מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יצר המולדת

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

אל דמי לך, יצר-מולדת רך, לא מגודל, לא משוח בתמצית הנפש. הנה נחזה בך – ופניך לאים; עיניך עוד נפעמות ממחשבה, מחשבת נעוריך הראשונה אשר כהתה פתאום בלא-עת, ועפעפיך כבר ירעדו לתנומה, כעפעפי נער קטון אשר תשבנו שינה מאחרי שעשועיו: – אך בלעדיך אין עמנו ציר, נושא בשורה או אָלה, אשר נוכל שלחנו אל המרתפים מזרע יעקב. אם נשלח תוכחה, תוכחת יהודים קלת-שפתים – ודברה אליהם עד בוש, עד עבור יום-מסה ועד רדת ליל השכחה ועד עלות יום חדש אשר לא ימנה עוד על ימי פקודה; ואם משפט נחרץ יצא מלפנינו כמלאך הגואל אל המחנה – ובא אל אחינו כרץ אשר שפתיו צומקות. אהה, גם את העוז, הגר אשר בתוכנו, לא נוכל לצוות דבר שלוח, כי לא דרך עד הנה בלתי אם בנתיבות מעטים מנתיבותינו. אף לא יסכון לנו נדר נדיבים או מרי צודקים או גאות נואשים, כי כל אלה עצתם לא כעצת יהודים. רק בך, יצר-מולדת, נשים מבטחנו כי תייסר ותוכל, יען תייסר באפס קול כייסר איש את נפשו, אליך, פלאי יושב-לבבות, נקרא לעת לא-רוחמה הזאת, בגמול כמעט כל צפונותינו, מעט צפונות-עתיד לעם רש, וכוח אין לבקע קליפה: – עלה ודגור על צפונותינו אלה יומם ולילה, כדגור אם-הביצים על שפך צאצאיה הסגור, ורבצת עליהן עד בלי די והיו מוטות כנפיך, ככנפי הדוגרת הנאמנות, גולשות למשעי עד עצם פני האדמה, עד בלי היות כל מחשוף וכל מפלש-הפקר, מחתרת לצינה מרפה חיים: – או אז יקרב ויבוא המחזה הנכסף אשר לכל עם נושע-בגורלו, לאמור: בהתבקע רצון מקליפתו והפך להיות מעשה, והמעשה, כאפרוח המגיח מן הביצה, יראה בן-רגע את עולמו ויקרקר בן-רגע בלשון תמימה את סוד חייו: זולל חדש בא לעולם! – ובין כה, בשבתך רכוב על שבי בטנך, דמה לדוגרת: קרקר בלי הרף וכלל העולם את קרקור הזעף אשר לדוגרת החנונה, זאת האם החרופה אשר לא תלד צאצאים חיים ופרי בטנה לא יראה אור עד אם יינק חום בשרה בשניה. רבים אולי לא ישעו אל להגך המר, המבעבע והולך ללא הפוגות מעל מושב הלידה; אך השומע ישמע לאמר:

– אללי, אני הדוגר האחרון בישראל, ומבלעדי אין עוד כוח מוליד ואין אמונה יולדת. נאסף הרוח, אב המון צאצאים, מתה הקדושה, האם הרחמניה ביעקב, ומכל אבות החיים ואמהות הלידה נשארתי אנוכי לבדי, רך ויחיד ביהודה, דוגר לא-יוליד, אשר אם יחיה ימים אחדים מעט מן הנצורות הגלומות בקליפותיהן – ונבאשו מסביב כל יתר הנצורות כביצים עזוּבות. ישוב אשב על מושבי, חומי הדל יזל תחתי, ובלבי השפק והאלמון: מעטים ודלים היו ימי נעורי, ובגדלי לא גדלוני המתרפים מזרע יעקב לכוח ולעצה; את מיטב אכלם נתנו לא לי, כי אם לילדי פילגשיהם באשר הם שם, ואני, הבכור והמעונג בכל עם, בלעתי רוקי בסתר ולהשקיט את רעבוני לקטתי לחם נקודים מן המותר, או משכתי לי מידי הטף מטעמים; ובהיות החג או יום שעשועים לא נתנוני עמוד מקרוב, ובלהוט עיני במקום עמדי בירכתים מחמדה ומגעגועים – ואותר שם רק כנער בין הנערים הנדחקים. ככה שדדוני מנעורי, ועתה אשלם בחום כל חיי את הגזילה; דגור אדגור עד אם אחוש מתחתי את הדחיקה המתוקה, זו דחיקת-הקודש המבשרת לדוגרת את יקיצת החיים ואשר אנכי אכירנה כמהומת המעשה הראשונה. או עד אם יתם חומי לבטלה ואנכי, בורא המעשים האחרון בישראל, אשח ואגוע על פני יתומי, גלמי הכוח העזובים אשר תכבד עליהם עד מהרה יד הקפאון. ובין כה, בדגרי לראשית או לאחרית, אכלכל את נפשי במחשבת נקם, וככה אגיד לנפשי: אי לנוברי-עולם מבית יעקב אשר גלגלו תמיד לשבעה כל ענין וכל חפץ תחת השמים, ואת המעשה הנבחר מכל ענין רק עשו בלי חמדה בקצות נחיריהם. הראית את החיה המאולפת, המלומדת מנוער לקפוץ ולתפוס ולהקיא חזרה מבין כפותיה כל חפץ, כל גולם-דבר הניתן לטלטול – כמוהם כחיה הפתיה הזאת, אשר פתאום תמאס מפחד באחד החפצים, לא תאבה געת בו בקצה חטמה הבוחן. ורק כף רגלה האחת, מחצית מלקחיה, תשרבב לסירוגין לעבר המוקצה הזר, כי עינה הבחינה בו כעין עוית של בריה חיה: אף אלה, התופשים הנמהרים מזרע יעקב, יקיאו עד-ארגיעה מבין ידיהם כל דבר אשר יבחינו בו את העוית החיה של המעשה. הראית את הגבר העקר הבוזה את יגון-החובה ואת לוית הפחד הבאים עם לידת צאצאים, אשר הבין לא יוכל מה ניד המאזנים הנשגב בימי חלים ומה התמורה הנחרצת בעוותם דרך, או בשימם לאל מעט תקוה, או בהתחברם בלי דעת לזרים – כמוהם כעקר חסר הלב הזה: אף אלה, השאננים בבית יעקב, לא נֶחלו מעולם על שבר מעשים. מעשה כי יישבר לעיניהם, ואמרו: האפסו עלילות מן הארץ? כאמור העקר: האפס טף מן הארץ? וכי תציק להם באבלך, ויענוך כענות העקר: בהיר-תלתלים נאסף ושחור-תלתלים נחליף! הראית נער כושל בהשבר מידו כלי-מחמדים, והוא לא יקום לחרדה, לשלוב ידים על לב הולם, רק זחול וגלגל בשברים ולהוג להג שעשועים – כמוהם כנער הפותה הזה: אף אלה, העוילים הישישים מבית יעקב, ישיתו על שברי המעשה היקר בהמולת מלים לאין קץ, אף קום לא יקומו לחרדה. – ככה תשב יצר המולדת: בנפשך ערבוב אהבה ונקם ותחתיך יוצע כאחד סוד החיים והמות. רגע יגבר זעפך, בעלות מצרור צפונותיך מתחת רק הד דממה, ואָלית ומשכת בלי חמדה את משך האָלה הגדולה, אשר מאז ומתמיד, מיום נטוש ישראל את המעשה, אררוה חוזים, לחשוה כלחש כלימה כל שופט-עבר וכל בוחן-עתיד. ורגע משנה יתפעם לבך מאהבה מתוקה ורחוקה, בעלות מן הגלומות אשר תחתיך רחש לא-נודע, וברכת ומשכת את משך הברכה העתיקה, זו אשר מאז אור-כשדים תצוף כקורי עכביש באוויר מזלנו העליון, וכוח אין בה לצנוח ולהדבק בעצם גזענו.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

