודה של שמחה, או כי איזה עלם רך בשנים מצפה בעלטת-הלילה לצאת נערה ולבו הולם מאחורי אשנב של בית קטן. אך ידוע תדע, כי בבתים חדלי-הדמות חולצים עכשיו יהודים קשי-יום את המגפים הכבדים מרפש, ועוללי-עוני יתנו קול-צווחה מתוך מיטות אמותיהם. מה-רב העצבון הזה!

גלוי היה לפני טעמה של לינת-לילה כזאת, על-כן הוספתי לשבת שעה אחרי שעה בחנותו של בעל-העסק שלי, נתתי אוזן קשבת לסיפורי מאורעות משונים והגּחתי אל קרבי את כל ספיח-הדיבות של העיירה הקטנה; הייתי זקוק לשמור בזכרוני כמה וכמה שמות אנשים, אשר העלה לפני איש-שיחתי, חנוני בא בשנים, אשר לבו לא ידע רחם את הסוכן-הנוסע העצור בחנותו. בין-כה ירד הלילה; הנער המשרת, המנמנם מתוך בטלה, העלה מנורה רחבת-כרס, שהרקידה להב אדמדם, ובעל החנות, כאילו חיכה לזה, שיווה כעין קביעות יתרה על ישיבתו והתחיל מאריך בסיפורים… ולו נכנס למצער קונה אחד! וככה היה הערב הולך ונמשך וישיבתי ארכה באופן כזה עד השעה השביעית. ידוע ידעתי היטב מה שצפוי לי באכסניה, אך טבעי כטבע כל סוכן-נוסע, וקשה עלי הישיבה בחנות של איש-עסקים שלי בשעה שאין פדיון… ואולם כשיצאתי בשעה מוקדמת זו מן החנות וראיתי לנגד עיני את מגרש השוק, המשתרע כים שחור של מדמנה – לפת פתאום קור את לבבי. זקפתי בלי-משים את צווארון המעיל עד למרום-אזני ונשאתי את רגלי ללכת כלפי אור הפנס הבודד, שהיה דולק לפני פתח האכסניה. בלעדי נגררו עוד עוברי-דרך אחדים על פני מגרש השוק השטוף רפש, והיה דומה, כי כל אחד חוצה את המדמנה מתוך מזימה מיוחדת… ובעוד אני משרך בעמל רב את דרכי ועיני המורדות שואפות את ברק-הרמיה אשר לביצה, ראיתי פתאום את עצמי כאילו נקלעתי לתוך ים-הקרח…

