מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בעבותות התנ"ך

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

בים הנצחים יש שרטון פלאים אחד ושמו התנ“ך. נשמות עמים, כנשרים טסים או כצפרים עפות, יבואו אליו לעתים למען בקש על אדמתו התמה את התעלומות הקדושות המזכות את החיים; ואולם יש עוף אחד פלאי המקנן שם כל הימים: זאת היא הנפש הנמהרה של עם ישראל הדוגרת באי התמיד את כל עתידותיה. ואף היא, פרועת האבר וקֵרחת הנוצות, יש אשר תמאס פתאום באדמה האיומה והקדושה, הרעננה ללא גשם חדשות; אז תעש את כנפיה לרוח צח, הבא מאפסי המערב, תרחיק נדוד ללב ימים גדולים, תחוג חוגים כמלוא ת”ק פרסא – ופתאום יתעורר הסער הקדמוני ויטלטלנה טלטלת חפּזון אל שרטון הקסמים. שמה, אל בין עשבי-אל טלולים, יצנחו הכנפים הלאות והמקור הרעב והמשחת מזעף יתעלם על פני מנוחות-קדומים אשר אין משלן במלוא תבל. הס! נשמת-עם עתיקה מחליפה כוחות לא-כוחות, מחדשת נעורים לא-נעורים.

מעופי-בינים עף הרוח היהודי – לראשונה על פני הימים הקרושים של התלמוד ולאחרונה על פני ימי התכלת של תרבות אירופה, אבל כל אלה היו רק נדודים בלי מטרה מולכת. כל נציבי התקופות, כביכול, ששלטו מאז ומעולם על היהודים, לא קיימו את שלטונם אלא במאמר המלך-התנ“ך. גם העריץ שבכולם – התלמוד-הפחה אשר מעבר הנהר וכל סגניו-המדרשים – היה קובע בראש כל גזירת הלכה פסוק מן התורה, ובראש כל צדקת-אגדה – בדל-שיר מן הנביאים או זנב-סיפור מן הכתובים, וכאור הנוגע בכל רחבי הצל ובכל שבריו – כן נגע התנ”ך, בכל ספרות גדולה ומוזרה שהקימו אבותינו: פסוקי התנך, בכתבם הקיטע ובלשונם הכבושה, נשתזרו לתוך שטיחי הצבעונין של תקופת ספרד היהודית-ערבית, וגם בתחום ה“זוהר” וכל צאצאיו – אותה ספרות פלאית וסתומה שהקורא צולל לתוכה כמו לתוך מי מצולה ירוקים – גם שם היו גרגרי הלשם הקטנים, פצולים ממצבת התנ“ך, נקודות אור יחידות שהשפיעו על ערפלי הכתב הכבדים זכות מופלאה של אגדות רזים. אך הנה נבקע בסוף הדורות החיץ אשר ממערב, והרוח הישראלי נמשך לקראת ספרות. אשף אחד קטן – הרמבמ”ן מדסוי – קם והחליק באצבעותיו הדקות על פני גוילי הקודש, וכל מאסף תלמידיו הלך וכתב את שיריו ואת מחקריו בלשון נמלצה ואיומה, זו הלשון היחידה בעולם שלא נבנתה ולא נתקיימה אלא בזכות ספר אחד.

וכשהגיעה שעתה של הספרות העברית החדשה – לא בא שנוי נצורות במזל הזמנים: הספרים הכתובים עברית השיחו את פי העם, ספר ספר לפי מדרגתו, אבל כולם יחד היו בבחינת זרם חולף ולא בבחינת מעין. פחיתות-גורל זו של הספרות החדשה אינה טבועה כלל במהות הספרים; הגורם לה הוא הרוח היהודי שהוציא כבר בימי חלדו את אהבתו הראשונה. העם המתחכם הזה, המרבה עגבים על כל תעלולי האנושיות, שומר בחדר נפשו מעין אמון-פתאים לכתבי הקודש. לפעמים הוא מכזב מתוך יקר-אהבה ומכנה את תמצית-חייו בשם דת; אבל בכל שעת מבחן הוא מגלה את אות האמת של האוהב הגדול: הוא אינו מעריץ שום דבר הערצה שלמה. כאן הוא הבדל הקסם שבין ספרות גויים ובין ספרות יהודים. שרשרת דלה של ספרי אומה, אשר טבעתה הראשונה הם שירי עם, היא בבחינת מושכל ראשון של חיים; ספרותנו, אם גם תיף ותעצם עד בלי די, תישאר כל ימיה כלי שני. המעטת דמות זו היא הגורמת לספרותנו הפסקות, ירידות-פתאום, נפילת חלקים. בשביל ספרותנו לא נברא אותו המשך-תמיד המשמש הבדל, כביכול, בין חיים ראשונים ובין חיי גלגולים. הספרות העברית היא גלגול בין גלגולים מן התנ"ך; היהודים הם עם-גלגולים רחוק מכל בניהם של העברים הקדמונים: – עם יהודים זה חי כל ימיו בנפוצות – לעתים יקרות ערך ולעתים נמבזות עד לאין ערוך; ספרות יהודית זאת תחיה אף היא עד עת קץ בדמות שברים, טובים או רעים.

