לוגו
חלום
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מחיה מתים אתה רב להושיע…

יש בחורף, בעצם תקופת הקור, ימים לאין חפץ, עת טבורו של קיר התנור, שנתחדש מבעוד סתיו, כבר איבד רוב לובן ורוב טיח, וכל השפל של קיר-החמימות הזה, מלוא המקום אשר יגיעו שמה אצבעות הטף אשר בבית, כבר נזרע גומות, גומות, אלה הבארות הקטנות אשר ילדים צמאי-חום כרו בישימון התנור ההולך ומצטנן עם פנות היום, עת האם מסרבת להעלות בטרם לילה את המנורה, ובעלטת הדמדומים הארוכים כאילו ימוג לאט לאט החייץ בין הקור אשר מעבר הבית מבחוץ ובין צינת הערפל אשר בתוך הבית פנימה. אלה הם ימים קבועים לדאגה, אשר אין איש מנחש בדבר אווירם האיתן, המחדש צינה מבוקר לבוקר. קורטוב השעשועים של לילות החנוכה כבר אפס עד תום בסופות השלגים, אשר תזעפנה שנה שנה לפני כניסת ימי שבט, הקופאים בקור. לא חמודים הם הימים האלה, עת הגדולים עמוסים טרדות יום יום, אשר דרך התרופה המיוחדת להן הוא זעף אבות הניתך על ראשי ילדים. מן הבית רחוקה עדיין מרחק חיים רב הדאגה ההומיה, אשר תקדים לבוא עם החג למועד האביב ואשר רוב שיחה אתה ורוב דמיון – תקופה מסוגרת, בדלה למחסור ולשממון, תשים באמצע החורף מצור על יושבי עיירה נידחת: גריסין לתבשיל החול נלקחים בקביעות בחנות המסכנות, הנותנת בהקפה לשבוע, תיקונן של נעלי ילדים נדחה לזמן של הפשרת שלגים, מעשה תפירה אינו מתחדש בבית וגלגולו של בגד עליון, העובר מאח לאח, כבר קם להיות ימים רבים לפני כניסתם של הימים הקשים האלה, אשר אין להם חליפות. בוקר בוקר משפשפים ילדים את עיניהם למול שלהבת העששית, המאדימה עם שחר באור מעולף, שאינו בעתו, ועל השולחן, הפרוע מאמש, מועמד מבעוד חשכה של בוקר גם המיחם הרותח, זה אשר ידי אב חנוני הכינו אותו עם השכמה בפרוזדור הבית האפל, במקום אשר האב הריק את שיעולו לקול צריחות התרנגול, הבא מעליית הגג, אף התחיל לוחש את ברכות הבוקר למול אורם של כוכבי הלילה האחרונים, המציצים דרך הסדקים שבדלת החוץ. והמיחם, נעים בקרים וערבים זה, ניצב כאן במקומו כל עוד חום בו, וכל עוד אם המשפחה לא תפתח מקור חום חדש, מדי העלותה אש בכירים ומדי שלחה קריאות זירוז כלפי בכירת הילדות אשר בבית: “הסירי סוף סוף את המיחם מעל השולחן!…” אז גם תקום להיות בבית הקטן שעת החפזון הנעימה מכל שעות היום: בחדר האוכל תרים לפעמים הבוגרת בבנות את קולה בנגינות שיר, מדי זרזה את ידיה לעשות נקיון בבית; ממבוא הכירים אשר במטבח יתפוצץ קול העצים הלחים, הנותנים קול עליז מדי גדול הלהבה, כאילו יהומו למהר מלאכתם למען קטון חנונים, אשר ביום חורף קצר זה לא טעם טעימת-בוקר לפני לכתו ולא יבושש לבוא לארוחת הצהרים, אשר זמנה בימים כאלה לפני חצות היום. ואז יש אשר ייראה כעין אות חפזון גם על שמשת החלון הזעירה, העמוסה פיתוחי קור, בנגוע בה קרן אור של שמש חורף רחוקה ומופלאה, ועל לוח הזגוגית העמומה יתגלה פתאום מחשוף לבן וצר, כאילו מי שהוא מבחוץ התאווה להביט לתוך הבית פנימה… ואולם עוד מעט והשמש כבר נסבה מאצל בית האביונים, ואבי המשפחה, מדי הגידו בחפזון את ברכת המזון, כבר ינעץ מבט חול בלוח החלון אשר כולו מכסה אחד זעום של קרח, ועל דבר הסרת המפה, זו המקופלת רק לחצאין, רק די ערוך שולחן בשביל האב, מצווה כבר פה לפה, החל מצווי האם השלוח אל אחד הנערים, עד מאונו של אחרון הילדים המכוּון כלפי הבוגרת שבבית: “תסיר מלכה את המפה, הנה היא יושבת בלא כלום!…” והנערה מלכה, שכבר בגרה די היות חשה בשינים ודי כלות באחיה חרון גערה, הנה היא יושבת אל קיר התנור, אשר ילך כבר ויצטנן, ונוע לא תנוע ממקומה. בבוקר עשתה כהלכה בבית אף הרימה קול שיר, ועתה לפת אותה הזעף האילם של צהרי יום-חורף. דוממה יושבת האחות מלכה, כאילו תבין בלי-משים, כי ריקם תשוב אליה גערתה השלוחה אל הילדים, הנאלמים אף הם כמוה. וככל אשר יפנה היום לערוב, כן יימלא חלל הבית זעף לבלי מצרים, אותו ריק החיים הממלא מעונות דלים בשעות של מנוחה ואשר יהיה לסבל עז בבתי מצער של יהודים, במקום אשר יחושו בו בנות ישראל, הערות בנעוריהן על לא-דבר.

בשעת זעף כזאת, עם כלות יום חורף, נפנה אדם צעיר אחד לתוך מבוא רחוב צר ויצעד בכבדות לעבר בית הוריו, כשהוא נושא בידיו, הסומרות מקור, את צקלוני הדרך – אלה אשר העמיס אותם בעל כרחו על גבו, מדי עמוד העגלה ליד מבוא הסימטא והעגלון פיתה אותו לסיים את הדרך אגב הליכה. האיש הצעיר, שישב אותו רגע צפוף בעגלה בין נוסעים מרובים, לא ציית מתחילה להצעת העגלון, אף-על-פי שלא גילה את מיאונו בדברים – כיון שהיה צריך לטרוח כעין טורח של בוז בכדי לתבוע את העגלון בפני נוסעים שותפים, וכיון שמטבעו היה נוטה להתעורר בלבו על כל דבר עוול ולוותר לבסוף מתוך בינה. הוא נדחק לצאת מתוך העגלה רק מדי פנות אליו העגלון באמירה של בקשה ותלונה גם יחד: “הן ידעתי מי אתה – בנו של מנחם ‘הנאמן’ – ביתכם הוא הבית השני שבסימטא…” יחש בית אבותיו, שנפקד בו תיכף לכניסתו אל עיר המולדת, פגם בלב האיש הצעיר את רגש ההתבדלות, שליוה אותו מיום צאתו את העיר הגדולה והיה מחזק אותו כתקוה לגדולות. גם הוא, בנו של מנחם “הנאמן”, אף על פי שהיה קנדידט לפילולוגיה וכל כוונת חייו העתידים היתה נתונה למטרת הזיה רחוקה, כאילו נבאש מעט בעיני עצמו על ידי זה שבן העיירה הראשון לא התאפק מהכיר אותו ומקרוא לו בשם הורים חדל-תפארת. ובדרך ההליכה הקצרה, על פני רגבי העפר הנקשים מקור כאבני מכשול, היה ביחד עם הקור, שסימר את ידיו, ממרר את הרגשתו גם דבר-מה דומה לחרטה, אותו הרגש המר של משגה הבא לאדם עם תחילת מעשה. על כן לא נכנס האיש הצעיר אל בית אבותיו כבן מצליח השב כעבור שנים אל עיר השדה: הוא לא עורר שאון רב מדי גששו בפרוזדור המלא כבר אפלולית של בין-ערבים, והשמיט כמתאפק את צקלוניו על סף חדר המטבח. בפנים לוהטים מקר ומצפית פגישה עמד בעוד רגע במבוא חדר-האוכל והלום רושם ראשון שהה זמן מה במקומו, כשהוא מסתכל בלי הפוגות בדמות החיים של בית אבותיו.

מנגד, מול חלל הדלת, תוארה מיטת-העץ הרעועה, ירושת סבתא שבלתה בבית בנים זה את גמר ימיה; משענת המיטה הגבוהה, הכפופה מרוב ימים הצדה, העלימה את המשכב ואת השוכב עליו, ורק שתי כפות רגלים היו תלויות ויורדות מעל שפת המיטה, כפות רגלים נעולות בנעליהן ומגלות בכל זאת את צלמן העקום והיגע, המלומד דרוך על משטח חיים קטן וזרוע רגבי עמל. האיש הצעיר, אשר עמד כמלוא צעד מאצל הדלת, ראה רגלים אלה, רגלי האם, אגב מבט מהיר הבא באלכסון. הוא הבחין אגב הבטה חטופה זו גם במין צל מתנדנד, שהיה בא ומרחף ממראשותי המיטה החבויים, ואשר הוא, האח בכור המשפחה, אחרי שנתים של פרידה, ידע לנחש על פי דמות הצל הזה, כי שרה’קה הקטנה בילדות היא המשחקת שם בלי קול לרגלי האם המנמנמת, בשעת הערבים הנאלמה, עת החמימות השמורה בפאת מיטה מתוקה היא מהכיל בשביל ילדה בת דלים אשר לא תחשוק עוד להרים כל קול… ואולם במלוא עיניו היה האורח סוקר את דמותה של אחותו הבוגרת, שעמדה אותו רגע לפני ראי הקיר והיתה סורקת את שערותיה. בתאוה שוקקה נצמדו עיני האח לשער השפע הצהבהב אשר שטף את מלוא שכם הנערה, ואח זה אשר לפני שנים, בהיותו בן שמונה-עשרה והוא טרם עזב בית אבות, היה רואה את פזורות שערותיה של אחותו במין רגש מוזר של זעף נערים, כאילו בשעת סריקה היו שערות מרובות אלו חוסמות את החלל הקטן אשר בבית ההורים הצר – הוא נאלם עכשיו לראות את השערות החמודות אשר צבען צהבהב עמום, מין צבע מעולף שכולו אחד ואשר יפיו לא ניתן לסקירה ראשונה. האיש הצעיר, אשר בנערותו לא התבונן אל הבתולות שבעיירה, דרש עכשיו בדמיונו את שערות אחותו כסימן תפארת ליופין של בתולות יהודיות – אלו הגדלות בערבות ארץ הסלווים, מן הויסלה עד גדות הים בואכה אודיסה. רגע ומשנהו עמד האח וסקר את אחותו, וזו לא הבחינה בעמידתו; היא עמדה לפני הראי הירוק מחלודת זקנה והיתה מאמצת פעם בפעם את ידה לפלס למסרק דרך בעבי שערותיה. אחיה ראה אותו רגע את לחיה האחת ואת פינת עינה החומה, אשר רטבה מדמעות. הוא זכר את הרגל אחותו, לסרוק את שערותיה עד לידי דמעות, והוא ידע עכשיו, אחרי שהחכים מבינת חיים למודה בנכר, את סודן של דמעות הסריקה הללו, דמעות-רזים המיוחדות אולי רק לבנות ישראל, המבכות דבר-מה בבכי לא-בכי זה הבא בשעת גילוי שערותיהן החמודות. הוא ניתר ממקומו למען חבק את אחותו, ואולם כשזו נפנתה אליו בצעקה של נערה נבהלת וגילתה כנגדו את מלוא פניה, אז נעצר האח משום מה מהשתער אל אחותו והפליט רק מלת פגישה יחידה:

“מלכה!”

הנערה מלמלה וצחקה בחדוות פגישה גלויה, כשהיא לוחצת עדיין את ידה אל לוח לבה; ואולם האח מצמץ עוד רגע בעינים, כאילו רצה לפתור דבר-מה חדש, אשר נגלה אליו מעל פני אחותו. והוא הגיד בקול כבוש, מדי היכנסו לבסוף כניסה גמורה אל החדר:

“כיצד את, מלכה? דומה לי שנשתנית.”

והוא נקוֹט תיכף בנפשו על טשטוש רגשות זה, שנתרחש אצלו בשעת פגישה. אך אחותו לא השגיחה כלל בזה והתחילה מעירה את האם:

“אמא, אמא, קומי, הנה דויד בא!”

והיא השמיטה בחטיפה את האחות הקטנה מעל המיטה:

”הביטי שרה’קה, הנה דויד! התכירי אותו?"

ובעוד רגע והאורח נלכד בין פני שרה’קה מזה ובין רגלי האם, שהתנערה אגב יקיצת פתאום. פני האם, המסמיקים מתנומה כבדה שלאחרי הצהרים, היו ברגע הראשון נטויים כלפי בנה אגב פחד נאלם ונלהב, וכשפיה, הנפול מגרעון שינים, היה מוצץ אחר כך אגב נשיקת עוורון את קצה הסנטר של הבן, עמד הלז בלב תוסס והוא מבויש במקצת, כדרך הבחורים היהודים, בני ערי השדה, בשעה שקרובים מאצילים להם חיבת חיבוקים. ואולם גם האם נפטרה מיד מנשיקת פגישה זו, שאף היא לא טעמה בה קרבת לבבות יתירה, והתחילה מסיחה את המית לבבה בצינור אמת של דברים:

“וכי אמת ונכון שבאת? כשכתבת לנו חשבנו, כי זאת היא רק כתיבת דברים בעלמא… והנה באת, בשעה שנמנמתי. עיפה הייתי אחרי הצהרים – וכי יתכן שלא התעוררתי, כשנגשה העגלה אל הבית?”

והיא חזרה על זה פעם ושתים, כתוכחה כלפי לב האם:

“בודאי שהייתי יגעה שלא כדרך הטבע – אתה ניגש בעגלה אל הבית ואני כחרשה!”

ופתאום, כמשגיחה בבתה שעמדה עדיין פרועת שערות ומזהירה מחדוה, כלתה בה בחטיפה את כעסה לא-כעסה:

“ואת איפה היית, מלכה? עגלה ניגשת אל הבית ואת אינך מעירה אותי? היאמן, שלא שמעת כלל – כיון שהיא ניצבת אל הראי, היא חדלה לראות ולשמוע…”

גמר הדברים היה כבר מכוון כלפי הבן, מתוך כוונה כשרה של אם הממהרת להכניס את בנה האורח תחת קורת החיים של בית המשפחה. ואולם לאיש הצעיר נשמע בדברים האלה כעין רמז לדבר מה שלא היה עכשיו כלל לשיחה בפי האם. והוא לא יכול להתאפק לבלי לשאול אגב בת-צחוק גלויה, שנטרפה אמנם מיד מעל פניו:

“וכי מלכה אוהבת כל כך להתקשט?”

האם ענתה בחפזון, בצרפה לדבריה צווי כלפי הבת:

“היא ככל הבתולות של עכשיו, יצאנית – – ואולי תכנסי סוף-סוף את השערות על הראש? מוטב שתכיני את המיחם בשביל דויד.”

הבת, בטרם צאתה להכין את המיחם, מעשה-חיבה זה הנעשה בחדוה בערי השדה בשעת קבלת קרובים, לא עצרה בלשונה מלתבוע עכשיו לעצמה זכות יתירה – בפני האח השב מן הכרך שבמדינה, שאפשר היה לשער אותו כאיש עלומים שהרבה דברים מותרים בעיניו:

“מה תגיד לזה, דויד? הם מוכנים לבלוע אותי חיים, כשאני מתירה לעצמי לטייל עם מי שהוא…”

“לכי והכיני את המיחם, עוד יהיה לך זמן לדוש בלשונך,” סיימה האם את חילוף הדברים שנהיה בלי-משים בפני האורח, בשעת פגישה ראשונה. ואולם בצאת הבת מוציאה האם מלבה אנחה ממושכה, הגורמת גם לאורח לחיצת לב כל שהיא, אף על פי שהבן, דויד, ילד טפוחים של בית דלים, יודע היטב מאוד, כי את אנחת אמו אין לתלותה כולה בענין שנדון אחרון אחרון, אלא צריך לשער אותה כאחת האנחות הסובבות על מלוא החיים. והוא עושה תנועה בידו כמגרש דבר-מה, ותולה דברים בענין רגיל – בחקירה ודרישה הנוהגת בשעת פגישה:

"כיצד אבא? הוא עכשיו בקונטורה? מה עושה ברוך? הוא כבר גדל בודאי לבחור – "

“אבא הוא, ברוך-השם, בקו-הבריאות,” עונה האם ומעניקה לאורח גם שאר ידיעות: "גם ברוך עובד כבר בקונטורה, כבר מלאו לו שש עשרה, לאורך ימים לך, דויד, אבא יגדל אותו, בעזרת השם, לאיש.

“ואבא לא לימד אותו ‘יורה דעה,’ כמו שעשה לי, כשהייתי נער?” מצטחק הבן.

“השנים לא הן, אין עכשיו כוח לאבא לשבת אל ה’יורה דעה,' כשהוא שב בערב מן הקונטורה,” נאנחת האם ומוסיפה אחר-כך לבאר:

“לכל ילד יש מזל שלו – אתה נהיית לדוקטור… מה זה גרם שהקדמת לבוא? חשבנו, שתבוא למועד החג, כפי שכתבת מתחילה.”

“וכשבאתי באמצע החורף – אין אני לרצון לפניך?” מצטחק הבן ונוגע נגיעה מהירה בזרוע היד של האם. הנגיעה היא קלה מהיות לה ממש, אצבעות הבן נחות למעוף עין אחד על זרוע היד הצנומה של האם, מבלי ללחוץ אפילו עד כדי חמימות את בשר הזרוע הנוּקשה, החבוי מתחת לכמה וכמה כסויי חורף, ונגיעה זו שאין בה ממש גורמת לאם ולבן גם יחד קירוב לבבות גמור, מבוכת אהבה השכיחה על פי רוב אצל אם ובן רק ברגע שהם נצמדים האחד אל השניה מתוך חיבוק מלא. ורפוית לב מרגשות צונחת האם בקצה המיטה ומשיבה לבנה וידוי אהבה השגור בפי אימהות מישראל:

“ודאי שאני שמחה שהנך בבית, אבל לבי מהסס שמא, חלילה וחס, באין ברירה…”

“יש לי מאה בכיס,” מתכוון הבן לתת מענה נחומים לאמו, אבל הוא אינו מוציא את המלים מפיו וגם ניע שפתיו לא ניכר באפלולית הערבים אשר מלאה כבר את החדר. הוא צונח על שפת המיטה, בקירוב מקום ליד האם, ורגע ארוך הוא ממעך בין אצבעותיו את ארג השמיכה שעל המיטה, כאילו גיפוף החשאים, שבן נאהב מחונן בו את אמו ברגע של ישיבת יחוד, נתגלגל אצל דויד בן מנחם זה בליטוף אצבעות נעלם הנאחז רק בשמיכת המיטה, זו השומרת כל שהוא מחמימות הגוף של האם המזקינה. ובעוד אצבעותיו תועות סחור-סחור ליד מושב האם, עלתה פתאום בלבו מחשבת תאוה להשיח לפני אמו את המטרה אשר בגללה בא הנה באמצע החורף – כשמאה כסף בכיסו וכשהוא הולך לשהות חדשים מרובים בעיירה נידחת, בחביון הצר של משפחה דלה, בתוך שממון מקהה לב של בית-יהודים חדל-מעשה. והוא פלט:

"התדעי, אמא – "

הוא שהה רגע בשתיקה, כמחפש דברים נאותים, העלולים לתת בלב האם את בינת הדבר אשר רצה לספר. אבל מיד חזר ואמר דברים פשוטים:

“אני לא סתם באתי הנה, אמרתי לשבת פה עד שאכתוב ספר שלם.”

“ידעתי שאתה כותב בעתונים, גם בעיר יודעים את זאת,” נענתה האם מיד לדבריו מבלי רגש של חידוש. והוא, הבן, נחפז לדבר הלאה, כאילו רצה במסתרים, בבין השמשות ראשון ואפלולי זה שבבית ההורים הנידח, להשיח דברים שלא מצא עד עכשיו למענם אוזן קשבת – שם באותו כרך היהודים הגדול, במקום שבין האנשים, אשר התהלך ביניהם, לא היה אף אחד אשר יתאוה למעשה חיים רב לשם המעשה עצמו, ולא בגלל השכר הצפון אתו. גם בין חבריו, בני העלומים, לא נמצא אחד אשר יתנדב להרחיק פעולה, לעמול במסתרים למען שים כבוד לדורות אשר כבר אינם, או להכין פאר לעתים אשר יבואו. הוא לא יכול לדבר באזני אחד מהם על דבר תעודת חיים, באזני בני היהודים האלה, אשר דמיונם הער השיג את כל חליפות הכבוד שהחיים עלולים להנחיל לבן אדם, ולבם לא ידע את החובה המסותרת, אשר בגללה ישאיר אדם את נפשו בדבר מה, מבלי נחול ממנו כל כבוד בחיים. ומדי שבתו עכשיו פה, על סף החיים האטומים העתידים לו בעיירה הנידחת, בתוך הכהות של יום-חורף הנוטה לערוב ביגון רזים, למול לוחות החלון האפורים, אשר העולם מבחוץ נראה מבעדם מופלא עד לאין תכלית, כגולם בראשית אשר אל אלים אולי יביא לו תיקון אחרי עידן ועידנים – רצה להוציא מפיו דברים אשר הוא, הדובר אותם, יהיה חייב להם אחר כך חובה של מעשה. הוא אמר:

"אם תשאלי, אמא, למה לי לכתוב ספר? אז אמשול לך משל – "

“אדרבה, ספר לאמא…” נתנה האם סתם דברי הנאה, מדי זכרה, כי בנה היה משובח מנערותו כפה מפיק מרגליות.

