מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בשטנים

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

א

מעבר לחרסון העיר, במקום שנהר בוג ימשך כרצועות אין סוף אל הים, מצאה לה מנוחה עיירה אחת קטנה מוקפת חולות ובשטנים, אשר סחור תסחר אל רחבי תבל באבטיחים הסגלגלים רבי-הלשד, ששם חרסון העיר נקרא עליהם, לאמר: אבטיחי-חרסון.

חוף הנהר בוג שפל הוא רק מן העבר האחד – ובמקום זה דוקא התכוננה העיירה להיות טבולת-חול בקיץ וטובעת ברפש בחורף; אבל כיון שעוברים במעברה אל עבר הנהר השני, הגבוה והתלול, מתחילות העינים לספוג את הדר התמונה המתגלה בדמות ים של זהב כורע ורועד – אלו הן השמשיות הגבוהות, המרימות את ראשי-הזהב שלהן מכל גן ירקות ומכל בשטן של אבטיחים. על פני כל חוף הבוג ועד למרחק הערבות תפשו פה מקום הבשטנים, ולא כל אדם זוכה לראות דרך חלון ביתו, שמעבר החוף השני, את הבשטן שלו – האבטיחים הכרסנים, שעליהם הרחבים מגינים על גבם מפני השמש, ואת השמשיות המצהיבות כשהן כופפות ראש בחום צהרים. עגלה וסוס – והיהודי חוכר-הבשטנים עובר מגינתה של אלמנת השוטר, הנשענת אל חצר הרב, עד מבחר-הבשטנים שבכפר המולדבנים, הידוע ב“שקציו”-מזמריו, – אלו הם מזמרי הערבות הנודעים, היושבים בלילות הסתו בשדות לשמור על ערמות האבטיחים, מביטים בעינים ערומות לתוך זוהר הלילה ומביאים מזמירותיהם כליון נפש על השומע הזר, אשר ייקרה למקומות האלה; כבר היתה לשיחה מתיקות שירי-המולדבנים, וגם הרב עם השוחט, הנוסעים יחד ל“ברית מצוה,” כשהם שומעים בדרכם קול שיר של מולדבני שר, הם עוצרים את הסוס ויושבים ושומעים, כשהערבה להם מימין ומשמאל, וכוכבי הלילה נוהרים על ראשם ממעל… אבל את הבשטנים הגדולים והרחוקים חוכרים להם רק יהודים בעלי-מטמונים, אלה היהודים רחבי הכתפים ומגודלי-הזקן, שאינם יראים להשאר בשדה ללינת לילה ולספור לאור של מדורה ערימת-אבטיחים גבוהה… אולם גם גינות-הירק שסמוך לעיר יהודים מושלים בהן, אלא שחכירת הבשטנים האלה נעשית בשותפות לשנים לשלשה מתאגדים יהודים בעלי קפוטות החוכרים את הבשטן כשהוא עומד כבר בגידולו; ומרחוק, מעבר החוף משני, רואים אותם כשהם מתהלכים לפני מלונת השמירה, קפוטותיהם מתנפנפות ברוח וציציותיהם טופחות להם על ברכיהם. בדממת הצהרים יש אשר יישמע מעבר החוף גם קול דברים וריב – חבורה של שותפים היא זאת המתקוטטים איש עם אחיו על דבר עסקיהם ואשר יביאו היום או מחר את ריבם לפני הרב של העיירה…

והעיירה כולה רק על שפע הבשטנים תחיה, ואין בית אשר לא יהיה שם חוכר או סוחר באבטיחים; ואפילו משרתי-קודש – הרב והשוחט וכדומה – אינם עומדים בפני תאוות החכירה ומשקיעים ממונם של בניהם וחתניהם בכיכר-אדמה זרועה אבטיחים, הנתלשים בתחילתם של עשרת ימי תשובה ונמכרים ליהודי אחד סוחר הבא בכל שנה ושנה מאומן העיר, הנודעת בעולם באהבתה לאבטיחי-חרסון הסגלגלים.

אין לך בין יהודי העיירה אדם יותר קלוש משלום המנקר, שבא לכאן מסביבות ברדיטשוב והביא אתו משם את פניו הצנומים, שכאילו נישרו יפה יפה במים, ואת פאותיו הארוכות והדקות – אף על פי כן גזרה עליו אשתו שיקום וילך לחוכר הטכסא ויבקש ממנו בהלואה חמישים רובל על מנת לשלם קימעא קימעא בכל שבוע, ואדם זה קיים את מצות אשתו, אף על פי שלא האמין כלל בהצלחת הנסיון. אבל מכיוון שבא לבעל-הטכסא, נתעורר בו כמעט רגש של גאוה, כאילו זכר פתאום, מה היה לפנים בברדיטשוב ומה היו אבותיו שם, ובמנוחה של יודע ערכו הציע את בקשתו. את הכסף קיבל סוף כל סוף, משום שביאר לאיש-שיחתו, כי צריך הוא לכסף בשביל לקחת בחכירה “קצהו של בשטן”… ואולם כשעבר הכסף לידה של חנה-חיה, היא אשת המנקר, ידעה כבר לחטוף מתחת לחטמו של מי שהוא בשטן קטן, אבל מיוחד ומנומר בירקותיו: בתווך, במקום הכבוד, נזרעו האבטיחים הצריכים לשמש, בצידי הדרכים ובקצוות, על הגבולים ובכל מקום צנוע, עלה ירק הקישואים, ובין ירק וירק ובין התלמים הגביהו ראשיהן השמשיות הדקות. ומכיוון שטעמה חנה-חיה את טעמה של שנת צהרים בתוך הבשטן שלה, לא נמנעה מלחכור בשנה הבאה בשטן יותר גדול, וגם שלישי וגם רביעי – כי חנה-חיה היא אשה, שאינה חוששת לעבודה ואינה יראה מפני “השקצים,” וכשהיא מתהלכת – בבוקר של יום תמוז למשל – על פני הבשטן, חופרת ומעדרת ועומדת אחר כך לנוח לרגע בינות לשמשיות-הזהב ופניה לשמש, אז נדמית גם היא, הגבוהה ושזופת השמש, שפניה מכוסים בבהרות-חמה, לאחת השמשיות שכבר בשלו באור השמש… כי נוף חרסון אינו דומה כלל לנופה של ברדיטשוב: פה סופגות הנערות יחד עם השמשיות את אור השמש ואת חוּמה, וחנה-חיה –נערה נכונת-שדיים לפנים, שפניה מאדימים עד גמירה לכל רמז מגרה ועיניה נתקלות בכל לילה, לפני שינה, ביצורי-גווה המלאים – אותה חנה-חיה לא נפל עליה לבה אחרי חתונתה, כשהכירה לדעת את האברך כפוף-הכתפים, שניתן לה לאיש, ובשנים הראשונות אחרי חתונתה היתה משפיעה עליו חום נעוריה שהיה נובע מאליו. ולא פעם קרה המקרה, כי איחר גם האברך את התפילה שבציבור, וגם אשתו לא עברה את מפתן החדר בבוקר בטרם תשמע דפיקת אמה על הדלת: “עד מתי? המיחם כבר הולך וקר”… וגם אחרי כך, אחרי שתי שנים לחתונתם, כשגלה הזוג הצעיר מעל שולחן הוריהם, וחנה-חיה היתה צריכה לנהל את ביתה במשכורת בעלה המנקר, לא גברה, אף על פי כן, הדלות על האשה הצעירה ולא באה בעצמותיה; היא נשארה אותה חנה-חיה שישבה עם בעלה על שולחן אביה: אשה גבוהת קומה ורחבת כתפים, שפניה המלאים מכוסים בהרות-קיץ ושפתיה העבות מאדימות. גם נשי הרחוב, שגרה שם אשת המנקר, לא יכלו לעתים להסתכל בפניה של חנה-חיה מפני המנוחה הרבה, שאינה שכיחה אצל יהודים, שהיתה שפוכה עליהם. ועל אחת כמה וכמה כשחנה-חיה היתה משתטחת מלא-גדלה לפני ביתה ומתחממת בשמש הצהרים ועיניה עצומות – אז יאמר כל העובר: רק אשה מולדבנית לא תתבושש כך! – הגרב, שחנה-חיה ארגה אותו לפני שכבה, נפל מידה, שני שדיה המלאים מתירים מעליהם את כפתורי-החולצה ונדחקים בלבנם לאור היום; הילדה הקטנה, שגם פניה מכוסים בהרות-קיץ ודומים לפני אמה, נרדמה בחיקה של חנה-חיה, והיא בעצמה, אשת המנקר, פרשה את ידיה על החול וסופגת לתוך אבריה את להט השמש.

עוד בחצי היום הוצאה קדירת התבשילין מן התנור, והאם עם בתה אכלו לבדן את ארוחת-הצהרים, מבלי חכות למנקר; רגע אחד – והחדר מכובד, כי הן רק ילדה אחת מתהלכת בבית, ומה לה עוד לאשה זו, הדומה ל“ערלית,” לעשות, אם לא לצאת החוצה ולהתרפק על החול בשמש? עוד מעט והמנקר שב מן השוק, כלו עייף ומזיע וכל עוד רוחו בו הוא נגש אל אשתו, שוהה רגע אחד לפניה, עיניו מורדות וכמתבייש הוא מניע את כתפה באצבע קטנה: “חנה-חיה, חנה-חיה!”… ובשעת מעשה איננו מביט בפני אשתו וזיעת-בושה מכסה את בשרו, כי ירא הוא, שמא יראה אדם ויסתכל באשתו השוכבת. שם, אצלם בברדיטשוב, אין הנשים נוהגות כך… וכשחנה-חיה פוקחת סוף כל סוף את עיניה ורואה את אישה העומד עליה, אינה שמה עוד לבה אליו, אלא מתמתחת מתוך פיהוקים מתוקים וארוכים, עד שמתעוררת לגמרי ממגע רסיס הזיעה, היורד ממצח אישה ונופל על לחיה, ורק אז היא מעוררת בדחיפת-רגל את הקטנה הנמה למרגלותיה ונוהמת, כשהיא עוצמת שוב את עיניה: “פייגה, קומי וקחי את קדירת-התבשילין מתוך התנור בשביל אבא”… המנקר הולך ונוטל את ידיו לאכילה, וחנה-חיה שולחת שוב את פיהוקיה לאוויר העולם הלוהט ונרדמת.

ושנה אחרי שנה עברה כך ופייגה, שנשארה יחידה להוריה, היתה ממלאה בימי הקיץ את מקומה של חנה-חיה, הנתונה אז כולה לעבודות-הבשטן. עובדת היתה הנערה את עבודות הבית, מבשלת את התבשילין ונושאת אותם יום יום בקדירה קטנה לאמה, שקבעה את מושבה בבשטן החביב עליה.

רגיל היה כבר המנקר לדעת, כי משנכנס חודש אלול וקול השופר הולך ונשמע מבתי-כנסיות, ומעבר לנהר מתחילים לתלוש את האבטיחים, עליו להיות שרוי יחידי בבית ולקחת לו בעצמו יום יום את הקדירה הקטנה, השמורה בערימת אפר חם, וקשה היתה לו למנקר בדידות זו, כשאין איש בבית וכשלוחץ את הלב שיעמום צהרים – אין לפני מי להביע אף מלה אחת, ורק זמזום הזבובים מוסיף על השיעמום ועל הבדידות. רק לפעמים, כשלחץ לבו של המנקר היה מתגבר בקומו משנת-הצהרים ובקיבה היה חש טעם לפגם מתבשילי-הארוחה, היה אדם זה בודק את כיסו, מוציא מטבע של שתי פרוטות ושם את פעמיו לחוף הנהר; על המעברה היה המנקר תוחב את עצמו לקרן זוית, ובהישמע רשרוש המים המלחכים את שפת-המעברה היה מוריד את עיניו לבלי להסתכל בשטף הנהר… בצעדים מהירים היה עובר את הדרך שמן החוף עד לגדר הבשטן של אשתו, ופה מעבר לגדר היה שוהה ומציץ רגע בעד החרכים לתוך הבשטן, וכיון שהוא רואה את אשתו עומדת בתוך ציבור של שמשיות גבוהות, מתישבת עליו דעתו והוא נכנס כבר לתוך הבשטן כאדם הנכנס לנכסיו, פושט את קפוטתו ומוחה את זיעת-מצחו בכנף הטלית-קטן המתנפנפת ברוח… אשתו חנה-חיה ופייגה בתו עסוקות הן בין האבטיחים, והוא יושב לו לבדו על גבעת דשאים, מוחה וחוזר ומוחה את זיעת-פניו ומקשיב לקול אשתו הממושך, המטריד את דממת בין-הערבים:

“פ-יי-יי-גה!”

