רקע
יעקב שטיינברג
על גבול אוקראינה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

 

א

יש עיירות מועטות על גבול אוקראינה ופולסיה, שאף על פי שדומות הן בכל לאותם הישובים המצויים, שאוכלוסיהם מעורבים מבני יעקב ומנכרים, יש בכל זאת ביניהן כאלה שתואר וחן להן, והחן מיוחד להן לבדן, ונוח לו לאדם שיבוא לראותן. עיירות יחידות כאלה יש על גבול פולסיה, במקום שמתבדרים שולי היער הגדול, המתכנס בתוך בצות פולסיה, ורק יערות ארנים מרוּוָחים עומדים בפני עצמם ומקיפים את גבול הברכה אשר לאוקראינה. זר כי יבוא בפעם הראשונה, אם בקיץ או בחורף, לישוב חבוי כזה, והבין בלבו, כי החן השרוי על הבתים הנמוכים והמסוידים, והשלוה, הנסוכה על גגות הפח הירוקים ועל החלונות הרחבים, המעוטרים בפתוחי-ציצים – לא יהודי-המקום שיוו את החן הזה ולא אוכלוסי פולסיה הנכרים יצרו אותו. מי היה הגבר, אשר בנה לו בפינה נדחת זו בתים כארמונות ויקיפם חצרות לאורוות סוסים ולשובכי יונים? רמז של חשיבות נוצץ מפעמון הנחושת, התלוי על עמוד-העץ הגבוה שבאמצע החצר, ורוח של אצילות מרחפת לפני מבוא הבית, המוקף תלמים של פרחים. מי מתקיפי עולם שוכן בתוך ההדר הזה? אך הנה נפתחת לאט דלת של מעקה-עץ מחוטב וצבוע לבן, דמות רכה של אשה חיוורת יוצאת וטופפת הגנה, הגוף הגמיש חציו חבוי עודנו בדלת הזכוכית ועינים בהירות ולוטות-תכלת סוקרות את החצר מסביב: השווה היא אדמת המקום הזה להציג עליה את כף הרגל הקטנה? – רגע תשהה עוד היפהפיה על המדרגות אשר למעקה, ואחרי כן תשרך את צעדיה בשבילי הגן הצרים, שחול צהוב שטוח עליהם. מה קלים הם צעדי הנערה בדממת הגן, מה נאה הוא ערבוב האור והצל על פני שבילי הגן הצהובים! מי הגבר אשר הקים לדור אחריו את יעלת-החן הזאת, אם לא אחד מפליטת נדיבי עם פולין? ימים רבים חלפו כבר מעת אשר נמחה מעלפני אדמת אוקראינה דור התקיפות, נדמו החיים ההומים ללא דאגה ועמל, ושיירי גאי הפולנים, אשר נותרו עוד בנוף הביצות, על גבול פולסיה, חיים להם לבדם בחצרות רחבות-ידים ופליטת גאוותם מתנדפת מאליה מתחת לעבי שפמם הנהדר, אולם חן של עולם רחוק ונאצל נשאר עד היום הזה בעיירה הנדחת; אפילו ילידי האצילים שבנוף פולסיה זה, אלו איכרים למחצה, סובאי היין ותמימי הנפש, המשלמים לשיירי הפולנים בשנאה כבושה בעד הבוז, שאלו רוחשים להם ומגלים אותו בשתיקה מתוך סלסול-שפם – גם הם, כשיסדו להם קלוב למשתה ולקלפים, היו מהדרים אחרי בית מאחוזות הפולנים, והם זכו סוף סוף בבית הדור כזה, שבחדריו המרובים והנמוכים מרחפת עתיקות אצילה ושסביב לו מעקה של זכוכית רחב ידים ועל קירותיו מאפילים מבחוץ שריגי גפנים משתרגים; גן היה מאחרי בית זה, גן עתיק יומין, מרובה במחבואי-צל ובמשעולי-סתר, ושדרה של אֵלות עתיקות, הפורחות עד גמר האביב ומשירות את ציציהן על פני מי הבריכה, החוסה בצלן, חצתה את הגן לשנים. כאן, באמצע גן זה, גר לו בימי הקיץ יהודי צעיר אחד, ששכר לו חדר בבית הקטן אשר לשומר הגן.

 

ב

צעיר זה, שהתמיד כבר שנה שלמה בלימודו במדינת הים וראה את העולם ביפיו, נדמתה לו עיירה זו כפינה משובחת למנוחת קיץ, כשהשכים בבוקר זה, אחרי חודש ימים לכניסתו לעיירה, ויצא אל הגן, נראה לו פתאום הכל כה רענן ומרווה זיו, עד שהאריך שעה על שעה בטיול-היחוד ונטל לעצמו, כשהתחילה החמה צורבת, מקום צל ועשב מתחת לאלה רבת ענפים, והיה משחק בפרתו של משה רבנו, בפרפר, שנלכד בין אצבעותיו, ובמה שאינה לידו מרבד הדשא, והרהוריו לא עברו את גדר הנצרים אשר לגן.

פתאום נתעורר העלם לרשרוש שמלת אשה, שנשמע מאחוריו, והפנה את ראשו. רגע אחד לא נטשטש עדיין מבט מנוחתו ועיניו נצמדו לזוג הצעיר, שיצא מבית הקלוב, באותה שלוות הנפש, שהיה שקוע בה מאז הבוקר. אבל כיון שהבחין ששני הצעירים הפנו את צעדיהם לעבר הגן, ובמוחו עברה ההכרה החטופה, כי עוד מעט ועברו לפניו העלמה נטוית הקומה, ששתי קווּצותיה מתנועעות ומזהיבות בזיו השמש, עם בן-לוויתה הסטודנט, התמודד העלם רגע אחד על מצע העשב, העביר בלי משים את כף ידו על פני שערותיו והרגיש בלבו כעין לחץ של מתיקות. אלה, הנערה עם-בן לוויתה, נתקרבו יותר ויותר, והעלם היה יכול כבר להבחין, כי שניהם רוסים הם וכי אצילים הם. וככל אשר הוסיפו שני הצעירים להתקרב במסילת השדרה הצרה, נארגה במוחו של העלם היהודי ההכרה, כי אכן יש איזה קסם ברגע זה של צפייה, כשעיניך עתידות עוד מעט להיות ניזונות רגע אחד ביפיה של בת נכר וכשלבך גם הוא עתיד הוא, כשרגל הנערה תרשרש על פני החול הצהוב מדי עברה על פניך, להרגיש איזה רגש סתום של עונג וכאב, של קרבת נפש ושל מרחק-נצחים. ואולם מתוך אותה מחשבה ענוגה עצמה זיין העלם את פניו בהבעה של שוויון-נפש וישב על הדשא. הוא התכוון אפילו, ברגע אשר עבר על פניו זוג-הצעירים, להוריד את עיניו ומעך קנה-עשב בין אצבעותיו. ואולם פתאום הפתיע אותו קולה של הנערה:

“סליחה, הן שם, בקצה הגן, בית השומר? הלא כן?”

הוא הרים את עיניו, ומתוך מבוכה קלה ענה:

“כן, בבית הקטן ההוא.”

