מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

האם

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

בית-אב אחד קטן ישב בעניו בתל-אביב אשר ביהודה: איש ואשה ונכדה לא-בוגרת, יתומה מאם ונדחת מאב. והאיש המזקין ישר קומה ורחב זקן ומדבר כמו צחות בלשון אשכנז, המדינה אשר בה ישב ישיבת-ביניים ממושכה, אך בעיניו היה רשף-התמיד הטפל אשר לאיש מתראה ואוהב-שלומו, ורשת הקמטים על מצחו רעדה על-נקלה לכל מוצא פיו, – ארשת חפזון רגילה, המעידה גם על תאות-קטנות נמהרה, המציינת זקנים בטלים מבין יהודי פולין המדינה; וכל רואהו, בהביטו אל הטפחות הרעננות אשר בלחיי האיש בן הששים, הבין על נקלה את סוד כל טובו, לאמר כי הוא אחד הבעלים המעבידים נשים גבורות וחרופות, אחד הריקים המאושרים – והם לרוב גברים אמיצי ראש ונרחבי עינים – הסובאים להנאתם את כל הנחת שבבית המשפחה. והאשה היתה קטנת קומה למאד מבעלה ושערותיה עשויות כצעיף מתוח עד לקצות צדעיה, הרגל אשה הממעטת בכונה את דמותה; שפתה בלולה, יהודית מאריכה שולים בנוסח לשון אשכנז, והליכותיה ברוב אמרים ובפזיזות לא-נבונה – בהיותה עובדת כל היום לביתה ולזרים והיא נסערת בלי הרף לשברירי מלאכה גדולים וקטנים, ורק הדיבור עם נפשה ינהלנה כמו עם מטוה החובה אשר בידה, עבודת שתי וערב של אשת חיל חלשה המשתכרת למען בעלה.

ורצון החיים הוא מאז ומעולם, כי לאיש העמוס דאגות קטנות תקרב הדאגה הגדולה אף היא רק בדמות שברים ולא במלוא תארה; האשה הקטנה, העושה יום יום בתבונת לבה לדאגות הבית הרבות כעשות אשת איכר בתבונת כפים לצאצאי העוף אשר בחצרה, לא שמרה בזכרונה ראשית יגון כבד על דבר בתה העצורה באשכנז, כי אם בהמון מזימות אם פקדה יום יום את ענין בתה, וברוב אמרים וביראת אהבה – יראת אהבה היודעת להפציר על תכלית – התחננה אל בעלה ותאלצהו לנענע כנגדה בשעת סעודה את ראשו הכבד, כאדם שדעתו נתונה לענין רחוק והוא חושך גם את ראשית עצתו לעת מצוא. ויהי כעבור כשלש שנים מעת בוא המשפחה ארצה – וירבו השמועות על דבר המלחמה המתרגשת לבוא; ותקם האשה על בעלה וגם בכתה עליו בכי קצר אשר נבלע עד ארגיעה בפניה המצוררים, והאיש הרים את פניו הגדולים והוא מזרה את זקנו לצדדין, עד האמן אשתו כי ישיח כרגע דבר-מעשה. ויאמר: מה אכתת את רגלי ורשיון-עליה לא אשיג; רק סוחר בשטרות-גורל אנכי בארץ הזאת. ותלפת המסכנה משמוע את דאבון בעלה ותגרר מאליה מעם השולחן והלאה, ותעש את מעשיה כל שארית היום ההוא בפנים מחרישים, דומים לפני אדם המתאמץ להעלות אחרי יאוש תקוה חדשה; אך גם ביום המחרת ובימים רבים אחרים היתה כבוששת לבוא ממקומותיה, וסודה אף הוא נתגלה לאחרונה בפזיזות לא-נבונה, במסרה שטר כסף על יד בעלה. והאיש השקיף אליה רגע נלהב ומשתאה, כדרך אנשים חדלי-מעש אשר מראה מכסת-כסף לא-צפויה ימלאם בן-רגע חרדה אוילית ומתוקה. אך ממלוא רשת פניה הזילה האשה את תקותה רביבים רביבים, ודבריה לא ברוב אמרים, כאילו זכתה להבין לאחרונה את ענינה הגדול: ותאמר: נמצא בחור, איש עתי לגאול בחורה בערמת נשואין, והוא יקום ויסע לאשכנז במלאות מכסת הכסף הדרושה. וייעשה הדבר; כי יש אשה דלה מנשים והמון רחמי אם נסוכים על פניה כמבוקשה האחד בחיים, והרואה בה רואה כמראה מבדח ומעורר נדיבות גם יחד, כמראה ילד המתחנן הרבה ותובע רק מעט מן המעט. במקומות כביסתה, מלאכת פרנסתה מימים לימים, פרעו לה מראש פרעון-נדבה נשים שונות, גם כאלה היודעות רק חסדי ביתן והמחוננות דלים רק לעת מצוא אחת – במוגג ארשת המסכן או המסכנה את קליפת הבטחון הדקה אשר לחלק אמהותן, והיא, האמהות חולת החרדה אשר לכל אם ואם, מציצה פתאום מתוך עטיפתה הפגומה ומראה מעורר רחמים כאפרוח קרח מנוצה; מכתביה, אגרות הבת הכתובות אשכנזית פרועה והומיה, לחוצים היו בחופן ידה לתעודה ותחינה, וגם שכנים מסביב נלכדו ברשת מרחמנות אשר פורשה לימים רבים עד לאפסי הרחוב. וגם בעל-הבית ואשתו – זוג-האורחים מאמריקה היושבים שאנני-קנין בעיר הנחת אשר ביהודה – נדבו כערך הדבר ועזרו לבחון את הדבר עד תכלית ולבחון לאחרונה גם את הבחור הגואל. ויהי כי עברו ימים והבחור כבר יושב למעשהו בארץ השבי – וירע פתאם המעשה מאד, ותוצאותיו נדמו להיות תוצאות מרעה אל רעה, כאשר תהיה לעתים בחיים אחרים מעשים הנהלכים אל קצם ברוב מזימות ועמל: כי החלה מלחמת גויים מאשכנז האדירה, הנמהרה בכל גזרותיה, וגם בהאמן הבשורה כי יש עוד אניות שטות בפאתי הימים הקרובים ליהודה – ותהי עוד האם כעלה נדף אשר יד עוצרת לא תשיגנו בחרדתו, ועד השכנים ועד כל יודעים הדבר הגיעה החרדה.

