מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חלום האלמוני

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

ימים על ימים הגה האלמוני ביגון המולדת ובקלון תמורותיה אשר לא ידעו רחם; ובאחד הלילות חלם חלום גדול ונורא, – מן החלומות היקרים, המביאים במשפט ערגת אדם, אשר בהקיץ מהם החולם לא יזכור תעתועי נפשו הנמוגים כי אם מראות ממראות שונים. אף זה הוא דבר ממזימות הטבע התמימות, הטבע המרחם על-נקלה ותרופת רחמיו רק אחת: המראה המרחיק את הסובל או המתגעגע מעל פי התהום הצרה אשר ליחיד.

בחלום האלמוני והנה שדה שלג לאין-מצרים ותחומיו הלבנים אחוזים זה בזה מכל העברים עד מעבר לפאתי הרקיע, רקיע מקופל של ליל חורף אשר ענן אחד ישר יכסנו ואדמת השלג מתחתיו נראית גלויה ורחבה ממנו לאין תכלית. מסביב אין כל, וניד החיים האחד הוא הרוח המזעזע קני עשב בודדים, שבלי חורף מתות המתנערות בכל מקום גבנון מקברן הרך; ומסביב אין קול, רק יבבה שרועה, – איומה ולא-נאמנה כצלם מות רחוק – סובבת את אופק הרקיע הצר ונכנפת לתוך רצועת הדרך המפולחת בשלג, היא דרך המזחלות המישירה העושה את הערבות הלבנות מזה ומזה לתאומי ישימון אחד. ופתאום יבוא עוד קול אחד מנגד לקול היבבה, ראשית רעד לא-ברור אשר השומע אותו בלילה בשדה יכירנו בלי-משים כקול תכונת אדם ההולכת וגוברת מרחוק; ובהיות קול החיים מן העבר האחד יארך פתאום בעוז משנה גם קול היבבה אשר מן העבר האחר, ואשר היה בראשונה משך אימה ללא מגמה הפך להיות משך אימים מתקרבים מן המארב. ובין הרגעים, בהקרע היבבה הדקה ללא הד זועה ותאומי הערבה מעברים ינוחו בתומת השלגים, יזדכך שאון המרחקים על כל צליליו המבשרים חיים: קול שחז הולך-ישר מעל פני השלג כצחצוח שכין אדירה, הולם פרסות דומה להלמות פרועה של לב אדיר, הדי שוט עולה ויורד באויר, וצהלת סוס גוברת בראש, – צהלת גרון לא-צלולה המהולה בנחרת נחיריים כבדה; ובהלוך בדממה השעטה והצהלה של סוס האדם, הסוס השועט והצוהל לחיים ולמות, יילוה על אלה עוד רחש סתרים אחד, זה רחש אדם שולח תכונתו לפניו והוא טרם ייראה בצלמו ודמותו. אך עוד מעט, בגבור פתאום מנגד יבבה ממושכה כתרועת אויבים יוצאים מן המארב, יתגלה גם האדם; הוא בא זקוף בחיק המזחלת. עיניו תרות את מוצאי הערבה, פיו מרעיף את חסד אדנותו על ראש הסוס; בעוד רגע יקפוץ לארץ, יסוב את צואר הסוס, יחליק אחת ושתים על העור המיוזע ויקריב את פניו כנגד הנחיריים הנושפות בכל תבונת כוחן; וכיודע את מענה סוסו יתיר בחפזון את הרתמה וישוב ויעלה על רכבו. והנה הוא עומד שם שנית זקוף ובודד, נשקו בימינו, קולו מאיץ בסוסו הדוהר לנפשו לאחד העברים, ויד שמאלו מאהילה לתומה על עיניו המונות מספר לצללים המתרגשים ובאים על פני הערבה. אין עד לאור עיניו; מבעד הענן הם גם הכוכבים, צאצאי השמים המדומים. אך בעיניו עתה אור גבורה, גבורת האדם האחת והיחידה אשר בראותו יחד ראשית מלחמה ואחרית תבוסה תכונן במו ידה החרוצה את כל מעברות הבינים. האיש אשר על הרכב המת, הכרות מסוסו, יכונן את נשקו, רובה האדם אשר למד מן האלים את ראש כוחם בברק וברעם, ובהקף כבר בן-שחץ ראשון את מצפה המזחלת – יכריענו האיש מרחוק.

