מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

האלמוני

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

האלמוני, האיש ביהודה אשר ידע חלק רב בנסתרות התבוסה, נשא בימים ההם מלוא-חלקו גם בתעלומות הזכרונות. כי הטבע, ראש וראשון לכל שוכחי הצדקה, מחונן משנה חנינה את נפש המאושר המלאה: ברצותה תדמה לה דבר רחוק או מוזר בפאתי דמיונה, וברצותה תאסוף אליה גם את כל שלוחות דמיונה הלאות. והזכרון הנאמן, – הציר אשר לא יאבה לשוב חנם על עקבותיו – מסובב כה וכה את הנפש התפוחה והסגורה, ומזמזם מבחוץ את יגונו או תוכחתו כזמרת מרחקים ערבה; אך הנפש הריקה כאילו קולטת בכפיה את כל הבא למלאותה, ואם רחבה היא מהיות מחבוא לא-נחשב לנצורות יום יום אשר ליחיד – ועשה הטבע למענה בתבונה גדולה וללא רחמים וברר לה זכרונות שלמים, לא מצוררי-פנים ולא עלגי-לשון, הממלאים אותה מן הקצה אל הקצה כמלאות המים השלמים תמיד את הנאדות.

אז, בשכוח רבים ביהודה את תעתועי הצפיה אשר לפני יום ההתגלות, ובשכחם עוד את שוחד התאוה הגדול המסלף מחשבות גורל, וברבות מחדש ביהודה גם כאלה האומרים: נתחכמה ונבחר לנו מכל מסת המולדת רק כראות עינינו וכאות טבענו – זכר האלמוני ימים מלפנים, ימי-ראשית אחדים בבואו לארץ ובשבתו כרואה בודד לנפשו במצודת בחורים עניה ורוחמה, היא חוות-ירכתים קטנה אשר באחת המושבות. הקרואים-למולדת במקום ההוא נמנו לחבורה קטנה כשנים עשר איש, מעין מקימי-שבטים בעצם חייהם המעטים והנדחים, לפני הולידם את העם הרב הבא אחריהם; בית אחד היה לכל החבורה המסתופפת הזאת, אשר לא נודעו עוד ביניהם תושבים-לצמיתות, ותכונת אהבה אחת אפפה את כולם, מן הצעיר בצעירותו המביט לאדמה חדשה ועד הראש, יהודה שמו, אשר כבר ידע להתבונן אל טרשי השדה כאל סוד נושן של טבע דברים. וכזאת היתה תכונת האהבה ההיא: להשתאות במלוא-נפשם לכל דבר המתרגש עליהם במקום המולדת הקטן, ואם גם רגיל ועניו הדבר והוא מבקש, כביכול, רק העפת-עין בלבד – דומים מאד בזאת לבחורים בימי אהבתם הראשונה אשר תואר העלמה יתראה לעיניהם יום יום רק ברמזים חדשים. בשבתם ברוב-עדתם אל שולחן-התמיד יש ונפעם האחד במאור עיניו למראה ככר הלחם התמימה המתכרכמת בטובה עד לירכתיה, או לטעם הזית הצורב, או לתוספת המנה החוזרת המוגשת כמנחה ביד נערת העדה היחידה, היא נזירת הבית המבשלת אשר לא תעניק גם בעיניה מותר חיבה לאחד הבחורים; ובסעדם לעת ערב למועד רווחה, דומים בשלותם ובמראיהם הדל למעטים ונדחים אשר יעשו בלא-מורא תחנת ערב ולילה על בדל ארץ נכריה, ואיש-התור מחלק להם בדממה את חלוקי החינין הלבנים, מאכל המנחה המר המושך עליהם ערב ערב מעט חנינה חדשה מעם עתיק הקטב החונה במקום, – והפכו פניהם ברגע ההוא נכונים וברורים שבעתים; ובשבת הבחור יהודה, העניו בנגלות מכל אחיו, אל פאת השולחן, ומנורת העדה הדלה מוקרבת למען עיניו, והוא רושם בעט על ספרו מספרי משק שלובים כרשמו לילה לילה בענוות כבודו, – אז נראה האיש כהוגה באחת הגות מקומו ונכאיו, חלקו בהגות המולדת הגדולה אשר תקצר עיניו מראות את אחריתה, וכל בחוריו יחד נסבים עליו מרחוק, כמעיינים בספריהם או כעוברים בשעל אנה ואנה בין מצרי החדר, ואף הם כנסוכים כולם הגות, הגות-מולדת לישראל הדומה עדיין בימים ההם לשפך ערפל רפה הנובע מתוכו, ועיניהם דורשות פעם בפעם אל הרושם ההוגה ובמבטם אהבה שאננה: – היא האהבה יקרת התמימות, רחש נפשם של בחורים, הנגמלת פה ליהודה עבור היותו כמושך על כל העדה את הגות האהבה אשר למען המולדת, והיא היא אהבת בחורים מתאפקים לגבר עניו, השכיחה בעולם האהבים הגדול, אשר רבים יראוה ולא יבינוה – גם בהיות לנגד עיניהם מקרוב או מרחוק אשת החן היוצרת אהבה בגלגולים.

