מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מִן הַקִּרְיָה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

אָבִיב בָּא וּבְנֵי הַכְּרַכִּים

דָּרִים קוֹמָה עַל גַּב קוֹמָה.

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי אָבִיב,

לִבִּי רַךְ וְנַפְשִׁי הוֹמָה.

אֲנִי נִצָּב אֶל חַלּוֹנִי,

וּמֶבָּטִי תָּר מִסָּבִיב;

אוּלַי אֶרְאֶה אַדְמַת יֶרֶק,

דְּמוּת שֶׁל עֵץ כְּאוֹת שֶׁל אָבִיב.

אֵין מְאוּמָה, אֵין מְאוּמָה –

כְּלוּבֵי אֶבֶן רַק נִצָּבִים;

טָבַע אָבִיב אֶת חוֹתָמוֹ

רַק בְּלִבָּן שֶׁל הֶעָבִים.

עָבִים צְחֹרִים לַעֲדָרִים

עוֹבְרִים דּוּמָם לַמֶּרְחַקִּים.

הוֹי, שָׂאוּנִי, עָבִים קַלִּים,

מִתּוֹךְ שִׁעֲמוּם הַכְּרַכִּים!

ב

אָנָה אוֹלִיךְ אֶת יְגוֹנִי?

נַפְשִׁי נָקְעָה מִן הֶעָרִים,

מִן הַוִּיסְלָה בָּעֲרָבָה

עַד הַדְּנֶפֶּר עַז הַנְּהָרִים.

וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים

עַל דַּיָּרֵי פַּלֶּשְׂתִּינָה:

עַל הַיַּרְדֵּן אוֹ בַגָּלִיל

רָאָה חוֹרֵשׁ זִיו הַשְּׁכִינָה.

וְעוֹד זֹאת שָּׁמַעְתִּי מַקְשִׁין

אַחֲרֵי סִפּוּר הָאַגָּדָה:

אֶפְשָׁר הִבְרִיק חוֹל הַמִּדְבָּר

וְהוּא נִתְעָה וְלֹא יָדָע.

וְהַנַּעֲרָה שֶׁאָהַבְתִּי

תַּכְעִיסֵנִי בִמְרִי לַעֲגָהּ:

לֵךְ וֶאֱגָר-לִי טוּב הַמְּדִינָה,

וּלְמֶרְחַקִּים אַל תִּתְגַּעְגָּע.

אָמְנָם יֵשׁ לְנַעֲרָה תְּרוּפָה,

שׁוֹט שֶׁל אַהֲבָה – הַנְּשִׁיקָה;

אַךְ אֶת לִבִּי אֲנִי שׁוֹאֵל

וְאַף הוּא עוֹנֶה לִי בִּשְׁתִיקָה.

אָנָה אוֹלִיךְ אֶת יְגוֹנִי?

אֵין לִי נָבִיא, אֵין לִי חָבֵר;

רַק מִקִּיר לִי אֶבֶן תִּזְעָק:

פֹּה תִקָּבֵר, פֹּה תִקָּבֵר!

ג

אֱלֹהִים! עַל פְּנֵי אַדְמָתְךָ הִתְהַלַּכְתִּי,

וָאֵשְׁתְּ אֶת כּוֹס הַשִּׁעֲמוּם וָאֶרְאֶה;

וְהִנֵּה אָפְסוּ נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת מִן הָאָרֶץ.

כִּי הִנֵּה כַעֲסִיס עֲנָבִים נוֹטֵף מִן הַיֶּקֶב –

לְדוֹר הַקְּדוּמִים מָתְקָה כּוֹס הַחַיִּים,

וְאָנוּ מֻכִּים בְּשִׁמָּמוֹן וּבַהֲזָיָה –

כְּשׁוֹתֶה יַיִן עַז מִיּשֶׁן.

אֱלֹהִים! עַל פְּנֵי אַדְמָתְךָ הִתְהַלַּכְתִּי,

וַיְהִי בְאַפִּי רֵיחַ זִקְנָה עַד לְמַחֲנָק,

וָאֶרְאֶה אֶת הָעּוֹלָם פּוֹלֵט רִיר שֶׁל זִקְנָה.

