מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

החולה ביער

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

בוקר קיץ.

עין השמים – מחציתם תכלת רכה, הנשקפת מבעד לצעיף של אד דק, כמעט לא נראה לעינים; ומעבר השחק השני מסודרים בסדר נאה, טורים על גבי טורים, עבים לבנים, דקים ושקופים.

לאט לאט, איש אחרי אחיו, נבדלים יצורי-העבים הקלים משאר חבריהם וצפים אל השמש, וכל אחד מהם, בעברו לפני מאור-היום הגדול, נעשה שקוף ודק, מתמוגג רגע בשפע הזיו, מתנדף לאט לאט ואיננו… אך עוד מעט ובנתיב-תכלת אחר צף יצור-עב חדש, מתקרב, כאחיו שקדם לו, אל השמש וטובע באורה, וכך נמשכת והולכת תהלוכת בני-העננים, הנידונים למות באור השמש.

והשמש בכבודו ובעצמו מאיר את פניו מבעד לצעיף האד הקל וזורע אור רך, אור של חסד, ובארץ מתוח על הכל חוט של רוך, צללי בוקר נראים כחיוורים ומטושטשים קצת ונדמה, כי גם הצפרים, המרקדות בין הענפים, מהגות ומצפצפות בבוקר חסד זה מתוך חדוה כבושה…

לאט לאט עוברות שעות הרוך ובהגיע מועד הצהרים, עוד שרוי הכל בחסד, האור אינו צורב והצללים חיוורים ושקופים כשהיו ביער הארנים הדקים, ודממת היער הרגילה מקבלת יתר רז למועד הצהרים וכמו מתאפקת היא עוד יותר. חולי הריאה העייפים נרדמים כבר בשמש וצפצוף של צפור, העולה פעם בפעם מעמקי היער, רק מוסיף על הדממה. הנה יופיע לרגע בין הארנים פרצופו של בחור רחב-כתפים וגזוז-ראש, המהלך הנה והנה, כשראשו מורד על חזהו מתוך הרהור צהרים עייף וכותנתו הלבנה מבהיקה מצל לאור ומאור לצל, אך צעדי רגליו, שנעלי-לכש עליהן, ישמיעו רק אוושה כבושה על פני העלים הכמושים של אשתקד וכל מראהו של בחור בריא זה הוא כמראה אדם המהלך לאטו בחדר של חולים. קול אדם לא יישמע ביער. בעד הארנים הצנומים יבהיקו מפה ומשם ערסלים קשורים אל העצים, אבל אף אחד מן החולים, הסופגים מתוך מיטותיהם התלויות באוויר אור שמש ותקוות חיים, לא יאַבד לבטלה אף תנועה קלה; רק מאצל גזע של אורן תישמע לפעמים אוושה דקה בדפדף בחור או בחורה את ספר הקריאה – אלה הם הקייצים מהכרח, המשמשים את קרוביהם החולים.

דממה. מקהל חולי הריאה, שדרכם לכבוש את צערם, לא תישמע אף אנחה אחת, ורק יוכבד הזקנה, הנשענת אל גזע עץ סמוך לערסל של בתה החולה, משמיעה לפרקים גניחה קלה, ואנחתה הזאת, אנחת זקנים קלושה, שאינה נוגעת בלב זרים – נשמעת ביער כאוושת עלים כמושים. בין גניחה לגניחה מוסיפה הזקנה להסתכל בפני בתה הדוממים ונדמה, כי לא רק עיניה של האם מביטות בפני הנערה החולה, אלא כל פניה של הזקנה, הקמוטים והיבשים מזיקנה, נצמדים לכל תנועה קלה של שפתי בתה ולכל רעד-משהו של ריסי עיניה של הנערה – כי רפת-כוח היא כבר החולה להניד אף ניד קל באחד מאבריה.

