מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מִן הֶעָבָר

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

בָּאָבִיב חָלַמְתִּי חֲלוֹם הָאַהֲבָה.

בַּקַּיִץ, בִּהְיוֹת כָּל הָעוֹלָם שָׂבֵעַ,

לַשָּׁוְא הָיָה לִבִּי אֶת לִבֵּךְ תּוֹבֵעַ

בְּעַרְבֵי תַעֲלוּמָה וּבְלֵילוֹת הַתַּאֲוָה.

הַכֹּל גָּדַל, פָּרַח בָּעוֹלָם וּפָרָה,

אַךְ מְאוּמָה לֹא גָדַל בִּלְבָבֵךְ לְמַעֲנִי.

וַיָּבֹא הַסְּתָו – וְהַחֲלוֹם עֲזָבַנִי,

רַק חוּטָיו הַצְּחֹרִים עוֹד צָפִים בִּנְהָרָה.

ב

לֹא, לֹא צַר לִי עַל מַתְּנַת לְבָבִי הַגְּדוֹלָה,

אַהֲבַת נְעוּרַי, שֶׁכֹּה בְעֵינַיִךְ נְקַלָּה,

שֶׁבִּשְׂחוֹק עַל שְׂפָתַיִךְ דָּחִית וּבָזִית לָהּ,

לְמַתְּנַת לְבָבִי הַנַּעֲלֶה, –

לִי רַק צַר עַל הַחֲלוֹם, אֲשֶׁר חָלַם לְבָבִי:

אוֹתוֹ יַחֲלֹם הָאָדָם רַק פַּעַם בְּחַיָּיו,

בְּעוֹדוֹ תָמִים עִם נַפְשׁוֹ, וּמַזְהִיר וְשׂוֹחֵק

עוֹד טַל בֹּקֶר עַל כָּל מַאֲוַיָּיו.

1904

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

הכיור האחרון

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)

שלמה הזקן, המחזיק את הריחים של מים בכפר הקטן דֶרִיָה במחוז לַדינה, היה איש נדיב ונשוא- פנים, ירא את ה', עושה צדקה וחסד בכל עת, ושייך לרכוש הרוחני של העיר רוחניה הסמוכה. שלמה היה ראש המתנדבים לכל דבר שבצדקה. כשנשרף בית- המרחץ תיקן את הגג על חשבונו; וכשנתבגרה בת השו“ב דמתא או בת שאר אחד מהיראים היה מקיים מצוַת “הכנסת כּלה” כהלכתא. בבוא שלמה בעירה היה מַלוה ונותן לכל פושט יד; ובבוא אליו איש הכפרה, היה עשיר או עני, מוֹדע או זר, האכילו והשקהו, כמעט עד לצבות בטן ולחלי- מעים. גם איכרי המקום לא יצאו מביתו ריקם, ושלם ישלם להם בעין טובה בעשותם אצלו מלאכה, כוס יי”ש וחתיכת חלה הם מצאו תמיד לפניהם.

גם אשתו זלדה היתה אשה כשרה ונדיבת- רוח מאד. לבבה לא ידע רע, ואת בני- ישראל חשבה לצדיקים וחביבים לפני ה'. אמנם בעלה לא מלומד תורה הוא, אבל הוא חובב ומוקיר רבנן; הקדוש- ברוך- הוא ומלכו של עולם יודע אותם, אם גם יושבים הם

בכפר… לפנים היתה נוסעת העירה בכל ליל- טבילה, ותעניק ביד נדיבה לאשת הבלן, לַמסיק ולמתקנת. בלבה היו תמיד חיבה וכבוד לשלמה וידעה כי כשימותו שניהם תינתן להם פינה אחת בגן- עדן; היא צריכה לשבת עמו גם שם, כדי להביא לו את החמין בבוקר ולשרת אותו בכּל.

שם בשמים הכל כבשבת אריכתא דָמיא… וכאן אחרי כל קבלת שבת באם מלאכי- השרת לברכם… בכפר דרים רק ערלים, אף עברי אחד אין עמהם והמה, זרע ברוכי יה. שמחים על החלות, על הדגים וקידוש היין… ביום הזה נחים המה מעבודתם, הם ישנים בצהרים וקוראים אחר- כך בספרים. שלמה קורא בפרשת השבוע וההפטרה, והיא – ב“צאינה וראינה” ו“נופת- צופים”. – ובספרים אלה גדולה המנוחה עוד יותר. ומלאכים יוצאים ובאים בהם כבבתי בני- אדם… השבּת מתנה היא רק לבני- ישראל; בית- הריחים לא ישבות עתה מעבודתו, מפני ששיך הוא ליוַנקה, שומר הסוסים, העבד התמידי שלהם, שקנה אותו בשטר- מכירה. יונקה היה בעיקר בעל מזג טוב, רק “שותה” היה לפעמים יותר מדאי; וכשהוא ישן בעגלה על ערימה של תבן הוא שוכב פרקדן. האם יכולים בני- אדם כאלה, בני- אדם בלי נשמה, לעשות אחרת?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.