מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לפני היות בציר

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

יש אמנוּת נמהרה, כביכול, הנדחקת לתוך מסגרות חלוף של נוסחאות מוסכמות והיא נודעת לשם לשעת ראווה קצרה; אבל יש אמנות קיימת, המיועדת לעמוד תחת שמש, וזו אינה כשרה לראווה אלא לאחר שיצאה מתוך חביון אחרון של יצירה. ספרי הקודש של כל הדתות, מחוץ לספר מקודש אחד, שנשאר במידה מסויימת מעשה בוסר, או בלשון אחרת: מעשה גלוי, – כולם נעשו מרחמים ומרוחמים לפני מאמיניהם רק לאחר שאבד שם וזכר ליוצריהם ולזמן יצירתם וכל הדמיון הצרור בהם נעשה על ידי כך למין הווה שלמעלה מן הטבע; ואין רמז לדבר בקורות העתים כי אמנות עממית מאיזה סוג שהוא העידה פעם על עצמה, מבחינת תפארתה או סגנונה, לפני היות לה הוויה גמורה, לאמור: לפני שהיא כינסה בשלמות את סוד התהוותה לתוך צורות גמורות ונעשה מובטח לה כי היא כולה תשאר סוד וסמל לדורי דורות.

ישובים לנו ביהודה, ואנחנו, האחרונים לרואי העבר והראשונים למולידי-העתיד, ידענו מאז ומתמיד כי דבר-סתר עם הישובים האלה; ידענו מראשית המעשה כי ישובי העוני הספורים מחליפים תחתיהם כוחות ישראליים ללא-ספור, וכי יום יבוא ושאר-יהודים זה, הטורח-ומטריח בראשיתו, יעמוד לאחרונה בסוד חייו החדשים ויבטל לעיני תבל את היסוד הישראלי הנושן. לא לשוא ידענו, לא לריק הבינונו; כי גם לאבותינו כבר היה חלק בתבונה העמוקה הזאת. אף הם ידעו כי סוד הגלות, והשנאה והבוז מנגד כל גוי קרוב ורחוק, יחיה ולא ימות עד אם יקום ויכריענו תחתיו סוד חדש של גאולה; ועל-כן הם גם הבינו לנכון כי מקום המעשה המביש אשר לגלויות לא יתואר כמקום כבוד לתחית ישראל וכי רק על הררי ציון הדמיוניים יקום הפלא לעת קומו. אנחנו רק השלמנו עד תום את מחשבת אבותינו, השלם ונסח אותה נוסח אחרון; הם אמרו; משיח צדקנו יבוא, ואנחנו היטבנו לקצר את רעיון-האמונה הזה, לאמור: רק סוד מבטל סוד. בסתר נפשנו אמנם השתעשענו בפתגם המקסים הזה, מין אוב-ידעוני קטן אשר הנקל היה לו להעלות כנגדנו המון דמויות רחוקות, אבל איש אל אחיו דברנו בקול לא-בוטח: ישובים לנו ביהודה, כאומרים: הנה הטורח לסעוד אותם, הנה הדאגה לכוחות האברכים ההם מאצל שוקת המשפחה היהודית אשר בווהלין ובליטא ובגליציה, הנה הפחד לצאצאי הלמדנים אשר השכילו למשוך עמם המון נאדות רוח ובכל מושבותם אין אחד משחית מושיע אשר יקום לעת מצוא ויבקע בצדיה את הנאדות הישנים האלה. ככה דיברנו איש-אל-אחיו מיום ליום ומתקופה לתקופה: ישובים לנו ביהודה, – למען לא תחלל עיננו את הגידול. למען לא תהיה עיננו רעה בחוטי השרשים המתכסים עפר-חיים ובתעלומות הקטנות המצטרפות לאטן לסוד אחד גדול. ובראותנו פעם בפעם בישובינו דבר-מה מגודל עד-תום, ומראהו כמו-נשלם, וריחו נודף ללא טעם בוסר – ספגנו את מראה עיננו במנוד-ראש ועל פנינו ערמה קדושה, כאומרים: מי גבר וימנה לתיאבון את עשבי התחיה האלה? הלא רוח זלעפות יפחה בהם מחר – ואינם. ובעמדנו בישובינו בלילות, בלילות יהודה אצילי ירח, ופנימה במעגל העדה הקטנה הרוקדה ומזמרת בשם ההורה – הרכנו גם אז את ראשנו מבושה, בושה רווּית דמעה אשר לא תדע את נפשה ולא תבין מי שלחה: אם השפק בן-העבר או החדוה בת העתיד.