“ובכן אמשול לך משל, אמא,” השפיל הבן את קולו והרכין באפלה את ראשו, כאדם המדבר אל נפשו, “את יודעת עד כמה בן אדם מתפלל לזקנה שיש בה כבוד, ואם החי בטוב בימי עלומיו, על אחת כמה וכמה. ועכשיו תחזי לך בכוח הדמיון בן-אדם רם המעלה אשר גר מקדמות ימיו בדירה הגונה, עשה מעשה עסקים ביד רחבה והיה חי כאחד הנכבדים. והנה לסוף נידלדל האיש הזה, מסיבות הזמן טלטלו אותו מביתו, ובכל בין הזמנים, עם התחלת קיץ וחורף, הוא מכתת את רגליו לשכור דירה אצל אנשים זרים. ועתה נתאר לנו איש כזה אשר ירד מנכסיו, והנה הוא גר בתוך שכן באיזה חדר ותולעת מוצצת את לבו כל הימים. על פי רוב הוא יושב ומעיין בספר, כי אחרת לא ידע לעשות בימי בטלה של זקנה, אבל הרבה פעמים יקרה, כי מחשבותיו מתבלבלות באמצע הלימוד והוא יושב כחולם. הוא זוכר בימי העוני את ימי ההצלחה הראשונים, והוא חושב: איך עלתה לי כזאת, כי נקלותי בעיני הבריות? והוא מיישב לעצמו, כי כזה הוא דרך העולם, כי אין אדם נחשב אחרי שסילק את ידו ממשא ומתן. ואז הוא נודר נדר, כי יאחז שוב באיזה עסק וינסה לחדש את שמו הטוב. אבל מה יצליח אדם לעשות לעת זקנה? אמנם שכלו עוד עומד בו והוא יודע כל מזימה השכיחה אצל אנשי עסקים, אך יותר מדבר ספסרות לא יעלה בידו לעשות. וכשהוא שב בערב לחדר משכנו, אז גרונו ניחר מרוב דבר, כי במעט שיחה לא יתכן כל סרסור, אך לבו ריק מכל נחת. הוא זקן שקנה חכמה ויודע, כי אדם שירד כבודו אינו יוצא ידי חובת הבריות במעשה ספסרות. על כן יאחר בלילות לשבת על ספר, כי השינה נודדת מעיניו והוא מתעצב אל לבו במאוד מאוד…”

“דויד,” מצטחקת האם כלפי הבן, "אתה מספר לי, כאילו לא ידעתי כלום… כשהייתי עוד נערה, לפני כלולותי, אז היה בקמניץ עירנו – – ”

"כן, אמא, את זה את יודעת, בדבר איש נכבד אשר נהפך עליו הגלגל לעת זקנה. אבל מכאן והלאה אני משיח לך דברים אשר המצאתי בכוח הדמיון… יושב לו הזקן בלילה, בהיות כל העולם ישן, הוא מתעצב אל לבו מאוד מאוד, ואף בספר הוא מעיין רק מתוך הרגל, כי הגה כבר פעמים לאין ספורות בכל הספרים הנמצאים ברשותו, והוא יודע אותם כמעט בעל פה. ופעם אחת עולה מחשבה על לבו: הלא אין טוב לפני מאשר אכתוב בעצמי ספר, מין חיבור אשר יצא מכלל החיבורים הרגילים ויעשה לי שם טוב בעולם… – וזאת לדעת, כי האיש היה בנעוריו בר-אוריין והיה גדול בתורה מהרבה רבנים – – "

"דויד, ילד שכמותך, חושב אתה, כי אין מוחי תופס מה זה חיבור… הלא סבא שלך היה רב בקמניץ עירנו – – "

“זה היה רק בנמשל, אמא,” מוסיף הבן לדבר, מבלי שעות כל-שהוא אל השומעת. דומה היה, כי לדויד בן מנחם הנאמן, אשר התאפק שנתים בעיר הכרך והיה מכבה את להט מחשבותיו במסתרים, מבלי להשקיט את מעייניו על ידי גילוי דברים – קרה פתאום המקרה המופלא, כי צורך-גילוי נעלם הוציא מפיו מלים דוקא ברגע אשר האיש היושב לפניו היה כחרש לדבריו. זהו אחד ממשחקי הגורל, אשר יתעלל על פי רוב באופן כזה באנשים שאינם חיים בהתאם גמור אל סביבת החיים המקיפה אותם. ואף האיש הצעיר נכשל עכשיו בשגיון חיים כזה, אשר עדים לו היו רק אם תמימה ועצב הערפל של בין-השמשות.

“כן דברתי, אמא,” המשיך האיש הצעיר את דבריו, אשר הוא כוון אותם בלי-משים להיותם מובנים ונכונים גם יחד, כדרך דברי אמת גמורים, “אני רוצה לשבת בבית ולכתוב ספר, כי לא ידעתי כל דבר אשר אוכל לקנות על ידו שם טוב. והנה הנמשל: לא בשביל עצמי אני אומר לעשות כזאת. רק אמרתי אולי ארומם על ידי כך את כבוד ישראל. הלא ידעת, כי בימים מקדם היינו ככל העמים, כי חלקנו היתה האדמה אשר יוציאו ממנה לחם, ונהיה חיים ועושים כאשר יעשה כל האדם על אדמות. ואנחנו הארכנו ימים, אף הגענו לימי זקנה. וברבות הימים נדלדלנו וכבודנו ירד בעיני הגויים. נפזרנו במלוא תבל, על כן לא היה איש בכל הארץ אשר לא התבונן, כי ידינו ריקות מכל מעשה. אם ישבנו בארץ אשר אנשיה חכמים, אז אמרו האנשים הנבונים האלה בלבם: ‘בנים הם לעם זקן, היהודים האלה, והזקנה אין אתה כוח ואין אתה מעשה. מה בצע כי נגיד להם תוכחות?’ והאנשים האלה רק לעגו לנו בסתר, מדי אנחנו עושים מעט עבודה קלה בבית המדינה ואנחנו תובעים כבוד כיתר האנשים העושים כל עבודה קשה. ואם חיינו בין אנשים קשים ותמימים, אז לא ידעו אלה להבין, כי הזקנה רוב ימיה בטלה וכי דרכה להרבות בשיחה ובדברי חלומות. והאנשים התמימים האלה הציקו לנו במאוד מאוד, אף נהגו בנו כל הימים בחרפה. ובין כה וכה והחיים נשתנו במלוא תבל, שערי הגבולות אשר בין ארץ לארץ נפתחים יום יום והגיונות האדם, כרוחות הנושבות באוויר, צפים עכשיו במלוא עולם ומתערבים אלה באלה. על כן יצאה לנו הרעה הגדולה, כי בכל אשר נבוא יגידו עלינו אנשי המקום, בדיבור-פה או במחשבה: ‘הנה הלזה אשר לא יצלח לכל מעשה!’ ואף בינינו יש אשר יתעצב איש תמים אל לבו אף יגיד אל נפשו: ‘האין קץ לכל החרפה הזאת?’ ובחר לו האיש הזה דבר מעשה המנחיל לאדם כבוד; ונלוה אל האיש עוד שני, ועוד רבים יעשו כמו אלה. ואף אני התעצבתי אל לבי וחשבתי: ‘הבה אעמול גם אנכי ואמעיט כפי כוחי את מידת החרפה הגדולה אשר נפלה בחלקנו בעולם הזה’. הלא ידעת, אמא, כי עברתי לחצי שנה לעיר אחרת והייתי משתדל, כי יתנו לי ללמוד את מלאכת הטוויה.”

“מה-טוב שחדלת משגעון זה,” אומרת האם ומתרוממה ממקומה, כאילו הגיע בנה לידי סיום דברים. הבן נשאר זמן מה יושב בקצה המיטה ואל מלוא פניו צמודה בת-צחוק של מבוכה, בת-צחוק מוזרה העולה על פני אדם בשעת חשכה. הוא משפשף רגע יד ביד, כאילו הוא מרוצה מזה שעמד מכלות את דבריו ולא גילה לפני האם, תוך כדי שיחה מופלאה ועקרה זו, את עיקר מצפוניו, את הסוד בדבר הספר אשר הוא הולך לכתוב. עם כל מעוף עין עובר משתפכת בכל קרביו חדוה לוהטת, כאילו ניצל בדרך נס מסכנה, ואגב אנחה קצרה ומתוקה הוא מתרומם ממקומו, מדי שלוח אליו האם מעל הסף דברי חיבה:

“עמוד אל התנור, עוד יש בו קצת חמימות, אני אלך ואשלח את מלכה להסיק מיד את התנור.”

וכשהבן נשען כבר אל קיר התנור, הוא שומע את קול האם הבא מריחוק מקום, כמתבייש:

“נסה נא להתפלל פעם תפילת מנחה, לשם האם, דויד’ל, נסה נא.”

והבן, השרוי באיזו חדוה מזהירה, זו הקרבה לפעמים בשעת יחוד של בין השמשות אל אנשים מתבודדים ועגומים – הוא עושה בלי כוונה את רצון האם, ושפתיו מתחילות לוחשות אגב ניגון הנוסח: “וידבר יי אל משה לאמר.” הוא מתחיל את תפילת המנחה העתיקה של היהודים במין עצב של מסירות נפש, כאילו הוא מבקש למצוא סעד לב בתפילת מנחה מסורסת זו, שיהודים דוויים, עם גמר כל יום תפל, מקדימים לה פרשה של קרבנות השומרת עוד משהו מראשית אמונתם הקדמוניה. הוא לחץ את ידיו אל התנור והתנועע מתוך דבקות, כאילו הוא, האיש הצעיר חדל-ההצלחה, אשר התכונן לכתוב ספר גדול-בינה – פנה רגע, באין ברירה, אל סוד האמונה החנוט אשר בסידור התפילה של היהודים, ובלבד שלא ישאר בתחום עצמו, במקום שלא היתה לו כל תקוה למצוא און למעשה גדול. ואף הוא מלמל בלחש את ניגון התפילה של היהודים, זה המצרף אל המלים הסתומות כעין משמעות בלתי-קיימת, והיה מונה בכוונת אמת שמות הקטורת: “נטף ושחלת וחלבנה…” כאילו רוחו, מתוך מצוקת אמונה, חיפּשה סמים נעלמים, שאפשר יהיה להכין מהם את הספר הפלאי, זה אשר אלהי כל העמים ירצנו כקטורת מנחה מאת העם העתיק, העומד בשעת בין השמשות של חייו. ולאט לאט שקטה נפשו ורק מחשבתו סבה בקלות, כמחשבת אדם אשר זה אך שקטה בקרבו מבוכת רגשות רבה. הוא היה מגיד עדיין בדילוג פסוקי זמרה, ואולם מתוך הרגל של יהודים, המחשבים חשבונות חול בשעת תפילה, התבונן אף הוא ברגעים האלה אל מעשיו העתידים. ראשית דבריו בספרו תהיה על דבר השארת הנפש – האיש הצעיר לא הבחין, כי שפתיו לחשו אותו רגע את תאומי המלים: “מחיה מתים…” והוא לא ידע בעצמו אל מה ירמזו לו עכשיו מחשבותיו – אם לאותה תשוקת הניחומים הלוהטת, העזה בעולם הזה גם מאהבת נשים, אשר בגללה ידבק האדם אל כל הבל הזיה, רק למען אמור: “יש מנוס ממות;” אם לאותה התוכחה הגדולה, אשר הוא התכונן להעלות בספרו על הגליון – כלפי דור אין חפץ זה שבישראל, היודע תחבולות העולם הזה מבלי לנחש להבין את רזי העולם הבא, הפוחד פחד נבער ממות ומתחכם לפחד הזה מדי תלותו על צווארי נשיו קמיעות של תכשיטים; או למצוקת נפשו הוא היתה מכוונת מחשבתו הראשונה הזאת בדבר השארת הנפש, מצוקת איש האומר לעשות מעשה רב והוא תוהה לדעת, אם הוא אחד מאלה אשר ניתן להם להשאיר את נפשם. והאיש הצעיר היה חוזר ומזמר, מדי השמיעו הפעם אל לבו את כוונת הדברים: “אתה – מחיה מתים, אתה רב להושיע” והוא כאילו כוון הפעם את כל מעייניו לתקות אמונה משולשת. ברגע פלאים אחד, מדי לחשו חזור ולחוש את וידוי התפילה המתוק הזה, דבקה נפשו אל דבר מה רב להושיע אשר גם יעזור לו לכתוב את הספר הנעלה, גם יקים את הפלא של תחית המתים בין בחורי היהודים, אף יתן לו לחוש, לדויד בן מנחם, כי יש בחיים איזו מהות ערבה ובלתי נתפסת, אשר מלוא חיי אדם אפשר לרדוף אחריה כאחרי צל ולרדת אחרי כן בעינים עצומות, למען חפש אותה בחיק הנשיה של המות. והאיש הצעיר נאלם כך ליד התנור, כשאצבעותיו מגששות לספוג חמימות אחרונה מתוך האבנים הצוננות של תנור בית הוריו, וכשרוחו מתאמץ למצוא את שארית הבטחון העז והנעלם אשר באמונת אבותיו החנוטה. ופתאום רעד מצינה שחדרה אל כל איבריו; הוא התנודד ופרש בעל כרחו מקיר התנור הצונן, ורגע עמד כאבוד וכנכלם באמצע החדר. דומה היה כאילו בבת אחת נסתלק גם מנפשו חום כל התקוות. והוא הפליט מלה אחת יחידה, שנשמעה כמו קריאת-פחד מיואשת ומבקשת חנינה:

“אמא!”

עם קריאה זו נכנסה החדרה אחותו מלכה, כשהיא גוררת אחריה את אלומת הקש שזנבה היה נתון בין זרועותיה של שרה’קה הקטנה. הילדה, שזה לא כבר הכירה מחדש את אחיה, הכריזה בקול חדוה כלפי דמות האח, שהסתמנה מתוך אפלולית החדר: “יסיקו את התנור!” והאחות הגדולה ניגשה אל האיש הצעיר, שנסוג בינתים שוב אל קיר התנור, והטיחה כלפי לחיי פניו את שתי כפות ידיה הקרות מצינת-חוץ. האח רעד בכל גופו, כאילו החריד את כל קרביו מגע ידים זה שהפתיע אותו ברגע תפל, כשנפשו היתה זרועה אפר שרפה של רגשות. והוא, אדם מנוסה במעט אהבת נשים וער משום כך ביותר לכל מזימת רגש של מעשה נשים, הוא דימה משום-מה לחשוב במעוף עין אחד קצר, כי אחותו חילקה לו בלא יודעים מעט טעם ליטוף של אשה הרגילה לחלק חיבה לגבר. והוא מלמל:

“מאימתי… ידעת לכוון באפלה את הידים?”

אחותו, שלא השגיחה אגב חשכה שבחדר באי-הרצון הנסוך על פני אחיה, קלטה בכל זאת משהו מן הרמז הצפון בדברים, ומדי תתה מענה נחפזה גם להתוודות בפני אחיה, בפני אח זה השב מן הכרך, שתנעם לו ביותר קרבת אחות מחוכמת, שראתה כבר מעט מעולם האהבה. והיא התפארה:

“אתה חושב, כי צלם אחד לכל בתולה שבעיירה. אם לדעת חפצת – יש לי אפילו בני-זוג לטיול…”

“רבים?” שאל האח, כשהוא מתפלא הפעם יותר מאשר הוא נבוך למראה דמות החיים של אחותו.

“את זה נודיעך ברבות הימים,” נפטרה אחותו אגב התחכמות רגילה בפי בתולה בת עיירה. והיא המשיכה לדבר בקול רם, כנערה שניצחה את בן-זוגה:

"סור נא אפוא לרגע, תן להעלות אש בתנור – שרה’קה, הביאי נא את השרפרף הקטן.

השרפרף הקטן, שהאח הכיר בחשכה את דמותו רבת הימים, השכיח מן האיש הצעיר את כל הענין הקודם והעלה בלבבו כעין רגש של רוך. הוא התחכם להחזיק ישיבה כל שהיא על פני השרפרף ביחד עם שתי האחיות, ובעלות ראשונה בפי התנור להב הקש העמום, זה אשר שלח אחרי כן לשונות אש שנתאבּכו אגב עשן עבה לתוך העלטה שבטבור התנור – נאלמו בבת אחת כל השלשה מתוך ציפיה מתוקה וגדולת רזים, זו הציפיה לקראת האש אשר לא אפסה עדיין בערי השדה ואשר שרד בה דבר-מה מן התעלומה של תקופת האש הקדמוניה. הנה הם צפופים יחד בדממה אחת, כל שלשת היושבים על השרפרף רב היחש שבא בירושה מבית-אבות נשכח, שרה’קה הקטנה, היושבת בתוך, היא התורמת מדי פעם אלומה של קש, והאחות הגדולה היא המכניסה לתוך פי התנור את השרביטים הארוכים, המצטרפים אל אחיהם הבוערים בתוך התנור אגב קול מתופצץ עליז… האח אינו משתף את עצמו למעשה ההסקה, אבל ידו נטויה למלוא שכמן של שתי האחיות, כמעשה עזר לישיבה משותפת או כסימן של קרבת לבבות אשר חלה להיות גם בו, מדי שבתו אל הסקת התנור הראשונה אשר בבית ההורים. ולאט לאט, מדי שקוט בו לבו, הוא נחפז, כרגיל אצלו, לצרף מחשבה מנחמת, אשר הנחמה שבה מתיחסת כמו תמיד אל מעשה חייו העתיד לבוא. הוא רוצה לכתוב ספר, אשר כל הקורא בו יאמין, כי לא רק הנכרי אשר מעם הארץ נושא בעול החיים בד בבד עם הטבע, ואשר על כן אין פחד המות אדיר לנגד עיניו… אל אלהים! מחשבת יאוש ראשונה מלמדת, כי היהודי הוא בבחינת אדם יחידי בעולם, בלי קשר עם משהו, בלי חמימות הלב של יצור הכפות לרצון נעלם. בכוח הדמיון אפשר לתאר מין אדם-מוראים כעין זה, המתהלך יחידי על פני תבל. הוא יודע כי יחיה שנים ואחרי כן ימות, ואתו אין אף אחד, אין לא דומם ולא צומח ולא חי, אשר יעזרו לו לשאת את הפחד מפני המות הזה. והנה האיש הזה חי רק לנפשו, וגם המות, הצפוי לו, הוא מות אשר לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יקום עוד מות אחר. רק תפיסת הדברים השנונה של היהודי עלולה לקרב אל השכל את המורא הגדול הזה: איש אחד יחידי ומות יחידי הנועד בשביל האיש הזה! הכי יש פה מהגזמת הדמיון, כשמשערים מה הוא בעולם מקום העמידה של אדם, אשר קצרו נתיבותיו מהגיע אל הטבע? הוא בעצמו, האברך דויד בן מנחם, אשר בגלל זה הוא הולך לכתוב ספר, רואה את ההפך לעינים: הלא היא החרפה הגדולה אשר סבה על היהודי בעולם הזה. ואף גם זאת: הכי ישוער, כי היהודים יחדלו פעם להיות מה שהנם? האדם הבודד על פני אדמות הלא בהכרח שיהיה עושה רק לנפשו – הוא, דויד בן מנחם הנאמן, אשר לא מצא לנפשו מנוחה גם אחרי היותו קנדידט לפילוסופיה, נזכר בכל המון הצעירים היהודים אשר ראה בכרך. מה קל להעלות על הלב את זכרון כל אחד מהם! ומדי היזכרו בהם עכשיו יש לו הרגש, כי כולם הם מצוינים ונבדלים מפני עצמם כחטאים של בית-אסורים, במקום שאין אחד דומה אל השני במעשי פשעיו הסתומים. אכן זאת היא הגדולה בכל הרעות: כי אין נס של תחית המתים נוהג לגבי בני אדם אשר אין להם קשר עם הטבע. אל אלהים! איזה צלם מפלצת: יהודי חי בלי השארת הנפש, יען יצא ממעגל הטבע; יהודי מוג-לב בגלל פחד המות הגדול; יהודי רעבתן רק לחיי שעה, משום שהוא מסוגר בתא חיים צר ומובדל מכל העולם! איזה סך-הכל של דמות היהודי – יצור אדם המפטם את עצמו לשם המות! זאת היא הרעה אשר הוא, דויד בן מנחם, התבונן לה אף חקר אותה; ולמען הפחית בעיני העולם את מידת הרעה הזאת הוא רוצה לכתוב ספר. הוא צריך לכתוב פרק ראשון: על דבר השארת הנפש. בו יבואו דברים להוכיח, כי גם ליהודי יש חלק בטבע. אמנם אין לו, לדויד בן-מנחם, די תקוה להראות לעין כל, כי היהודי נצר ככל האדם את ארחות הטבע הגלויים, אבל הוא ישכיל לגלות, כי יש דרכי טבע עקלקלות, אשר היהודי ידע לפלס אותן. לו היה הוא, דויד בן מנחם, בטוח, כי ינתן לו דיבור רב-הוכחה, המסגל דברים להבנה אגב רמזים, כי אז היה נותן בספר גם תיאור מצומצם מן הישיבה הנאלמה הזאת, זו שהוא משותף בה עכשיו עם אחות בת עשרים ועם אחות קטנה בת חמש – –

“אבא עומד עליו והוא אינו רואה!” מריע פתאום קול האחות מלכה, וחבילת היושבים מתפרדת. ועוד מעט ופני האיש הצעיר, שנתלהטו מהבל פי התנור, נתקלים בזקן הורים ארוך הספוג פּתי קרח. ותוך כדי נשיקה זו המתחוללת במעמד כל בני המשפחה, משמיע האב דברים שלא מענין הפגישה:

“שרה’קה, סורי מאצל התנור! כמה פעמים אמרתי, שלא יתנו לשבת ביחידות אל פי התנור!”

הבן מצטחק לגערת אב זו, המחללת לכאורה את שעת הפגישה. הוא נהנה לראות את אביו כמו שהיה, שומר אופי ומכונן סדר בבית, וככל בן שב-מולדת הוא מכיר לאביו גם תודה בעד זה ששלמות המזג של הוריו מעלימה מעיניו את הזיקנה, אשר חלה בהם במשך שנים של פרידה. והאיש הצעיר צונח שוב על השרפרף שלפני פי התנור ונכנס עם אביו בדברי שיחה ישרים:

“ובכן, אבא, כיצד שלומך? אתה נוהג לבוא מן הקנטורה עם חשכה כמו לפנים?”

“אין עבודה חסרה בקנטורה,” עונה האב בזעף כל שהוא, המתיחס אל המשך דבריו: “מיום שזה נעשה לראש בבית – – ואת ברוך עוד השארתי שם, הוא עודנו בחנות.”

“מי הוא ‘זה?’” – תמה הבן.

האחות הגדולה, שאף היא חזרה בינתים אל מקומה אשר ליד פי התנור, משיבה לאחיה דברי ביאור, כשפניה נטויים בשעת הדיבור לעומת האש:

"אבא מתכוון לאיסאַק, הוא עכשיו כמעט בעל הבית הגמור בקונטורה – "

“זהו צעיר הבנים של מאיר זלמן?” מנסה האורח לנחש, כיון שכוח הזכרון שלו נכשל בשם מחודש זה.

“זהו איצי הצעיר,” אומרת האם בלעג כלפי הבת, “היא קוראת לו ‘איסאק…’ הדבר כחידוש בעיניך – מאין מודה כזאת בביתו של מאיר זלמן? הרי זה מיום שלקחו למשה הבכור את האשה המגוהצת – הוא נעשה למויסיי, והקטן נקרא מאז איסאק. הלא תזכור עוד את החתונה?”

“אשתו של משה? דומה לי שלא ראיתיה מעולם – אבל דומה לי שמשה זה היה לקוי תמיד במחלות?”

“בן עשירים מוצא אשה נאה גם כשהוא חולה,” נאנחת האם.

“אינך זוכר – כחולת העינים,” נפנית האחות אל האח אגב התעוררות גלויה.

