לִי בָא הַלַּיְלָה עִם עִצְּבוֹנִי,
עֵת חִבְּקָה יָדִי אֶת הַנַּעֲרָה;
וַיְהִי בְלִבִּי דְּבַר הַלַיְלָה:
שְׁקָה עוֹד לַיָּפָה, מַהֲרָה, מַהֲרָה.
וַיִּהְיוּ שְׂפָתַי אֶל שְׂפָתֶיהָ,
וְיָדִי סְבִיב גִּזְרָתָהּ נָחָה;
וְנִדְמֶה לִי: כְּמוֹ כָנָף שְׁחֹרָה
מֵעַל לְרֹאשִׁי אָז נִמְתָּחָה.
וּבְעוֹד עַל שְׂפָתַי צְלִיל נְשִׁיקָתִי,
עַל אָזְנִי רִפְרֵף קוֹל וָרָעַד:
"לִי אַתָּה תְהִי וְהָיָה צְלִילְךָ,
וְאֶקַּח גַּם אֶת שְׁנֵיכֶם לָעַד".
וַיְהִי עַל שְׂפַת שִׁיר אַהֲבָה,
וְלִבִּי יָדַע אָז עַצָּבֶת;
וַיְהִי בְיָדִי כּוֹס הַחַיִּים,
וְנָגְעָה בִי אָז כְּנַף הַמָּוֶת.
1904