מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַפְּרִידָה מֵרוּסִיָּה בִּשְׁנַת 1914

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

חֲרוּזִים מִתּוֹךְ מַחְבֶּרֶת יְשָׁנָה


הָהּ, אַרְצִי הַמְּלֵאָה לְשׁוֹנוֹת וּלְאֻמִּים –

אֵי יוֹם אֶזְכְּרֶנּוּ וִיהִי לִי תַנְחוּמִים?

אַתְּ כֶּלֶא הָיִית לִי – וְלָכֵן אִפָּרֵד

בְּפַרְפֵּר עוֹד נַפְשִׁי וּלְבָבִי עוֹד חָרֵד.

רַק זַעַם שָׁמַיִךְ הִרְעִיפוּ עָלַי,

רַק קוֹצִים לִי הֶעֱלוּ כָּל הַר בָּךְ וָגַיְא;

לֹא לִי שִׁיר צִפּוֹרֵךְ, לִי חַרְגּוֹל לֹא רָן

בִּנְעֹם צֵל הַבֹּקֶר בְּמַחֲבוֹא הַגָּן.

הַיְּעָרוֹת מִתְלַחֲשִׁים, הַנְּהָרוֹת נִגָּרִים

וְעַרְבַת הַבְּרָכָה לְכָל הָעֲבָרִים: –

וַאֲנִי בִּיקוֹד שֶׁמֶשׁ מֶבָּטַי כִּלִּיתִי,

וָאֶשְׁמַם בַּחֲלוֹמוֹת בְּטֶרֶם אִוִּיתִי.

כִּי נִלְאֶה הָאָדָם – יֵשׁ יִקְרֶה לְעִתִּים –

מִשִּׂיג וּמִדְּבָרִים, וְקָץ בַּאֲבָנָיו

וְשָׂטַם אֶת כְּלוּבֵי הַקִּרְיָה הַמְּעִיקִים;

וְרֶגֶשׁ בּוֹ נֵעוֹר, חֲרִישִׁי וְעָנָו,

תּוֹבֵעַ זִיו שֶׁמֶשׁ מִסְתַּלְסֵל בֵּין דְּשָׁאִים

וְעוֹרֵג לַחֲלוֹמוֹת עִם עֶרֶב נִבְרָאִים,

וּלְקֶשֶׁב עֲרָבוֹת הַבָּא עִם חֲשֵׁכָה;

עֲרֵמַת הַשַּׁחַת מַקְטִירָה אֶת רֵיחָהּ,

הַחַרְגּוֹל הָאַחֲרוֹן מְסַיֵּם פִּזְמוֹנוֹ, –

וַעֲיֵף לֵב וָעַיִן לְאִטְּךָ תֵּרָדֵם,

רַק עֵר עוֹד לַחֲצָאִין לְבָבְךָ וִיגוֹנוֹ

וְחָבוּי לְמֶחֱצָה הַשֶּׁמֶשׁ הָאָדֹם.

אִם מַר בְּךָ לִבְּךָ וְאִם נַפְשְׁךָ רָמָה –

כִּבְחֵיק אֵם פֹּה תִּישַׁן בְּחֵיק הָאֲדָמָה.

וַאֲנִי בִּימֵי חַיַּי בְּאוּקְרַיְנָה הַחֲמוּדָה

אֲפָפַתְנִי רַק בְּדִידוּת נוֹשָׁנָה וַחֲלוּדָה,

וְטֶרֶם שָׁם אֵדַע הַמְּנוּחָה כִּי תִנְעָם;

לְחִנָּם שָׁם שָׁפְרוּ שָׁמַיִם, וּלְחִנָּם

הַדְּנֵיפֶּר יַט גַלָּיו בִּנְתִיב הָעֲרָבוֹת

וְשׁוֹקְטוֹת עַל מֵימָיו הַצַּפְצָפוֹת הַנָּאווֹת;

וְטֶרֶם עוֹד אֶטְעַם אֶת מֶתֶק הָרְגָעִים,

עֵת שָׁבִים הַקּוֹצְרִים בַּשִּׁירָה הָרְגִילָה

וּקְרוֹנוֹת שֶׁל בָּר עוֹד נִמְשָׁכִים וּבָאִים

וּפַעֲמוֹן הַכְּפָר כְּבָר יְצַלְצֵל לִתְפִלָּה.