הם התרחקו, ועיני העלם נהו אחריהם. צליל קולה של בת הנכר הוסיף לחזיון החלום נופך של ריאליות, וגרם לו לעלם להסתכל בעינים עורגות בדמות הנערה המתרחקת ולהבחין בתוך לבו זעזוע של געגועים. לאט לאט חזרה המנוחה אל נפשו, ואולם, בהשתטחו שוב על הדשא ופניו נטויים כלפי השחק, התכוון העלם מתוך רחש-לב קל להאריך בשכיבה, בכדי שיעלה לו לראות את הנערה בחזירתה. שעה קלה עברה כך. על פני מסילת השדרה לא נשמע בלתי אם הרשרוש החשאי של פרפרי-הכנף הקלים, וכעין גירוי-לב שלאחר תוחלת נכזבה התחיל מציק לו לעלם. מי יודע, אולי עזבו כבר הנערה עם בן-לוויתה את בית השומר ויצאו מן הגן בדרך אחרת? להרהור זה התרומם העלם בחפזה וישם את פניו אל הבית.

הוא ניחש בלבו, כי ימצא את זוג הצעירים בביתו של השומר, ובכל זאת, כשנתקלו עיניו מתוך כניסה בפני הנערה, שהיתה מסובה עם בן-לוויתה לסעודת הבוקר, השהה העלם את עצמו רגע בפתח ונענע בראשו למסובים מתוך מבוכה קלה; אלה השיבו לו ברכה, ועל שפתי הנערה הופיע גם כעין חיוך קל. מתוך לחץ הלב הקל והמתוק, שהרגיש העלם למראה הנערה המצטחקת אליו, עבר בכל זאת במוחו הרהור של חרטה על זה שנכנס ישר למעונו של השומר ולא הלך מקודם לחדרו הוא. לענג את לבו בגעגועים קלים על בת הנכר הנאוה, שחלפה לפני עיניו – זה התאים כל כך למצב רוחו ולעדנת הבוקר, שנפשו היתה שרויה בה, אבל ישיבה משותפת לשולחן אחד לשעת הארוחה הממושכה – הן הוא ידע כבר את טבעו של אנטון, השומר, ה“מבוסם” תמיד מן הבוקר והמרבה בלהג ובמאכלים כשאורחים מצויים אצלו – זה היה לא קל, ואולי גם לא נעים. אלה, אף על פי שצעירים הם, בני-נכר הם בכל זאת, והוא לא ישב מעולם לשולחן אחד עם אנשים מסוג זה.

אנטון הקל לו במבוכתו.

“אל השולחן, פאניטש, נעים לסעוד בחבורה.”

העלם שם את פניו אל השולחן, התישב והעיף מבט ממושך על פני ערבוב המאכלים, שאנטון היה נוהג לשים את כולם בבת אחת על השולחן. הסטודנט הגיש לו את הקערה עם הצנון הרך וצירף לשרותו את ה“בבקשה”, שנאמרה במתינות ובהארת-פנים כלפי העלם. הלז, אף על פי שהכיר שאין בזה כלום חוץ מן הנימוס, השתחרר בכל זאת כרגע, לרגלי “בבקשה” מתונה זו, ממבוכתו והפנה את עצמו לסעודה מתוך תנועות קלות ונאות. אנטון, שדרכו היה לעמוד בכל עת הסעודה על גבי המסובים ולבדח אותם בלהג של זקנה ושכרון, הניח פתאום את ידו הרועדת על גב זרועו של העלם, ואמר:

“רגע אחד, רגע, רק צנצנת אחת קטנה לפני הסעודה, גם ניקולי פבלוביץ ישתה אתך בחבורה.”

שני הצעירים הביטו זה אל זה מתוך חיוך קל, ועל פני שניהם היתה שפוכה כעין מבוכה קלה, בשעה שאנטון מזג להם מן הבקבוק. הסטודנט הרוסי, שלא הפסיק את חיוכו, התחיל ראשונה בדברים:

“הוא נוהג לשתות?”

העלם ענה:

“אנטון שלנו לימד אותי.”

אנטון, כדרכו, הוסיף מיד נופך דברים משלו:

“שתו, פאניטשים, אל תביישו את הזקנים.”

הם גמאו את הכוסות, ולשטף דיבוריו של אנטון, ששידל את הצעירים לכוס שניה, פנה הסטודנט הרוסי אל העלם:

“הוא, כנראה, פה מזמן?”

“מתחילת האביב,” השיב העלם והוסיף תיכף מבלי משים:

“אני קייטן על פי הכרח.”

הוא חייך לדברי עצמו ואנס בשביל זה את הסטודנט המנומס להציע את השאלה:

“הוא בא הנה ליום?”

“רק עד חצות היום,” השיב עלם, “אחרי כך אני מחנך את בנות המקום.”

“עבודה נעימה…,” אמר הסטודנט, “אבל יותר נעים לשכב בגן?”

מתוך לחץ לב של מבוכה התמרמר העלם אל נפשו: “האם טבעו של הסטודנט הרוסי בכך, לדבר בטון תמים כזה, או רק עם בני נכר, עם יהודים, הוא מיתמם כך?” הוא חיפש במוחו איזו מימרה שנונה, שתוכיח לסטודנט תמים או מיתמם זה, כי הוא איש אחר, איש אחר לגמרי – אבל פתאום נשמע קול הנערה:

“אבל מה נחמד הגן פה!”

אלו היו דברי הנערה הראשונים מעת שישב העלם אל השולחן, והיא הגידה אותם בתנועת-ראש גרציוזית והצליפה את מבטה לעבר העלם, שמרי-לבו נסתלק כרגע.

“הגן, באמת, רחב ידים ועתיק,” יצאו כמו מאליהם דברי מענה מפי העלם, שהסתכל חליפות בנערה ובבן-לוויתה והחליט בלבו, כי אח ואחות הם אלה השנים, “כן, אלמלא ריח הקלוב הנודף פה, היה הגן נחמד עוד יותר…”

הסטונדט, שעל פי פניו הרחבים ועל פי אופן דיבורו המתון, הנימוסי והחדגוני, הכיר העלם היהודי תיכף את טיפוס האיש השקט והתמים, שתמימותו אינה נובעת מעניות הנפש ושהוא, הטיפוס הזה, לא רגיל כמעט כלל אצל היהודים ומצוי לרוב בין הרוסים – הציע פתאום שאלה תמימה:

“הבאמת נודף ריח לא נעים מן הקלוב? קלוב רגיל, כמדומה.”

העלם התכוון בלבו לנהל את השיחה באופן מתון ותמים, המתאים לרוחם של בני-חבורתו, ולכוונה זו הרגיש פתאום בלבו כעין חדוה קלה, לא ברורה, כאילו השתחרר ברגע זה מאיזו תכונת נפש יהודית, לא נעימה ונושנה. הוא ענה:

“אף על פי שהגן גדול הוא, אין הבדידות שלימה בו בכל זאת. בקלוב יש מבקרים לא מעט גם בבקרים, וגם הם בוחרים לצאת אל הגן ולהעמיד שולחנות לסעודה בשדרת-האלות. על פי רוב הם גם מבוסמים קצת, האדונים האלה.”