וַיְּהִי בְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וָאִשָּׁעֵן אֶל הַשִּׁטָּה,

וַתְּהִי הַשִּׁטָּה לִבְנַת צִיצִים וּמְלַבְלֶבֶת

בְּתוֹךְ הַדְּמָּמָה, לְמוּל עַנְנֵי הַזָּהָּב;

וַיָּסַר רוּחַ רַךְ וַיִּפַּח בִּי גַעְגּוּעִים,

וַיִּחַר לִי בְּעֶרֶב אָבִיב זֶה עַד מָוֶת;

וָאֹמַר לִבְכּוֹת, וָאֶתְאַפֵּק עִם הַשְּׁקִיעָה.

אֱלֹהִים: בִּנְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת אַתָּה צוֹחֵק –

לָאָרֶץ צַר לְךָ לְשָׁלְחָן, וּבַשַּׁחַק

מוֹחוֹת הֵן אֶת צֵל הַשִּׁעְמוּם, כִּבְיָכוֹל…

אֱלֹהִים, אֲנִי מִתְפַּלֵּל: זְכֹר הָאָדָם!

רְאֵה, בְּקִיאוֹ הוּא מִתְפַּלֵּשׁ לְעֵת זִקְנָה,

מִפְלֶצֶת הוּא לְחַיַּת יַעַר וְהַצִּפּוֹר,

אֲשֶׁר לֹא תְקַנֵּן עַל גַּג כְּלוּב-אֲבָנָיו –

מִפְלֶצֶת הוּא הָאָדָם.

ד

תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק… הָעֵת עוֹבֶרֶת,

הִיא מוֹלִידָה, הִיא מְקַבֶּרֶת;

תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק – דְּמָמָה גְּדוֹלָה,

אֵימַת מָוֶת אֵלַי עוֹלָה:

אִתִּי תִּשְׁכַּב הַיְפֵהפִיָּה,

חַם וּמְשַׁכֵּר הֶבֶל פִּיהָ,

אַךְ הַרִמָּה תֹאכַל בְּשָׂרָהּ –

הַכֹּל שָׁב לִדְמָמָה קָרָה.

תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק… סוֹד זֶה תֵדַע:

אָבוֹד אָבְדָה לְךָ אֲבֵדָה,

וְאֵינָהּ חוֹזְרָה, אֵין תְּמוּרָתָהּ,

אִם לִידֵי הִרְהוּרִים בָּאתָ.

תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק – טוֹב לַגֶּבֶר

לִהְיוֹת בּוֹדֵד עַד הַקֶּבֶר;

מִן הַבַּחֲרוּת עַד הַשֵּׂיבָה

תִּהְיֶה חַי בְּרוּחַ שְׁלֵוָה.

תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק… בַּאֲפֵלָה

אֲנִי פּוֹתֵר אֶת הַשְּׁאֵלָה

הָעַתִּיקָה: מַה שֶּׁהָיָה,

מַה שֶּׁיִּהְיֶה – רַק הֲזָיָה;

גַּם הָרָעִים גַּם הַטּוֹבִים

הֵם מִמַּעְיָן אֶחָד שׁוֹאֲבִים,

הַכֹּל שָׁב לְמָקוֹר רִאשׁוֹן –

תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק… עֵת כְּבָר לִישֹׁן.

ה

בַּיָּמִים הַקּוֹדְרִים, בַּיָּמִים הַקְּצָרִים

בְּחִתּוּלֵי עֲרָפֶל הַמַּעֲשִׂים נִגְרָרִים.

מִתְעַסְּקִים אֲנָשִׁים בַּחֲרֹשֶׁת וּבְמָמוֹן,

כְּאִלּוּ כְּפָאָם הַשֵּׁד שֶל שִׁמָּמוֹן.

כִּכְלוּב מָלֵא זָהֳמָה מַרְאֵה הַכְּרַכִּים

בִּימֵי הָעֲרָפֶל וּבְלֵילוֹת מַחֲשַׁכִּים.