דממה. דבורה בודדה, שתעתה אי מזה לכאן, עוברת בטיסה מהירה ובזמזום כבוש על פני הזקנה, אשר לא תרעד ולא תפנה גם את פניה. פוֹארה יבשה נופלת פתאום מעל ונשקעת באוושה קלה בתוך מצע העלים הכמושים. הרחק, הרחק בעמקי היער משרכת דרכה עגלת-איכרים, ושוב דממה. אור השמש, המסתנן מן הבוקר בעד צעיף עננים לבנים, אורג-באוויר כעין רשת של עצלות ועייפות מתוקה, עיניה הזעירות של יוכבד עצומות הן למחצה והיא, הזקנה, שקועה בחצי תרדמה. אולם ידה הצנומה של האם האוחזת בקבוק של קפיר, נוטיה בלי הרף לעבר הערסל של בתה – והנה עובר רעד קל, כמעט לא נראה לעינים, בגו הנערה החולה, ונדמה כי מתכוננת היא להרים ראש או להניד יד, אבל רגע עובר אחרי רגע וגו הנערה הצנום לא ינוע, ראשה נשאר מוסב אל השמש ורק ריס אחד ירעד כל שהוא על עינה האחת ומבט עייף, למחצה מת ולמחצה מביע דבר-מה, יסב לאט לאט לעבר פני הזקנה. רגע אחד ישהה מבט רפה זה בפני האם, שכעין תרדמה נסוכה עליהם, אבל עוד מעט והזקנה מרימה את ראשה, קמה במהירות ממקומה וגוחנת על הערסל של בתה כשבקבוק הקפיר בידה וכששפתיה הנובלות לוחשות על אזנה של החולה:

“אפשר שרוצה אַת דבר-מה, בתי? אפשר שתטעמי מעט חלב? אולי תגמעי ביצה אחת? לרפואה שלימה לה, רבונו של עולם.”

קולה של הזקנה קלוש הוא מזיקנה והוא מתנדף כרגע בדממת העצלות של צהרים, מוסיפה הזקנה לעמוד כפופה על גב הערסל ולהפציר בבתה ובקולה אין הבעת רגשי הצער והרחמים, הממלאים את לבה, לב אם צנום מזקנה.

“אמרי דבר-מה, בתי, תני לי לשמוע הברה אחת מפיך, צפורי שלי.”

דממה. ריסי עיניה של הנערה החולה, המורמים למחצה, יורדים לאט לאט על גבי העינים הכהות, רגע אחד עומדת עוד הזקנה הכפופה על גבי הערסל ובקבוק הקפיר בידה, אחרי כך היא נשענת שוב בגזע העץ הסמוך ונרדמת תרדמה קלושה מתוך גניחת זיקנה ממושכה.

דממת היער נפסקת פתאום לשאון צעדים של אשה זקנה הנושאה נרתיק עם קדירות ותועה ועוברת בין הארנים ונראית כמבקשת דרך. תקופה שלימה של חיי אנוש נצמדו צעדי הזקנה רק לשוק העיירה ולסמטאות היהודים הצרות, ועכשיו נבוכים הם הצעדים הללו בין הארנים. לא דרך ישרה תלך הזקנה, אלא פעם תט הצידה ופעם היא שבה אחורנית, ועל כל גל עשבי-אשתקד ועל כל ציבור עלים כמושים פוסחת הזקנה ואל כל ערימת מחוטי אורן צהובים תשהה רגע כיראה לדרוך ברגלה. הנה עוברת האשה ליד מקום מושבה של יוכבד ובצעדיה הרפים היא מעירה אף על פי כן את זו מתרדמתה והיא בעצמה, אחרי רגע של שהייה, מעמידה את נרתיקה ליד העץ ויושבת על ידה של יוכבד. שעה קצרה עוברת ושתי הנשים לא תגדנה מאומה אשה אל אחותה, יוכבד עוצמת לאט לאט את עיניה ומתחילה שוב להירדם, ואולם כשהזקנה השניה מושיטה ידה לנרתיק-הקדירות, כמתוכננה לקום וללכת לדרכה, פוקחת יוכבד כרגע את עיניה ופונה אל חברתה בשאלה:

“איך בנך בנידון האכילה?”

הזקנה הנשאלת נשענת שוב אל גזע העץ מבלי הבעת צער על פניה. האשה מראה לחברתה את צרכי האוכל שקנתה בשוק, מגישה את הנרתיק לפני יוכבד ונותנת לזו להסתכל בקדירות.

“לחינם כל התבשילין שהכינותי.”

רגע מחרישות שתי הזקנות. אחר כך מתחילה יוכבד:

“שלי אינה טועמת כלום. תסתכל נא בשכיבתה.”