“דרוש לו לדעת, כי היא כחולת עינים…” אומרת האם בקול של ריטון, שהבן שומע מתוכו איזה ‘להכעיס’ המכוון כלפי הבת, “ואם היא יפת תואר, הרי מזלה ביש שבעתים… וכי יש יותר רע מבעל חולה?”

“הרבה היא דואגת לזה…” ממלמלת האחות בבת-צחוק כלפי פי התנור, כשהיא מנערת אגב משיכת כתפים את הקש הבוער, “והדוקטור מה?…”

“מה?” נעשית פתאום אזנו של האח חרדה לרמזי הדברים של אחותו.

“הדוקטור, לא הדוקטור היהודי…” פונה האחות אל האח אגב רמיזת עינים, "עם זה היא עושה רומן בפרהסיה, כולם יודעים את זאת – "

האיש הצעיר, שבנכר היה שומע מאורע של מעשה עגבים רק כדבר ענין, ישב עכשיו כנדהם, כאילו קצר כוח השמיעה שלו מקלוט דבר-זימה רב תקלה. והוא מלמל:

“הדוקטור? הלא הוא כבר איש בא בימים?”

"הוא אינו זקן עדיין כל כך…| מנערת שוב האחות את הקש הבוער, כשפניה

לוהטים מחדוות שיחה.

“די לך לטנף את לשונך!” רוטנת האם כלפי הבת.

“מה שאני רוצה אני מדברת!” עונה הבת חלקה, כשהיא תובעת אגב הזדמנות את האם לריב בגלל עסקי נערות של בתולה בת עיירה. “לצאת עם מי שהוא – אסור, לעשות תסרוקת כפי שאת רוצה – אסור, ואף לדבר אסור…”

“את חצופה, ולא יותר,” מפטירה האם בחשאי, כמעט בלי רוגז.

הבן, שראה את עצמו כאשם מעט בריב משפחה זה, חיפש תחבולות דברים לשכך את הענין; ואולם האב הפליט בינתים:

“עוד בשבוע שעבר היה גרונו של משה פולט דם…”

בין כל המסובים משתררת דממת רגע; הבית מתמלא בבת אחת איזה פחד מות קלוקל ונמהר, וזה המתרחש בנקל בסביבה של יהודים מדי תסוב שיחת דברים על ציר המות. האם נאנחת אנחה הולכת וחוזרת, האב מתהלך הנה והנה בחדר, ואף האחות, מלכה, זו שפניה נטויים ישר כלפי הלהבה שבתנור, להט פניה הולך הלוך וחסור. ושרה’קה הקטנה, זו המתפלשת על פזורי הקש, ליד כרעי השרפרף הקטן, מוציאה פתאום מפיה מלה בודדה של ילדה לקויה הממעטת בדיבור:

“דם…”

ואחרי כן נדרשת האם מאליה להשלים עם הבת:

“מה תגידי עכשיו?… אוי ואבוי…”

והאחות, מלכה, שאף לבה נפגע מפחד המות, אינה יכולה בכל זאת לגזור על עצמה התאפקות גמורה. והיא מפטירה בתורת סיום:

“עכשיו משה שוב על רגליו, וזו עושה את הרומן שלה…”

האיש הצעיר, שכבר קבע בלי-יודעים בלבו החלטה גמורה, כי אחותו להוטה אחרי עניניו של אותו בית עשירים, אשר אביה משרת שם משכבר הימים במשרה של נאמן, לא רצה להלאות עכשיו את לבו ולחפש ביאורים, מדי שבתו אל פי התנור בערב ראשון זה של פגישה, ובית ההורים, שעזבו לפני שנים, דומה כמופיע לעיניו בלי פגמים. והוא הסב את השיחה מדי פנותו אל אביו:

“אמור נא לי, אבא, כיצד הזקן בעצמו?”

“כמו שהיה,” – עונה האב בקול ישר, מבלי רמז דופי כלפי בעל הבית שלו.

“עודנו יקטן כמו שהיה?”

האב מטה כלפי בנו מבט מן הצד, והוא נשאר שרוי בשתיקה כדי שלא לבייש את האורח. ואולם האם, הנכונה תמיד להטיל עוקץ בנותני השכירות של בעלה, עונה גם הפעם דברי לעג:

“מעשירות אין גדלים לאורך, אלא לרוחב.”

“והוא מגמגם בלשונו כמו לפנים?”

ושוב האם היא הנותנת דברי מענה:

“מגמגם עוד יותר – כשדורשים ממנו טובה.”

“והוא עודנו בעל שכל כמו שהיה?…”

“אצל גביר אין מודדים את השכל.”

“חדלי לפטפט,” מפטיר האב כמעט בלי רוגז, כיון שהוא משׂכל במתינות את אצבעותיו בכריכה של סיגריה עשויה בלי פגם, המיועדת לעישון הנחת אשר עם תחילת ערב חורף, למול הלהבה אשר בפי התנור…

“והוא עדונו בעל כרס, כמו שהיה?” חוזר ושואל האורח, שקולו נעשה משום מה יותר ער מדיבור לדיבור. הוא שח את דבריו במהירות ובהתרוממות הקול, אגב חפזון והתפנקות של בן שב-מולדת, אלה השכיחים גם אצל אורח למעלה מעשרים. והוא שואל עוד שאלה לא-שאלה, כמדבר אל נפשו:

"והוא גם עשיר כשהיה? – "

“הוא עוד יותר עשיר משהיה,” מגידה פתאום האחות דברים משלה.

האם נאנחת, והבן, השרוי רגע בשתיקה, פונה אחרי כן אל אביו ושואל בקול מתון, כשפניו נעשים בן-רגע כפני איש תפוש-מחשבות:

“הכי הוא באמת כל כך עשיר? אמור לי, אבא, מאין ליהודון כזה כל העושר הרב?”

“יותר עשיר משהיה,” שולח האב המעשן דברי הסכמה מתונים.

“מה אתה שואל, ילד שכמותך,” מחננת האם את קולה כלפי הבן הבוגר, המוזר, זה שהרחיק את עצמו מהווית העולם, “מי שיש לו הצלחה הולך ונעשה עשיר… – אבל התרומם נא מעל השרפרף ושב אל השולחן, ברוך יאכל אחר כך, כשיבוא.”

ואולם גם אגב שהות הטורח שלפני סעודת ערב משותפת לא נטרד האורח מהמשך שיחה, שהוא מכוון אותה ביחוד כלפי האב. הוא חוזר ושואל בלי הפוגות להתחלת ימי עשרו של מאיר זלמן, לראשית מעשהו של עושה הון זה, רחב הכרס וקצר הקומה, ואביו, שרוב ימי העמידה שלו שרת בבית עשירים זה בתור נאמן מקורב וזעום משכורת גם יחד, עונה עכשיו לבנו אגב הנאה ותמהון גם יחד – בפני בן זה שפנה מנעוריו ללימודי חכמה ופתאום, בליל שובו, נעשה פיו כמעין המתגבר לשאול על דבר מוצא העסקים שיהודים נוחלים על ידיהם הון.

ואולם הבן לא חשׂך את מוצא פיו עוד פעם ושתים:

"אתה אומר, אבא, הוא התחיל בכסף המוהר של אשתו ופתח חנות של קמח, ואחרי כן פתח את הקנטורה, ועכשיו יש לו בחנותו סחורה במחיר של…

“של מאה אלף,” מסיים האב.

“מאה אלף!” חוזר הבן על הדברים, כתמה ומבוהל. ולקול בהלה זה, היוצא מפי הבן האורח, תתרחש מסביב לשולחן דממה קצרה, כאילו כל המסובים מתבקשים במקצת לראות בתקלה את בן משפחתם, זה האברך המלומד השב מעיר הכרך ומוחו אינו תופס דבר-מציאות של חנות שיש בה סחורה בכמות של מאת אלף… ורק האם, מתוך דאגה יתרה לתמימות הלב של בנה, תמימות שיש בה מעט מגילוי אוולת, משיבה לו מיד כנרעשת:

“וכי מה אתה תמה כל כך?”

והוא, הבן, אינו עונה דבר, ורגע הוא נתון כולו למחשבותיו. הוא מהרהר בחידה ללא פתרונים, חידת יהודי קצר שכל ועושה הון, אשר עשיית עשרו אינה מתקבלת בנקל על השכל, כאילו יש בה דבר-מה לא טהור שהוא מחוץ לטבע הדברים. ופה, ליד שולחן האב העובד בתור נאמן דל משכורת אצל יהודי מופלא כזה, מגזים דמיונו של האיש הצעיר להראות לו את מאיר-זלמן, זה השרוי תמיד ברגזנות, כבן אדם הלקוי בחבלי דיבור – והנה הוא רוגז מסביב לאיש הנאמן של חנותו ומתופף על השולחן באצבעות קצרות ושמנות, בכדי להביא את “האיש” לידי הבנת הדברים הנאמרים בגמגום. והוא נותן צו אחרי צו אגב זעף אוולת המסרס את הישר, ואולם הציוויים ממלאים את משלחתם והעסק הולך וגדל, כאילו יש חוק למעלה מן הטבע השומר את הפתאים האלה, את היהודים עושי ההון האלה, אשר כמו עקרבים במדבר הם יוצרים לעצמם שפע בתוך העולם היהודי הצחיח, אשר סגרו עליו אם מעט ואם הרבה בכל המדינות שבעולם. והאיש הצעיר, כיודע למפרע שדבריו לא יהיו מובנים כל צרכם, נראה כמצטחק אל נפשו בשעה שהוא אומר:

“כל מיני היהודים האלה – – באיזה אופן הם באים לידי עושר?”

מן המסובים אין איש עונה למדבר, כיון שמרוב שיחה על דבר עשירות נעשה עליהם כבד לבם, לב הדלים. ובאין איש מתחיל בענין חדש נשמע פתאום קול הבת הבכירה:

“ברוך בושש הערב לבוא יותר מן הרגיל –”

האח, הרגיל להעיף את דמיונו מענין לענין, שומע בדברי אחותו משהו של דאגה השייך לה לבדה. ואולם הוא אינו מביא את הרגש הסתום הזה לידי מחשבת חקירה, כיון שהאם מוסיפה מיד דברי דאגה משלה:

“דואגת אני שברוך הולך לילה לילה ביחידוּת.”

“הלא הוא נער בן שש עשרה,” אומר האורח בקול עיף, מבלי החשיב את דברי הדאגה של האם. ותוך כדי זה נסגרות לרגע שמורות עיניו והוא מצטחק כבן מתפנק המתאווה לשינה.

“אינך יודע, ילד שכמותך. סכנת נפשות שכיחה עכשיו בעיר – אחד יהודי יצא לסגור את התריסים, ונמצא אחר כך הרוג – –”

ושוב נהיית דממה מסביב לשולחן, דממת פחד ללא בושה השכיחה בבתי יהודים בשעה שמי-שהוא מתחיל בשיחת רמזים על דבר פוגרומים. ואולם הפעם לא תארך הדממה הזאת, כיון שהאם חסה על הבן האורח, והיא מפתה אותו למעשה הנאה אחרון שלפני שינה:

“עמוד והתחמם קצת אל קיר התנור – שתי חבילות קש יצאו הפעם להסקה…”

הבן, ההולך בהנאה לקיים את מצות האם, תובע למעשה זה גם את האב:

“אבא, בוא התיצב גם אתה…”

האורח אינו נכנס בשיחה. עיף לשינה הוא עוצם את עיניו ומטה במקצת את הראש, כשהוא מתיר לעצמו בלי-יודעים להשען כל שהוא אל כתף-אב – בליל ראשון זה של פגישה. ואגב ערפלות החושים שלפני שינה הוא ממלמל:

“אבא, איזה בית קטן לך… זה לגבי זה אנחנו תופסים את מלוא הקיר של התנור – אמא, איפה אישן?…”

“בלי עין הרע, בני, אתה הגעת לידי גידול קומה, כמו אבא – תישן בחדר החדש.”

האורח שותק רגע ופניו, הלוהטים מחום התנור ומתאות שינה, צוחקים אגב עינים עצומות. אחר כך הוא אומר בקול ניחר של אדם העלול להרדם במקום עמדו:

“כן דברת, אמא, אנשי שכם אנחנו. איזה חדר חדש?”

“וכי אינך יודע שהוספתי לבית חדר חדש?” – מדבר אליו האב מפה אל אוזן, “איצי גרם, שאקבל מאתים כסף בהלואה, כשבא לידי שליטה בקנטורה – –הציעו לו את המשכב, איננו כבר בגדר של שמיעת דברים.”

"איצי – איסאק – – " ממלמל הבן ואינו מוסיף לזה שום דיבור. במוחו תועה דבר-מה הגורם לו לרגע חבלי שינה בלתי-צפויים, כאילו היה מי שהוא מבדר לו באצבע את שמורות העינים העצומות. ואולם דבר זה נעשה רק לרגע קצר בהיר במוחו, מדי הושיט לו האח, ברוך, הנכנס ברגע זה הביתה, את היד הקרה. למגע הקור פוקח האיש הצעיר את עיניו והוא מביט סביבו כמחפש דבר-מה. מבטו שנעשה פתאום ער עד מאוד נתלה בפני אחותו. ואולם מיד מובילים אותו לישון.

מתחילה התכונן האיש הצעיר להפקיר לבטלה רק יום ראשון של פגישה, ואולם למחרת יום בואו שמר שעה ארוכה אחרי יקיצה את המיטה, כשהוא שוכב על צדו כעין שכיבה של זעף וכשהוא נאלם אלם גמור מדי הגיע לאזניו מן החדר הסמוך אמירת דברים של האם: “חוששתני שהמיחם יהא צריך שוב פעם לגחלים!…” לקול זה, שלא נאמר בלחש, לימד הבן חובה כל שהיא על האם, שהשיחה את דאגתה בקול רם מעורר נרדמים, והוא לא בושש הפעם לקום, והתחיל מעלה על גופו את חלקי הבגדים אגב תנועות בוקר מהירות של אדם הנחפז למעשה יום קבוע. במעוף עין אחד שב הכל להיות בגדר של יכולת, זה אשר בשעת הזעף של יקיצה היה נראה כחדל מציאות, כדבר-מה הנידון מתחילתו לעקרות של שקר. אז – ומאז טרם עברה שעה ארוכה – התכווץ מתחת לשמיכת המוך המטולאה, שמי שהוא מבני הבית הוסיף עליה, ליתר חמימות, את פרוות העורות הקצרה של האם – זה מעיל הזקונים הקרח שהפריח שערות למול העינים של השוכב, שהיו עצומות מתוך רוגז. האיש הצעיר דחה מעל גבו את נטל הכיסוי הזה, שחמימותו התפלה היתה מזכירה לו בלי הפוגות את השינה המשותפת של ימי הנערות, עת הוא, ילד מגביה קומה ומעיין בעצמו ב“יורה דעה,” היה רואה את עצמו עם כל יקיצה ליד חזה האב החשוף, המעלה הבל של בוקר; ואולם אחר כך, מדי התכווצו שוב מתחת למכסה השמיכה, היה האיש הצעיר הולך ונטרד לשיעול של האב, שהתכונן לצאת ליום המשרה; מן החדר הסמוך נשמע קול הלעיסה של האם, קול אכילה קצרה של אם מזקינה הבולעת את כזית הבוקר הראשון, ובד בבד עם שאון לעיסה משיקה זו של פה חסר-שינים – נשמעה עוד אוושה צורמת עור, אשר הוא, האח המתראה כישן, פתר אותה לאחרונה כקול המסרק של אחותו המתהלך בין שערותיה בשעת סריקת הזעף של בוקר, כשעם קול נסירת המסרק הפגום עולות מאליהן דמעות בעינים. ולאט לאט נעשה הכל שקט וממלוא הבית חדל לבוא כל קול; והוא ראה בדמיון ראיה נכונה את האם הקולפת במטבח תפוחי אדמה, כשהיא משמיטה בלי נוע מתחת ידה את רצועות הקליפה, המעלות כעין אד בתוך חלל המטבח שכולו עדיין צינה, ואף את אחותו שיער עכשיו כיושבת למרגלות שרה’קה הקטנה, הנרדמת עדיין בתוך תחום החמימות של אמא, והיא, האחות הבכירה, חוזרת וקולעת את תאמי צמותיה רק למען ספות מעט חמימות לקצות האצבעות… ואז הכבידה את כל איבריו עצלנות זו של בחילה ופניו התעוותו במשקע הכר כפני אדם הרואה את עצמו אוויל מראשית הבוקר. לנוכח בוקר דלים זה של בית הורים התרושש בבת אחת כל הספר העומד להכתב. האיש הצעיר סתם אז בקצות אצבעותיו את שתי אזניו, לבלי לשמוע את תקתוק השעון הישן, זה קול התקתוק שבבתי דלים הוא מגיד מין שלום מרגעה שאינו דורש תיקון – ודמות הספר עלתה לפניו בכל חלקיה, דמות דמיון בהירה, אשר בהירותה מעידה עליה כי לא תבוא לעולם לידי קיום. הוא העביר לפני עיני רוחו את עשיית חלקיו של הספר העתיד, את ראשית-הדבר של החיבור המופלא אשר בו יגיד את הפשע אשר ראה ביהודים, את החלק הנמצא בתווך, זה עצם הבנין אשר בו ישכין את מחשבותיו, ואת אחרית הספר, אשר בו יחזה כבוד וימים רחוקים לעם היהודים הפלאי, עם אשר ניתק את מוסרות הטבע הרגילות ויבוא עם הטבע, אבי כל היצורים, בברית חדשה אשר עין זר לא תשורנה… והנה לפתע פתאום, למראה בית יהודים הרוגע בדלות רגילה, נגדעו שני קצות הספר, אשר יצירתם לא תתכן כלל במקום הזה, ובגדר של יכולת יצירה נשאר רק אמצע הספר, האמצע המעולף, אשר צורת גידולו לא הגיעה עדיין אפילו לידי בחינת דמיון. ופתאום שמע את אמירת אמו, אשר מצא בה כעין חטא ורוחו המרה הנה שבה אליו והוא אינו צפוי יותר לסכנת עצלנות של אדם אשר מראה עיניו גורם לו רק הבנה של רחמים. הוא רכס את בגדיו באצבעות שסמרו מצינת החדר, אך על פניו היתה שפוכה בת צחוק מדי שובו להרהר בחטא אמו, אשר השיב לו בבת אחת את רוחו. הוא נטל לעצמו אומץ נחמה חדש מדי הוסיפו לחשוב, כי רק הוא, בן יהודים, היה עלול לראות מין דבר של סילוף ברמז לא-רמז זה שיצא מתוך אמירת דברים של האם. האין גם דבר לא-נחשב זה, שהוא, דויד בן מנחם, הביא אותו לידי הגזמה רבה, אומר אמירה סתומה ונכונה גם יחד, כי מעשה החיים הקלוקל, זה אשר עדיין חלק בו ליהודי, מכתת הנהו לפתים קטנות שבקטנות, שאין בר-נש מאומות העולם עלול לתפוס את קטנות הדמות שלהן?… וכעין מעשה פיוס, השלוח בלי-יודעים אל האם, הכריז האיש הצעיר בטרם צאתו:

“אמא, הנה קמתי כבר והנני כבר מלובש.”

והוא מיהר לצאת אל החדר הסמוך, מדי שמעו משם קול ודברים חדשים. בחדר-האוכל, אל השולחן אשר המיחם היה עדיין שרוי עליו, ישב עכשיו במקום העליון של אבא, האח, ברוך, והיה טובל פרוסות חלה בכוס התה, שכף קטנה היתה נתונה בתוכה לסימן של מתיקות. האח הגדול מכיר מיד בישיבתו של ברוך, כי סעודת בית זו אינה נוהגת בכל בוקר אצל הנער המשרת; וכיון שהוא לא יצא עדיין ידי חובת פגישה כלפי אחיו הצעיר, הוא מנענע לו עכשיו בראשו אגב לגלוג קל:

“הנך לבוש מעיל לשתיית תה? והתה מתוק?…”

האח הצעיר עונה אגב קדרות פנים של משרת חנות בן שבע עשרה:

“רק דרך אגב נכנסתי הביתה.”

בין כה והאח הגדול רואה סימני סוד בפניהן של האחות והאם. האם אומרת:

"דומה שאבא שלח אותו להגיד לך… נודע להם בחנות, כי הנך פה – "

“ובכן?” תמה הבן.

“היה כדאי שתכנס לשם,” מסיימת האם אגב צחוק חנינה הממלא את כל קמטי פניה.

“הן היית כמו חבר לאיסאק, כשהיית נער,” מוסיפה גם האחות משלה.

האורח מבין, כי בשביל מסיבת בני ביתו יש בזה משום התחלת ענין שיתקיים זמן רב, והוא רואה את עצמו רשאי להיפטר מזה עכשיו בלא כלום:

“מוטב לי לשתות כוס תה.”

ומיד הוא מבחין בכוס מצוחצחת, ההפוכה על פיה בתוך הקערה שלה לסימן של יחוד… האחות מוזגת לו את החמים והאם משדלת אותה תוך כדי זה:

שימי לו סוכר מלוא הכף וחצי, הוא אינו אוהב הרבה מתיקות…"

“עדיין את שומרת את זה בזכרון,” מצטחק הבן ויושב אגב נחת רוח ליד האח הצעיר. אך ישיבת חיבה זו של האח בן הכרך גורם למשרת החנות קצת מבוכה, והוא גומר את שיירי כוסו אגב לגימות חפזון ומבליע בלגימת הסיום גם שאלת דברים, הנאמרים בזעף של נערות:

“ומה אגיד לאבא?…”

האח הגדול אינו מנחש כלל את הדברים כמכוונים אליו, והוא שותה כפות כפות את התה, שהוא מרגיש בו כעין מתיקות מיוחדת של בית-הורים דל, במקום שתה מתוק הוא סגולה לבריאות ולרוח טובה של חג.

“חכה מעט, החנות לא תברח. תן לו לשתות לגימות אחדות.”

האורח מבין הפעם, כי אגב נחת רוח של בוקר נעלם ממנו דבר-מה שהיה מכוון אליו. והוא מרים את פניו כלפי האם.

"דויד, הלא זה צריך ללכת אל החנות, אמור לו מה שיגיד לאבא – אם תיכנס היום אל החנות – ”

רגע אחד שוהה עדיין בת-הצחוק על פני האיש הצעיר, הנטויים כלפי האם. דומה הדבר, כי אגב שלות-רוח מתכונן האורח להיות שואל ומשיב בענין בית רגיל, שמאריכים בו לשם שיחה עם אם אגב שתיית תה של בוקר. ואולם פתאום, בכוח-הדמיון הרגיל אצלו, הוא רואה לפניו את החנות, אשר קירותיה צפופים עד התקרה שקי קמח, את הזקן, המתופף על השקים באין קונה בחנות, ואת אביו היושב אל שולחן החשבונות, כשנד שקי קמח לו מזה ומזה – ופתאום נשמע קול גמגום, קול המאבד רוב צורה של לשון אדם מדי עברו בין שקי הקמח המפוטמים החוסמים את רוב החלל של החנות:

"בנך, אתה אומר, בא להתארח, יכנס נא אל החנות – "

“ר' מאיר זלמן –?” מטה האב הנאמן את האוזן, המקבלת עליה לרגע של מנוחה את עט החשבון.