כְּאִלּוּ לֹא נָשָׂא הַבּוֹרֵא, כִּבְיָכוֹל,

הָרֶפֶשׁ הַנּוֹרָא וּלְהַבִּיט לֹא יָכֹל.

וַיַּבְדֵּל כִּטְמֵאִים דַּיָּרֵי הַקֶּרֶת,

וַיְרַּקַּע עֲלֵיהֶם אֶת שְׁמֵי הָעוֹפֶרֶת.

וַאֲנַחְנוּ, נִרְפָּשִׁים וּטְמֵאֵי-עוֹלָמִים.

כַּחַיּוֹת בִּכְלוּבָן נִתְיַּגַּע יוֹם תָּמִים.

וְלָעֶרֶב בְּפִנָּה נִתְכַּוֵּץ בִּדְמָמָה

רְצוּצֵי-הַגּוּף וַעֲיֵפֵי הַנְּשָׁמָה.

וְלַבֹּקֶר כִּי נָקוּם בְּשִׂנְאָה עֲצוּרָה –

יוֹם תָּמִים בְּרֶפֶשׁ נִתְיַגַּע כְּשׁוּרָה.

ו

גֶּשֶׁם דּוֹפֵק עַל הַשְּׁׁׁמָשׁוֹת,

נַפְשִׁי – עִרְבּוּב צֵל וָאוֹר…

אַתְּ אוֹמֶרֶת: יֵשׁ לִי חִידָה,

אִם יָכֹלְתָּ, אָחִי, פְּתֹר.

אִם רַק תָּבִין אֶת פִּטְפּוּטִי –

חֶצְיוֹ צְחוֹק וְחֶצְיוֹ סוֹד;

כִּי עוֹדֶנִּי יַלְדָּה רַכָּה,

לֹא נִתְבַּגֵּר לִבִּי עוֹד.

תְּמוֹל יָשַׁבְתִּי וָאֶתְעַצֵּב,

וּבִלְבָבִי הִרְהוּר קָל:

כָּל הָעוֹלָם – אוּלָם מְרֻוָּח,

וַאֲדוֹנָיו רֵיק וָדָל.

עַז וְיָהִיר הוּא הָאָדָם,

וְהָאוּלָם רֵיק וָרָם;

אֵין לוֹ רָהִיטִים לְקַשְּׁטֶנּוּ,

שִׁבְרֵי כֵלִים פֹּה וָשָׁם.

אֵין לוֹ מְנוֹרָה אַחַת גְּדוֹלָה,

אָח מְבֹעֶרֶת אֵין לְחֹם;

וּבָאוּלָם לַיְלָה אֵימָה,

קֹר וְשִׁעֲמוּם בַּיּוֹם. –

שָׁקוֹט שָׁקְטַה כְּבָר רַעְיָתִי,

לִנְשִׁיקֹותַי אֲנִי שָׁב;

גֶּשֶׁם דּוֹפֵק עַל הַשְּׁמָשוֹׁת,

וּבַחֶדֶר עֶצֶב סְתָו.

ז

חָס אֲנִי עַל כְּבוֹד הָעוֹלָם,

לוּלֵי זֹאת הָיִיתִי אוֹמֵר:

הִתְחִיל אָדָם “הַלְלוּיָה” –

“הַכֹּל הֶבֶל” הִנּוֹ גוֹמֵר.

צְחַק בַּקַּיִץ וְלַבָּצִיר

חֶדֶר צַר לְךָ הָכִינָה,

וּבַחֹרֶף פְּרֹשׂ בִּשְׁלוֹמָהּ

שֶׁל הָאָרֶץ הַמַּלְבִּינָה.

וּבְיוֹם חָרְפְּךָ, הָאָדָם,

כֹּף אֶת רֹאשְׁךָ וְהִצְטַחֵק:

יֵשׁ חֲלוֹם הַנִּקְרָא חַיִּים –

יוֹם מְנוּחָתִי לֹא יְרַחֵק.

קַב שִׁמָּמוֹן לָעֲלוּמִים,

וְלַזִּקְנָה תִּשְׁעָה קַבִּים;

זְכֹר, הַזָּקֵן, מַה שֶּׁהָיָה

לִפְנֵי יָמִים רַבִּים, רַבִּים.