המסורת של כתבי הקודש עלולה להעלות מתהום הנשיה של היצירה היהודית רק את הספר הבודד לפי היופי של התנ"ך: בצמצום ובשירה, שרטון הבּיבּליה הוא ארץ מוצנעת בלב ימים נשכחים, וטבעה, כטבע כל ארץ, משפיע לטוב על סופריה רק באופן מיוחד. יש בעולם מין כתיבה מופלאה – תמה ועזה ומפורשת גם יחד; בכל דף מן התורה והנביאים והכתובים אתה מוצא אם מעט ואם הרבה מן הכתיבה הנשגבה הזאת, המאריכה ימים בשל עוזה ושומרת את טעמה בכל תמימותה. ממנה מתפתלת דרך צרה אל שיא עברי חדש: אל הספר הבודד שכולו צירוף אחד נבדל.

ב

רוח התנ“ך, אותה תפיסת עולם שכולה אמת וכולה דמיון, חלפה לבלי שוב; מבחינה זו משולה כנסת ישראל לכוכב עתיק שהשיר את אורו לפני תקופות מאליפות: הוא גופו אינו אלא עצם כהה ומעובה, אך דמות נגהו תלויה עדיין בנס במרחקי העתים. זכרון האחוה האחרון, המקשר את היהודים אל התנ”ך, נובע ממעין קטן יותר; זאת היא האמת הלאומית השמורה בעשרים וארבעת הספרים העתיקים. עמים רבים, ראשונים ואחרונים, השיחו ברוב תשואות את חייהם, אבל לא זכו להראות את נפשם לעיני תבל; רק עם יון במערב – במקצת גם עם רומא – ועם יהודה במזרח חוננו בעווית גאונית זו שידעה לשלוף נפש אומה מנרתיקה ולגלותה כמו שהיא, בכל מחסוריה התפלים ובכל מאווייה המבישים. אין זה הבדל בין כוח לכוח ובין לבוש ספרות אחד לשני; אלופי הבבלים הטעימו עד בלי די את חוקיהם הישרים, אצילי הערבים והפרסים הלעיטו את שיריהם מליצה וחן. גם המוסר, המזיל את ריר הנפש, וגם התחנון הבוקע ממעמקים – שנים אלה אינם עושים עדיין את האמת האחת והתמה של חיי אומה; היהדות של ימי הבינים רבצה כאבן ויראת השמים שלה ירדה עליה כדלף סגריר; יש בעולם כמה שבטים מצוקי-דת והם בדלים ומסוגרים שבעתים, ויש בעולם ספרות לא אחת המלאה שיח והי ואינה מראה אלא פרצוף עמה השטוף דמעות.

ספר הספרים הוא מראה-המראות לנפש עם סוררה – זאת נפש עם יהודה אשר נכלאה בעלומיה בין הרי חלמיש קרחים ובין נשגבות-אמונה חשופות. העם הזה, הקטן והתם, הלך אחרי אוהב גדול ונורא, אחרי יהוה האל אשר בא להדביר תחת רגליו את מלוא הארץ. ברית האהבים מלאה כל הימים קנאות וגעגועים סוררים; העדה הקטנה, שזופת שמש וצנומה כבת מזרח חרופה, עבדה בחיים הגלויים את אדמת עמקיה הצרים ורעתה צאנה על צלעות הגבעות; ואולם ליד אח הבית, הוא אח האמונה, נגלו במסתרים חיי תאוה מתוקים ומרים. יד האל לטפה, כביכול, את הכנענית דקת הגזרה ויצקה לתוך הגוף השחום והרזה מאוויים עזים ואיומים; פי האל לאט על פי היפהפיה הנאלמת רכות ואיומות; והיא, נשכחה מאדם ומעמים, עשתה את עצמה מדרס-תאוה לחליפות אהבה עצומה. הס! כל המוראים הקדושים האלה חרותים בכתבי הקודש. עם יהודה לא יצר למעט אנשיו את שריון הברזל של המדינה; לבוש השלטון של הארץ היה רק אדרת בד דקה, שבלתה על נקלה מרוח הצפון הבא מאשור ומרוח הדרום הבא ממצרים; ואולם נפש העם הזה נתקיימה כולה בחסד אחד, כולה היתה קשורה עד תום לגורל קנא אחד. על כן לקוי בתנ“ך סדר המאורעות; חליפות העתים נרשמו בספרנו הראשון ביד שכֵחה המתעלפת מאהבה או מקנאה או מכליון נפש; לעומת זה יתנו שם את חליפותיהם המון חיי נשמה, נעלים מעלילות גבורה של עמים ועצומים לאין ערוך מצבא התעלומות של נפש יחיד. אמנם כן, השרירות השלוה נעדרת שם, מחוגת דברי הימים אינה עוברת בקו ישר – אין חכמת היסטוריה לישראל, אומרים חכמי הגויים; אבל תלאות האופי של העם מתוארות שם בכל בושת מערומיהן. דמות העם היא כאן כדמות היחיד – מאושרה ואומללה, ערמומית ופותה; תהפוכות התשוקה והחרפה יצרו כאן לא את אֲפֵר החלקות של היסטוריה רגילה, כי אם את ריבות הנביאים, תחנוני התהלים ותמימות הכתובים – כולם יחד אמיתיים כמשחק, מפליאים לספר כדרמה, משלימים האחד את השני כחלקי רומן. כי על כן ספר התנ”ך הוא אחד יחיד בעולם – הוא רומן אלוהי.

