בְּלֵב לַיְלָה בַּחֹרֶף הָיְתָה שָׁעָה כָזֹאת:

פִּתְאֹם נִתַּךְ לָאָרֶץ הַגֶּשֶׁם הָעָז,

וּבְפִיו לְשׁוֹן מָטָר דּוֹבֵר אֱמֶת וָרָז.

וַיְהִי גֶשֶׁם בִּיקָר: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּרְבוֹת,

קֶצֶב אֶחָד לִזְרָמָיו וְשִׁפְעוֹ לֹא תָם.

וּבְרֹב זְרָמָיו עוֹד יֵחַד מִזְּמוֹרוֹ הָרָם.

וּבִקְרבֹ הֲמוֹן גֶּשֶׁם אֶל מֵעֵבֶר לַחֲצוֹת,

לִשְׁעַת לַיְלָה הַסְּתוּמָה, בָּהּ לֹא יָלִין עוֹד קוֹל,

לִגְבוּל אֵלֶם הָאַחֲרוֹן בֵּין מָחָר וּתְמוֹל: –

שׁוּב יִתְפָּעֵם הַמָּטָר מִזְּרֹם וּמִגְּאוֹת,

יָרוּץ דַּרְכּוֹ הַטְּהוֹרָה מִזְּבוּל שַׁחַק הֶחָי,

כְּמוֹ צִיר הוּא מִמָּרוֹם לָשֵׂאת דְּבַר אֲדֹנָי.