ויש שהיה נדמה לו, כי קול אשתו הוא כקולה של בת “ערלים”…

ב

חנה-חיה מתהלכת עם מעדר-הברזל בין תלמי הבשטן ומעדרת מסביב לצמחי האבטיחים; היא עובדת עתה בקצה הבשטן הגבוה, הזרוע בשיפוע של גבעה תלולה, וכשהיא מרימה את ראשה לרגע למחות זיעת-מצחה, היא רואה את שטף מי הבוג הרבים ואת החבלים העבים של המעברה, הרועדים ברעד חרישי מעל למי הנהר; דבר זה – רעד החבלים – סימן הוא לה, שהמעברה נעתקה מעבר החוף השני, והיא מאפילה בידה על עיניה ומביטה לנגדה במבט חד וארוך. עוד רגע וכבר נשמע שאון המעברה ורעד החבלים בא כבר כהמולה חרישית בלתי נפסקת, וחנה-חיה חופרת רגע במעדר שבידה ושבה להסתכל במעברה המתקרבת, עד שהיא מכירה בתוך ההמון, הצף ומתקרב אליה את בתה, פייגה, העומדת בקצה המעברה וקדירה מעוטפת סחבות בידה. רגע אחד ילחץ בקרבה לבה – לב אם עבריה – והרהור דאגה עובר במוחה: “היא עומדת שם, הבתולה, בקצה המעברה ממש, ויש סכנה בעמידה כזאת,” אבל מיד היא שבה ומעדרת באת, רסיסים-רסיסים נוטפת זיעת מצחה על רגבי העפר, ומעט מעט נסוגה חנה-חיה למורד הגבעה, ורק כשהיא מגיעה לשורת הקישואים הארוכה, הזרועה בין שני תלמים של אבטיחים, היא מרימה את ראשה לקול בתה, הצועדת בצעדים זהירים בין הצמחים לבל תרמוס ברגלה צמח כל-שהוא, מביטה רגע אחד במבט-דאגה של אם בפני בתה, ומבלי דבּר דבר היא לוקחת מיד הנערה את הקדירה הקטנה ויושבת לה לאכול בצלה הקלוש של גדר הבשטן. ובשעה שאמה עסוקה באכילה, פושטת פייגה את נעליה, קושרת כעין עיגול את מטפחתה מסביב לראשה ומתחילה לעדר במקום שפסקה אמה.

דממה שורה בתוך הבשטנים. שמש הצהרים יוקדת כיקוד אש, ומבנות הערלים, הפזורות על פני השטח הגדול של הבשטנים, יש אשר תרים רק האחת את קולה ותשיר רגע אחד, ואולם משנהו ילך כבר קולה הלוך ונמוג בלהט הצהרים ודממתם. ושוב שקט על פני כל המרחק הרב, עד שרעד החבלים על-פני הנהר יישמע עד קצות הבשטנים הרחוקים בלחישת חשאים ממושכה, והד יענה לשאון המים בקרוב בת-כפר עם זוג-דליים לשאוב ממי הנהר… אך הנה עברה שעת הצהרים. צללים מתחילים נמשכים כבר מציבורי האבנים, הגדלות על החוף, אבל העינים תלאינה עוד להביט בפני הנהר, שכולו זוהר, והחסידה הלבנה, רחבת-הכנפים, הטסה עיגולים-עיגולים בתכלת השמים, היא הציפור היחידה המתרוממת על פני הנהר בחום הגדול, הבא אחרי חצות היום. וגם בנות הערלים, העובדות לאיטן על פני הבשטנים וראשיהן עטופים במטפחות אדומות וכתומות, מראיהן בדממה הלוהטת כאילו צומחות אף הן בתוך גינות-הירקות ומתנועעות הן כפעם בפעם רק לרוח הקל, הבא מן הנהר… ורק לעתים, כשבחור צעיר מבחורי הערלים עושה לו צחוק עם בחורה חשופת-ברכים, התולשת באותה שעה עשבי-ספיח מבינות לתלמים ומבריחה את מציקה בקריאה עזה, שיש בה צחוק – רק אז הבן תבין, כי נעורים טמירים שמורים פה בתוך גינות-הירק, השומרים ומחכים לשעה של שקיעת שמש… וצחוק הבחורות ילך הלוך ורב ככל אשר תוסיף השמש לשקוע. ולעתים יתנוצץ למול השמש גם מעדר ברזל, אשר תשא אחת העובדות על שכמה, בלכתה אחרי עבודתה לנוח בצל. ואולם רק שירת הבחורות, המתנשאות לפנות ערב מתוך הבשטנים והולכת ונישאת על פני הנהר, מגיעה עד לעיירה ועוברת ונמוגה הרחק-הרחק לגבול הערבות, רק היא אות נכון לשעת בין-הערבים הקרובה לבוא. וכך הן נולדות, שירות הערב בבשטנים: כי יפנה היום וצללים יתארכו, אז יפול צל-גדר על אחת העובדות והאפיל על קצה חזה וקרר חצי שדיה הגלויים לרוח הערב, ויישרה הנערה אז את קומתה והביטה הנה והנה על-פני הבשטנים ועל פני הנהר, והיא נשענת על מעדרה וקצות מטפחת ראשה מתנפנות כבר לרוח הערב; אז יש אשר תרים הנערה את קולה בשיר, והיא מבטת עוד על פני הבשטנים, כמו קוראה היא לעזרה, ורגע אחד – ומקצה בשטן סמוך מתרומם קול שיר חדש, קול מולדבני דק ואמיץ, הרועד ומשתפך עד לאין גבול ומושך אחריו כרגע עוד המון קולות של בחורות מולדבניות המתחברים כולם לשירה אחת דקה, שירת נשים, אשר אין לה עוד עצבון וכליון נפש והיא מלאה רק רגשות מנוחה ושלום ערב ורמזי-אושר לא רחוק. ואולם עוד מעט וקול רם של גבר יחדור גם הוא לתוך השירה, ומקצה הנהר יענו לו זוג הדייגים הפורשים את רשתות-הערב, והיתה כבר השירה אדירה ועצבה, והיא הולכת למרחב ולמרום, כגעגועים על אושר רחוק. שעה קצרה תשיר כך המקהלה ושפכה כליון נפשה גם על העיירה, אשר אחת מבנותיה תשיר עתה אף היא את שיר הבשטנים: פייגה בת המנקר היא זאת, שכלתה זה כבר את עבודתה בבשטן הקטן שלה ושכבה אחרי כך לנוח בין גבעולי הדשא הגבוהים, ליד הגדר הנמוכה, העומדת למחיצה בין הבשטן של חנה-חיה ובין זה של חיים-יוסל “טורף הבשטנים” – כך קוראים לו על תאותו הגדולה לבשטנים. שוכבת לה שם פייגה ומסתכלת לעתים בחשאי לתוך נכסי שכניהם לראות שם את חיים-יוסל זה, כשהוא מתהלך שפי בין התלמים ומנדיל בנו לצידו מעיין במקומות הזריעה, שאביו מראה לו עליהם בשוט שבידו… עוד לפני זמן-מה, כשהתבוננה פייגה אל המעברה, ראתה את חיים-יוסל, כשהוא עובר את הנהר עם בנו ועם סוסו ועגלתו, והיא לא יכלה כבר לגרוע עין מחבורה זו, ומתוך עבודת-הגינה התבוננה לראות את חיים-יוסל, כשהוא עוזב את הסוס והעגלה שלו על החוף ונכנס עם בנו לבשטן קרוב וקטן זה, אשר קרא לו חיים-יוסל בשם חיבה “צעיר בשטני”… שוכבת לה פייגה בעשב ושרה בחצי קול ועיניה מסתכלות מרחוק בפניו של מנדיל: רוצה היא לדעת, אם מכיר הוא מנדיל למי הקול הזה ואם תר הוא בעיניו לבקש את מקום מחבואה? אבל פניו של מנדיל אינם מגידים בנידון זה כלום, מסתכל הוא הבחור כל העת בפני אביו וצועד בעקבותיו צעד אחר צעד משיפוע הגבעה ולמטה. ואולם רק אחרי אשר תשמע פייגה את הכאת-השוט, וקריאת “וויוֹ!” חזקה תגיע לאזנה מרחוק, רק אז היא קמה ממקומה והולכת להעיר את אמה, שנרדמה כל העת בעבי צל הערב וגרבה בידה. וכשיורדות שתי הנשים האלה, שזופות-שמש ועייפות, מהמעברה והולכות זו בצד זו בצעדים מדודים וחזקים, הן רואות לפעמים מרחוק את דמותו של המנקר, הצועד באמצע הרחוב והוא לבוש קפוטת-השבת שלו. פייגה מרמזת בתנועת-יד עייפה לאביה ואומרת:

“אמא. אבא הולך שם לתפילת מנחה.”

ואולם חנה-חיה תעיף רק את מבטה לעבר הרחוב הרחב, למקום שעובר שם אישה, ועל פניה משתפך רוגז של עייפות ובדידות ומראה אז כמראה בת כפר, השבה לפנות ערב מעבודת השדה הקשה.

אבל קודם ראש השנה, כשהאבטיחים נעשים בשלים, לוקחת לה חנה-חיה לעזרה את מי שהיא מבנות מורד-הנהר, על-פי-רוב את מאריאנא, שיש לה בית שלה על החוף, ושלשתן עוסקות כל היום בתלישת האבטיחים. לערב נשארת פייגה ביחד עם מאריאנא לשמירת-לילה בבשטן, לבל יבואו גנבי-האבטיחים לבדוק בערימות ולקחת מלא-חצנם ולעבור אחרי כן לבשטן שני ולעשות גם לו כדבר הזה, עד שלמחרת בבוקר תראה בקצה השוק ערימת-אבטיחים צנועה, שבעליה, בחור מסוכן מבני הרקטורים של שנה זו, מקריא בקול רם ובטוח: “אבטיח רק חמש פרוטות!” כאילו תלש בעצמו את האבטיחים מבשטן שלו… מעל לנהר בוג שטה הלבנה, חצות הלילה טרם תהיה, וליל-האלול שקט כל כך עד שנשמע על פני הבשטנים קול-נגינתו של יוסל החזן, החוזר עם המקהלה שלו, מעבר החוף השני, בעירה, על ניגון הסליחות היפה: “הנשמה לך”… ומעבר מזה, מקצה הבשטנים הרחוקים, יש אשר תגיע שירת לילה של מולדבנים, והתערבו אז שתי השירות לרגע והיו לכליון נפש אחד; ואולם רגע שני, ושירת “הנשמה” תישמע רק כהד רחוק ודממת הלילה סופגת רק את שירת העצב של המולדבנים, – אותו העצב המתוק מנשיקה ומעביר את האדם על דעתו, לאמר: הינשאי, השירה – גם אני עם געגועי… השעה מאוחרת כבר ופייגה עם מאריאנא יושבות עוד שתיהן ומשיחות בשפת איכרים שחציה יהודית – מאריאנא זו שירתה בנעוריה בבתי-יהודים, וכשבא סוף כל סוף סטפאן, בעלה של הערלית, לקרוא את הנשים לשנת שחרית, אז יושב גם הוא על ערימת השחת ומקשיב מתוך קמיצת-מצח לשיחה היהודית, ששתי הנשים לוקחות בה חלק כחלק…

אבל רק שעה קצרה הוא מאזין. עייף מתשומת לבו הוא מניח את ידו על כתפה של אשתו ומעביר אותה, את מאריאנא לבין ברכיו, אבל זו, מאריאנא, עוברת כרגע למקום מושבה הקודם ומוכיחה את בעלה מתוך בושה והתמרמרות כל שהיא:

“אוטיקיי, בעסטיזשי![^2]… אינך רואה את היושבת פה?”

