רקע
יעקב שטיינברג
ממרום הגג
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

אז, בשחת כבר התבוסה כל תקוה קרובה ביהודה, לא נתנה עוד הארץ את אותותיה נמרצים כולם; כי גם התקופה הרעה, – התקופה היולדת אשר לא נכיר פנים אל פנים את גורלה המוליד, – לא תדע או לא תאבה לברוא תמיד לידיה פנים חמרמרים. וביהודה, אשר הרתה בימים ההם חליפות לחרון וליאוש ולכלימה, המליטה רוח העם את ממזרי בטנה, את המדנים הרבים והקטנים אשר היו לפושקי שפתים מראשית ילדותם ואשר הערימו מאד גם על הורתם; ובעיפה מלדת את כל אלה – קראה יום מועד ותצא לטופף בחוצות, ואת ילדי המדנים הנכלמים כלאה בבית.

ממרום הגג ראה האלמוני תהלוכת רבבה, נדגלה באנשים ונשים וטף, וזקני הקריה עוטרים עליה מפנים והנערים הרנים צמודים אל שוליה מסביב. מראה האדם הרב, הנלכד במצרי הרחוב האחד, הרהיב בראשונה את האיש הצופה, כי צבא אדם רב הוא מראה ממראות הרזים אשר הרואה בהם לא יבקש את חשבונם ורק יכיר בהם את תאות העולם; רינת הילדים הבלולה, זו אשר בהישמעה יישמע מתוכה תמיד גם קול העתיד הסתום, אצל ברגע הראשון על האלמוני כעין מבוכת פלאים, כאילו מחיק הרחוב צפה ועלתה כנגדו אבהות-אלף, רגש-אבהות קדוש להמון ילדים יחד אשר לא יכילנו לב אדם יחיד בלתי אם בחגי עם קדושים; גם שלטי הבד על מקלותיהם הדלים, המון דגלי צרה קטנים אשר ברבותם מאד יסכנו יחד כנטפי דמעות, אף הם עוד רחפו רגע לפני עין האלמוני כהמון גלגולים לא-נכונים, אלמי-פה כגמלים, אשר צרת העם המבוהלת מצאה בן-לילה בדרך גלגוליה הראשון והיא רשמה עליהם בחפזון את אמריה הבלולים; ועל כל אלה עלה קסם-הלכת של תהלוכת יהודים, יהודים באלפיהם ההולכים אל מגמה בזקניהם ובנעריהם ומגשימים לעין הרואה, במצרי רחוב אחד, את כל משאלות השלמות הישראלית הפזורות מדור המדבר ועד הנה. – אכן רק רגע שכח האיש ולא זכר כי יש דבר אשר קורא לו ראות יהודים והוא מין הדרכת הפרצוף, לרוגז או לשמחה או לערמה, אשר הטבע נתנה היטב לנשים למען גאול אותן ממעשים רבים ואשר באחוז בה אנשים תהיה להם רק כבערות חיים נלעגה; ובזכרו זאת לא ראה עוד את זקני העדה כהולכים בראש בשארית כוחם, למען יראה אויב מן המארב את מצחותם הנובלים ויבין בלבו כי נושן מאד חרי כל הקהל הזה, וכיושנו כן יהיה עוד לאורך ימים; כלוקחי כבוד ראה אותם אחרי כן האלמוני, לוקחי כבוד ובושים גם יחד מחלק כבודם בתהלוכת המשובה הזאת, דומים בלי-משים, – בהגבירם את צעדם כגבורת האנשים הצועדים אחריהם או בהניעם מראש את שפתיהם למען לכוד את סלסולי הרינה השלוחים מאת הילדים, – לנשים זקנות הקוראות בככר השוק למחולות מחנים והן מחוללות עד-בוש בחג הנשים ובפניהן גאות זקנה מבויישת. ואף הילדים, – אלה בחירי הדור הקטנים אשר בהקהלם יחד לא יקל כבודם והמון חייהם עוד ייף מאד בגדול קהלם, – אף הם היו כנלעגים באשמת נפשם, מין קהל נפשע של נערים יהודים אשר נצמדו בין-לילה לטבע הוריהם המתראים; הם רננו בכל תפוצות התהלוכה את פסוקי הכעש הקצובים, אך אָלותיהם המושרות עוררו בזכרון השומע מחזה של נערים יהודים המשתעשעים בצום התשיעי על פני ככר החצר של בית המדרש וזורקים לעברים וללא-מגמה את אגסי הברקנים, זרוק ואסוף מחדש את המזיקים הנכלמים. ואשר בתווך, האנשים והנשים המתנהלים ללא כבוד נאלמים וללא רהב תרועה, אלה צעדו באשר צעדו ודבר לא נאצל מעליהם, – מלבד רמז אחרון אשר לא יבוטא בדברים, כעין סיום של משל נבער ומכאיב לב.

ושמש החורף, מאדימה במלוא טבעתה ללא צל שולים וחופפת כנעלה על פני קצוי הרקיע הירקרקים, ירדה בהדר עדנים אל בין צבעי השקיעה הרכים, ורוך היום האחרון נאצל כדבר אשר לא יבוטא, רק כסיום למשל רזים המיטיב לכל לב. ובהיסגר שפת השמים על פני השמש השוקעת – התפשט במלוא חלל האוויר אור חכליל, מהול למשעי בירקרק הרקיע העליון, ולאור התמהון הזה שקט העולם ויהי כעומד באחד מרגעיו החמודים, לעת צאת כל רמזי החיים בצלמם ובדמותם ולא עת עוד לבחון באיבה ובאהבה או להבין ביגון ובשמחה. ובהתנהל עוד התהלוכה באור החכלילים הזה ותמוג כמעט מהיות מראה עינים נכון; וכל רמזי האיבה והאהבה אשר לקחה עמה בצאתה, איבת אויב ואהבת מולדת, צפו ונמוגו לאטם בתוך חכלילות העולם, – דומים בצרופם לכף עננה קטנה, מחציתה צחורה ומחציתה כהה, השטה ונמוגה בלאט בשפרירי הערב.

המלצות קוראים
תגיות