מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[אצווה את החלום והעלה לי את דמותך]

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

אֲצַוֶּה אֶת הַחֲלוֹם וְהֶעֱלָה לִי אֶת דְּמוּתֵךְ

מִן הָעֲרָפֶל.

כִּי נִרְדַּם יוֹמָם בִּי חֲלוֹמִי שְׁנַת חֲרָדָה,

הוּא נֵעוֹר בְּלֵיל סְתָו אָפֵל.

וְאֶרְאֵךְ יוֹשְׁבָה אֶל הַחַלּוֹן עִם הָעֶרֶב,

עֲצוּבָה וּמַחֲרִישָׁה.

הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקָעָה. רַק בַּמַּעֲרָב

עוֹד תִּלְחַשׁ אִשָּׁהּ,

וַאֲנִי עַל יָדֵךְ לוֹחֵשׁ לָךְ בַּחֲשַׁאי:

“הַשֶּמֶשׁ יָרָד”.

וּמְלֵא דְאָגָה סְתוּמָה חָוַר כָּל הָעוֹלָם,

וּכְבָר הַלֵּיל מֵרִבְצוֹ חָרָד,

וּכְיָתוֹם אֶחָד גָּדוֹל כָּל הָעוֹלָם,

גַּם בְּנֵי-הָאָדָם יְתוֹמִים;

וְתוֹעִים הֵם וּמְבַקְשִׁים דֶּרֶךְ אַחַת גְּדוֹלָה,

וְלָאֶל הַלְּבָבוֹת הוֹמִים.

וְאוּלָם לִבֵּךְ הוֹמֶה אֶל חֲלוֹמוֹת,

וְנַפְשֵׁךְ אֶל מְקוֹרָם

וְחֲפֵצָה אַתְּ בְּשֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת בְּבַת אֶחָת,

וְתוֹעָה אַתְּ לְבַקֵּשׁ אוֹרָם.

הֲיִי עִמָּדִי – לִבִּי מְקוֹר חֲלוֹמוֹת,

חֲלוֹמוֹת חַיִּים;

וּבְנַפְשִׁי עוֹלוֹת שְׁמָשׁוֹת וְדוֹעֲכוֹת,

וְנַפְשִׁי עָמְקָה כַּשָּׁמַיִם.

וְיוֹשְׁבָה אַתְּ עֲצוּבָה וּמַחֲרִישָׁה,

וְעֵינַיִךְ דֹּם אֵלַי תִּשָּׂאִי.

וְאָנֹכִי רוֹקֵם רֶשֶׁת שֶׁל חֲלוֹמוֹת,

וּמְצוֹדֵד לִבֵּךְ בַּחֲשָׁאִי.

1904

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

מַנְגִינוֹת הַזְמָן

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

היא סוגרת עגומה את הקלוִיקָרד ובקול מר תתאונן: “אתה אינך שומע!”

תחת החלון הומה הרחוב מהולכים לשוח. לפני רגעים שררה שם דומית מתפלאים ונרעשים; אך כאשר חדלו הנענועים ומעל המיתרים התנשאה האנחה האחרונה, הריע שאון תהלה וקול מחיאת כפים. אולם לא למען אלה שפכה נפשה במנגינותיה, היא שכחה את הערב הצח והנעים, את הירח והכוכבים במרום ואת האנשים על פני החוץ. כל חפצה ומגמתה לדבר על לבו והוא איננו שומע.

היא התלוננה מר. השפתים כחוט השני וריסי עיני התכלת נרעשו לדמוע.

– אל אלהים! – קראה פתאם בקול פחדים – מה היה לך, דוד? עיניך אדומות ולחייך – סיד. הלא חולה אתה?

– כתמול שלשום אני – ענה הנשאל בחפזון, כמו היו לו השאלות למשא. ויתנשא מעל כסאו ויצעד בחדר הנה והנה, אחרי רגעים אחדים שכב על המטה, אשר עבר עליה, ויסב את פניו אל הקיר.

היא הרגישה פתאם כמו עוקץ חד בחזה והולם פעם במוח. חיש הוציאה את ווי שערותיה ותשליכם ארצה, וגלי תלתלים התגוללו לאחוריה. עוד ידה נטויה לפתח סגור שמלתה, כי בכבדות תשאף רוח, אך התאפקה ותסתר פניה בכפות ידיה הרועדות.

– האם לא הטיבותי נגן היום? – שאלה מבעד לכַפרת הכפות.

– הטיבות מאד מאד! – נשמע מענה-קר מהשוכב במטה.

– ומדוע אפוא?…

אין מענה.

– היו ימים – החלה רתת… אך פתאם התנשאה מעל כסאה ותצא אל המעקה ותעמוד שם. בעיניה נפגשו ברק-קפאון, יורד מכוכבי מעל, וברק-תהלה, עולה מעיני הנצבים מתחת; אך שניהם לא חדרו ללבה פנימה. לשוא יצא גם הירח מחפת ערפלי נגה לקראתה – אולי תצק לחשה לפני השמים… ורסיס דמעה מתפרץ מעיניה.

ורעיון מר ונמהר מתגולל במוחה:

– היו ימים – אך חלום הזהב עבר, ימי האֹשר כלו! קץ וגבול לכל וגם לרגשות משורר… אך לבי האֻמלל חלם חלום אל-מות! לב פתי! לב שוטה! הפרחים נובלים, צבעי הקשת עוברי, כל רגש – בן-חלוף, ולבבות שוטים ישָברו כשבר נבל1!

זכר ימי אשרה המעטים יעבור לפניה וכלם מנגינות ושיר.

שניהם נפגשו בחיק הטבע, לרוח האביב. – –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.