התגלות אלוהית זו של האופי הלאומי לא נשתנתה בישראל. המזל עשה זר את מעשהו: רק לאחר החורבן נהיה עם יהודה ככל המון הגויים ספיחי האנושיות, המתיחשים בתבל לפי קורותיהם ולא לפי נפשם. מסך הדרמה ירד, ובמת המשחק הפכה כבר בימי רבנו הקדוש בית משפחה רגיל שכל סמל אינו חופף על כליו. המשנה, זרועת האור, אינה יכולה ללמד על יהודי זמנה אלא את שיעור חייהם ואת תבנית מעמדם; התלמוד, נהר עקלתון, סובב שפעת יהודים בת בלי שם; בימי הגאונים היהודי הוא כמסתיר כל פניו מן ההיסטוריה, ורק סופת הצלבנים מרימה בעים את הצעיף ומתגלה פרצוף מעונה המפיק אימה וגבורה. אחרי כן ניתכות בערבוביה המון תקופות שמד ובושת, כערבוב ברד וסגריר, ואולם מידת הראיה אינה כאן בגדר שימוש: רק האוזן עלולה מעכשיו להבחין בפזורי ישראל לפי קול השוד ולפי אנקת הטבוחים. והנה אפסו ימי הבינים, על כל עמל האמונה ועמל המלכויות; כעין ילדות חדשה באה לעולם, וגם בישראל, עם תחילת הספרות החדשה, נראו ניצני משחק; ואולם זה היה משחק ידים ולא משחק נפש. דמות האופי של היהודי, אשר הגורל הריץ אותה במשך אלפים שנה בין שתי שורות של מענים, חשכה מצער, צבתה מבכי, נחרשה מערמה; אך ברוב הספרים העברים דמות זו היא בבחינה משוערת מאליה, לטובה או לרעה. במקצת מהם היהודי הוא חטוב-אופי כאחיו הקדמון בימי הנביאים, וברובם הוא רגיל-אופי כשכנו מבני הגויים. כחש זה, שמקורו בהרגל ערמה או בהרגל בושה של היהודי, יסתלק מן הספרות העברית רק לאחר שתתאזר בגבורות התנ"ך – להרים את מסך האופי הישראלי ולגלות את במת המשחק החבויה מאחורי המסך הכבד הזה.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

על "אהל שם" ו"ענג שבת"

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

(בהנחת אבן הפנה ל“אהל שם” בת“א, באייר תרפ”ח)


– אנו חוגגים היום בל"ג בעומר חגיגה להנחת אבן הפנה לבנין ששמו “אהל שם”. במקרים כאלה בשעת יסוד המוסד נוהגים לספר את ההיסטוריה של המוסד ואיך הגיעו לידי אותו הרעיון והגשמתו. במקרה זה שלפנינו כמעט שאין לי מה לספר. ההיסטוריה היא כל-כך קצרה ופשוטה.

נמצאו יחידים שעלה בדעתם להכריז על מוסד ששמו “ענג שבת” ולא נעשה כלום לפרסומו. הודיעו רק שנוסד מוסד כזה. איני יודע את היסוד מפני מה השם “ענג שבת” היה קסם בו למשוך אנשים אליו. לכתחלה התאספו בשבתות בדירה ארעית. המסבה הראשונה נערכה ב“שולמית”, אח“כ נמצאו יחידים שראו לעצמם זכות לאכסן את המסבה בביתם. חשבנו שלא יהיה מקום קבוע ונעריך את המסבה בכל שבת במקום אחר, חשבנו שכך נאה למוסד כזה, שיהיה נודד ממקום למקום ויתפשט מעיר לעיר; אבל נוכחנו שאין בתים שיספיקו לנו. קבענו את המקום ב”שולמית“, אבל המקום היה צר, ולסוף התנדבה הגמנסיה ליתן לנו את האולם שלה ושם אנו מתארחים בשבתות עד שנמצא גואל ל”מסבת שבת" זו, הנדבן בעל הבנין הזה. ואנו מקוים שמעתה יהיה לנו מקום קבוע. הבנין ילך ויתרחב, ואולי נכבוש לנו את כל המגרשים מסביב ונקים עליהם מוסדות תרבות שונים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.