מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בַּלָּדוֹת

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

א: הַדְּאָגָה

אֶת סַף בֵּיתוֹ עָבַר הַצּוֹרֵף, וַיַּרְא

כִּדְמוּת מִתְפַּלֶּשֶׁת בָּאֵפֶר הַקַּר.

וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: הֲלֹא זֹאת הַדְּאָגָה;

וַתִּלְעַג לִבְרִיחִי הָעַז, כְּמִנְהָגָהּ.

וַיֵּשֶׁב לְלַבּוֹת הָאֵשׁ בְּרֹאשׁ שַׁח;

מְזִמָּה בְרוּחוֹ וּבְפִיו מַעֲנֶה רַךְ:

– הִכָּבְדִי וּגְשִׁי עַד הָאֵשׁ, וּלְיַד כּוּרִי

כְּאַחַת נַעֲרוֹתַי הַטּוֹבוֹת תָּגוּרִי.

הִיא זָעָה וְנָעָה כַגּוֹרָל הַמָּט;

הַצּוֹרֵף מְפַתֶּה וּמַחְנִיף בַּלָּט:

– עוֹד זְעֵיר וַאֲחַבְּקֵךְ, אֲחוֹתִי דוֹאֶבֶת;

עִזְרִינִי וּפְחִי עוֹד גַּם אַתְּ בַּשַּׁלְהֶבֶת.

הִיא נִגְּשָׁה, וַתֵּיטֶב לָשֶׁבֶת בִּמְקוֹם

שָׁם תַּאֲוַת הָאָמָּן נִצְרֶפֶת עַד-תֹּם.

וּבְאָזְנָהּ בָּא לַחֲשׁוֹ: עַל כֵּן לָךְ קָרָאתִי, –

כִּי חָסְרָה עוֹד רֶטֶט הַכְּאֵב יְצִיקָתִי;

וְעַתָּה שְׁמָעִינִי וְקִסְמִי לַיְקוֹד. –

וַתִּשְׁמַע וַתִּפָּת וַתִּגְהַר מְאֹד.

וַיֵּט וַיֹּאחֲזֶנָּה בְּרֶגֶשׁ וּבְאֵיבָה,

וַיַּשְׁלֵךְ אֶת טַרְפּוֹ לָאֵשׁ הָרְעֵבָה.

וַיִּשְׁמֹר אֶת סוֹדוֹ. רַק נוֹדְעָה מֵאָז

מְלַכְתּוֹ הַטְּבוּעָה בַעֲדָיֵי הַפָּז.

ב: הַגָּבִיעַ

וַיֶּחְכַּם הַמֶּלֶךְ וַיַּגְדֵּל אֶת שְׁמוֹ,

וַיְבַקֵּשׁ עוֹד חָכְמָה וַיֵּלֶא לִמְצֹא.

וַיִּשְׁלַח לַצּוֹרֵף: עֲשֵׂה לִי גָּבִיעַ,

וְיִהְיֶה לִי אוֹב וּפִתְרוֹנִים יַבִּיעַ.

וַיִּצְבֹּר הַצּוֹרֵף אֶת זְהָבוֹ הַמְעָט,

וַיַּשְׁלֵךְ לַכּוּר – וּפִיו דּוֹבֵב בַּלָּט.

וַיְהִי בְּהַחִלּוֹ לְדוֹבֵב לְחָשָׁיו,

לָשִׁית בַּגָּבִיעַ קוֹל אוֹב, כַּאֲשֶׁר חָשָׁב –

וַיּוּעַם וַיִּקְדַּר הַזָּהָב הַטּוֹב,

וַיְהִי כִפְנֵי סִיגִים נִשְׁכָּחִים לָרֹב.

וַיִּשֹּׁם הַצּוֹרֵף, וַיְחַבֵּל תַּחְבּוּלָה;

וַיִּצֹּק מִכֶּסֶף הַיְצִיקָה הַצְּלוּלָה.

וַיָּנַע אֶת שְׂפָתָיו. אַךְ לַחַשׁ הָרָז

הִתְנַכֵּל לַכֶּסֶף וְזָהֳרוֹ גָז.

וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיֵּשְׂטְ מִן הַשְּׁנַיִם,

וַיְגַשֵּׁשׁ וַיִּמְצָא בְדִיל בֶּן-כִּלְאַיִם.

וַיּוֹסֶף לָצֶקֶת וַיִּלְאַט בְּפִיו,

וַתִּצְלַח הַמְּלָאכָה וַיּוֹשַׁע הַנִּיב.

וַיְכַל מַעֲשֵׂהוּ, וּגְבִיעַ הַקְּסָמִים

הִתְנַבֵּא וַיְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַחֲכָמִים.

וַיְצַף אוֹתוֹ זָהָב וַיּיף עַד-בְּלִי-דָי;

וַיָּבֵא לַמֶּלֶךְ וַיִּתֶּן לוֹ שָׁי.

ג: הַהֶבֶל

הַהֶבֶל הִתְחַפֵּשׂ וַיִּדְפֹּק כְּגֵר

עַל דֶּלֶת בָּעִיר, וְהַצּוֹרֵף עוֹד עֵר.

וְלֹא אָבָה פָתוֹחַ – אַךְ צָו לָאוֹרֵחַ;

וַיִּפְרֹץ הַזָּר, וְהָאִישׁ אַךְ פּוֹתֵחַ.

וַיֵּשֶׁב וַיַּחְתֶּה בָאֵשׁ הַדּוֹעֶכֶת,

וַיְמַשֵּׁשׁ וַיִּשְׁאַל לִפְזוּרֵי מַתֶּכֶת.

וַיַּעַן הַצּוֹרֵף, וְאִם הִתְמַהְמֵהַּ:

זֶה כַסְפִּי לִי-עֶבֶד וּזְהָבִי כְרֵעַ.

וַיֹּאמֶר: אִם תִּתֵּן לִצְמִיתוּת לִי אֵלֶּה –

וְאֶתְּנְךָ לְשֵׁם וּבְפָעָלְךָ לֹא תֵלֶא.

וַיֵּבוֹשׁ הַצּוֹרֵף מִצְּחוֹק וַעֲנָוָה,

וַיִּקְרָא: כִּדְבָרְךָ! אַךְ מוֹפֵת לִי הָבָה.

כֵּן יִהְיֶה! – עָנָהוּ, – וּבְזֹאת תֵּדַע כֹּחִי

כִּי עוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת מֵעוֹדִי אָנֹכִי.

– שְׁבֵה שֶׁבְיְךָ חִנָּם בְּצַלְמֵי מְלַאכְתִּי,

וֶאֱצָל-לְךָ בְּרָכָה מֵאֲשֶׁר בֵּרַכְתִּי.

כֹּה דִבֵּר הַלָּז; וּבְפִיו עוֹד מְשָׁלוֹ –

וַיֶּחְמַר בַּכּוּר שָׁם, גַּם יָרוֹד גַּם עָלֹה.

וּבְטֶרֶם יְלַבֶּה לֶהָבָה כְּחֻקָּהּ –

וּדְמוּת לֹא-שֹׁעֲרָהּ כַּחֹק כְּבָר יְצוּקָה.

– עוֹד הַאֲמִין לֹא אֹבֶה – כִּי גְמוּל גַּם בִּרְמִיָּה;

עֲשֵׂה לִי בְאֵשׁ, וּבְחַנְתִּיךָ בַּשְׁנִיָּה.

וּכְדַבְּרוֹ כֵן צָחַק הַצּוֹרֵף, כִּי מָנָה

מִנְּעוּרָיו גַּם תְּכָכִים בָּאֵשׁ הַנֶּאֱמָנָה.

אַךְ קַלָּה וּצְחִיחָה כְּבַת-הַמַפּוּחַ,

הִתְלַבְּטָה כְבָר אֵשׁ לַכּוּר הַנָּפוּחַ.

וּכְרוֹחֵץ מִתְפַּנֵּק מֵרַחְצוֹ כִי עָלָה –

מִלַּהֲבָהּ כֵּן עָלְתָה הַדְּמוּת הַנִּדְגָּלָה.