רגע היתה דממה, והנערה, שמיהרה לאכול מן הגברים, אמרה:

“אצלנו ב’חוּטוֹר' כבר יותר טוב בנידון זה.”

היא תמכה את ראשה בידה ותהי רגע כתפושה בהרהורים; העלם הסתכל בפניה והסיר בלי משים את קערתו הצדה. רגעים אחדים שררה דממה ונשמע רק קשקוש המזלג של הסטודנט, שהמשיך את אכילתו במתינות.

הנערה הרימה פתאום את ראשה בתנועה מתונה של עייפות קלה ופנתה אל הסטודנט:

“ניקולי, הנספיק עוד לשוב לפני הצהרים?”

“אני מסופק בזה,” השיב הנשאל, מבלי להפסיק את אכילתו, “אנחנו צריכים להיות עוד בחנויות אחדות, וגם בחנותו של יעקב אברמוביץ לא היינו עוד.”

לשמע השם הזה פנה העלם רגע אל נפשו והעביר בדמיונו את דמותו של אותו יעקב אברמוביץ, שאל ביתו היה הוא, הסטודנט היהודי, בא יום יום להורות שם את הבת היחידה. הוא היה מבקר לעתים קרובות גם בחנותו של יעקב אברמוביץ זה, היהודי היותר פיקח ומענין שבעיירה. החנוני הזה, שישב בחנות הגלנטריה הגדולה שלו יותר משלושים שנה, היה כבר כבן ששים, דל בשר וגמיש, וגם בפניו, שהיה להם צבע של קלף, בעיניו השחורות, העוקצות והשוחקות תמיד, ובשפמו העבה והנאה, שלא זרקה בו שיבה, וגם במדברו הרוסי, שהיה חזק ומצלצל יפה וגם מרובה בשיבושי-לשון, היה דומה יותר לארמני ערום ומכיר בערכו מאשר ליהודי פיקח, המשרך את דרך מסחרו המשעמם בעיירה קטנה. יהודי העיירה לא אהבו משום-מה את בן-מולדתם זה, אף על פי שיעקב אברמוביץ היה ראשון בין מחלקי צדקה וגם לפחותי-אנשים היה מסביר פנים מתוך בת-צחוק של לעג קל; ולהפך, הרוסים החשובים, הפקידים, אלה שבשבילם היתה קיימת בעיירה הקטנה חנות הגלנטריה העשירה, התיחסו ליעקב אברמוביץ ברגש מעורב מכבוד, תמהון והערצה. לא אחד מחשובי הפקידים היה עוזב לפעמים בשעות הבטלה של שיעמום את בית-פקידותו והיה מכוון את הליכתו לחנותו של יעקב אברמוביץ, בשביל לבלות שעה קלה עם היהודי הפיקח וליהנות משיחה קלה, שוטפת, מתובלת באמרות חריפות, שהיו עוברות לפעמים מפה לפה בין פקידי המקום ובעלי האחוזות שבסביבה. עכשיו, כשיצא השם הזה של החנוני היהודי מפי הסטודנט הרוסי בלווית-הכבוד של שם אביו, הרגיש העלם היהודי מבלי משים כעין רגש של נעימות. הוא השתוקק שוב לדבר, להרגיש את עצמו צעיר ומאושר, להתקרב אל הסטודנט הנכרי רחב-הכתפים ובהיר-העינים ולהביט ישר לתוך עיני הנערה הזרה, היפה והענוה.

הוא שאל שאלה בעלמא, בשביל לחדש את השיחה:

“הרחוק הוא ה’חוטור' מן העיירה?”

“רק כחמש וירסטאות,” השיבה הנערה והוסיפה:

“אני באה הנה לפעמים עם אחי גם ברגל. אבל בכל פעם, כשאני עוזבת אפילו לשעה את ה’חוטור', אני מתגעגעת עליו.”

“בודאי יפה שם אצלכם.”

“הן זה מקום מולדתנו,” השיבה הנערה, והעלם הטעים לעצמו את הרמז הצפון בתשובה קצרה זו: “היא לא אמרה כלום על דבר יפיו של ה’חוטור', היא רק הגידה, כי היא נולדה שם.” ופתאום נטשטשה שוב רוממות לבו להרהור קשה, כי הנערה כל כך רחוקה ממנו והוא לא יידע לעולם אפילו את הקסם האצור בשפתה התמימה והעדינה, והוא שאל כבר מתוך עייפות של עצבון:

“אבל בודאי חסרה לכם שם חברת אנשים?”

“אנחנו גרים עם משפחת אחותנו,” השיב הסטודנט, שגמר גם הוא את סעודתו ושיתף את עצמו בשיחה מפני הנימוס, כנראה, “גיסי הוא הדוקטור איבן ניקולייביץ – אפשר ששמע?”

“לבוב,” הוסיף הסטודנט אחרי הפסקה קצרה. העלם היהודי הבין, כי אלמלא היה הוא, בן-שיחתו של הסטודנט, יהודי, לא היה הלז מוסיף הפעם את שם המשפחה.

“לבוב, לבוב,” חזר העלם בקול על שם-המשפחה ולא הוסיף בכוונה את השמות הפרטיים, כדרך הרוסים, הוא איש סימפטי מאד, כפי ששמעתי על-אודותיו. שם הדוקטור הזה היה באמת ידוע קצת לעלם היהודי. ואולם, לאחר שיצאה האמרה האחרונה מפיו, התחרט תיכף עליה וקבל בלבו על עצמו: “סימפטי!… הם מכירים תיכף את אופן היחס הזול של היהודי…” אולם פניהם של בני-שיחתו לא העידו בהם, כי הם עמדו על האופי המיוחד שבדבריו, רק הנערה כאילו התעצבה פתאום ואמרה:

“אבל הוא ייפרד מאתנו בקרוב, הוא נוסע לחוץ-לארץ להתרפאות.”

“לאן, אם יש רשות לשאול?” שאל העלם.

“לזלצברונן,” השיב הסטודנט.

“אני הייתי שם בקיץ שעבר, כשהרשיתי לעצמי נסיעה קטנה בסביבות וינה,” אמר העלם כאילו דרך אגב, ובאותו רגע היה מדבר אל נפשו: “דברי באו בכוונה שיאונה לי המקרה לגלות להם, כי אני תלמיד למדיצינה בווינה. אין בזה מאצילות הנפש. והם לא היו נוהגים כך. אבל הם – בהליכתם, בלבושם ובדיבורם הם מגלים, כי הם אנשים אינטליגנטים ממשפחה הגונה, והכל חייבים להם יחס של כבוד, אבל אנכי רק יהודי אני. אני צעיר, יפה-קומה, לבוש כראוי ומדבר נאה, אהל בעיניהם כל היהודים שווים. בשבילי זה אמצעי של הגנת-כבודי, כי אגלה, למצער, שאני סטודנט למדיצינה.”

הסטודנט הרוסי שאל:

“הוא גר בווינה?”

