מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מות הרוכלת

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

יש נשים זקנות, מעונגות מאד עלי יגון, המביאות את קולות נפשן ממרחק נעלם.

בעיר הגדולה ביהודה נודעה בין עוברי-חוצות אשה רוכלת אחת, מוכרת כעכים נודדת אשר השומע קולה הכירה על-נקלה מרחוק. בשבתה עם סל הממכר בקרן רחוב, נתונה בצל החסד של קיר, עפעפיה מתעבים כסוחרות על אישוני עיניה ופיה פעור למחצה מתוך עלפון מנוחה – והיה מראה כאֵם נכדים בוטחת מדור האמונות בישראל שהיו נכנסות ביום חופתן למדור התחינות והיו מוצאות שם מן המוכן עולם ובורא-עולם של נשים; אך בהתנערה משבתה הטילה לרוב את סלה למרום זרועה מתוך טלטלה נמהרה, ודמות חפזונה שונה מן החפזון הלאה של רוכלים; ובעברה אחרי כן רחובות למעש סחרה – היתה מטילה קול צרוד כנגד כל עובר-ושב, וכרוזה היה יוצא תמיד מעצם גרונה בכופל צורה שוקק: קנו כעכים, כעכים טריים! – קול גרון זה כאילו קפץ בבת-אחת דרך כל מדורי הפה, כאילו מנע עצמו מבטל את כוחו בין השפתים הנובלות; מכוון היה לכאורה לעורר בהלת קניה קטנה – והוא רק עכר את סחר בעליו. קטני ילדים, מושכי-אמם, הרפו לפעמים ממשיכה תובעת – מדי פגוע בהם מקרוב החתף הצרוד אשר מפי הרוכלת; ואֵם, מתחסדת-פתאום אל ילדה, רק תציץ כעוברת אל סל המתן הזה, מקום שם רוחשים עגילי כעכים קטנים ומעונגים, ותתאפק משעות אל הרוכלת התובעת אשר קולה כמקיץ רחמי-חובה. ובפתחה לעתים את צרור כעכיה לאחד הקונים – והיה זה לרוב אחד תם-ונמהר מבין הגברים, קונה אוסף אל-חופניו אשר לא יחוד מאומה אל המוכר, אחד מן הבחורים הזוכים המתהלכים מאז בחוצות יהודה אשר פניהם יהיו כמרוחמים גם בקנותם דבר במחיר. עם קונים כאלה, כופים בענווה אל סלה, הרגילה הרוכלת הזקנה את לשונה לצרף דבור-פה אל ספירת הגלגלים הקטנים, וגם דבורה האחד והשגור הזה לא היה כאמירת רוכלים רגילה הממתיקה כביכול את שהות הקניה, כי אם צרור-מלים קטן ללא כוונה נוחה וברורה; וכה היתה אומרת: קנה עוד היום; רק עוד היום. – ובדברה כזאת לא היה עוד קולה צרוד וחוצב, כי אם עמום וממושך מאד, דומה לקול אם-זקנה המתפייסת באמירת מוסר אל נכדה לאחר כלות משובתו; רבים אף לא הטו אוזן לשמוע את המוסר המתמיה הזה, כי גברים בימיהם האמיצים לא יחשבו הרבה את זקנת הנשים הפשוטות, ואחד מרבים כי נאחז בדבריה והביט אליה כשואל – ולא נתנה לו הזקנה מענה נוסף, ורק שפתיה נעו מאליהן עד עלות כפיה מתוך סל המכירה ועד התבולל האיש הקונה בהמון עוברים אשר ברחוב הגדול. ברחוב הגדול הזה קבעה לה מקום-תמיד ליד קיר בית אשר בקרן זוית, ובבואה לחנות בצל הקיר לא המירה אף יום אחד את עתותיה; מבוקר עד צהרים נדדה כרוכלת ברחובות מרחובות שונים, ורחוקים אשר לא ידעוה השתוממו לעתים על כרוזה הצרוד העולה מחצרות בית-ספר אשר מקצוי העיר, כרוז רוכלים אין-דומה-לו החוצב על ראשי ילדים ומשמים בלי-חשך את הטף; אך בפנות כמעט שעת הצהרים ובנטות הצל מן הקיר – מצאוה יודעיה יום יום בקרן הרחוב אשר יעדה לה זה ימים רבים לשבתה, מכונסת עם סלה בשולי הצל הפושט, עושה את עפעפיה כסוחרות על עיניה, פוערת פה כישישה משמימה ומתאפקת מכרוז את כרוזה. דומה היה כי צו מתחדש ימריצנה יום יום לשמור את מועדה הנכון; כי גם בימי הקיץ הגדולים, ימים המגביהים שמשם עד כלות הצהרים, לא אחרה לבוא למקומה זה אשר בפרזות הרחוב ולא הלכה לתור לה צללי בתים זרים. סבלה נראה לעין וטעם שבתה לא-מובן, – כשהיא מתכנסת אל הקיר המצל לעת עתה רק על עצמו, כפה הצומקה טורחת ברעדה לשרבב את מטפחת הראש, סלה כמרוחק ממנה ופרוש חינם לחמה, והיא כולה כישישה מיואשת מחולשה שכרעה לשבת ושמטה בפרזות של רחוב את צרורה. היא לא תשעה אל עוברים, וקונה מקיץ רוכלים לא ייקרה לה; גם בארוך אחרי כן הצללים ובאה שעת הרצון של יום קיץ, כשילדים מובלים חורגים מכף אמותיהם ובחורי פועלים דורכים לראוה ברחוב הגדול – לא תעשה עוד הרוכלת עד ערב את רצון סחרה. רק מטפחת ראשה חוזרת מאליה למרום מצחה ופניה כמו הולכים ונמוגים מנחת של קרירות; עיניה מביטות בלי-חשך אל עוברים ושפתיה זעות משפל שבתה; אם יגהר קונה לא-קרוא על סלה – ומנתה לידו בשתיקה את עגילי הכעכים הענוגים ושפתיה יזועו אחרי כן בעקבות ההולך, כאילו היא נזכרת ולוחשת לאחר מועד את דברי החידה הקצובים: קנה עוד היום; רק עוד היום. ככה היא יושבת תמיד, מפגע תמיד לעיניהם או לרחמיהם של יודעי הרחוב הזה; ויום אחד היתה גם לטורח ולשיחת תמהון – כי נשמעה פתאום השריקה הגדולה המניסה את כל הקהל מפרזות הרחוב, והמשגיחים על המנוסה מצאוה יושבת תחתיה במקומה, גבה אל הקיר וידה טורחת ברעדה במטפחת ראשה, כי היתה עדיין שעת חמה. הם צעקו אליה והיא לא קמה; הם הרימוה, אותה ואת סלה, והיא היתה כמתיראה, כישישה אשר לא תדע את נפשה. ובהיותה כבר כנדחפת – עוד ענתה לרוב דברים נלעגים ונמהרים, וקולה הצרוד דומה לקול כרוזה; וכה צעקה אל הגברים הדרוכים מבהלה: “גם פוגרומים ידעתי, גם בנים שכלתי באלה, עם מעפילים נסחבתי בספינה, לא אזכור עוד את מספר השבועות, ולמה תסחבוני גם אתם? הניחוני ואשב לי.” ובהגיעה לאחרונה אל מסדרון הבית הקרוב – היתה פתאום כמבוהלת, ונדחקה לעמוד עם סלה במקום האפלולית אשר מאחרי כל העומדים.