זִמְזוּם מֵחַם אוֹמֵר שָׁלוֹם

וּפִתּוּחִים עַל הַשְּׁמָשׁוֹת;

מֵעַרְפִלֵּי עָבָר רָחוֹק

תְּמוּנוֹת קָמוֹת וְנִגָּשׁוֹת.

סָבָא, סָבָא! מַה-זָּכַרְתָּ,

כִּי נֶאֱנַחְתָּ בַעֲצַלְתַּיִם?

לֵךְ וִישַׁן! וְלָמָּה תִבְכֶּה?

יֵשׁ חֲלוֹם הַנִּקְרָא חַיִּים.

ח

“חֲבֵרִים”? – קִיר זְכוּכִית בֵּין אָדָם לְאָדָם,

מַבִּיטִים הֵם אִישׁ בִּפְנֵי אָחִיו, וְאוּלָם

גֶּשֶׁת לֹא יִגְּשׁוּ. עֲרִירִים עַד מוֹתָם

הֵם מוֹשְׁכִים בְּעֻלָּם.

“הָאַהֲבָה”? – רַק שְׁלִיחַ הַמָּוֶת הַנְּשִׁיקָה,

בְּאֵשׁ הָעֲגָבִים יְרֻדַּד הַסַּיִף;

מוֹזְגִים לָאָדָם אֶת אֶרֶס הַזִּקְנָה

בְּכוֹס מַאֲוַיָּיו.

“הָאשֶׁר”? – זִוּוּגִים וּמַחֲנוֹת וַעֲרִירִים

מִתְיַגְּעִים בִּישִׁימוֹן הַחַיִּים וּמְבַקְשִׁים.

אַיֶּכָּה, הָאשֶׁר? – וְחֶבְלֵי הַזִּקְנָה

בֵּין כֹּה מִתְרַגְּשִׁים.

ט

טִיַּלְנוּ שְׁנֵינוּ וַנִּתְקוֹטֵט,

וּבְלֵב כָּל אֶחָד שִׂנְאָה קָרָה.

אָמַרְתִּי לָה: רְאִי בֶעָבִים –

מְמַשְׁמְשָׁה וּבָאָה סְעָרָה.

וַנְּמַהֵר לָשׁוּב וְנִּתְקוֹטֵט.

הִיא שָׂטְמָה אוֹתִי עַל לֹא-דָבָר,

וְלִי עַד מָוֶת חָרָה. פִּתְאֹם

כִּשְׁלִיחַ אֵשׁ בַּיַּעַר עָבָר.

וְאַחַר יָצָא רַעַם עָמוּם

וַיְשׁוֹטֵט רֶגַע וַיֵּאָלֵם.

אָמַרְתִּי לּה: חִיַּבְתְּ לִי אַהֲבָה;

וַתַּעַן לִי: הָהּ, שְׁתֹק, הִכָּלֵם!

וַנָּשָׁב זוֹעֲפִים הַבָּיְתָה,

וַנְּחַדֵּשׁ שְׁנֵינוּ אֶת הַמְּרִיבָה;

לִי דַי – אָמַרְתִּי – כְּבָר יָדַעְתִּי

מַה-זֹּאת הָאַהֲבָה וּמַה טִּיבָהּ.

וְהִיא לֹא עָנְתָה כְלוּם. נִגַּשְׁתִּי

לַחַלּוֹן לִרְאוֹת מַה בַּיַּעַר;

הָעֵצִים רָעֲשׁוּ. מִנַּפְשִׁי

הִתְנַדֵּף דּוּמָם כָּל הַצַּעַר.

וָאַרְגִּישׁ פִּתְאֹם כִּי הִתְיַצְּבָה

גַם הִיא עַל יָדִי. מִן הֶעָבִים

הִתְמַלְּטוּ רְעָמִים אַחֲרֵי רְעָמִים,

וַאֲנַחְנוּ מַחֲשִׁים וְנִצָּבִים.

י

מִשְׁתַּגְּעִים אֲנָשִׁים מֵרֵיחַ הַזָּהָב,

מִתְיַגְּעִים אֲנָשִׁים בְּמַחְסוֹר וּבְרָעָב –

גַּם אֵלּוּ וְאֵלּוּ אֻמְלָלִים.

