מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בחלות הילד

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

בימים ההם חלה ילד מילדי האלמוני, והוא האחד אשר אביו אהבו עוד אהבת סתרים על פני כל ילדיו ובגבור מחלתו בחפזון והאם צופיה כל היום לחדר החולה וכוח רחמיה עוד כחדש עמה – ולא נתנה אבי המשפחה לקחת את חלקה בליל השימורים הראשון; ויעשה כן במצוה ובאהבה גם ללילות הבאים, ולא פתר לאשתו בדברים את עקשות חפצו. ותשמע האשה פעם בפעם בקולו, כי בהיות הסכנה הנמהרה בבית המשפחה תקטן בעיניה האם האוהבת בפני האב הרחום; ובלבה אמרה כי כן דרך האיש הזה להעמיק כוח עד מאד בכל נסתרות הרעה והטובה הבאות מיד הגורל, תחת אשר בכל נגלות הגמול והמחסור ינהג לעתים כאיש נרפה.

והאלמוני כבר ידע בסתר את סוד דמיונו כדעת דבר אשר לא יוגד לאחר; כי אמנם יש דברים אשר ידע אדם רק לנפשו, מהיותם אחוזים בהמון נימי נפש, ונתינתם לא תתכן כאשר לא ייתכן מתן הנפש עצמה. עוד בעצם היום ההוא, בשובו הביתה ובבשר לו אשתו את מחלת הילד, התאפק מהחיש את צעדיו לחדר המשכב; רק רגע ארכה שהות הביניים הזאת, וגם מבוכת מחשבה היתה אז בקרב האיש, אך בעברו אחרי-כן את הסף ובצעדו אל מראשותי המיטה – זכר את הגות האבל אשר הגה מן הבוקר על דבר המולדת, ובזכרו זאת נראה לו יגון המחלה המתחיל כמבעית או נורא לאין תכלית, דומה לזועה ולא לצרה המוקפה מסביב פזורי חיים ומקבלת מהם גם מעט חנינה. הוא השתוחח על הילד ויחפוץ בכל כוחו למחות מעל פניו כל הבעה זרה, אך גם חנינת פיו הראשונה היתה כערמת חרדה, לא כתקות אב טהורה, – כדברו תמיד אל ילדיו בימי ענים. ובשבתו אחרי כן על שפת המיטה, והוא מלטף בדממה את יד החולה, נאלם רגעים ארוכים מדי, די זמן לבחון היטב בהרהוריו אשר סובבו כולם על המחלה ועל תהפוכותיה המתרגשות לבוא בעת החלשה הזאת, עת דקת רבדים, כביכול, אשר בהקרעה מהר מכובד הרעה תפתח תחתיה התהום הרובצת מתחת לכל עתות החיים. לבו התחיל הולם והוא מהר להתרומם ממקומו, כאילו לא רצה עוד לעוות את דרך מחשבותיו בחוג משפחתו; הוא קרא בנחת לאשתו, אך בבואה לקראתו לא ידע לכונן לעיני הילד הנבט עמידת הורים שלובה ושאננה, זו הידועה לנועם ולאמונים בכל חדר ילד חולה; כי האם הקרבה שאלה ברמז עיניה להבעת פניו הקשים, והוא כמעט אשר ענה לה בדברים: – לא אדע מדוע נבהלתי הפעם במלוא נפשי. – הוא התאפק מהסיר את הלוט מעל תהום נפשו החדשה, ותחת זאת הפציר בה אז לראשונה, כי לא תחלק עמו את משמר הלילה; ושאר כל היום ההוא עד היות הלילה הרים אליה פעם בפעם את עיניו ומבטו מזהיר כחדש, כי בהחילו לדלות את דבריו מעומק נפשו כבר השתקף גוונם החדש בראי העין החיצון, דמיון לברק המים המבשר את דרך הדלי בתוך הבאר העמוקה; אך מדי פעם כלא את דבריו בחובו ולא הגידם בקול לאשתו, דמיון לשואב המים אשר בשאבו מים עכורים ישוב ויהפוך את הדלי אל פי הבאר. ובהיותו כמחריש כבר חרגו דבריו ממחבואם והוא דיבר אל אשתו באפס קול: – אשר אמרתי לך כי נבהלתי במלוא נפשי הוא יגוני הנכון, יען הייתי היום כאבי או כאחד מהמון היהודים האחרים אשר בנפול ילדם למשכב יחרדו בכל נפשם לרמז המות הרחוק; ואני עד היום גם בכל אהבת ילדי יכולתי לשגות בדאגת האהבה הזאת רק בחלק מנפשי, כמו נעתמה מעט מאֵד המולדת החדש, האופף כאד בוקר, – לא כאבותי וכאבות אבותי, צלולי נפש ואדונים לכל נפשם, אשר המון כל אמונתם וכל אלוהיהם הגדול וכל יחוד עמם העקש האצילו על נפשם רק רעיון דבקות, רק רעיון צלול מיושן אשר אין בו מן החומר התופס מקום בנפש. על כן נפעמתי מאד מדי ראותי כי נפשי מלאה הפעם אך אימה על כל גדותיה, כאילו לא שרד בקרבה גם מדור אחד אחרון אשר יעמוד ולא יירא מות, לאמר – מהיותו כזר וכנכרי לרגל אהבה אחרת.

