מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ביום מגפה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

ככל אשר יארכו צללי הזכרונות לעבר הנשיה כן עוד ידבקו אליהם מעבר מזה מראות-חיים, מראות-משלים, דומים לצמוקי ענבים מכרם רחוק אשר הלוקח אותם יקחם למען לשד השמורים הצפון בבשרם הצומק. גם מראה תחתיות מתהום הילדות יש ויתגלה פתאום לעת-מצוא, כאילו משכו לסוד אהבים מראה אחר אשר מעולם הנמצאות, למען הוליד ולדת יחד חידת-בינה חדשה.

אד מגפה על פני העיירה. לראשונה, בדבוק עוד הקטב רק בתושבי הבשטנים אשר בעבר הנהר, הם זוללי המלפפונים הצהובים הזונחים זכר כל מחלה – תפול תמורת-פתאום בארשת הימים, החדלים להיות ימים-מאלוה הממלאים חללו של עולם, ימים לבנים-מכל-ימים אשר באחרית קיץ; הם נראים עכשיו ככפופים בגזירה על גנות הירק המצהיבות, כמייחדים את עצמם לסגור סגור-פחדים על תחום עיירות נקובות-בשמותיהן, אלה אשר אבא יביאן לפעמים במספר באזני אמא, למען הבין אותה את דבר המיחם ההולך ומרתיח מבוקר עד לילה ונותן מי-שמורים מזוקקים. אחרי כן יבואו אימים קרובים, מוראי-מות נשלמים באופל לילה מעבר רחוב או רחובותים אשר אמא תבשרם בפחדה כי-רב גם באזני הילדים, מדי שובה כל-בוקר מהליכת-כפיה אל חלון שכנה; אף אבא עוד טורח ברמזים ולחשים, סימן לרעה מגששת אשר המשכיל לא יחריש אל פחדיה וגם יתאפק מבטא את דמותה במלוא אמירה, רק דעה מדעת גברים הוא מסיח מדי פעם בפעם בשעת סעודה, כמטעים את כוונת הנחמה גם לטף: רק המרפה ידו מן המיחם הוא המסתכן לחולי זה! – ולפתע פתאום יצא קול מפורש בחוצות: חלתה ותאנש האלמנה.

