רקע
יעקב שטיינברג
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

כלל הוא באוקראינה, שכל בית-חומר, שעליית גגו אינה מכוסה בימות החורף במוץ או בתבן, הפקר הוא לחביקות הצינה החשאית והחריפה, ובין-השמשות, כשהחלונות הקטנים, המכוסים רקמת-קרח, מוסיפים מרה-שחורה על העצבון הבא עם החשיכה ואלומות-תבן אין להסיק את התנור, אז יש שנדמה לך, כי צחוק, אורה וחמימות הרי הם רק חלום הבל וכי במציאות יש רק עולם שכולו אפילה וקרירות, קרירות דוממה ומרה…

הרהורים כעין אלו היה מהרהר מנדיל הסרסור, אדם כחוש שפניו פני אברך צנומים, אף על פי שהוא כבר אב לחמשה ילדים, בשעה שעמד בין יום ובין לילה לפני התנור שנתקרר, ואצבעותיו היו מנסות למצוץ פליטת-חום מתוך האבנים, שנגיעתן נעימה כל-כך אחרי הסקה ומציקה לידים ומשעממת בשעה של הצטננות. מילדיו חסרו עתה בבית שני הנערים שלא שבו עוד מחדר-המלמד, זוג ילדים שני היה חבוי באפלולית שעל גבי הכירה החמימה והאחרון, היונק, היה סמוך בשעה זו לשדיה של אשת הסרסור ובחדר נשמע קול מציצת שפתיו הקטנות, במצצן את חלב האֵם החם. בבית היתה דממה ורק אנחותיה של האשה המיניקה הטרידו פעם בפעם את מנדיל מהרהוריו, שנסבו כל העת על דבר אַמת עצי-ההסקה, שקנה היום במגרש השוק. מן החצר הקטנה, שמאחורי הבית, נשמע בלי הפסק שאון מרנין את הלב: הוק-הק! הוק-הק! זה עוסק שם הערל בחטיבת העצים. אמנם לא קורות-עץ כבדות קנה מנדיל הפעם, בודאי שהיה יכול לחטוב בעצמו את הקיסמים האלה ולהרויח באופן כזה את שכר החטיבה, אבל בחוץ גדול עתה הקור כל-כך, עד שמן הנמנע היא לאחוז גרזן ביד ולבקע אף גזר-עץ אחד… מנדיל מרים את ראשו, המורד לו על חזהו מתוך הרהורים, מסתכל בחלונות, ששכבת השלג שעליהם יתירה על רקמת הקרח, ורעד קור עובר בבשרו. רגע הוא נלחץ ביתר עוז אל התנור, אבל לשוא! רק אצבעותיו מתחילות כואבות לו מהתחככות ברבנים הצוננות.

“אימתי כלתה אלומת התבן האחרונה?” שואל מנדיל את אשתו, כי רוצה הוא לדעת מתי הוסק התנור בפעם האחרונה.

“למה אתה בא בשאלות, עת כבר להסיק את התנור!” משיבה לו אשתו בקול של רוגז. “אתמול לפנות ערב! לך והביא מן המסדרון אלומות עצים, ואסיק את התנור, הילד נרדם כבר.”

“אתמול,” חושב מנדיל, “והתנור אף על פי כן, יש בו עוד קצת חום! עוד יש קצת הנאה בעמידה זו שלפני התנור!” ועומד לו מנדיל מהרהר, כי רק האמידים טוב להם להסיק את תנוריהם בעצים, אבל בר-נש, המקמץ בכל קיסם, איזו תועלת תצא לו מהסקה כזו? וחוץ מזה יש להם למוץ ולתבן עוד יתרון אחד על העצים, משמשים הם לכסות בהם את עליית הגג, והם נעשים באופן כזה תריס בפני צינת החורף. אבל היום לא היתה ברירה בידו. רק עגלה אחת עם אלומות תבן עמדה בשוק למכירה. הוא התחיל כבר להיכנס בדברים עם הערל, והנה קפצה חנה-חיה, שכנתו הצעקנית, והוסיפה על המחיר והבהילה את העגלה אל חצרה. מה היה לו לעשות? הוא ידע כי בבית אין אף קיסם-עץ להסקה ומוכרח היה לקנות את גזרי-העץ הקלושים בעד עשרה זוזים. וחוץ מזה עליו לשלם עוד זוז בעד החטיבה.

“מדוע אינך מביא עצים להסקה,” שומע מנדיל גערה כבושה של אשתו, המתרוממת למחצה מעל המיטה מתוך כעס עצור, “אפשר שמחכה אתה עד שאקום אנכי ואלך להכניס את העצים כשהתינוק בידי?”