וְהַצּוֹרֵף עִם נַפְשׁוֹ; וַיַּהַס הֲמוֹנָהּ,

וַיִּפְצַר בָּאִישׁ: עוֹד לִי זֹאת לָאַחֲרוֹנָה: –

עֲשֵה כְחֶמְלָתִי לִיצוּר הַגִּלְגּוּלִים,

וּפְרֹשׂ אֲפֵר חַיִּים עַל פָּנָיו הַגְּאוּלִים.

וַיְמָאֵן הַזָּר, כִּי לֹא נֻסָּה בְזֹאת;

וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי, לֹא אוּכַל עֲשׂוֹת.

ד: שְׁלשֶׁת הַיְתָרִים

וַיֶּאֱהַב הַצּוֹרֵף וַיְאָרֶשׂ לוֹ אִשָּׁה;

וַתָּקָץ בִּמְלֶאכֶת הַדַּל הַמַּחֲרִישָׁה.

וַתַּרְא כִּי רַב חֶלְקוֹ בִתְבוּנוֹת וּבְרָעוֹת,

וַתִּתְחַל וַתֵּבְךְּ מֵרֹךְ וְהִשְׁתָּאוֹת.

וַתְּדַבֵּר עַל לִבּוֹ: מְצָרֵף וְאָמָן –

כָּל יִקְרוֹת חַיֶּיךָ כִבְלוּלוֹת מִי שָׂמָן?

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: כְּכֹחִי אִוַּלְתִּי –

שִׁחַתִּי אֶת טוּבִי וְחֶפְצִי הִצַּלְתִּי.

וַתּוֹסֶף עַנּוֹתוֹ: מִי יִשְׁבְּ אִישׁ כָּמוֹךָ –

וּמָחַץ תַּאֲוָתוֹ וְגָאַל אֶת כֹּחָהּ?

וַיֹּאמֶר:אִסְרִינִי בִשְׁלשָׁה יְתָרִים,

בְּתוֹדָה וּבְחֵן וּבִגְמוּלוֹת נִפְתָּרִים.

וַתַּעַשׂ לוֹ כֵן; וַיְהִי אַסִּיר תְּשׁוּאוֹת,

וְקִנְאָה וַחֲנֻפָּה הַשּוֹמְרוֹת הַשְּׂנוּאוֹת.

ה: וַיְהִי בִּימֵי אֵיד…

וַיְהִי בְּידֵי אֵיד – וַיִּבְרְחוּ שְׁנַיִם

מִנַּעֲרֵי הַצּוֹרֵף אֶל בִּקְעַת הַחַיִּים.

וַיֵּרֶד לַבִּקְעָה וַיָּבוֹא בֵין זָרִים

וַיִּשְׁאַל: הֲנִתְעוּ הֵנָּה הַנְּעָרִים?

וְהָיָה כִּי נֶחְקַר לְאוֹת – וַיִּכָּלֵם

כְּאִישׁ עוֹד יִתְאַפֵּק וְאֵידוֹ כְבָר שָׁלֵם.

וַיַּגֵּד הָאוֹתוֹת: הָאֶחָד אִישׁ-עִתִּי,

וּבְבוֹאוֹ יְרַקַּע עַד-תֹּם אֶת אֲמִתִּי.

וְאָחִיו עוֹד נַעַר, וְאָץ רַק לִבְרֹחַ: –

הַדִּמְיוֹן לוֹ קֹרָא; וְהַגָּדוֹל – הַכֹּחַ.

וַיֹּאמְרוּ לוֹ רַבִּים: בַּגַּיְא בֵּין הַגְבָלִים

רָאִינוּ אֶת שְׁנֵיהֶם כִּשְׁבוּיִים אֻמְלָלִים.

הַדִּמְיוֹן כְּלֵץ, וּבִידֵי עֶבֶד כְּבוּלוֹת,

הַכֹּחַ יְסוֹבֵב אֶת גַּלְגַּל הַגְּמוּלוֹת.