"דויד’ל שלך, אמרתי, יכנס אל החנות – – "

“לשם מה הוא צריך לי בחנות, המשוגע הזקן הזה,” אומר האיש הצעיר, מדי הרפות ממנו דמיונו.

“לא אל החנות סתם מכוון כאן המדובר,” מעירה האם לשם פיוס, כשהיא רואה את הקדרות העולה על פני האורח, “בחנות יש דלת אל הדירה שלהם. הכי אינך זוכר?”

ולדברי אמו, המעוררים אותו לזכרון, מביט האיש הצעיר רגע בעינים קמות וקצה לשונו נע בין שפתיו, כאילו הוא מלקק בלי-משים את טעם התמצית של ילדותו, העולה לפניו בזכרונו. ושוב, באותו כוח-הדמיון המעמיד לפני עיני הרוח את הדברים כמו חיים, המחיה עוד יותר על ידי תמצית הצירופים שאינה שכיחה בחיים עצמם, רואה האיש הצעיר איזה מעשה ילדות הנגמר בכשלון משותף לו ולאיצי החבר, זה המסתלק לתוך חביון החדרים של בית הגביר, כשהוא מובל כנתפס בידי האשה המשרתת בביתם. והוא, דויד’ל, כשהוא נשלח אחר כך על ידי אמא, למען בקש זוז כסף מאבא, הוא מקבל בחנות נזיפת עונש איומה ומתמיהה:

"הך את לחייו, אני אומר לך, בפָני הך את לחייו, מנחם! – – "

"וכי לשם מה אתה מחכה עדיין, ברוך? – מפנה האיש הצעיר את דבריו כלפי האח, השוהה עדיין בעמידה של צפיה. אך דבריו, הנשמעים כגמר ענין, נשמעים בלי-משים בלי זעף, כאילו האח הגדול נזהר בלי יודעים מלהוסיף כעס כל שהוא לאח צעיר זה, שעלה בחלקו לשרת אצל אותו מטורף זקן. ואגב רגש הרוך, המתרחש בלבו כלפי האח הצעיר, הוא שואל:

“איך הוא המתעתע הזה לעת זקוניו? בודאי שהוא גרוע עוד יותר?”

“ילד שכמותך, משוגע אתה קורא את מאיר זלמן!” מוכיחה האם את בנה, המצער אותה על ידי חוסר הבנה, שכמותה לא יתכן לכאורה לשער אצל בן-כרך. “בוא ותראה את עולמו של זה, ילד שכמותך… – די לעמוד כאן, ברוך, מוטב לך שלא תשמע מין דיבור כזה…”

“אמא,” מרטן הבחור המשרת אגב פנים זועפים, “אבא אמר: גם אשתו של משה בקשה, שדויד יכנס אליהם…”

“אתה רואה,” מתנערת האחות כלפי האורח, “עכשיו כבר תלך…”

והיא, הבתולה בת העיירה, שאינה חדלה לחשוד כי לאחיה השב מן הכרך יפים כל מיני אהבים, מביטה עכשיו אליו בעינים לוהטות, המביעות בקשה, מין בקשה סתומה על דבר שיתוף-ענינים. ואולם האח, שחזון הדמיון טרם נסתלק מלפניו, משסע את הענין החדש בדברים נמהרים:

“אף זו צריכה לי? די לה בדוקטור הזקן שלה!”

האם מתאפקת מענות, כיון שצעיר הבנים עדיין עומד על הסף. והיא משדלת את זה בחפזון:

“מתי אזכה שתצא ללכת אל החנות?…”

ומדי צאת הבן הצעיר מן הבית, מחדשת האם את דבריה כלפי בנה הבכור:

“יוצא לפי דבריך, כי אבא היה כל ימיו נאמן אצל איש משוגע?”

היא שבה מיד אל הענין הקודם, אשר נגע עד לבה. היא אשתו של איש שכיר זעום פרנסה, שהתנחמה תמיד בנחמה התמימה, כי מיעוט הפרנסה תלוי רק בחוסר מזל, חשבה בכל זאת את בעלה היודע חשבונות לאיש מעלה ובינה, שגורלו גרם לו להיות כל ימיו רק עוזר לאחרים בדבר הפלאים של עשיית הון. והנה בא בנה, הבן הנבחר, ופוסק בדברים נמהרים, כי אותו מאיר-זלמן הוא רק סתם מטורף ולא יותר, כלומר: עיקר העיקרים, בן האדם רב-המזל, הגביר הפלאי אשר לו נמכר בעלה הנאמן עם כל כוח השכל שלו – אינו כלל דבר שבמציאות. לא נזהרה הפעם מלפגוע בכבוד בנה אשר זה אמש שב ממרחקים:

“יצחקו לך, ילד שכמותך… יוצא לפי דבריך, שאבא שלך הוא בודאי לא כלום?…”

“אבא?” חזר הבן כתמה, “מה אבא שייך לכאן?”

"הן כך יוצא – אם מאיר זלמן הוא משוגע, אז אבא הוא, חס וחלילה – – "

והיא לא גמרה את דבריה, כמי שאינו רוצה להעלות על הלשון דבר-מה נבער, שאינו בגדר של אפשרות. והבן, בראותו כי פגם בדבריו אצל האם דבר-מה של עיקר, מצא מיד תחבולה של פיוס בפתיחת צקלונים, שהתחיל מוציא מהם במתינות את הבגדים ואת קטני החפצים. והאם, כפי שהבן שיער מראש, הסיחה בבת אחת את דעתה מן הקודם למראה חליפת הבגדים הראשונה, שהבן העלה אותה לחלקיה. ולמראה כבוד בגדים זה, שהיא לא ראתה כמותו מעולם בחוג משפחתה, שבה האם ותחנן את קולה:

“וכי למה לא תיכנס לשם? יש לך, ברוך השם, מה ללבוש.”

הוא לא רצה להרגיז את האם, ועל כן היה מוציא בנחת סתם דברים:

“וכי מה אראה שם, אמא?”

האחות, שידיה היו ממשמשות בין החפצים של האח, מיהרה להגיד:

“תראה את אשתו של משה – יפה כמוה עוד לא ראית!”

“וכי באמת יפה כל כך?” שאל הבן מדי הביטו אל אמו. הוא, האיש למעלה מעשרים וחמש, ששהה שנים בעיר כרך, נמנע מלדבר בדבר יפי אשה אל אחותו הבוגרת, מתוך הרגל לב של בן-צנועים, הרואה באחות לא נשואה תום נעול שאף אח אינו רשאי לחלל אותו על-ידי דיבור שאינו נקי מרמזים. האם משיבה:

“הן עוד תמול אמרתי לך, כי אשה יפת תואר לו למשה, כדאי לך, בני, להסתכל בה פעם לשם עונג.”

דבריה האחרונים של האם נחרתו בלי-משים בלב הבן השומע, ומדי עמדו גחון על גב הצקלון הפתוח היה האיש הצעיר חוזר ושוקל את דבר אמו, וכמתבייש להביט בפני האם הפליט דברים שהיו מכוונים ביותר כלפי נפשו:

“מה ראית לזכור, כי כבר שׂחת לי אתמול על דבר יפת-תואר?… ואני רשאי להסתכל בה לשם עונג?…”

על פניו, כרגיל אצלו בשעה שהוא נתפס למחשבות, עלתה בת-צחוק נאלמה ורחבה, שהשתפכה במלוא הפנים והוסיפה כעין זוהר מרטט למצחו הצח והרם. הוא הרהר ברגע זה מתוך חדוות לב, כי במוצא הפה התמים של אמו ניתן לו בלי משים גילוי יקר, גילוי תום של אם מישראל המניחה בדעתה, כי היופי גורם עונג כשר. והוא, כדרכו, נחפז אל ראש מחשבותיו, אל הקשר הנעלם אשר בין היהודים ובין יפי האמת של הטבע הקיים לעולם, וידיו היו ממשמשות אותו רגע, בלי כל כוונת סידור, בניירות ובתמונות צילום, שהיה מכנס ומערבב אותם בזה אחר זה. פתאום נשמטה מידו אחת התמונות, קרטון דק של צילום, שבדרך נפילה גילה לאיש הצעיר את דמות הפנים שעליו, פני בתולה אדירת-תלתלים גזוזים, שגילתה לשם צילום את מרומי זרועותיה צחות הבשר. זאת היתה תמונת מתנה לא יקרה, שהאיש הצעיר השמיט אותה מתוך היד מבלי לבוא לידי הפסקת מחשבה, אך תוך כדי זה השגיח באמו, שהרימה את התמונה מעל הארץ והצמידה אליה את מבטה, כשהיא מעבירה את הקרטון הדק והממועך דרך כל היקף הראייה של עיניה. ופתאום נראה לאיש הצעיר, כי שפתי האם התנועעו בתנועה מהירה, כמעט לא ניכרת לעינים. רגע אחד לא עמד הבן על מהותה של תנועת-השפתים האילמת הזאת, ואולם מיד ניחש את פירושה, ומפיו התפרצה בלי-משים קריאת תמהון:

“מה זה, אמא – ירוק ירקת בתמונה?”

זאת היתה יריקה כל שהיא, יריקת שפתים נובלות ודקות, והאם, אשר גם לא מחתה אחרי יריקת מסתרים זו את פיה, תירצה את מעשה כמתביישת:

“קחנה מעל פני, איני יכולה להביט בצורה כזאת…”

והבן מחל מיד אגב צחוק:

“זה מתגולל אצלי מעשה צילום ולא יותר…”

האם הושיטה לו את התמונה, כשצורת הצילום הפוכה בידה כלפי מטה:

“אוי ואבוי לאמא של זו…”

הבן הטה ברגע זה כמתכוון את ראשו, ומבטו היה תר לראות את האחות, זו ששהתה עכשיו בקצה השני של החדר, אצל ארון הכלים. האח ציין אגב הבטה מהירה כי ידיה של אחותו ממשמשות שלא לצורך בין הכלים שבמדור הארון העליון, זה המיוחד לכלי הזכוכית של פסח. והאח התבונן רגע ארוך באחותו הנאלמה, שראשה היה מורד קצת, כנוטה לנפול על המדף שבארון, והוא רצה משום מה לקרוא אותה בשמה; אבל מפיו לא יצא כל הגה, ורק כף ידו, שהחזיק בתוכה את הקרטון שקבל מיד האם, רעדה מקוצר רוח. וכה עבר עוד רגע של שתיקה משותפת לכל השלשה, ועוד מעט, בראות האיש הצעיר את האם כמתכוננת לנוע ממקום עמדה, לא יכול להבליג על תאות לבו, ויקרא:

“מלכה!”

לקול הקריאה לא הפנתה האחות את ראשה, ובאזני האח עלה רק קול צלצול של כוסות המתנגשות זו בזו. ופתאום נשמע קול צליל חזק, קול נפץ של כלי זכוכית הנופל ממקום גבוה. הנערה גחנה מיד לארץ, והאם המליטה מחמת צער דברי גידוף כלפי הבת:

“ידים ידי גולם – וכי למה עלה פתאום בדעתך למשמש עכשיו בין הכוסות של פסח?”

ובעוד רגע הוסיפה אגב אנחה קלה:

“יהי זה סימן ברכה לשם האורח…”

ואז התרוממה הבת מעל הארץ, כשאוסף שברי הזכוכית בין אצבעותיה. פניה היו אדומים אודם רב, והאח, מדי ראותו מכיתת זכוכית כנלחצת בחזקה בתוך חופן היד של האחות, צעק אליה בלי משים:

“בזהירות! תחתכי את היד!”

ואולם הנערה, כאילו היתה אתה פתאום רוח חדשה, הפנתה אל אחיה את עיניה המזהירות אגב התעוררות, ומדי הושיטה כנגדו את כף היד העמוסה לשונות חדות של זכוכית, כמראה לו את המשא המסוכן שבידה, שלחה אליו דברים אגב צאתה מן החדר:

“לא אקבל אף חיתוך אחד ביד – מיד אראה לך.”

ואולם היא לא שבה מיד אל החדר, כאילו נמלכה פתאום בלבבה לפייס את האם ולעשות דבר-מה בחדר המטבח, זה המסור בשעת בוקר לטיפול הידים של אמא. ועוד מעט וגם האם פורשת לעבודת הבישול, והאורח מכנס בלי חמדה את פזורי חפציו, ומסתלק אל החדר הקטן שהוקצה לו לדירת יחוד. הוא מעלה בחפזון על השולחן את כלי-הכתיבה, טובל ביד רועדת את העט בדיו, ומדי שהותו כך זמן-מה גחון על גבי הנייר, כשאצבעות ידו דרוכות לכתיבה – הוא מסובב את עיניו בחוריהן ומסייר את קירות החדר, שהלובן שלהם מעיד על מיעוט ימים שלאחר סיוד. מבטו, היוצא מעינים שנתאדמו מכפיפת הראש, מפיק יאוש עכור, חדל-מחשבה. ובעוד מוחו מתלבט להביא לידי סך-הכל את רמזי הבושת של חיי אחותו – מרמזי הרמזים של יום אתמול עד רמז הכשלון של הכוס הנשברה ועד האות היוצא מן החדר הזה, שכסף לבנות אותו נתקבל בדרך נס – נוטף עטו של האיש הצעיר את אותיות הכתב הראשונות, ומלות הנחת של התחלת ספר יורדות בצפיפות אלו בצד אלו על גבי הנייר. ואולם הוא מפסיק מיד, ישיבתו נעשית זקופה והוא מסתכל בשורת הכתב היחידה, הקיימת על גבי הגליון. הוא חדל פתאום להיות עמוס דמיונות, ורק הרהור חולף עובר במוחו, כי ביום התחל אדם לעשות ספר ידריך אותו הטבע כאשר ידריך את החי בדרך חייו: צעד אחרי צעד, מבלי עורר אותו לחשוב על דבר גמר מטרה ומבלי התוות מראש דרך ארוכה. ולהרהור זה הוא מנחש מעין עונג הצפוי לו בעתיד, והוא נזכר בימים יקרים מימי נערותו, עת אף הוא, נער-בחורים יהודי, שהיתה לו בכל יום חובה של לימוד “יורה דעה,” היה נאלם פתאום מתוך הרגשת החיים העתידים, הרגשה מתוקה שהיתה משתפכת כעסיס ממש בכל עצמותיו. ההיה זה רגש הגידול הרגיל השכיח אצל כל בן-נעורים, או אולי ניתן לו כבר אז להרגיש במוקדם אותו מתק החיים המיוחד, אשר הטבע צפן כגמול לכל אלה המייחדים לעצמם את העמל הנבחר, את זה אשר ישא את פריו רק בעתיד רחוק? אמנם כן, לחינם ייגע עכשיו את דמיונו לנחש את המופלא אשר בעבר ואת הנעלם אשר בעתיד; כי הלא דבר אחד ברור לו למצער, כי בעד עמל המסייע להשארת נפש אין לבקש כל שכר, ואפילו את השכר הבלתי נחשב הניתן בצורת הכרה של ודאות, הכרה המבטיחה לעושה המפעל כי מפעלו יבוא לידי קיום. אכן רק עכשיו, כשניגש לכתוב את הספר, נגלה לו הסוד: כתיבה של ספר היא השתלשלות כהשתלשלות המתונה של החיים עצמם. והוא, דויד בן מנחם, אשר ניחש תמיד במסתרים כי יש דבר-מה בלתי נתפס בחיים, אשר בגללו יתכן לאדם לעשות עצמו אוויל וללעוג למות – הוא מרגיש עכשיו אותו הדבר בצורה חדשה, כלומר, הוא מאמין, כי יש דבר-מה בכתיבה של ספר, אשר בגללו אפשר לאדם לעשות את עצמו אויל וללעוג לעש הזמן, האוכל בספרים על ימין ועל שמאל. אמנם כן, הוא, דויד בן מנחם, אשר חמד כל כך את החיים ולמראית עין היה חי בדמות עלם יהודי מחשב קטנות, הנה מצא עכשיו דרך לחיי אמת. הוא שיער קודם בדמיון, כי יש אפשרות כי מי שהוא מן היהודים יכתוב ספר – מין חיבור הדומה כל-שהוא לספרים אשר בכתבי הקודש: מייסר ומבטיח, מגלה רע לא-רע ומנבא טוב לא-יאמן – והספר הזה, ביום היבראו, ישלים בעולם את כבוד היהודים אשר היה לחרפה; והנה עכשיו נוסף לו דבר-מה בשביל עצמו: מעשה הכתיבה. – הוא שב וגחן על גבי הנייר, פניו הצטחקו והעט עוד רעד זמן מה בידו, מדי נטוף מפיו אותיות צמצום קטנות-דמות. הוא נתעורר רק כעבור שעה ארוכה, בקרוא לו מי שהוא מן החדר הסמוך:

“דויד, אבא כבר בא.”

אגב סתוֹם-נפש לא הבחין לדעת קול מי הוא הקורא לו, אבל צלצול הקול השאיר הד בנפשו – כאשר יקרה תמיד עת קול לא-צפוי יעורר את האדם מהמון מעייניו; הקול, שהזמין לארוחת הצהרים, בא מאצל הסף, והאיש הצעיר שהה רגע אחרי קומו ממקומו ולא ציית לקול הקורא לו. דומה היה, כי אחרי שהכיר כי הקול קול אחותו, רצה להביא את האחות לידי כניסה אל חדרו; אבל מדי עבור רגעים ואיש לא נכנס אליו החדרה, פנה האיש הצעיר לצאת, ומפיו התמלטו מלים אשר הגיד בקול לעצמו:

"מוכרח אני להיכנס לאותו בית – – "

והוא נשאר עומד בלי נוע, אחרי שנתן תוקף להחלטת-לב לא ברורה. מבטו, מבלי ראות, היה צמוד זמן מה לרשת האילמת שהשחירה מעל הגליון הכתוב, וידו, אשר נמשכה לכנס את גליון הכתיבה לתוך ארגז השולחן, לא עצרה כוח לעשות את מילוי משלחתה. האיש הצעיר הפך על פניו את הגליון עם ראשית הכתיבה, ויצא בצעדים לא ישרים אל חדר-האוכל.

האב הביט כלפי הנכנס במבט נטרף של יהודי הטובל כזית “המוציא” במלח; הבן קבע את ישיבתו אצל השולחן אגב תנועה מרושלת של אדם שהחסיר דבר-מה. ומדי לעוס האב בדממה את הכזית הראשון של סעודת החול, היה סיפק בידי האיש הצעיר לציין בפני עצמו, כי גם הפעם, מדי שבתו אל שולחן אביו אחרי כמה שנים של פרידה, לא היה אלא כבחור משכיל המצטרף אל הסעודה בלי נטילת ידים. ומתוך הרגשה זו של אדם שאין לו סבר-ישיבה נכון הקדים לדרוש אל אביו, כשזה שותק עדיין שתיקת הכרח שלפני גמר “המוציא”:

“מה זה רוצה לומר, אבא – וכי אני מוכרח להיכנס אל החנות? ממש היום – אין שהות בכדי יום אחד?”

האיש הצעיר, שלפני רגעים אחדים, בבדידות חדרו, קיבל על עצמו אותו הדבר ממש בתור נדר, התחיל שוב דן בענין זה למראה אחותו, שישבה עטופה מטפחת חורף ועיניה נדבקו, אגב מבט עניו של בת הורים, אל פי האב הלועס את כזית הברכה של תחילת סעודה… האב נתן מענה דברים שהיה צפוי מראש:

“וכי מה איכפת לך אם תיכנס לשם ותראה פני אדם? בפרט שאתה ואיצי הייתם לפנים בבחינת חברים.”

“עם איצי,” חזר האיש הצעיר על השם, ושהה רגע כתפוש מחשבות. הוא כאילו נתבלבל בלי-משים אגב אפשרות זו שניתנה לו להעמיד את אחותו בנסיון. וסוף סוף, למראה הפרישות הקרה הנסוכה על דמות אחותו, העלה על לשונו דברים מסורסים, שהילל בהם, באופן בלתי צפוי לעצמו, את אותו איצי בן-האדונים:

“הוא כבר נעשה בודאי לחשוב שבחשובים… את זאת שמעתי כבר בבית, כי הוא עכשיו בעל-הבית גמור.” האב, שהבל התבשיל הראשון עלה ברגע זה בפניו, נהנה לשמוע דברי נחת כאלה מפי הבן המוזר, זה שברח בימי נערותו מבית הורים, הגדיל לעשות את עצמו למין דוקטור בלתי שכיח, ושב עכשיו, באמצע תקופת השנה, בתור אברך גדול בלורית וחשׂוּך עתידות. והוא הפליט דברים מוזרים, כשהוא עושה את עצמו, בפעם הראשונה בחייו, שליח לרצון אשה:

"הכלה שבבית, אשתו של משה, יש לה חשק גדול לראות אותו – – "

בשעת דיבור זה הביט האב אל האם, ומסירת הדברים נסבה על-אודות הבן בלשון נסתר; ואולם פני הלז נתאדמו עד כדי אודם גלוי, מתוך מבוכת לב של עלם יהודי טפוח צניעות, שכל שיח ושיג בדבר נשים נראה לו בפני הורים כחטא של מעשה ערוה. והוא ניסה להסב במתכוון את השיחה:

“דרך אגב, יש לי לשאול אצלו דבר-מה, אצל איצי…”

ואולם האב לא חשך את פיו מלהגיד את המשך דבריו כלפי אשתו עקרת הבית, זו שזכותה קודמת לשמוע דברי תהילה על-אודות צאצאיה יפי-התואר:

“אפילו אל החנות יצאה זו, אשתו של משה, ובאותו מעמד, ליד השולחן שלי, לא חדלה מלנסות אלי שאלות: סבורתני שבן הגון הוא הבן הבכור שלו, ר' מנחם…”

ואולם האב שב מיד אל הענין הקודם, והתחיל מדבר בבן-אדוניו אגב עונג הרמיה של נאמן זקן ורגיל:

"איצי זה – לא תכירנו… אנכי הכנסתי אותו לתוך העסק – מתחילה לא ידע אפילו לתפוס עמידה בחנות… ועוד כמה זמן אחרי כך היה לפעמים קונה שלא מן המקום דורש אותו לשם שימוש, כמו את נער משרת. הן איננו בעל צורה, כפי שאתה זוכר. ועכשיו – "

ובין לגימת כף ושניה היה האב הולך ומוסיף דברים:

"כמה הוא יודע להתהלך עם קונים – כיצד הוא מוציא את דם התמצית, כשיש לו עסק עם קונה – איך הוא מרים עכשיו את המגבעת, כשהוא נפגש עם פריץ – "

והאיש הצעיר, שגרם לכאורה בעצמו לדברי התהילה התפלים האלה, הכריח את עצמו להגיד:

“אבל הן הוא לגמרי חדל-דמות – איזה מין מגבעת חבוש יקטן זה?…”

והאיש הצעיר הצטחק בקול, כאילו נהנה לשמוע מפי עצמו לגלוג גס ותמים זה, שכמותו אדם פולט רק בשעת התרגשות של בוז. האב הקדיר לדברי הבן את גבותיו, ואולם האם ענתה בתמימות:

“מה אתה שואל, ילד שכמותך – הוא לבוש כמו פריץ, וגם יקבל אשה נאה כמו משה אחיו.”