“קר!” מחכך מנדיל יד ביד, “אני ירא לצאת…”

“שים עליך את המטפחת שלי!” מיעצת לו אשתו, “אל תצא כך, בחוץ קור מר…”

מנדיל מתחיל לחפש ארוכות באפלולית בין-השמשות את המטפחת של אשתו, עוטף בה את צווארו ואת אזניו ומתחמק לתוך המסדרון. ברגע הראשון שהוא יוצא נעשית נשימתו פסוקה על ידי הקור וברגלו הוא חש כאב מהכאת גזר עץ שפגע בו באפלה… צעקה פורצת מגרונו של מנדיל ולצעקה זו מבחין בו הערל העסוק בחטיבה; מניח הוא זה את הגרזן, התחוב באותו רגע בגזר עץ, מיישר את קומתו, מוציא במתינות מצלחת בגדו כיס-בד עם טבק וממלא את מקטרתו לעישון. מנדיל, השרוי עוד בכאב רגלו, גוחן לארץ ומתחיל לאסף קיסם לקיסם, אך הקור תוחב מיד את מחטיו בראשי אצבעותיו של מנדיל ועם כל הרמת גזר עץ גונח הלז גניחה קצרה וכבושה… הערל צופה במנוחה לתמונת היהודי הגונח, ראשו הגלוי מתנדנד קצת עם כל עישון ועישון ומפניו האדומים מחמימות ועבודה מתרומם הבל קל, ואחרי שהוא מסתכל כך רגעים אחדים מבלי צחוק קל ביהודי הרועד מקור, הוא נעתק פתאום ממקומו, מתקרב בצעדים כבדים למנדיל ועם מקטרתו בפיו הוא מאסף בתנועה אחת מהירה גזרי עץ אחדים ושם אותם אל זרועותיו של מנדיל. ומנדיל ממהר להתחמק הביתה, משליך את אלומת הקיסמים ליד הפתח ומתחיל אחרי כך לסובב הנה והנה במטבח בשביל להתחמם, ומתוך הליכה וקפיצה מדבר מנדיל וחוזר:

“קר, אח, מה קר! צינה כזאת לא היתה עוד בחורף זה…”

“עוד מעט אטפל בהסקה, אל תסאון כך, בקפיצותיך תעיר לי את הילד שנרדם,” שומע מנדיל את לחישת המוסר מן החדר ביחד עם שריקת העריסה המנודנדת ביד האשה.

מנדיל מתיצב עוד הפעם לפני התנור, העריסה משמיעה את שריקתה המשעממת, מן החצר נשמע בלי הפסק: הוק-הק! חוק-הק! מנדיל נזכר, כי חוטב העצים עומד שם בפנים מאדמים, שהבל עולה מהם, ועל בשרו כמעט רק כותונת הבד העבה. “אכן זהו כוחם של הערלים,” מהרהר הוא מתוך רגש שיש בו עצבון וגם משהו בוז לערלים המשונים, שאינם כבני אדם, “כשאני יוצא החוצה, לבי נחלץ מן הקור עד להתעלף.”

“היש לך כסף בשביל קמח?” מפסיקה פתאום אשתו את הרהוריו, “אין לי כבר שום אפשרות לקחת בחנות בהקפה…”

עוד בבוקר, בשעה שקנה את אַמת העצים בעד עשרה זוזים, חשב מנדיל להקציב שנים עשר זוזים בשביל צרכי אשתו. הזוזים האלה מונחים כבר אצלו לבד, ואף-על-פי-כן הוא מנסה עכשיו את אשתו.

“אולי יהיה לך די בעשרה זוזים?”

האשה קופצת מעל המיטה ומתחילה בצעקה העלולה לעורר את הילד.

“המעט עוד דברתי אליך בבוקר – עשרה זוזים לא יספיקו לי! נסה נא בעצמך להביא קמח בעד עשרה זוזים!”

הילד, שנרדם כבר בעריסה, מתעורר לקול צעקותיה של האשה, וזו גוחנת שוב על גבי העריסה, מתחילה להיניק את התינוק ופיה מפליט בין כה בחשאי קללות מקללות שונות. מנדיל מטה את אזנו לשמוע את קללותיה של אשתו, אבל הוא איננו מבחין כלום ולא ברי לו, אם אותו מקללת אשתו או רק כלפי עצמה מכוּונת הן הקללות שבחשאי… לסוף מסיים מנדיל את הענין בקיצור:

“הא לך, הנה שנים עשר זוז. פה הם בנייר על השולחן.”

האשה פולטת אנחה אחרונה ומשתתקת. בעוד רגע היא מתחילה לטפל בהסקת התנור. החשכה בחדר גדולה כבר, אבל מנדיל אינו מדליק את המנורה, כמתיירא מן הקרירות היתרה שיש בהליכה, וכשנשמעת מן התנור האוושה הקלה הראשונה של הלהבה הנאחזת באש, הוא ממהר וכורע לפני פתח התנור ופורש את ידיו לתוך הלהב, שאינו אז אש ממש… אוושה וקול נפץ עולים מן העצים, הנה גם הלהב עולה – עצים יבשים נפלו לו היום בחלקו של מנדיל! כה נעימה עכשיו העמידה אצל התנור. דממה. העולל ישן לו בעריסה והאשה יצאה להביא קמח מן החנות. גם קול ה“הוק-הק” בחצר חדל גם הוא: הערל גמר בוודאי כבר לחטוב את העצים היבשים, הקלים כל כך לחטיבה… ותמורת כל הקולות האלה נשמע עתה, עם כניסת הלילה, שאון בלתי נפסק של הרוח, ההומה ומילל בארובה. בשבתו לפני התנור מהרהר לו מנדיל כי הוא ינסה עוד הערב לצאת מן הבית, מטפחתה של אשתו יכולה לשמש לו בלילה לא רק לכסות אזניו אלא יכול הוא לעטוף בה את כל גופו ולעבור באופן כזה אל המקום הנחוץ. הוא ימהר ללכת ולא יהיה לו הקור נורא כל כך. ועד המקום ששמה עליו ללכת, לא רחוק כל כך.