“אני לומד שם מדיצינה,” השיב העלם ונדמה היה לו, כי לדבריו האחרונים התרחבו קצת עיני הנערה, אבל הוא לא הספיק ליהנות מדמיון זה, משום שאחי הנערה פנה אליו בקול מתון של אדם, המתכוון להחמיר בשאלה:

“מענין לשאול אצלו: מן הספרים וממה שמספרים אנשים, המכירים את ווינה, יוצא, כי העיר הזאת היא יותר קלת-חיים מפריז,” הוא הפסיק לרגע וחייך כלפי אחותו, כמבקש סליחה, והוסיף:

“יוצא, כי הנשים הן שם טובות-לב עד מאד… הן ידועה המימרא: ‘ווינאיות’…”

הסטודנט היהודי החריש רגע, קומתו הזדקפה ובלבו הרגיש כעין חמימות. הכרה לא ברורה, ערפילית, נצנצה במוחו, ואפשר היה לסמן הכרה זו במלים כאלה: “אם לדברים – הרי אנכי…”

הוא התחיל:

“ווינאיות?… כן… אני רק שנה אחת גרתי בווינה, ובכל זאת יש שאני מחליט, כי אין בשם-לווי זה אלא שקר מוסכם. ווינה היא אולי, להפך, עיר המסורת, עיר שהבדל המעמדוּת בחברה הוא לא רק גדול שם מאד, בערך להרבה ערים גדולות אחרות של הישוב המודרני, אלא הוא שם גם יותר מובן, יותר מוסכם. המעמד העליון של החברה שם לחוד, בורז’ואזיה לחוד, פרופיסיות חפשיות לחוד וכן הלאה, וכן הלאה. ולכל ציבור שבווינה גם נימוס מוסרי מיוחד לו לעצמו. ואם יש פריצות-הלב בווינה, כל מעמד חברתי של עיר זו שופך אותה בצינור שלו. לפיכך גם אי-אפשר שתהיה ווינאית אחת, טיפוסית, כשרה או פרוצה, מחוננת בכשרון היופי או משוללת כל סגולות החן. בזמנו, בכלל, נעשתה הפריצות או קלות-הדעת או איך שתקראו לזה, למודוס אוניברסאלי. וכמו הרבה דברים אחרים. שאבד להם בזמננו צביונם המיוחד, קיבלה גם קלות-הדעת אופי ידוע בכל העולם, מטשקנט עד זלצברונן ומווינה עד קיוב שלנו. לי נדמה לפעמים, שהטוב והרע שלנו נעשו היום לבליל אחד, עד שקשה להכיר את מולדתו של איש גם על פי חטאיו. רק בדבר היהודים,” הוציא העלם דברים שלא חיכה להם בעצמו, “יש כאלה שמתפארים, שאפשר להכיר אותם, את היהודים, על פי תכונות נפשם. אבל, כנראה, גם זה פרדוכס מן הפרדוכסים… כך…,” המשיך העלם כמו בפני עצמו ורגש משונה של מבוכה ונעימות נטפל להרהור זה שבלבו: “כעין עליה היתה בזה, שהזכרתי בדבר היהודים, כעין התפשטות העבדות…” “כן, אי אפשר להכחיש, כי הכינוי ‘ווינאית’ נעשה למלה טיפוסית, מתהלכת, כי היא רק תוצאת הספרות הווינאית המיוחדת במינה. הם, הסופרים הווינאים, יצרו את המלה הזאת, שאין לה יסוד בחיים. ואיך נהיה כדבר הזה? משום שהסופר הווינאי, יוצר הנובלה והרומן, יודע רק סלון אחד – את בית הקפה, ורואה רק את חליפות החיים שברחוב. בית-המשפחה סגור בפני הסופר, שראשו מלא עשן סיגריות ובדיחות עלונים של הומור, ובשביל זה כל חזיונות החיים של הסופר הווינאי עולים בעשן הסיגרה, שהוא מעשן בפינת הקפה. ובמקום שאין ידיעה, כלומר במקום שמשקרים, לוקחים את החומר היותר קל לשקר על-אודותיו – את האשה.”

הוא נשתתק, וכוון את מבטו לעיני הנערה, שהביעו הערצה ותמהון גם יחד, וכרגע תקפה אותו לאות של שיעמום. לנגד עיני רוחו נצבה פתאום דמותו של החנוני יעקב אברמוביץ, כשהוא עומד בחנותו נטוי גרון כלפי אחד מחשובי הנכרים ומדבר דברים שנונים, מפתיע את שומעיו באמרות נאות, מסולסלות וקולעות אל המטרה, והלז, השומע, משיב לפעמים כלאחר יד מלים ספורות, ובעיניו מסתמנת הערצה של תמהון אל היהודי הזר, הפיקח, בעל הלשון המדברת גדולות. עוד רגע – ובזכרונו של הסטודנט היהודי קמו כל אותם ה“גבורים” היהודים המתמיהים שבסיפורי הנכרים, אלה הצעירים היהודים, שעל פי רוב עושים אותם סופריהם למוכי שחפת, המדברים גבוהות באזני בן נכר, איש ציד וברון, למשל, שנזדמן במקרה לבית-המשקה של אבי הגבור, על עתידות החיים הרחוקים ועל נצחון האדם; אלה היהודים הזקנים, רחבי-הזקן ומהודרי-הפנים, שעל פי רוב מעסיקים אותם סופריהם במלאכת השעונים, ושהם, “האבות” הללו, עם שפופרת על עינם האחת, משיחים אמרות קדושות וצרופות על חסד אלהים ועל נצחון האמת – כל זה עלה פתאום בזכרונו של העלם וברגע אחד נסתלקה ממנו קלות ההרגשה, שהנעימה לו מקודם את הסעודה הבלתי רגילה הזאת, ששיתפהו בה המקרה עם שני הצעירים הזרים והחביבים האלה.

הסעודה באה כבר לידי גמר. הסטודנט, שלא רצה, כנראה, מפני הנימוס לקום ראשונה מעל השולחן, פנה אליו: “הוא בודאי עוד ילך לבלות בגן?”

“ואתם כבר הולכים,” נחפז הלז להשיב ולקום, “תודה בעד השיתוף בסעודה.”

ואולם מיד נזכר העלם, כי הוא נכנס באחרונה, בשעה שאלה כבר ישבו אל השולחן, ואדמומית קלה של בושה נצנצה בלחייו. אך הסטודנט הושיט לו את ידו מתוך קידה של נימוס ואמר מתוך צחוק קל:

“אנחנו אחרי הסעודה נציג איש את עצמו לפני רעהו. ניקולאי פּבלוביץ פּוֹלבוי, אחותי אננה פּבלובנה.”

“פיינברג, בוריס סולומונוביץ,” הגיד גם העלם את שמו. הנערה הושיטה לו גם היא את ידה בקידה מוזרה, שברגע הראשון הפתיעה מאד את העלם ושתיכף אחרי כך עמד על פירושה.

“היא התחנכה בודאי באינסטיטוט וזה זמן לא רב שיצאה ממנו,” עבר הרהור במוחו. הנערה ואחיה יצאו ללכת לדרכם.