כימים אחדים עוד נתן האלמוני את מחשבתו לדברים החדשים האלה כי לא שלח אותם בדרך השיחה הגואלת. ובאחד הלילות שמר את מיטת הילד ויבט אל מבוכת המצוקה הסתומה אשר על פני החולה, וחקר מבטו חקר אב נפלא ונורא, זה היודע לראות במלוא אהבתו מראשית החיים ועד אחרית המות. ובהבט כה האב המתאפק – עבר פתאום זעזוע כבד בכל גוף הילד, אחד מזעזועי המחלה הסתומים אשר עצמת אימתם לא תעורר את החולה ולא תקרע את עיניו, כאילו לא ידע בבואם ובלכתם, והם הם הבוראים מעולם בכל אגדות מות את דמות המלאך השלוח לקפד חוטי חיים. האב כיסה פניו בכפות ידיו, אך אימת המות לבשה דמות אהבה, ובהיותה כדמות נפתח לפניה שער הנפש, כי הנפש פתוחה לרווחה לפני כל הדמויות. ואבי הילד צפה וראה והנה דרך המות אשר בו הלך ילדו נמתח כשביל אור לאין קץ והוא, האב האלמון מילדו, מהלך ימים רבים על פני שביל האור הזה, הלוך ממשכנות החיים והגיע עד מעונות השמים המדומים, הלוך ושוב וייחל ליום אשר בו ייפתח גם לפניו שער שמים. הוא לא יאבל עוד על דבר במלוא נפשו, כי לא ידע עוד את האבל המלא הזה הרע גם מאבל המות הגדול; רק מעט מנפשו יתן לכל יגון החיים, ושאר כל נפשו כנרצעת לנשמת ילדו, אשר אף היא תרחף במעון הנשמות המדומה ותחכה ליום התראות מדומה; גם אבל המולדת לא ירע לו עוד מאד, כי בקטון מחדש נפשו יביט ויעמול ויחיה כעבד נעתם, לא כהמון אחיו היהודים האדונים למלוא נפשם.

וכאשר ישב כן הוסיף לשבת בלב הלילה; ובבוא האם התמה באהבתה, ותשלחהו ברחמים רבים, כי לא ידעה את אשר היה לו בלילה ההוא.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

המליץ, הצפירה וצבע הנייר

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

ליובלה של הצפירה


שמעתם, שהצבע אינו אלא מקרה לעצם, ואני אומר לכם: העצם וצבעו חד! הצבע הוא עצם עצמותו של העצם.

דרך אחת קצרה בין שתי נקודות: הקו הישר; וכל עצם – צבע אחד מזומן לו מששת ימי בראשית, אחד ואין שני! נשתנה צבעו – שוב אין הוא מה שהיה.

אין הכתוב מדבר בצבעי “גזעים” ומפלגות. לא מענייני הם.

איני מעיז לדבר גם בצבעי פרחים. הללו, לדעת הד“ר קלויזנֶר, הם קנינו הפרטי של טשרניחובסקי, וחוששני, שהד”ר יקרעני כדג.

כל שכן שאיני מרמז על ספרי הצבעים הנהוגים בעולם הדיפלומטיה והפוליטיקה. במקום שיש עורך “הצפירה”, נ"ס שיחיה, אל תגע בפוליטיקה!

ואפילו בצבעי המפה הגיאוגרפית איני מדבר, אף על פי שבתורה זו יד ושם לי מילדותי.

מקצת גיאוגרפיה עוד העליתי עמי מחדר מלמדי ומבית מדרשי הישן, והיא באה לי מתוך אותם ה“כלים” ששאבתי מהם מלוא חפנים ראשית דעת בצירופי אותיות לועזיות, כלומר: מתוך שערי המסכתות.

זולצבאך, סדילקוב, דיהרנפורט, קאפוסט, פראנקפורט דמיין, זאסלאב, פראנקפורט דאדר, זבוהיל, אמשטלרדם (מלא למ"ד), באהסלוב, פיעטרקוב, שטעטין, לבוב, קושטאנדינא (חסר נו"ן), ועוד ועוד - - -

את כל הכרכים והקק"ים האלה ידעתי כמי שיודע את עשר אצבעותיו. בקי הייתי בהן ובתושביהן העיקריים, “אזרחי השערים” מעולם: מן המדפיס והמחוקק ועד המגיה והבחור הזעצער, מן האלוף הקצין הפרענוּמעראנט ועד הרב בעל ההסכמה. את כלם ידעתי, אותם ואת זוגותיהם הצנועות וכל שלשלות יחוסם עד סוף כל הדורות. גם את השרים הדוכסים שלהם ידעתי, וכל שכן את פקידם התמידי והיחידי – האדון הצנזור.

כן, הגיאוגרפיה – זוהי במדה ידועה מקצוע שלי, אבל דוקא במפה הגיאוגרפית אין עמידה לצבעים, צבעי המפה משתנים בימינו ככרום…

עניין אחר לגמרי הם הספרים וסתם דברים נדפסים. הללו בודאי הם וצבעם אחד. על כל פנים, כן הם בעיני אני, ובהם אני מדבר הפעם.

כל ספר שבא לידי בילדותי – עֵין הנייר שלו נקלטה ראשונה במחי, ובשום פנים לא הייתי יכול עוד להפשיט את גוף הספר מצבעו. הספר וצבעו היו בעיני “לבשר אחד”. יתר על כן, הצבע אָצל “מרוחו” גם על עיר הדפוס.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.