אך הנה פתחתי את דלת האכסניה, ולנגדי נישא ובא זמזום חי של מיחם מוכן, ורק אז הרימותי את ראשי, נכנסתי לתוך חדרי, שתנורו היה מוסק, והגעתי לידי-כך, ששפתי המליטו כעין צפצוף של ניגון. בין-כה אימנתי בנעימות מתונה את ידי להדלקת המנורה, והייתי נוהג זהירות כלפי עצמי, שלא יכלה בלא-עת כל טוב-הרוח שלי, המתגלם בצפצוף השפתים. בקול רם נתתי צו, שיביאו לפני את המיחם; שתיתי את התה מתוך שהות גמורה, וכל כוס וכוס הייתי מלוה בצפצוף של זמר אחר. אך לאחרי שהמיחם נשאר על השולחן משותק וקר ולתוך חדרי נכנסה, שלוחה מאת בעלת-הבית, בת-ערלים מכוערת ואחוזת-תנומה, ושאלה אותי, אם אואיל לסעוד סעודת-ערב, אחז פתאום את לבי רגש תפל של בחילה, אשר המריצני לקום ולצאת מן החדר. זמן-מה הסתובבתי בתוך המסדרון, עברתי הנה ושוב לפני חדרם של בני-הבית, ומדי פעם בפעם שבתי והצצתי בעד הדלת הפתוחה למחצה. פנימה בחדר ראיתי את זוג הזקנים יושבים אל השולחן וגומרים את סעודת-הערב; ילד לא ישב אתם, אורח לא נמצא במסיבתם, אף הם בעצמם לא הוציאו כל הזמן הגה מפיהם, ועם-כל-זה תקף אותי פתאום חשק נמרץ להיכנס למחיצתם, לשבת על כסא ולהיות עד-ראיה לארוחת-הערב הדוממה של זוג-הזקנים… אותה שעה הייתי מתאוה כל-כך לראות פני אדם! זמן רב התאפקתי, כאילו חפצתי לדחות לעתיד את העונג הרב הזה, אך סוף-סוף גבר עלי יצרי ועברתי כנכלם את סף החדר. הזקן, שגמר כבר את ברכת-המזון, לא השיב לי ברכת-ערב, ורק זקן-השיבה שלו רטט במקצת; מבלי למוש ממקומו שׂיכל את ידו והוציא מתוך ארון-הספרים הנמוך מחברת-עלים צנומה, הרכיב בדממה על אפו משקפים גדולים והתחיל מעיין עיון שלפני שינה… בעלת-הבית, שנראתה צעירה לימים רבים מבעלה – זו היתה, כנראה, אשתו השניה של הזקן – אמנם ביקשתני לשבת, ועל פניה הופיע לרגע חיוך-חן של בת ישראל נאה, אשר לא ידעה מעולם כי ניתן לה יתרון-יופי. שלחתי אל הזקן מבט מן הצד ונכנסתי בשיחה עם בעלת-הבית. האשה בת הארבעים וחמש דברה בקול יוצא מן החזה, קול נעים ומלא של אשה שלמה בגופה, הגומרת את מיטב שנותיה. הדבר גרם לי הנאה – לשבת ולשמוע, איך שהיא ממשיכה כל דיבור ומביטה עלי כמו מגבוה. רגע אחד גם הרהרתי בפני-עצמי, כי האשה היושבת לפני לא שימשה רוב ימיה בתור בעלת-אכסניה, ואמנם במשך השיחה העלתה בעלת-הבית את זכרון החנות של סחורות-ברזל, אשר עוד לפני שנים לא-רבות היתה מפרנסת את ביתם בכבוד: רק “בימים ההם” שודדה אותה חנות עד-תום, והיה הכרח בדבר להשתקע במקום נידח כזה ולאחוז בעסק ביש של בית-אכסניה.

“מה יגיד כבודו, מותר לאמר, שזה מקום נידח?” כוונה אלי בת-שיחתי בשאלה, ותוך-כדי-זה היא מעלה על פניה הרעננים בת-צחוק עצובה ורבת-חן.

אני נזכר בבת-אחת, כי לא כלתה עוד השעה השמינית, וכי עוד מעט אדע גם אנכי את טעמו של מקום נידח זה, ואני שואל לתועלת-עצמי:

“במחילה מכבודה, וכי אין עכשיו אצלם שום אורחים? דומה לי, שכל הערב לא שמעתי באכסניה קול של בן-אדם…”

“הא כיצד?…” עונה לי בעלת-הבית ומעלה מחדש את בת-צחוקה. “אמש היה הבית מלא אנשים… היו בבת-אחת שני ווֹיאַז’ורים…”

;אותה שעה, שבעלת-הבית מספרת לי על-דבר ריבוי הטוב של אתמול, יש לי הרגשה, שפני כפני אדם אומלל וכי אני מצטחק לעומת הדוברת בבת-צחוק מעוררת-רחמים. אבל אין בכוחי לכפות את-עצמי, ואני חוזר ושואל:

“אבל היום אין איש, אין כל אורח?”