ופיינברג, שהיה מבלה בכל יום את השעות שבין ארוחת הבוקר והצהרים באיזו פינה חבויה שבגן, והיה קורא בספר או משחק בעצמו מעל הספר במשחק השחמט, שאהב מאד, לא ירדה עליו לאחרי סעודה לא רגילה זו המנוחה הקלה והנעימה, והוא לא היה יכול, גם אחרי שהשתטח בדשא והפנה את עיניו אל השחק, לשוב אל שוויון הנפש של כל יום ויום. איזו אי- מנוחה לא רגילה היתה מגרה אותו ונדמה היה לו, כי דבר-מה דבק אליו מן הנערה בהירת-הצמות ומן אחיה רחב הכתפים, המנומס והתמים, ומן ה“חוּטוֹר” החבוי ביער של ארנים, שכולו מנוחת-קיץ שלמה, בדידות אושר וחביון ברכה בשביל גזע אנשים תמימים, מוצקים ועדינים. הגן כאילו אבד פתאום חינו בעיני העלם, וכאילו גם ממנו, מפיינברג, נסתלקה פתאום החשיבות הקודמת של סטודנט מחוץ לארץ, שבא לעיירה להוראה ושיתף גם מנוחת קיץ להוראה זו, ששכר וכבוד נערות, הנושאות עדיין את סינר הגימנסיה, בצדה. במצב רוח כזה התלבט פיינברג כשעה בגן, ופתאום עלתה במחשבתו להתלבש וללכת לחנותו של יעקב אברמוביץ, המקום היחידי, ששם, לחליפות הקונים של חנות עשירה של גלנטריה ולשיחה השנונה, החסרה אמנם כל ענין, של יעקב אברמוביץ, אפשר היה לבלות בלי שיעמום את אחת משעות הבוקר של קיץ. בהתלבשו ברר פיינברג את כתונת המשי הלבנה, שהתאימה כל כך לתלתלי הערמון על ראשו וגם לצווארו קשר הפעם את העניבה היותר יפה, מבלי שגילה לעצמו את הכוונה הצפונה בכל ההתהדרות הזאת, ויצא.

כשנכנס לחנותו של יעקב אברמוביץ, נתקלו עיניו מיד במכיריו החדשים, שישבו שניהם אל שולחן המכירה ועיניהם היו תלויות בפניו של בעל החנות, שעמד על גבם ומסר להם דבר-מה בקול רם, כשצחוקו הקל והפיקח, הרגיל אצלו בשעת שיחה עם נכרים נכבדים, משתעשע על שפתיו. פיינברג נענע בראשו לנערה ולאחיה, ויעקב אברמוביץ נעתק ממקומו לקראת הבא, ויקרא:

“או, בוריס סולומונוביץ, שלום! בבקשה, מה שלומו?”

פיינברג הושיט לו את ידו ואמר, כשהוא מחייך כלפי הנערה מתוך מבוכה קלה:

"הנה נפגשנו שוב – ”

“כן, כן, אני שמעתי כבר, שאתם התוועדתם איש לאחיו,” נחפז יעקב אברמוביץ להקל על הצעירים את רגע הפגישה, “זה ענין לא קל הערך, ההתוודעות הזאת – ראשית, משום שאתם קולגים יחידים בכל המחוז שלנו, ושנית משום שמהתוודעות זו עתיד לצאת עוד דבר-מה…”

“ומה? שאל פיינברג בצחוק קל, כשישב גם הוא על הכסא שהגיש לו משרת החנות.”

“אבל יבטיח לי מקודם, כי ימלא את בקשתי,” אמר יעקב אברמוביץ.

"אם זו רק בקשה – "

“די לו לדעת, כי זאת בקשה של עלמה נכבדה,” חייך יעקב אברמוביץ כלפי הנערה.

“אם כן, אין כל צורך להקדים, שאני אמלא אותה,” הגיד פיינברג ונהנה בעצמו מתשובתו השבלונית, שלא היתה יוצאת מפיו אלמלא היה מרגיש כי הוא דומה בהכרת ערך עצמו אל הנערה ואחיה.

“בראווֹ, בראווֹ,” קרא הסטודנט הרוסי מתוך צחוק מנומס ותמים, אבל מיד פנה אל פיינברג ברצינות ובמשנה נימוס:

“יסע אתנו אל ה’חוּטוֹר'!”

כל של חמימות שטף את לבו של פיינברג, אבל מיד נפל לבו בקרבו להרהור של בושה וצער: “בכל זה צפונה המצאה של יעקב אברמוביץ, המצאה של יהודי הרגיל לקפיצות-דמיון משונות ומגוחכות.” הוא בצטחק ואמר:

"תודה בעד ההזמנה, אבל – "

“מה ‘אבל’? בלי ‘אבל’!” נחפז יעקב אברמוביץ להשלים את פירושה של ההזמנה, משום שהכיר את הסטודנט וידע, שזה יתלבט זמן רב בקושי על הענין. “האדונים פולבוי מזמינים אותו לבלות יומיים בחברתם, אבל זה עוד לא הכל; גם אני מצטרף לבקשתם, משום שתצא לי מזה טובת-הנאה.”

“כיצד?” התפלא פיינברג.

“גיסם של האדונים פּוֹלבוֹי, איבן ניקולאיביץ, הוא ידידי, ואני הבטחתי לו להעביר אותך, אדון פיינברג, ליום או ליומיים אל ה’חוּטוֹר', כדי שתשחקו שם בניכם מן הבוקר עד הערב בשחמט. אני סיפרתי לו נפלאות על-אודותיך, בוריס סולומונוביץ.”

“אני שמעתי, שהוא משחק מצוין,” אמר הסטודנט ויצטחק כאדם המתביש משום-מה.

“בוריס סולומונוביץ,” פנתה גם הנערה אל פיינברג, “יסע נא אתנו. זה יהיה סיורפּריז כל כך נחמד בשביל איבן ניקולאיביץ!”

לקול הנערה, שקראה לו בפעם הראשונה בשמו, נתמלא לבו של פיינברג חמימות נעימה, ומבלי להיתמם בכוונה אמר:

“באמת, איני יודע בעצמי – –”

“אין מה לדעת, אתה תסע היום, בוריס סולומונוביץ, ודי!” אמר יעקב אברמוביץ בטון של גמירה. “אני מאיים עליך, שאני אסגור בפניך את דלת ביתי, אם לא תסע. חא-חא-חא!… התמצא פה בית אינטליגנטי אחר חוץ מביתי?…”

אולם הצחוק של יעקב אברמוביץ לא מצא משום-מה חן בעיני פיינברג.

“פיקח, אך לץ,” עבר הרהור בלבו, והוא הפנה בכוונה את השיחה לענין אחר:

“כמדומה, קוֹלגה, שהוא לומד במוסקבה?”

ולפנות ערב נסע פיינברג ביחד עם הנערה ואחיה אל ה“חוּטוֹר.”

