מכל חקרי האהבה, הדוגלים בשמותיהם הברורים, ימעט עד-מאד זה אהב-הלב הנאלם הפוקד לפעמים איש-ואשה לשעת-בינים קצרה ועוטף אותם יחד באד תעלומה. מעש אהבים אין בכל היעוד הנרפה הזה, ועל כן לא יצלחו לו גם האותות השנים אשר לכל ראשית אהבה, חיל האשה וגיל הגבר; חיבת-פתאום כזאת צרה היא מהכיל את השפק העז, את עוזר-הנאהבים המצביא בסתר המון ערמה ורוך וכליון נפש, אף נמהרה היא תמיד מהחל וכלות תחבולת חשק קטנה או גדולה. אחר גם יחש משפחתה, כי קרובה היא לגבהות הנפש מאשר לנבכי המאויים; אחות היא בלי יודעים ליצורי השירה למיניהם, אלה מופתי היצירה הקטנים אשר אינם מעשים כי אם משלים למעשים ופלא שוכן בהם בכל זאת להאציל מחן בינתם על משל כל-החיים בשלמותו.

באחד הימים החדשים, ימי רעה ראשונים הגורפים אחריהם ממקור התקופה הנפתח זרמת נצורות עכורה, נכנס האלמוני אל בית-קפה להשבית יגונו בצהרים; כי ככה עשה האיש יום יום לשעה הזאת, שעת הנשכחות היתרה אשר בחצות היום, שעה הגלגל הגבוהה בצהרים אשר גם כעס וגם ששון ייראו בעתה הקצרה כמראה של מטה. ובלכתו אל ירכתי האולם והוא סוקר בצדיה את היושבים, כדרך עין אדם השוקדת היטב בכל מקום מבוא – ראה בעברו פני אשה טובת עלומים, והפנים מתוודעים אליו בחפזון במאור הבעה מלא, לאמר לא במבט רגיל של אשה זרה המיטיב או גורע הבעה בכוונה, כי אם כמבט הילד הצופה פני זר אשר פניו ועיניו יהיו רגע לאחדים. ובשבת האיש על מקומו עוד המה כמעט בקרבו זכר השילומים המעונגים האלה, חלק יחידי גברים מנשים בוחנות-זרים; אך כדרך גבר בוחן הרפה האיש עד-מהרה מן הרמז הנמוג הזה. רוחו לא הוסיפה לחקור, עינו נפנתה רק אחת ושתים כדוברת לעבר האשה היושבת לנפשה ומראה כזרה ולא-מתנכרה; בשגם כל המקרה נולד בהבל הדלוח של בית-קפה, מקום שם רבים ימליטו מרפיון נפשם ורבים יאמצו להם מרוב ענים נפלים תפוחים של רוך וחיבה, דומים בחייהם הקצרים למדוזות הללו הנבראות ממסוס נוצץ. מי גבר ויחפש את אחד מפרפרי מזלו הקלים בקרב ממזרי אולם אלה, הנרמסים על-נקלה בין כרעי השולחנות השאולים? – האיש שגה איפוא כרגיל בלהג החוזר של העתונים, השקיף על פני השולחנות המסתאבים ומתחדשים חליפות, והוא גם הצמיד אליו לאחרונה את העמית אשר ישוחח עמו את שיחת יומו, – שיחת צהרים מוזרה, בדלה מכל ענין עיקש ומכל דאגת יחיד, זולפת בטהרה כביכול על פני שולחן אבן קטן שבבית-קפה, שיחת קרבן בעצם הצהרים אשר המביאים אותה לרצונם הם ברוב המקרים אנשי-לב דלים וחסודים והם מקריבים את מותר דמיונם לרוח עולם בלתי-נראה, זה האחד הנעלם הדורש מעם האדם שיעשה קבע את התרוממות לבו. והנה כמנהגם יום יום נגעו המשוחחים