וַאֲנִי אִישׁ הַחֲלוֹם, לָאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה –

שֶׁתֹּם הִיא מַשְׁפִּיעָה וְעֹז הִיא נוֹתֶנֶת,

שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִנֵּצַח הַשֶּׁמֶשׁ וְאוֹרָהּ

וּמְנוּחַת הַנֵּצַח בְּחֻבָּהּ נִטְמֶנֶת;

הַכְּמֵהָה אֵלֵינוּ בִּפְרָחִים-עֵינַיִם

וְהוֹגָה אֵלֵינוּ בְּלַחַשׁ הַקָּמָה,

וְגוֹמְרָה בִרְכָתָהּ כִּכְלוֹת מַאֲוַיִּים

וַעֲיֵפִים מִתְדַּפְּקִים עַל שַׁעַר הַדְּמָמָה: –

כָּל יָמַי עָרַגְתִּי לָךְ, אִמִּי-אַדְמָתִי,

וְאוּלָם עַד כִּלְיוֹן עֲלוּמַי כְּבָר בָּאתִי –

וּמַשְׁמִים עוֹד אֵשֵׁב בְּתוֹךְ כָּל הָעֵדָה.

וְתֻמֵּךְ לִי זָר וְאֶת רֵיחֵךְ לֹא אֵדָע.

כִּי לִבִּי כְבָר שָׁב מֵחֲלוֹמוֹתָיו הַגְּדוֹלִים,

וֶאֱמוּן מַאֲוַיַּי – הַמֶּרְחָב הַשָּׁקֵט,

מִסְתַּתֵּר וּמְזֻקָּק בְּשִׁפְעַת גִּבְעוֹלִים –

רַק פֶּרַח אֶל פֶּרַח בַּמְּנוּחָה יִלָּקֵט;

הָעַיִן תְּחַפֵּשׂ בִּנְתִיבוֹת הַנְּמָלָה,

וְקָלְטָה הָאֹזֶן רַק זִמְזוּם הַדְּבוֹרָה;

וְאִם יִדְאַב הַלֵּב עוֹד לְאַהֲבָה וּמְרוֹרָהּ,

לַהֲמוֹן חַיִּים רַב אִם נַפְשְׁךָ כָּלָה –

חַכֵּה עוֹד מְעַט: כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת

וּמְאוֹרֵי הַלַּיְלָה מַקְדִּימִים לִנְתִיבָם;

וּבְהָאִיר כּוֹכָבִים וּדְמָמָה שׁוֹפַעַת –

וְרָמְזוּ לְךָ הֵם: מַה חַיֶּיךָ, מַה טִּיבָם.

הַגָּן וְהַשָּׂדֶה וּשְׁנָת בְּתוֹךְ שַׁחַת –

אֶת כָּל זֶה מִמֶּנִּי מָנַעַתְּ, אֶרֶץ סְלַוִּים;

הַבְּדִידוּת הִיא הָיְתָה לִי רֵעָה רַק אַחַת

וְכַעַשׂ וָבוּז – מַלְאָכֶיהָ הַמְלַוִּים.