“אמנם יש מי-שהוא – הוא עדיין לא שב, נתון בוודאי לעסקיו – אבל זהו מין אורח, שלא תצא ממנו שום תועלת לכבודו. מסוג-אנשים אחר…”

;אני מביט עליה בעינים חוקרות, והיא מגידה לי מיד את הפתרון:

"לכבודו דרוש איש וויאַזור, או סוחר, אז אפשר לעשות התחברות לשם כל הערב. אבל הלז בא מעיירה שבסביבה, היהודי האמיד של אותו המקום.

“יהי כך. – יהודי אמיד, אבל יואל-נא לבוא.”

בעלת-הבית הנבונה איננה נוטה לעורר בי תקות-שוא, והיא מגלה לי תוך-כדי-דיבור את האמת המרה:

“דומה לי, שהוא בא רק לשאול בעצת רופא. הלא כבודו מבין, יהודי אמיד מעיירה קטנה, הוא יאכל את ארוחת-הערב ויעלה על משכבו לישון.”

שרוי בעצבון הוספתי לשבת על מקומי, מפּניה של בעלת-הבית כאילו ניטל בבת-אחת כל החן, וכל העולם נראה לי פתאום כאותו זקן בעל-האכסניה, שישב ברגע זה שרוי ברוגז – בוודאי ברוגז של זקנה – ועיין אגב-שתיקה בקטון-ספרים מדולדל-דפים. כך עברו עלי רגעים אחדים, כשאני יושב תוהה ומפשפש בהרהורי לשם התחלת שיחה חדשה. אך הנה ניעור גם הזקן, שלח מבט לאשתו מבעד המשקפיים הגדולים והגיד לה בקול נהימה:

“מלכה, הציעי את המיטה…”

בשמעי את המלים האלה קמתי ממקומי ויצאתי מן החדר. לא התאוויתי להיכנס מיד אל החדר המיועד בשבילי, והתהלכתי בצעדי-חרש הנה ושוב על-פני המסדרון. הוצאתי מכיסי את השעון – עוד חסר הרבה עד לשעה התשיעית, ואני התהלכתי לי בלי-הפוגות על-פני המבוא הצר, כשאני צועד על בהונות-רגלי ונזהר לבלתי הפריע את שנת הזקן. רק פעם אחת עוד הציצה בעלת-הבית לתוך המסדרון והקטינה את להב המנורה הדלה, התלויה על הקיר. והנה נשארתי שוב יחידי בחדר המבוא הארוך והאפל למחצה, ושוב התהלכתי בגנבה הנה ושוב והייתי חולף ועובר כצל ליד הקירות. מתחילה הייתי עדיין נתון להרהורים, בדבר העסקים שלי בעיירה, בדבר האשה מלכה, אשר דמיתי אותה לאתרוג הגדול של סבא, כפי שאתרוג מהודר זה היה נראה באחרון של סוכות, ואגב-הרהור הייתי מאזין ומצפה בלי-הפוגות לבואו של אותו יהודי, המתארח יחד אתי באכסניה; אבל לאט לאט גברה עלי הדממה והרגשה של בדידות תקפה אותי בכל-עוז. צעדי הלכו הלוך והיאלם, אך האוושה הקלה, אשר השמעתי בלכתי, הילכה עלי אימה, נעצרתי מלכת ועמדתי ליד הקיר, שילבתי את ידי על לוח-לבי והבטתי בעינים קמות אל הלהב הכתום של המנורה. ראשי היה ריק מכל מחשבה, ואולם לבי לא ידע מרגוע ואוויר המסדרון כאילו לחצני אל הקיר. לעור מצחי נצמדה כעין הרגשה של כאב, כאילו דבר-מה בלתי-נראה, המיחוש הרע, המסתופף בכל מקום נידח, היה מרפרף לנגד פני ונוגע במצחי. הרגשתי את עצמי כחיה מוכת-אימה, הנדחקת בליל-סתיו לתוך מערה רטובת ערפל, במקום שהיא מתכווצת בשממון ובזעף, בלי הרגשה כל-שהיא בדבר אור-העולם העתיד להתחדש.