 

ג

את נסיעתו כיוון פיינברג רק ליום או לשנים, אבל כשהוא קם בבוקר, למחרת של אותו הערב, ויצא בלווית הדוֹקטוֹר לבוֹב לחורשת הארנים שבקצה ה“חוּטוֹר”, ושניהם טיילו שם שעה ארוכה, חדלה אצל פיינברג אותה תסיסת הלב, המצויה אצל האדם השוהה שהייה ארעית בסביבה זרה. “יש ילדים,” קבע פיינברג גם הפעם את חשבון נפשו, כפי שהיה רגיל לעשות בכל מצב חדש, בכל סביבה זרה שנקרה לתוכה, “יש ילדים גרויי-עצבים, הנפתעים מכל דבר זר, ושכל אדם, שאינו רגיל אתם, מעורר אצלם מבוכה ואי-מנוחה חולנית; בדאגה מוליכים אותם הוריהם לכל מקום חדש, בחרדת לב מכניסים הם אותם לבין אנשים זרים – ופעם אחת יקרה המקרה הזר, כי בבוא הילדים האלה למקום אשר לא דרכה עליו כף רגלם מעולם ושהכל שם היה לכאורה מסוגל לעורר אצלם את המבוכה הרגילה, הם נשארים בכל זאת, הילדים האלה, שקטים ונוחים, מבלי אשר יובן פתרון הדבר לאיש מן הסובבים אותם. גם אלי נלוותה פה מנוחה לא רגילה, בשעה שלכאורה הייתי צפוי ב’חוּטוֹר' זה להיסוס הלב, שקרבת אנשים מבני גזע זר גורמת אותו.” מתוך הרהור-נחמה זה, שהעלה מבלי משים צחוק קל על שפתי העלם, כיוון פיינברג את אזניו לדברי בן-לוויתו והשיב עליהם מתוך הסברת-עינים שוקטה וממושכה:

“אם מוצא פה הכל חן בעיני? בלי ספק. אבל יותר על זה: מראה עיני גורם לי פה רגש של נעימות, שכל גופי קולט אותו. ואיזו מנוחה!”

הוא נשתתק והצליף את מבטו על פני הקיר החי של הארנים, שצמרותיהם המתנועעות לאט לאט החליקו בתוך זוהר הבוקר. הסתכלות חשאית זו, שהסבירה, לכאורה, רק את דברי-הקריאה, שיצאה מפי העלם: “איזו מנוחה!” היתה מכוּונת בעיקר למה שנתרחש ברגע זה בלבו של פיינברג: הוא רצה למסור לדוקטור לבוב, בתור חומר של שיחה לא בנלית, את ההשוואה עם הילדים, שציין במוחו לפני רגע ושנדמתה לו כל כך מכוּונת ומענינת. הוא גם הרגיש כבר את התרוממות הלב, אותו הלחץ הנעים של העצבים, שהיה רגיל אצלו לרגלי כל התחלת-שיחה מענינת ומקורית, ופתאום, מבלי שציפה פיינברג בעצמו לשינוי זה, נתערבה כעין בחילה קלה בתוך רחש לבו, ומתוך נשיכת שפתים קלה חזר העלם בפני עצמו: “לא צריך…” הוא הגיד:

“נעמיק לתוך החורשה, הלא כן?”

הם הלכו ושוחחו. השיחה שלהם, הודות לאופיו הרך והמונוֹטוֹני קצת של הדוקטור לבוב, קיבלה צורה של חליפת דברים קלה ונעימה, שמפרק לפרק מתערבים בה קטעי וידויים לא גמורים, ששני בני השיחה מכניסים לתוכה רמזי-נפש הנפלטים דרך אגב, ושקרבת היחוסים, ששיחה כזאת מסגלת לאלה הנזקקים לה, מתגלה רק בהסברת מבטים ממושכים אל האחד כלפי השני. פיינברג, שכרוב צעירי היהודים עשירי הנפש, לא יכול מעולם להשתחרר, בשעת שיחה עם איש הדומה לו על פי בינתו, מגירוי עצבים ומהתאמצות לא פוסקת, היה גם עכשיו, בתחילת הטיול, תוהה כפעם בפעם אל נפשו, אלא שלאט לאט השרה עליו הדוקטור הרוסי, זה האיש העבה וישר-הקומה, שפניו המוקפים זקן שחרחר ורך הפיקו עדינות ולאות, מנוחת לב, שהוא, העלם היהודי, לא זכה לשכמותה מעולם. וכשעמד פיינברג, אחרי שעה של טיול ושיחה, על השפעה זו של בן-לוויתו, לא נמנע גם הפעם מלפנות אל נפשו בהרהור של יחוד: “מי יודע, אולי אחרי ימים רבים של חיים בין אנשים כאלה הייתי קונה לי צינה לנפש, שהיתה מגינה עלי בפני היסוס הלב ובפני ההסתכלות, הגוררת אחריה בטלה וכשלון ידים.” וכמו מתוך כוונה לא ברורה להיצמד תיכף לסביבת החיים החדשה, שידל פיינברג את בן-לוויתו בשיחות על דבר ה“חוּטוֹר” ועל אנשיו. הדוקטור לבוב נענה לו ברצון:

“אנחנו פה שלשתנו בקיץ: אני, ניקולאי ואננה. חדשי הקיץ אנחנו מבלים פה בכל שנה, כלומר, הם, חוץ ממני. בקיץ שעבר היתה פה גם אשתי.”

פיינברג עצר בעד השאלה שהיתה נכונה להתפרץ מפיו, משום שזכר את סיפור המעשה שנקלט דרך אגב לתוך זכרונו בחנותו של יעקב אברמוביץ, ששם היו רגילים, בעל החנות ואורחיו, לספר לשם בדיחת-הדעת על חיי-המשפחה של פקידי העיירה, ואצילי-הסביבה. שם שמע פיינברג גם על דבר הדוקטור לבוב, שאשתו עזבה אותו והוא נשאר אף על פי כן ביחד עם אחות אשתו ואחיה. עכשיו, בצעדו על יד הדוקטור לבוב, ניחש פיינברג, כי זכרונו של בן-לוויתו עסוק בוודאי ברגע זה בפרטי-משפחה לא נעימים, והכרה זו השפיעה גם עליו, על פיינברג, רגש של אי-נעימות, שהיתה בו כעין השתתפות. ופתאום אמר הדוקטור:

“ובקיץ זה נסעה אשתי בכוונה מפה. חבל.”

רגש המבוכה, שתקף את פיינברג, לא נתן לו להרים את עיניו אל הדובר אליו. האם לא יחוש כלל האדון העדין הזה, הדוקטור לבוב, בקרבתו של האיש הזה, כלומר בו, בפיינברג, או אולי צריך הוא, פיינברג, לנחש את דברי בן-לוויתו כעין סימן לקרבת-לבבות לא רגילה? – הדוקטור, שהתחיל שוב לדבר, הפיג את הרהוריו של פיינברג:

“דוקא בקיץ זה הם הכריחו אותי לבוא הנה. חמש שנים לא נתנה לי המשרה שלי בזמסטבה לעזוב את הכפר אפילו לחודש אחד בקיץ.”

“הכפר הזה בודאי רחוק מפה?” שאל פיינברג.

“לא ביותר, כשלושים וירסטאות.”

הדוקטור הבחין בתמהון שעל פני פיינברג, וחייך:

“האם זה תמוה בעיניו? אבל הדבר הן כל כך פשוט: לרופא-הכפר אין עת הקיץ, כשמתרבות מחלות הילדים, מסוגלת כלל לטיולים.”