סטפאן מַּפנה כנבוך את ראשו לעבר הערבות הרחוקות, כמו מתבייש הוא על זה שעשה לו צחוק עם אשתו בשעה שבת ישראל יושבת ומסתכלת בשניהם… ואולם עוד מעט והחבורה הולכת לישון. שלשתם נכנסים למלונות האיכרים, ומבלי הדליק נר, רק לאור הלבנה המשתפך בעד חלונות המלונה הקטנים, מכינה מאריאנא את משכב-הלילה בשבילה ובשביל בעלה ומצע-שחת של השתא היא מציעה על הרצפה בשביל פייגה, וזו – כשאיזה גל חם מפעפע בלבה ועולה כפעם בפעם עד גרונה, מתנפלת היא לתוך השחת, מתכווצת ונלחצת בשדיה הערומים לגבעולי השחת הרכים ועוקצים במקצת. רק רגע אחד היא מרגישה כמנוחה לפני שינה, ואולם מיד מתחיל ריח-השחת לפעפע באפה, קצות הגבעולים מגרים את לחייה ועיניה נפתחות מאליהן. במלונה הקטנה דממה, ואולם פתאום תשמע קריאה ממושכה ועמומה: “סטפאַ-אן!”… פייגה רועדת רעידה קלה ועוצרת בעד נשימתה ולבבה מתחיל הולם בהישנות השאון הקל: “סטפאַ-אן!”… לוקחת היא, פייגה, את החולצה שלה בידה ומתרוממת מעל משכבה, ואולם ברגע זה מרימה גם מאיראנא את ראשה מעל משכבה ופונה אל הנערה בקריאת חפזון:

“פייגה, אל תרחיקי ללכת מן הבית.”

ליל חם מחליק לה, לפייגה, כשהיא יוצאת החוצה, על פניה ועל מערומי בשרה, שרק כותונת דקה עליהם, והיא יושבת לה סמוך לפתח המלונה על גזר-עץ ישן-נושן, שנעשה דק מחלודה ומרוב ימים; מורידה היא את ראשה על חזה החשוף, זרועות ידיה גלויות גם הן עד כתפיה, ומסביב מנוחה רבה כל-כך, עד שה“מפלצות”, הניצבות בכל בשטן ובשטן, נראות כמתנועעות לאט לאט, ופייגה מתאמצת בכל כוחה לבלי תביט אליהן, מיראה שמא תנוע אחת ממקומה… אבל יותר שהיא מַפנה את עיניה מבשטן זה של חיים-יוסל – כי רק בבשטן זה נראו לה המפלצות כמתנועעות – נמשך לבה יותר ויותר להסתכל בגינת-ירקות זו, וכשהיא שולחת לשם מבטי-גנבה מהירים, היא רועדת פתאום רעידה קלה, כי נראה כמו איזה יצור חי מתהלך שם בין השמשיות… עוד מבט אחד – ופייגה מתבוננת כבר בכוונה ובלב חולם לבן-אדם המתהלך שם ומטהו בידו, רגע יגחון האיש על גבי האבטיחים ומשנהו הוא מכונן את צעדיו למעלות הגבעה, למלונות-הבשטן שלו… “דים-דים”… הולם בקרבה לבה של פייגה, עיניה מרותקות לדמות בן-האדם התועה בלילה והרהור אחרי הרהור עובר במוחה: – “מתי הּיה יכול בחור זה לבוא הנה, אם אותו אני רואה פה? כל הערב לא נראה סימן של אדם חי בבשטנו של חיים-יוסל…” ומתוך הרהורים אלה היא מגבירה את תשומת-לבה לדמות האדם המוסיף להתרומם במעלה הגבעה. הנה הוא גוחן עוד הפעם ואינו מתרומם שוב, רגע עובר אחרי רגע, מסביב אין תנועה, גם המפלצות עומדות עתה כקפואות במקומן, ופתאום נשמע קול קריאתה של פייגה:

“מ-מנדיל!”

ותיכף אחרי קריאה זו מתחיל לבה של הנערה לדפוק בחזקה והיא שמה את ידה על עיניה, כמו יראה היא להתבונן אל תוצאות הקריאה המשוּנה אשר פרצה מגרונה מבלי משים בדמי-הלילה… ורק בהגיע לאזניה כתשובה קריאת-גבר חזקה “מי שם?” היא פוקחת את עיניה, ואולם כוח אין בה להשיב על קריאתו של מנדיל, והיא מנפנפת רק בידה ונותנת לו אות בזה כי יקרב אליה. עוד רגע אחד מפעפע בקרבה רגש בושה, והיא חשה ביתר עוז את קרירות הלילה בקצה צווארה החשוף, ואולם עיניה עושות את רצון לבה ומסתכלות בדרך אשר יעבור בו מנדיל: הנה הוא קופץ על פני תלמי-אבטיחים, הנה הוא מציג כבר את רגלו על הגדר הנמוכה…

ובטרם יבוא מנדיל בשיחה עם הנערה, הוא מתמתח לרגליה על האדמה ושולח לה לפייגה הכאה קלה על ברכה: “מה תעשי פה בשעה מאוחרת כזאת, פייגה?”

משנות ילדות הם מכירים זה את זו, מלמד-דרדקי אחד היה לשניהם ויחד ישחקו הילדים בחול שעל שפת הבוג, וגם עתה מתנהלת שיחתם בלשון “אתה” וברמזי ריעות. בילדותו היה מנדיל נער שחרחר ומהיר רגלים והיה מציק לבת המנקר הקטנה. בלי חמלה היה מכה הנער הרזה ואמיץ הידים את חברתו העבה ממנו, שהיתה מתביישת ופניה היו מאדימים בשמעה מפי הנער את חרפתה:

אִמֵּךְ הִיא צְהֻבָּה,

אָבִיךְ הוּא מְנַקֵּר,

מִתְהַלֵּךְ הוּא בָּאִטְלִיז,

..הוּא מְנַקֵּר…

ועתה פייגה היא נערה בת שמונה עשרה, קצות לחייה מנומרים בבהרות-קיץ, צווארה הלבן שזוף-השמש בקצהו הולך ומתלבן עד כתפיה העגולות, ושתי צמותיה העבות מראה זהב עמום להן, וכולה היא פייגה כשמשיה גבוהה ובשלה לעין השמש, שגדלה ותיף באדמת בשטן שמן אשר על חוף הנהר בוג… ומנדיל גדל גם הוא, גבה-קומה ושזוף-שמש, ובכובע הקצפים שלו עם מצחתו השחורה הנוצצת, אומר הוא כולו חן וזריזות נוער, עד שבחורות הכפר, העובדות בגני הירקות של אביו, קראו לו בשם “ליובינקי מנדיל,” לאמר: חמוד בחורים מנדיל… על שפתו צץ ועולה שפם דק ושחור כפחם, ובשתי עיניו השחורות משובצות נקודות לובן טהורות ונוצצות, שמבטן נוגע נגיעה צורבת בפני בנות הערלים ומגרה לבותיהן של הבחורות האלה, הערים תמיד לאהבת גבר אמיץ.

ועתה, בשכבו לרגלי פייגה וראשו נשען על ידו, מתנוצצות מתוך עיניו הנקודות הלבנות ופייגה מורידה גם היא קצת את ראשה בשביל שתסתכל היטב היטב לתוך עיני הבחור, הנוצצות כל כך לאור הלבנה.

“מתי באת לכאן?” משיבה לו פייגה על שאלתו גם היא בשאלה, נוגעת בכתפו ומושכת אותו משיכה קלה אליה, “האם לא התבוננת אלי, הן אני יושבת פה כל הערב.”

“זה לא כבר באתי עם סוסי ועגלתי. מחר השכם בבוקר אני נוסע לראות את הבשטן החדש, שחכר אבא. חיפשתי אחריך בבשטן שלך, ואולם לא ראיתיך. איפה היית? חושב הייתי, כי נבלה שעה אחת ביחד, אבל לא מצאתיך… אפשר שמדמה אַת כי יש לי עוד זמן רב לנוח כך לרגליך – בעוד שעה אני יוצא לדרך, משום שרוצה אני להיות שם השכם בבוקר. הן לא תלכי מזה עד נסעי?”

“עוד אשב אתך זמן מה.”

“לא כך, תשבי עד שאסע!”

“אל תתגאה לפני כל כך!” מכה אותו פייגה הכאה קלה על גב מצחת-כובעו הנוצצת, “אפשר שתמריצני?…”

אבל מנדיל גם הוא שם את ידו על צווארה של פייגה, גופו, כגוף של יציר קל וגמיש, במשיכה אחת נדבק בנערה, עד שהוא נראה כתלוי על גבה, והוא צועק על אזניה:

“מכירים אנחנו את בתו של המנקר!”

“כלומר, בחור נאה?” שואלת פייגה ספק תמהה ספק צוחקת והודפת ברגלה את הבחור התלוי על גבה ונושם לה חמות על גב ערפה.

“התאמצי קצת ותּזכרי,” עושה מנדיל עיגול בשתי ידיו מסביב לערפה, “מי משנינו קרא בראשונה: ‘מנדיל, מנדיל!’”

“ומי זה התרוצף הנה והנה כמוכה קדחת?” גוחנת פייגה קצת להסיר מעל צווארה את שלשלת הידים, המשפיעה עליה חום משונה, אבל ראשה הורד לא במידה, כי נשימת שפתיה נוגעת כמעט בשפתי מנדיל, עד שראשו של זה בא במבוכה, כאילו מסכו עליו שכרון. ומנדיל מעביר העברה קלה בשפתיו על גב לחיה החמה של הנערה – נשיקתו זו אינה נשיקה ממש, משום שפייגה הודפת אותו לאחוריו ועושה לה אחרי כך צחוק ממבוכתו.

“לך שמה, שמה!” מראה היא בידה על הבשטנים הרחוקים, “בנות הערלים אינן ישנות עוד…”

“אל תפטפטי דברים כאלה” יורק מנדיל בכעסו ונרתע בעצמו לאחוריו, “זה לא יפה כשאַת מדברת דברים כאלה.”

“אל תגע בי, אם אינך רוצה לשמוע כזאת!” עושה פייגה את עצמה כנעלבה גם היא, מורידה בכוונה את ראשה על שתי ידיה ומביטה בפני הנהר, המתנועע חרש-חרש לא רחוק ממקום מושבה. בינתים נעשה הלילה חשאי שבחשאי, הלבנה הפגומה שוקעת כבר מאחרי גבעות הבשטנים הרחוקים, ומעל הנהר מתרומם אד-שחרית, המתעבה לאט לאט ועומד כנד באמצע המים, עד שעבר החוף השני אובד לאט לאט מן העין, וכל המרחק מקבל דמות של ערבות אמוצות רחוקות רחוקות… השמים נעשים כהים ומספר הכוכבים הגדולים, הנוצצים מבעד לצעיף הערפל, נראים כרועדים ומרפרפים; הרחק הרחק נשמעת אוושת מים חרישית – זה יצא בודאי דייג משכים לפרוש בעוד לילה את חכותיו אשר משה לפנות ערב מן המים. מקשיבה פייגה לקול המים החרישי וראשה הנשען על שתי ידיה לא ינוע, אף כי חשה היא את מגע ידו של מנדיל, אשר הניח לאט את ראשו על ברכי הנערה וידו מתהלכת על פני ערפה וקצות זרועותיה. אולם פתאום מרימה פייגה את ראשה, הודפת מעליה את הבחור וגוחנת אליו שוב בתנועה מהירה, והיא שואלת בקול רם ומהיר, בבחנה את מנדיל בעיניה:

“אל תגע בי, אם אינך רוצה שאהיה כלתך.”

למשמע הדברים האלה נעשים פניו של מנדיל צוחקים, אוחז הוא את פייגה בזרועותיה העבות, זרועות בת כפר, ואומר:

“בחיי, שרוצה אני שתהיי כלתי!”

ופייגה מניחה את ידיה על שתי כתפיו של הבחור ומוציאה מלים מפיו:

“אני לא אאמין לך, עד שתישבע לי שבועה כדבעי!”

“הלואי שאיגאֵל כך בשנה זו מעבודת-הצבא!” מציית לה מנדיל ונשבע.