האב, שלא היה סיפק בידו לתת דופי בבנו בגלל דברי ההתלוצצות, הפריז תמורת זה בדברי שבח נוספים:

"הוא אינו בהול על הפרוטה כמו הזקן – "

“כיצד אתה אומר – הוא אינו בהול על הפרוטה?…,” הבהילה האם במעוף עין אחד את כל מרירות לבה, מרירות לב של אשת נאמן השומרת עברה לנותני המשכורת הדלה של בעלה. – “וכשהיה המדובר בדבר הוספה של עשרת זוזים לשבוע? הנתנו לך אז הוספה?”

והיא יצאה להביא תבשיל שני, כשכתפיה הכפופות נעות אגב הליכה של רוגז.

והאב תירץ בדברי נחת של נאמן זקן, שמשכורתו הדלה דומה בעיניו כקבועה בידי שמים:

“שכירות זה ענין לחוד… לעומת זה הלווה מאה כסף לבנין החדר, נתן בלי כסף את מקום החנות –”

“איזה חנות?” תמה הבן.

“וכי לא סיפרו לך? זה רק בקיץ, במקום שהולכים לטייל, שם יש עכשיו למאיר זלמן בית-אוצר של סחורה, ושם, באותו הבנין, יש כעין חנות קטנה של קרשים, לא חנות ממש. וכי לא כתבנו לך כלל? אשתקד כבר התחילה מלכה יוצאת לשם לפנות ערב –”

האיש הצעיר הוריד את ראשו ואשמורות עיניו כיסו כמעט על מבטו הנבוך. מתוך קטעי הדברים של האב יצא לו פתאום ענין חדש, ענין מביש בדבר אחות בתולה, הסוחרת בערבים בחנות הסוכה, לשם מכירת ממתקים לבחורים טיילים – והוא זכר בבת אחת מכתבי אם ארוכים, כתובים בלשון המדוברת וערוכים על הגליון בכתב מסובך ובלתי נפסק, הדומה לאנחת אם ארוכה וסתומה הבאה ממרחקים. במכתב חרטומים אחד כזה, שהבן הקורא הבליע את תוכו אגב דילוגים, היה רשום בודאי גם סוד ההתחלה בדבר מעשה חנות זה, שעכשיו הוא, הבן, מיצר לשמוע אותו באיחור זמן. והוא שהה אגב שתיקה מבלי חכות לתוספת דברי ביאור מצד אחותו, היושבת אתו יד על יד, כשהיא כולה נאלמה ומטפחת החורף עוטפת את פניה עד למרום העינים. אך באין האם ליד השולחן ראתה הבת לבסוף הכרח לעצמה להגיד דבר-מה בענין זה:

“רק לאחר הפסח פותחים שם מעין חנות – כשנעשה חם ביותר… וכי לדעתך יש בזה משום בושה?”

“בושה?” חזר האח על דברי אחותו, “אלא שהיה דומה לי, כי לא יתואר כלל שגם אצלנו תהיה חנות…”

האב הניע אגב ויתור של הכנעה את זקנו המלבין, והיה דומה כי אף הוא, העושה מעשה עט ומוצא את לחמו הדל על-ידי חכמת הפנקסים, נוטה לראות פחיתות של כבוד בחנות-ספיח זו, הנמצאת מחוץ לתחום החנויות הרגילות. והוא ישב רגע בשתיקה, כשומע חרפה, ואחר כך פלט בחשאי מין תלונה לא-תלונה, שאפשר היה לדרוש אותה כמכוּונת כאחת גם כלפי שמים וגם כלפי הבן המוזר, החוטא שלא מדעת – זה אשר מתחילה עשה את עצמו אוויל לעבוד במלאכת האריגה ואחר כך הלך ללמוד דוקטוריה שאינה מכניסה רווחים. הוא אמר:

“כשאין הכנסה אחרת מן הצד – לוּ זכיתי היית אתה לומד חכמת הרפואה, ואז היה הכל אחר – מתחילה ועד סוף…”

לתוכחת האב הרים הבן את ראשו ועיניו הישירו להביט רגע אגב מבט מלא ומזהיר. במעוף עין אחד קם לפניו כל גורלו – גורל איש שניחא לו בהפקרות גמורה של נחת-החיים, ובלבד שינתן לו לעשות עמל-מסתרים, השמור לטובתם של חיים אחרים לא-חייו. ובהימלא לפתע פתאום נפשו – לא יכול לעצור ברוחו וגילה בדברים תמימים כל שהוא מסוד נפשו:

"סבלתי מזה די והותר – מזה שלא יכולתי לשלוח לכם כסף. אבל – גזירה היא עלי – – "

“מה שייך – גזירה? הכל היה תלוי בך,” הניע האב שוב פעם את זקנו מתוך רוגז עצור כלפי בנו.

“לא היה תלוי בי,” ענה הבן שוב דברים סתומים, שהיה בהם מגילוי נפשו.

“ובמי היה תלוי, אם לא בך?” ענה האב בנחת, כמתכונן להתווכח. ובפרט שאתה היית מילדותך כפות אל אבא ואמא… מותר היה לחכות שתחפוץ להיות לאיש וגם תשמור בזכרון כי אבא שלך הוא רק נאמן – ואצל מי נאמן!"

“חדל מזה, אבא,” הפליט הבן בקול רפה, כאילו היה לו קשה לשמוע בגלוי את האמת הכי מרה של חייו, זו אשר עוד שם, בעיר הלימודים אשר בחוץ לארץ, היתה מביאה אותו לפעמים לידי כך שיאלם מתוך עגמת נפש מדי שבתו אל אחד מספרי החכמה – החכמה שאינה קרדום לחפור בה רווחים של כסף והשוללת למפרע כל תקוה ליום הרווחה, אשר בו אפשר יהיה לשמח את לב ההורים. והוא, בכדי להיפטר עכשיו מויכוח ללא תועלת, חזר אל הענין הקודם:

“וכי למי מוכרים שם מי-סלטר?”

ומדי הוציאו דיבור אחרון זה מפיו מתחילה עולה על פניו אותה בת צחוק אטומה, הרגילה אצלו בשעה שדמיונו פועל. הוא צופה בעיני דמיון בתמונה מימי הנערות: יום שבת של קיץ, בין גמר סעודה ובין שינה של צהרים. האב, המפצח זרעונים אגב עיון של נחת בשיירי “אור החיים” של פרשת השבוע, שולח אותו לקחת בהקפה של פרוטה כוס של מי-סלטר, באותה סוכת החנות הקטנה והמופלאה, הפתוחה גם בשבתות. והוא, נער למוד “יורה דעה,” מוליך מן הבית את הכוס שטלטולה עדיין מותרת לו בשבת, ומוסר אותה, לשם מזיגת מי סלטר, לבתולה צחקנית הניצבת בתוך מסיבה של בחורים מפצחי זרעונים, בתולה בת-יהודים, לכאורה, הנדמית בכל זאת כה מוזרה, כה שונה מן האחות מלכה אשר בבית… ואגב לחיצת לב החזיר עכשיו האח בקול רפה:

“בתולה בחנות של מי סלטר? מה מוסיפה מין חנות-עמדה כזאת?”

“וכי מה אתה שואל?” נענה לו האב בסבר פנים נוחים של יהודי יודע ספר, שאינו נתפס על מעשיהם של אנשי הבית, “אני נהנה מזה לפעמים כדי זוז בשבוע, לשם קנית חבילה של טבק…”

"אמנם כדאי הדבר – – " הפליט האח בצחוק רפה של לגלוג. אבל צחוקו גווע מיד על פיו מדי ענות לו האב:

“לו ישבה שם כסדר הבריות – אבל יש שאתה מוצא את החנות סגורה – ומלכה איננה…”

"כלומר? – – "

"שאל אותה – "

“רוצה לומר: היא מפקירה את החנות והולכת לטייל עם חברות?…” מנסה האח לנחש, כשבת הצחוק הרפה תועה עדיין על שפתיו.

“מי יודע איפה המקום הנעלם שלה,” מניע האב בידו דרך ביטול. ותיכף הוּא מכריז כלפי חדר המטבח: “וכי סוף סוף תכניסי את התבשיל, או לאו?”

ומן המטבח בא מיד קול מענה מוכיח:

“וכי אני צריכה לשפשף את הקערות אם לאו? הן לא ביחידות אתה יושב אל השולחן – דומה לי שיש לך עם מי להחליף דיבור…”

והאב, כמצדיק על עצמו את התוכחה, מפרש באין ברירה לבן את הענין הקודם:

"כלפי מה שאומרים – בתולה סוחרת… פעם אני ניגש לשם – – "

“באיזה זמן?” מקדים הבן לשאול אגב חרדת-לב לא ברורה.

"‘באיזה זמן?’ מובן מעצמו, לפנות ערב. וכי מתי יש לי זמן, חוץ מאשר עם גמר יום? אפילו בקיץ – – ובפרט ללכת לשם, כברת דרך – אלא שאזל אצלי הטבק ואמרתי: אגש אליה ואקח אצלה זוז – – "

“זוז?” חוזר הבן על המלה האטומה והדלה הזאת, שאי-אפשר, לכאורה, לנחש מתוכה כל רמז של חשד. ואולם מיד הוא מוסיף ושואל בקול ניחר קצת:

“ולא מצאת את מלכה בחנות?”

“כדבריך, לא מצאתי אותה בחנות, כלומר, ראיתי שהחנות סגורה, ושהיתי קצת בקירוב מקום.”

“כבר היה לפנות ערב, ומלכה לא היתה במחיצת החנות?”

"כבר מחוּור לך, שזה היה עם פנות היום, וכשראיתי שהדלת אינה נפתחת, אמרתי שמלכה פרשה למעוף עין לאיזה מקום, ובאין ברירה ניצבתי ועמדתי בתפילת שמונה עשרה – "

"עמדת, אבא, להתפלל שמונה עשרה תחת כיפת השמים?? – " אומר הבן בקול רם, אגב התפעלות גלויה. והוא מביט רגע לנוכח פני האב בעינים מזהירות וצוחקות, כשדמיון נחפז מעביר לפני עיני רוחו את תמונת האב בעל הקומה, הניצב אל דלת החנות מבחוץ כשהוא מתנועע לאט לאט אגב התפילה החשאית של שמונה-עשרה, וכשכוכבי השמים, כוכבי ליל קיץ, מזהירים מעל לדמותו עצומת העינים, הנעלמת בשקט הלילה של רחוב הפריצים… ואולם מיד, בחלוף תמונת הדמיון מנגד עיניו, הוא משפיל את קולו ומוסיף לשאול:

“כך שהית, אבא, בתפילה ומלכה לא היתה במחיצת החנות?…”

“סבורני שעדיין זכורה לך הלכה מפורשת: תפילה נוהגת גם בחוץ… כיון שחששתי לאיחור תפילת מנחה, יצאתי שם ידי חובת תפילה ואמרתי: בין כה תשוב מלכה ואקח ממנה זוז לטבק…”

“ומה היה הסוף?…”

"עמדתי והלכתי – ”

"ומה עשית – כלומר – לא דפקת על הדלת – "

“ילד שכמותך: כשהדלת סגורה!”

"מבחוץ – "

“סגורה ודי – נסיתי לפתוח ולא נפתחה.”

דממת רגע. מחדר המטבח נשמע קול ניקוש קערות, והבן, החושש לכניסת האם, שב ושואל בקול נחפז:

“ואולי היתה מלכה במחיצת החנות, אלא שסגרה על עצמה?”

“שאל אותה – וכי למה לא נענתה?”

שוב דממה לרגע. נשמע קול צעדי האם, הצועדת במתינות טעונת קערות. ופתאום מפליט האב דברי הבאי, כשבת צחוק של ליצנות מתעלמת בסבך שפמו:

"ויכול היות שמלכה היתה במחיצת החנות ולא רצתה לפתוח. אפשר שסגרה על עצמה וישבה מבפנים ועסקה בבכיה… הן יש לה הרגל כזה גם בבית: לקחת לעצמה מקום ישיבה בפינה ולבכות בלי טעם. סברא בדבר, ששמעתי אז כעין בכי, כשצעדתי שלשה צעדים אחורנית, עם גמר שמונה-עשרה – "

“מתי תשוב היום מן הקנטורה? שואל פתאום הבן.”

“כמו בכל ערב,” עונה האב בתמהון ובאי-רצון כמעט. דומה היה שהוא מצטער על כך שנפסקה בבת אחת שיחה בלתי-צפויה זו שבשעת סעודת החול, שיחה רבת רמזים שגרמה כעין מתיקות של יסורים. “וכי רצוי לך, שאקדים היום לבוא?” הוסיף האב מיד בקול רגיל וברוח כבר ישרה.

“תיכנס אתי אל מאיר זלמן, אחרי ארוחת הערב,” הפליט הבן דברים מהירים וקולו היה כזועף.

“הוא רוצה להיכנס הערב אל מאיר זלמן,” בישר ראש המשפחה לאשתו, ששבה סוף סוף לחדר-האוכל.

“בערב?” הטעימה האם בהנאה את החשיבות שבדבר, “וכי למה לא יכנס לשם, יש לו, ברוך השם, מה ללבוש…”

“בלבד שלא יבוא שם לידי קטטה,” הפליטה פתאום גם הבת בקול זועף, כשהיא עטופה כולה במטפחתה ומבטה אינו מכוון כלפי אחיה.

פירוש המלים של הבת נשאר כסתום, והאם נזפה בה מיד:

“מה הלזו שחה? התעטפה במטפחת ומפליטה דברים כצוענית מנחשה עתידות. בבית אין הקרירות גדולה כל כך…”

“היא חוששת שלא אטיח דברים כלפי איצי, כלפי איסאק זלמנוביץ'…,” אמר הבן והעלה בת-צחוק על שפתיו; אבל רק דפיקת לבו נשמעה לו כמענה לדבריו. האחות נפנתה לאכול בדממה את מנת הבשר, שהאם חילקה לה הפעם ביד זעומה. גמר הסעודה עובר אגב ניגון חשאי, הנשמע ככל מין אמירה שבעולם. האב, שבשעת סיום של ברכה אחרונה הוא תולה כבר את עינו בפרוות העורות, הקיימת אצלו מימי כלולותיו, מתרץ כלפי הבן את החפזון של יציאה זו שלאחרי סעודה: “הן חפצת שאמהר לשוב בערב. וחוץ מזה – ברוך ממתין שם, בחנות או בקנטורה. כשאני שב, אז הוא הולך לארוחת הצהרים.” האם, המסירה את המפה מעל השולחן, מבלי פנות אל הבת היושבת כנזופה, מוסיפה אגב אנחה סיום דברים לדברי האב:

“ברוך הוא מטבעו נער כפות אל החנות.”

הבן, שכל קרביו נדמו לו כתפלים בשעה שקם מאצל השולחן, נחפז להצמיד את מחשבתו אל איזו ממשות שהיא. הוא עובר את סף חדרו אגב הרהור שהוא מהרהר בברוך אחיו, זה שנתרגל מילדותו לראות אב עמל, המקיים יום יום, בלי ערעור, חובת קנטורה זרה, שאינה מצמיחה לאיש הנאמן שלה כל ישועה חוץ מששת הכספים הנלקחים לחלקים במשך השבוע… הנער, ברוך, סיגל על-ידי כך לעצמו טבע של בחור תמים, המקיים אמון לב למעשה העמל העוור. אם כן – אין הדבר נושן כל כך? כלומר, טבע המעשה של היהודים, המחוסר אמון לב, איננו ליקוי של חלודה, שהתחילה עולה מששת ימי בראשית?… – האיש הצעיר ניגש תוך כדי הרהור זה אל החלון הקטן והיה משתקף בעד הזגוגית האטומה מקרח אל הסימטא הצרה, זו אשר חללה היה מלא אד כחלחל כל שהוא של יום חורף עז ובהיר כמעט. זוהר השמש, שנתגלה על ארובת הבית שמנגד, נראה מבעד אפר הזגוגית כמין אודם נושן ונחלד, ארובת העשן המאדימה היתה מוציאה עשן כל שהוא, בשעה זו של גמר הסקת תנורים, והאיש הצעיר האריך להביט בתמונה המעולפה הזאת ואד של עצלות עטף לאט לאט את כל חושיו. וכרגיל אצלו בשעת עצלות הלב, התחיל דמיונו פועל ומשנה את מראה העינים: חלל הסימטא נדמה לו פתאום כחלל עולם קטן, הקיים בפני עצמו ומלא אד כאד אשר בבית-מדרש ריק מאדם; ארובת הבית שמנגד נראתה לו כנר תמיד הבוער בשלהבת אדומה ונאלמה, ואף הוא בעצמו, מדי עמדו אל החלון, היה דומה בעיניו לאחד מתבודד, המתכונן לעשות “תיקון” בבית המדרש הריק במשך כל הלילה. האיש הצעיר העלה קמטים במצחו, כמתאמץ למצוא את מוצא הדמיון המוזר הזה, אשר בא אצלו לידי שליטה בעצם היום, למראה בהרת שמש המאדימה מעבר החלון מבחוץ, והוא נזכר מיד בליל הושענא רבה מימי נערותו, כשנדר על עצמו לשבת כל הלילה בבית המדרש, ומראה הבית, עם נר התמיד על העמוד, היה דומה כמעט למראה פינת רחוב זו, המלאה אד כחלחל… הוא הצטחק וסר מאצל החלון; ומדי גשתו אל השולחן, במקום שמחברת הכתיבה היתה מונחת עדיין מן הבוקר, השוה האיש הצעיר בפני עצמו את כתיבת הספר, אשר נדר על עצמו, לאמירת התיקון של אותו לילה מימי הנערות: אז, בבית-המדרש, היה הנער, אגב תשוקה של שינה, מעלה על לבו מדי פעם הרהור של חרטה – ונשאר יושב אף על פי כן עד גמר התיקון; ואף עתה בא האיש, המתכונן לכתוב את הספר, מדי פעם לידי עצלות…

האיש הצעיר ישב כבר בינתים אל השולחן ועטו כבר היה טבול בידו; ראשו היה ריק ממחשבה, אך אצבעותיו לחצו באומץ של עקשנות את העט, עיניו נסגרו ונפקחו חליפות, ואגב ישיבה כפופה היה מוליך פעם בפעם את העט על פני הגליון, מבלי רשום אף אות אחת. הוא ניסה לחדש את מחשבותיו על ידי קריאה בשורות הסיום של כתיבת הבוקר, אך עיניו העיפות נלאו מיד מקרוא בכתב הסיום הזה, שאותיותיו המצומצמות נבלעו אלו באלו עד כדי טשטוש הדמות. הוא נאנח אנחה ארוכה ואצבעותיו הרפו מעט מלחוץ את העט; רגעים אחדים ישב עוד ישיבה של לאות על מקומו, אחרי כן צנח העט מבין אצבעותיו, ואז התרומם האיש הצעיר מעל מקומו וילך הלוך וגשת אל המיטה. רגליו כבדו עליו מדי לכתו ועיניו היו עצומות למחצה. מדי שכבו במיטה הרגיש מיד ברגליו קרירות חריפה, שהביאה אותו לרגע לידי ערות החושים; אבל הוא גלל על רגליו את מצע המיטה, התכווץ וכינס לתוך גופו את חמימות המשכב. הוא האמין להרדם, וכאדם המעטף לפני תרדמה את מוחו בקורי הרהורים קלים, התחיל גם האיש הצעיר להרהר במה שאינה לפניו דמיונו, והגיע לבסוף להרהר בשיחת הרמזים שנסבה בשעת סעודת הצהרים, מדי צאת האם אל חדר המטבח. הוא השהה מתחילה במוחו רק את המחשבה על אודות אבא המספר בתמימות בדבר עמידה זו של תפילה אשר תחת כיפת השמים, ואולם הרעיון נהפך מיד למראה של דמיון; ועוד רגע והאיש הצעיר כבר הביט כדרך הבטה של אדם עצום עינים: הוא נמצד בכל חושיו לתמונת היהודי גבה הקומה, המתנועע לאט לאט לפני דלת סגורה של חנות-סוכה, באויר הדמדומים של ערב קיץ, לרשרוש העצים הקל המגיע מן הגנים אשר ברחוב הפריצים… וכדרך אדם עצום עינים, היה האיש הצעיר מסתכל ורואה בבת אחת את כל מלוא התמונה, ומדי ראותו מבחוץ את אביו מתנועע אגב כל מלוא התמונה, ומדי ראותו מבחוץ את אביו מתנועע אגב שילוב-ידים של תפילה, היה רואה מתוך כדי זה גם את מראה החנות מבפנים. רגע אחד נתלבט דמיונו של האיש הצעיר בערפל של סוכת חנות ריקה, הסגורה כלפי חוץ סגירה של ממש; הבטה זו נמשכה רגע ארוך, ולבו של האיש הצעיר התחיל דופק בחזקה: תיק-תק, תיק-תק… ומתוך הלמות-לב לא רגילה זו נהיה פתאום איזה רחש מוזר, כבוש, ורחש חיים זה היה הולך ונמשך בתוך החנות הקטנה והחשוכה, שחדלה להיות ריקה מאנשים. האיש הצעיר נאלם שום אלם גמור, וכל חושיו התאמצו לנחש את הנעשה בתחום המקום הצר אשר בין שולחן המכירה ובין קיר החנות; פני השוכב, מבלי אשר ידע את זה, התעוותו עכשיו כפני אדם הרואה בהקיץ דבר-מה נתעב הגורם עינוי-נפש; האיש הצעיר התהפך מצד אל צד, מבלי לפקוח את העינים, ואולם מדי שכבו שוב שקוע ועצור נשימה היתה כבר עין דמיונו רואה ראיה של ממש את זוג האנשים, אשר אף הם, בתוך החנות הסגורה מבפנים, עצרו את נשימתם והביטו במבט רואה ולא נראה לתוך חלל החנות הצרה, זה אשר לא הועלתה בה מנורה ואשר מלאה חשכה כתיבה סגורה. הוא ידע, כי אלה השנים אשר בתוך החנות יראים לנוע, למען לא ינחש את ישותם האב העומד מבחוץ אגב עמידה של תפילת שמונה-עשרה, והוא הרגיש כעין הרגשה של ממש מדי לחוץ יד את יד ושפתים לחשו אגב לחש גווע: “חדל! מה אתה עושה –! אבא בחוץ!” פני השוכב מלאו פתאום איזה זוהר מוזר. כפני אדם אשר נאלם מתוך דמיון של תאות בשרים. עצום עינים היה השוכב הולך ובורא בדמיונו את העונג הנפלא של יחוד חשכה אשר לצד נערה חרדה, זו אשר מתוך חזה ישמע קול הלמות עזה. שפתי השוכב יבשו מחום אשר צרב את קרביו, ובתוך להט הערפל הזה תעו מלים רחוקות וקרובות כאחד:

"לבך הקטן דופק כל כך, מלכה’לי – "

רחש המלים נשמע וגווע, ואולם זה היה מין לחש תאומים, מוזר, כאילו יצא בבת אחת מפי שני אנשים: האחד, דויד בן מנחם, הגיד את המלים בקול כבוש, אגב חרדה של שעת יחוד, מתוך להט חשק אשר נהיה לעדנה נעלה בשעת פלאים זו, כשהנערה, המסורה לשליטה גמורה של חשכה, מאזינה מבחוץ את מוצא שפתי האב הלוחש: “האל הגדול והנורא…” והשני, איצי בן מאיר זלמן, אומר רק אמירה סתומה, רק בכדי ללוות את מעשה היד הרגילה לשחק במלכה בת הנאמן. – ואולם מיד בא קול חרד עונה:

“הרפה ממני, ראה בקשתיך, אבא בחוץ – הוא עלול לשמוע מה שנעשה מבפנים…”

“פתיה שלי, הוא אינו שומע כלום, הוא מתפלל שם בחוץ,” נשמע עוד הפעם לחש בן-תאומים.

