מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מות הדמעה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

גבר נעכר התהלך ביהודה, ואת דמעתו לא נתן לעוכר מולדתו. רק דמעת-גבר יחידה נותרה לאיש הזה מכל דמע-המורשה הגדול, וביום האסון, בבוא המשחית והוא חופן כמלוא הכף מיונקות המולדת הטובות ומראה פניו במרמה כגנן חרוץ המנכש באחרית עונה ערוגה יגעת-גידול, למען זרוע מזרע חדש לתחילת עונה חדשה – חרדה רגע הדמעה מחביון עיניו ותעמוד מהקוות, כי כבוד ותבונת רזים גם לדמעת הגבר, וכאחת הריקות תבוא בנאד הדמעות אם נואלה ועמדה בלא-עת בפתח-העינים והחומס מביט כמנאף במערומיה הטהורים. והנה שבה הדמעה אל מקורה, אך בשובה לא דמתה עוד לגביש במשבצתו; כמחשבת להישפך יבשה על-מלאת וראי-מראותיה הולך וסוער. מה חזיונות והיא לא חזתה אותם בעין מצולתה, מה שגיונות-גורל ותעתועי-מזל והיא לא מוגגה אותם בסתר בלב תמציתה החריפה, מקום המצרף לכל מקודשי הבכי; גם תועבות אחים נפוחות-משמצה, גם מזימות-אחים בזויות השורצות ראשים סביב סביב כמלוא המעגל, גם קנאת-אחים הדשנה והטמאה בכל הקנאות: – כולן גם יחד באו במעמקים הקדושים האלה ולא שרד מהן לאחר הצרפן בלתי אם רסיס באשה קטן, נטף קרוש וישן מזיבת העם אשר לא יסכון עוד לאבל חי או לבכי צח. רק פעם אחת, בעוד צלמי כל השיקוצים האלה ננערים באין-רואים במצולת הדמעה והאיש, אשר לו הדמעה המצרפת הזאת, דמיונו כיורד-ים באניה נסערת, – עברה פתאום ביעף על פני הדמעה למעלה דמות-עתיד כלילת תואר, דומה לאני-שיט זקוף ולבוש כל-מפרשיו אשר ייראה לפעמים כחזון-עועים לעיני האומללים באניה נטרפת. בטיסה לא-מעולם-זה חלפה הדמות, אך כנטרפים ההם אשר בחלוף על פניהם בדי-רגע אני-רזים לא-מושיע ישפיקו לראות כנואשים את מכלולי המפרשים, את ראש התורן עטור הנס ואת מצעדי הבטחון אשר למלחים – כן ראה האיש תוך כדי מעוף-עין במחזה העתיד את מכלולי החיים, את גאות המולדת עטורת הדרור ואת מצעדי הדורות הבטוחים. ובראותו זאת בחרדת גיל החריד גם דמעתו ויצוונה להישפך אף היא כדמעת גיל; בחפזון עשה יצור העין הקטן את נפשו החדשה, אך דמות העתיד חלפה ונמוגה עוד בטרם יכל זה את מעשהו. והאיש נשאר ללא חזון בעיניו, והדמעה שבה כנכלמה אל מקורה והיא רק מהולה ללא-חפץ במעט גיל.