ויום אחד הגיעה הבשורה האחרונה, בלשון הטלגרף מגידה בטחון גם באד המלחמה, כי אנית הגאולים יצאה לדרכה ובוא תבוא לעת מועד, ליום השבת הקרוב; והאם ספקה כפיה לשמועה ראשונה וגם עם השנות הבשורה בפני שכנים שונים. ויחשבו לה האנשים את הדבר למשובת שמחתה הפרועה, המעורבת בחרדה; וגם בבית היתה עוד הזקנה ימים מספר כאיש עושה תהפוכות אשר בהסוב מעמו אסונו יתעקש עוד לדבר בו ולזכור את אותותיו. שבע ביום שלחה ידה אל מכתבי בתה, ופסוקי התנחומים עקצוה עתה, לאחר מועד, כפסוקי עדות מכלימה העולים בזכרון הפושע לאחר קבלת העונש; היא ספקה כפים לנפשה, או בכתה בכי חשאי ושופע דמעות בהיות כפיה נתונות למלאכת בית, ובהביט בה נכדתה בתמהון, נכדה יושבת בית-זקנים הטופלת על סבתא זרות זיקנה – השיבה לה אמנם הזקנה מבט תבלולים מתוך-דמעות, זה הרגיל רק אצל ישישות המשובשות ברוב ימי עוני. בעלה מצאה פעם בבואו בדמעותיה אלה ופניה כמגואלים מסחי יגון; הוא לא גער בה, כי תקפה עליו חולשת לב למראה רעיתו, כדרך גברים מתראים וחוסי-נשיהם אשר טלטלת זועה תגע בהם מדי ראותם את אשת החיל בחולי או במכשלת יגון גדולה. והיא, הנדרשת לו תמיד, התחפשה מאליה ואמרה בקול רחוק מכל דמעה: הלא תכין בעוד מועד כרטיס-כניסה לנמל, כי יום שבת יום בוא הספינה. ובזאת השכילה מאד לנחמו, כחכמת הלב אשר לנשים כאלה; כי לגבר כערכו ינעם מאין כמוהו כל דבר קניה, במזומן ובבטחון, כדבר מעשה קל אשר יש עמו עמידת כבוד. והאיש קנה את הכרטיס ויחביאהו במקום בחדרו, חדר המעון היחיד; ובבוקר יום השבת נטל את צרור טליתו ללכת אל בית הכנסת, ולאשתו אמר: את תלכי בלעדי אל הפגישה, וגם בעל הבית ואשתו הולכים לקבל את פני הספינה, – ועל הכרטיס שכח להגיד לה מקומו איהו. וכעבור שעה קלה אחרי צאתו החלה האם לחפש אחרי הכרטיס, והנכדה עוזרת על ידה; וכאשר לא מצאתהו – נחפזה ממעונה החוצה, להשיח את הטורח האחרון הזה לפני נדיביה, בעל-הבית ואשתו אשר חכו לה ללכת עמה יחד אל הנמל. ובראותם אותה ענודת שמלה ושערותיה חלקות על ראשה כצעיף דק ומתוח ופניה רועדים בכל קמטיהם מדאגה ותמהון – הצטחקו שניהם כנגדה בלי מלים, כרואים מאד את חדותה או חרדתה, וישלחוה לחפש שנית. ובהכנסה מצאה את נכדתה מעיילת מפתח במנעול מגרה אשר בשולחן בעלה, ותמהר אליה ותוצא מידה את צרור המפתחות, והיא מגידה בכל כוח קצפה: הכי רשות לך מסבא לנגוע במגרת השטרות? – והיא חפשה מחדש בכל החדר ותצא שנית החוצה אל ידידיה. ואלה נעתקו כבר ממקומם, מאצל גדר האבנים המצוננת, והאיש שלח לה את עצתו, המלגלגת והמנחמת, דרך הליכה: הלא תרוצי אליו אל בית הכנסת ויגידך את דבר המחבוא; ואנחנו נצא לפניך אל הנמל. והיא מהרה לעשות כן בקבלה את הצו, ודרכה במרוצה ושמלתה מרשרשת מעט ברחוב השקט; ובהתימה את כל המלאכה המשונה הזאת, ובצאתה כפרועת פנים מבין יהודים מתפללים – התכנסה לחדר מעונה בקוצר נשימתה ותשב עוד רגע להנפש, עד אמור לה נכדתה: סבתא, למה תשבי בשעה כזאת? – אז שאלה לה את צרור המפתחות מיד הנכדה, ותקלס עוד עוד בדברים ובברכות את תבונת הילדה לנחש את מקום הכרטיס, ולאחרונה, בהחזיקה בידה את היקר הזה, יצאה כמבוהלת מביתה ותעש את דרכה במשנה מרוצה, הלוך ורוץ והשתוקק בכל מאדה להדביק בדרך את ההולכים לפניה, ואם אמנם ידעה כי לא יתכן עוד הדבר. ובהגיעה ככושלת עד שער הנמל הסגור – הריצה את שתי זרועותיה אל בין מוטות הברזל, והיא נושפת בקול למול השוער המתעלם כדי-רגע ועיניה יוצאות אל הקהל אשר מבפנים ואל זוג ידידיה אשר מצאתם עינה בתוך הקהל. בן-רגע הבחינה בהם, וגם את הבחור העומד עמהם ראתה בקצה1 עינה. והוא, נושא-בתה הנכלם והירא, נסוג לעיניה אחורנית, והוא חוזר ומסיים דברים אשר לא שמעתם אזנה: במעלה הים, בפשוט השמועה הכוזבת כי ישיבו את הספינה למקום מוצאה ואת נוסעיה לארצותיהם וגם לאשכנז המדינה, נבהלה הנערה מאד לנפשה ויאחזה שבץ-לב ותמת בדרך.