גם בעניני המולדת, אשר היו בעת ההיא כילדים אהובים הכואבים מאד בראשית מחלה; אך הפעם היתה עם האלמוני כמו תשוקה יתרה. בדברו על התבוסה דלה ביד שוקקה את שלוחותיה אשר מפנים ומאחור, וברמזו פעם בפעם על צרי העתים אשר אין לו חקר – המתיק כל תקוה, הכניע בכוח דמיון גם את טבע הדברים הרע והאכזרי, זה המתגלה תמיד ברוב כוחו בראשית כל צרה; וככל אשר ארכה השיחה בפחדיה ותנחומיה כן התגלם ברוח האלמוני תואר דמיון משונה: דומה היה לו כי הוא נשתנה בסתר ואיש עמיתו לא ידע. ורגע אחד, – בהאירו את עיניו למול איש שיחתו והוא מדבר טובות ונפלאות על תחלואי המולדת, כאב אל ערש ילד חולה המספר פתאום חזון מרפא מתוק – נתבהר הדמיון הזה גם בנוגה משל, והאלמוני אמר בסתר לנפשו: – כשנים אנחנו הנועדים בתאות חברים לקראת מערכה, והאחד בטרם צאתו שתה מן היין המגביר ולרעהו לא הגיד. זכר האשה טובת העלומים שטף פתאום בעוז משנה את לב האלמוני, כאילו גאה ממשל היין; עתה לא היה עוד במופת האהבים הנמר כל כחש, כל הבל, כל גאות-חנם. הוא פרפר בלב כמכוה גורל קטן, דומה בזאת לכל מופתי האהבים הקטנים אשר בבואם לראשונה כמו ריקים בצלמם ובדמותם ישובו שנית בצלם הזכרון והם יקרים ונאמנים שבעתים. האיש קם ממקומו, ובנדבות רגעיו הרוגשים לא אבה לדרוך את עיניו אל ירכתי האולם ולתור בצדיה אחרי האשה הזרה; הוא גם לא נואל לבחון בעין הדמיון את נטף הנפש המעט מן המעט המצוי כסם חשק חריף בכל מבט מחשבת של אשה. רק מחשבותיו גאו, בדברו עתה שנית ושלישית על המולדת; משא דבריו התנשא, עשה לשונות צבעים, – כלהבת אש בהיזרק לתוכה חומר בועד חדש. גאון האהבים הקטן נשרף כליל בנפשו ועשה כמו רגע אור עז בדמיונו, זה הזבול החיצון הסובב כל נפש יקרה; כי כן יעשה כל גבר מגברים לכל להטי המזל הנאוים והקטנים ולא ישאיר מהם שריד לתחבולות חיים. גם סלסולי דבריו היו הפעם כחדשים, מעין סלסולי אפר ענוגים לאחר שרפת מחשבה; וכה אמר לאחרונה לרעהו, בפנותם יחד לעבר המוצא והאלמוני עוד רואה שארית מוקד בלבו: – האין גם בזאת כמו צדק לא-נחקר, אשר המולדת תהיה לנו מעתה ולימים רבים כמו זרה ולא-מתנכרה, דומה לאשה אוהבת בסתר אשר תחונן את אהובה לעין רבים במבט מחשבת – ואהובה יתחזק מאד בכוח המבט הזה, המדבר דבר לימים צפונים, לאחרית עונג ואמונים? – ובכלות האלמוני את דבריו והנה הוא עומד ליד שולחן הפדיון, ובקרבתו האשה הזרה המדברת בלשון-נכר אל הנערה המלצרית. הוא ראה עוד רגע את מבטה-אליו, מבט כולל את מאור כל הפנים אשר דיבור השפתים הזר כמו שם לו סתר-משנה; ואף הוא הביט בה בלי-חשך, מעת דברה כמתנכרה ועד צאתה כזרה, ולבו המה מיגון תעלומה.