מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַבְּתוּלוֹת מֵרָגוּזָה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בִּנְתִיב הַכּוֹכָבִים,

וְצוֹפִים יָבִיאוּ בְּמִסְפָּר אֶת צְבָאָם;

כְּחָק-אֵל בַּל-יִמּוֹט גְּבוּלוֹתָם נִצָּבִים,

וְחֹק לֹא יְכַזֵּב הָאֵל אִם לֹא זָעָם.

וּתְבוּנַת הָאָדָם מִמַּעַל נִפְתַּחַת.

וּלְמִשְׁטָר צוֹפִיָּה הָאָרֶץ מִתָּחַת.

אַךְ תְּמוּרוֹת וְחִידוֹת בִּמְזִמּוֹת הָעִתִּים.

וְתַאֲוַת הַנְּצוּרוֹת עַד מָרוֹם חוֹתֶרֶת.

וְהוֹבְרֵי-שָׁמַיִם בָּאוֹתוֹת מַבִּיטִים,

וּכְנִכְתָּם לְעֵינָם נְתִיב-הַתִּפְאֶרֶת.

הֵם צוֹפִים בַּמַּחֲזֶה וּגְמוּלָם נִפְלָאוֹת,

וּמְבַשְׂרִים אֶל-נָכוֹן הַבְּשׂוֹרוֹת הָרָעוֹת.

וַיֻּגַּד בָּעָם: דָּרַךְ כּוֹכָב לֹא-נוֹדָע,

וּבְדַרְכּוֹ יִתְנַכֵּל אֶל מַסְלוּל אֲדָמָה;

זֶה שִׁבְטוֹ כְּחֶרֶב, אֲיֻמָּה בְּהוֹדָהּ,

וְאֹדֶם נְקָמוֹת בְּעֵינוֹ הַקָּמָה.

מֵאַחֲרָיו מְצוּלוֹת עַרְפִלִּים נִסְעָרוֹת,

כְּרִשְׁתוֹת אֲבַדּוֹן לְיוֹם-הָעֲבָרוֹת.

וַתִּגְדַּל הָאֵימָה וַתֶּחֱזַק בֶּעָרִים,

כִּי רַבָּה כָּל תְּנוּבָה בִּשְׂדוֹת הַחַטָּאִים;

כִּשְׂמָמִית תְּתַפֵּשׂ בָּרְחוֹבוֹת הַצָּרִים,

כְּפֶרֶס תְּקַנֵּן עַל בָּתִּים נִשָּׂאִים.

וְחִישׁ אֲבַק-עִיר אֶת הַזְּוָעָה יַפְרִיחַ,

וּזְבוּבֵי בַּלָּהוֹת נִבְרָאִים מִשִּׂיחַ.

וְרָגוּזָה הָעִיר אַף הִיא הָמְתָה לַשְּׁמוּעָה

וַיְשַׁוַּע לְנֹחַם וּצְדָקָה גַם עַמָּהּ;

הַחוֹטֵא בָהּ יֵבוֹשׁ מִדַּרְכּוֹ הַפְּרוּעָה,

מִשֹּׁבֶל עַנְוָתָהּ – הַנֶּפֶשׁ הַתַּמָּה.

כִּי עַז יוֹם-הַמִּשְׁפָּט – וְאִישׁ לִבּוֹ נָבוֹן

לֹא יִשָּׂא מַעֲמָסָה, אִם חֶסֶד אוֹ עָווֹן.

כְּנֵטֶל לַלֵּב הֵד הַמַּעֲשִׂים הַגְּמוּרִים,

וּמְחוֹת אוֹתָם יֵלֶא גַם גִּבּוֹר גַּם חָכָם;

אַךְ כְּבֵדִים מִכֹּל מַאֲוַיֵּי בִכּוּרִים,

לֹא חִלְּלָם עֹנֶג וּכְאֵב לֹא חֲנָכָם.

מֵעֹצֶב מַעֲמָסָה, עֲנֻגָּה וּסְתוּמָה,

מִתְאַפְּקָה וּמְצַפָּה הַבְּתוּלָה בְּתֻמָּהּ.