ובאחד מימי הקיץ האלה, בשבתה כמשמימה בין אור וצל, לוקחה במו-רגע מן החיים; כי נגע בה משמים אחד מגלמי המות השלוחים מאוירונים.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

רְאוּבֵן אָשֵׁר בֶּן יוֹסֵף בְּרוֹדֶס

מאת ראובן ברינין (מאמרים ומסות)

גם הוא איננו. הננו עומדים עוד הפעם על יד קבר לח של אחד מסופרי ישראל, אחד שהיה מן המצוינים בדורו, דור מלחמת הדת והחיים. משפחת הסופרים העברים הולכת ומתדלדלת. בשורות סופרינו אשר קנו להם שם נעשו בשנים היותר אחרונות פרצים ובקיעים רחבים. אחד אחד אחד המה יורדים מעל הבמה. והעולים? אח, גם המה מהרה יורדים, יורדים בעודם בחיים, במיטב שנותיהם וכחותיהם;יורדים לפעמים בצער, ולפעמים גם בשאט נפש, בבוז ולעג לאלה הנשארים, הלוחמים, המתחזקים עד הנשימה האחרונה. נקל מאד לעלות על במת הספרות העברית. אך מה קשה להשאר עליה יותר מדור אחד. כמה כח של סבלנות, כמה אהבה להשפה העברית ולהספרות העברית דרושים להאיש שיש לו כשרונות וידיעות, למען הקדיש את כל עתותיו ואת כל מתנות רוחו, את לשד עצמיו ותמצית עצביו לספרות שאיננה מפרנסת את בעליה אף בצמצום, לספרות אשר כהניה רעבים ללחם ושבעים כל היום חרפות ויאוש. לרעוב – זה עוד לא קשה. העברי, ומה גם הסופר העברי, הורגל למחסור עוד יותר מאשר למותרות. יש ענויים עוד יותר קשים ממחסור, ואלה המה ענויי הנפש. ומה רבים המה הענויים האלה שהספרות העברית החדשה נותנת להעובדים בה באמונה. נעימה היא העבודה שבעליה יודעים ומכירים כי היא דרושה לאחרים, ומה גם אם יאמין אם ישמע מפי אחרים כי יש בה מעין גאולה, הצלה וישועה לבני העם האהוב עליו ומכש"כ להאנושות כולה. אז כל הענויים, כל הסגופים, כל המעצורים, החמריים והרוחניים, רק מרבים ומפרים את הכחות. אולם הסופר העברי שומע כל היום: השפה העברית שפה מתה היא, הספרות העברית רק מעכבת את הגאולה. הספרות העברית היא רק בית מקלט לבעלי מומים רוחניים ומוסריים מכל המינים. ההמון העברי עוד לא התרומם אל הספרות העברית;הנאורים – או שכבר עזבוה, או שלעולם לא יתרוממו אליה. והציונים הלאומיים, אלה המעוררים את האומה העברית לתחיה, אלה בוני העתיד, אלה המסורים לעמם בכל לבבם ונפשם, – הנה גם בקרבם כבר נמצאים לוחמים נגד השפה העברית בגלוי או בסתר, באופן היותר טוב קרובים הם אליה רק בפה ולא בלב.