ישובים לנו ביהודה, והעדה שם רוקדת ומרננת במועדיה… נינינו והבאים אחריהם אולי יראו בבוא-עת ריקודי-עם מעולפי-סמל, ובראותם כן ימלא לבבם חרדת-עם, זו החרדה הקדושה הנאצלת עלינו בפני כל מחזה-עם עתיק יומין; אך אנחנו נסב כיום הזה את פנינו מנגד. עוד לא שלמה בארצנו עת הציפיה, והציפיה המחרישה הלא היא מס נפשנו למען הדורות הבאים, כי היא היא אוויר המישרים לכל עונת גידול בתולדות העמים, לכל שבט מתערה-לעם, לכל עם מחליף-כוח, לכל אומה המדשנת מחדש את שרשיה. זה בור-התחיה, כביכול, הנודע בתולדות כל הגויים ונודע גם בתולדותינו בימי הבית השני – זה רק עתה ירדנו אליו לשבת ולגדול בדמדומים. מי זה קורא לנו מבחוץ, ממרום האור הגדול, אשר שם מוצא לשדפון? אוילי הראווה אשר בקרבנו הם המפתים אותנו כי נצא ממחבואים; לבלרי התקופה הם המשביתים את שלות הציפיה מעל לראשנו ופוצחים בשאון הילולים לפני היות בציר.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

עַל כַּמָּה עִנְיָנִים

מאת אברהם שמואל שטיין (מאמרים ומסות)

פורסם ב“הפועל הצעיר” 1950


משהו לדימוגרפיה היהודית

ה“יידישער קעמפער” (ניו-יורק) מעיר באחד מגיליונותיו האחרונים לעניין הפרופורציה במספר בין יהודי הגולה וישראל, שהיא כתשעים אחוזים מחד גיסא ועשרה מאידך גיסא. אולם בחינת המצב בהתפתחותו הדינאמית, כושר גידולו ועתידו של כל אחד מישובי הפזורה וקשריהם ההדדיים, משנה את התמונה מיסודה. הרי, דרך דוגמה, אין כמעט לחלוטין קשרי חיים ורוח בין יהודי ארצות הברית ויהודי ארצות ערב, מה שאין כן בין האחרונים לבין היישוב במדינת ישראל. גם הקשרים האישיים, בין יהודי ארצות-ההגירה הותיקות לבין ארצות מוצאם, נתרופפו בעקבי השואה גם מחמת העובדה שרבים מבני משפחותיהם אבדו.

עוד לפני המלחמה עמדו א. רופין, ויבדל לחיים ארוכים י. לשצ’ינסקי ואף איש ה“בונד” ליבמן הירש, על ההפחתה המתקדמת בגידול הטבעי בתפוצות: ממאתים אלף לשנה, לערך, בראשית המאה ועד לפחות ממאה אלף בתחילת מלחמת העולם השניה. הפחתת הילודה הוא צד אחד של המטבע, עליה בגיל ממוצעת של האוכלוסייה וצמצום הגילים הצעירים – הצד השני.

המחקרים האחרונים שנערכו בארצות הברית בתחום זה מעידים, כי המשפחה היהודית מנינה, בדרך כלל, מועט ומתמעט בהשוואה למשפחה הלא-יהודית. אל החזיונות הביולוגיים האלה יש להוסיף את תהליכי ההתבוללות, נשואי-תערובת ושמד – תהליכים שעשו שמות במרכזים וחוגים שונים בעמנו עוד לפני 1939, בעיקר במערבה של אירופה.

את כל הנתונים האלה יש להביא במנין בחלוקה הדימוגראפית והמספרית בין היישוב בארץ והיהדות בתפוצות – חלוקה בלתי-יציבה ביסודה ואופייה דינאמי בכיוון של חיזוק צד המולדת במאזן הדימוגראפי הכולל של האומה.

הבשורה…

באמתחתו הקודרת של “הבוקר” מתגלגלת, לעתים, גם ידיעה מרנינה מעודדת. וכך מבשרנו העיתון – מפיו של מר מ. גרוסמן – על הקמתו מחדש של הצה"ר בארץ ובגולה וכינוס ועידה להנחת יסודותיה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.