מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על דוכן העבדים

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

בשוק הגויים אשר במזרח המולת ישמעאלים: נער-ישראל נצב על דוכן-הממכר, המתרומם מעל בימת-העבדים, וראשית המחזה עולה בתשואות-מטעמים כעלות ריח המבשל מפארור הנזיד. איש-המכר, גדול כל סוחרי הגויים בנפות בקצור לו שעתו אולי יאבה ויחיש את מעשה ממכרתו כמעשה מתנה; מבטו יגע בנער הנמכר, אך בחון לא יבחנהו, את חכמת פניו או גלילי ידיו או רום כתפיו, ראשית-חותם לעוז הגבר העתיד לבוא – כי כמוכר על-נקלה הקריב הפעם לפני הישמעאלים את חניך-העבדים הטוב, ואיש אשר לא ידע עד-תום את משפט האדירים האלה, לאמר: כי סחרם כמשחק ורשעם כשיג דברים אשר לא יכבד למראית עין, יחשוב לראות לעיניו עצרת-תעלולים לאחד המועדים במזרח, אשר ראשיתה תהפוכות גבורה מזה ומזה ואחריתה רק תהלוכת שלום, בשוב בני-קדם לאהליהם והרמנותיהם והם גאים וריקים כבצאתם. רק הם, הישמעאלים הצובאים מקרוב ומרחוק בכל המקום והם כרואים-נעלסים וכקונים-מקנאים גם יחד, יפיקו את מיטב מבטם אל מול פני האדון, אשר לא יכזבו לבני-קדם יודעי סתר-פנים: – הנה הטיל מחופן-יד למשנהו את מגלב-הראוה, גלל את רצועת-ההכות מעל מקלה, חזר וכרכה והציב את קצה זנבה, דמות נחש מקופל-גוף וזקוף-ראש, והם אומרים בלבם: גם באצבעותיו המתחפשות יתנכר האדון; הנה הדף כמו-רגע בעקב נעלו את הסד מסולסל-השינים, המבהיק בחלקת עצו מלב הבימה, והם נדים בראשם: גם ברגלו הערם יערים האדון; הנה האהיל במבטו על ראש העדה מזה, השקיף עליה במלוא עיניו, עד היות במשקע שפתיו החיוך הפוקד-קרואים ועד הפוך חיוך זה רק בהרת טפלה, מין נוגה-פרצוף בא-מאליו השכיח בזוהר המזרח, והם מחייכים למולו ללא התחפש: גם בעיניו לא ייאמן האדון.

אך מעבר מזה, כציציות בכנפות המחזה, נפוצים לרוחותיהם בני אברהם, יצחק ויעקב, המלווים המקודשים אשר מעולם, אשר זה דרכם, בהריחם מקרוב או מרחוק ריח פורענות הנחשבה כמו מות, המעניקה אֵבל כמו קבורה – והכינו מבעוד שבתם בבית את לבם ואת נאד יגוניהם, והמתינו עד גמול הרעה ועד הסתמן בה אותות כליה ברורים, כאות הנדרש גם מעל פני המת, ויצאו אחרי כן לחולל את עלילת הלויה, את הלויה הגלויה והגדולה על מטעמיה המרים, אשר מותר-טעמה ישאר עמהם לאורך ימים; המרבה ירבה והממעיט ימעיט, ושאריתם-מרביתם ילכו בחובת ההליכה הזאת כברת דרך לא-גדולה. הנה הם מתראים במלוא הככר, ואף עין רחבת-ראות לא תוכל למנות כמו את רחש פרצופיהם המזילים את יזע ההמתנה התפל: – הללו אוו להם מושב, צידתם בין ברכיהם המקומרות למנוחה, וגליונות העטיפה אשר לצידה הזאת, האטומים משמנונית המאכלים, סוככים על ראשיהם מפני עוז השמש ומאהילים למחצה מפני המחזה; אחרים מתהלכים אנה ואנה, מפליגים אל קרבת הישמעאלים, עד היות בהלוכם הרמז לקרבת תחומים, משתקעים כה וכה מול פני האדון, עד היות בפניהם הרמז אשר לקוצר-הרוח; והרבים, מרבית כל הקהל הרוגש הזה, עומדים הכן על רגליהם, מעגלים-מעגלים, עמוד נדיבי-מלוים בפתח לויה, וממתינים יחד המתנת אחים, מלבד אשר כה וכה ישט איש עם חברו הצדה למען שארית-ענין או ראשית עסק חדש, אף ממעגל למעגל יאבירו לסירוגין דברי-תחרות, אות ידוע ומפורש לתחרות הבטלה הערבה אשר בלעדיה לא יתכן צבא אנשים עומד על רגליו באפס מעשה. אך כולם גם יחד יודעים היטב בלבם, כי תעמוד להם זכות-מצוה, כי יש גלגל-מורשה החוזר מאליו בכל הליכותיהם ומחזירם מאליהם מתפלות לטהרת-לבבות, וכי לא היתה עוד מעולם בישראל לויה אשר לא תשלים את חוקה בתמרורים. ואמנם כתקותם כן יהיה: מעברים תשוב ותעמוד בחצי הככר מזה המית נכאים, אשר לעומתם תגאה בחלקת הככר האחרת המולת הישמעאלים; דמיון נאה ללוית-מתים כהויתה, אשר המלוים ייטיבו להראות כאבלים וכאמיתיים מהם יגלגלו אחרים את שאונם והמונם. ועוד יבוא ויגיע גם לדמיון האחר אשר ביניהם ובין העומדים לפתח נפטרים: שאול והשיב על האיד אשר נפל. הרפאו רופאים? ההקדימו כל רפואה? ההביאו עד הלום לאחרונה גם מן התחבולות אשר לרופאי-אליל, כי כן הלא יעשה האיש המשכיל בהתעטף לבבו למראה מחלה אנושה? זה בכה וזה בכה, ואחד – אשר נלאה מעמידת-רגלים, מיסורי מצוה זו שכולה ברשות הרבים, מהמית-לב זו הדומה לאבידה שאין לה חוזרין – יהס את הדוברים לרגע מנוחה או להרהורים המחזירים את הנפש לשלה: דרך כל בשר.

