רקע
יעקב שטיינברג
לפני היות בציר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

יש אמנוּת נמהרה, כביכול, הנדחקת לתוך מסגרות חלוף של נוסחאות מוסכמות והיא נודעת לשם לשעת ראווה קצרה; אבל יש אמנות קיימת, המיועדת לעמוד תחת שמש, וזו אינה כשרה לראווה אלא לאחר שיצאה מתוך חביון אחרון של יצירה. ספרי הקודש של כל הדתות, מחוץ לספר מקודש אחד, שנשאר במידה מסויימת מעשה בוסר, או בלשון אחרת: מעשה גלוי, – כולם נעשו מרחמים ומרוחמים לפני מאמיניהם רק לאחר שאבד שם וזכר ליוצריהם ולזמן יצירתם וכל הדמיון הצרור בהם נעשה על ידי כך למין הווה שלמעלה מן הטבע; ואין רמז לדבר בקורות העתים כי אמנות עממית מאיזה סוג שהוא העידה פעם על עצמה, מבחינת תפארתה או סגנונה, לפני היות לה הוויה גמורה, לאמור: לפני שהיא כינסה בשלמות את סוד התהוותה לתוך צורות גמורות ונעשה מובטח לה כי היא כולה תשאר סוד וסמל לדורי דורות.

ישובים לנו ביהודה, ואנחנו, האחרונים לרואי העבר והראשונים למולידי-העתיד, ידענו מאז ומתמיד כי דבר-סתר עם הישובים האלה; ידענו מראשית המעשה כי ישובי העוני הספורים מחליפים תחתיהם כוחות ישראליים ללא-ספור, וכי יום יבוא ושאר-יהודים זה, הטורח-ומטריח בראשיתו, יעמוד לאחרונה בסוד חייו החדשים ויבטל לעיני תבל את היסוד הישראלי הנושן. לא לשוא ידענו, לא לריק הבינונו; כי גם לאבותינו כבר היה חלק בתבונה העמוקה הזאת. אף הם ידעו כי סוד הגלות, והשנאה והבוז מנגד כל גוי קרוב ורחוק, יחיה ולא ימות עד אם יקום ויכריענו תחתיו סוד חדש של גאולה; ועל-כן הם גם הבינו לנכון כי מקום המעשה המביש אשר לגלויות לא יתואר כמקום כבוד לתחית ישראל וכי רק על הררי ציון הדמיוניים יקום הפלא לעת קומו. אנחנו רק השלמנו עד תום את מחשבת אבותינו, השלם ונסח אותה נוסח אחרון; הם אמרו; משיח צדקנו יבוא, ואנחנו היטבנו לקצר את רעיון-האמונה הזה, לאמור: רק סוד מבטל סוד. בסתר נפשנו אמנם השתעשענו בפתגם המקסים הזה, מין אוב-ידעוני קטן אשר הנקל היה לו להעלות כנגדנו המון דמויות רחוקות, אבל איש אל אחיו דברנו בקול לא-בוטח: ישובים לנו ביהודה, כאומרים: הנה הטורח לסעוד אותם, הנה הדאגה לכוחות האברכים ההם מאצל שוקת המשפחה היהודית אשר בווהלין ובליטא ובגליציה, הנה הפחד לצאצאי הלמדנים אשר השכילו למשוך עמם המון נאדות רוח ובכל מושבותם אין אחד משחית מושיע אשר יקום לעת מצוא ויבקע בצדיה את הנאדות הישנים האלה. ככה דיברנו איש-אל-אחיו מיום ליום ומתקופה לתקופה: ישובים לנו ביהודה, – למען לא תחלל עיננו את הגידול. למען לא תהיה עיננו רעה בחוטי השרשים המתכסים עפר-חיים ובתעלומות הקטנות המצטרפות לאטן לסוד אחד גדול. ובראותנו פעם בפעם בישובינו דבר-מה מגודל עד-תום, ומראהו כמו-נשלם, וריחו נודף ללא טעם בוסר – ספגנו את מראה עיננו במנוד-ראש ועל פנינו ערמה קדושה, כאומרים: מי גבר וימנה לתיאבון את עשבי התחיה האלה? הלא רוח זלעפות יפחה בהם מחר – ואינם. ובעמדנו בישובינו בלילות, בלילות יהודה אצילי ירח, ופנימה במעגל העדה הקטנה הרוקדה ומזמרת בשם ההורה – הרכנו גם אז את ראשנו מבושה, בושה רווּית דמעה אשר לא תדע את נפשה ולא תבין מי שלחה: אם השפק בן-העבר או החדוה בת העתיד.

ישובים לנו ביהודה, והעדה שם רוקדת ומרננת במועדיה… נינינו והבאים אחריהם אולי יראו בבוא-עת ריקודי-עם מעולפי-סמל, ובראותם כן ימלא לבבם חרדת-עם, זו החרדה הקדושה הנאצלת עלינו בפני כל מחזה-עם עתיק יומין; אך אנחנו נסב כיום הזה את פנינו מנגד. עוד לא שלמה בארצנו עת הציפיה, והציפיה המחרישה הלא היא מס נפשנו למען הדורות הבאים, כי היא היא אוויר המישרים לכל עונת גידול בתולדות העמים, לכל שבט מתערה-לעם, לכל עם מחליף-כוח, לכל אומה המדשנת מחדש את שרשיה. זה בור-התחיה, כביכול, הנודע בתולדות כל הגויים ונודע גם בתולדותינו בימי הבית השני – זה רק עתה ירדנו אליו לשבת ולגדול בדמדומים. מי זה קורא לנו מבחוץ, ממרום האור הגדול, אשר שם מוצא לשדפון? אוילי הראווה אשר בקרבנו הם המפתים אותנו כי נצא ממחבואים; לבלרי התקופה הם המשביתים את שלות הציפיה מעל לראשנו ופוצחים בשאון הילולים לפני היות בציר.

המלצות קוראים
תגיות