מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

סעדיה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

את נועם החמלה, אשר ישא עמו בחוצות כל אב זוכר-ילדיו, פזר האלמוני לאביוני התימנים, פזורי ילדים שחומים, המסתובבים בין האשכנזים בלולי הפנים ובסובבם כן את המון היהודים הבלולים ידמה עור פניהם השחום לשריד-שימורים אחרון של קלף הברית הישראלי. כעתיקים ומרוחמים היו אלה בעיניו מכל מופתי הדם הנשארים של האומה, ובראותו תמיד במצולת עיניהם הכבדה מין פיקחות של בגרות מקדימה, המתערבת על-נקלה במשובת ילדים, ודמיונה כפקחות אבותיהם הבוגרים המתערבת אף היא על-נקלה במזימה תמימה או בערמה קלה – היה לו גם זה אות ליחשם הקדמוני; כי כן יעשה הזמן לשבטי אדם עתיקים: בקחתו מבגרות האבות למשוח בה מעט את עיני ילדיהם, ובחסרו מתום הילדים למען שובב מעט את נפש אבותיהם היבשה מרוב ימים.

וילד עתי אחד מילדי התימנים היה שעשועים לאלמוני; והוא ממוכרי השרוכים, הסובבים עיר ומקומות מועד, אשר יודעיהם לא יחשבו אותם כשואבי-חיים מיוחדים, ולוקחי סחורתם המעטים, הנותנים את מחצית האגורה, לא יאבו לחונן אותם בגלל מרכולת השרוכים אשר בידם, מרכולת קדומים הנודעת בימי המלכים ביהודה, שרוך הנעל הנחשב אשר נאמר עליו דבר ומשנהו בחזיונות הנביאים. קטן מקטנים היה הנער, יפה העינים העמוקות והכבדות של פעוטי המזרח, עיגול לחייו עוד סובב בשארית חן את פניו התמימים – אך בשחרו פני קונה מדומה, והוא מניף את צרור השרוכים וממלמל את מצות סחורתו, עמד אף הוא את עמידת הרוכלים הקטנים, עמידה קצובה ומעולפה גם יחד, דמות-סוחר לפני-קונה המודעת היטב במזרח הגדול והמתייחשת יחש אחרון על הכנענים הקדמונים: – רוכלים מעבר הים המתייצבים לפני התושבים והם ומרכולתם חידה וראוה לעינים. רך עוד היה קטון רוכלים זה, והאלמוני גם ניסה וישאלהו לשמו, מסת חיבה אשר תצלח אל ילד לא-נער; אך בענותו בפעם ההיא, וגם בהחליפו לעתים אחרות דברים עם קונהו המטיב, לא עמד נרפה מחמלה ואישון עינו לא זע לקול הדובר ההולך בנעימות, רק כאחד מחבריו הגדולים הביט בעינים כבדות באיש הרך מן האשכנזים, צרור השרוכים מונף בידו ומראהו כמוכר המתמהמה חינם לפני קונה רחמן. וחיבת האלמוני דבקה מאד בילד הזה מן התימנים, נער שחום מישראל המבקש למראית עין שפע של רחמים ועורו השחום קולט רק מעט חמלת חפזון כדי סחר אגורה אחת, דומה כביכול לישראל הקדמון, שתבע מאלוהיו רחמים מכסים-פני-תבל והוא לא נחל לנפשו בלתי אם מעט ברכה ושלום כדי תקופת חפזון אחת. בכיסי האיש נצפנו זוגות השרוכים הבטלים, עדים נשכחים לרגעי-הרעות המופלאים אשר בין גבר יודע-חיים ובין נער קטן יודע-נפשו, ובשבת האלמוני בבית הקפה ודמות הפעוט נצבת פתאום אל שולחנו, כי מצעדי היחף לא בשרו את בואו וערמת הרוכל הקטן זממה תמיד עמידת פתאום לפני הקונה – היה הגבר הדומם משהה את עיניו על הנער הנאלם, כמחפש הבעה בפניו; כמו בכונה בוששה ידו להושיט את מחצית האגורה, ובחלוף אחרי כן בין השנים מענה דברים, מנה האיש בחפזון את כל חליפות ההבעה: את התאפקות ההכנעה, את כליון השפתים הממללות תחינה, את המועקה כלילת השלמות אשר יתחפש בה להפליא ילד אביון בתחנוניו, ובכל אלה לא מצא את מעט האמת שבכל הבעה – את העצבון. דומה היה כי גם איש לא-רודף זה, מן המתונים ביהודה המצרפים בלאט את מופתי חייהם, השתומם בלי-משים על שכרו אשר בושש לבוא, בחוננו פעמים רבות בדברים ובאגורות פעוט נדח מנדחי תימן, רודפי הרחמנים, והוא לא אבה לשלם לו תודה בהתגלות אחת יחידה, לאמר: בהתייצבו פעם לפניו בדמות ילד עצוב. בין כה וזכר הפעוט נקבע מאד בדמיון האלמוני, ובלכתו לדרכו ברחוב העיר והוא עובר בלי-דעת על פני הילד ותופס את דמותו כעבור צעדים אחדים – והפך את פניו, כהפוך איש את פניו לקרוא אחרי עמיתו, וקרא בקול נכון, לא-מתחפש: סעדיה! כאומר: מי יתן וראיתיך הפעם כנדח כשר ועצוב. אך גם לפגישת חסד כזאת היה הפעוט מניף כהלכה את צרור שרוכיו, והכרת פניו כפולה ומשולשת כמו תמיד.

