האיש הרש, אשר כבשתו היחידה נלקחה ממנו במצות העשיר החומל על כל-עדריו, אטם רגע את אזניו משמוע את געית יחידתו; ואחרי כן סב וילך אל אהלו והוא מעפר ומעלה אבק ברגליו, למען לא יראו ילדיו את הגזילה גם במראותיה האחרונים, הנחתמים בזכרון. ובכור הילדים, הנער אשר ראה את הכבשה, לא הבין למזימת הרחמים אשר לאביו, ויאהל על עיניו ויתאמץ להביט לעבר הדרך אשר בה התרחק הגוזל. ויהי הנער מביט עד-בוש אל תימרות האָבק ואל נפתּוליהן לפנים ולאָחור, ועל פניו נחרתו חליפות עוית היאוש ועוית הציפיה, כי יום לוהט מאצל המדבר היה היום ההוא והלהט הרוטט נשא את האבק כצעיף מתנודד ולא נתנוֹ לרדת באחת ארצה. ואביו, בראותו כי מצוקת בנו תארך עד-בלי-די, החרידו לשוב אל מלאכת יומו; אך הצו יצא הפעם מפיו לא כמשפט כל הימים, כי אם במליצת דברים יתרים, לאמר: הכי לא ידעת כי רבה הדאגה בבית הרש גם בלעדי הכבשה הנגזלת הזאת, אשר היתה לנו לנחת ולא למחיה? – ויפן הנער ללכת אל מלאכתו, והוא מסב עוד את פניו אחת ושתים אחורנית. ויעברו הימים, והנער הולך וגדל והוא שופך יום יום את יזע עורו על רגבי אדמה אשר יפלחנה במעדר או במחרשה, עד מלאות גם לו נסך-הבשר אשר ישלם כל עלם אכרים מיום צאתו לשדה ועד נחלו את נחלת אביו. ויהי גם העלם הזה למראית עין לאכר מחריש מדבר ומתעלם מרחוקות ומתאפק מטובות, אך גורלו, גורל-גזירה אשר מצא בנפש איש עניו חוט זכרון דק, אחרון למטוה-זכרון שלם מימי השחרות – טיפס ועלה בסולם הרזים וישתקע שם בנפש ללא-צאת. והאיש העניו, בשבתו בשדה למנוחה בקצה מענית והוא רואה במרחק עדר כבשים מתלהלה, הגולש בלי-הרף מאדי הזוהר וממקומו לא ימוש – לא הביט אל שפע הצאן החי כהבט איש-איכרים בעינים קמות אל כל אשר מעבר לשדהו; אף לא חלפה בעיניו כמו-רגע שנאת-נפש, מעטה ועזה, דומה כמעט לשיח-העין של חיה. רק דמיונות וגעגועים וענות-לב שלפני דמעות לא-נשפכות – בלִיל הקנאה הנרקח בנפשות עלובות-עבר – רק רגשות רבים כאלה עברוהו מדי ראותו כבשים מלחכים ירק, בני-צאן פותים ופקוחי עינים אשר האיכר, איש לא-אדון בחיק השדה, יתן את ידו כחופנת בשפע בשרם החי ויחוש מעט אדנות, מעט מראשית האדנות הקדמוניה של האדם. וככל אשר רבו הימים כן רחב ונסב בקרבו זכר הכבשה ההיא, כבשת הגזילה מימי ילדותו, עד היות דמותה בנפשו כדמות אבידה מתמול שלשום. את אביו, בעודנו בחיים, הקיף לעתים ברמזי עינים, כתובע מאת הנגזל הראשון שיחות וזכרונות אשר יכזבו את זעם אמיתם; אך במות האב וילדיו הוא כבר אבו לשמוע מפיו משלי דברים – סיפר להם על הכבשה, חית המורשה האבודה, כאשר יסופר לדור שלישי: ספּר אמת והוסף את המליצה, פאר-השימורים אשר לאמת. הכבשה הנגזלת לא תוארה עוד כהויתה החמודה למדי בבית איכרים, כמחית בשר-וצמר חיה אשר לא ימירוה ימים רבים באחרת, כי אם כסגולת משפחה אשר ערכה כבר צפון מראשית