ספר הבדיחה והחידוד: שדכנים ושידוכים

מאת אלתר דרויאנוב (פרוזה)

[א]

1450 קובל אני עליכם, שדכנים, – אמר בחור לשדכנו; – שקרנים בני-שקרנים אתם, ומעשרה קבים שקר שירדו לעולם תשעה נטלתם אתם.

אף אני קובל עליכם, בחורים, – החזיר לו שדכנו; – כפוּיי-טובה בּני כפויי-טובה אתם, שאילמלא השקר של השדכנים היה בחור כמותך יושב בבחרוּתוֹ עולמית, ולא היה זוכה לאשה עד זיקנה ועד שיבה…

1451 כּלב לץ היה אומר:

תמה אני. הרי זיווּג מן השמים: “הבחור הזעצער” ו“הבתולה” של חודש אלול, והשדכנים לא שידכו עדיין זו לזה…

1452 שאלו לרבי ברוך-מרדכי ליבשיץ:

מה טעם שדכנים מותרים לעסוק באומנותם בשבת? החזיר רבי ברוך-מרדכי:

משום שרוב שדכנים אינם קושרים קשר של קיימא1

1453 שדכן קבל לפני חברו:

זה כמה אני מטפל בפלוני הבחור המהנדס לשדכוֹ, וכל עמלי יוצא לבטלה. אתמול נכנסתי אצלו לשדך לו בתו הבכירה של ה“גביר”, ואילמלי זקני השב היה מגרשני מביתו.

תמה חברו ושאל:

“מה חרי”?

החזיר הראשון:

“האף הגדול הזה” 2

נענה חברו ואמר:

אל תתייאשֹ, ידידי, חכם גדול היה שלמה, ומפיו שמענו: “מתן בסתר יכפה אף”…3

1454 אגדה של שדכנים.

האריה שלח את השועל למצוא חתן לבתו. הלך השועל אל הדוב ולא מצא, הלך אל הזאב ולא מצא. עמד באמצע הדרך ודאג:

כיצד יפייס את דעתו של האריה?

עבר עליו כלב וראה, שפניו מעוננות, ואמר לו:

על מה אתה דואג?

סיפר לו השועל מה שאירע לו. אמר לו הכלב:

למה לא באת אלי? לי יש בן יפה, שהגיע לפרקו.

כּישכּש השועל בזנבוֹ והשיב:

אבי-הכלה הוא מורנו רבי אריה, והלכתי לשדך לו בן של רבי דוב, של רבי זאב. שמא רבי כּלב אתה?

כּישׁכּשׁ הכלב בזנבוֹ והחזיר לו:

אתה הוא, שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה. לשעבר היה הרבי החשוב, עכשיו – האדון הוא החשוב, ואדון יכול להיות גם כלב…

1455 שדכן נכנס אצל חשוב מחשובי-העיר לשדך את בתו. אמר לו החשוב:

מה פרצת עליך פרץ? בתי ילדה עדיין, ועוד לא מלאו ימיה לחופה.

החזיר לו השדכן:

היא הנותנת. אימתי הכל רצים לקדשׁ את הלבנה? כשהיא ילדה ואינה עדיין בּמילוּאה…


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

  3. ftn3  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.