מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בליל מסה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

לעת התבוסה היה ביהודה איש לא-עניו וסר-מכלימה, מן האנשים הרואים את הכרח הנכוחות גם בתהפוכות האושר והאסון. והאיש, אדון חייו מיום בואו בגברים, אב לילדים רבים; גדולים אשר יסכנו כבר לעלות במעלות חייהם בהיות להם תומך, וקטנים היונקים עוד את לשד האהבה הנאצל. והימים בארץ מרים, כשלף לענה הגדל בשדה בין קציר למזרע חדש; ומסת העונה, זונה לא-נשכחה ביהודה, סובבת עיר ועיר ובפיה הפרוע פזמון התאוה הישן על פת הלחם; ופליטי המחסור אף הם, ערוב בשדה החיים, רומסים ברוצם גם משלח-יד רענן ומלאכה נטועה על שריגיה. וכרבות מסביב מצוקת המחיה, ורבים כבר בקצות כל העדה הזועפים ליום מחר – נגעה הרעה גם עד האיש הזה, ואותות החרדה נכרו גם בו; בשעותו אל ילדיו אוכלי-לחמם היה לפעמים כמתאוה להפיק את אנחתו החוצה, אנחה נשמעת בכל שברי קולה אשר האב הנאנח צורר בה כאחת את ודוי חולשתו ואת האזהרה לנפשו. וזו הצדקה היהודית, המונעת מראש מבעליה יאוש מגבורה או מחולשה, כפתה גם אותו לראשונה להיות יום יום כאיש לא-חושב ונסוך הרהורים; בלכתו ברחוב נעצר פעם בפעם בלי-משים בלכתו, בשבתו עם ידידיו אל שולחן בית-משתה התנהג לא-פעם בלהג או בשתיקה והיה כעוכר במו-חפצו את מנהגו, ובעשותו את מלאכתו, מלאכת תאוה הצריכה לאדנות חיים לא-פוסקת – אפפה אותו לסירוגין בחילת מות קטנה או גדולה, והוא נבהל ופרקי אצבעותיו כמתעלפים והוא מתאפק מברוח בריחה אנושה מחובת יומו. אך מהיותו איש לא-עניו לא נתן טעם כוזב לכל התלאה המבישה הזאת, כעשות רבים אחרים אשר בהתרפותם בעת רעה יחשבו את עצמם לחולי זמנם. ובזאת הרע לנפשו שבעתים; כי גאות היחיד, מעדני גבר, מפטמת את תולעי הלב מראשיתם, ועושה אותם לבסוף לפתנים מצוחצחים הנכנעים רק לחכם חרטומים.

אכן המרודף-מני-עוני לא ירוץ נכחו עד-בלי-די, עד עיפו למתנת אביונים ועד נפלו טרף לחית הרחמים, רכת העור ושולפת הצפרנים; כי אם סוב יסוב לעברים, כחיה הנמלטת בין המצרים, ויחפש מחבוא-ישרים מרעב. אך האיש הלז, בדלול מיום ליום בטחון יום-מחרו, לא יכול לעשות ברצונו העצור את המעשה אשר עניי-יהודים רבים יעשו על-נקלה ברצונם השלוח, לאמר: להתנער באחת מגאוה ומיאוש גם יחד ולצאת לרחוב, הלוך בצעדה כאיש-מטרה וטלטל זרועות כאיש-נחפז וקמוץ לפרקים אגרוף, כחופן שם רצון פרנסה. ברצותו להביט אל פחד עתידו, למען יאלצהו מעט המראה, הרגיש בן-רגע שובע-חיים זר ומוזר, כעין שובע הגוף החונף הבא אחרי רעבון לא-נשקט; בעמדו חליפות על ילדיו כאב ריק, חדל-אבות, היה לפעמים הדבר אשר הרהור כל-שהוא, כזבוב נוגע ואינו-נוגע במצח הגוסס, הטריד גם אותו לראות במחזה את האב השכיח, – אב יהודי המגיע עד-הלום לעמוד כאב נפשע על ילדיו, והוא נאחז עוד לאחרונה בתוחלת אחרית, תוחלת יהודית ריקה מכל ריקה והוא מתפרץ בכל מאודו החוצה, רוץ ובקש פתרון לתוחלת התעתועים הזאת בשווקים וברחובות ובאבק רגליהם של רחמנים: – אך גם בשעה כזאת, שעת נסים יהודית, דומה היה בעיניו למנמנם בקור קפאון אשר נמנום המות ערב עליו. ומפה, מן המראה הממשיל המעלה לפני איש הדמיון מנוחות מות, מעט היתה הדרך למחשבת מות ברורה וקצרה, מחשבת טורף-נפשו המכילה כאחת, – כפסק-דין של מות – את הגזירה ואת פעולתה. ובחשבו כן, להגאל בחפזון במות אשר כזה, לא אסף אליו את זכרונו ואת דמיונו מראות את פני ילדיו ופני גורלם; ויהי להפך: כהרף עין לאחר נדרו חזה את כל ילדיו יחד כשלשלת נאהבים, ובמעגלה עמד הוא עצמו דומם ובדל, כמצפה לראות את המעגל הזה הולך וצר ונעשה עניבת מחנק לצוארו. על פניו נח ברגע ההוא כעין צל, אשר לא היה בלתי אם ארשת תמהון לחזוק השכול אשר בנפשו; כי נפשו לא נסתה להתחמק מנדרה, כמסופר בספרים חנפים, לזכר נערים ונערות הדבקים בנפש אביהם כדבקם באהבת אמם. ובעוד רגע המריץ את בינתו, כעושה עוד מעשה גבר אחרון ויהי כמתקן משוגת נבונים זרים; ובלכתו באשר הלך, למחצית היום האחרונה אשר הכילה עוד כל גבולות חייו, השלים את מחשבתו: אכן רק כזאת היא חזות הילד בחזון האב ההולך לטרוף נפשו… יקרה היא מקרוב עוד אליה לעולם בכלימת חיים מוזרים, גאולים משבי נדר אדיר; ואשר יגיד ספר ומשנהו על נחשול הרוך וטלטלת הרחמים – רק מקרים לא-יקרים הם אשר יקרו את המתחפשים באחריתם, מרהיבי הנדרים למען חללם.