“עמוד רגע במנוחה – רבונו של עולם – מה הוא עושה! אתה עלול לנגוע בזרוע היד בכוסות של השולחן…”

"עוד מעט – גשי קצת הנה, כך טוב – "

"מה אתה עושה! כשאבא בחוץ! עוד מעט אפרוץ בבכי – – "

“כל כך טוב, מלכה’לי – עוד מעט ילך לו, שחי אלי – עשי כך ולא אצטרך למשוך אותך, אני יכול באמת להכשל בכוס שעל השולחן.”

“שיני נוקשות. אינך שומע? סור ממני עכשיו, בקשתיך”.

"רק עד פה, מלכה’לי, פתיה שלי – מה את עושה, מלכה, מה את נוהגת בשגעון?! – לפתע פתאום – קול בכי! – – "

האיש הצעיר התנער ממקומו לקול יבבה אשר חדר אל אזניו. הוא קפץ מעל המיטה ועמד רגע נבוך ונדהם, ופתאום התחיל מאזין כאדם ער השומע קול בכי של ממש. זה היה קול בכי חרישי של האחות מלכה, והקול היה בא בהפסקות מן החדר השני. האח, שכל גופו היה עדיין כבד מדמיון הזוועה אשר עבר עליו, לא ערב את לבו לעבור את סף החדר. הוא ניגש בחזרה אל המיטה וישב בקצה, כשהוא סותם את שתי אזניו בקצות אצבעותיו. כך עברו עליו רגעים ארוכים, וכשפתח לבסוף את סגור אזניו – חזרה כבר להיות דממה, והוא יכול להכריח את עצמו לגשת עד הדלת ולהציץ בחשאי אל תוך החדר הסמוך. הוא הבחין מיד באחותו שהיתה רבוצה על גב המיטה של אמא; פניה היו נאלמים וסימנים של דמעות לא היו ניכרים עליהם. היא היתה דומה ברגע זה לבתולה שנרדמה מתוך עייפות של מיחוש שינים. האח נסתלק בחזרה אל חדרו וישב אל השולחן. הוא נטל אגב תנועה מהירה את העט לידו, כמתכונן להתחיל בלי שהות בכתיבה. ראשו היה גם עכשיו ריק ממחשבה, והוא לא קווה כלל לכתיבה שיש בה ממש, ורק תאוה כל שהיא הבהבה בקרבו: להעלות על הגליון טורים אחדים של אותיות, שיהיה בהם בכדי צורת הכתב… ומתוך תשוקה זו של מעשה נערות הקריב את העט כלפי הנייר ורשם מלים אחדות – מלות מליצה קלות, הדומות לחיות הפרא שבין יצורי הכתב ושאי אפשר לרתום אליהן כל רעיון של יצירה. ופתאום אחז אותו גיל למראה האותיות הראשונות המשחירות על הגליון; דומה היה, כי הוא תעה זמן רב למצוא עדר של יצורי הדיבור וראה מרחוק על כף, בישימון מחשבתו, את קלי הרגלים הראשונים. הוא ידע, כי אלה ינוסו בטרם יצוד אותם – והוא אמנם מחק מיד את המלים אשר כבר העלה על הגליון. אבל הוא התחיל מיד לכתוב, מבלי לתהות על מוצא העט ומבלי לאמץ את מחשבתו. חושיו נעשו ערים וסתומים כאחד. אצבעותיו חדלו מכאוב והוא קלט בשלמות כל רחש מחשבה, מבלי להתבלבל מרחש בלתי-פוסק זה, שמילא את קרביו. הוא האזין בלי מבוכה גם לכל קול אשר קם להיות בבית, ומדי הגיע לאזניו צעדיו של האח – ציין האיש הצעיר בפני עצמו, מבלי לבוא לידי הפסקה, כי אחיו ברוך נכנס זה עתה הביתה, ישב בלי שהות אל השולחן, והנה הוא כבר לועס את לחמו והוא ממלא ממנו את פיו פרוסות פרוסות גדולות… ומתוך רגש של גיל הרים האיש הצעיר את קולו ושלח את דבריו כלפי החדר הסמוך:

“ברוך, האתה זה, ברוך? אתה אוכל את ארוחת הצהרים?”

“אני אוכל,” ענה האח הצעיר בקול גס של נער בן שש-עשרה. הקול היה כמרוסק קצת, והאח הגדול העלה בת צחוק על שפתיו אגב הרהור מהיר:

“שפתי הפה של זה עדיין סמוּרות מקור…” והוא האריך בכתיבה. ופתאום נעשה דומה לו, כי הרחש שבנפשו התחיל הולך ושוקט. הוא הרים בלי-משים את ראשו והבחין בלוח החלון שכבר כהה אגב התחלת הדמדומים; אבל הוא ישב עוד רגע כמשתומם והפנה את ראשו הנה והנה, כתוהה לראות בהמעטת אור היום את הדבר אשר גרם לו טשטוש הדמיון. ופתאום ראה את האם ניצבת על סף החדר; היא החזיקה בידה עיגול התחלה של גרב, אצבעותיה הלכו הנה והנה אגב סריגה, וראשה התנועע בלאט כלפי הבן. האיש הצעיר התנער בבת-צחוק ממקומו ומגרונו התפרץ קול קריאה מצלצל:

“אמא!”

הקול המביע גיל נשמע כמוזר בדממת הבית שלפנות ערב. האם שהתה במקום עמדה וענתה לבנה באנחה.

“שבי והאנחי, אמא,” התלוצץ הבן בטוב לבו, “למה תעמדי על הסף?”

“אוי לאזנים ששומעות,” הפליטה האם אגב אנחה מחודשת, “משיחים רק בהריגות ובשחיטות.”

הבן הפליט שאלה אווילית, אגב טמטום הלב שלאחרי עבודה:

“הריגות – ביהודים?”

אבל הוא עמד מיד על הגיחוך שבדבריו, ומבלי תת שהות לאמו חזר ושאל:

“וכי עם מי דברת עכשיו, אמא?”

האם נחפזה להגיד:

“חנה רוצה לראות את פניך, השכנה שלנו.”

“חנה?” חזר הבן על השם מבלי לאמץ את כוח הזכרון, “איפה היא, אמא?”

הוא נשאר רגע יחידי בחדר, כשהוא מחזיק עדיין בידו את עט הכתיבה וכשכל קרביו עוד רוחשים אגב רעד פנימי ובלתי-פוסק. הוא שמע את בשורת האם, בדבר ההריגות, ברגע של סיום עבודה ממש, ובבית הבליעה של נפשו נעצרו כבליל אחד גם נחת וגם אימה, והוא עמד ונשם בכבדות, אצבעותיו נענעו את עט הכתיבה ושפתיו מילטו ניגון מרוסק, שהיה משמיע מדי רגע נכאים של התחלת בכי. והוא לא מש ממקומו עד שראה את שתי הנשים ניגשות ומתיצבות על סף החדר.

“כיצד אתה, דוד?”

האיש הצעיר הבחין רק בקול הזר לאזניו; הוא לא התאמץ להכיר את פני הדוברת, וענה:

"כך, חנה – – "

הוא ביטא את השם מתוך רגש מוזר, כמו לו העלה בשעת כתיבה על הגליון איזה שם של דמיון.

“אין נחת עכשיו, דויד, שמעת מה שמספרים – רואים את המות לעינים,” הגיע קול האשה מעל הסף, במקום אשר עמדה כצמודה אל משקוף הדלת והניעה לדיבור את שפתיה הנובלות, אלו אשר באפלולית הדמדומים נראו חדלות-צבע כעפר. האיש הצעיר הקשיב לדברי הדוברת, שעמדה בשורה עם אמו, ומדי הביטו אליה חדל לראות אותה ביחידות, ודמותן של שתי הנשים התחילה להיות בעיניו כדמות תאומים. הוא שמע את הדברים, שנאמרו בקול הולך ישר, ועיניו היו נפקחות לרווחה מדי הישמע אנחת-לווי ממושכה, זו שכאילו היתה מגיעה אליו מלוע הלב המשותף של תאומי הנשים המעולפות, הניצבות בחלל הדלת המאפיל. הוא הקשיב להמון הדברים שסיפרו בקול שקט כמעט על מעשי הרג, לא הפסיק אף בדיבור קל או בניד אבר, ובחשכה, אשר הלכה וגדלה מסביב, ירדו כמעט שמורות עיניו, ומבטו, אשר היה עדיין ער וכבד-צער, היה דומה יותר למבט עין הנפש, זה המבט הרואה בבת אחת את הדברים עם הכוונה התלויה בהם. דומה היה לו, כי זוג נשים זה, ששיתף את עצמו לעמידת תאומים שעל הסף, עומד לפניו כציר שלוח המספר לו בדברים מתונים, הנאמרים לפי תום – כמה אוויל הוא הבן ההולך להגיד בספר פשע רב – לבית היהודים האלה, אשר בערוב יום הרג יש סיפק בידם רק להשיח אימה בדברי נשים המתנדפים באפלולית של בין השמשות. האיש הצעיר התנער לבסוף מדמיונו כשנפסק הקול המדבר וכשאמו סיימה באמרה קצרה ורגילה:

“אדליק את המנורה.”

הוא מיהר לצאת אל החדר השני, ומבלי נסות להשרות בינה בנפשו אחז בדבר מקרה ראשון, בכדי להסיח את הדעת. הוא נטפל לשרה’קה הקטנה, זו שישבה, כרגיל, במחבוא המיטה והיתה מציצה בעינים גדולות אל אור הלילה החדש שזה אך עלה בחדר. הוא ישב על ידה בקצה המיטה והסתכל במבט אח בפניה החוורים, פנים ענוגים של ילדה בת זקונים, הגדלה מתוך חולי בלתי פוסק. האם, שהבחינה בהבטת הרחמים של הבן האורח, אמרה:

“אתה מסתכל בה… אם ירצה השם, אחרי הפסח תלך שרה’קה לטייל עם מלכה מאחורי בית המסגד…”

הבן הפנה את ראשו בתמהון, ואולם הוא נזכר מיד במשמעות הצפונה במלים “מאחורי המסגד,” זו שהיתה שמורה בזכרונו מימי הנערות. שם, מאחורי בית-מסגד הגויים, במורד הפונה אל הנהר, היה מקום הסגולה לאוויר הטוב, וחולים מבני יהודים היו מצפים לגמר יום שבחודש אייר, בשביל ללכת לשם רפואה למקום מופלא זה אשר בתחום הערלים. האיש הצעיר שב ונפנה אל האחות הקטנה ומשמש רגע מסביב למקום מושבה, כמחפש לגלות דבר-מה דומה לצעצוע ילדים; ואולם מיד הבין, כי הילדה חדלת-התנועה היתה רגילה לשבת בקצה מיטה זו של האם כשידיה ריקות וכשגופה הקטן מתפנק באפס מעשה מהנאת החום היחידה, הבאה מתוך כסת האם. הוא השתוקק להביא את עצמו לידי שיחה עם היצור הנאלם הזה, העצור במיטה, ואמר:

"שרה’קה, תגידי: דויד’ל – "

ואולם מיד חזר והוסיף:

“הגידי: דויד’ל הוא רע, דויד’ל הוא רע שברעים…”

הילדה הביטה כנגדו מבלי להצטחק, והפליטה לבסוף מלה יחידה:

“דויד’ל…”

בעיני האיש הצעיר נקוו דמעות. והוא נתעורר מרגשותיו רק לרעש הכניסה של האב, שנכנס הביתה אגב אמירה אמיצה של אדם הבא מן הקור:

“קר בחוץ – אש להבה…”

אבל מיד הוסיף כלפי בנו:

“אבל אור ללכת.”

ובטרם הפשיט האב את אדרתו, כבר זירז אותו הבן:

“על כן, אבא, אכול את ארוחת הערב, ואחר נלך לשם…”

“כן טבעך מאז,” אמר האב בנחת, “קודם לא חפצת ללכת, ועכשיו אתה מאיץ בי.” ואולם מיד התחיל הבן להאיץ שוב באביו, כי כבדה עליו בבת אחת הישיבה בבית, ישיבה זו שנמשכה מיום בואו עד שעת הערב האחרונה הזאת, שגרמה לו בלבול רגשות עד לעייפות הלב. הוא התהלך, מדי המשך סעודת האב, הנה והנה בחדר, והליכתו היתה דומה הפעם לריצת רגלים של נער המצפה לצאת מן הבית לשם משחק; האב הצטחק מדי ראותו את בנו לובש מעיל בהקדם זמן:

“עודך נער כשהיית, דויד…”

ו הבן ענה כמתחטא, כנער חסר סבלנות:

“בוא כבר, אבא, חטוף את ברכת המזון…”

והוא נתקרב אל הסף, מדי לבוש האב אגב שהות את האדרת הכבדה.

ואולם מדי צאתו החוצה נרגע בו מיד הלב והוא עבר את הסימטה הצרה בצעדים רגילים ואמיצים, כאילו שבה אליו פתאום רגילות ההליכה של נער בן עיירה, המלומד לדרוך על הרגבים שבמבואות מגוריו. הוא הביט רק לשם הנאה בדרך הזרוע אור הלבנה, והיה מחליף דברים חטופים עם אביו מבלי להשמיע לעצמו כל כוונה:

“אָ, קור הגון מתכונן למחר.”

“אָ, אָ, קור שבקור.”

“הלבנה מגדילה אור כמו ביום.”

“לבנה שלמה, באמצע השמים.”

הם יצאו אל מגרש השוק, ומסביבם נהיה בבת אחת ליל-חורף כחלחל ושקוף, זה המפליא את יפיו לעין אנשים המהלכים בדממת לילה כזה במקום רחב ידים, תחת שמים גלויים.

בשעת כניסה הקדים הבן לעבור את הסף לפני אביו, ומדי שהותו רגע בחדר מסדרון חסר-מנורה הישיר את עיניו כלפי דלת החדר הסמוך, ששני חצאיה היו פתוחים לרווחה. ותוך כדי שהות ארוכה זו, מדי סגור האב הנאמן ביד אמונים את דלת הכניסה, ראה האיש הצעיר מתחילה את מאיר זלמן כשהוא רוגז על מקומו אגב הסיבת ערף, אחרי כן הבחין האיש הצעיר קול ריטון שיצא שלוח מפי בעל הבית:

“איצי, בא מי שהוא…”

איצי זה נראה מיד כציר שלוח בחלל הדלת שמנגד, והאהיל על עיניו. ואולם הוא נעלם מיד, ושני האורחים הנכנסים שמעו את קול הדיבור היוצא מפיו:

“בא מי שהוא…”

האיש הצעיר לא עקר את רגליו, אף כי אביו כבר זירז אותו בינתים. במוחו עבר הרהור מהיר בדבר ביקור-תועבה זה, שלא היה בו כל צורך. וכי לשם איזו נחיצות הלך לכאן? שוב מין מעשה משגה שטבע ההזיה של היהודי גורם כמותו! מעל שפתי האיש הצעיר ירדה אגב לחש תוסס מלה יחידה: “אבא!” היה דומה, כי הוא עצמו רוצה להימלט ומתכוון לחייב את האב שיפנה קדימה ביחידות… – בינתים חזר ונשמע מפנים הבית קול מדבר חדש:

“למה את מפטיר: ‘בא מי שהוא’ והולך לך? הבט וראה מי שנכנס, איסאק…”

“גם אשתו של משה בבית,” לחש האב כלפי הבן. הלז, כשאזנו קלטה קול אשה, הישיר בלי-משים את קומתו באפלולית שבחדר המסדרון. ואגב תנועת הכנה זו שכח האיש הצעיר את כוונתו הקודמת, והוא פנה ללכת קדימה. וברגע הכניסה הראשון, מדי הבהב לנגד עיניו כמטושטשים פני המסובים, היה דמיונו מנחש למפרע דמות ברורה של כלת נגידים חצופה; אגב ברכת הערב היה ממצמץ בעיניו כלפי היושבים, הצטחק לעומת הזקן מאיר זלמן כלעומת דבר משומר מימי הילדות, אגב בת-צחוק אומרת סליחה מסר אחר כך את ידו לתוך כף היד של איצי, שהיה מנדנד אותה שבעתים למרום ולמטה, כדרך סדר ברכה של בן-העיירה, ולבסוף הרחיב האיש הצעיר את עיניו והביט בפני האשה הצעירה שישבה צפופה על יד בעלה. הוא ראה מתחילה ראייה של ממש את הבעל, זה שלגם לגימות מכוס של חלב, מבלי לבוא לידי הפסקה לרגלי כניסת האורחים וכשהוא מחבק לשם חמימות את הכוס המעלה הבל… ובת-צחוק לא רפתה מעל שפתי האורח למראה בעל ידוע-חולי זה, הדבק באשתו, הנצרך לחמימות אשתו, המזנה תחתיו, כמו לחמימות כוס החלב המעלה הבל. והאיש הצעיר נענע בראשו כלפי האשה הצעירה מבלי לדעת אם נאה כאן הושטת יד של פגישת הכרה, מבלי לרצות לנהוג כדרך הבריות בבית זה של מאיר זלמן, ששמר לו לעג ואיבה מימי הנערות. הוא ישב והיה שרוי רגע במבוכה קלה של אורח שזה אך תפס מקום. מהמסובים לא בא עדיין איש לידי דיבור, ורק הזקן, מאיר זלמן, היה מרטן דבר-מה כלפי האיש הנאמן שלו, כשהוא מלווה את דבריו הנבלעים בהוראת-יד גלויה. לרמזי היד האלה נבוך האיש הצעיר עוד יותר, והוא הרים את עיניו כנגד האשה הצעירה, כאילו פנה בלי משים, ברגע של מבוכה תפלה זו אשר נתרחשה עליו בביתו של מאיר זלמן. לאחת המיוחדת אשר לא נולדה לחוג המשפחה הזאת. הוא ראה הפעם במלוא עיניו את הפנים המוארכים וחוורי הלחיים, שצל השערות היה מאפיל אותם במקום העור הענוג שמתחת לעינים, ובלבו נקבעה מיד הרגשה מופלאה. הוא שמע את הדברים הראשונים אשר היושבת לנגדו התאמצה להעלות על שפתיה לשם נימוס, ורחש של חמימות מוזרה אפף לרגע את כל גופו ונתלכד לבסוף לצרבת מהבהבת אשר נתקעה במלוא שטח העורף. האשה אמרה:

"הוא רק אתמול בא, הלא כן? באמצע החורף – יש שגם אלינו באים אנשים, אפילו מן הכרך. אתה רואה, משה – " האשה הצטחקה, ומשמעות דבריה היתה כה פשוטה, היתה אווילית כמעט, מדי חלקה לבסוף דבריה ענין עם הבעל העטוף מטפחת, אשר נענע להסכמה את קצה הסנטר הגזוז והשׂרוע. האיש הצעיר חייב את עצמו לתת דבר-מענה, ואולם שפתיו התנועעו כלאות ומיחוש הכפיה לא הרפה ממנו אף לרגע. הוא נסה לאַמץ את דמיונו, בכדי לבוא לידי הבנה כל שהיא בדבר מיחוש הגוף הבלתי רגיל שגרמה לו האשה הזרה הזאת, אשר הביטה אליו מבלי חדול – ואולם הוא גמר מיד בזה שהתחיל לוחץ את אצבעותיו במקום המחבוא אשר בין השולחן ובין מקום מושבו. בינתים, מדי דאוג צעיר האחים לכיבוד האורחים והזקן, מאיר זלמן, נאלם ליד האיש הנאמן שלו – פתח האח הבכור את פיו ואמר:

"הלכתם – יש פוחדים עכשיו לצאת בלילות – "

האורח הפליט פתאום דברים מנפשו, שלא היה צפוי להם כלל ברגע זה. הוא אמר:

"כשהלכתי עם אבא בחוץ היה לי הדבר משונה מאד. אבא היה אומר לי מדי רגע: ‘מהר ולך!…’ ואני הן גדלתי בעיירה, כשהייתי ילד הייתי רגיל לראות את מקום הישוב שלנו כתחום מיוחד של יהודים, אני רוצה לומר: אחרי ששהיתי הרבה זמן בחוץ לארץ היה לי הדבר משונה מאד לראות פתאום, כי אין כלל תחום חיים מיוחד של יהודים, כי כל זה לא היה ולא נברא – – "

האיש הצעיר, שעיניו התחילו מזהירות מדי התאמצו להסביר דברים, הביט סביבו כנבוך. הוא כיון לבסוף את עיניו למול האשה הצעירה, אף כי לכאורה היה ברור לו כי זו אינה עלולה לעמוד על המובן שבדבריו. הוא הביט אל היושבת כנגדו מתוך נטית לב כמוסה, כדרך גברים צעירים לימים המרימים בלי משים עין אל האשה בשעה שהם זקוקים לשיתוף הבנה – אל האשה המתחפשת לכבודת רגשות, הנכונה תמיד להשיב לגבר, המביט אליה, מבט מרמז האומר: כן דברת. והיא, האשה ענוגת הלחיים, אשר נלחצה במלוא חזה אל השולחן והיתה מזעזעת כהוזה את קצות העצבעות של היד, אשר תמכה בה לרגע את הראש – היא נתנה לדובר מבט-מענה מצטחק ונוגה כאחד. האורח, שגם בלי זה היה צפוי למבוכת לב, כאדם המסיים דברים שאינם בגדר הבנה, נבוך עוד יותר לעומת האור אשר שפע אליו מעיני האשה. זה היה מבט עורג של עינים חומות, אשר כף היד של האשה, הסמוכה כחצי-עיגול על העינים, נעשתה בשבילו כעין צינור של יחוד. האיש הצעיר הוריד בלי-משים את עיניו, ואולם הוא נפנה מיד לשמוע את הדברים שהזקן התחיל מרטן:

“הלואי שתשמיד אותם מיתה משונה, את הערלים האלה… ככלבים ששוחררו מן השלשלת – רחמנא ליצלן…”

האיש הצעיר הצטחק לשמע הדברים האלה. דומה היה, כי נעים לו לראות את הזקן, מאיר זלמן, כשהוא מקלל בלי מעצור וכשהוא יורק לבסוף אגב שאט-נפש של יהודי בור וקשה לב, שאין לו כל ידיעה בחקרנות התפלה הרואה את ההרג, הנעשה ביהודים, כמוסר אלהים או כעין השתלשלות של דברים. מעיירה זו, שהיתה לפנים קן של ילדות נאמן ופרוש מן העולם, במקום שרגל של בן ערלים, המחמר אחרי עגלה טעונה קש, היתה מהלכה על פני שוק היהודים בסדר הליכה תמימה וקצובה, שאף ילד היה יכול לפרש אותה עד תומה: “רק בל ירמוני היהודים האלה!…” מעיירה זו ניטל עכשיו כל מובן החיים שבקרבה, והיא כולה, עם יהודיה הקיימים עדיין בחנויותיהם, נהיתה פתאום למקום אכזב, לרשות-חיים שאין לה בעלים. האיש מאיר זלמן מדבר, והאיש הצעיר רואה בדבריו את אות הקביעות האחרון שבעיירה; הוא מנענע בראשו כלפי מאיר זלמן, כאילו אף הוא, החולם מנדה היהודים, שלא ראה לחייהם כל תקנה, חוץ ממעשי גבורה של יחידי סגולה, היה מוכן ברגע זה לשפוך קללה על ראשי כל הגויים אשר בעולם. אולם בטרם יפתח את פיו להגיד דבר-מה – הקדימה האשה הצעירה להגיד:

“כך הוא דרכו של חמי לגנות את הבריות – וכי כל מי שאינו יהודי עושה פוגרומים?”