וַיִּהְיוּ כָּל חַיַּי כְּבִנְיָן שֶׁל כְּשָׁפִים

שֶׁנִּסְתָּר מוֹצָאוֹ וַחֲדָרָיו אֲלָפִים,

וּבְכָל חֶדֶר וָחֶדֶר, בְּכָל אוּלָם וְאוּלָם

הָעֶצֶב עִם בְּנֵי-לְוָיָתוֹ נִשְׁתַּקַּע,

וְכֻלָּם לְבוֹאִי שָׁם מְחַכִּים עִם עֻלָּם

וְכָל אֶחָד לִי אוֹרֵג אֶת רִשְׁתּוֹ וּמְחַכֶּה.

וְאַחַר לִי נִטְפַּל יְצוּר טְהוֹר-עֵינַיִם –

וַנֵּתַע בְּבִנְיַן הַכְּשָׁפִים גַּם שְׁנַיִם.

וַאֲנִי עַתָּה נָד. וְכִי תִשְׁאַל לִי: אָנָה –

שְׁאַל לַבּוֹרֵחַ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

כָּמוֹנִי כָּךְ נִמְלָט צְבִי פֶרֶא מֵעֹל,

כָּךְ נִשָּׂא בַסּוֹעָה גַם גַּרְגֵּר שֶׁל חוֹל.

וַאֲנִי אֶחָד הוֹלֵךְ בְּלִי שְׁלוֹם הַמּוֹלֶדֶת

וּבְלֶכְתִּי גַם בְּרָכָה מֵאָח לֹא הִצַּלְתִּי;

וּמִי אוֹתִי יָחֹן בְּדִמְעָה רוֹעֶדֶת –

וַאֲנִי רַק בָּרַחְתִּי וּמְאוּם לֹא שָׁאַלְתִּי.

כָּךְ עוֹמֵד עֵץ זָקֵן מְסֻבַּל עֲנָפָיו,

וְאָבִיב בָּאָרֶץ וְרוּחַ לֹא טָפַף: –

וּפִתְאֹם וּפֹארָה יְרֻקָּה תִּקָּרַע,

מִשְׁתַּטְּחָה מִתַּחַת בַּחוֹל כְּבָר כְּזָרָה.

הָהּ, אַרְצִי רוּסִיָּה! אִם עֵינִי דוֹמַעַת –

לֹא יִרְאַת מוּג-לֵב אֶת דִּמְעָתִי הוֹלִידָה.

לֹא מְאֵרַת יוֹם בָּא עִם אֵימַת הַחִידָה.

לִי חֵפֶץ יֵשׁ עָז – בְּלִי קְלָלָה נִרְתַּעַת,

זוֹ קִלְלַת עֶבֶד הַנָּס מֵאֲדוֹנוֹ,

חָפַּצְתִּי הִפָּרֵד מִמֵּךְ לְעוֹלָמִים;

הֶעָבָר כְּבָר תָּם, הַחֶשְׁבּוֹנוֹת נִשְׁלָמִים –

שְׂאִי שְׁלוֹמִי: לִי נִשְׁאַר גּוֹרָלִי וִיגוֹנוֹ.

מָה אֶכְעַס? בִּמְקוֹם רֶגֶל אֱנוֹשׁ דּוֹרֶכֶת –

גַּם לִי וּלְכָל אַחַי הַשִּׂנְאָה מוֹלֶכֶת;

אֵי קְלָלָה שֶׁתַּחֲרִיד אֶת לֵב כָּל-הָעַמִּים

וְתַרְעִים כְּהֵד בְּמִדְבָּרוֹת נְשַׁמִּים?

כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ – וַאֲנִי רַק לְבָד,

מָה אֶכְעַס וַאֲקַלֵּל בְּיוֹם אֲנִי נָד?

אָנֹכִי רַק מַחֲרִישׁ וְשׁוֹאֵל לַבָּאוֹת.

וְעוֹד אֲנִי נוֹשֵׂא אֶת עֵינַי בְּלִי-דְמָעוֹת

לִמְאוֹרֵי הַלַּיְלָה הָרוֹמְזִים כִּנְבוֹנִים,

וְשׁוֹאֵל לִי פִתְרוֹן: עַל מָה וּמַדּוּעַ

אֵין מִקְלָט בָּעוֹלָם לַלֵּב הַצָּנוּעַ?