ויום אחד, בעונת השילומים של חורף, בהיות בחוץ שבת נאה ורחוצה שלאחרי גשמים, נחה האלמוני את ילדתו בת-השש, והיא הולכת וצוהלת לפניו; והשעה שעת הראוה הראשונה של יום השבתון, בהתערב השבים-מן-התפילה בין אלפי יהודה, ועין המטייל מתיימרת לראות בבת-אחת את נקבצי העיר הגדולה כאחים רבים וכהמון-עם אחד. ובנחות כן האלמוני את עיניו על פני העוברים-ושבים – ראה גם גבר מן התימנים הולך ומזמזם בטוב שבתו, טליתו המקופלת כרוכה מסביב לצוארו ופאותיו הגלויות נעות לרווחה ברוח היום הקלה; ונוחל-שבת זה הוליך עמו את נערו, – אך האלמוני, המביט-תמיד אל-ילדים, הביט עוד במבט מלא אל המתעלס ארך-הפאות העושה לו דרך שעשועים ברחוב האחים של האשכנזים, ובנטות מבטו פתאום – ראה והכיר האלמוני את סעדיה: נגרר אחרי אביו בנעלי מתנה פרועות-מידה, נושא את משא הסידור בידו האחת וצופן לבטלה את כף ידו האחרת בכף היד השכיחה של האב המזמזם ועל פניו שפוך עצב לא-שכיח של ילדים. רגע הביט האיש אל סעדיה, מתאפק מקרוא בשמו ומאלצהו מאד במבטו למען יביט אליו ויכירהו; אך הילד הביט נכחו, לבט את רגליו בנעלים התפלות ועשה את דרכו עם דרך אביו. והאלמוני עמד עוד אחרי כן כמתבונן, ובהביטו אחרי הילד עברהו כמו רטט חזון: הוא ראה בדמיונו את ישראל הקדמון – והנה הוא נגרר לאחרונה ביום קודש ושבתון אחרי אלוהיו אבי עמו, ועל פניו שפוך עצב, עצב לא-שכיח של עם שלם.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

מַזָּל

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

האלמנה בת הארבעים הוציאה סמרטוט מתחת האצטבה, קינחה בו את הזיעה מעל פניה ודיברה בחכמה אל שכנה, האלמן החייט המטופל:

– לשפרה שלי יש לי מזל… בת-עשר היא, ברוך השם… בת יחידה – ואינה עצלנית… הנה זה חצי שק-השעורים הקטן – מעשה ידיה… ידי זהב! עכשיו היא שוכבת… קודחת… אבל כשקודחים בשבת – מה מפסידים?.. בשבת אין לקט…

– הקדחת מוצצת את החיות… את ליח-העצמות היא מוצצת… – נאנח האלמן והשמיע בכובד-ראש, כמטיף מוסר.

מסביב, במרתף-היקב, בחצי-האופל, על האצטבאות המחוממות, בין עשרות נפשות המהגרים שנאחזו כאן, לא היה מחסור בקודחים. האלמן העיף עין על ילדיו הגונחים מתוך חום ופתח בפוליטיקה:

– כשהממשלה לקחה לה את הטחנה… ואין לטחון קמח… ואוכלים את השעורים בלתי טחונות…

– ואני עשיתי לכבוד-שבת טשוֹלנט מגריסי-שעורים… מחייה-נפשות! – התפארה האלמנה.

היא שלחה מבט מתגנב אל המשגיח, הממונה על הסדרים ביקב, שעמד בקירוב-מקום, לנחש לדעת, אם לא שמע הלה את דבריה, שהיא אכלה היום טשוֹלנט טוב. המשגיח – פקיד הוא מוועד-ההגירה ולפקיד מוועד-ההגירה אין המהגר צריך לגלות דברים כאלה.

– מים! – התחננו בינתים ילדי החייט הקודחים.

– מים!.. – הטיף להם אביהם מוסר– כשאין שכל… טשולנט טוב מצמיא… אבל אתם מה אכלתם?.. קדחת אכלתם… מים!.. וכי אינכם יודעים, שבשבת הברז סגור? אנשים בלי שכל!..

ולא פירש מי: הילדים החלשים הצמאים, או אלה התקיפים שהחליטו שבשבת יהא הברז סגור.

– ושפרה שלי, לפני שעה, כשהוטב לה, עמדה והלכה והביאה קערה מלאה מים מן המעין – התפארה האלמנה.

– הן… – נהם השכן נהימת חוטם והביט בגניבה אל קערת המים.

האלמנה נטלה את הסמרטוט אשר קינחה בו את זיעתה וכיסתה בו את קערת המים.

הוא, – הורתה האשה בעיניה על המשגיח – יכול עוד לקחת את מימינו ולתתם לאחרים.

– צורר-היהודים – הסכים האלמן לנימוקה של המסתירה. כלומר: המשגיח הוא צורר-היהודים ואשרי מסתתר ממנו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.