“אל תדאג, לא תיפטר מזה!” מלגלגת פייגה על שבועתו של הבחור, אבל בקולה נשמעים כבר רוך ודאגה כאחד. היא יושבת בדממה, כאלו נחה עליה פתאום רוח אהבה חשאי, וכשמתחיל מנדיל לאמץ אותה אל לבו, היא עוברת בעצמה בתנועה מהירה לברכיו של הבחור וחובקת את צווארו בידה האחת, כשידה השניה שומרת על לטיפותיו של מנדיל, שלא יעברו את גבול כתפה הערומה. אבל לאט לאט היא מורידה את ראשה על שכמו של מנדיל, עיניה נסגרות מאליהן, וכעבור רגעים אחדים – כשרוח שחרית המתרומם מעל הבוג נוגע נגיעה קרירה בשדיה החשופים – רעד עובר פתאום בכל גוה והיא נלחצת ביתר עוז אל הבחור… בינתים קרעה כבר ידו של מנדיל במקומות אחדים את שמלת הארג הקל, שתפרה לה פייגה בידיה בשביל עבודת הבשטן, לחיו השזופה נחה על חזה הבחורה, שאין בלבה אלא מסירות גו ונפש, והוא לוחש לה את סודו:

“קומי ונעבור לבשטן שלי, פה אני מתירא —”

הנערה אינה עונה מאומה, יושבת בלי נוע ועיניה סגורות, ואולם כשלוחש לה מנדיל סוד זה על אזנה עוד פעם ומושך אותה משיכה קלה אחריו – היא מתרוממת ממקומה והולכת אחריו בעינים עצומות למחצה, וראשה נשען על שכמו של הבחור. ואולם כשמגיע הזוג לגדר שבין שני הבשטנים, עומד מנדיל כתוהה ואומר מתוך לטיפת לחיה של הנערה:

“שמעי נא, פייגה, לכי ונשוב בחזרה. לא יפה לכלה לעשות כך.”

הנערה חוזרת, כשראשה נשען עוד על כתפו של הבחור… וכשהם מתקרבים אל המקום, שישבו שם לפני זה, הם מבחינים באפלולית השחר במאריאנא, הנצבת על סף המלונה, מנפנפת בידה לפייגה וצועקת אליה:

“אֵי, אי, בשעה כזו עם בחור! לספר זה לאבא המנקר!”

ג

משנכנס חודש אלול מתחילים ימי הקטיף לאבטיחים, וכל יהודי, החוכר בשטן, מכנס את ביתו לעבר הנהר, וכולם, מנשים ועד טף, עוסקים אז בתלישת הירקות, בספירת האבטיחים ובשמירתם, ורק הוא בעצמו – ראש המשפחה – עסוק בטעינתם של הפירות לתוך הקרונות, הנושאים את האבטיחים הרחק הרחק לנוף וואהלין, ששם משלמים לכבוד החג זוז-כסף בעד כל אבטיח ואבטיח…

אם לכל יהודי-העיירה נעשים ימי התשובה לימים של פיזור הנפש, על אחת כמה וכמה לחיים-יוסל “טורף הבשטנים,” שנכסיו מפוזרים “על שבעה ימים,” בשעה שתולשים אצלו בבשטן אחד, מונים ומסדרים כבר את פירותיו של השני והשלישי. חצי פירותיו עומדים לתלישה והשאר טעון עוד רחמי שמש, ועל הכל פקוחה עינו של חיים-יוסל בעצמו, החס גם על קטן האבטיחים ויש שהוא מהפכו בעצמו בידיו ומַפנה אותו לצד השמש… חיים-יוסל מזדרז ודורש זריזות גם מבנו, אבל זה יש שהוא מתמתח באמצע היום בתוך העגלה הרתומה לסוס, מצהיל כפעם בפעם את פניו לבת-כפר המישירה אליו מבטה מתוך הבשטן ועל כל קריאותיו והפצרותיו של אבא הוא עונה בתנועת-יד של אדם, שנחתם כבר גורלו להסתלק מעולם זה.

תינוק קטן אם תשאל בעיר ויגדך, כי יגעים הם השתא עניניו של חיים-יוסל וכי עתידים הם כמה וכמה אבטיחים שלו להיות נרקבים על אדמתם עד אחרי הסוכות, בשעה שלא תמצא בעד כל הון דעלמא אף ערל אחד, שיקבל עליו את הובלתם של הפירות בדרך שירדו עליה כבר גשמי-סתיו, וכל זה בא לו לחיים-יוסל בשביל בנו, העתיד להילקח בשנה זו לצבא, ששחרר את עצמו בעוד מועד מעול הבשטנים, עשה לו כבר מגפים גבוהים והתקין לו גם ארגז צבוע כאצל החיילים…

השכם בבוקר של צום-גדליה, למשל, עומד חיים-יוסל ליד סוסו-ועגלתו, שוטו בידו האחת ובשניה הוא מרעיש את חלונו של חדר מנדיל: “הלואי שתלך לכל הרוחות שבעולם – צא סוף כל סוף!..” והבחור מנדיל איננו שם לב לרגזו של אביו, מתלבש הוא בלי חמדה ויוצא סוף כל סוף החוצה, כשפניו תוהים וזועפים… מתוך סקירה מהירה מכיר חיים-יוסל בבנו, כי הלז כבר דן את עצמו לבטלה, והוא מתחיל צועק ומתרעם:

“אפשר שחולה אתה – לכל הרוחות שבעולם – פתח פיך והגידה מה תעשה לישם, תרנגול מתנפח, מוטב שאסע בעצמי…”

אבל הבחור עומד לו אצל פתח הבית עמידה שיש בה תהייה – יורק יריקת בוז וממלמל בקול זועף:

“עזבני נא קצת לנפשי, עוד תהיה לי די עבודה כשאלך לעבוד את הקיסר…”

“שב על העגלה ונסע!” מתרעם שוב הזקן, “בחיי שתהיה לך גאולה! מה זה היה לך, כי נשתגעת פתאום?”

ואחרי כל אלה מתחיל מנדיל להכין את עצמו לדרך, אבל הכנותיו לאין קץ מטילות שיעמום על הזקן והוא קופץ מתוך יריקת-יאוש על העגלה ונוסע לבדו… – “וויוֹ, וויוֹ,” דוהר חיים-יוסל על עגלתו הקטנה מבשטן אחד למשנהו, יום ולילה כך, וכשהוא שב, הוא נכנס הביתה מתוך תנועות-שוט מטילות אימה: “מה זה היה לך, בן חמד, גם לעבור במעברה התעצלת – מי יודע מה שנעשה שם בבשטן הקטן – אשת המנקר – שלה סמוך לשלנו – תולשת כבר בבשטן שלה… למה אתה מחריש, חייל שכמותך!..” ואולם הבחור יושב לו כנזוף, נותן לתוך פיו חתיכה אחרי חתיכה מסעודתו ואינו משיב כלום.

ומנדיל הולך וזועף מיום ליום, אף על פי שלעתים הוא מקהיל לו חבורה ועושה לו עמה חינגא, אבל בין כך וכך איננו פורש מן הבטלה ומחבריו החדשים, לבושי מגפים ו“ערבי חיילים” כמוהו, ממעט בהליכה לבתי חבריו ומקדים בכל יום לכנס אותם, את הטירונים למחצה, אל חדרו, ולהינזף ולחוגג עמם שם יחד… נחה עליו, על מנדיל, רוח זרה, עד שקם ופיתה פעם אחת – דבר זה קרה בימים שבין יום כפור לסוכות –את חבריו לשירי-טירונים ממש ולמחולות-הילולים, שמלוות אותם שריקות, הקשות-רגל והמולה רבה… שמע חיים-יוסל – והוא עוסק אז בהרמת-הסכך על גב הסוכה – את השאון הרב ונבהל, ירד כרגע ממרומו ונגש לחלון לראות מה שם; וכיון שהסתכל וראה את הכנופיה המרימה רגל ושורקת, דפק רק בחלון, לאמור: “החרישו, שקצים!” והלך לו… עד שתפשה אשתו של חיים-יוסל את מגרפת-התנור והשתערה על הכנופיה בצעקת-אימה: “כרגע אבער אתכם, ממזרים, מביתי, צאו וקחו עמכם גם את ממזרי!…” לא סרבו הבחורים והלכו להם כשמנדיל בראשם, כובע-הקצפים שלו נתון על ראשו בשיפוע לסימן של גבורה ופריצות, ידיו נתונות בכיסי-מכנסיו והוא מוליך את חבריו באמצע הרחוב, כמנהגם של בני הארץ בשעה שהם מהלכים בחבורה, הולכים להם הבחורים, דוחפים איש את אחיו, נתקלים אחד ברגלי חברו ומדברים בקולי-קולות… בדרכם הם עוברים על פני ביתו של המנקר, שחלונו היחידי פתוח לרחוב ועל הסף של אותו חלון נצבת בת המנקר הצהובה ורוחצת את זגוגיותיו. ולמראה של הנערה מריעה פתאום כל הכנופיה ומנדיל בראשה, עד שאזנו של בחור זה איננה קולטת את קריאת-החיבה, ששלחה לו הנערה בראותה אותו מרחוק ובקראה לו בשמו: “מנדיל!…” עוברים להם הבחורים הלאה וצחוקם נשמע על פני כל הרחוב, ופייגה עומדת לה על סף החלון, רוחצת את הזגוגיות ולחייה רוחצות בדמעות: זה ימים רבים מאז הגיד לה מנדיל דבר, ועוד מעט והוא יילקח לצבא. אבל אין פייגה תמהה למעשיו של מנדיל: יודעת היא, כי כך צוחקים תמיד אלו הבחורים העומדים להילקח לצבא.

ואחרי הסוכות, כשנכנסים ימי גשמים ורפש, ובלילות מרחף על פני העיירה שר של אימה ועצבון, אז יש אשר יישמעו בערבים אפלים שירי הטירונים על פני הרחובות הדוממים, ומלאים הם השירים הללו הילולי-אימה, ויש בהם משמחת בית-השואבה ומניגוני ימים-נוראים, ומטילים הם פחד על כל שומעם: היהודי העוסק בנחת-ערב בהסקת תנורו, קופץ ממקומו, למשמע קול השירים, סוגר את תריסי החלונות ושולח את אשתו להבריח את הדלת.

“טירונים מהלכים!”

פעם אחת בליל חשוון אפל יושבת לה משפחת המנקר וכל אחד עסוק במלאכתו: פייגה רוקמת בחוטי-שני על גבי אלונטית רחבה, על הדום קטן יושבת חנה-חיה ומכינה חביונת אבטיחים קטנים לחמיצה והמנקר בכבודו מסיק את התנור, אוחז באלומת-התבן הבוערת ופניו נוהרים ממנוחה ונחת. בבית דממה, מרגע לרגע נשמע רק קול נפץ האש בלחכה את הקש היבש, התריסים מוגפים, הדלת סגורה, ועוד מעט והיה גם חם בחדר… הנה אכלה האש אלומת-הקש האחרונה. בחצאי מלים – קשה לו למנקר לפצות פה מרוב מנוחה – מרמז הוא לפייגה, וזו מביאה לו את מגרפת-הברזל, בהנאה ובמתינות מערבב הוא במגרפה את האפר הלוחש ומאזין לכל אוושה קלה, אשר יפליט עוד התנור מרגע לרגע… ופתאום ירעד המנקר והרים את ראשו והצמיד את עיניו לשני החורים השחורים אשר בתריס החלון:

“טירונים מהלכים…”

בידים רועדות מוציא המנקר את מגרפת הברזל מתוך התנור, על פניו הלוהטים מחום נסוכה אימה רבה, הולך הוא על בהונות רגליו ומעמיד את המגרפה במטבח, וכשהוא שב משם בצעדים מהירים הוא פונה לאשתו בקול של התראה:

“קומי וצאי לראות, אם סגורה הדלת כדבעי… ישמרני השם מלכת עתה בחוץ…”

“משום מה אתה מפחד כל כך?” לועגת לו אשתו למנקר, מצחצחת היטב-היטב במים אבטיח סגלגל קטן ומשליכה אותו אחרי כן בהמולה לתוך החביונה העומדת לרגליה, “האינך מבחין, אלו הם טירונים יהודים המהלכים בחוץ…”