בת-שיחתה של יוכבד מסתכלת רגע אחד במבט מהיר וקר בפני הנערה החולה, ואחר כך היא פונה ליוכבד:

“גם שלי כך. האם לא יותר טוב היה לנו לו היינו אנחנו במקומם?”

שאלה זו מביעה הזקנה בקול צרוד מזיקנה וחסר כל רגש, ומיד היא מתכוננת להתרומם ממקומה וללכת לדרכה, אולם יוכבד משהה אותה שוב בדיבורים:

“אין לה מה למהר. שלה ישן בודאי, יומם הם כולם ישנים.” יוכבד מרמזת בעיניה על בתה הנרדמת בערסל. “מה נחוץ לה? היא אינה דורשת ואינה שואלת ממני כלום.”

שוב מעמידה הזקנה את נרתיק קדירותיה ונשענת בעץ ליד יוכבד. רגע מחרישות שתי הזקנות, אבל מיד מתחילה יוכבד לגנוח גניחות ממושכות מתוך נדנוד ראש, עד שהיושבת אצלה שואלת:

“מה מצבה של בתה?”

יוכבד מצליפה את מבטה לעבר הערסל ומתחילה מתוך נדנוד ראש:

“אני אחזיקנה עד כמה שאפשר. עד הכר האחרון. מה לי אחרי כן בלעדיה? בני יאסוף אותי אל ביתו, בין שירצה ובין לאו.”

וביער דממה כשהיתה. באחר הערסלים יושב חולה צנום ואוכל את ארוחתו מבלי עורר כל שאון באכילתו וידו הרזה והכתומה מחוסר-דם מופיעה מרגע לרגע בין הארנים הירקרקים. שתי הזקנות צופות שעה ארוכה אל החולה הסועד את לבו, עד שיוכבד מפסיקה את הדממה:

“אכילתו כדבעי, בלי עין-הרע. זהו בנה של מירל. הכל כרצון הבורא – –”. עיניהן של שתי הזקנות, כשהן נצמדות אל שפתי החולה המתנועעות מתוך לעיסה עצלה, מתרחבות ושפתיהן לוחשות דבר-מה: מקנאות הן. אחת מהן, שנפגעה קשה מצד הקנאה, קמה ממקומה, מרימה מעל הארץ את נרתיקה ושמה אותו על אזרועה מתוך גניחה ממושכה. ולשאון הקל, שחוללה הזקנה בקימה, מתעוררת הנערה הנרדמת בערסל ומגביהה לאט לאט את ריסי עיניה. כרגע עומדת כבר יוכבד כפופה על גבי בתה, מסתכלת בפניה של זו, בצחוק קל של צער, וכשהנערה מרעידה עוד פעם את ריסיה, די לה כבר ליוכבד רעד זה בשביל להבין את חפץ בתה.

“היא רוצה לדעת – לרפואה לה, רבונו של עולם! – את שלומו של בנה. הן לבה לב זהב.”

הזקנה עם נרתיק הקדירות נגשת אל הערסל של החולה וגוחנת על גבי הנערה. היא מנסה, כנראה, לבוא בשיחה עם החולה, אבל כרגע היא סרה ממנה ופונה ליוכבד:

“תגש נא היא אליה, היא שואלת דבר-מה.”

ובשעה שיוכבד גוחנת על בתה בשביל לשמוע את לחש שפתיה, עומדת לה הזקנה השניה מן הצד ושפתיה נעות והיא כמו מדברת לנפשה, וצחוק קל, המביע את יתר פליטת הצער של נשמה שנתעייפה במדוויה, תועה לו בין חריצי פניה.

“שלי, כשהוא מרמז לי בעיניו, אני מבינה מיד את שאלתו. וזו, כשהיתה מדברת אלי, לא הבינותי כלום. לא ילדי היא זו.”

וזקנה זו, אחרי גמרה את מלמול שפתיה, מוסיפה עוד לעמוד עת קצרה. מביטה בעינים שכבו באם ובבתה, ששיחתן נמשכת בקול חשאי שבחשאי, והולכת לה סוף כל סוף בצעדים מרושלים ומבלי אמירת שלום

ומסביב לערסל של הנערה החולה דממה, משום שמלמול שפתיה של החולה לא ירעיד גם את האוויר השקט של אחרי הצהרים, ואין אשר ישמע ויבין את השיחה שבין האם ובין בתה:

“קצתי כבר בשכיבה, אמא.”

