הכזב הנעים, הוא המאסף לכל השטנים האוהב אהבת-בוז את העייפים, ארב לאלמוני בכל נפתולי יגונו – כארוב מאסף הציידים לחיה בורחת העוכרת את כוחה במנוסת תעתועים. וברפות לאט לאט כוח היגון אשר לאלמוני, כי תמו ימי המצרים וכל חונפי התבוסה למיניהם חדלו לכלכל בלא-יודעים את היגון הכבד הזה – נראה הכזב בכל אֲזֵנו ותכונת דרכו להתייצב כשטן בשביל האחרון, מקום שם מוצא-הכפיה מן היגון אל כל בינת-עתים אחרת. וברמזו במתק עיניו הנרחבות, עיני כזב השואבות בלי-משים כל הזיה רחוקה, שלח לקראת המתקרב מאמר חונף, ראשון, זה המשמש דיבור-מתחיל לכל הכוזבים הוגי-המחשבות:

– העולם מתחדש.

האיש נרגש בן-רגע מתמהון; כי בפלגות גורלו הרבות הבין תמיד לשאוף רק אל התשועות הנפרדות, תשועה לתקופתה ובמעגל חידושה המיוחד, מובלעת בתוך חוטי החיים הדקים ומאצילה גם מעט נצנוץ מחדש על רקמת העבר הקפואה, – ומימיו לא ראה מפתח עולמו התחדשות דומה להישנות-חיים בלתי משוערת, מין תחיה מתבקעת מביצי עבר עבשות אשר הדוגר עליהן יהיה הגורל המביט לפנים ולא לאחור. אך עוד זה נתון לבחילת בינתו, בעשותו גם לה דמות אמת – והכזב נשא שנית את קולו, קול נכון ושש-לספר אשר גם נבוני-אדם מעטים לא ישמעו כמוהו מפי האמתות הלאות תמיד כמו לאחר עמל. והאיש שומע: עין בינתו עצומה, כעיני הצמא המשתוחח אל מקור מים לא-נודע בטהרו, ולבו שותה בצמאון-בחילה את הדברים המפכים. וככה שח הכזב:

– בעולם המתחדש יזחלו גם הכפותים-לתעודה בעקב החוגגים; שעה אחת, שעת-עולם לא-קצרה, ישובו המון בני עמך להיות חולים מתנכרים מתהלכים בחוצות הגויים בחלים ובצהלת לבם, זו צהלת הלב היתרה המצויה, – כגמול רזים – אצל אנשים חולים המעלימים חלים ומאריכים ימים עד-בלי-די בחלים הנעלם; וזה מקוה ישראל במזרח אשר אמרתם כי ירוץ אליו ממרחקים כל איש איתן או טהור ביהודים – יעמוד ימים רבים מעלות על גדותיו ועל פניו תשלם לאט לאט ירוקת הקדושה. ואשר רבים מכם, השוכחים את מחזורי הדברים, ראו כמורד האחרית וכל מוצל ממנו כקם מן האנושים היהודים – יתגלה ויובן ויאומת למועד ההוא כמאפלית חלוף, כליקוי-מזלות לזמנו אשר צאן אדם נבהלו מפניו עד-תום וגם מהרו אל דיר הצאן הנבדל כמו לעת הלילה. האם מעטו בעולם הרג ורשע ומופתי זועה אשר בשלום מחזורם נתגלו כולם רק כלחץ הגלגל בין ירידה לעליה, כשחק הגלגל המתיז זיקי מוראים? זה הגלגל החוזר מוריד ומעלה, ובהֵעָלותו יעלה גם רבים מקרבכם, אתם המשקעים זה דורות את כל בינתכם בתואר עולם בלתי-משוער, דומה לבובת-ילדים מתפרקת על-נקלה אשר רק מהיותה בובת-צעצועים לא יבחלו בה גם במומיה הרבים; ובשבת גם אלה במרום הגלגל ידמו באמת לילדים לקוחים ממשחק כבד ונתונים על מרכב גבוה, – אשר בראשונה ירעימו פנים ולאחרונה יצהלו מפחד מתוק. מה יצהלו פניהם ההולכים ובוטחים, ואם גם לבם הבודד ידאג ויכמה וישתאה מעט אל זחל אומה הרוחש שם במזרח בתבונת-גבהות של פרפר; הצהלה הגלויה והבהלה הנסתרת לא ירהבו זו בזו, אף לא יכירו בבריתן הדוממה אשה את אחותה, – משולות לתהפוכות הגלגל הסובב המתלכדות בלא-יודעים למחזור שלם, אהוב הטבע וחפץ כל גורל. זאת תהיה מחדש ההתגלות הישראלית המופלאה, המכלימה והמחכימה גויים, לאמר – בלמדה אותם להועיל את פלא הנפשות הנקטפות, אלה הנפרדות בכל יפין מעל שרשיהן והן מרטטות אחרי-כן אגודות אגודות בכל צורות נכר, משולות עד-תום לפרחים נקטפים הנותנים את ריחם בבזיכים זרים. גויים יחרשו למראה, ובני עמך, – שאר כל העם הרב אשר אל-עולם חלק לו מקדם רק שדה מולדת נעבד – ימצאו מחדש את לחמם במלוא הגלגל הגדול, את לחם הקנאות הישראלי הנחטף והנגנב והנגזל בגלל היותו לחם-מאפה רך ונעים.

אך הזכיר הכזב את שם המולדת, כדרך הכוזבים אשר לא יבחנו בדברם את כבוד מליהם – והאלמוני נבוך מגעגועים. ובאד הגעגועים נמוגו מהר גם שניהם, הכזב הנעים וקולו הנכון…