כל שלושת אנשי הבית מאזינים: קול-הזמרה, המתקרב יותר ויותר, בא מאמצע הרחוב, שריקות-שקצים אינן מתערבות בו וזרם הזמרה אינו נסחף לצדדים, כזמרתם של טירונים שיכורים, המתפזרים בלכתם לאורך ולרוחב הרחוב – מקשיבים אנשי הבית בדממה ונזכרים הם בשיר והילולא, ששבעה אזנם עד בלי די בליל שמחת-תורה זה בבית-המדרש של החיילים… פניו של שלום המנקר מצטננים לאט לאט והוא אומר בנחת כשהוא מסלסל בזקנו:

“באמת יהודים…”

והוא יושב לו – בין הסקת התנור וארוחת-הערב – לעיין בספר הפתוח מבעוד לילה על השלחן, עוד מעט והוא מתעמק בעיונו ופניו נעשים שקטים כפני אשתו, העסוקה עוד בהכנתם של האבטיחים ואין איש מהם מבחין, כי פייגה נעלמה פתאום מתוך החדר ואיננה, ואינם שומעים גם בפתוח פייגה לאט את דלת-המסדרון. רוח-לילה קר מתלבט מסביב לפייגה, כשהיא מתיצבת על סף הפתח וראשה וצווארה מעוטפים באלונטית-הרקמה הלבנה, נטפי גשם דק נתזים בפניה, עיניה אינן רואות כלום בחשכת הלילה ורק לבבה הולם בחזקה לקראת הזמרה הבאה ממקום לא רחוק ולשאון הצעדים ההולכים ומתקרבים; היא מתאמצת להבחין איזה דבר באפלה, אולם כל התריסים שברחוב מוגפים כבר ומסביב חושך רב, עד שהיא נרתעת לאחוריה בעבור לפניה פתאום ערבוביה של צללים וצעדי-מגפים כבדים משרכים ברפש שלפני ביתה. עוד רגע, כשחבורת הטירונים מתחילה להתרחק, נעשית דפיקת לב פייגה חזקה עד לקוצר נשימה. היא שמה את ידה על בריח הדלת, כאילו רוצה לעזוב את מקומה, ופתאום מתפרצת מגרונה צעקת יאוש ותחנונים:

“מנדיל!”

אחד ממקהלת המזמרים נשתתק פתאום ונסתלק מן החבורה בשריקת “האך-הא-א!” משונה שנשמעה על פני כל הרחוב והפריעה לרגע את הזמרה, שהתחילה נעשית רופפת עד שנשתתקה לגמרי. רגע אחד נשמע על פני הרחוב רק שאון הצעדים בתוך הרפש, אבל מיד נתגלגלה בחשכה צעקה צרודה ולועגת:

“מי שם?”

ופייגה לא משה עוד ממקומה, ידה האחת אחזה בבריח הדלת ובשניה נשענה על הקיר, מפחד שמא תפול מעקת-לב; היא הקשיבה לשאון הצעדים, שהתקרבו לרוחב הרחוב וידעה, כי עוד מעט ואחד מן החבורה יתקרב אליה, אבל למוש ממקומה לא היה בה כוח; היא נתעוררה מחולשת-לבה רק כשעמד כבר מנדיל לפניה והבל-פיו מגרה את צווארה, פניו נוגעים בפניה ונקודות-הלובן שבעיניו נוצצות קצת באפלה… מנדיל הסתכל רגע אחד לתוך עיני הנערה ומגרונו פרץ פתאום צחוק-פרא, שחציו שריקה:

“האת היא זאת, צפורי?”

ובטרם תדבר אליו פייגה דבר-מה, שלב כבר הבחור את ידיו מסביב לצוואר הנערה ונשק לה על לחיה נשיקה ארוכה והומיה, כששפתיו מפליטות לתוך החשכה איזה “פסא” משונה… ורגעים אחדים עמד עוד מנדיל על מקומו, ידיו פרושות לתוך חשכת הלילה ושפתיו נעות כמו לנשיקה ומפליטות “פסא”… פתאום נתעוררה פייגה ודחפה בשתי ידיה את הבחור מעליה, עברה בקפיצה מהירה את הסף ותמהר לסגור אחריה את הדלת, וזמן רב שהתה עוד הנערה באפלת המסדרון, כשהיא מנגבת את לחיה הנושקת ומוחה את דמעותיה.

ד

ולפיכך כשסיפר המנקר ביום אחד מימי-הסתיו הבאים בשעת ארוחת הצהרים כי נלקח מנדיל, בנו של חיים-יוסל, לצבא, דיברה רק חנה-חיה על ענין זה דברים אחדים בשביל שיחה גרידא, ושאלה: “מה יעשה חיים-יוסל בקיץ של השתא, מי זה ישית עין על בשטניו המרובים?” אבל פייגה החרישה, וגם אחרי כן כשהתחילו במשך החורף להציע לפני אביה שידוכים בשבילה, לא היתה פייגה מהרהרת כלל, שמא היה מנדיל, שהלך לצבא, חתן נאה בשבילה. פייגה זו היתה עוד נערה צעירה לימים – בקיץ של אשתקד התהלכה עוד בבשטן יחפת-רגלים. בערב של ראיון, כשהיתה פייגה לובשת את חולצת-המשי הירוקה וצמתה העבה היתה מקופלת באמצע ראשה כחצי-אבטיח, היה החתן שלעתיד לבוא מסתכל בפניה המזיעים, המנומרים בבהרות-קיץ, ומהרהר, כי לשדכן צריך להגיד בדבר הנערה, כי איננה מוצאת חן… וכך עבר החורף הראשון, ואחרי הפסח, כשהתחילה חנה-חיה לדבר בדבר חכירת בשטן, קיבלה פתאום נזיפה מאישה:

“הפעם, אני אומר לך, לא יהיה כחפצך! היא (באצבעו רמז המנקר על פייגה) תתחיל שוב לרוץ בכל יום לבשטן ופניה ייעשו שוב שזופים ושוב אי-אפשר יהיה להסתכל בה…” “היודעת אַת,” מתקרב המנקר אל אשתו ומוסיף בלחש-ארס, “היודעת את, מה שהדכנים מסיחים לי: לא בנו האשם, בתנו איננה כבת-יהודים רגילה…”

אדם חלש הוא שלום המנקר: מכיוון שהפליט את ארסו, שנצטבר במשך שנים רבות, מאז היתה חנה-חיה אשתו לחוכרת בשטנים וגרמה לו בזה יסורי קיבה ובדידות, הוא משתתק ומתהלך רק הנה והנה בחדר מתוך שיירי כעס, המתנדפים כבר מאליהם בדרך הליכה זו… פייגה יושבת גם היא בחדר בשעת שיחה זו, ראשה מורד על גבי האלונטית שהיא רוקמת במנוחה רגילה, והיא רק נזכרת במנדיל – בחור דומה אליה, שאין לו בעולמו כלום חוץ מבשטנים – שהתנהג עמה כדרך שנוהגים עם בנות הגויים – האם לא הצדק עם אבא? אבל אבא זה איננו נותן לה להרבות במחשבה מרה זו ומתחיל עוד הפעם בענין הקודם:

“אני אומר לך בתור התראה (את דבריו הוא מדבר אל אשתו): אסור להשתהות ענין זה – אם רק ייקרה לפני שידוך נאה. כי אם נעזוב את הבתולה לנפשה עוד שנים אחדות והיא תרוץ לה על פני הבשטנים – –”

והמנקר פתח את פיו ודיבר, כי זו הפעם הראשונה לו – מאז שנתגלגל למדינת חרסון – להדגיש את חשיבותו ואת תוקף דעתו: הוא, שלום המנקר, צריך לשדך את בתו והוא עסוק בזה והוא איננו מסיח את דעתו מזה!… וכל בני ביתו של המנקר – האשה חנה-חיה, שעבתה בשנים האחרונות והתחילה לצעוד בצעדים מדודים וכבדים, ופייגה בתו, שלא דרכה רגלה על אדמת-בשטן בקיץ של השתא ופניה הלבינו קצת משום זה – שתיהן מודות בדבר, כי בעניני-שידוך מכרעת רק דעתו של אבא – עד מאה ועשרים שנה!… ולכן קרה הדבר – אחרי חג הסוכות של אותה שנה – שנסעה פייגה עם אביה נסיעה של תחנות אחדות, וכשירדו שניהם לאכסניה סמוכה לבית-הנתיבות של תחנה קטנה, העומדת בתוך ערבות, התלבשה וקשטה פייגה את עצמה, כרגיל אצל כל הבתולות העומדות להיראות ולראות את חתניהן. בעלת האכסניה קלעה לה את שערותיה, ואותו האברך גבה-הקומה ודל-הפנים, שבא עם אמו להתראות, הצליף כל הערב את מבטו מראש הנערה ולמעלה והיה מהרהר בלבבו: כך עושות את שערותיהן בנות חרסון!…

וכשנשארו אחר כך הבת עם אביה לבדם בחדר, לא דיברה פייגה דבר, אלא הביטה לעתים בפני אביה וישבה מתוך שלוות-הערפל שבנפשה לארוחת-הערב; ואולם אחר כך, כשדרש המנקר שיציגו לו בקבוק-יי“ש על השולחן והוא מזג לו לפני הארוחה את כוסו ושתה אותה בפנים שמחות ומתוך ברכת “לחיים” חרישית – לא רגיל הדבר קצת לנאום את ה”לחיים" בפני בתולה – הבינה פייגה, כי השידוך הוא לרצון אביה, ושאלה אותו:

"מה שמו?…

“אפרים… בשעה טובה ומוצלחת, אם זיווגך הוא…”

וכך היה – פייגה נארשה לאברך גבוה וחיוור זה, שידע לספר בליל-התנאים סיפורי-בדים ממדינת ברדיטשוב, ושהיה מרים פעם בפעם – בשביל להוציא מכיס מכנסיו את תיק-הסיגריות שלו – את כנף קפוטתו בתנועה מהירה ויפה…

רק אחר כך נודע לה, לפייגה, כי אברך זה – חתנה – עוד עליו להיבחן שתי פעמים לצבא, אבל בביתו של המנקר היה משיחים בזה רק בשעה של שתיית משקה, כשהגברים היו מברכים איש את אחיו: “לחיים! יתן ה' ותהיה לו גאולה שלמה וקלה!…” ולא באה גם פייגה בתרעומות כשנודע לה, כי עתידה היא להיות סמוכה שתי שנים על שולחן מחותנה השוחט – היא היתה כל הימים בת יחידה להוריה, משכורתו של המנקר וחכירת הבשטנים של אשתו הספיקו תמיד די מזונות למשפחה הקטנה, ומשום זה לא שיערה לה פייגה את חייהם של ה“כלי-קודש” במדינת ברדיטשוב ולבה לא ניבא לה רע. היא לא נסעה גם לבקר את בית חתנה במשך ימי אירושיה, אף כי כשנה שלימה עברה מעת-התנאים עד יום החופה – הן הדרך כל כך רחוקה מחרסון העיר עד ברדיטשוב… בינתים בא החתן לבקר בבית כלתו, והימים אחרוני ימי חג הפסח. בחוץ היה כבר הכל ירוק ונאה, האברך גבה-הקומה שהיה מתלוצץ תמיד ומספר מילי דבדיחותא, מצא את חינו בעיני אנשי חרסון הגסים, וגם כלתו אהבה לעמוד אתו כתף אל כתף לפני גדר החצר הקטנה שליד הבית, להסתכל בתנועות ידו הלבנה והדקה, כשהיא מסלסלת בפאת-ראשו ולשמוע את משליו המעוררים צחוק… וגם האברך החתן, כשהיה עומד עמידה קרובה אצל כלתו ומביט בעד החלון במטיילי-החג, היה שולח מבטי-גניבה ללובן-צווארה של הנערה והיה מהרהר, כי לחינם איימו עליו בביתו בבחורות הגסות אשר במדינת חרסון… ובאמת לא היו עוד לפייגה פניה השזופים, ועיניה החומות החסירו גם מאורן, היא ישבה כל הימים בבית, תפרה את מלבושי המוהר שלה ותלווה את תפירתה בשירי-עם עצובים, כרגיל אצל בנות-ישראל מאורשות, ויותר שקרבו ימי חתונתה של פייגה, הלכו פניה הלוך וחוור. בתוך צללי החדר נמחו לאט לאט בהרות-הקיץ מעל פני הנערה, והרואה אותה לא היה מכיר בה את הבחורה יחפת-הרגלים, שהיתה לנה לפני שתי שנים במלונת הבשטן. ואולם כבר אחרי חתונתה – בשביל בחינת-הצבא של האברך דחו את יום החופה לשבת חנוכה – כשהיה הזוג הצעיר מאחר בכל יום בשנתו והאברך היה מקבל בשביל זה נזיפה מאביו – התחילו שם בבית השוחט שבעיירה קטנה מאחרי ברדיטשוב לחוד חידות בדבר האשה הצעירה ולדבר בלחש על בנות חרסון המדינה. – –