ובלב הלילה, אשמורת אמונים לכל טורף-נפשו, נעל האיש את דלת מבואו האחרונה ויכן בידו, יד אדם, את סוד מותו; ומאהבתו תמיד ראש-אמת בכל דבר – זכר בלי-משים את אלהים, כי לאלהים לבד סוד המות. ובזכרו את אלהים ראה פתאום בחזונו את העולם ומלואו, והמראה כמראה-דמיון גדול של ילד; הלוך והתכווץ במהירות פלאים והפוך לבסוף תמונה אחת בדלת, תמונת מקום או חפץ אחר יחידי. ובהיות כן נשאר האיש דבק לאחרונה רק בדמות המולדת; והוא לא יכול עוד לקרוא לה שם בהמית נפשו הדועכת, ורק תאות חייו הנשארת התרפקה על הדמות כהתרפק עולל על אם: ברוך לא-מתואר, לא-מלומד, לא נצרף בחכמת אנוש. וכעולל בכל פלאי גידולו כן נדחף גם הוא – עולל-לא-מעולם-זה – מפלא תחיה למשנהו, עד שובו לראות איש ולבינת גבר. ובראותו מחדש התבונן בדמות המולדת ויראנה כמו, כאם הבנים האמולה אשר תעלולים לה מבית ונושים לה מסביב מבחוץ; כאם שוקדת ומרה ככל אם, אשר חייה תלויים לה כל הימים מנגד ולבה אל נעריה ונערותיה אשר אולי יסכנו כבר לעלות במעלות גורלם בהיות להם תומך מכוחות המולדת, ולבה לטפה הרב אשר ילוקח אל זרות ותהפוכות ורעות בהכרת מפיו לשד האהבה הנאצל אשר קורָא לו: מולדת. והוא, איש עצור על עברי פי מות, הוריד ראשו ויחשוב מחשבה נתונה לא-לו, מחשבת גבר המאירה מאליה גם באד המות: – האמנם תבוא ותגיע יהודה למועדי חיים ארוכים וכל המון פחדיה כיום הזה יכלו לעדנת מולדת חדשה, כמכאובי האם בחליה אשר ישולמו אחרי כן לילדיה ברוך שבעתים? – ובחשבו כן נענע את ראשו נענועים קצובים בין חיים ומות.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

כבר שלמו ימי

מאת שמואל הנגיד (שירה)

וקאל ענד תמאם אסבועה

ואמר כאשר נשלם השבוע שלו (שבעת ימי האבל)

כְּבָר שָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלִי וְלֹא שָׁלְמוּ יְמֵי חֶבְלִי,

יְמֵי צִירִי, וְלֵילוֹת יֶהְ- מְיוּן מֵעַי בֱּמוֹ חִילִי.

אֲהָהּ לִי, אַ- לְלַי לִי, צַר וּמַר לִי מַר, וְאוֹיָה לִּי,

עֲלֵי אָחִי וּבֶן אִמִּי, כְּלִיל רֹאשִׁי וּמִכְלוֹלִי!

הֲזֶה הָיָה מְנַת חֶלְקִי, הֲכֹה עָלָה בְּגוֹרָלִי?

וְאֵיכָכָה, עֲלֵי כִתְרִי וְנִזְרִי, קוֹל נְהִי אֶצְלִי?

וְאִלּוּ צַר אֲחָזָהוּ - הֲדַפְתִּיהוּ בְּרֹב חֵילִי;

וְלוּ יָשׁוּב בְּמוֹ כֹפֶר - פְּדִיתִיהוּ בְּכֹל יֵשׁ לִי.

אֲבָל, מָה אֶ- עֱשֶׂה הַיּוֹם - וְאֵלֶּה מִשְׁ- פְּטֵי אֵלִי! …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.