והדמעה, יחידת גבר וראי חזונו האחרון, חיתה מאז חיים כפולים ומחציתה האחת תוגה ומחציתה האחרת גיל; ואדוניה נמשך אחריה חליפות ליוון התעתועים אשר בלב החיים ואל מכלולי הענוה החמודים אשר בירכתי יהודה. יום אחד ראה חותם-כל בזאת הנאצה החסודה המרוחה על שפתי איש ואיש; זאת הרושפת לפעמים בעיניהם גם לבקרים – זמן האֵלם הכשר אשר לפני תחילת עמל – ועושה את עיני הגברים האלה כעיני קדשה מנאפת לבטלה בשעת שחרית: זאת הנוטפת גם מאצבעותיהן של ידים עמלות ומוהלת את ריחה הרע בריח היזע, ראשון לריחות הצדקה אשר ביהודה; – ויום אחד ראה חזות-כל בילדים גומאי-רחוב אשר לא ישמעו צו בכל ארץ-שעשועיהם הקטנה, או באשפים הנלבבים מן הטף אשר יתנו פאר-בראשית לשפת-מולדתו, או בעולל הצח הנשא באין מכלים בזרועות הורתו ועוברי-אורח בחוצות יהודים לא יעממוהו. והיא, הדמעה אשר חולק לבה, ארבה כאחת לזעם ולנחמה, ודבר-כתומו לא בא לה אשר יגאלנה באחת ממשבצתה היגעה, משבצת נפש של גבר אשר נלאתה נשוא את בת-טפוחיה הנסערה. ובנקוף ימים וימר מאד לב השבויה הטהורה הזאת, ולא היתה עוד כאחת הדמעות התמות אשר קרביהן יהמיון מעט בהשקיפן מרחוק אל הנחת והצער והמנוחה תשוב אליהן עד-ארגיעה, כבתולות נשים אשר תשכחנה על-נקלה מבט גבר אומר-רמזים; ואדוניה, יודע-סודה, הביט פעם בפעם אל מצולתה ויהי בעיניו כאיש העומד על שפת יאור שקוף וכובש נשימתו למראה מלחמת הטרף האילמת אשר במצולת הדגים. כי ליצור טורף היתה עתה הדמעה הזאת מרוב חיים יגעים, לדמעה זוללת החוטפת ובולעת מכל הנוגע במצולתה, המנתרת פעם בפעם באולתה גם לקראת יגונות-עבר נקשים ושמחות-עתיד לא-מתוארות אשר לא תכילם גם עין אדם שלמה. ובעמוד האיש על דמעתו, השבעה והשכולה בכל הדמעות, שח אליה ויצוונה דבר: – לו תאזרי באחת את כל רחמיך עם מראה מן המראות הרעים ותמותי כדמעת יגון, או לו תשתאי במלוא עינך לתקוה מן התקוות הטובות ותמוגי כדמעת גיל; עד אן תמלאי את בטן מצולתך שלדי מראות ושפוך לא תשפכי? עוד מעט ומלאת לאין הכיל ואנכי, הגבר שתום-הדמעה, לא אוכל עוד להביא אל נפשי כל מסת יגון או גיל. השפכי איפוא עד-תומך, ובמשבצתך תעל תחתיך דמעה חדשה אשר נפשה ישרה כנפש הראי ועינה שואבת כעין העולל.

ונער קטן, מן הנערים הסוררים והנבחרים אשר ביהודה, נקרה במקום ההוא וירא לתומו את האיש השחוח ושפתיו הנעות, ויקל מראהו בעיניו; ויוסף הנער לראות והנה האיש נשען כמתמהמה אל גדר-אבנים נמוכה, אשר עם גינת-סרק ליד בית-חומה, ומימינו ומשמאלו רכובים בגבורתם על הגדר רבים מן הטף. ויעש הנער במשובה וישכן את לקט ידיו, גלמי עץ ואבן, אל רגלי העומד ויציקהו אחת ושתים. והאיש מביט כנכלם אל המציק הקטן והזר אשר לרגליו ומתאפק מנסות אליו דברים, כדרך יודעי הצדקה הותיקים אשר לא יבינו לצדוק על-נקלה עם נערים. אך לאחרונה, בראותו כי כלתה אליו הרעה הקטנה הזאת, הסתובב על עמדו וישאל: הכי לא מצאת לך מקום בלעדי מקומי? ויטל הנער בפניו את זוג-המלים הדוקר: מה-יש! כאומר: הכי לא אדון אנכי לכל מקום אשר אבחר? והאיש הנעכר, אשר תמורת מולדתו מחרות לעבדות לא משה גם ברגע זה מנגד נפשו, קרץ פתאום בשפתיו ברוב-לעג, וקולו מר גם לאוזן הנער השומע: שפל לך, נערי; הכי לא ידעת כי עוד מעט ויבואו אחרים ויהיו אדונים בכל המקום הזה? – והנער הביט בדובר מחריש וזועם, ואחרי כן נרתע אחורנית ויטל בפניו בשניה את זוג-המלים האחר השכיח בחוצות הילדים: פרא-אדם! ובן-רגע נשא את רגליו ויברח, ורכוש צעצועיו עי-הפקר לרגלי יריבו. אך האיש לא ידע עוד עד-מה, כי דמעתו הגדולה עלתה במחנק הגדול בגרונו ותעמוד בפתח עיניו ותמת מות-טהורים.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