לא פעם ולא שתים נשבע כבר האברך אפרים בלבבו, כי יהיה זריז להתלבש מדי קומו בבוקר ולא יביט גם הבטה קלה לערש אשתו; אבל דרכה של פייגה, כשהיא קמה בבוקר, לרדת מערשה כשהיא לבושה רק כותנתה לבשרה. תריס החלון עודנו מוגף אז, בחדר אפלולית ושתי רצועות אור-שמש, הנופלות דרך חורי התריס, תלויות באויר ונחות בקצה החדר על הרצפה. וכך היא דרכה של פייגה בבוקר של שמש: עומדת היא באמצע החדר, מרימה את רגלה האחת – רגל קטנה וצחורה, מנומרת בגידי תכלת – ומטביעה אותה ברצועות האור, ואחר-כך היא עושה צחוק-אור לכף רגלה השניה, והאברך אפרים שוכב ועוצר בעד נשמתו, מסתכל במשחקת הערומה ומהרהר: אוי להן לבריות מנשי-חרסון! – ובשעת התפילה בבית-המדרש, כשהוא מתנועע ב“שמונה עשרה,” מרגיש הוא פתאום, כעין עקיצות-מחט בצדו השמאלי ותשוקה משונה לשבת באיזה פינה, להישען על הקיר ולהרהר הרהורי תשובה… והוא אינו יודע בעצמו איך נהיה דבר זה: הוא רואה פתאום את דמות אשתו, אף כי עיניו עצומות היטב-היטב, כשרגלה הקטנה והצחורה מתנפנפת באויר, ובברכים כושלות ולב נופל הוא מהרהר באמצע התפילה הרהור חול: תעשה כי כחפצה, כי בין כך וכך בחינת-הצבא קרובה לבוא. ואולם בטרם בואה, עוברים החגים כסדרם ויושב גם אפרים עם בני הבית לשולחן החג ונהנה מקערת-מרק ומחתיכת עוף. אבל אחרי אסרו-חג של סוכות מכניסה אם-אפרים מנורה קטנה לחדרו של הזוג הצעיר – פייגה מבינה גם היא, שאין מדליקין מנורה גדולה לישיבה בלילות – הן לא לילה ולא שנים יעברו על אפרים בלי שינה: ומאז מתחילים גם לפייגה ימים של שיעמום. כי מן הבוקר עד הערב היא מקפלת את עצמה בערשה, כשהיא נמה ואינה נמה, ואולם בבוא הלילה היא קמה לשמור על אפרים לבל תאחזנו תנומה ולבל יחליף בחתיכת-לחם את הקשואים החמוצים, המוכנים לו בקערה על השולחן… בין כך מחווירים גם פניה, כי פורשה היא ממזונות יחד עם אישה ושניהם כוחותיהם הולכים וכלים. בוקר האחרון מרגישה פייגה את עצמה חולה כל כך, עד שאינה קמה משכבה ונשארת לבדה בבית הריק – כל אנשי הבית נוסעים עם אפרים למקום הבחינה: ללכת ברגליו אין בו עוד כוח לאברך… ומשנה חולה נגשת פייגה בלאט לחלון, כשהשעה כבר אחת עשרה, הויא מבחינה בעגלה העוברת במהירות ועליה מעומד אחד מבני הבית, המנפנף בידו לעבר חלונה. “גאולה לו, גאולה לו!” הולם לבה של פייגה והיא מרגישה, כי היתה מתעלפת, לו היה איש בבית… ועוד מעט והנה גם עגלה שניה, הבית מתמלא אנשים קרובים וזרים וביניהם מתלבט כבר אפרים, פניו כעין השעווה ואולם תנועותיו מהירות והוא מדבר ומשיב…

“עוד לשנה! ארכה לשנה!” משיה הוא למברכים אותו ב“מזל טוב” ועיניו מבקשות את פייגה. וזו העומדת עוד במקומה, נשענת פתאום בראשה על סף החלון ומתחילה להתיפח…

ואחר כך מתחילים השבועות לעבור כמו בחלום, וטרם תספיק פייגה להתעודד, והנה כבר ימי הּחנוכה ממשמשים ובאים, והיא סובבת הנה והנה בבית, עבודה אין לה והיא נשקפת בחלונות או מטילה את עצמה על הספה שבאולם-האורחים, הריק כמעט מרהיטים; חזה, שהתרומם שוב בשבועות המנוחה, מתנועע לאיטו ועיניה, ששב אליהן זהרן, תועות על פני החדר ומתעכבות לסוף להסתכל ביצורי-גוה, בשעהּ שידיה מסלסלות בברכיה העגולות, המורמות קצת מעל הספה…

אפרים יוצא לבקרים עם אביו ללמוד את אומנות-השחיטה, ופייגה כשהיא קמה בבוקר משנתה, היא מכסה בצעיף כל-שהוא את שער-ראשה הרב ובטרם תספיק לרכוס עד גמירה את החולצה, היא ממהרת כבר לחדר-האכל, ששם המיחם עומד ורותח. מיום ששב אפרים מבחינת הצבא נתעורר אצלה תיאבון עז זה, המכריח אותה לפשוט בבוקר מתחת השמיכה יד ערומה לאישה ולבקש אותו, כי יגיש לה למיטתה כוס תה, בגנבה, לבל תראה עין חמותה…

וחמותה זו מביטה בין כך וכך על כלתה בעין צרה, אף כי פייגה איננה תמיהה כלל על זה: יודעת היא שאין לה עתה בעולמה כלום חוץ מאכילה ושתיה ותאווה להסתכל בלילות, בשעה שאפרים ישן את שנתו הקלושה, והמנורה הקטנה דולקת על הקיר – ביצורי גוה שהעלו בשר ונעשו רכים ולבנים. מן הבוקר עד הצהרים יכולה היא לפעמים לשבת ולהשקיף בעד החלון מבלי להשתעמם: בכל אבריה היא מרגישה אז מין ליאות מתוקה, ונדמה לה, כי היא עודנה נערה בת שבע-עשרה. אחרי ארוחת-הצהרים היא מוצאה לה לפעמים עבודה בחדרה, לעיין בארון-המלבושים או לעסוק בקריאת גלויה ישנה, שקיבלה בשכבר הימים מאמה, ומתוך עבודות אלו היא פורצת לפעמים בצחוק, שלקולה באה נבהלת החמות הזקנה מן המטבח, כשפניה משוחים באפר ובידה כף-העץ עם מעט המרק, שנטלה לטעימה: – “למי את צוחקת?”

וכשרואה הזקנה את כלתה, שכבשה פניה בכר-מטתה מתוך צחוק ועל ברכיה נגררת אחת משמלותיה, שנלקחה מתוך ארון-הבגדים בשביל תיקון – היא הולכת לה, הזקנה, ובפיה דברי-תרעומת: “רק חתיכת בשר, חתיכת בשר היא…” ובעוד עת קצרה והזקנה נבהלת עוד הפעם מקול צחוק אדיר. פייגה צוחקת עוד הפעם לעצמה וגומרת סוף-סוף בבכיה מרה וקצרה, שהיא אינה יודעת כלל את פירושה…

ומתחילה הזקנה להתרעם עוד יותר, אף כי פייגה כלת-זקונים היא לה:

“מה זה היה לך – את הולכת ועבה, ואפרים… שימי עינך גם באפרים!”

ופייגה יודעת גם היא, כי צדקה חמותה בקראה לה “חתיכת בשר,” כי אין לה עתה כלום חוץ מאכילה ושתיה, וגם בלילות, כשאפרים מנענע אותה בכתפה לאור מנורת הקיר, והיא מתכנסת תחת השמיכה ואינה מפסיקה את שנתה…

וכשהיא נזכרת בבוקר, שאפרים היה מעורר אותה בלילה והיא לא שמה לו לב, היא מתביישת קצת ופניה מאדימים, אלא שהיא מהרהרת אחרי-כן, כי היא אינה אלא חתיכת בשר: אפשר שאפרים היה מעיר אותה בשביל שתביא לו כוס מים – הוא הרגיש את עצמו לא טוב, למשל, באמצע הלילה… – אפרים הוא בכלל קצת חולה בעת האחרונה, ובשבוע שעבר קראו גם לרופא וזה נכנס אחרי-כן עם חמיה לחדר מיוחד ושח עמו יהודית… למה לא נכנס הרופא בשיחה עמה? – נזכרת פייגה פתאום ומיסרת את עצמה: “חתיכת בשר – חתיכת בשר!…” אבל עוד מעט והיא חושבת כבר מחשבות תנחומים, כי עת רעה זו לא לאורך ימים היא: הן הגיד הרופא, כי אפרים חולה עתה במחלת-הכליות, לצבא לא ימסרו אותו עוד ובשבוע זה מתכונן חמיה לסור לחוכר הטכסא ולקחת ממנו מאה בהלואה – ואפרים יעמוד באמצע השנה לבחינה… לוּ רק תהיה לוֹ גאולה שלמה לאפרים, היא תשים בו את עינה אחרי כן!

אבל טרם יסעו וטרם יקבל אפרים הזמנה – והנה כבר ימי הפסח ממשמשים ובאים ומבית השוחט ניטלת כל שמחת החג. אפרים שוכב בבית-החולים ופייגה יושבת לבדה עם חמיה וחמותה לשולחן הסדר, מטפחת המשי הלבנה, שעטפה לראשה (היא לא עשתה את שערה, משום שבעלה איננו ובבית אין חדוות חג), מכנסת כל-שהוא את שערה, עגילי הזהב נוצצים באזניה ועל פניה, המנומרים קצת בבהרות-אור, שפוכה תוגה קלה האומרת, כי בת-ישראל זו כה צעירה ורעננה היא, עד שצר להטיל בה מרה… נוטלת פייגה את כוסה, גומאת גמיאות קטנות מן היין המתוק, ועיניהּ מביטות מתוך הרהור מנוחה בנרות הברכה, עד שחמותה מתחילה להסתכל בה מתוך נדנוד-ראש וגומרת באנחה ממושכה וכבדה… מרימה פייגה לאנחה זו את עיניה, מביטה בפני הזקנה ומשערת, כי חמותה זכרה ברגע זה את בנה, השבוי עכשיו בין הגויים, – מסלקת אז פייגה את כוסה הצידה ואומרת:

“היכן הוא אפרים עתה? מה הוא עושה עתה, המסכן?”

ופניה מאדימים להרהור העובר במוחה, כי זכרה את בעלה רק לשם חובה ורק אחרי שהסתכלה בה חמותה והכבידה את אנחתה על אזניה… ואולם את כוסה השניה היא שותה במנוחה השפוכה על פניה הצחים, ואחרי-כן, כל ימי החג, היא סובבת בעינים שאינן תובעות כלום, וביום של אסרו-חג, כשנתקבלה מאפרים טלגרמה על דבר גאולתו והזקנה התעלפה, קיבלה פייגה באותו יום תוכחה צודקת מחמיה – יהודי גבה-קומה ובעל גבות מטילות אימה. בקול שחציו רוגז וחציו אהבת אב-זקן אמר לה סבא זה, כשהוא מצטחק וגבותיו מקדירות: “רק פרה אַת, פייגה! עליך לצאת במחולות – אפרים נגאל כבר גאולה לשמה!” פייגה לא התרעמה בלבה על הזקן, אלא שלמחרת אותו יום, כשהכניסו לבית את הקיץ – לכבוד ביאתו של אפרים – בהוצאת החלונות השניים ובפתיחת דלת האולם הגדול, שרגילים לפתחה כל שנה רק לחג השבועות – ישבה לה פייגה בחדרה והיתה עסוקה כתיבת גלויה לאמה. היא פתחה את גלויתה זו בשאלה, אם יש את לבה של אמא לחכור בשטן בשנה זו? וכשנשאר על הגלויה מקום חלק, הוסיפה פייגה וכתבה: היום מחכים לביאתו של אפרים בעלי…" וכשהסתכלה פייגה אחרי-כן בשורה אחרונה זו, נזכרה לה פתאום תוכחתו של חמיה: “רק פרה את…” שעה ארוכה ישבה פייגה על-קצה מיטתה, נפנפה בגלויה והרהרה הרהורים שונים, עד שקמה וכתבה בקצה הגלויה באותיות קטנות: “בבקשה, אמא, חכרי לך בשטן ואני אבוא לבקר אותך לחג השבועות,” ואת הגלויה לקחת פייגה והניחה אותה מתחת למפת השולחן, לבל תראנה עין חמותה.