“לא יארך עוד זמן השכיבה, צפורי.”

עיניה, הפקוחות רק למחצה, מעיפה הנערה מסביב לה, כעין צחוק קל הרעיד כל שהוא את שפתה העליונה, והיא אומרת בחשאי:

“בשנה הבאה, כשאהיה בריאה, אמא, אבוא לכאן לפרקים. הן פה טוב מאד לבריאים.”

רגע אחד מחרישה הזקנה וראשה מתקרב עוד יותר לפני בתה. אחר כך היא אומרת:

“מקוה אני לאל, כי ישלח לך עזרתו ויחלימך. לבי חש, כי כך יהיה, כמו שהיום – יום רביעי, כך ברור לי דבר זה. רק אתמול הלכתי לקברו של אבא, בכיתי והתחננתי בעדך. אחר כך כמו נגולה אבן מעל לבי, לפני ארון-הקודש אני יכולה להישבע, כי אבא עליו השלום – לך לאריכות ימים – יהיה לך שם למליץ יושר.”

הזקנה משתתקת, והנערה ההולכת למות מתנועעת פתאום בכל גופה, רגלה נוגעת בספר הרוסי, שאמה מביאה לה בכל בוקר היערה ועל שפתיה מצליפה כצל מהיר בת-צחוק קלושה. צלצול המלה: “אבא,” שנשמעה מפי הזקנה, ההרהור הקל, כי היום יום רביעי, והרגש הנפלא, רגש הממשות, שהרגישה ברגע שנגעה רגלה בכריכת-הספר הקשה – כל זה מתאחד בלבה לחלום חיים קל. אבל עוד רגע – ובת הצחוק נעלמת מעל שפתיה, ריסיה נופלים מאליהם על גבי העינים העיפות, וגם יוכבד הזקנה סרה מעל הערסל ונשענת אל גזע האורן הסמוך. ביער שוררת עתה הדממה הכבושה בתוך עצמה של אחרי הצהרים. רק פעם בפעם נשמעת קריאת הקוקיה הבאה מעומק היער. ולפעמים גם עוברת בטיסה מהירה דבורה מזמזמת.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

מאורה

מאת יצחק אבן גיאת (שירה)

יִגָּלוּ זְמַנִּים / זֶה כַמָּה סְתַמְתָּם,

יֵאָמְנוּ חֲזוֹנִים / עַד עֵת קֵץ חֲתַמְתָּם.

עַל יַד אִישׁ לְפָנִים / תַּתָּם אוֹת, וְשַׂמְתָּם

לַעֲזֹר / לִי מִצַּר, וְלִשְׁמֹר / הָאֱמוּנָה.


צָבְאוּ עַל הֲמוֹנַי / מִסָּבִיב תְּלָאוֹת,

וּלְיֵשַׁע אֱמוּנַי / לֹא אֶרְאֶה פְלָאוֹת.

תָּמִיד אֶל מְעוֹנַי / עֵינֵיהֶם נְשׂוּאוֹת

בֶּן בְּכוֹר / לִנְטֹעַ, וְלַעְקֹר / בַּת עֲדִינָה.


חַי, אַיֵּה גְבוּרוֹת / עוֹלָמִים קְדוּמִים?

הִכִּיתָ בְכוֹרוֹת / לוּדִים וַעֲנָמִים.

הִנָּשֵׂא בְעַבְרוֹת / אַכְזָרִים וְקָמִים,

שׁוּב נְצֹר / עִיר נוֹתְרָה בְמָצוֹר / כַּמְּלוּנָה!


קִוִּיתִי בְצִלָּךְ / לָשֶׁבֶת שְׁלִישִׁית

עִיר שָׁלֵם זְבוּלָךְ / לִבְנוֹתָהּ, וְלָשִׁית

בָּהּ כִּסֵּא, וּמָלַךְ / שָׁמָּה כַּבְּרֵאשִׁית –

אָז כְּאוֹר / הַחַמָּה יְהִי אוֹר / הַלְּבָנָה. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.