נפתחה הדלת ובמסדרון הופיע יהודי גבה-קומה, בעל זקן חום גזוז. רגע אחד הביט בתמהון אל המקום, אשר עמדתי בו נשען אל הקיר, אחר-כך ניער מעליו פעם אחרי פעם את רטיבות הגשם, ונכנס בלי דבר דבר אל חדרו. אף אנכי נעתקתי כמבויש ממקומי, נכנסתי אל חדרי וישבתי לאכול בלי-חשק את ארוחת-הערב החרבה. לעסתי בעצלתיים את אכלי והקשבתי קשב רב למה שנעשה מאחורי המחיצה הדקה, במקום שכבר היה במציאות איש שכן חי. אולם שם שרר שקט. רק פעם שמעתי קול כבוש הקורא: “אולינה! אולינה!” אחרי רגעים אחדים עברה השפחה ברגליה היחפות על פני המסדרון, ולקול צעדיה רעדה גם דלת-חדרי העשויה קרשים דקים… ושוב חדל כל קול. רגעים עברו אחרי רגעים, ומאחרי מחיצת הקיר לא הגיעה עדי אף אוושה קלה. הגשתי את אזני אל הקיר, ועם-כל-זה לא האזנתי כלום, לא צלצול של כוס, לא שאון של שיעול… משום עצבון עזבתי שוב את חדרי, ואחרי שיקול-דעת מרובה התיצבתי ליד דלת החדר של שכני וקראתי בקול:

“במחילה מכבודו, ר' שכן – מר כבר שכב לישון?”

לא קבלתי כל מענה, רק נשמע בצלצל כף קטנה על זכוכית של כוס… פתחתי על דעת-עצמי את הדלת, וראיתי לנגד עיני את היהודי יושב אל כוס תה, והכוס מלאה על גדותיה פיתים שרויות של חלת-סולת. אותו רגע החזיק היהודי בידו כף מלאה רכרוכית של חלה, ואולם בראותו אותי כאילו בא לידי בושה והוא חזר והפשיל את הכף לתוך הכוס.

“מר אוכל ארוחת-ערב – יאכל נא לתיאבון!” החשתי כעין עזר ליהודי הנבוך ונכנסתי כניסה גמורה אל החדר.

“אל יחמד-לו לצון, איש צעיר!” הרים עלי היהודי שתי עינים מפיקות בינה, שנראו כשקועות עמוק בחוריהן מחמת פניו הצנומים והדומים לקלף. “מי שחסרות לו שינים, מוכרח לאכול חלה שרויה.”

“אז מכניסים שינים חדשות! בימינו אלה יש תיקון לכל דבר,” ממשיל אני משל ויושב תוך-כדי-זה אל השולחן.

היהודי מסתכל בי וממלא את פיו עד אפס-מקום בחלה שרויה.

“מהיכן ידוע לו למר, שאני איש אמיד?” מצטחק היהודי לקראתי כשפיו מלא על גדותיו.

“מפי בעלת-הבית נודע לי הדבר,” מודה אנכי בגילוי-לב, וצוחק בעצמי לדברים שהוצאתי מפי.

היהודי ממשיך להעסיק את-עצמו במעשה האכילה, ובהריקו את הכוס הוא מנענע לעומתי בראשו ורומז לי בעיניו המפיקות תבונה.