ו: בַּדֶּרֶךְ

נוֹף-יוֹם. רָזֵי-תָמִיד. בְּרַגְלוֹ הַכְּבֵדִה

יִתְנַהֵל הַצּוֹרֵף, וְדַרְכּוֹ לֹא יֵדָע.

הַלְעַרְבוֹת הַגֶּבֶר? הַלְגִבְעוֹת הַנְּעוּרִים?

עַל שִׁכְמוֹ לְמַשָּׂא הַכֵּלִים הַצְּרוּרִים.

וּבְצַעֲדוֹ יַחְשֹׁב: הַכְּלִי בְאַמְתַּחְתִּי –

וּלְחֹמֶר הָאֱמֶת; וְזֹאת לֹא לָקַחְתִּי.

מִמַּחֲזֶה וּפְזוּרָיו כִּדְמוּת הִיא לְקוּחָה,

וְגָדְלָה מִדִּמְיוֹן כְּאֵשׁ מִמַּפּוּחָהּ.

וְאִישׁ יְבַקְשֶׁנָּה – יְבַקֵּשׁ בַּחַיּים,

וְאִישׁ יִמְצָאֶנָּה – לֹא יִמְצָא חָפְנַיִם.

זְעֵיר פֹּה, זְעֵיר שָׁם. וְהַסִּיגִים הֲרָרִים –

וּכְבָרָה לִי קְטַנָּה וְיָמַי כֹּה קְצָרִים.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

על האיגרת

מאת משה בסוק (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

גדול ריחוק שבמקום שמביא לעולמנו את האיגרת. גדולה האיגרת ששליחה היא לקירוב לבבות ודיעות זה אל זה, שמבקשת ל’שבר' מרחקים ולחבר, שמוליכה היא לקישור ולגישור.

ארוכת-ימים היא ספרוּת זו, האפיסטולרית. מתקופות מעורפלות על גבי חרסים היא יוצאת פעמים בהירת-עינים; דתות בחרו בה שתהיה להן לפה; ואין לך עם ולשון שלא נתנאו בכמה וכמה מפירותיה שמשובחים הם. שַׁגרים רבים ושכבות שונות שותפים בה: שליטי-עם ובני-משפחה, שרי מחשבה ורבי-שירה ואמנות, חכמי-אהבה ושטופים בעולם-הזה. נוחה היא מטבעה ללבוש צורות רבות, ואף לצאת בחרוזים; הנה היא מקוטעת, נושמת נשימת העת הדוחקת, והנה היא מגובשת-אמירה עד כדי קיצור תורה, ואף מגיעה כדי אוטונומיה גמורה, בריה ספרותית בפני עצמה.

יחידית-אינטימית היא מעצם ברייתה, ובהוצאתה לרשות-הרבים יש כבר משום חשש ל’עינא-בישא', למגעים לא-רצויים.

בת יומה היא. הכתיבו אותה צרכי שעה, שפתחו בפניה מרחב-חיונה, אך אפשר כי ניטשטש רישומם בזמן ואינה קרואה ל’חיי-נצח'. אכן, כל עשייה, והרוחנית בכללה, מתנסית במאבק בין הארעי והחולף, בין הקיים והעומד – והאיגרת לא כל שכן. וביחוד משהיא יוצאת מן הגניזה ובאה באסופה אחת. כל אמירה טעונה שיקול בפני עצמה, ומעין מישאלה לא-מפורשת מלווה את המלבי"הד, כי דברים שלא נאמרו ולא נכתבו מלכתחילה כחלק או כפרק או כדף יצטרפו בדיעבד לאחדות כלשהי, ולוּ אך לאשלייה של סטרוקטורה שלמה.

בלתי-אמצעיות שבאיגרת, ספונטאניוּת שבה משוות לה אופי ומוסיפות לה חן. מקיימת היא מגע עם מצבי-חלוף, נובעת מתוך ענין שוטף, אינה בוסרת גם ב’עגה', בהתיפיפות של הסביבה הקרובה – ועם זאת מבקשת היא, לעת בואה בציבור, לעמוד בפני חבלות-העת, להיות ניצבת על רמה, שתהיינה העינים תלויות בה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.