היא הביטה בשעת דיבור כלפי האיש הצעיר, והלז נתבייש עד לידי מבוכה גלויה, כאילו שמעו אזניו דבר-אוולת שמחוץ לטבע הדברים. בין כה שב ונכנס החדרה צעיר האחים, איצי, זה שכנראה נשא בעול של סדר הבית הזה, במקום שעקרת המשפחה שבקה חיים בימי הילדות של הבנים; הוא ניגש מיד לכניסתו אל האורח והחליף אתו אגב עמידה דברי שיחה מהירים:

“ובכן כיצד אתה, דויד?” הוא התחיל בלשון אתה, והאורח, כאדם בלתי מעורב בין הבריות, נגרר בעל כרחו אחרי סדר דברים זה.

"אין אצלי שום דבר חידוש. רק הוספתי שנים וגדלתי – "

"רואה אני – גם בימי הנערות היית גדול ממני פי שנים בקומה, אלא שבינתים נהיית גם לדוקטור – "

"מה שייך… אינני דוקטור במלוא המובן, אינני רופא – רק למדתי מעט – "

“‘רק למדתי מעט, רק למדתי מעט,’ שמעתי את כולם אומרים: בנו של מנחם הוא בבחינת דוקטור,” חזר איצי אגב גמגום של לעג על דברי האורח. ואולם הוא דפק לו מיד על שכמו והוסיף בלשון חיבה:

“הזוכר אתה: כשהיינו משחקים בימי הנערות – אתה היית רגיל להתפאר: אני אהיה לרב, בקרקוי או בלמברג, ואני הייתי אומר: כשאגדל תהיה לי טחנה של קמח… חי-חי-חי…”

האורח, שלכאורה אנס את עצמו להיכנס אל הבית הזה רק לשם שיחת ערמה עם צעיר בנים של מאיר זלמן, שהיה חשוד אצלו במעשה תועבה ביחס אל אחותו, התנער אף הוא פתאום מתוך רגשנות. הוא התרומם מעל מקום מושבו, פניו צהלו לעומת איש-שיחתו, זה שגורל הילדות התמים רצה בו לפנים לעשותו לחבר, ומתוך רגשנות הלב, הרגילה אצל בן עשרים וכמה בשעה שמתרגשים עליו זכרונות הילדות הקרובה והרחוקה כאחת, הפליט האיש הצעיר דברים בלתי צפויים:

“הזוכר אתה – הייתי מדבר אליך דברי שגעון, כשהיינו יושבים בחוץ, בליל קיץ קרוב לחצות, ואני איני נותן לך להיכנס הביתה. הייתי מצווה לך: הבט אל הלבנה, היא דומה לשק מפוטם של קמח… וכשלא חפצת יותר להביט אל השמים – הייתי כופה אותך, כששעון המסגד צלצל כבר שעת חצות, לבנות כעין עיגול גבוה מחול. ‘זאת היא ירושלים,’ הייתי אומר ‘עם החומה אשר מסביב. הגויים עושים עליה מצור…’ אותך עשיתי להיות ‘הגויים’ ואת עצמי עשיתי לראש היהודים. אתה לא היית יודע כלל מה אני סח, ואני כבר הייתי אז שטוּף בקריאה של יוסיפון, זה שהיה אצל אבא שלי…”

הוא עמד מדבר והרים בלי-משים את עיניו למול האשה הצעירה. הוא לא הרגיש מדי דפוק לו איש-שיחתו על השכם, כמי שמתכוון להפטיר הלצה אחרי דברים שאין בהם ממש. הוא הביט כחוקר, מבלי התחפש, לתוך עיני האשה הצעירה, ושפתיו לחשו בלי דעת: “חכה רגע…”

האשה הצעירה אף היא התרוממה ממקומה ועמדה קוממיות מעבר השולחן השני, כשאחת מידיה נחה על קצה השכם של בעלה. האיש הצעיר, כנלאה לחקור את החידה הנשקפת אליו מתוך עיני האשה, הפנה את מבטו והבחין בכף היד הפרושה במעלה השכם של הבעל, זה השכם הכפוף של ידוע-חולי המתכווץ מתוך הרגל במקום מושבו. והוא השהה את מבטו על כף ידה של האשה, כף-יד רפה שהיתה מונחת-בלי-יודעים, כנוגעת נגיעה שאין בה ממש בשכם הבעל החולה חדל-הממשות… ופתאום נתלהבו פניו להרהור הבנה אשר עבר במוחו. והוא מלמל כלפי איש-שיחתו:

“כיצד – מה חפצת להגיד?”

הלז התחיל מדבר דבר-מה, והאיש הצעיר כפה את עצמו לסלק את עיניו מאצל האשה. אזניו לא קלטו כלל את דברי איש שיחתו, והוא היה הולך וחוזר כלפי עצמו בלי קול: “היא מביטה עלי כעל גבר ממין עצם אחר.” הוא, הגבר טוב התואר, המנוסה מעט באהבים, פתר בבת אחת, בדרך הנס של בינת הלב, את חידת האהבים הכבדה של האשה הזרה, אשר החליף אתה פעם ושתים מבטים ודברים. הוא, בכוח-הדמיון של אדם יודע אמת, המלמד מדבר על דבר, מיצה את סוד התמצית מדמותה של יד האשה, זו שהיתה מונחת באופן כל כך רפה על שכם הבעל הכפוף, הבלתי-נחשב. והכל נתגלם פתאום בדמיונו עד כדי הבנה שלמה – גם הזוהר אשר לא רפה כל הזמן בעיני האשה, גם אותו רטט העור החם אשר גרם לו מדי פעם מבט העינים האלה. והוא כיון עכשיו את עצמו כלפי חבר-הנוער, כאילו נשקף לו מחדש ענין רב מדברי הדובר אליו, והוא לא נדנד אף בריס עין, כאילו פחד פן תפגענה בו שוב עיני האשה. ומדי ארוך עליו רגע מעמסה זה הלך דמיונו, כרגיל אצלו, הלוך וצרף את רמזי הדברים לתמונה שלמה ובהירה, בהירה יותר מדמות חיים רגילה: – אשה כבודת גוף, השרויה זה כמה שנים בחיי נישואין תפלים, בבית נגידים משותק חדל-אורחים; הימים עוברים ללא טורח חמות – זו אשר שבקה חיים בנעוריה והנחילה לבנה את חולי-החולשה הבלתי פוסק, המחייב לשינת-יחוד, הגורם עקרות. ביום לא יהלך קול ילד בבית, ובערב, בעוד הגיס דל-הקומה משרבב בקול דופק את העיגולים על לוח החשבון, פורש כבר הבעל אל משכב הפרישות והאשה הזקופה וחוורת הלחיים, אשר מקלעת שערותיה הכבדה נראית כעשויה על ראשה לצמיתות – שוהה רגע ומשנהו לפני מיטת הבעל, המצטחק אליה בבת צחוק רפויה, והיא, מבלי גחון עד כדי שיתוף נשימה, מתקנת ביד רפה את הכסת הרמה, זו הצופנת ללא-דבר את הבל הלילה, המעוררת בלי-משים בדמיון את דמותם של כלי האכילה כפי שהם נראים ביום הסיגופים של חג-הכיפורים. אחר כך באה שהות לילה ארוכה, האסורה בהשמעת צעדים ואשר רק החם, בטרם עלותו על יצועו, יפריענה לפעמים אגב ריטון חשאי: “ההיטבת לכסות אותו, פאני?…” ואז, במלוא בבית הדממה, יגדל בקרב האשה הצעירה אותו רחש המשג ההולך והומה בקרבה כל הימים. היא שוהה ברגעים כאלה בחדר-האוכל, מבלי לפרוש לחדרה, ואגב הרהורים היא מעלה לפעמים את דמותו של הרופא, העלול להופיע בבית ביום המחרת, היא רואה בדמיון את הנכרי לבן השפם הזה כשהוא עומד לפניה ביחידות, ומטיל את ידו על שכמה אגב אמירה רגילה: “טאַק, פאני סולומונובנה, כך הדבר…” הטלת היד של הרופא הזקן אין בה משום ערך, רק האמירה הסתומה, החוזרת מדי פעם בצורה אחת, מעוררת הרגשה כל שהיא, מזכירה דבר-מה שלא בא עדיין לעולם. והאשה הצעירה, מדי שבתה בלילה אל שולחן אחד עם הגיס המעלה חשבונות, אינה עוצרת בנפשה ושואלת:

“כיצד אתה סובר, איסאק – הרופא עלול לבוא מחר?”

הגיס עונה לה בקול מרטן, אגב הורדת-ראש גמורה:

"אין בו צורך מרובה – מסתמא יבוא – "

האשה הצעירה בולעת את רמז החשד, הצפון בדברי הגיס, ונפשה לא תמלא. היא תומכת את ראשה בכף ידה, מביטה בלי חשך אל להב המנורה וארכובות רגליה, מתחת לשמלת הצמר הכבדה של כלת נגידים, נלחצות זו לזו בחזקה… ולפתע פתאום היא פונה אל הגיס בצהלת דברים מוזרה:

“כיצד אתה סובר, איסאק – וכי למה לא אכנס פעם למריה איבנובנה?”

הגיס מביט אליה מבלי הבין, ואחר כך הוא מפליט דברים גסים אגב התרגזות של תמהון:

“אל הבתולה הזקנה, אל המורה של הפרוגימנסיה? דאגות אחרות אין לו, לרופא מטורף זה – מפתה אותך שתבואי בגללו אל המורה! – דומה לי, שאצלנו בחנות ראיתיה רק פעם אחת!”

אמנם כן, פאני סולומונובנה ראתה את זו רק פעם אחת בחנות. המורה הבתולה, החובבת בחורים ובחורות חובבי השכלה והמרבה להג אפילו בחנותו של מאיר זלמן, הגידה לה אז באותו מעמד שבחנות: “פאני סולומונובנה, חביבה שלי, הלא תיכנסי פעם אל ביתי. הלא את מכירה את ביתי – זה עם האכסדרה הגדולה, בקומה העליונה…” וברגע זה, מדי שבת האשה הצעירה בטלה אל שולחן הלילה, היא עלולה להוסיף ולהפליט דברים כלפי הגיס: “גם הרופא הוא מבאי הבית של מריה איבנובנה…” אבל היא עוצרת בנפשה מהגיד את הדברים האלה, אף על פי שהכל בעיר יודעים את טיבה המשובח של מריה איבנובנה, זו המקרבת בחורים ובתולות מזרע יהודים. לפני זמן מה סיפר מי-שהוא בבית, כי מריה איבנובנה נדבה מקום בביתה לאספה של בחורים הרוצים להעשות אגודה ולהגן בכלי זיין בשעת פרעות…

“דויד, אולי גם אתה כבר היית באותה אספה? הלא אתה נוטה לדברים כאלה… הנה אתה שומע – פאני מספרת, כי בביתה של מריה איבנובנה נועדה אתמול אספה…”

הקול היה קולו של צעיר האחים, והאורח בא פתאום לידי בחינה ממש. הוא הבין, כי זה רגעים ארוכים הוא עומד במעמד של רעות על יד איצי, משוחח ועונה דברים. והוא, מתוך צורך נפש לסיים את מראה הדמיון שנפסק באמצע, אימץ רגע את מבטו לנוכח האשה הצעירה ומסר לנפשו בדמות ממש של מלים את תמצית החידוש שגילה בעיני האשה: “היא, האשה הנשואה לבעל לא-נחשב, מביטה אלי בתאות נפש; הדבר דומה כי היא משערת ברגע זה את עונג האהבים יותר מכדי שיעור הממשות שיש בחיים. כאשה אשר נפל בחלקה גבר אין-אונים – היא רואה בי גבר נותן אושר לא-ישוער.” ותוך כדי הרהור זה הפליט האיש הצעיר דברי מענה נבוכים:

“אתה אומר – אספה? לא ידעתי כלל. בכלל אינני רגיל ללכת לאספות. אבל זכור אצלי מימי הנערות, שאצל מריה איבנובנה היו בחורים ובתולות מבני יהודים קובעים לעצמם מקום ראיון…”

“אף אנכי יודעת, כי מריה איבנובנה אוהבת לשדך…,” אמרה האשה הצעירה אגב בת-צחוק. היא הגידה את דבריה בקול רגיל, אבל היא היתה שוהה עדיין בעמידה, ואף כף ידה היתה עדיין נוגעת ואינה נוגעת בשכם הבעל. האורח נעתק פתאום ממקומו וצעד צעדים אחדים לאורך החדר; עיניו הזהירו וידו אחזה פעם בפעם בגולת-השערות הכבדה אשר על ראשו. הוא נראה ברגע זה לעין כל כאדם מבולבל ששכח את סדר ההתנהגות שבבית זרים. איצי רדף אחריו בצעדים מהירים, ומדי השיגו אותו בקצה החדר לאט על אזנו דברי הלצה:

“רואה אני, שתפסת את הענין… בת-נשים הגונה? אַ?…”

האורח הקשיב אל דברי איש שיחתו והיה מנענע כל-שהוא בראשו… הוא, כאחד האנשים שצלם החיים יושב להם בקרב נפשם, ראה פתאום כאחרת את דמות החיים אשר מסביב. דומה היה, כי הוא נמצא זה ימים רבים בסבך של התאהבות – ביחס אל אשה קרובה ורחוקה כאחת, אשה עצורת אהבים ולהוטת לב, למודת בעל ותמימת מזג. הוא רחוק ממנו מרחק נפש רב, מענין אהבים זה, שעונג בשרים הוא כל השכר הצפוי ממנו; והוא נוהה בלי משים אחרי תעתועי העגבים בכדי להיות זוכה במעשה פלאים שאינו מתרחש לכל אדם: לגרום ליצור אדם פתרון של חלום-חיים תמים, להביא יצור אשה על ידי נשיקה עד גבול כל המאויים! והוא עמד ברגע זה פנים אל פנים כנגד צעיר הבנים של מאיר זלמן והיה מתחכם לענות דברים מסורסים, כאדם אשר ענין אחד, ממושך ומסובך, הרגיל אותו לכל מיני ערמה:

“מה שאני מסתכל – לא לא כלום… מוטב שתאמר לי, איזה ענין יש במעשה החנות שבדית בשביל אחותי?…”

צעיר הבנים של מאיר זלמן מסתובב רגע על עמדו, כאילו נתרגש מתמהון. ואולם כאדם מן השוק, כחנוני הרגיל במסחר הקמח הפשוט, חדל התהפוכות, הוא עונה אגב חיוך:

“הוה בטוח, שהמשקל הוא נכון… אצל מאיר זלמן מכוונים את המשקל עד כדי חוט השערה!”

והוא אוחז בזרוע האורח וגורר אותו כלפי השולחן:

“בוא, די לעמוד פה, הכל יבוא על מקומו,” ומדי לכתם אגב סדר הליכה ישר, משותף, הוא מוסיף:

“שב מצד השולחן השני, ליד פאני, זה לא יזיק לך, חלילה…”

האורח מכוון את צעדיו. דומה לו, כאילו אחרי כמה וכמה זמן של תחבולות מצא לבסוף את שעת-הכושר.

הרוח הרעה התחילה שורה עליו מיד לכניסתו הביתה. בדרך חזרה, כשהאב, הנאמן, סיכן את עצמו מדי פעם בפתיחת פה כנגד הצינה והיה מפליט דיבור של התפעלות: “איזו לבנה! אור כמו ביום!” היה גם הבן משרבב מדי פעם את צווארו כלפי מרום והיה כופה את עצמו להרהר כל שהוא בדבר הנימים הדקות הרועדות גם בלבו של יהודי זקן, בשעה שיהודי בטל-חושים כזה נמצא כמעט ביחידות בין השמים ובין הארץ, והטוהר הגמור של ליל צינה אשר בחורף מדובב מעל שפתיו דברים שהם כעין שבח לרבון העולם אשר שמו הנעלם הוא: הטבע. כל רשמי הערב הנמהר הזה כאילו נתקעו במבוא נפשו של האיש הצעיר, מבלי לזוע ממחבואם; בכל עצמותיו היה שפוך סם של עגבים, שהיה מפעפע מבלי לתת כל קול, מבלי לעורר כל רחש של זכרון. מדי צעדו ליד אביו לא העלה האיש הצעיר בלבבו את זכר הדברים אשר נקרו במשך הערב, ונפשו היתה ככוורת נרדמה המלאה זכרונות עוקצים ומתוקים גם יחד. דומה היה, כי דויד בן מנחם זה, שלא שיער מעולם כי דברי עגבים עלולים להיות נאמרים בנוכחות בני משפחתו, לא שיער גם ברגע זה, כי דברים מעין נגיעות ברכים בברכים, במחבוא שמתחת לשולחן, עלולים להיות נזכרים בשעה שהוא צועד בד בבד עם אביו ומעילו הקלוקל, יליד הכרך, מתחכך בלי משים בפרוות העורות הכבודה של האב. ואולם כשסגר על עצמו את חדרו אפפוהו מיד זכרונות. הוא האריך בהפשטת בגדים ובכל קרביו המה דבר מה; מדי חלצו נעל הגיע לידי בלבול חושים והיה דומה לו, כי הוא מעורר שאון רב אגב כל תנועה. זה היה קול החרון הסתום של הדם, רחש העצמות של הגוף הצעיר אשר חרקו ממשטמה אחרי שעה ארוכה של תאוה לא נמלאה. והוא נאחז בכל כוח-דמיונו ברגש משטמה זה, שצפה בנפשו, ומתוך תמימות הלב של אדם הנתון כולו לתכלית חיים עתידה – התחיל דורש את רגש המשטמה הזה כקול חרטה, כקול משווע אשר ללב אובד. הוא לא העלה על עצמו כדי מכסה גמור את כיסוי המשכב הרב, שהיה משולש מכלי-מיטה ישנים, בגופו היתה עדיין אחוזה חמימות הבשרים אשר ספג במשך הערב, מדי שבתו ליד האשה הצעירה, ואולם הוא שיער את הלהט הזה כלהט עצמות של אדם אכול חרטה. הוא זקף את ארכובות רגליו, כמפקיר את עצמו ליאוש, ושפתיו העבשות מחום לחשו: “כן, כן הדבר! באופן כזה אפשר יהיה לעשות הרבה!…” וביחד עם לגלוג זה, שהיה מכוון כלפי עצמו, היה דמיונו הולך ומתאר דברים אגב חפזון משונה, בחפזון השכיח אצל אדם בשעת סכנה. הוא עצם את העינים ואזניו כאילו צללו ברגע זה מקול דברים אשר הוא בעצמו דיבר ואשר שמע מפי האשה הצעירה. אלה היו דברי לחש חטופים, מלים ללא מובן, רמזי אוולת סתומים ולב האיש הצעיר דפק עכשיו בחזקה, כשדמיונו העביר לפניו בחפזה את חליפות השיחה הזאת:

"פאני, עכשיו אין איש שומע – – "

“מה?” (בת צחוק מהבהבת על שפתיה, אצבעות ידה מתפשות על שפת השולחן – היא אינה יודעת לקרוא לו בשמו!).

"אינני יודע – טוב שמשה הלך לישון – "

"הן ישאר פה – לכל ימות החורף – "

"פאני – – אצל מריה איבנובנה – "

“יחדל-נא… (בקול רם:) משה לא גמר לשתות את כוס החלב!”

"מוכרחים למצוא עצה – (בקול רם:) איצי, הזוכר אתה – – "

“אני אחשוב בדבר – (בקול רם:) איצי, תביא לי את המטפחת העבה, אני מרגישה קרירות.”

“אח…” (אנחה עמוקה, השמעה אוילית הגלויה לאוזן כל המסובים).