אַךְ דְּמָמָה וְכוֹכְבֵי הַלַּיְלָה אֵין עוֹנִים.

וְאָנֹכִי שׁוֹלֵחַ מֶבָּטִי הַקָּר,

וּמָגוֹר לֹא אֵדַע וּלְלִבִּי לֹא צָר,

כִּי חִידָה נָשָׂאתִי בְּיוֹם אֲנִי נָד: –

כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ – וְאָנֹכִי לְבָד.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

מַחֲנַיִם

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)

בכרך הגדול, בירת שלֶזיה, שוררת דממת צהרים של שבת שלהם. היום הוא אחד מימות החורף היפים העטופים לבנים כבארץ הצפון; וצל השבתון מתערב עם שלוַת הקור, הממלאה את נפש ההולכים לטייל לאורך תעלת הבריכה בנחת-רוח שאינה מצויה בשאר עתות השנה. ממעל לראשם משתרע מרחב תכלת הרקיע עם כתמי חכליליותוֹ, ולרגלם נוצצת שכבת השלג בין האילנות; ולנפשם בא אותו ההד של בטחון המצוי בשעה שהכל שלום אתנו ובקרבנו…

מֵי התעלה שם בעמק, המבדיל את העיר העתיקה התיכונה מן הקיצונה, קפואים, ועל הקרח מחליקים במנעלי-ברזל צעירים וצעירות בשאון נעים ובחדוַת-ילדות משעשעת בחֵמה. דגלים בעלי צבעים, המתנוססים על כלוֹנסאות ארוכים לאות כינוס, נעים אנה ואנה, וקול תזמורת קטנה נשמע מהחלילים המחללים לפני מסך אוהל הכניסה בצד הגשר הנטוי ממעל. ושם, על הגשר, נשקפים מלמטה ראשי המחליקים, הרצים רצוֹא ושוֹב כהמון צללים חיים, סובבים וטופפים בקלות גוף ונפש.

יחידים המה מחליקים, גם זוגות זוגות, שלושה בשורה אחת, גם ארבעה וחמישה; מהם מחליקים לאורך ומהם לרוחב, מהם רצים במישור ומהם מעקימים וסובבים במעגלה במהירות נמרצה ובשירה של תנועת האברים… הידים משולבות והרגלים מחליקות, כמו מרחפות הן על שטח הקרח.

נער ונער יחליקו, נערה ונערה, תלמידים ותלמידות, צעירים וצעירות, ובין כּולם מרחפת כל האַחוה שבנוער ומעֵין הנצח שברגע… כולם הם בנים ובנות היושבים על שולחן אבותיהם, ובת-קולם שלוה מקדם קדמתה.

ושם בירכתיים נערה יפה מַחלקת לבדה, ובחנה השפוך עליה היא מעֵין תינוקת גדולה, שתי מקלעות שערותיה השחורות יורדות מתחת כובעה על מעילה הלבן, המכסה ברובו את שמלתה הכהה; ובפניה הכהים מעין הוד עצבון, המושך אליה את העינים, כל מחליק ושב הנפגש אתה שוהה להביט בחנה, ואלה הנשענים למעלה על כרכוב הגשר מביטים עליה, כמו איזה כוח נסתר עולה מלמטה למעלה.

הנה ישבה לנוח בכל יפי דממת נפשה, והנה קמה להתערב במירוֹץ עם המחליקים, כמעט לא נראתה עוד למרחוק, ועוד הפעם ניכּרת היא מאחיותיה בשובה ובשבתה להינפש.

לבדה באה, ולבדה תלך מדי שבּת בשבּתו.

וזה כשני שבועות אשר משכה אליה עיני תלמיד עברי שעזב את ארץ מולדתו ובית אבותיו וגָלה למקום חכמה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.