מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הפרידה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

התזכור עוד: הדוד החנון, הדוד מחיה-התינוקות, כבר השלים את כל מועדיו, והנה הוא עומד לצאת לדרכו, והנה הוא נפנה כבר לצאת בפתח הבית. עיניו הרכות, הדומעות בסתר האישונים, סוככות לסירוגין על תינוקת-החמד הנמוגה, הפועה בבכי על הפרידה; רגע ומשנהו עוד יגחן אל הבת הקטנה, יודעת-היגון, ילטפנה כמו לשוא, ינשקה כמו נשיקת-סנוורים – ואחז בדממה את צקלונו, את הצקלון היקר אשר למתנותיו הנעלמות נכספו לפנים גם הבנים והבנות, אלה היודעים כבר לקרוא לדוד-הפלאים בשמו ובכינוי משפחתו, כקרוא לאחד מרבים. והוא לשונו לא תוליד עוד על הסף בשורת כזב מיתממת, אחת מאמרות הנחמה הנמהרות אשר נולדו ומתו בחפזון בעונת הצפיה הנבוכה, אז בהלוך וקרוב יום הנסיעה וגדולי הילדים תבעו פעם בפעם מאת הדוד מקיים-הנפלאות משך-דחיה נוסף, והפעוטה, מחמל כל הלבבות, אף לא אבתה עוד בכות למישרים לרמז הפרידה העתידה. עתה הנה הוא בא, הקץ הנחרץ; הדוד-מדודים, האורח המחדש פני-בית, המרגל החסיד אשר בא ממרחקים לתור את הלבבות ולסובב אותם במחמאות-עבר ובמתק-עתיד, עומד לצאת במו-רגע: מעילו לבוש-דרך, חותם הנכר על פי צקלונו הנעול, וניד ידו האחרון-שבאחרונים לא ירמוז עוד דבר בלתי אם הגפת חיץ בפני עולם אשר היה ולא ישוב עד-מהרה. והנה הוא הפך עורף, אולם סב עד-ארגיעה להביט אל חלל החדר, ההומה מתאנית הגעגועים אשר לטף; אבות-הבית ידבקו אליו עוד פעם לברכה וללחיצת-יד, כי כן חובת המלווים, אך בעיניהם כמו מורת-רוח של מצוה, לאמר: למה תארך עוד לחינם מצוקת-הגעגועים אשר לטף? הם מחבקים בכוח והודפים בנחת את ההולך, למען לא יעמוד בלכתו; והנה נעלם האיש לאחרונה מחלל הפתח, כהעלם למועד נכון כל טוב וכל רע, ואשר נשאר בחדר מן הבוגרים כבר יהס בלא חמדה את הקטנים. עוד רגע-ביניים – וכל המלווים שבים במעט המולה מן-החוץ, ריקים ולאים כמו לאחרי פרידה ממושכה, ופניהם אומרים לכל מבין-דעה אשר בבית: הנה פנה הלך גם הדוד-מדודים: מי יודע מתי ישוב; מי יודע אם ישוב. רק את נפש הפעוטה, המתייפחת עדיין לזרועות האם או לברכי האב, יחיו עוד פעם אחת אחרונה במענה רך: שוב ישוב; ואל תבכי. אך היא נפשה יודעת עד מאד את יגונה, ובכה תבכה עד-בלי-די.

