לוגו
אחר חצות
תרגום: שמשון מלצר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מִזְּמַן עָבַר חֲצוֹת הַלֵּיל;

מִישֶהוּ דּוֹפֵק בַּדֶּלֶת

בְּאֶצְבָּעוֹ קַלּיל בָּהּ יַךְ…

מִי דּוֹפֵק קַלּוֹת כָּל-כָּךְ?

מִי לִי לְעֵת כָּזֹאת שׁוֹאֵל?

מֵעַל עֵינַי שֵׁנָה גוֹלֵל?

אָזְנִי אֵינָהּ שׁוֹמַעַת,

אוּלָם הַלֵּב, תָּמִיד הוּא עֵר..

הוֹ, מִי הוּא זֶה הַמְעוֹרֵר

וְאֶצְבָּעוֹ נוֹגַעַת לֹא-נוֹגַעַת?..

וברכּוּת נלבבת כל כך…

אין זה גבר, נגיעה קלילה זו אינה מאצבעותיו של גבר.

ולא דפיקתה הקדחתנית של אשה היא, הבאה בצל-הלילה, נישׂאה בכוח החשק והחטא…

אֵם דופקת כך, אחות.

אך אחותי שומרת את ערשׂ-חליה, ואמי שלי רחוקה, מה רחוקה…

ואני שואל, בלא מבטא-שׂפתים שואל אני:

– מי דופק?

ויודע אני, כי זו הדופקת ולבי שומע, תשמע גם ותאזין לקול לבבי בלא צליל- שׂפתים.

והיא שמעה, גם ענתה לי:

– אני!

רחל? שולמית? שׂרה בת-טובים? מי מן הדמויות האהובות עלי?

אך שאוֹל אין אני שואל; וכבר תקפוני געגועים.

צמאון לראות אותה, רעב…

אני פותח ונותן לדמות להכּנס.

ורק עכשיו מעלה אני בדעתי, שלא העליתי עדיין אור, ואני מבקש לעשׂות כן.

בתנועת-יד קלה היא מונעת אותי מלעשׂות חפצי:

– אין אני ההוֹוה – אומרת היא – שתהא רואה אותי יפה יותר נוכח האור הזורח…

– אני הנני העבר- אומרת היא – שחזר אל עולם-הצללים שלו…

– ועם זה הנני גם העתיד, שעדיין לא התבקע מתוך עולם- הצללים… די לי בקרן-האור החיורת, המסתננת מבעד לסדק שבין הוילאות.

האם עדיין עיני עצומות, שאין אני רואה ורק קולה אני שומע?

והיא לוחשת:

– עיפה אנוכי… מן הדרך הרחוקה. הרשה לי לשבת, לנוח רגע…

– מן הדרך הרחוקה? – חוזר אני ושואל בחשאי.

– מן העתיד בחזרה… לשם מוליכה דרכי, ודרכו של העם… העם אינו הולך אחרי, ללכת לבדי אין אני יכולה, לבדי אין אני אלא דמיון-חלום; ואנוסה אני ללכת בחזרה…

ולאחר שהיא נאנחת אנחה קלה:

– ובשביל דרכי לשם, אל העתיד, נתן לי שמו יתברך כנפים, והן נושׂאות אותי… מעל לעולמות של חלומות, של הרהורים זוהרים… בדרך חזרה, כשאני מתגעגעת על העם ומוכרחה לשוב אליו, אין הכנפים נשמעות לרצוני… אך מַפנה אני את פני אחורה, מיד הן נמתכּוצות… מיד הן מתכּמשות, כנפי שלי… ואנוסה אני להלך ברגל; ואני מתעיפת…

היא עוצמת את עיניה, ואני נדמה לי: אלוהים כבּה ברקיע-השמים שלו שני כוכבים מאירים…

– הרשה לי לנוח – מתחננת היא – אני אנוסה ללכת לשם… אליו… אל העתיד… אנוסה אני לשוב ולצאת אל הדרך… עדיין אין לי מקום ביניכם… תן לי לנוח, ובמנוחתי תשובנה תצמחנה כנפי שלי, אל הדרך הרחוקה, מה רחוקה… אליו…

היא נאלמת. ואני מאמץ את עיני ורואה את הדמות.

אורירית היא, רשת של צללים ואורות.

נזכר אני:

"צְלָלִים שֶׁל מַה שֶּׁכְּבָר עָבַר,

שֶׁל עִנּוּיִים וָפַחַד…

וְקַרְנֵי שֶׁמֶשׁ נִרְקָמוֹת בְּיַחַד

עִם מַה שֶּׁעוֹד לֹא הֹעֲלָה בָּרֶשֶׁת,

עִם מַה שֶּׁהוּא רַק מְקֻוֶּה"…

תוקף אותי פחד.

– מי אתּ? – צועק אני בקול רם. היא פוקחת את עיניה, כבר נזדרחו שוב ככוכבים, ועונה בקול-עוגב:

– כנסת ישׂראל!…

קורא אני בשמחה:

– אַת חַיה? את קיימת? יש בך ממשוּת?

אך היא כבר נחה די הצורך, כבר חזרו וצמחו לה כנפיה, פרחה ונעלמה.