ושם, בלב היגון אשר על דוכן הממכר נצב נער-ישראל, בעיניו התמהון הגדול אשר לכל יוצא-לעבדות ובלבו חזון תמורות לא-מתקיימות. מן הככר, אשר משם נסבו עוד תמול ושלשום גבולות מכורתו עד לאפסים לא-נודעים, ינוד אל אזנו רעש ישמעאלים, קונים נלוזים מאריכי-שיגם; ומעבר הככר מזה, מקום התקהל אחיו הקרובים והרחוקים לשים תָּהֳלָה בגורל, תעלה לאזניו ההמולה הרעה מכל תשואות-ריק אשר בעולם הזה, הלא היא תאנית-אחים ללא תשועה. הארוכה בשעות הרעות, זו אשר הנמכר-לעבדות לא ימצא עוד עד-עולם לשון-חרות אשר תשיחנה ואוזן לאיש-בן-חורין אשר תשמענה, עוברת ומתגלגלת בעצלתים באחותה, שעת עבדות ראשונה אשר מעט רווחה בעתה: בצאת ממצרי-החיים אשר לעבד החדש תבונות החופש הישנות ולקח העבדות טרם יבוא לרשת את מקומן.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

במוצאי-שבת-קודש

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

כדאי היה לראות את ר' שלמה-ליב “העובד” יושב במסיבת אנשי-שלומו, עורך שלוש-סעודות ונותן לשבת “תוספתה.”

והישיבה לא היתה בביתו דווקא, מפני שהוא היה עני מדוכא ואשתו היתה צעקנית גדולה, אינה מקבלת אורחים בסבר פנים יפות. הישיבה היתה תמיד בבית יחיאל’יק, חתן הגביר דמתא. אבל מה בכך? הלא רק החלה, הדגים ושיורי סעודת שחרית, שהם אוכלים, וגמיעה של יי"ש שהם שותים, היא של יחיאל’יק אבל הישיבה, השלוש-סעודות, “תוספת שבת” – כלום יש ליחיאל’יק זה, שהוא חצי-הדיוט וחצי-חסיד – כלום יש לו אחיזה בכל אלו? הישיבה היא של ר' שלמה-ליב העובד.

ומי שראה את הקיבוץ הקטן הזה יושבים צפופים וכפופים ומשיחים באנחות מקוטעות, בדיבורים בודדים, בחצאי-רמזים, בקטעי-ניגונים של דביקות, ראה בחוש, שבני ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום, הם עומדים למעלה מן הזמן. הם השליטים על הימים והלילות ועושים בהם כרצונם.

בחוץ כבר נפתחו החנויות, העלו נרות של חול, ובני אדם מתחילים יוצאים מתוך הבתים, רצים, זוחלים, נפגשים ומתנגשים איש ברעהו, לכאורה, בפנים מאירות ונהנות עוד מזיוה של שבת, אבל באמת, הדאגות, הסכסוכים, הקטטות ושנאה-וקנאה כבר מבצבצים מתוך הלבבות.

אבל מה לקיבוץ הנבדל הזה עם בני אדם הללו, שמניחים חיי-עולם ועוסקים בחיי-שעה.

ועל רקיע השמים כבר יצא ירח פגום ומאיר באור חולוני, והכוכבים נדחקים ומתנגשים כבריות שברחוב, וקורצים ומדברים דברי-חול.

אבל אין להם עסק לבני הקיבוץ הלז גם עם השמים. הם עומדים למעלה מן השמים. הם מתרפקים ומתחבקים תחת כסא-הכבוד, ונהנים מזיו השכינה, ומרגישים בסוד של “זעיר-אנפין.”

וסוף-כל-סוף הם צריכים לברך ברכת המזון ולהבדיל על הכוס.

וזו היא המצווה היחידה, שר' שלמה-ליב וקיבוצו אינם ממהרים לה ומחמיצים אותה בכל מה שאפשר.

אש ומים, כבר הראה הקדוש-ברוך-הוא נס שעירבבם יחד ויצא לו רקיע השמים.

אבל יגון ושמחה, חדווה ועצבות, יכול היה רק ר' שלמה-ליב לערב, ויצא לו ניגון של “הנה אל ישועתי.”

והיה ר' שלמה-ליב מבדיל על הכוס ומוציא את כולם. וכשחתם ר' שלמה-ליב “המבדיל בין קודש לחול,” והחברה ענו “אמן” – נשתתקו הכול. והיה נשמע רגעים אחדים כמו בת-קול מרחפת בבית ועולה ומתרחקת למעלה, למעלה, למעלה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.