אולם בין כך וכך אין לחשוש לתשומת-לבה של הזקנה, כי הנה כבר היום הרביעי בא והולך, ובשבת זו יבואו הקרואים לחוג את חג-גאולתו של אפרים!

אבל חתן-החג בא חולה מן הדרך, וביום השבת, אחרי התפילה, מחכים כבר בבית לא לקרואים אלא לרופא הגיבן, המצווה להבעיר אש ולהכין מרק בשביל החולה; פייגה מחכה עד ששב הזקן מבית התפילה ומקדמת את פניו בשאלה: “הרופא ציוה להכין מרק בשביל אפרים?…” והזקן אינו עונה מאומה, אלא נכנס כשהוא לבוש בקפוטת-המשי שלו לחדר החולה, נותן את עיניו בבנו ואומר לכלתו, כשגבות עיניו מקדירות:

“הבעירי אש!..”

ופייגה שמה על האש את קדירת-השבת ולועסת במסתר – לבל תראנה עין חמותה – עוגת דבש מן העוגות שהכינו לחגיגת השמחה שבטלה. את מאכלי השבת מגישים לה למיטתו של אפרים. גומרת היא את ארוחתה ומסירה במטבח מעל האש את קדירת המרק. וכשהיא מוזגת את קערת המרק נופל פתאום עליה לבה, דמעות חונקות את גרונה, שוהה היא רגע אחד כשהקערה בידיה והיא כמו שומעת משק מרחקים של איזה דבר רע וזר… ובמסרה את קערת המרק לחולה היא גוחנת אליו ומספרת לו, כבשורה לאפרים וכעין תנחומים לנפשה, כי בביתם מחכים לבואם לחג-השבועות.

“אבל יש בזה קצת הפסד”, ממלמל אפרים ושוכב שוב אחרי שטעם מעט מן המרק. פייגה משערת, כי אין לו כוח להגיש את הכף לפיו, והיא מאכילה אותו כמו שמאכילים את העולל, אבל כל יצוריה מתחילים פתאום לרעוד מתוך עבודה זו, והיא שואלת כדי להשתיק את אימת לבה:

“על איזה הפסד אתה מדבר, על הוצאות הדרך?” אמא תשיב לנו…

“לנו נשארו עוד מזונות על שולחן אבי עד הסוכות, ואם ניסע לביתך לחג השבועות… על הפסד זה אני מדבר” – מבאר אפרים לאשתו, כשהוא נשען בראשו על כתפה העגולה, ועל פניו, פני-שעווה, פרושה מנוחה.

“פתי קטן שלי, אין דבר חשוב כבריאות הגוף, ואצלנו חוכרת אמא בשטן בקיץ!” רוצה פייגה להוכיח לאישה, אבל פתאום היא מתביישת בפני עצמה: מי זה צריך לדעת בדבר הבשטן של אמה?… והיא מתפלאה, כשאפרים שם לבו לדבריה ושואל אותה:

“החוכרת אמך בשטן גדול? הבשטנים הללו אינם נמצאים כלל במדינתנו: גם אבטיחים מביאים אצלנו ממקומותיכם וגם מבסרביה…” פייגה מתקנת את שני הכרים, שלמראשותי אפרים, גוחנת אליו ומתחילה לספר לו על-דבר הבשטנים הגדלים על חוף הבוג… וזו להם הפעם הראשונה, מאז באו בברית-הנשואין, לשיחת חשאים כזו המקרבת את הלבבות…

ה

אחרי שסידה מאריאנא את מלונת הבשטן שלה, שנתנה אותו בשנה זו בחכירה לאשת המנקר, יצאה היא ואישה לגור בקצה האסם הרעוע, ואת המלונה, שקיבלה דמות בית של חדר אחד עם חלון אחד קטן, השכירה גם כן לאותה חנה-חיה, שהעמידה שם בעוד מועד מכלי ביתה והשקיעה שם מתוך עבודה זו אנחות מרוצצות נפש: “אוי ואבוי לי, מה חפץ לבתי בנוה-קיץ, כשבעל אין לה… למה נחשב אדם חולה?… ולמה נחשבת האשה שבעלה חולה? טובה ממנה אלמנה חיה”… מתוך הרהורים כאלה קשיבה פעם אחת חנה-חיה והנה קול מצילות סוסים בא מעל הגבעה, ששם עוברת הדרך מהתחנה הקרובה לעיירה, וכשהשקיפה בעד החלון הכירה מרחוק את פייגה בתה, שהוציאה מתוך ציפיה שוקקת את ראשה מתחת מכסה העגלה, ושערותיה הפרועות התנפנפו באבק הדרך…

לרגע אחד הרעידה חרדת-אהבה את גוה הכביר של חנה-חיה. רגליה שנשתמנו צעדו כבר ליציאת-פגישה, ופתאום הבהיקו לעיני פניו של חתנה כבהרת לבנה מוקפת בשערות צנומות של זקן צהוב, וחנה-חיה לא יכלה עוד להסתיר את מבטה מהפנים הצנומים האלה, שהיו פונים בתנועה מתונה של חולה לכאן ולכאן והיו חסרים באותו רגע אף צל של בת-צחוק ותשומת-לב… ורק אחרי שקפצה פייגה מן העגלה והוציאה משם, ביחד עם העגלון, גם את בעלה, רק אז נעתקה חנה-חיה ממקומה שעל יד החלון, ויצאה החוצה בצעדים רועשים של אשה שנשתמנה…

ואחרי כן, כשהשכיבה פייגה את בעלה במיטתו, היה הלז מַפנה פעם בפעם את פניו החיוורים לעבר חמותו, ושהגישה לו פייגה את כוס-החמים מן המיחם שהכינה הזקנה, ראתה בפני החולה סימנים של מבוכה ותשומת לב ותשאלהו:

“הרוצה אתה דבר-מה?”

החולה רמז במבט מבוכה על הזקנה:

“הנהיה פה שלשתנו?…”

“ומה איכפת לך?” השיב לו פייגה בשוויון נפש. ואולם כשהחרידה הזקנה את אפרים בקולה שנתעבה ויעצה לו לקחת את הכוס בידו ולשתות ממנה – גחנה פייגה אל החולה ולחשה לו:

“אמא תבוא רק לעתים לבקרנו… קח את הכוס רק לרגע אחד, עד שאתקן קצת מראשותיך…”

ואחר כך נמלא חפץ לבו של החולה: הבשטן היה בעצם פריחתו ובין התלמים היתה מתהלכת מריאנא בכל בוקר ותולשת את ספיח העשבים, וחנה-חיה היתה באה רק ברדת החום לפנות ערב ושבה עם דמדומי ערב, כי לא כאז לבה של אשת המנקר, כי ציפו אותו שמנונית ועצלות, וגם רגליה לא כאז: מציגה היא רגלה האחת ושוהה משהו כמהרהרת ואחרי כך צועדת רגלה השניה וחורקת בשאון על חול-הרצפה הצהוב, עד שהחולה רועד לחריקה זו במיטתו ומַפנה את פניו לעבר חמותו…

לעתים עובר גם המנקר אחרי תפילת שחרית במעברת-הנהר, נכנס לבית בניו מתוך אמירת שלום רגילה ויושב לאכול את הגרגרים, שתכבדהו בהם בתו; אוכל לו המנקר במתינות, גרגר וגרגר לבד, שומע מילי דבדיחותא מפי חתנו, היושב לכבודו מסובה בכרים ומסלסל לעתים גם את פאותיו מתוך הנאה כל שהיא, והולך לו המנקר מתוך ברכה רגילה:

“אולי יתן ה' ותקום מחר להתהלך קצת…”

ויש אשר יבוא גם הרופא. ואולם רוב הימים עוברים על גרי הבית הקטן, השקוע בשפל הבשטן, מתוך תנומה קלושה של החולה ומתוך ישיבה ממושכה בחמה של פייגה. ויש אשר בבוא הערב תילווה אל פייגה גם מאריאנא, וישבו אז שתי הנשים בפתח הבית, כשראשה של פייגה מורד על אזרועה ממצוקת נפש חרישית, ורגלי מאריאנא מקופלות תחתיה מעייפות. לרוב הן יושבות דומם, רק יש שפייגה תשאל, מבלי אשר תרים את ראשה ומבלי אשר ירעד בקולה רגש כל שהוא:

“בודאי עייפת היום מעבודה?”

ומאריאנא גם היא יש אשר תפריע את הדממה בשאלה חשאית:

“ההעמדת, פייגה, קדירת-מרק בשביל אפרים? הבה ואלך לראות, אם נתבשל כבר המרק…”

פייגה אינה עונה מאומה, ומאריאנא קמה מתוך גניחת אדם עיף ונכנסת לבית שכניה היהודים, ואולם בעמדה עוד על הסף היא נחרדה ממבט עיני החולה, שראשו טובע באור הלבנה, הצף דרך החלון הקטן. היא שוכחת כרגע כי עליה לקרוב אל התנור, ונפשה נאחזת ברשת של פחדים וקסמים למראה גו האברך הארוך המתוח בלי תנועה על מיטת העץ ומעוטף אור-לבנה רועד… אולם סוף סוף היא משתיקה את חרדתה ופונה אל החולה בשפתה (יהודית היא מתבישת לדבר אליו):

“אפשר שהוא רוצה דבר מה?… פייגה כאן, על הסף –בתנור יש קדירת-מרק…”

החולה עונה לה בשיעול דק, הנפסק כרגע… מאריאנא מַפנה את עצמה לצאת, מצטלבת דרך יציאה ונתקלת בסף מתוך מבוכה… רגע אחד היא עומדת לפני פייגה ומסתכלת בזו, היושבת עוד במקומה וראשה נח על זרועה – ומבלי דבר דבר היא פונה ללכת אל ביתה-אסמה ונעלמת לאט לאט במורד הגבעה, החבוי בצל…

דממה. נוף הבשטנים הירוק ישן כולו גלוי למול ליל-התמוז החם, ורק על מרחב הנהר מתרחש איזה משחק-אור חשאי ורחש המים החרישי צף ונקלט בתוך הבשטנים בלחש וסופר את נשימות הלילה: אחת-שתים, אחת-שתים… הנה נשמע משק-משוטים במרחק, עוד רגע – וכצלצל שרשרות-ברזל יחלוף מן החוף עד הבשטנים, ואולם קולות-חלוף אלו אינם גורעים כלום מדממת הלילה, ופייגה מרימה את ראשה רק לשאון הקל, שצרם פתאום את אזנה: זה נאנק אפרים במיטתו. היא נכנסת החדרה על בהונות רגליה, גוחנת אל החולה ורואה את עיניו כשהן עצומות ורק ריסיהן כמו רועדים באור הלבנה… פעם ושתים היא לוחשת: “אפרים, אפרים!” אך כל מענה לא בא אליה, והיא מתחילה לעסוק בעבודות שלפני שינה, כשהיא צועדת בחדר צעדים חשאים, שנתרגלה אליהם במשך ימי מחלתו של אישה. ובעודה לועסת דבר-מה לאכילת לילה, היא פושטת את חולצה ושוכבת על משכבה, כשעיניה פקוחות עוד שעה ארוכה וידיה משולבות על לבה, ולאט לאט היא נרדמת וחולמת חלום:

היא יושבת אל שולחן חמיה לסעודת צהרים, חמותה הלכה לחדר המטבח ובין המסובים שוררת דממה, הרגילה בשעת הפסקה שבין תבשיל לתבשיל; אישה אינו גורע את עיניו ממנה, ולה חם. זבובים מזמזמים על אזניה ושדיה נלחצים בתוך החולצה; פתאום קם חמיה, מסיר מעל הקיר את תיק חלפים, מוציא אחד מהם ומתחיל להשחיז; ומתוך קול השחיזה היא מאזינה את לחשו של אישה: “קומי צאי, קומי צאי!” היא מסתכלת בפניו החיוורים ומהרהרת, כי אף על פי שהיא מבינה את כוונתו של אפרים, אף על פי כן לא תישמע לו, כי הן חולה הוא. אבל כל מה שהיא מוסיפה להסתכל בפניו, הם מוסיפים להתאדם ומקבלים מראה של אדם בריא, אבל זר לה כמעט, ואדם זה לא יחדל מללחוש לה: “קומי צאי, קומי צאי!” והיא מרגישה את עצמה עייפה מלחץ חזה אשר לא ירף, והיא נשמעת סוף סוף לקריאת אישה וקמה מלפני השולחן. עוד רגע – ושניהם מהלכים כבר בבשטן, הוא רץ בצעדים מהירים והיא נגררת אחריו עייפה וכושלת, ובכל יצורי גוה היא מרגישה כעין עקיצות מחטים המגרות ואינן דוקרות… פתאום היא משתרעת במורד הגבעה, ששם אסמה של מאריאנא, וקולה נשמע כבוש ורועד: “אין בי כוח ללכת מכאן”… וטרם תכלה את דבריה, ואפרים כבר גוחן עליה ולוחץ את חזה בידיו. – “אל תלחץ לבי כל כך!” לוחשת היא על אזניו, “הן אין דרכך בכך?” – ואולם אפרים צוחק אליה בבת-צחוק זרה לה ולוחץ את חזה כמו באצבעות-ברזל, עד שהיא מתעוררת מתוך צעקת-כאב. – –

בתנועה מהירה היא מתרוממת, ידיה נתונות עוד על לבה ההולם ועיניה מביטות רגע אחד בדממה בדמות אישה העומד ליד מטתה ומצליף על חצי גוה הערום את מבט עיניו הגדולות, ואולם בעוד רגע היא קופצת כבר, אוחזת את אפרים בידו ומוליכה אותו למשכבו, כשהיא מטיפה מוסר לעצמה:

“נרדמתי בלי משים… כבר הגיעה לך בוודאי השעה לשתות את הרפואה – שכב, עוד מעט ואמצא את הבקבוק.”

“איני רוצה לישון, אשב קצת מסוּבּה על הכר. בקבוק הרפואה פה, על הכסא ליד מיטתי…”

רגע עומדת פייגה בלי נוע, אבל מיד היא ממהרת ללבוש את חולצתה ולרכוס את כל כפתוריה, אף כי רוח הלילה לא ירעיד גם רעד כל שהוא את וילון-החלון. אחר כך היא מעמידה את כסאה ליד מיטתו של אישה. מסתכלת רגע בפניו המביעים תשומת לב לא ברורה לה, ואומרת:

“לך הוטב קצת, אפרים, פניך מעידים.”

“כן, כן,” משיב החולה, “הן ישנתי כמה וכמה שעות. תראי פייגה,” מוסיף הוא אחרי רגע וכעין בת-צחוק מופיעה על שפתיו, “כי מחר אקום ואתלבש…”

פייגה מרגישה, כי רק איזו תשוקה נעלמה, שהתעוררה פתאום בדמי הלילה בלב החולה, נותנת לו כוח לשבת במיטה ולדבר אליה, וכעין פחד מוזר עוקץ את עור בשרה ולרגע אחד עולה לפני עיניה אד החלום אשר חלמה – – –

שפתיה נעות כמו מאליהן והיא ממלמלת:

"ה' יעזור, עוד נראה גם אנו בטוב – –”

והחולה מושיט אליה את ידיו הצנומות והארוכות עד כדי לעורר פחד.

“לו לא חפץ ה' להחלימני, למה זיכה אותי באשה כמוך? הן לא ידעתי עוד אף אחת מאלפי ההנאות שאדם טועם באשה כמוך, ואף ילד אין לי! במה חטאתי?”

והוא מתחיל בוכה, דמעותיו נוטפות בזו אחר זו מעיניו, כשידיו נטויות עוד באוויר ומחזו מתמלטת איזו חריקה מוזרה, המטילה אימה. עוד רגע – והחדר מתמלא מקול בכיה של פייגה, המתיפחת ביללה ארוכה ומרה, כשראשה נשען על קצה מיטתו של החולה וידיה נתונות מתוך כאב בשער ראשה. ושעה ארוכה אחר כן, כשהיללה משתתקת כבר, נשאר עוד ראשה של פייגה כבוש בקצה המיטה וידיה תולשות בכאב עצור את שערותיה; ומתוך אנחה קצרה, שיש בה משהו ממר המות, מרימה פייגה לסוף את ראשה ורואה את אישה כשהוא ישן כבר וריסי עיניו רועדים… רגע אחד היא מסתכלת חרש באישה, ודמעות מתחילות שוב נוטפות מעיניה, אולם קול בכיה לא יישמע עוד, והיא יוצאת על בהונות רגליה החוצה, יורדת בצעדים מהירים במורד הגבעה, כשהיא מַפנה כפעם בפעם את ראשה לצד ביתה, ודופקת דפיקה מהירה על דלת האסם, לאמור: “צאי, מאריאנא!” ועוד מעט ושתי הנשים יושבות כבר על סף הבית, ראשה של פייגה מוטל על ברכי מאריאנא, וזו מלטפת את שערה של חברתה היהודיה, מוחה את דמעותיה ומנחמת:

“אל תדאגי, פייגה, עוד יבריא אישך ואת תלדי לו בנים.”

“הוא חולה מאד מאד, מאריאנא,” עונה פייגה בקול נמוך, ועיניה המלאות עוד דמעות מביטות כחולמות לשמים.

“תראי, פייגה, שיבריא: אצלכם תמיד כך…”

ופייגה מתמכרת לאט לאט ללטיפת יד מאריאנא ולמנוחת הלילה, ידה מחליקה את קנה השמשיה, הגדלה לפני פתח הבית, ועיניה נסגרות ונפקחות חליפות… פתאום היא שומעת את קול מאריאנא:

“לא לאיש כזה היית ראויה.”

“מה אַת אומרת?” שואלת פייגה במנוחה.

“לו השיאו אותך למנדיל, זאת אני אומרת,” עונה מאריאנא, מלטפת משנה לטיפה את פייגה ומוסיפה: “אני איני יולדת בנים ואותך אני אוהבת כבת.”

“מנדיל הלך לעבוד בצבא,” אומרת פייגה בקול כבוש.

“הוא עכשיו כאן, הוא שותה אצלי חלב בכל יום.”

“ואיננו בא גם לשאול בשלומי!” אומרת פייגה בקול תוכחה ומַפנה את פניה למאריאנא.

“עוד יבוא, חכי,” מנחמת מאיראנא.

“אין לי צורך בו!” – מניחה פייגה שוב את ראשה על ברכי מאריאנא ועוצמת את עיניה.

ומסביב הוד-לילה, המרפרף על כנפי מנוחתו ומשכיח כל מצוקה וכאב עד לחלום; יומם אורג המות את רשתו מסביב למיטת העץ אשר בבית הקטן, ובלילה נרדם החולה במנוחה, ריסי עיניו רועדים וגם וילון החלון רועד לאט כלואט סוד-מנוחה. ופייגה יושבת בלילות על הסף ועיניה צופות למאיראנא… שומעת היא מרחוק קול צעדים והרהור מנוחה עובר בלבה: הנה מאריאנא באה. אולם אחרי רגע, כשדמות ההולך מתקרבת אליה, היא מניעה רגע חרש בראשה ואומרת בקול רגיל, כאילו היתה מקבלת את פני מאיראנא:

“האתה זה מנדיל? בבגדי שרד!”

ומנדיל יושב על ידה, שואל לשלום אישה ונכנס עמה בשיחה מתונה: איך עברו עליה שנות נשואיה? והיא – אם בא הוא לכאן לזמן מרובה? וכשהוא נפרד ממנה אחרי ישיבה ארוכה, היא מלווה אותו בבקשה:

“אל תשכח לבקרני: קשה לשבת ביחידות עם חולה.”

ומנדיל שומר הבטחתו, בא בכל יום ויום ושומר באמונה את מיטתו של אפרים. ובלילה, כשנרדם החולה ופייגה לוחשת על אזנו של מנדיל: “עכשיו מותר לצאת,” הוא יושב עמה על סף הבית ישיבה ארוכה והוד הלילה מרחף על שניהם בכנפי מנוחתו ומשבית המיית לבם החרישית עד לחלום, וכשידו של מנדיל נוגעת לפעמים נגיעה ארעית ביד פייגה, לא יעבור אף רעד כל שהוא בבשרה, ועיניה צופות כמקודם במנוחה לתוך הוד הלילה.


  1. גינות אבטיחים  ↩

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

חורבן בית צדיק

מאת יצחק ליבוש פרץ (מחזות)

דרמה בארבע מערכות

מערכה ראשונה

הנפשות

ישראל הגבאי של הצדיק.

ציפּה משרתת בבית הצדיק.

אומרי תהילים.

חסיד א‘, ב’, ג‘, ד’, ה‘, ו’.

המקום – עיר קטנה. מעון “הצדיק”.

החדר ארוך ומרובע, כעין בית מדרש קטן.

נוכח הרואה – דלת לפנים המעון. לשׂמאל הדלת – ארון-קודש עם “משרח”. לימינה – לוחות “הנותן תשועה” ו“כגוונא”.

לימין הרואה – שני חלונות ובניהים דלת; החלונות פונים אל אַכסדרה יוצאת אל הגן. בסוף המערכה, כשנפתחים הדלת והחלונות, נראים עצי גן נמוכים, ומתפללים עטופי טלית ותפילין הולכים במסלה בין השׂדרות. כפעם בפעם נשמע בינתים צפצוף צפרים.

לשׂמאל הרואה – דלת אל המסדרון החוצה; על יד הדלת כיור לנטילת ידים.

על יד הקירות – ספסלים וכסאות; למעלה מהם – ארונות ספרים, פתוחים וסגורים: בינותיהם – תמונות: צורות משה ואהרן עשׂויות מאותיות, המגיד מניסחיש וכדומה.

באמצע החדר לרחבו – שולחן לקריאת התורה, גדול ומכוסה מפה. לא הרחק ממנו לימין – שולחן קטן ועליו כלי כתיבה ופיסות נייר לפתקאות. על ידי השולחן הקטן – כסא-מרבדים למושב הצדיק, שנשאר פנוי בכל משך המערכה הראשונה. לשׂמאלו של השולחן הגדול – שולחן ארוך, העומד לאורך החדר; שולחן זה מגולה הוא ועליו ספרים הרבה.

הזמן – הנץ החמה.

המערכה מתחילה לאור המנורה הגדולה שעל השולחן הגדול ולאורם של הנרות המפוזרים על שני השולחנות האחרים. בסוף המערכה – אור בוקר.

קורם הרמת המסך נשמעת אמירת תהילים במנגינה הרישית ועגומה מאד

(המסך מורם)

מחזה א

אומרי תהילים (יושבים סביב השולחן לקריאת התורה). חסיד א' (זקן, ומתנועותיו ודבּוּרו נכּר, שהוא מן המקורבים הגדולים) וחסיד ב' (צעיר) משׂוחחים. לשׂמאלם, על ידי השולחן הארוך בשביל הלומדים, חסיד ג' (יושב בקירוּב מקום אל הרואים).

אומרי תהילים (גומרים “ספר” תהילים בלחש. הם מביטים כפעם בפעם אל הדלת שלפנים החדר, כמחכים לידיעות משם).

חסיד א': כן… לא נקל להגיד: גירא בעיניך… לא נקל… אם הוא, שיחיה, ניזוק…

חסיד ב': לא בעצמו…

חסיד א': לקח על ידי בתו… (משתקע במחשבות).

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.