נִדְלָקִים כּוֹכָבִים בַּמָרוֹם. וּבָאִים הָרוּחוֹת
וְלוֹאֲטִים עֶצֶב וּמְשַׁכְּרִים כַּחֲלוֹמוֹת.
כַּחֲלוֹם יָרַד אַט עֶרֶב נִיסָן
לְעִיר לְבֵין הַחוֹמוֹת.
מִתְרַקְּמִים וְהוֹלְכִים בָּאֲוִיר הַצְּלָלִים הַכְּחֻלִּים,
וְאָנֹכִי אֶת תְּמוּנַת הַנַּעֲרָה אֶרְקֹמָה.
וְאָנֹכִי בְּשֶׁטֶף הֶהָמוֹן
בִּרְחוֹב חַי וְהוֹמֶה.
וְהִנֵּה הַתְּמוּנָה, וְהִנֵּה לְנֶגְדִּי עֵינֶיהָ
כְּמַרְאֵה הַסַּמֵּט אֲשֶׁר לָרָקִיעַ,
אוֹר רַךְ וּמִתְאַפֵּק כְּאוֹר כּוֹכָב
מִקִּרְבָּן יַגִּיהַּ.
עוֹדֶנִּי בַחֲלוֹמִי וּשְׁתֵּי עֵינַי סַמֵּט לִי רוֹמְזוֹת,
וּתְמוּנַת הַנַּעֲרָה נִצֶּבֶת עַל יָדִי;
וְקוֹל רַךְ עַל אָזְנִי: "הָעֶלֶם
לֵךְ בּוֹא נָא עִמָּדִי"…
1905