  1. “בקצב” בטקסט המקורי, צ“ל בקצה – הערת פב”י.  ↩

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

הַשַּׁבָּב

מאת אלתר לוין (שירה)

עֲנֵה-נָא, עֲנֵה-נָא הַשַּׁבָּב!

צֵא-נָא אִתָּנוּ הַשַּׁבָּב,

צֵא-נָא, צֵא-נָא הַשַּׁבָּב!


קוּמוּ וְנֵצֵא בַמַּעְגָּל,

קוּמוּ וְנֵצֵא בַמַּעְגָּל –

קוּמוּ וְנֵצֵא בַמְּחוֹלוֹת!


כּוֹכָב קוֹרֵץ לַכּוֹכָב,

כּוֹכָב קוֹרֵץ לַכּוֹכָב –

לֵיל הַכֶּסֶא, הַסַּהַר!


אֲוִיר רַחֲמִים בַּמֶּרְחָב,

אֲוִיר רַחֲמִים בַּמֶּרְחָב –

אֲוִיר חֶמְדָּה לַנְּשָׁמוֹת!


לֵילִי, לֵילִי הַנֶּחְמָד,

לֵילִי, לֵילִי הַנֶּחְמָד –

הִנֵּה ידִידְךָ הנּוֹטֵר!


כַּרְמִי, כַּרְמִי הֶחָבִיב,

כַּרְמִי, כַּרְמִי הֶחָבִיב –

אַל-נָא תִּירָא הַשּׁועָל!


קִיר מוֹשַׁבְתִּי הַיָפָה,

קִיר מוֹשַׁבְתִּי הַיָפָה –

אַל בִּגְבוּלֵךְ, בֶּדֶּוִי!


אַל לְךָ תְּנוּמוֹת הַשּׁוֹמֵר,

אַל לְךָ תְּנוּמוֹת הַשּׁוֹמֵר –

שְׁמָר נָא עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל!


עֲנֵה-נָא אִתָּנוּ הַשַּׁבָּב,

עֲנֵה-נָא, עֲנֵה-נָא הַשַּׁבָּב!

צֵא-נָא אִתָּנוּ הַשַּׁבָּב,

צֵא-נָא, צֵא-נָא הַשַּׁבָּב! …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.