מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תנים במולדת

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

אחזו לנו יצרים קטנים, מחבלי מולדת, וחדלה מעט מאזנינו יללתם המבישה, היא היללה השסועה להמון קולות אשר דמיונה כילל התנים בלילה העולה בבת אחת מכל רוחות השמים. ועוד לנו הנוחם האחרון, והוא גבור ציד לפני הגורל; ידו מעץ הבכאים, יצא אל סביבות המחנה וייר בצדיה אל פי המאורות הכרויות לרוב בגבעות החול הישראלי. ולעת אשר יתהלך הלז לצידו, הלוך ונשוא את קשתו גם אל בין הסלעים הנפתלים, נתלקט יחד גם אנחנו, חניכי הנוחם המעטים אשר ביהודה, ונשב אל האח-המבוערת האחרונה ונצפה לבואו; חרדים ודוממים נצפה, כי נדע אשר מבין היצרים השוטים יקפוץ לפעמים האחד אל מול פני הצייד ונשכו נשיכת-ארס, נשיכה המביאה שבץ או מטילה עוית פרצוף אנושה. ובשוב הנוחם מדרכו ופניו יגעים ונוחים, סימן לציד אשר הרג וגם הותיר ציד ליום מחר, נמשכהו אל המדורה הנאמנה אשר בחיק הלילה, למען ינוח את המנוחה הנפלאה היורדת על הנפש בקרבת האש, ולמען יספר לנו מן הסיפורים הנפלאים הכמוסים עם הציידים. האש תשמיע את קול-הנפץ החי, תני-המולדת הנותרים יריצו לעומתה את יללתם, יללת שוטים שסועה היוצאת כביכול מלוע שגעון אחד, ואיש-הציד, המבין כל סתום בערמת התהפוכות אשר לחית-היצרים, יחלק עמנו את רזיו וישעשע את לבנו בסיפורי בדים, אלה אשר זכות אמיתם גדולה מזכות המעשים המולידים אותה. וככה יספר:

לפנים ואני עלם ביהודה ורועה אהבה בירכתי מושבה מן המושבות הקדומות, הן הן מושבות יהודה אשר נמשלו לפנים לאגמים חדלי-תוצאות ונדונות היו לספוג כל הימים חזרה לתוך חללן את אדי קדושתן ואת אדיהן המלוחים גם יחד; ויום אחד באביב, בנטות השמש בצלע שמים שקופים, נחתני העלמה אשר עמי על פאתי בית-קברות, עירום מגדר ודל מקברים רבים וחוסה בין ספיחי גפנים, ובלכתנו כה יחד ושביל המולדת לרגלינו מאציל עלינו מעט חמדת-חיים, רק כדי מעט כליון-החיים העולה אלינו מבית הקברות, – נעצרנו פתאום לקול רשרוש ולהבהוב צהוב בירק הגפנים. ובטרם נריץ מבטנו לעברים – וכבר לנגדנו המראה, ממראות היקר אשר למקרה: שלשה תנים, אחים קטנים ממולדת-ישימון קטנה אשר בין הגבעות, מציצים אלינו בעינים כעין החול הקלוי, מושכים יחד את אזניהם ודורכים יחד את בטנם הצהובה, עד היות מראיהם – החוזר כתומו בשלשתם – רך וטוב לעינים. רק רגע ארך המחזה, עד כדי ראות הדמיון בשעל אחד מולדת ומות וישימון, ושלושת התנים נעלמו במרוץ סתרים מכלים עין, ובהעלמם הותירו בלבנו רגש מוזר, כאילו נתפרדה לעינינו משלמותה חידת המולדת. ואני מאז היום ההוא חסרתי דבר בתבונות מלאכתי, ומעגל הראיה לא היה שלם בידי: – ברדפי בדי-עמל את המחבלים הקטנים, כי מלאכתי עוד חדשה עמדי, הכרתי מרחוק את זדון הפחדנות אשר ליחידיהם ושמעתי מקרוב את תרועת הזדון אשר ללהקותיהם, ולא ידעתי פשר לריק הצרוף הזה: ובהרגי לראשונה אחד מהם והוא מוטל לפני כליל איברים וחרטומו הקטע חושף טורי שינים קצובות, ראיתי כמשתאה את היצור הקטון, שכן לבבות רגילים, והנה הוא עטוף כולו גם במותו הבעת טורף שלמה, כאחד מתמימי האכזרים בישימון אשר לא יפתחו את נפשם בלתי אם לטרף ולכל הליכות הטרף; ובצודי אחד מהם חי והוא כמוס עמדי בכלובי, נסיתי לשוא לגרד מעט את חרטומו העקש באזמל החכמה של המאמן, או לפטם את בטנו הדרוכה בנזידי הכלוב המקנים הרגלים כשרים, ובעמדי עליו שאלתי את בינתי, שאול וחזור: הלא מן המארב ראיתי לא פעם את הדומים-לו והם משתעשעים עד-בוש בפתחי מאורותיהם ועיניהם כעין החול הקלוי צופות להנאתן לחלל העולם, כאילו גונב אליהם גם מעט פקח-נפש, ואיככה לא יאבו לקבל ראשית-כפיה בשבתם עד בלי די בכלוב אדם? וגם יללתם היתה באזני לילות על לילות ואת אמיתה נלאיתי חקור; כבאה מקרוב היתה תמיד היללה הזאת, כקולם של כלבי-בית נדחים הנובחים נביחת חובה מלומדת על גבול הישוב, וגם כרינת פראים נלוזה נשמעה היללה, כאילו כל טבעה בא לה רק מטבע הישימון. הה, קראתי בחובי כדרך הציידים, רק נעוות-כלאים היא משפחת היצורים הזאת, פרי משוּגת הטבע אשר לא שקד על ארץ יהודה להשכין גם בה את ענות החיות. אי ארץ אשר היצר הקטון של לב האדם יילל שם לילה לילה במקהלותיו אל מול ישובו של עולם? אף בנפות השכולות של הגלויות, מקום שם רק נוטרי-דת ישישים הפקדו לשמור על סדר הענוה שבחיים, היה כל יצר קטון וזולל של יהודי לועס בחריקת שינים כבושה ירק המחיה או את כרוב-הכבוד נוטף-הליח, ובלילות, לילות צרה לבית יעקב, השכבנו כולם במאורות הלבבות ללא זיע איברים וללא חריקת גרון, כפזורי שפנים אשר בדרוך מסביב טורפים יבואו אל מחילות עפרם גם ליד מקשת הכרוב והלפת המתוקים. ובעודני נתון לחידת היצרים הזאת בכל נפשי, כצייד החומד את חללי קשתו גם למען בינת חייהם, ירד לילה-מגורל על ארץ יהודה, וסביב עריה וכפריה נצבה כחומת קולות יללה גדולה וממושכה, כאילו גם עוור ופסח ביצרים המחבלים נלוו יחד על המיללים להחריד ישובו של עולם חרדת-סנוורים תפלה. ואני באשר עמדתי לעת הזאת שם קפאתי על עמדי, כי סמר פתאום בשרי למראה הפתרון: זאת היללה השסועה להמון קולות, המכוונת כביכול יבבת תעתועים לכל רוחות השמים, רק טבע שלם בה, טבע התנים לכל נפלאותיו. אמנם מוזרה מאד כל התמורה הנמהרה הזאת, בהפוך יצר-היחיד של היהודי, זולל-המחיה של הגלויות, למחבל זר ומוזר אשר פיותיו אלף וגרונו אחד; אך היש עוד נבון וזריז ועושה-נצורות ככשרון-החידושים של היהודים, זה היודע לשנות גם יצרים לפי טבע כל ארץ חדשה?