וַיַּךְ נֹחַם עַז אֶת כָּל בְּתוּלוֹת הַקִּרְיָה,

וּבְשָׂרָן עֲלֵיהֶן מַזְכֶּרֶת שִׁגָּיוֹן;

לְבָבָן יִתְפַּלֵּץ כִּקְלִפָּה מִפִּרְיָהּ,

וְתֻמָּן הַקּוֹרֵן תֵּדַעְנָה רַק עָיֹן.

וּכְכַלָּה בִּמְלֹאת אַהֲבָתָהּ הַכְּלוּלָה –

עַל דּוֹד תְּשׁוּקָתָהּ תִּתְרַפֵּק כָּל בְּתוּלָה.

חִישׁ נוֹקְפִּים הַיָּמִים, וְגֶפֶן-הַחַיִּים

כְּמוֹ מִסְפַּר יְרָחִים שָׂרִיגֶיהָ עוֹד תַּעַשׂ;

אֵין צַו וְאֵין נוֹגֵשׂ עִם עַנְוַת עַרְבַּיִם,

וּבְטֶרֶם-לֵיל חָדְלוּ גַם לַעַג גַּם כָּעַס.

אַךְ אַהֲבָה וָנֹעַר, הָאָח וְהָאָחוֹת,

מַעְפִּילִים אֶל חִשְׁקָם בִּדְרָכִים נִדָּחוֹת.

יֵשׁ כֵּף עִם-רָגוּזָה: אֶל צַלְעוֹת גַבְנֻנָּיו

תִּתְעַלֵּם מְצוּלַת-יָם עַזָּה וּשְׁחֹרָה;

רַק שְׁבִיל-פֶּרֶא אֶחָד אֶל שִׂיאוֹ יְגֻנָּב,

וּבְקֶרֶב הָעָם “כֵּף-הָאֵימִים” לוֹ קֹרָא.

וְשָׁם, עַל תְּהוֹם יָם וּתְהוֹם יוֹם-הַפְּקֻדָּה,

הִתְעַלְּסוּ הַבְּתוּלוֹת בַּעֲזוּבָה חֲמוּדָה.

בִּמְסִלַּת נֶאֱהָבִים הָעֵת תָּחִישׁ צַעֲדָהּ,

וּכְלֶכְתָּהּ כֵּן תַּבְשִׁיל אֶת פְּרִי-הָאַהָבִים;

וּכְתֹם רֵאשִׁית חֶמְדָּה הָעַלְמָה לְבַדָּהּ

מִנֹּחַם כְּבָר תֵּבְךְּ עַל חֲלוֹמוֹת נֶעֱזָבִים.

הַשְּׁכוֹל וְהָעֹנֶג כְּאַחִים תְּאוֹמִים,

וְכָזָב יֵשׁ עָף עַד חֶזְיוֹנוֹת מְרוֹמִים.

לַשָּׁוְא נִבְּאוּ צוֹפִים נוֹרָאוֹת נִשְׂגָּבוֹת,

כִּכְתָב עַל פְּנֵי מַיִם כֵּן צִיּוּן בַּזְּמַנִּים;

הָאָרֶץ הַיְשָׁנָה כְּאֶרֶץ נְדָבוֹת,

וּבִטְחוֹן אֵין-חֵקֶר פָּנֶיהָ מְתַנִּים.

רַק אֻמְלָל וְנוֹאָשׁ מֵאַהֲבַת סְתָרִים

יַרְשִׁיעוּ אֶת הַבְלֵי הַחַיִּים הַיְקָרִים.

וּבְשׁוּב הֲבֵל-עוֹלָם וַתָּשָׁב הַכְּלִמָּה.

וּגְמוּל שָׁב לַהוֹן וּכְאֵב לָאֲבֵדָה;

מְעַט דִּבַּת כָּבוֹד לַנֶּפֶשׁ נְעִימָה

מִסְּגֻלַּת שִׁגְיוֹנוֹת יְקָרָה וּכְבֵדָה.

וְעַלְמוֹת הַחֵן, אֲשֶׁר הָרוּ לִתְשׁוּקָה,

לְנַפְשָׁם כְּבָר חָפְרוּ בְּאֵר-תּוּגָה עֲמֻקָּה.