הסנדל למינהו

מאת יצחק ליבוש פרץ (מאמרים ומסות)

א

כששעתי פנויה, אוהב אני להשׂתרע על מצעי…

ואני משתמש בשעת הכושר לעשׂות “חשבון הנפש”, כעצת בעלי המוסר, כי אוהב שינה אנוכי…

ויודע אני, שחשבון הנפש קשה מאד לשינה, ושכּל תענוג השינה היא השכחה… שכחת כל החשבונות…

כחשבון בעל החנות כחשבון הנפש, כחשבון הזמן וכחשבונו של עולם…

המבקש לישון, אל יהרהר אפילו אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא!

והנני שוכב פרקדן ומתענג על החופש במאת העשׂרים, שאין מנגיד על הפרקדן, ושׂפתי נעות והני מתפלל תפילה קצרה בלחש: יהי רצון, שאשכח הכול ותחטפני שינה!…


אבל “תפילה עושׂה מחצה”.

הרצון כבר נחלש קצת, ההגיון הישר מתנמנם, אבל המחשבות, ההרהורים!…

בעל-הבית כבּה את הנר, הוא הולך לישון, ודממה בחדר, ואז יוצאים העכברים מחוריהם…

ובאין “רוכב ומנהיג” – השם ישמרנו מן המחשבות, מן ההרהורים…

ואיני יודע במה להפחידם ולהניסם אל חוריהם בקרנות החשכות של הגוף…

ומה אעשׂה?

לירוק, כמנהג אנשי-מעשׂה, בפה כנגד התקרה, אני מתיירא; יודע אני, שהתקרה מחזרת לפעמים ממה שנותנים לה…

ואיני יכול להאריך לשון, כמר שקרן-העתוני, להוציאה בעד האשנב לחוץ ולהראות לעמי הארץ את יפיה – מפני שלא עשׂני היוצר “בעל לשון ארוכה, שאינו תוקע”…

ואינני מחרחר ריב עם הזבובים על דבר חוטמי היקר, כדרך הנקרנים, לפי שכנגד הזבובים יש לי סם בפרוטה ואיני צריך לפילוסופיה…

ואיני יכול לקחת ספר חדש ולעיין בו, לפי שמפני העתון נאסף הספר…

והספר נחנק ונקבר בחשאי… לא לווּהו אנשי לויה וגם לא נספד כהלכה…

יש לנו עוד איזו “מעות קטנות” בשביל “הוצאות קטנות” אבל הספר איננו…

וההוצאות הקטנות גם הן עומדות, אם לא בנס, לכל הפחות באחיזת עינים, בשלוש מידות לגליון…

היינו: הגליון הוא בן כ“ב עמודים בחשבון שׂכר-סופרים, בן כ”ד – בחשבונו של המדפיס בצירוף “הבחור הזעֶצעֶר”, ובשביל “ר' יעקב משלם” הקורא – מידתו ט"ז עמודים…

ואינני נצר של משפחה הגונה, שעלתה לגדולה, למצוא חפץ (במחיר רוּבּל וקוֹפּיקוֹת) בספר תולדותיה – – ולא נשאר לי, איפוא, כי אם לקחת מלוֹן ולבקש מלים חדשות…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.