דבר או עצת דבר או תואר דבר כי יפול באוויר-אימים המר – ונמוג מעליו בן-רגע לבושו החוצץ, כהשרף על-נקלה גזר עץ באש עזה, ורק בדל-המהות האחרון ינצנץ עוד כנגד העין כגחלת לוחשת של אמת. זה תואר האלמנה היה תמיד מתארי הכבוד העבשים שבעיירה, דומים לפרחי-משמרת יבשים החביבים בלא ריח וידועים בלא שם; רק אמידים-לשבת, הקונים ביום השישי חומץ-מטעמים, כמלוא הבקבוק החתום – הזכירוהו עם חשבון צרכי-שבת, מדי אמרם בניד-ראש כנגד הילד הנשלח: לך ודע את דרכך, כי רחוקה היא חצרה הרבה של המיוחסת הלזו ובית-החומץ שם בפאתי עולם! – ורק יהודים שרידים ממסלסלי-פאות כללוהו לפעמים בכוונה בגרת זכרונות, במנותם בין נפטרים ותיקים גם את בעלה של אותה אלמנה מיוחסת וירודה מעושר בית-אבותיה, הוא הוא בעלה הראשון שהלך לעולמו לפני עידן ועידנים והיה מנעוריו חסיד בטל, עוקר עיניו מביתו. והנה זה התואר הספוג נשכחות, מין פאר-אלמנות לא-יקר של אלמנה נחשבת, מיוחסת כפלים יחוס-עצמה ובדלה כפלים לאחר שני בעלים נפטרים – עמד פתאום לעין-כל עז וטהור וברור: יהודים, מחשבי מעשים, חשבו פתאום לאלמנה הכורעת-למות את חצרה הרבה, זו שעמדה להחלק נחלאות נחלאות ליהודים נדחי-רחובותיהם; הם ראוה כאשת-חיל העושה מלאכה בבית-חומץ, לא נדע כמותו בעיירות, ושולחת בקבוקיה למרחקים, ספורים וחתומים מיד הממונה מטעם המלכות, היושב עמה בעליה במרום ביתה; הם הללוה כחכמת נשים אשר השכילה לקרב קרבת-אמונים את ילדיה השונים, כאשה יושבת אל כסא-חוטיה למטוה אחד. נשים, זוכרות רחמים, זכרו לה את חסדה המפליא עם הטף האחרון, בעמדה בימי מרודיה עם בעל אכזר ומתראה, מתנכל לרווחיה בכל עתותיו ומערים תמיד בסתר על ביתה וחצרה, מורשת בית-אבותיה ומוהר נשואיה הראשונים, והוא עושה גם אז לביתה וחן-טפה גדול בעין הרואה מנעימות ילדים שבעי-ביתם, אשר ישולם להם כאחד חוק אבות ונדיבות אמהות. וגם ילדים, ילדי יהודים הכרותים מן האדמה, אם-האמהות המחרישה, ומשתאים רק לאמם-יולדתם מדובבת-חסדה – דימו להם אף הם את האלמנה הקרבה-למות, זו שפרצופה כאילו טבוע היה מקודם רק בראי הבקבוקים הירקרקים, המלאים נסך מתולע של חומץ-מטעמים; הם ראוה בלא-יודעים כאם מוזרה ונאמנה מכל אמהות, עמוסת-צאצאים ללא אב-דואג ועמוסת-נכסים ללא-הועיל, ומשפטה בשעה הזאת – משפט מות אשר אין לו חקר – להלקח פתאום מתוך רשת כל-חייה, ובהלקחה ישמע קול כקול קריעת-כל-החוטים, קריעת-צורה נמהרה המבעיתה ילדים. ואף הרופאים, עושי האמת העליונים שבעיירת יהודים, חרדו מאליהם למקרה-מרחוק זה, אשר אחרים דומים-לו יובאו בפי רצים עד סף ביתם; לראשונה יסופר בגיל-חרדה על לכתו בדרך הארוכה של הרופא בן-הנכר, הזר גדול-הצורה הבא מביתו אשר בירכתי הגנים, ובן שעה יואיל ויזדמן גם רופא-החולים האחר, הקטון היהודי אשר חכמתו תאיר בעיניו וגבו אסור לחטוטרת של גבן.

וילד הבית, ילד יהודי האץ אל תהפוכות-עיר ולא אל סבך צמחים ומהמורות בשדה, רץ הפעם ברגל גנובה אל מקור המות אשר נתגלע מעבר כל הרחובות: כמו לא-רבה היתה הדרך, רק כמטחוי קשת המות ביום מגפה, אך כצעדי ילד בחדר אפלה – המהירים והכבדים גם יחד – כן היתה לו הליכה זו ברחובות הצלמות. ובדרך מזה ומזה דלתות סגורות. מחזה אומר שבתון-בעתה בעיירת יהודים, זו הפוערת תמיד את דלתות בתיה במשך כל הימים החמים, כזקנה הפושקת פה בחמה; ובקצוי הדרך, אשר משם ייראה כבר באלכסון בית החצר אשר לאלמנה, ייקרה עוד שער-דלתים צהוב, סגור ונעול על שתי דלתותיו. הילד יודע וזוכר, כי פה מבוא למדור-אכסניה, משמש לכלי-רכב העולים לעיירה, אך דבר-שהיה זה מתמול שלשום הוא רחוק וסתום בדמיונו, ומראה הצהוב אשר לשער מבעית אותו מקרוב ומנגד ככתם מות, גדול לאין שעור כמו עין מול עין. הוא עוקר את רגליו והולך נכחו, כי כן כוח הילד להשלים את תאותו גם בדי זועה; אך בהקיפו כבר את חצר האלמנה יפחידנו פתאום פחד תמהון, העז שבעתים מכל פחד הציפיה אשר ידע בדרך: – לאזניו יגיע רגע שקשוק רגלים, כאילו זקנים וזקנות, הנועלים סנדלי-רווחה לרגליהם, פונים כה וכה בחדר חפצם הבדל, ורגע משנהו עוד יישמע כמו קול-תבלולים זר ומוזר, דומה לחריקת גרון כבושה, כאילו כל הטף נוסך-התאניה נלקח בעוד מועד ממראשותי אם מתה, הנתעבים אף הם עד לבעתה ביום מגפה, וכדובר-יתמות לא שרד פה בלתי אם אחד יחיד מגדולי הבנים, בחור נכלם מזעוק על אב וכובש את יצרו האחרון מקרוב עד המחזה ובכות בכית פרידה מרה, בכית שמורים הנזכרת מדור לדור. והילד, האחד אשר רצה את סוד המות אשר לאלמנה, סב וירץ לאחור, וברוצו לא פנה עוד לראות מאצל בית החצר את הזקנות המטהרות ואת הזקנים הנושאים בלויה.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