בַּחוּץ וּבַחֲדָרִים תְּשַׁכֵּל הַבּוּשָׁה,

וְרַחְמָן יֶהֱמֶה מֵרֹךְ בְּלִי-הֲפוּגוֹת;

וְשָׁם, עַל הַכֵּף, מְנוּחָתָן נְטוּשָׁה,

וּשְׁסוּעָה הִיא כֻלָּהּ מִנְּשִׁיקוֹת עֲנֻגּוֹת.

וְשָׁמָּה תָבֹאנָה אֶת שִׁבְרָן לְתַנּוֹת,

וְתוּר אַחֲרֵי שִׁבְרָן מְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת.

וּבְאַחַד הַיָּמִים וַתִּגְמֹל עֲצָתָן,

וַיֵּלְכוּ נֵד אֶחָד בַּכֵּף אֶל הַמְּנוּחוֹת;

הַיָּם רָם לִקְרָאתָן כְּאוֹהֵב וְחָתָן,

וּמִשְׁבְּרֵי תְהוֹמוֹ כַּזְּרוֹעוֹת הַשְּׁלוּחוֹת.

וּבְקָפְצָן עוֹד עַלְמָה אֶל עַלְמָה דָבֵקָה –

וַתִּסְגֹּר עֲלֵיהֶן הַמְּצוּלָה אֶת חֵיקָהּ.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

הערכת עצמנו

מאת אהרן דוד גורדון (מאמרים ומסות)

ז

אולם רצונך לראות, עד היכן מגיע כוח ההיפנוז האירופי עלינו, – התבונן באותה העובדה, שנגעתי בה בתחילת הענין, כי הראשון שהטיף בכל כוח כשרונו הגדול לטשטוש צורתנו הלאומית, לשינוי אפינו הלאומי היה מי שבא להורות בקרבנו את תורת היחיד, יחיד – וטשטוש הצורה! יחיד – ושינוי האופי!

כדאי להתעכב מעט על זה.

תורת היחיד, כלומר בירור מהותו של היחיד, היתה יכולה להיות לנו רק לברכה. עולמנו הלאומי, עד כמה שהוא ראוי לשם עולם, עומד עתה רק על היחיד, כלומר רק על הפרטים. אין לעצמותנו הלאומית בזמן הזה, כאמור למעלה, גואל אחר מלבד ה’אני' של כל אחד מאתנו.

אולם מהו היחיד? מהו היחיד לא על פי התורה והמסורה, עי אם על פי עצם מהותו של האדם? מהו העיקר בו? האם העיקר הוא יחסו את אחרים, חשבונו עם הציבור, התגדלותו והתגברותו על חשבון הציבור, – או העיקר הוא יחסו אל עצמו, חשבונות עם עצמו, התגדלותו והתגברותו על חשבון עצמו מבלי להתחשב עם הציבור; האם העיקר הוא הצורה הקבוּעה על פי התורה או על פי המסורה, צורת צב שריון, שכל חייו וחיי כל העולמות מצומצמים בו, – או העיקר הוא גילוי עצמותו המיוחדת של היחיד ועלייתה למעלת עצמות עליונה? מי הוא יותר יחיד: אם, למשל, טולסטוי, שהיה ההפך הגמור ממה שקורא ניצשה, אלא שיצר את עצמו ואת עולמו מתוך עצמו, או איזה תלמיד ותיק של ניצשה, נניח, אדם מאד נעלה, שיצר את עצמו בצלם האדם העליון של ניצשה?

צורה קבועה ליחיד – הרי היא סתירה מינה ובה, כי על כן יחיד הוא. צורת היחיד מתיחדת ב’אני' המיוחד שלו, ואינה נפסלת כלל, כשהיא, לפי המבטא הישן, צלם אלהים – ממלא כל עלמי וחי לתוך כל חיים. בכלל, היחיד אינו איזו בריה מיוחדת במינה, כל אדם, במידה שהוא אדם, במידה שהוא שלו ועולמו שלו, הרי הוא יחיד. האדם מתחיל מן היחיד, מן היחיד שבכל אדם. רק בנפש היחיד יש מקום ליחסים גדולים. יחס גדול אל עצמו הרי זה אומר יחסים גדולים אל הכל – אל הטבע, אל האדם, אל כל מה שחי ואל כל מה שהווה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.