מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

סעדיה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

את נועם החמלה, אשר ישא עמו בחוצות כל אב זוכר-ילדיו, פזר האלמוני לאביוני התימנים, פזורי ילדים שחומים, המסתובבים בין האשכנזים בלולי הפנים ובסובבם כן את המון היהודים הבלולים ידמה עור פניהם השחום לשריד-שימורים אחרון של קלף הברית הישראלי. כעתיקים ומרוחמים היו אלה בעיניו מכל מופתי הדם הנשארים של האומה, ובראותו תמיד במצולת עיניהם הכבדה מין פיקחות של בגרות מקדימה, המתערבת על-נקלה במשובת ילדים, ודמיונה כפקחות אבותיהם הבוגרים המתערבת אף היא על-נקלה במזימה תמימה או בערמה קלה – היה לו גם זה אות ליחשם הקדמוני; כי כן יעשה הזמן לשבטי אדם עתיקים: בקחתו מבגרות האבות למשוח בה מעט את עיני ילדיהם, ובחסרו מתום הילדים למען שובב מעט את נפש אבותיהם היבשה מרוב ימים.

וילד עתי אחד מילדי התימנים היה שעשועים לאלמוני; והוא ממוכרי השרוכים, הסובבים עיר ומקומות מועד, אשר יודעיהם לא יחשבו אותם כשואבי-חיים מיוחדים, ולוקחי סחורתם המעטים, הנותנים את מחצית האגורה, לא יאבו לחונן אותם בגלל מרכולת השרוכים אשר בידם, מרכולת קדומים הנודעת בימי המלכים ביהודה, שרוך הנעל הנחשב אשר נאמר עליו דבר ומשנהו בחזיונות הנביאים. קטן מקטנים היה הנער, יפה העינים העמוקות והכבדות של פעוטי המזרח, עיגול לחייו עוד סובב בשארית חן את פניו התמימים – אך בשחרו פני קונה מדומה, והוא מניף את צרור השרוכים וממלמל את מצות סחורתו, עמד אף הוא את עמידת הרוכלים הקטנים, עמידה קצובה ומעולפה גם יחד, דמות-סוחר לפני-קונה המודעת היטב במזרח הגדול והמתייחשת יחש אחרון על הכנענים הקדמונים: – רוכלים מעבר הים המתייצבים לפני התושבים והם ומרכולתם חידה וראוה לעינים. רך עוד היה קטון רוכלים זה, והאלמוני גם ניסה וישאלהו לשמו, מסת חיבה אשר תצלח אל ילד לא-נער; אך בענותו בפעם ההיא, וגם בהחליפו לעתים אחרות דברים עם קונהו המטיב, לא עמד נרפה מחמלה ואישון עינו לא זע לקול הדובר ההולך בנעימות, רק כאחד מחבריו הגדולים הביט בעינים כבדות באיש הרך מן האשכנזים, צרור השרוכים מונף בידו ומראהו כמוכר המתמהמה חינם לפני קונה רחמן. וחיבת האלמוני דבקה מאד בילד הזה מן התימנים, נער שחום מישראל המבקש למראית עין שפע של רחמים ועורו השחום קולט רק מעט חמלת חפזון כדי סחר אגורה אחת, דומה כביכול לישראל הקדמון, שתבע מאלוהיו רחמים מכסים-פני-תבל והוא לא נחל לנפשו בלתי אם מעט ברכה ושלום כדי תקופת חפזון אחת. בכיסי האיש נצפנו זוגות השרוכים הבטלים, עדים נשכחים לרגעי-הרעות המופלאים אשר בין גבר יודע-חיים ובין נער קטן יודע-נפשו, ובשבת האלמוני בבית הקפה ודמות הפעוט נצבת פתאום אל שולחנו, כי מצעדי היחף לא בשרו את בואו וערמת הרוכל הקטן זממה תמיד עמידת פתאום לפני הקונה – היה הגבר הדומם משהה את עיניו על הנער הנאלם, כמחפש הבעה בפניו; כמו בכונה בוששה ידו להושיט את מחצית האגורה, ובחלוף אחרי כן בין השנים מענה דברים, מנה האיש בחפזון את כל חליפות ההבעה: את התאפקות ההכנעה, את כליון השפתים הממללות תחינה, את המועקה כלילת השלמות אשר יתחפש בה להפליא ילד אביון בתחנוניו, ובכל אלה לא מצא את מעט האמת שבכל הבעה – את העצבון. דומה היה כי גם איש לא-רודף זה, מן המתונים ביהודה המצרפים בלאט את מופתי חייהם, השתומם בלי-משים על שכרו אשר בושש לבוא, בחוננו פעמים רבות בדברים ובאגורות פעוט נדח מנדחי תימן, רודפי הרחמנים, והוא לא אבה לשלם לו תודה בהתגלות אחת יחידה, לאמר: בהתייצבו פעם לפניו בדמות ילד עצוב. בין כה וזכר הפעוט נקבע מאד בדמיון האלמוני, ובלכתו לדרכו ברחוב העיר והוא עובר בלי-דעת על פני הילד ותופס את דמותו כעבור צעדים אחדים – והפך את פניו, כהפוך איש את פניו לקרוא אחרי עמיתו, וקרא בקול נכון, לא-מתחפש: סעדיה! כאומר: מי יתן וראיתיך הפעם כנדח כשר ועצוב. אך גם לפגישת חסד כזאת היה הפעוט מניף כהלכה את צרור שרוכיו, והכרת פניו כפולה ומשולשת כמו תמיד.