“ובכן כבר גלוי וידוע לפניו, שאני אמיד בין אמידים? איזה שיעור נתנה בעלת-הבית למידת העשירוּת שלי? רבות בנות חכמות ובעלת-הבית עלתה על כולן! היא הגיעה למדרגת החכמה של הרופא שלנו. אני בעצמי, איש צעיר, הנני תושב עיירה קטנה שבסביבה הזאת, ואצלנו שוכן רופא שלא מבני-ברית, במקרה הוא בן-ערלים טוב-המזג, ואתי הוא בבחינה של ידידות. אפשר למצוא אותו בחנות שלי, הוא תמיד סר אלי כשיש לו חשק להיכנס עם איש בשיחה. יאמין מר, שאיני מדבר בדרך גוזמא… והוא, כמו להכעיס, גם רופא לא-רע. אבל בשבילי איננו רוצה לרשום כל רפואה, כפי שמר שומע… יש לי רגל אחת חולה, זה שנים שאני חש בה, בשבוע שעבר תקף אותי המיחוש ושלחתי לקרוא לו, וכשבא לא רצה לדבר אלי כדבר עם חולה. ויאמין לי מר, שהוא נמצא אתי בידידות ודורש את טובתי. אלא מה? ‘הגד הגדתי למר עוד בקיץ, הוא אומר אלי, שיקום ויסע למעינות שבקוקז…’ ‘ראש של בן-ערלים, אני עונה לו, וכי יש כסף לאדון זה?’ במקום מענה הוא גומר ביריקה ובורח מן הבית. לא קבל אפילו את הרובל של שכר-ביקור. ראיתי הכרח בדבר להזניח את הכל ולנסוע אל הרופא אשר בכאן.”

“ולמה באמת מונע מר את-עצמו מלנסוע לקוקז?” מוציא אנכי מפי דברים שלא לצורך וסוקר בכוונה את היהודי בעל העינים השקועות.

“כלום גם מר חושב, שאני איש אמיד?”

“לרבות מי? מי עוד חושב, שכבודו הנהו בעל הון?” אומר אני בצחוק.

“אדרבה, יסע-נא מר ויבוא אל העיירה שלנו. זהו כבר ענין שעבר עליו כלח, בערך לפני עשר שנים הייתי כעין שותף לעסק של יער. גם בחלקי נפל אז איזה ריוח, ומאז יצא הדבר: בעלי-הון!”

“אין בזה אסון, יחשוב-לו מי שרוצה.”

“וכי כך גמר בדעתו, איש צעיר?” סוקר אותי היהודי במלוא עיניו הנבונות, המפיקות ברגע זה לעג גלוי. “אולי מר חושב, שמביאים לי מכל-צד כספים לפקדון?”

“אלא מה?”

“מטרידים אותי כל היום: הב גמילת-חסד!”

“ומה כבודו עושה?”

“כלומר, אם אני משיב את פניהם? וכי מאין יש לי לתת? יאמין לי מר, שכמה וכמה פעמים אני בעצמי זקוק לחסד, משום שחסרים לי עשרים וחמשה רובל, אבל מר הרי מבין, שאני בודד כמו במדבר. מי-זה יתן לבעל-הון? חושבים שאני מתראה כעני.”

“גם על-זה לא כדאי להצטער. וכי מה איכפת לו למר?”

“אוי!” צעק פתאום היהודי בקול שנשתנה.

“מה היה לכבודו?” הבהלתי את-עצמי כלפי היהודי.

הוא ישב כמתכווץ, אך עיניו הוסיפו להצטחק.

“מר שואל, מה-זה איכפת לי? אין דבר, כבר רפה ממני במקצת, זה המיחוש שברגלי, מר איננו יודע את השם שקניתי לי בעיירה שלנו? ‘בר-מינן,’ כך מכנים אותי.”

“בר-מינן?” חזרתי, ועיני נפקחו לרווחה כלפי השכן שלי. ואולם הלז ישב והפך את רגלו. פניו הדומים לקלף נעשו עוד יותר צהובים.

“אולי דרוש לכבודו עזר?” התרוממתי ממקומי וניגשתי אליו.

היהודי גנח והצטחק בבת-אחת.