הידיעה המעציבה מפטירתו של ברודס 1הגיעה אלינו בשעה האחרונה של נעילת “הלוח” בדפוס (ב“לוח” הנוכחי נדפס ספורו האחרון אשר כתב בשבילו, ואלה המה גם דבריו האחרונים בדפוס). המת עדיין מוטל לפנינו והשעה חטופה ואינה מספקת, גם איננה מוכשרה, לרשום פה את צורתו הספרותית ואת תולדותיו של המנוח. אין אני חפץ לכתוב הספד על ברודס. ההספדים בכל אומה ולשון הם מעין שמיכה שחורה, אשר בה יכסו את פני המת. מבעד השמיכה לא יראו השרטוטים שבפניו, היא מכסה גם את תארו וערך מדתו האמתית. תחת השמיכה השחורה כל המתים שוים. ע"כ הנני נסתפק הפעם רק ברשימות קצרות אחדות.

ראובן אשר ברודס נולד בכ“ה אלול תרי”א 2, כמדומה לי, אם אין אנכי שוגה, בווילנא. עוד בהיותו ילד הצטיין בכשרונותיו ובבדיחות דעתו. עוד בילדותו התעוררה בו התשוקה לכתוב מאמרים ולחבר ספרים. אם אתם רוצים – קראו זאת בשם מחלת-הכתיבה, מחלה מתפשטת ביחוד בקרב ילדי העברים, ואם אין אתם מתנגדים לזה הנני לקרוא את התשוקה הזאת בשם “התבגרות-הרוח-הקודמת”. בהיותו ילד בן תשע שנים כתב השגות על ה“פרי מגדים”.

בשנת תרכ“ח החל להדפיס מאמרים ב”הלבנון“, לפי טעמה ורוחה של העת ההיא: מעט דרוש, מעט חקירה, מעט מליצה ומעט תבלין של תורה ו”חכמה“. בשנת תרכ”ט הדפיס ב“כבוד הלבנון” מאמרים תלמודיים ומאמר בקרת בשם “ילקוט ראובני”. צריך להעיר כי הסופר המנוח היה בקי במדרשות ובאגדות. סברתו היתה ישרה ולא בלי חריפות.

הוא היה אחד הסופרים העברים אשר מלא כרסו בספרותנו העתיקה, בטרם שהחל לעבוד בספרותנו החדשה. עוד מעט ויהיה הטפוס הזה יקר המציאות. קרוב לשנת תר“ל החל המנוח להדפיס מאמרים גם ב”המליץ" ו“כרמל”. מאמריו אלה עסקו ב“שאלות הזמן”, לפי המושגים של הימים ההם. מאמריו אלה נבדלו מיתר המאמרים של הסוג הזה, שלא היו נוסחאיים יתר מדי ושפתם היתה קלה ומתובלה בהחדוד העברי.

בשנת תר“ל נדפס פיליטונו “שיחה שעה אחת אחר המות” ב”המליץ“. תוכן העלון הזה הוא וכוח של רב ישן ורב חדש לאחר מותו. הסטירה היתה קצת גסה, אבל היא עשתה רושם על הקוראים. אז היו ימי דרישת התקונים בדת. ברודס היה מושפע ממאמריו של מ.ל לילענבלום במקצוע זה. בשנה ההיא הדפיס ברודס גם ב”הכרמל" פיליטון בשם “סופרי ישראל ברוסיה”, אשר בו נסה לבאר מהי חובתו של הסופר העברי. בהפיליטונים האלה כבר היה נכר כי יש כשרון לכותבם, אבל הכשרון דורש עבוד ושכלול, חנוך וגדול. אולם העומדים אז בראש הספרות העתונית לא היו מסוגלים להיות מחנכים לסופריהם, והכשרונות גדלו פרא.


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.