דורות. והמספר לא הגיד לשומעיו את דבר רעותו את הכבשה בפאתי השדה הדל, כדי שמירת בטלה הריקה ממלאכה, והוא מחרחר כנגדה בזעם-רועה מדי המשכה כלועסת אל פאת השבלים, רק העד העיד עליה את האב, את הראשון בקדמונים, את האחד הנעלם אשר ידע את הכבשה נפש אל נפש, זה הידוע בין גידולי הדורות כאות מבשר מרד, אם גדול ואם קטן; תינוקות, נעמנים צומקים בבית-דלים, נשאו עין כנגזלים, ונערים, פרחי עבדים בבית-איכרים, ידעו פתאום שם מפורש משמות הגזילה אשר תחת השמים. ואחד הנערים, יורש האדנות אשר בכל משפחה, גם כהה באביו על אשר לא פנה לבקש צדק מבעוד-עת. וייטבו הדברים מאד באזני-האב, כדרך דברים הגבוהים והעזים מן המעשה אשר ייעשה, וילך בכוחם וישאל לנביא; ויגידו לו את שם נתן הנביא. וימצאהו יושב לבדו בחדר ופניו דרוכים מפני איש המתמהמה לפתור דבר. ויאמר: דבר לי אליך, הנביא. ויאמר: דבר, אך ספּר את דבריך במראות, כי לא יבין לחשוף ענינים איש המחרשה. ויחל האיש לספּר כאשר הורגל מאז עם ילדים: איש עשיר היה ולו עדרי צאן ובקר; ויבוא אורח לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו. – ויהי בראות הנביא את ראשית המראה בדברים התמימים – ותאורנה עיניו מאליהן מראשית החזון; ויקשב הנביא קשב רב וישמע את משך הסיפור על הרש אשר לו הכבשה היחידה. ויבוא גם משל המשלים: ויבלע הנביא את הדברים כתומם, ויגל את פניו ויצטחק. וימהר וישלח את האיש לביתו ויברכהו לפני צאתו.
ובישראל מלך בימים ההם מלך עז וחמוד, והוא גבר במלוא אהבים ונקמות; ואשר ידעוהו בימי נעוריו זכרו את דמותו כעלם אדמוני ויפה עינים אשר הרוך המתחפש בכל הליכותיו, הוא הרוך הנורא והיוקש הקורן לפעמים כשמן משחה מעל פני גברים רודפי-עונג. וכרוב חמדתו כן אהב המלך הזה את כל החמודות העזות למיניהן, מן מזימות הערמה המענגות בסתר לילות ועד תעלולי הנקמה המשכרים בצהרים, ומן קנאות בנות-מלכים היוקדות בבית הנשים ועד כלימת-בשרים לקוחה מיפת נשים זרה ושדודת-יומם. אף לעת ערב שלח המלך הזה רבים מלאכים לקחת את האשה היפה אשר ראה את בשרה ברחצה, ובשבעו כמעט את יפיה הרבה עוד את חמודותיו כמנהגו ויעש נקמת-ערמה באישה, שר בן-חיל מאום זר אשר לא ירצחנו גם מלך בלתי אם בתככים. ובעבור שבועות וירחים והאשה כבר יושבת בבית הנשים עם אמהותיה ועם עוללה, בן זנוני המלך – וירך פתאם מאד לב המלך ויזכור את נתן הנביא ויתאב לבואו. כי נתן הנביא הביא לו תמיד את היקרות בכל החמודות, בעשותו על ראשו העז והחמוד אימת תוכחה כאפריון לכסא המלכות, בתתו לו לשבת כנכלם ממוסר ורוך-הרזים הגדול שופע באחת מפניו ומנפשו; ועתה הנה יתמהמה לבוא, ואם כי חטאת המלך היא ראשית דעת לכל הנביאים. אך יום אחד בא הנביא; שחוח ממעמסת חזון צעד לעבר הכסא, ובגשתו אל המלך פתח במשל כליל-חמודות:
שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.