מְאַבְּנִים הַנְּסִיכִים אֶת זִכְרָם בְּחוֹמוֹת,

מַנְחִילִים אֳמָנִים לְדּוֹרוֹת חֲלוֹמוֹת –

הֲבָלִים גַּם אֵלֶּה, הֲבָלִים.

מִזְדַּוְּגִים אֲנָשִׁים עַל שְׂדֵה הַמִּלְחָמָה,

מִתְנַגְּחִים בִּתְשׁוּאוֹת וּמֵתִים בִּדְמָמָה –

גַּם זֶה וְגַם זֶה מַעֲשֵׂה שָׂטָן.

כִּי מָה הָאֲדָמָה אִם לֹא פַרְדֵּס רָמוּס?

וְסוֹפוֹ שֶׁל אָדָם רַק לָמוּת –

כְּבָר נִשְׁלַם הַפִּזְמוֹן הַקָּטָן.

יא

כָּל הָעוֹלָם כְּבָר נִתְפַּיֵּס,

מִן הַצִּיץ עַד עָב בָּרוֹם:

הַצִּפֹּרֶת הָרִאשׁוֹנָה

נִבְרְאָה מֵאוֹר הַיּוֹם.

כָּל הָעוֹלָם בָּהּ מִתְקַנֵּא,

עָבִים רוֹאִים נַעֲשִׂים זַכִּים;

גַּם הַצִּיצִים בָּהּ מִסְתַּכְּלִים

וּמִקִּנְאָה הֵם מִתְפַּקְּעִים.

מִי שֶׁלִּבּו לֹא נִתְפַּיֵּס

יָסוּר, יָסוּר נָא הֲלֹם:

הַצִּפֹּרֶת הָרִאשׁוֹנָה

נִבְרְאָה מֵאוֹר הַיּוֹם.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

יחנה הרופאה

מאת בר טוביה (פרוזה)

יחנה היתה נערה שהגיעה זה כבר – בלי עין-הרע – לפרקה. אבותיה היו בעלי-בתים חשובים בעיירה קטנה אשר בליטא המדינה. אביה היה יהודי מכובד, עסוק בענייני הקהילה, ואמה היתה אשת-חיל, טרודה במסחרה וצופיה הליכות ביתה. כל ימיהם חיו כאורח גוברין יהודאין מקדמת דנא, ולא ידעו מאומה מכל מה שחידשו תלמידים ותלמידות ותיקין בשאלת-נשים ובצרת-הבת. יחנה בתם היתה בת-ישראל כשירה, שמעה למוסר אביה, ולא נטשה תורת אמה. מעשרה קבין יופי ובינה יתירה שירדו לבנות חוה לא חסרה יחנה אלא כמכחול בשפופרת, ולפיכך לא הלכה מימיה בגדולות, ומעולם לא אמרה: צר לי המקום בבית אבותי, אשא כנפי אעופה למרחקים, אשכנה במדינות הים, אבואה לאוניברסיטאות, ועל דלתות אקאדמיות אשקידה. וככה היה עולם קטן זה נוהג והולך בשובה ובנחת, ובהשקט ובצפיה ליום ידובר נכבדות ביחנה – עד שקפצה פתאום השעה הגדולה, וכל בחורי ישראל ובחורותיו, ביחד עם שאר יהודים ויהודיות שבכל ערי ישראל ועיירותיו, חרגו ממסגרותיהם ויצאו חוצץ כולם לכבוש את ישיבות הגויים, ולהפוך בינתיים את כל הקערה על פיה. מיד נזדעזעה יחנה כולה: הא כיצד?! היא, יחנה, תהיה מן הנחשלים אחרי הבריות? היה לא יהיה כדבר הזה! ומאותה שעה התחילה מהפכת את הקערה בפיה, ועוסקת בכל יתר אבריה וגידיה בחכמות הגויים ובלשונותיהם, ועד שלא הספיקה להפוך את הקערה נהפכה היא עצמה והיתה לסטודנטית בבית-מדרש להלכות הרופאים שבחוץ-לארץ.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.