אך גלגולי האהבה הנגלים דבקו בבחורים ההם בהגיע להם מועדים לקדחת והם לוהטים על משכבם בעצם היום ונפשם, הפעורה בכוח החולי, לא תתבושש בכל הגיגיה הבלולים. צפחת המים למראשותי החולה העזוב לעצומותיו, דממת שמורים על פני מיטת הירכתים הצרה, והראש הפרוע בשערות עלומיו ישעה ויצנח חליפות כנסער במסת צפיה; רגע תפקחנה העינים וצבען יהיה צהוב עכור, כצבע הרמץ החי אשר נגלה זה עתה מתחת אפרו, והן מביטות נכחן במבט עמום וישר, הוא מבט הרואים בחולי או בחזון או בקרבת המות אשר לא יפחד להתייחד בפני זרים, כי לא יבדיל הזר אף חלק מן הדבר הנראה אליו; ופתאום ניע שפתים וניב נמוג-ממלים, ואחריהם חיוך רצון על פני השפתים הנאלמות, – כאילו התרחשו פה כהרף עין במחזה לא-נראה מורא-התאוה אשר לפני התגלות וכליון הנפש המתוק אשר לאחריה. רגעים שלובי-יחד באים ועוברים, רגעי חולי המנצנצים, כביכול, בנצנוץ עמום וחיים יחד בדמות אשכולות; אחים מן העדה הקטנה נכנסים ויוצאים, ובצאתם תשוב עת החולה לזהרה החי והדומם, כשוב אשכול הענבים הגדל אל זהרו הרוגע בסור מעליו היד הנוגעת; היום הולך ורפה ורהב החולי הולך וחזק. האיש על-משכבו נאנק, חורש בחזקה את מצחו הצרוב, ממולל כנואש את ידיו הצונחות לעברים, אף ישים פעם בפעם לפניו סתר דאבה: – דומה הדבר כאילו אחרי ההתגלות באה בלי-משים שעת התבלולים הקטנים העולים מאליהם בעיני נאהבים נפגשים, וזה הנאהב הקודח נאנח חליפות ממדנים בלולים ומתאפק לאחרונה במחסור כל תקוה. ופתאום תקרענה שפתיו והוא נותן את קולו בזמר ובשיר דברים; הוא מזמר פסוקים ממזמורי תהלים ועל פניו עדנת נצחון, כאילו הבין פתאום מנפשו מה דרך הדיבורים אשר ייטיב להתנהל בה בדברו באין-רואים אל חזון המולדת הקדום. הוא מזמר וחדל. כאוהב השומע לאחרונה מענה שלומים נכון, הוא מזמר ומתעלף ללא הגה וללא זיע עפעפים וללא רפרוף נשימה, וארשת רזים על מצחו: – דומה לאוהב נצרף מצפיה אשר כמהה אליו לאחרונה עלמה עזה באהבה.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

מכתבים לגולה: מכתב חמישי

מאת אהרן דוד גורדון (מכתבים)

ידידַי!

כותב אני לכם מעתה בעברית, כי אני רואה מעתה אפשרות, והאפשרות מחייבת אותי לכתוב לכם מעתה בשפתנו.

הרבה עבר עלינו ועליכם מן העת, שכתבתי לכם את מכתבי הראשונים, מתחילת המלחמה העולמית עד היום. הרבה נשתנה, נשתנה קודם כל, כמובן, לרעה. הרבה נעדרו מקרבנו, הרבה נהרס ונחרב. וירידת הרוח האנושית הגדולה, הנוראה, שבאה לעולם עם המלחמה ועם ה’שלום', חיבלה גם את רוחנו עד להשחית. ירדנו פלאים בארצות הגולה, אבל גם בארץ-ישראל ירדנו.

אולם אין רע בלי טוב. יש לציין גם ניצוצות מאירים. והניצוץ היותר גדול, הניצוץ הקיים והמתגבר מתוכו, המבטיח להיות לאור מאיר את כל דרכנו, לרוח מחיה ויוצרת את כל עבודתנו לתקומתנו, היא תנועת ‘החלוץ’, תנועת הדור הצעיר לארץ-ישראל, לעבודה ולעברית. הנני מדגיש: לארץ-ישראל, לעבודה ולעברית. במקום הזה, לעניין שפת מכתבי מעתה, חשובה לי בייחוד ההדגשה על העברית. זכינו לראות אלפים צעירים וצעירות באים לארץ-ישראל לעבוד, כשהרוב הגדול מהם מדבר עברית, וביניהם לא מעט מדברים יפה מאוד. זכינו לשמוע מפי חלק מהם תוכחה, האשמה, על אשר אנחנו, בארץ-ישראל, יותר מדי סבלנים ביחס לדיבור הז’רגוני, פחות מדי קנאים לעברית. בעוד אשר עד היום – ומצד ידוע גם היום – הורגלנו לשמוע תוכחות והאשמות ממש הפוכות: על אשר אנחנו יותר מדי קנאים לעברית, על אשר אנחנו מכריזים חרם (כך מכריזה המליצה האידישיסטית) על דוברי אידיש, על אשר אנחנו ‘קובעים צנז’ לבאים להיבחר לאיזה מוסד ציבורי בארץ-ישראל, בדרשנו מהם ידיעת השפה העברית, לפחות בדיבור.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.