חזרה ונתעוררה

מאת ישעיהו ברשדסקי (פרוזה)


זעזועיה הראשונים של אותה תולעה הרגשו לאהרן מנוּסיביטש עוד בערב התנאים.

הזדעזעה לה תולעה זו שם עמוק עמוק, באיזו פנה נסתרה של נפשו, – הזדעזעה לה פעם ושתים לאטה, באופן קל, בלתי-נכר כמעט, ומיד התכנסה שוב, התקפלה ושקטה….

אך מיום ליום, במדה שגס לבו יותר בליזה שלו – התחילה התולעה מזדעזעת בתכיפות יתירה, באופן נכר יותר ויותר. מתחלה רק בערבים, בשעת ראיונותיו עם ליזה, ואחר כך – גם בשעות אחרות, באותן השעות הארוכות והמשועממות, כשהיה יושב על גבי הספרים העבים והגדולים עם טורי המספרים הארוכים –

מפסיק היה פתאם מעבודתו ויושב לו רגעים אחדים דומם, בלי-תנועה, מרוכז כלו בקרבו פנימה, כאלו היה מקשיב באותם רגעים למה שנעשה שם עמוק עמוק בתוך נפשו…

וכשהיה נזכר אחרי איזה זמן בעבודת-החובה שלו וחוזר אליה בהכרה, לא היה יכול להשתחרר עוד זמן רב מאותה ההרגשה הבלתי-נעימה…

מהרגשה זו לא יכול היה להשתחרר פעמים רבות בערב החתונה, ביחוד – כשהיתה ליזה מחוללת עם איזה צעיר ממכריה.

מיצר היה באותו ערב מאד, שאין הוא עצמו יודע לחולל….

מיצר היה כמה פעמים אחר כך ומתרעם על מזלו, שצריך הוא לעבוד משעה קדומה בבקר עד שעה מאוחרת בערב מחוץ לכתלי דירתו, רחוק ממנה, בלי שום אפשרות להניח את מלאכתו פתאם, לא בשעה הקבועה, ולבוא לביתו ברגע שאין מחכים לו כלל…

בשעות הבקר, עד סעודת-הצהרים, לא היה לבו נוקפו כל כך: יודע היה שליזה עסוקה באותה שעה בהכנת הסעודה… בכלל אין אורחים מצויים בשעת-יום זו…

רעיון זה היה מרגיעו הרבה.

לא כן במחציתו השניה של היום, מזמן סעודת-הצהרים עד שעת

השביתה ממלאכתו והחזירה לביתו, בשעות היום הללו היתה התולעת מנקרת כמעט בלי-הפסק בלבו, מוצצת ומוצצת לה שם בעמקי נפשו…

ומנקוּר תמידי זה, ממציצה זו, שאינה פוסקת – נמאסו עליו חייו, היו לו למשא…

הרבה, הרבה היה נותן, אילו יכול היה להפטר מצרה זו:

והיא פסקה פתאם כאלו מעצמה, פסקה באותו יום, שנרשם כל כך היטב בזכרונו –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.