התראה, בת-ציון הרכה, מחמל כל הלבבות, פועה בבכי על הפרידה, כי פנה הלך דודה מדודים, הוא הדרור מחיה התינוקות, הוא החופש מקיים-הנפלאות אשר בא אלינו פתאום ממרחקים, ממרחקי הגורל, ישב עמנו בביתנו כשבת אורח צעיר, לאמר: במעט טורח וברוב חדוה, השכין את צקלונו הקטן בפינת החדר המשמשת תחום-הפקר, מקום שם לא נעשה תקלה לרגל בוגרים ויד הטף משמשה בו בהיתר ובהנאה, ויום אחד כאילו חלפה עצבת על פניו, ובוגרי-הבית, אשר שמעו מפיו את בשורת צאתו, כחשו בראשונה לילדים, ודבר האורח עוד נתגלגל ממועד למועד, עד תום כל המועדים. והנה הוא עומד כבר בפתח הבית, מעילו לבוש-דרך, כנוסע המבטל עם צאתו כל מעשה-התאמה לטעם המקום, צקלונו הקטן אסור בין אצבעותיו וחור המנעול אף הוא מתעלם מתחת ללשון-צמיד עזה, הנוצצת לעיני הילדים בצחצחות נכר; והנה כבר דרכה רגלו על הסף, אך רגע עוד ישהה בלכתו, כאילו ייגע לעבור בין המתגודדים הרבים אשר מסביב, או כאילו יחשוב לגחון עוד פעם אל הבת הקטנה, הנמוגה ביגונה. הס! האין עוד לדרור מועד נוסף למען רכת הבנות הזאת, אשר מהיותה מעונגת קצת כבת-זקונים תמר לה הפרידה עד-מאד, ואשר מהיותה יושבת בבית יחיד, בית ללא אחים וכמגרשיים ממנו מפנים ומאחור כבר משכנות זרים וגבולות נכרים, אולי ישובו לענותה עם צאת האורח הפחד וחפץ הבריחה ודאבון הלילות הנורא, סבל ילדים פוחדי-תמיד? הה, הנה גחן האורח הלזה, אשר כאילו יישר וייף שבעתיים בתואר ההלך, ידו האחת תלטף את בתנו על לחיה, לטיפת לחי קלה המותרת רק לזרים, וידו האחרת לא תשמוט עוד את הצקלון החרד, התאב כביכול ליציאת מרחקים. האֵל הוא הדרור ולא יתנחם, אחד מאלי הגורל אשר בבואם יבואו למועד הנכון ובצאתם יצאו ללא חפזון או מקרה או משוגה, לאמר: בהשלימם את כל מועדיהם ובאין עמם עוד כל גמול למען המקום ויושביו? כלאי איפוא דמעותיך, בת-ציון הענוגה, ומבעד לדוק הדמעה האחרונה השקיפי אל דודך, הטוב לך מכל אבות-חיים, למען אשר בהיותך עזובה ממנו תזכרי את חינו ימים רבים, כי כל הנראה מבעד לדמעת הגעגועים יישאר בזכרון לאורך ימים ויבוא מרוחץ אל מדור הלב הטהור: – פניו נאים, נאים ורכים עד-בלי-די ומשתעשעים מאליהם לעבר הטף, לא כבאי-ביתנו האחרים – כושר-חיים ואמון-חיים ויתר החיים – אשר זעף שיבתם על פניהם; הללו שימשו עוד אורחים רגילים אצל אבותינו הקדמונים, ובעת אשר הגיע תורך, בת-ציון, לראות באור פני אורחים אשר מהתהלך עמהם ילמדו הנער והנערה נימוסי גורל חדשים ולעתים גם לשון-גורל חדשה, היו כבר אלה ישישים עקשים, בטלים אפילו מחנינת השיבה. והוא, דודך-גואלך, אהבך מראשית בואו, ובלכתך עמו לטיול נפתולים, בין כרמי שכנינו הגלויים והעזובים כמארב, ואת פותה וחמודה ואוות-כל בעיניך – ותבטחי במצחו הצח אשר לא חרשה עליו הערמה והמורא עוד לא עליו כצל, המורא הממושך הרע מן הפחד הנמהר, ובהביטך אל רום כתפיו ויהי בעיניך נאד כתנתו הקלה, הנפוח ברוח, כמפרש הגבורה הראשון אשר ראית בחייך, ולא פחדת כל פחד, אף לא את פחד-העתיד הנקלה, ואם כי את בשדה, לא-מקומך, וגדר לך מזה ומזה והוא עמך לבדו, ללא ברית-חברים עם הכוח-הגבור והעוז הערום. ועתה ראי אף ראי: כתפיו עוד נטויות לעברך וחסד פניו ממך והלאה, ועל רום כתפיו לא תראי עוד את מפרש הגבורה הקל, אשר היה כתואם אל עזוז נעוריך הרכים; עתה הנה אדר שעיר על כתפיו, אולי עשוי שעיר עזים מן המדבר, כאילו דרכו נכונה לפניו אל יושבי האהלים אשר על גבול המדבר.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