הדלת, שמן המסדרון לבית, נפתחת לאט לאט. “הנה הערל בא לקבל את הזוז בעד החטיבה, הוא יכניס בבואו את הקור מן החוץ,” חושב מנדיל מתוך עגמת-נפש, ומבלי עזוב את מקומו הוא צועק לערל, שצעדיו כבר הולכים ונשמעים:

“סגור היטב את הדלת, טשילוביק1!”

חוטב-העצים נכנס בין כה החדרה וקול צעדיו הכבדים נשמע כעין הד של הלמות הגרזן, שנשתתק זה לא כבר.

“אל תהלום כל כך במגפיך, טשילוביק,” קורא אליו מנדיל עוד הפעם, “ילד ישן כאן בעריסה.”

אבל חוטב-העצים אינו משנה את צעדיו, מתקרב הוא במתינות עד לתנור ומתכוון להעלות אש במקטרתו… “הוא ימלא את כל הבית עשן,” מהרהר מנדיל בזעם עצור וממהר להוציא מכיסו את הזוז ולמסרו לידי הערל. אבל זה אינו לוקח את שכר עבודתו מיד מנדיל ואומר במנוחה כשהוא גוחן לפי התנור:

“חכה, עלי להעלות אש במקטרת.”

הלהבה, שגדלה בין כה בתנור, מאירה באור אדום את פני הערל הרחבים המכוסים ברובם בשערות פרועות של זקן מגודל פרא, ומנדיל המסתכל בהבטה מהירה בפני בר-נש זה, תמה על העינים הטהורות, עיני התכלת, המציצות מתוך המון השערות הפרועות. כאדם שחידה סתומה בלבו מנדנד מנדיל רגע בראשו, אחרי כך הוא פונה קצת הצידה ומפנה מקום לפני התנור.

“התחמם קצת לפני אש התנור, טשילוביק. בודאי קר היה לחטוב את העצים.”

“רגילוּת בידי,” משיב הערל, “התחמם לך, לי לא קר.”

מנדיל מסתכל כבר עכשיו ביתר ענין בחוטב-העצים, המעשן במנוחה את מקטרתו ועיניו הכחולות צופות לתוך להבת האש.

“הדרך רחוקה לך לעבור, טשילוביק? אפשר שבן-העיר אתה?”

“ממיחיילובקה,” קורא הערל בשם כפר מושבו.

לשמע שם זה מפנה מנדיל פתאום את ראשו לחוטב-העצים ואומר מתוך תמהון:

“עשר פרסאות תעבור עתה? בקור כזה?”

לקריאת התמהון של מנדיל לא תיראה אף בת-צחוק קלה על פני הערל. רק את כסף שכרו הוא שם במנוחה לתוך כיס-הבד, המשמש לו גם תיק של טבק, והוא מתרץ למנדיל את שאלתו.

“שתי שעות של הליכה.”

מנדיל נשאר לבדו; רק רגע אחד יישמע עוד קול צעדיו של הערל החורק במגפיו על השלג שבחצר… ועוד מעט ומנדיל שוקע בדמיונו: רואה הוא כעין שדה רחב-ידים שכולו לבן והערל חוטב-העצים מהלך לו יחידי באין שביל ומגפיו חורקים חרק-חרק… אבל מתוך הרהורים בשדה ובשלג מרגיש מנדיל פתאום כי קור עבר בבשרו, אף על פי שידיו רוקדות בתוך התנור הנה והנה על פני הלהבה. הוא מתקרב כולו עוד יותר אל התנור ודמיונו נעלם.

בעוד רגע נפתחה הדלת ונסגרת במהירות ומנדיל שומע את קול אשתו בהכותה רגל אל רגל: “אח, איזה קור! אינני מבינה איך עלתה בידי להגיע עד הבית…”

כשהאשה נכנסת החדרה מפנה מנדיל את מקומו שלפני התנור, והוא בעצמו נהנה באין ברירה מהסתכלות בלהבה.

“השם ישמרנו, כל כך קשה ההליכה. שמרת, מנדיל, את יציאתו של הערל? אפשר שדבק בו דבר-מה אגב יציאה…”

מנדיל אינו רוצה לבוא עכשיו בדברים עם אשתו, והוא אומר.

“לוויתי אותו עד החוץ.”

וכשהוא משקר על דבר יציאתו החוצה – נעשה לו שוב קר…


  1. בן אדם  ↩

המלצות קוראים
תגיות