ויום אחד, בעונת השילומים של חורף, בהיות בחוץ שבת נאה ורחוצה שלאחרי גשמים, נחה האלמוני את ילדתו בת-השש, והיא הולכת וצוהלת לפניו; והשעה שעת הראוה הראשונה של יום השבתון, בהתערב השבים-מן-התפילה בין אלפי יהודה, ועין המטייל מתיימרת לראות בבת-אחת את נקבצי העיר הגדולה כאחים רבים וכהמון-עם אחד. ובנחות כן האלמוני את עיניו על פני העוברים-ושבים – ראה גם גבר מן התימנים הולך ומזמזם בטוב שבתו, טליתו המקופלת כרוכה מסביב לצוארו ופאותיו הגלויות נעות לרווחה ברוח היום הקלה; ונוחל-שבת זה הוליך עמו את נערו, – אך האלמוני, המביט-תמיד אל-ילדים, הביט עוד במבט מלא אל המתעלס ארך-הפאות העושה לו דרך שעשועים ברחוב האחים של האשכנזים, ובנטות מבטו פתאום – ראה והכיר האלמוני את סעדיה: נגרר אחרי אביו בנעלי מתנה פרועות-מידה, נושא את משא הסידור בידו האחת וצופן לבטלה את כף ידו האחרת בכף היד השכיחה של האב המזמזם ועל פניו שפוך עצב לא-שכיח של ילדים. רגע הביט האיש אל סעדיה, מתאפק מקרוא בשמו ומאלצהו מאד במבטו למען יביט אליו ויכירהו; אך הילד הביט נכחו, לבט את רגליו בנעלים התפלות ועשה את דרכו עם דרך אביו. והאלמוני עמד עוד אחרי כן כמתבונן, ובהביטו אחרי הילד עברהו כמו רטט חזון: הוא ראה בדמיונו את ישראל הקדמון – והנה הוא נגרר לאחרונה ביום קודש ושבתון אחרי אלוהיו אבי עמו, ועל פניו שפוך עצב, עצב לא-שכיח של עם שלם.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

עצבים

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

א

מעין ריח פּרפום עלה מסביבינו – מגידולי-השיטוֹת הנמוכים, או ה“מימוזה”, כאשר יקראו להם אחרים, שבמעלה המושבה העברית אשר בארץ-יהודה. אלומת הפּז של החמה השוֹקעת מאחורינו הזהיבה ברום-המרחב שלפנינו כנופיה אחת של עבים שקטים וקלושים; שקטים וקלושים היו גם יתר העבים, הבלתי מוזהבים והמרוקמים פסי כתם ארוכים ודקים. קצות-מרוֹמים קרנו בזוהר רך וצנוע, זוהר של עלי הדס מכסיפים-משחירים. הגונים נשתנו ממעוף עין אחד למשנהו, הצטרפו, התמזגו, פרו-ורבו – ונמוגו.

אצל הארז, הבודד והזקוף, מאחורי ה“שיטות” הקטנות ועלי הצבָּר הצהבהבים, המלאים כובד, מחטים ואיזו חשיבות קבועה, נטינו, אני ורעי, איש כבן שלושים, בעל שכם הגון, נטוי, לא אצילי כלל, ופנים גסים, עבים, מחוטטים וזרועים בועות לבנבנות, שמחמת חליוֹ לא הלך לעבוד באותו יום, יום אלולי, עם חום-תמוז בכל-תקפו – נטינו מהמסילה הישרה ונלך אל מול פּני הרכסים אשר בקצה האופק הקורן; המבצר החרוב, ה“היסטורי”, אשר מימיננו, במרחק של שלוש פרסאות, נדמה קרוב, כל-כך קרוב…

זמן-מה הלכנו במישור והחרשנו. בנוף האפור, מעל לצוקי ההרים וקרני זויותיהם אשר ממנו והלאה, היו כבר משרטוטי הבציר, אבל חורב-השדה היה בולט עדיין, קיצי. אז פנה רעי לאחוריו וישקף על פני כל הכיכר. השמש, במלוא זהרה, אדומה ולא עיפה כלל, הלכה הלוך ושקוע. האילנות אשר אצל המושבה נתרקחו ממנו, נתרחקו וכהו.

– האילנות הללו… – הפסיק בן-לויתי את דומיתנו פתאום. אלא שקולו הלא-רם, הרצין והאירוֹני כאחד, ריכך קצת את הפתאומיות.

– אה?..

– האילנות הללו, אומר אני… רואה אתה את צמרותיהם? אלמלי הייתי כותב רשמי מסע מכאן או “כתָּבות”, למצער, כמעשי כל אנשי שלומנו, לא הייתי נמנע, בלי ספק, מהתחיל: “מושבותינו!.. איזו בת-צחוק גלויה מתעלמת בעציהן הספוּרים ורוטטת”…

– ו“רוטטת”? – חזרתי במתכוון על מלה זו, חביבתו של רעי, מדי דברו על “הפילוסופיה של הטבע”: הוא, אמנם, כדרכו, התחפש באֲפֵר-הטוֹן של מלגלג, אבל בקולו הפעם היו פנים לכאן ולכאן.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.