שריפה ביבנאל

מאת אברהם רגלסון (פרוזה)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

בַּאֲדָמָה הֲרָרִית זוֹ צָפוֹן וְדָרוֹם נָשָׁקוּ. שׁוּרַת עֲצֵי-לִימוֹן לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב מִזֶּה וְשׁוּרַת אֲרָזִים לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב מִזֶּה; וְאוֹתוֹ רְחוֹב, עַל בָּתָּיו הַקְּטַנִּים הַבְּנוּיִים אֲבָנִים שְׁחוֹרוֹת מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וְעוֹד רְחוֹב אֶחָד בִּמְצֻלָּב לוֹ, הֵם כָּל הַכְּפָר יַבְנְאֵל כֻּלּוֹ. מוֹלִיךְ הָרְחוֹב הָרִאשׁוֹן אֶל יִשּׁוּב קָטָן הַקָּרוּי בֵּית-גַּן, וְאֶל כְּבִישֵׁי רֹאשׁ-פִּנָּה וְהַכִּנֶּרֶת.

הֻצְּעָה לִי מִטָּה תַּחַת הַלִּימוֹן בַּחוּץ. שָׁם יָשַׁנְתִּי, וְרִחַפְתִּי בַּחֲלוֹמוֹת, וּבֵין חֲלוֹם לַחֲלוֹם שְׁטָחִים עֲמֻקִּים, מְתוּקִים עַד לְמָוֶת. וְהִנֵּה אֲנִי בְּאִי רָחוֹק, הַשֶּׁמֶשׁ שָׁטוּחַ גּוֹוֵעַ עַל הַיָּם, וּפְרָאִים מְקַשְׁקְשִׁים בְּצִלְצְלֵי-נְחשֶׁת לְעוֹרֵר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלֹּא יָמוּת וְלֹא יַזְנִיחֵם. נִתְרוֹמֵם הַשֶּׁמֶשׁ וְהָיָה לְעִנְבָּל שֶׁל פַּעֲמוֹן-זָהָב גָּדוֹל, וְהָעִנְבָּל מַכֶּה בְּצִדֵּי הַפַּעֲמוֹן, וּמְצַלְצֵל – בָּרִאשׁוֹנָה, לְאַט, וְאַחֲרֵי-כֵן בְּיֶתֶר מֶרֶץ וְיֶתֶר עַקְשָׁנוּת: “גּוֹנְגְּ, גּוֹנְגְּ, גּוֹנְגְּ!”

יָדַעְתִּי כִּי אֵין הָעִנְיָן נוֹגֵעַ לִי, וְאֵין אֲנִי נִתְבָּע לִפְעֻלָּה, אֲבָל הַ“גּוֹנְגְּ-גּוֹנְגְּ” אֵינוֹ פּוֹסֵק, וְגַם כִּי לֹא אֶעֱשֶׂה כְּלוּם, לָקוּם אֲנִי צָרִיךְ. נִתְעוֹרַרְתִּי. בָּרְחוֹב רָצִים שְׁנַיִם-שְׁלשָׁה צִלְלֵי אֲנָשִׁים, וְהֵם צוֹעֲקִים: אֵשׁ בַּגֹּרֶן בְּבֵית-גָּן! אֵשׁ בַּגֹּרֶן בְּבֵית-גָּן“. וְאַחֲרֵיהֶם מִתְלַקְּטִים וְרוֹדְפִים אֲנָשִׁים, יְלָדִים, כְּלָבִים, כֻּלָּם בְּכִוּוּן אֶחָד. וְהַ”גּוֹנְגְּ" עוֹדוֹ רוֹעֵשׁ. אֶתְמוֹל רָאִיתִי חִשּׁוּק-בַּרְזֶל תָּלוּי עַל פָּרָשַׁת-הַדְּרָכִים, וּפַטִּישׁ קָשׁוּר בְּשַׁרְשֶׁרֶת עַל-יָדוֹ. סָבַרְתִּי, לְנוֹי הֵם; וְהִנֵּה אֲנִי רוֹאֶה תּוֹעַלְתָּם. הִתְלַבַּשְׁתִּי וְרַצְתִּי עִם בְּנֵי-הַכְּפָר.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.