אור זיקים ונפץ הדים בערבה, ולב האיש יאדיר רגע לקול הנשק; כי ברית היא מעולם בין איש ונשקו להאדיר תמיד איש את אחיו. שנית יתור הנצור את צריו, ובחוגו לאט עם רובהו במקום עמדו יראה למעוף עין אחד את נבלת החיה – פגר אויב ראשון הנעשה כמו דיק מגן קטן למען הנצור. אף חוק-מעולם זה יתן זכר מעט בלב הקלע המתבונן לקלוע אל האויב החי האחר, הרץ ומתקרב והפגר בדרך מרוצתו; אך בעברו לצד הנבלה הנטושה כרץ לא-פוסח וזיקי האש מאדימים בראשו ללא רעוד – יתמהמה האיש כמעט משלוח את כדורו, ימית אחרי כן את השועט מקרוב ועל פניו יחלוף כעין ניד שפתים אומר מחשבה: בן-זאבים. דומה כי הבל התקוה אשר לכל נואש ניסה להפליא גם פה את מעשהו הזר, והנלכד בין זאבים שכח כמו רגע למען תקותו את טבע הזאבים. עתה יחוג עוד עם רובהו לעברים, הרוג בחיות ומנה בדעה ברורה את מספר הנשארות; אך לבו איננו עוד תמים עם מעשהו כבראשונה. מחשבה נסבה מאליה בנפשו, מחשבה מוסבת על עולם-ומלואו אשר כמוהו יחשוב בכפיה כל קרוב-למות, כאילו כל הולך-באמת-למות אנוס ביד הטבע לשוות על מלוא היקום את תמצית תמרוריו המיוחדת; וככה יחשוב האיש, בקלעו עוד אל זאבים כבוטח ובהשכיחו כבר מזכרונו את שארית חציו המעטים במספר ממספר אויביו: – אבוי לנלחם על נפשו ואויביו הם כתומם זאבים זונחי החללים; איש רובה אנכי מימים רבים ולא ידעתי בלתי אם מסת קרב אחת, לאמר: ההורג לרוב באויביו מדאיב במראה החללים את האויב הנשאר, ואף הוא אם יפול יתגדל לנפול כאחד הגבורים. עתה קם ויהי עולם חדש, בהתגלותו מגלגול זוועה אחד למשנהו; עתה היו כולם זאבים וכזאבים לא יחשבו את חלליהם; ובהיות כזאת לא יהיה גם איש גבור כגבורתו…

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

רִפְרוּפִים סִפְרוּתִיִּים

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

בעיקר-הדבר צריך היה לכתוב בשביל “המעורר”, אורגן ספרותי חדש, המתכוון לומר דבר-מה, לא “רפרופים”, ואפילו לא “נסיונות”, אלא מאמרים גמורים, שלמים ומקיפים, על ספרותנו העברית; שהרי למרות הפזמון המקובל: “כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר-האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה”, הנה יש ומחשבה תקיפה עולה על הלב, שאיך שיהיה, ובאוצר ספרותנו כעת יש כבר נשמות גדולת, מצויינות. יש פרץ, הריאליסט החד והרומטיקן המעולה בחדא מחתא, הריאליסט – שאינו מחטט בפרטים וקטנות, אלא הולך ומעלה צדדים שלמים מן החיים בתמונות קטנות, נפלאות, והרומנטיקן – שאינו מושכנו אל העבר, אלא יוצר לנו חדשות,יצירות ההווה והעתיד מ“שיחותיו של ר' נחמן’קה”; יצחק-ליבוש פרץ, משורר “העוגב” ו“מנגינות הזמן” ו“חורבן-בית-צדיק” וי ל. פ. ובן-תמר ולצפ“ר והל”ץ והפרצ“י של תקופת “החץ”; זאת אומרת, פרץ הידען החריף של נשמת-האדם, פרץ החשבן הנוגה ופרץ המהתל, המבקר, המפיץ השכלה, הכותב-הכל. יש מנדלי, הנשר הגדול והזקן, עם עיניו הפקוחות על עצם מהותה של כנסת-ישראל, עם שפתיו הלועגות-המרירות ועם הרחמנות המתיאשת שלו, אשר כתביו ביהודית, לפי מה ששמע “בעל-מחשבות” באחד מפיליטוניו ב”דער וועג“, מקשטים את כלי-ביתו של כל פועל יהודי בלונדון (הלונדוים גופא הלא יודעים עד כמה יש אפילו מקצת אמת בשמועה זו!…) ואשר כל כתביו הבטיחו משכילי-אודיסה קודם החורבן, כמובן…) לתת לנו ליום-חגנו, שהיה צריך להיות, ואנחנו השיבלים הבודדות, כה שמחנו… יש ברדיצ’בסקי, תלמיד-חכם ומשורר זה, ששנה ופרש ונכנס לפרדס ואינו פוסק עד היום הזה מלהפליאנו בגילויי-נפשו, שכולם פיוּט קרוע ומשונה והעצב הישראלי שבהם עורג תמיד אל עולמות שאינם שלו, והוא נכנס וחוזר, חוזר ונכנס… יש, לאחרונה, ביאליק – גולת-הכותרת; ירמיהו ויחזקאל בהתפתחותם הנשגבה… והנה – דוד פרישמאן, האירופי היהודי, שבצחוקו המיוחד ממוזג שלנו ושלהם באופן יפה למאד והספקנות המרירה עוד סוככת עליו בכנפיה… יש גם הלל צייטלין, טהר-הלבב וגדל-הצער, יש… בקיצור, אילו היו לנו מאירים, אילו היו לנו רוצים-להבין, אילו היו לנו בֶּלינסקים, ישׁ, סוף-סוף, אצלנו מה להאיר ומה להבין! ובמחשבתם של קומץ האנשים העברים העובדים כבר ב”המעורר" אכן תתנוסס התקוה, כי לעתיד יעלה בידם לעשות איזה דבר במקצוע זה, אלא שלעת-עתה הן עולה בחלקם של אלה רק להצטער ולבלתי הסתפק…