ככה יספר הנוחם; וכעד-מרחקים יענה מקדם ומאחור ילל התנים.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

הנער והזקן

מאת יהודה ליב גורדון (שירה)

נַעַר מְשֻׁלָּח שָׂחַק עַל חוֹף הַשִּׁלֹחַ

וַיִּכַּשֵׁל בָּעֵץ וַיִּפֹּל אֶל הַמַּיִם;

וַיְמַן אֱלֹהִים עֲרָבָה לוֹ לַנָּעַר

וַיִּמְשֹׁךְ אוֹתָהּ אֵלָיו בַּכֹּחַ

וַיִּתְפֹּשׂ בַּהּ וַיַּעֲמֹד בַּחַיִּים.

עֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בָּעֲרָבָה תָּלוּי עַל בְּלִי מָה

וַיַּעֲבֹר זָקֵן מִזִּקְנֵי הַשָּׁעַר,

וַיִּקְרָא אֵלָיו הַטּוֹבֵעַ בְּדִמְעָה:

„הוֹשִׁיעֵנִי כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ! ”

וַיִּפֶן וַיַּרְא מִמַּעַל לַזֶּרֶם

נַעַר בֹּכֶה בִסְבַךְ-עֵץ יִתָּפֵשׂ

וַיֹּאמֶר לְהַצִּילוֹ; אַךְ טֶרֶם

יַמְשֵׁהוּ מִלֵּא פִיו תּוֹכָחַת,

וַיַּעֲמֹד עַל חוֹף הַנָּהָר וַיֹּאמֶר:

„הוֹי פִּרְחָח אֱוִילִי! בֵּן חֲסַר טַעַם;

כַּעַס אֶל אָבִיו וּלְיוֹלַדְתּוֹ מֶמֵר!

מֶה עָשִׂיתָ לוּ לֹא בָּאתִי הַפָּעַם,

מִי הִצִּיל חַיָּתְךָ מֵרֶדֶת שָׁחַת?

הֵן אָז מִבְּלִי מַצִּיל אָבֹד אָבַדְתָּ!

דַּע אֵפוֹא כִּי עֲשֹׂה הִסְכַּלְתָּ,

כִּי לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר יָרַדְתָּ

וּפִי הוֹרֶיךָ לֹא שָׁאַלְתָּ,

מָה אֻמְלָל אָבִיךָ, הוֹרָתְךָ מָה אֲמֻלָה!

מִלֶּדֶת בֵּן מֵבִישׁ טוֹב הֱיוֹת שַּׁכֻּלָה! ”

כֵּן הִרְבָּה לַהַג – וְהַיֶּלֶד בַּמַּיִם

שׁוֹכֵב וּמְפַרְפֵּר בֵּין מָוֶת וְחַיַּים.


מְתַקְּנֵי עוֹלָם, אַל לָשׁוֹן תְּגַבַּרוּ,

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.