“חמש שנים,” חזר פיינברג כמו בפני עצמו, “והחיים שם, בכפר, הם בודאי לא כל כך נעימים.”

הדוקטור השיב רק אחרי דממה קצרה:

“צריך שיהיה רק קצת מרץ לאדם, ואז אפשר להשלים גם עם החיים האלה.”

פיינברג העיף מבט מן הצד בפני הדוקטור העדינים והחיוורים, ושוב נעורו בזכרונו פרטי הדברים, שסיפר לו אותו יעקב אברמוביץ על אודות הדוקטור לבוב, שלשמו, כשהיו מזכירים אתו, היה נטפל כמו מאליו שם לוי “סימפּטי”. השיחה בין שני המטיילים נפסקה לרגעים אחדים; הדוקטור גחן ותלש קנה עשב ומולל אותו בין אצבעותיו והיה, כנראה, מסור כולו לשלוות הבוקר. פיינברג, להפך, היה עסוק בהרהורים על אודות בן-לוויתו. דוקא עכשיו, למראה פני הדוקטור הנוחים, נדמה לו, כי אמת בפי האומרים, שדוקטור לבוב זה מורפיניסטן הוא. כי איך יכול איש בעל אורגניזציה עדינה, כמו הדוקטור לבוב, לבלות חמש שנים בכפר נידח ולצאת משם שלם בגופו ובנפשו?

“נשב קצת ונתענג על הטבע,” הציע הדוקטור כשנכנסו לעבי החורשה. הם השתטחו על הדשא בצל אורן מגודל, והדוקטור, ששכב פרקדן, תמך את ראשו בשתי ידיו ואמר:

“ועכשיו ספר נא דבר מה על דבר מדינות-הים שלך, בּוֹריס סולומונוביץ.”

פיינברג השתטח גם הוא למול הדוקטור, עיניו בחנו רגע את רשמי פניו הדקים והענוגים של בן-לוויתו, שמעליהם השתקפו אליו, לפיינברג, מרגע הראשון, שהכיר את הדוקטור, עדינות וליאות גם יחד, והרהור קל עבר במוחו: “אצלנו, בין היהודים, אין אנשים בעלי אורגניזציה נפשית כזאת.” עיני העלם היו עוד רגע צמודות לפני הדוקטור, ופתאום הרגיש פיינברג בנפשו רגש של חיבה לאיש היגע הזה, רגש שלא הרגיש עדיין אף לגבר אחד. הוא השתוקק פתאום לעשות לו נחת רוח, להעלות על שפתי האיש השטוח למולו בת-צחוק, שיש בה מטוב לבו ומשלום הרעות.

“טוב,” נענה פיינברג לדוקטור בקול רך, ובמוחו עבר הרהור: ‘בפעם הראשונה אני מדבר בקול של אינו יהודי,’ “אני אספר לו על דבר מדינות הים… במה נתחיל? יהי כך, נתחיל בווינה, העיר שאני לומד שם.”

“אני בווינה רק שנה,” היה פיינברג מדבר במתינות ובהארת פנים כלפי הדוקטור, ולבו נפגם לרגע מרגש לא נעים לזכר השיחה של יום אתמול על דבר ענין זה בעצמו, על דבר ווינה, אותה השיחה שנראתה לו בשעתה כל כך מסולסלת ולוקחת לב, “חי אני בווינה והרגשת עצמי, אף על פי שאני בבירה מלאה יופי וסגולות חיים, דומה היא במקצת למצב נפשך אתה, איבן ניקולאיביץ. אותך היו מיגעים השיעמום, חוסר-האנשים ודכדוך ההרגשה, המתהווה לאט לאט בסביבה קפואה, גסה ודלה, ואותי הביאה לידי עייפות לב הסביבה העשירה, העליזה ומרובת-הגוונים, שלא נתנה לי משלה כלום. האמינה לי, איבן ניקולאיביץ, שקר בפי אלה הסטודנטים שלנו מחוץ לארץ, המלעיטים אותנו בסיפורים על דבר ליזכן וקלרכן המפזרות אהבה לכל עקום-אף מוואהלין המדינה ולכל בן-גלח מטוּלה. מחיי בווינה אני אינני יכול להיזכר אפילו במקרה אחד של הסברת-פנים.”

הוא נשתתק, והדוקטור אמר אחרי דממה קצרה:

“מסכן אתה, בוריס סולומונוביץ, שלא עלה בגורלך ללמוד במוסקבה.”

הדברים האלה לא נשמעו לפיינברג כלעג לגורלו, אלא להפך, אותו הגורל היהודי, שהיתה לו תמיד צורה של קיר ברזל, של חוק אכזרי, קיבל פתאום צביון של מצב חיים עלובים, הגורם רק למלנכוליה חשאית, שתקנית. האם לא גם הדוקטור בין אלה שנידונו לתת את צווארם בעול? פיינברג אמר:

“כן, משום שאני יהודי. אבל יש בחוץ לארץ גם סטודנטים רוסים, ולהם עוד יותר רע.” את המלים “משום שאני יהודי” הוציא פיינברג הפעם מפיו מבלי היסוס הלב; הוא רק לא נמנע מלהרהר בפני עצמו, כי גם למלה “יהודי” חסר לפעמים אותו הצביון המיוחד, החריף והמעורר אי-מנוחה. הדוקטור ענה:

“כן, לא טוב שם גם לרוסים. לכולכם לא טוב שם.”

ואחרי רגע הוסיף פתאום הדוקטור:

“אבל אל תדאג, בוריס סולומונוביץ, עכשיו אינך בווינה אלא במולדת.”

לדברי בן-לוויתו האחרונים הסב פיינברג בלי משים את פניו ומתוך לחץ לב מתוק עצם את עיניו והפנה את פניו כלפי השחק, כשהוא כובש את יצרו המגרה אותו להרהר במלת הקסם “המולדת,” שבן-לוויתו הרוסי שיתף אותו לפתע פתאום לצלצול הקסם שלה. שניהם שתקו. הדוקטור הפנה גם הוא את פניו כלפי השחק ופיינברג, שלבו המהסס מתוך איזה עצבון מתוק לא נתן לו לשכב במנוחה, פקח שוב את עיניו והיה מסתכל כפעם בפעם בפני בן לוויתו, שאיזו לאות כבדה, לא רגילה, נסוכה עליהם. אחרי רגעים אחדים הרים הדוקטור את ראשו ובקול רפה וצרוד קצת אמר:

“נשוב. ארוחת הבוקר –ואחרי כך נשקיע את עצמנו במשחק השחמט.”