“ספרותנו שָׁמם עליה עולמה”, “תלויה היא בנס”,“פרוצה היא ואין חומה”, “אינה כלום נגד הספרויות של כל עם ועם הגדֵלות ומתפתחות על פי דרכן” – מי לא ידע כל אלה? מי לא יראה כל זאת? למי סוד, שאין כל קהל עברי? מי תם לבלי להכיר את חזון-הגוויעה? מי עיור לבלי לחזות, שהכל הולך לבאר-שחת… אלא על מה יש לדון? על דא יש לדון, מדוע אין רואה גם את כל כובד-המלחמה, ששארית חיינו הלאומיים זו שופכת מול כל הפרוצסים השונים, שיש בהם חשובים ויש בהם רק מדומים, הבאים כולם לבלעה חיים? מדוע אין רואה ואין מתאושש להרים מאשפות את “הדלה והראשה”? מדוע לא יבואו לעזרתה הגואלים, הסמולנסקינים, אשׁר אליהם תשַׂבֵּר, תחת בניה, הרוזנפלדים השׁונים, אשׁר עזבוה ובנחת-רוח?


כי, יאמרו מה שיאמרו וספרותנו העברית, על אף אויביה ולמרות שויון-הנפש המחפיר של בניה, נכונה עדיין להילחם על קיומה, לפרנס את רוחו של העברי בן-הדור, ליצור מתוכה, להכניס “מן החוצה האוהלה” ולבלי היכנע. אמנם, כל אורגני-חייה בכבדות יתנהלו; אמנם, “הוצאותיה” נתונות במצור ובמצוק. “אחיאסף” הרי היא כאילו אינה; “השילוח” אינו מתקבל, ול“הברכה” שׁהיתה צריכה לבוא בו, כבר כלו עינינו מיחל…ובכל זאת… ובכל זאת!" – יאמרו הבונים.


… בעת האחרונה יצאו לאור קובצי מאמריו הדעתנים של אחד-העם והיהדותיים-האנושיים של יוסף קלוזנר תלמידו. זלמן אפשטין הוציא לאור את הכרך הראשון של כתביו העדינים; כתבים אלו, אומנם, מִסִפריהם של בינונים הם, ויש שהנם גם זרים לנו קצת, אבל חביבים-חביבים הם גם בזרותם ובקולם של לפני עשרים שנה… נדפסו גם כתביהם של האדונים: נ.סוקולוב, בוקי בן יגלי ומרדכי בן הלל הכהן. הוצאות “תושיה”, “הספר”, “יבנה” ו“האור” חזרו והדפיסו את פייאֶרברג, יעקב כהן, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, נומברג. נאספו גם ציוריו הנלבבים של א. ז. רבינוביץ, זה בעל הכשׁרון לא-הגדול, אך היהודי הרַגָשׁ, הישׁר, הקרוב, הפשוט; א.ז.רבינוביץ – בן פלך מוהליב, בן רוסיה הלבנה, מקום היהדות הממוזגה, בן ארצם של צדיקי חב“ד ושל עודרי ספרותנו החדשה כסמולנסקין ז”ל וראובן בריינין יחיה. הוצאת “חברים” בווארשה התחילה לתת קונטרסים פופולאריים ונאים להמון-קוראינו. וכשרונותיהם של שניאור, ברקוביץ, שופמאן, גנסיון והירשביין הולכים וטובים לעינינו, למרות הכל, למרות הכל… סוף דבר: לא דעכו עוד כל הניצוצות, לא תמו!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.