“ישוב-נא למקומו, איש צעיר, אין בידו לעזור לי. המיחוש שלי לא ירפה ממני כל הלילה. כיון שנכנסים ימות-הגשמים, הרי אני מצווה לצפות לו. ישב-נא ואל ישים לב, איש צעיר…”

שבתי למקומי, והיהודי המשיך את דבריו בנחת:

“מר לא נזדמן עדיין לעיירה שלנו? יסור-נא פעם, לשם בדיחות-הדעת. מר לא יצטרך לחפש אותי בנרות. רק ישאל את מי שיפגוש: איפה החנות של הבר-מינן…”

“כיצד, בכל-זאת, הגיע כבודו לידי שם-כינוי כזה?” נזכרתי פתאום לשאול את שאלתי הקודמת.

“אל יתקשה בדבר: יהודי בעל-הון וקמצן! כמה שמוציאים ממני בתורת נדבה – הרי זה מעט מן המעט; בא אורח ונותנים לפניו מגדנות לכיבוד – הוא מפטיר אחרי לכתו ברוגז-פנים: וכי יתואר, שבר-מינן יקבל כהוגן פני אנשים!”

השכן שלי ישב עכשיו כשרגליו מקופלות תחתיו ועיניו התנוצצו כעיני אדם הכובש את צחוקו.

“נראה, שהוקל לו מעט?”

“הוטב לי מעט, להרף-עין… אולם יעיין-נא מר, עד-היכן דברים מגיעים לפעמים! מר הוא בבחינת איש זר, מותר לספר לו – יהנה קצת מבדיחות-הדעת… אב אנכי לבת, והנה אף היא גמרה בדעתה, כי אביה הוא מופלג בעשירות, אלא שעינו רעה גם בבת-חיקו. הלכה ובחרה לה בן-זוג על-דעת-עצמה – כמה שבאתי עליה בטענות, שאותו בחור איננו מסוגל להרויח פרוטה, לא הועיל הדבר ולא-כלום. אביה עשיר כקורח בשעתו – והיא תחשוב מה ילד מחר? מובן שעכשיו הם דלים וריקים ובאים לפני בתביעות. את המעט, שאני שולח לפעמים, מקבלים בסבר פנים זעומות. ולא עוד, אלא שהיא מתביישת להרים עין בפני התכשיט שלה – הרי אביה ‘בר-מינן’!”

שנינו כאחד נאלמנו דומיה. השכן שלי כיון את עיניו לנקודה אחת ובחש בכף-התה את רכרוכית החלה המעטה, שנשארה לפליטה בתוך הכוס. חדר-המלון התפל, הריק כמעט מרהיטים, היה מואר באור כהה, והגשם היה הולך ומצליף על החלון, פעם אגב דפיקה מדודה המהלכת שממון, ופעם בשטף זועף המעורר חרדה. שנינו ישבנו ושתקנו, ואף-על-פי שהיינו אנשים במסיבה אחת ואצבעות ידינו היו זעות בבת-אחת אלו מול אלו על-פני השולחן, היתה בכל-זאת עצבות של בדידות תלויה כצל מעל לראשינו.

“ליל-מנוחה, הגיע זמן של שינה,” ברכתי את השכן שלי והתרוממתי ממקומי.

היהודי כאילו התנער מתרדמה ומתוך אישוני-עיניו הציצה שוב בת-צחוק.

“מר דואג, שיהא סיפק בידו לנוח?… ליל-מנוחה.”

כשנכנסתי לחדרי, כביתי בלי-שהות את המנורה ועליתי מיד על משכבי. אותה שעה חפצתי, שלא יתקפוני הרהורים, שלא יפקדני כל זכרון, בקשתי לי רק אחת: שאעצום חיש-מהר את עיני וארדם תרדמה רגילה, בלי נדודים ובלי חלומות. ואולם בלי-משים הסיבותי את פני אל מחיצת הקיר הדקה, ופעם בפעם, ברפות מעט המולת הרוח והגשם, הייתי שומע את אוושת הנדודים של השכן שלי, שהיה מחכך את רגלו וגונח חרש גניחות עמוקות.

המלצות קוראים
תגיות