מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[ימים שלושה מאז לא כתבת לי מאומה]

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

יָמִים שְׁלֹשָׁה מֵאָז לֹא כָתַבְתְּ לִי מְאוּמָה,

מֵאָז לֹא יָדַעְתִּי מְנוּחָתִי וְאֶת יוֹמִי;

וְעָבְרוּ הַלֵּילוֹת עָלַי בְּלִי תְנוּמָה,

וְרִחַף עָלַי חוֹלֶה עָגוּם חֲלוֹמִי.

שְׁלֹשָׁה יָמִים מַזְהִירִים וְּׁשחוֹר שְׁלֹשָׁה לֵילוֹת

יַפְרִידוּ בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

נָכְרִיָּה לַיָּמִים הָאֵל אַתְּ, מַלְאָכִי:

מְאוּמָה הֵם לִי לֹא הֵבִיאוּ מִמֵּךְ.

וְכָל לֵיל מִן הַלֵּילוֹת הַשְּׁחֹרִים הָאֵלֶּה

בְּקֶרֶב הַדְּמִי אָרַג סוֹדוֹת חֲדָשִׁים,

וְרַבּוּ צֶאֱצָאֵי הַלַּיְלָה – הַלְּחִישׁוֹת,

וְנוֹלְדוּ וּמֵתוּ בְכָל לֵיל אַלְפֵי רְחָשִׁים, –

אַךְ אֶת סוֹדִי בֵּין סוֹדוֹת הַלֵּיל לֹא מָצָאתִי

וַיְדַבֵּר אֶל נַפְשִׁי הַלֵּיל, וְלֹא הֵבִינָה,

וְאָזְנִי אֶת רַחֲשֵׁי לְבָבֵךְ הַקַּלִּים

בֵּין רַחֲשֵׁי הַלֵּיל לֹא הִבְחִינָה.

1905

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

מעל המגדל

מאת אהרן אברהם קבק (פרוזה)

I.

פניו היו שחומים-שחרחרים, כעין קפה, ומכתרים בזקן שחור וגדול; עיניו — כחולות ושלות ומצחו גדול ולבן. בפעם הראשונה היו הפנים בעיני רחל משונים מאד. עין-הקפה שלהם ולבן-המצח הנוצץ; ארשת היתה להם יבשה, מרוכזה, כמעט זועפה ומעיניו נזל אור שלו, רך וקורן. מיד הרגישה רחל שנתקלה בחידה…

בכלל היתה נבוכה מן הפגישה הראשונה והבלתי-צפויה. כדרכה באה בשעה החמשית בסירה קטנה מן העירה א חצר דודה, כדרכה הלכה לה אל ביתו דרך שדרת הערמונים עם ספרה הקטן תחת בית-שחיה וזמרה מתוך חטמה איזה נגון בלי-מלים. ושלא כדרךְ קדמוה מן המרפסת במחיאות-כפים.

— שם בודאי אורחים — חשבה בלבה.

וכשהקריבו אותה אל האיש הזה ואמרו לה את שמו, פקחה לרוחה את עיניה בתמיהה גדולה, הרגישה מיד שנתאדמה, ושעה מרובה אחר כך לא יכלה להפטר מתמיהתה… "אם כן הרי זה הוא " חזרה בנפשה כמה פעמים ונסתכלה בפניו ולא הבינה אותם.

הוא ישב אצל הזקנים המזהירים משמחה והנפעמים מביאת בנם הבלתי-צפויה, אצל טוּליה אחותו שאינה מסלקת את עיניה ממנו ורואה אותו כראות אלהים; ישב לו דרך חרות כאלו רגיל היה לישב במקום זה זמן רב ושום דבר אינו מושך כבר את עיניו. הזקנים דברוּ אליו על אדות רחל הבטיחו אותו שהוא “מחויב” לזכור אותה. אז היתה פעוטה, והוא, בשעה שהיה חוֹזר מן העיר בזמן החופשה מן הלמודים, היה נוהג ללכת אתה ואת טוּליה אל חורשת-האגוזים. כלום אינו זוכר? “קשטנקה” היה קורא לה, בשביל השערות הערמוניות שהיו לה אז. מאד לא נעם לרחל מה שהסבו הזקנים את השיחה עליה, וכל הזמן נפחה בפיה לתוך דפי ספר שהביאה אתה ולא דברה דבר. אף הוא שתק, ודומה שהקשׁיב בכונה אל כל מה שהם מפטפטים. פרצה דבורה אל האכסדרה בזמזום משונה, טסה אילך ואילךְ מעל לראשי האנשים ונפה על המפה הלבנה של השלחן, והוא הסתכל בה כמדומה בתשומת-לב, איך שׁהיא מתקנת ומשפרת את כנפיה הפרושות. נשׁתתקו הזקנים ותלו בה אף הם את עיניהם ורגע קמה דומיה. נשמע היה מרחוק הד דפיקות המזוּר על חוֹף הנהר: שם כבסו האכרות לבנים.

— יפה המקום… טוֹב — אמר.

— שם בכרכים, סבור אני, יש מקומות יותר יפים — ענה הזקן.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.