האיש הצעיר חרד פתאום על מקומו ונאלם תוך כדי רגע. הוא אימץ את כל כוח שמיעתו, אבל מן החדר הסמוך לא בא כבר בשניה הקול אשר קרא לו בשמו: “דויד!” הוא שהה אחר כך רגעים אחדים מבלי הניד אבר, כמצפה לשמוע עוד פעם את קול אחותו. אבל מדי ארוך עליו הדממה התחיל אף הוא שב לאט לאט אל הרהורי נפשו. ואולם הוא נתיגע בינתים מהיות שוכב פרקדן, הוא עצם את עיניו וצירף את כל ענות לבו לדמות כשלון יחידה: הנה היא הדרך, דרך העוונות, גם ליהודי יקר-רצון הרואה את עצמו תקיף למעשה חיים יוצא מן הכלל: ליפול בלי משים, בלי הכנת לב קודמת, בפח של תאות בשרים! רוצה לומר: כאן לוקח לו שליטה גמורה האופי המביש של היהודי, זה הכופה אותו לבכר בחיים את המציאה, את הרווח המתרגש לבוא תוך כדי רגע! “הלוך הלכתי לבקש הצלה בשביל אחות משותקת ביסורים, בשביל בתולת יהודים עוורת מזג, המפרפרת בתוך הקורים של שממית הזנות, ואף אני נלכדתי תוך כדי רגע ברשתה של השׂממית הזאת! וזאת היא הרעה הגדולה: כי אנכי, היהודי מהיר ההזיה, כבר אימנתי בינתים את דמיוני הארור לשוות על כל זה חן; לו הייתי איש מבני הנכרים, כי אז הייתי נושק פעם ושתים את האשה, אשר יצרי נכשל בה במקרה, והייתי שב אל העמל, אל חיי האמת הכדאים בהמשך של עמל. אך אנכי בדיתי מיד דמיון תעתועים, לאמר: הנה האשה תמימת המזג, אשר שפתיה כלו מיחל לנשיקת אמת! הנה האשה הנזירה, אשר דמיונה נשקף ממרום מגדל האהבה על פני מרחקי עונג אשר אין להם קץ!” – הוא התנדנד כה וכה על משכבו והתכווץ לבסוף לשכיבה שלפני שינה. במוחו תעו עדיין הרהורים קלים, אלה הנאחזים עם תרדמה, וכדרך אדם ששבע נדודים על יצוע הלילה – נצמדה לבסוף עין נפשו היגעה אל מחזה בודד אחד של הזכרון. הוא צפה מבלי חדול בדמותה של האשה הצעירה גם אחרי אשר חדל כבר מהרגיש באבריו. נשימתו יצאה מדוּדה, אך דמות פניה של האשה הצעירה עדיין רפרפה על גבו; ומתוך שקט הנפש של אדם ההולך ונרדם ראה האיש הצעיר, הנם כבר למחצה, פנים עדינים ושקופים אשר העינים הנשקפות מעליהם היו נפלאות עד מאד. הוא הביט בלי-חשך לתוך העינים הצלולות, ודמיונו, הער עדיין כל שהוא, המשיל לו ממחזה על מחזה: הנה נחל מים, עם כלות היום בקיץ; האוויר, אשר עם בין-הערבים צף בתוכו מין אור-אודם שיש בו ממש, הוא רך לאין חקר, אתה שוכב על שפת נהר-מצולה ומביט לתוך מצולת המים הצלולה עד מאד; מבטך מתענג להביט בלי עמל דרך נד כל המים השקופים עד התהום, ורגשך מתעתע אותך רגע לחשוב, כי אתה שקוע בתוך המים העמוקים האלה, כי המון המצולה הקיף עליך מסביב כדבר-מה הקל ומתוק מחלום.

האיש הצעיר נרדם וחלם חלום.

הוא ראה את עצמו במחיצת בית זר. הוא התהלך הנה והנה על פני חדר, מבלי לתפוס עד כדי הרגשה את מידת הגודל של החדר הבלתי מוכר הזה. דומה היה שהחדר הוא רחב ידים ונמוך תקרה, ואולם ביחד עם זה אפשר היה לשער, כי השעה היא שעת בין הערבים ואור היום כבר חדל מבוא בעד החלונות קטנות הדמות. אמנם כן, הוא התהלך על פני חדר משונה קצת, נמוך תקרה ורב יחוד, אשר כמותו עלול להיות רק בבית מבתי האצילים אשר בערי השדה. הוא צעד הנה והנה ולא היה בא תוך כדי הליכה חשאית זו עד לגבול של קיר, והוא גם נמנע מעבור בקירוב מקום ליד בן האדם אשר נמצא אתו יחד בחדר, יצור אדם אשר ישב דומם, בפינה חבויה, ואגב אפלולית הדמדומים אי אפשר היה להבחין בדמותו. והאיש הצעיר, מתוך מצוקת נפש, הפסיק בבת אחת את הליכתו ועמד כתוהה באמצע החדר. הוא לא ראה מאומה, דומה היה כי כאב לב אנס אותו לעצום את העינים, אך פתאום ירדה מעל שפתיו קריאה עמומה, אשר מרוב מצוקה לא נשמעה כמעט כקול אדם מדבר:

“פאני!”

ותוך כדי רגע, מבלי השתלשלות של שהות באמצע, הוא ראה את עצמו ליד האשה הצעירה; נשימת פיו הלוהטת הלכה ונגעה בלחייה החוורות של האשה הדוממה, שישבה עטופה עד למרום צוארה במטפחת החורף הרחבה. הוא נמשך בכל תאות נפשו אל האשה החמודה והנאלמה, בשעת הדמדומים האיומה הזאת, כשאפפה אותו מצוקה לא-ברורה וכשכל גופו היה רועד ברעד חשאי ובלתי פוסק. הוא הניח את ידו על שכם האשה, אבל לא הרגיש כל סיפוק מדי חבקו חיבוק רפה זה את האשה אשר נשארה כמסוגרת במטפחתה. והוא נשאר כך במצב עמידה מוזר ומציק, כשראשו יורד ואינו יורד על שכם האשה. ופתאום נשמע קול מדבר:

“מה יהיה, מה יהיה אתנו?”

והוא נשאר תוהה במבוכה רבה, במבוכת נפש עזה עד לכאב, כאילו הוא לא ידע מפי מי יצאו הדברים האלה, אם האשה הנאלמה השיחה אותם בלי קול, או הוא בעצמו הגה אותם במחשבה. ואולם ברגע זה חמד עד מאד את האשה הצעירה, אשר התיחד אתה עם חשכה בחדר בית זר ומסוגר; ורגש התשוקה הזה כאילו הוציא אותו במעוף עין אחד מחוץ לגדר היכולת של טבע הדברים. והוא לא התפלא כשגילה לפתע פתאום את פתרון כל החידה ושפתיו מללו מענה ברור:

“אל תפחדי, פאני, אנכי אהיה מגן לך אם יבואו הערלים האלה.”

ושוב נתרחשה השתלשלות דברים מהירה, מדי הוציאו מפיו את הדברים על אודות הערלים. הוא התהלך כבראשונה הנה והנה על פני החדר ומחשבותיו סבו על ציר פלאי, כאילו מוחו היה רובה ברקים; ולמחזה פלאים זה, כשכוח מחשבתו עבר פתאום את גבול היכולת של הטבע, מלאו כל חדרי נפשו רגש עדנים רב מהכיל. כל חושיו נעשו קלים, קול צעדיו חדל מהישמע והוא המליט מעל שפתיו דברים חדלי-קול:

“הם יכולים לבוא, הערלים האלה. הביטי וראי: לבי רם מהתפעלות מדי ראותי, כי מקום התהפוכות של חיי היהודים אף הוא הנהו מעגל קסמים, ככל מעגל אשר בטבע, ואף בתוכו הולך סובב רוח הגורל ושב אל מקומו. אמשול לך משל: הנה משפחת דלים רבת-ילדים; אבי המשפחה הוא איש תמים וכבוד-ידים, המנהל את צאצאיו במשטר, למען ידעו לעשות את מעשה החיים בבוא עתם. והנה נקרה להיות בין בניו ילד רפה-כוח ומוג לב, והאב מחלק לו כל היום מהלומות. הזר העובר יניד ראש ויאמר: ‘הנה אב נבער המייסר את הילד הרך והענוג, אשר חזות פניו הצחים תעיד בו כי נולד לגדולות ולא יסכון לכל מלאכה!’ אמנם כן: הטבע הוא האב הדל ורב הצאצאים, המייסר כל היום את היהודי – את העם הרך והענוג בין עמי הארץ!”

מעל שפתיו אזל פתאום הדיבור, והיה דומה כאילו נמוג בבת אחת גם יצור האדם אשר הקשיב עד הנה לדבריו. יגון רב אפפהו, כאילו עווה לעשות דבר-מה אשר אין לו תקנה עולמית. האמנם הוא רצה להגיד, כי יש צידוק דין גמור במעשה ההרג הנעשה ביהודים? אל אלהים! הוא רצה רק להגיד בתור ראשית-דבר, כי גם העקמומיות אשר בחיים מעקימה את דרך לכתה לפי טבע הדברים… ועתה הנה כלו פתאום דבריו ונפשו הולכת וכלה באין מעצור, באין יצור אדם אשר יאזין לאמרי פיו, באין לו פתאום כל דמות דיבור למען הקים את תבנית הזוועה אשר קורא לה: פוגרומים – – החדר כבר מלא אפלה והוא לא ערב יותר את צעדיו בתוך נוה-זרים חשוך זה, בתוך משמר רהיטים מוזר ובלתי נראה. והוא, מבלי להרגיש בהשתלשלות של דבר, נהיה פתאום שוכב על יצוע לילה גמור, מכוסה בבגדים ובדל לתרדמת נדודים. הוא נאלם זמן רב על המשכב, נים ולא נים, ובנפשו היתה תועה מבלי חדול הרגשה של מוראים בלתי ברורים. נטל הבגדים רבץ עליו כמעמסה ונשימתו קצרה מחום. לבו התחיל פתאום דופק בחזקה, אזניו צללו, והוא הבחין בכל זאת בקול הצעדים אשר הלכו הלוך והתקרב אל מטתו. ופתאום גחנה האשה הצעירה על צווארו ולחשה לו על אוזן:

“אני נמוגה מפחד.”

הוא משך אליו את האשה הצעירה, מבלי לזוע כמעט, בכוח של תאות נפש עצומה. הוא נשק וספג נשיקה ארוכה, אשר לא ידע את תחילתה ואת סופה. הרגשת הזמן אפסה, ורק העדנה הלכה והתפשטה בכל גופו. האשה, אשר ממנה שפעה כל העדנה המתוקה הזאת, היתה נפלאה וערבה לבלי גבול, היה דומה כי היא בעצמה הִנֶהָ אותו עונג הפלאי, הרחוק, העלול להיות נגרם על ידיה. והוא, ברצותו לכנס לתוך עצמו את כל העונג הרב הזה, אימץ את האשה יותר ויותר אל חזהו. ופתאום נחלצה האשה מבין זרועותיו ולחשה לו על אוזן:

“אתה שוכח. מחר, מי יודע, אולי לא נהיה כבר בחיים. נחדל מזה עכשיו.”

הוא האמין תוך כדי רגע בדברים האלה, אף על פי שהמובן שבהם לא היה ברור לו עד כדי משמעות גמורה. הוא פרש לשכיבה של יחידות והיה שוהה זמן רב כאטום גו. ואולם זכר העונג אשר ספג מקודם היה חי בקרבו. והוא רצה לתת ולעשות כל מה שאפשר, ובלבד שישוב להיות מה שהיה – אותו מתק השפתים לבלי קץ, אשר מדי החילו הוא מעלה בבת אחת צלם של אושר קרוב ורחוק לבלי תכלית. והוא, ברצותו להסיר מכשולים, להוכיח, לכבוש – הגדיל לאין תכלית את כוח-דמיונו והתחיל מדבר:

"המות? אמנם דמות המות מרחפת ברגע זה לנגד עיני – אני יודע, כי בעוד שעות מספר אולי יבואו הערלים האלה ופוצצו את דלת החדר והכו בגרזן על ראשי – אבל קור של אימה אינו לופת את ידי ואת רגלי, ברגע זה, כשכל גופי עטוף בלהט של תאוה. הפחד מפני המות אינו שולט באדם אלא ברגע של מנוחת החושים, בשעה שהדמיון הוא בטל ועלול לתאר לפני עיני הרוח דמות של יסורים בלתי מובנים, המוציאים את החי מן העולם. ואני דמיוני נתון עכשיו לנחש את פלאי הפלאים של העונג, את חיי החיים של האהבה. כל גנזי נפשי מלאים דמיונות, בכל משכנות לבבי צפופים מחזות-חמדה קרואים, ותואר המות הבלתי קרוא נשאר בלי-משים מאחרי סף נפשי. ואם אומר: יש עוד אימת החידלון, שאינה תלויה ביסורים של רגע המיתה – הנה ראי אף ראי: החידלון הוא בשבילי ברגע זה דבר-מה שהוא מחוץ לטבע הדברים. אני עולה עכשיו במרומי ההשגה של החיים, ואיך אביט לראות את תהום האפס אשר בעמקי מעמקים? מלאתי נחת לבלי גבול ונפשי חורגת למצוא פתרון לחידה: הכי יתואר כי הוצגו גבולות לחיים – ואני, יצור אדם האבוד במחשכי הלילה ליד אשה חמודת-גו, מרחיב את עיני רוחי וצופה מתק אלמות רב מהכיל? אני חומד, עורג עד כלות נפשי, נשימת אפי הלוהטת כאילו מטילה בבת אחת אור חדש בכל לפידי האושר אשר דלקו בעולם הזה מימי היות אדם, ולבי גווע בקרבי למצוא שמץ פתרון: הכי ישוער כי זאת היא תכלית לא נחשבה, לשאת מעט מצער את בשרנו על אדמות – ואני, יצור אדם נבוך-אהבים, צורר בצרור תועבה אחד את עמל הסנוורים, את השממון ואת המות, ואני מעלה אותם יחד על כף המאזנים מעבר מזה; ועל כף המאזנים השניה אני מעלה ביד חרדה רק דבר-מה בלתי נתפס. וּראי אף ראי: כל כובד המוראים האלה, הצרורים בצרור אחד עם המות, עולה מעלה מעלה, כאילו הכריע אותו דבר-מה השקול כנגד החיים והמות גם יחד. אמנם שקול שקלתי על מאזני המרמה של דמיון האדם, אבל מה אדם כי יעשה אחרת במתוק לו פתאום החיים עד לסנוורים, בינוק שפתיו מעל שפתי רעיה עדנה אשר לא תאמן וצליל הנשיקה, אשר ימוג בחשכה, ישמע כשבועה המקיימת את כל חסדי החיים אשר אין להם שם – – "

הוא נאלם אגב נשיקת רמיה מוזרה, אשר לא ידע את סופה. ידיו היו צמודות אל גופו והוא לא עצר כוח לפשוט אותן בגו האשה אשר נחה בלי-נוע על ידו. הוא זעף על עצמו, ובן-רגע, בטרם הבחינה בזה עין נפשו הנבוכה, נהיתה בכל תמורה מוזרה: להט הרגשות כאילו ירד מעליו בבת אחת, והוא ראה את עצמו מתהלך על שפת נחל מים צר וחשוך מצולה. הוא רצה להטיל את עצמו לתוך הגלים, אבל חום יום הקיץ, אשר עמד מסביב, כאילו לא נגע בגופו העירום מבגדים. הוא נעצר מהתהלך ועמד שעה ארוכה על שפת הנחל, כשהוא מביט בעינים קמות במים הרוגעים, שכעין מזימה נשקפה מעליהם. הוא ניסה עוד פעם ושתים לקפוץ לתוך המים, אבל גופו היה כאבוד חושים, עיניו הביטו בחימה עזה בפני הנחל המשותק ושפתיו מלמלו בלי כוח: “היא חושבת, כי אני מוג לב.” ופתאום, מתוך מצוקת יאוש, הרים את כף רגלו וטבל אותה בקצה המים. וכרגע לפת קור את כל גופו והוא התכווץ ונטה לאחור. פחד רב אחז אותו והוא נס מן המקום. הוא רץ במהירות משונה שהיתה מחוץ לטבע הדברים. הוא שינה מקום מבלי ראות כל דרך, מבלי אשר אף אחד מאבריו ינוע ניד כל שהוא. ופתאום שבה להיות מסביב אפלה, ואף כוח-דמיונו שב אליו כבראשונה. הוא מלמל כלפי עצמו בלי קול, כשפניו כבושים בתוך כר המיטה: “אמנם כן, היא חושבת, כי אני מוג לב.” נפשו ירעה לו עד מות, והוא התנדנד הנה והנה מבלי למצוא מנוח. ולבסוף, אחרי תעותו זמן רב בחדר חשוך ונמוך תקרה, נתקל במי שהוא אשר נעלם באפלה. הוא גחן על גב דמות האשה, אשר ישבה עטופה במטפחת החורף הרחבה, והתחיל מדבר:

;“את חושדת בי, כי אני מוג לב. אמנם כן, היהודים הם היצורים גלויי העינים אשר בעולם הזה, ועל כן ידעו עד מאד למאוס במות. המות הוא בשבילם דבר-מה לא נחשב, יען כי הם, העם הקיים לנצח, אינו דורש בגלגולים, אינו נושא עין לחליפות אשר יבואו. בן העם הנכרי, המשותף לטבע, מבין למרחוק, ועין הרוח הוא כעין הבשר: כל הצופה למרחקים מבליע את מבטו בתוך האד, רואה לפעמים דמות צורה גם בתוך הערפל אשר נכנהו בשם: המות. ואולם היהודי אינו צר צורה. זאת היא הרעה הגדולה: רק האיש הנכרי, עושה האלילים, הוא אשר עיניו נהרו מימות עולם אחרי אד הרמיה אשר בתבל! אדם הקדומים חזה גלמי פלאים בערפל אשר בקצה השמים, הבן אשר קם אחריו עשה בדמות גלמי הדמיון האלה נסכי אלילים, אף כרוע כרע להם. מה שם אשר נקרא לפסילי הגויים? הווה אומר: יש להם משמעות המשיחה את כליון לב האדם. אויל הפסילים נוצר להגיד, כי נשים כבוד לכל צורת תוהו אשר בחיים, כי אנחנו, יצורי האדם אשר נלאינו ממצוא צורת מזל לחיינו, נכלה את עינינו להביט במזלות הטבועים בכל הצורות אשר בעולם, נחרף את נפשנו לראות צורת מזל גם בדמות המרחפת באפסי אפסים! וראי אף ראי: הנה היהודי הרואה נכונה, אשר מדי שבתו כל חייו בתא בדידות, אשר מחוץ לטבע, לא כהו עיניו מהביט למרחקים; הוא לא יאמין בכל דבר אשר אין לו קיום של ממש, ועיניו הנבונות תרחבנה רק פעם לראות את דמות המות, זה המזל הנעלם הנשקף למול כל יצור חי. מה נורא הדבר לראות בעולם רק דמות תוהו אחת יחידה! אל אלהים! איפה נקח אנחנו, בני היהודים, כוח רמיה, למען נוכל לקפוץ ביום עברה לתוך חיק המות?”

הוא הקריב את פניו אל פני האשה, כשהוא עורג מתוך כליון יאוש לנגוע רגע ביצור האדם אשר לא חנן אותו בכל מענה שפתים; הוא גחן כך זמן רב על גב האשה הצעירה ונפשו יצאה בדברים חדלי-קול. היה דומה, כי כל בדי עורו רוחשים געגועים וכל עצמותו הולכת הלוך וכלה. זה היה מין רגש מחודש של אפיסת הכוחות, כעין סכנה של מות ההולך ומתרומם מתוך גלי נשיקה עמוקה כים. הוא הבחין בסכנת המות הנפלאה הצפויה לו מחיבוק עולמים זה, אשר נאחז בו יחד עם האשה הנאלמה, ונפשו התענגה על זה בלי קץ. זה היה עונג רב מנשוא, אשר כבד עליו כמעמסה. הוא לא יכול לנשוא אותו יותר, ומדי החלצו מתוך זרועות האשה השיח מתוך קוצר נשימה את כל המית נפשו:

“ראי אף ראי: הנה מות נמות – מה קל למות!”

כל מענה לא בא, והוא לא הרגיש כל חידוש בדבר. הוא רצה כל כך להחליף כוח, לצפות במנוחה בחיק החשכה ולשבת דומם במשך שארית ליל הנדודים הזה. הוא נסתלק לנפשו, כשהוא מתנודד פעם בפעם על פני החדר ושב להתמודד על המשכב, מדי לפות קרירות הלילה את עצמותיו. הוא לא תהה יותר על נדודי הלילה הזה, אשר נמשך במין אריכות שמחוץ לטבע הדברים. הוא ידע, כי כך הוא טבעו של ליל ציפיה אשר לפני יום עברות, ונשא בדומיה את סבל הציפיה, בהעסיקו את מוחו בהרהורים חדלי משטר, כאדם אשר הזמן רב לפניו עד מאוד. הוא היה מהרהר בערבוביה, נזכר ומדמה דברים על עבר ועל עתיד בהשתקעו לפרקים במנוחה של שכחה ובשובו אחר כך להיות נלכד בסבך התעתועים של הגיונותיו. ופתאום עברה חרדה בכל קרביו; דבר-מה נשתנה וגרם כעין מיחוש למלוא משטח עיניו אשר מבחוץ. הוא ניחש כי אלה הם לוחות החלונות אשר החווירו עם השכמת הבוקר, ולא התפלא כלל מדי מלאות אזניו מקול צעדים אשר הגיע מבחוץ. לבו התחיל הולם, והוא הידק את שיניו ואימץ את כוחו לקראת דבר-מוראים אשר התרגש לבוא. שעטת הצעדים אשר מבחוץ הלכה הלוך וקרוב, הלוך והתרחק – ופתאום רעשה דלת הבית, כאילו להקת בריונים השתערה על לוח הדלת הסגורה. שריריו נמתחו, כל חושיו היו דרוכים לקראת הסכנה הקרובה, העלולה להתרחש כהרף עין, והוא לא נרגע גם בכדי שהות להסב פנים כלפי האשה המסתתרת בפינה חבויה אגב אלם פחדים. מבטו נצמד אל הדלת, אשר חרקה על ציריה, נהימת מוראים התרוממה מקרביו, התגלגלה עד למבוא הגרון ונתקעה שם כחימה עשויה חלמיש, הקרובה בכדי שימוש, המוכנה לפוצץ ראשי ערלים. ופתאום נקרעה הדלת, בחלל הפתח נתקעו צלמי ערלים פרועי פנים ולהוטי עינים, קרודומות הרג התנגשו מעל הסף, מטות-חבלים נארגו בחלל הדלת כמסכת-המות. עיניו רחבו למראה הבלהות, הוא נטה את זרועות ידיו ומגרונו התפרצה שאגה. רגע אחד היו זרועות ידיו פרושות כך למלוא ארכן, הוא חסם בהן כמו בבריח ברזל את מבוא החדר, ועיניו, בחרף-נפש לא-יתואר, שמרו את עיני המצה של הערלים אשר סקרו מעל לראשו והלאה, אל פינת המקום אשר שם היתה חבויה האשה החמודה. רק רגע ארך מארב המוראים הזה, ובמעוף עין אחד קצר העלה לפניו דמיונו, כתמצית איומה ומתוקה גם יחד, את הרעיון בדבר המות אשר איננו נורא, המות המופיע כמזל, הגורם נדבת נפש אחרונה. ואולם, מדי נגוע במוחו דמות הרהור זה אשר בדבר המות, היתה כל נפשו כמרקחה וחפץ חיים אדיר החריד אותו ממקומו. הוא ניתר ממקום עמדו ונתן קול שאגה – קול פחדים רועם אשר החריד את הערלים וחצה את מחנם לשנים. והוא, שואג ועוור חושים, עבר בתווך, מבלי להסב כמלוא-ניד את ראשו אחורנית, מבלי לזכור באשה אשר נשארה מאחריו. הוא קפץ אחת ושתים וכרע לבסוף על מעקה הבית אשר מבחוץ. כוחו עזבהו, והוא זכר פתאום את כל אשר עשה כנבל וכמוג לב, והתחיל גועה ביללה ארוכה.