הם הלכו כמעט כל הדרך דוממים. ראשו של הדוקטור היה מורד, קצות שפתו התחתונה נפשלו למטה, ופיינברג הרהר בפני עצמו, כי אותה הלאות הכבדה, שנתהוותה אצל הדוקטור במשך שנות עבודתו בכפר, באה עכשיו לידי גילוי ומבקשת לה תיקונה במוֹרפיוּם ובשאר מיני שכרון כאלה. ומראהו של הדוקטור היה דומה באמת למראה איש שמחלה נושנה ותפֵלה מתחילה לתקוף אותו. הוא צעד עכשיו בדממה ובצעדים מהירים, כאילו נחפז אל המקום ששם צפונה לו ארוכה, פניו העדינים כאילו נקפאו ונזדקנו פתאום, ופיינברג שלא עלתה לו במשך עת חזירתם לכוון את מבטו למבט עיני הדוקטור, נכשל פתאום בהרהור של רגע על אודות בן האצילים הצועד לצדו כבד-חולי ויגע-נפש, אשר מלות הריעות שלו הבודדות ורבות הערך, שנשמעו מהן גם רמזים לעדנת מולדת משותפת לשניהם, כיוון שיצאו מבין שפתי איש הזקוק לניחומים שבמוֹרפיוּם, אינן כבר בנות ערך של קיימא – – רק כשנכנסו שני המטיילים לתוך המרפסת שלפני הבית ומצאו שם את אננה פּבלובנה ואחיה כשהם מסובים כבר אל השולחן וממתינים בסעודה, נסתלק הרהור-הכשלון מלב העלם לרמז החיבה של הדוקטור, שהניח את ידו על כתפו של פיינברג ואמר:

“הנה טיילנו, אני עם בּוֹריס סולומונוביץ. טיול הגון לשם התוודעות שלמה ותיאבון גם יחד.”

למגע יד הדוקטור עבר גל של חום בלבו של פיינברג. הוא כיוון את מבטו לעיני הנערה, ורגע אחד נדמה לו, כי ההתקרבות בינו ובין הדוקטור, שבאה ברגע זה לידי גילוי, הסבה לה נחת רוח.

 

ד

הנערה, כגברת הבית, שימשה את הגברים בעת הסעודה, ולכל הפצרה קלה, שפיינברג היה שומע מפיה, היתה נעורה בו ההרגשה, כי חוט של רוך נארג ונמשך מלבו ללב הנערה. רגע אחד, בשעת השיחה העליזה, כשגחנה אליו אננה פּבלוֹבנה בלי משים בתנועה מתוך צחוק, והביאה כהרף עין תנועה זו לידי הכרה של מבוכה מתוך הצלפת-יד מהירה על פני צמותיה, שלא היו צריכות תיקון באותו רגע – חש פיינברג באותו רגע את בטחון הלב של הגבר, המשרה את קסמו על אשה, שלבה עֵר לפניו ולו, לגבר, אין לו אלא לפלס את ארחות החיבה הראשונים. ואולם באותה שעה עצמה, כשהיתה פתאום דממה מסביב לשולחן ואננה פּבלוֹבנה בחנה מתוך שתיקה ועצבון את פני הדוקטור היגעים והקפואים, ומפיה התמלטו המלים הבודדות: “איבן ניקולאיביץ!” שהוא, הדוקטור לבוב, ענה עליהן רק בקשקוש המזלג על פני הקערה, ישב גם פיינברג דומם ומוכיח את עצמו על אוולת לבו, אותו הלב היהודי, הרואה את חוטי החיים הדקים כעבותים ושהארת פני אשה סימן לו לאהבה. ואולם גם הרהור זה נתמזמז בלבו של פיינברג לשאון המזלג, שהדוקטור הוסיף לנקש בו בקצה הקערה ושהעיר אצל פיינברג את ההשוואה, כי הדבר דומה, כאילו בקשקוש מוֹנוֹטוֹני זה מבשר הוא, הדוקטור לבוב, את הלווית חייו, שאין להם תקנה, כאותם הפעמונים המבשרים אצל עם-הארץ את הלווית המת. וכמו לכל עבודת-מוח פתאומית וחריפה, קיבל גם פיינברג שוב מהשוואה זו את התרוממות-לבו, ועיניו נהו כבר במנוחה אחרי חבריו לסעודה. הדוקטור, שרוחו הכהה לא סרה מעליו, היה מתעורר בכל זאת פעם בפעם, פניו היו נאורים לרגע וכרגע היה שוב איזה קפאון כבד מכסה אותם, ופיינברג, שהשגיח בחליפות האלה, פסק בפני עצמו, כי קרוביו של האיש המעונה הזה – הנערה, אף על פי שמבטה, התלוי בפני הדוקטור, מביע אהבה, ואחיה, ניקולאי פּבלוביץ, המתיחס במנוחה של יאוש למחלת גיסו – שניהם אינם מבחינים במלחמת הנפש החבויה, המציקה ברגע זה לדוקטור, הנאבק בשארית כוחותיו נגד מחלת השממון הכבדה, שנלוותה אליו בכפר הנדח והנורא, ושעוד מעט יכרע תחתיה, תחת מחלת השממון, ומבין שפתיו היבשות תתמלט המלה הנוראה: “מוֹרפיוּם.” ואולם פתאום אמר הדוקטור:

“נגמור – ואל המשחק!”

הנערה מחאה:

“איבן ניקולאיביץ, אינני רוצה ששניכם תשחקו ואני אשתעמם.”

לבו של פיינברג נלחץ ממתיקות לדברים האלה, והדוקטור ענה:

“ומה אעשה לך, אננה? הן את יודעת, כי אני אוהב לשחק.”

“עוד היום גדול,” אמרה הנערה בקול של ילד מתפנק, “נלך לטייל או נשוט בסירה.”

“כמדומה שהנהר דיסנה עובר לא רחוק מפה?” נכנס פיינברג בדבריו.

“כן,” ענתה הנערה, שהשאלה הזאת הקבילה, כנראה, לחפץ לבה, “הוא לא שט עוד, בוריס סולומונוביץ, על הדיסנה? איבן ניקולאיביץ, נלך לשוט, בבקשה! בוריס סולומונוביץ עוד לא ראה את הדיסנה.”

היא הביטה אליו בעינים רומזות, ששיתפו אותו בחפץ לבה.

עיני הדוקטור הוארו לרגע, ובחיוך קל פנה אל פיינברג:

“למה לך, בוריס סולומונוביץ, חברתי המשעממת לטיול כזה? מוטב שתיקח לך אחרי המשחק את אננה, ושניכם תשוטו לכם בסירה כאוות נפשכם.”

מתוך מבוכה קלה רקעה הנערה ברגלה ותקרא:

“לאו, לאו, גם אתה תלך אתנו, איבן ניקולאיביץ!”

“תמיד מתקיים חפץ-לבך, העקשנית שלי,” התרצה הדוקטור, “יהי כן, נלך לשוט בסירה, אבל לא לזמן רב. הנה לך התנאי שלי מראש.”

“ואני אישאר בבית לקרא,” אמר אחי הנערה בקולו המתון, “סעו לכם שלשתכם.”

“טוב,” נחפזה הנערה להסכים והצליפה אל אחיה מבט רציני ורומז, שפיינברג, גילה בו כעין שיקול-דעת מיוחד וכעין רגש של אֵם שלא מדעת, “בסירה הן יש בכל אופן מקום רק לשלושה. ואתה,” פנתה הנערה שוב אל גיסה וקולה נעשה שוב דומה לקול ילד מתפנק, “תדע לך, שעד הטחנה נסע!”

“ואינך יראה, אננה?” צחק פתאום איבן ניקולאיביץ בקול.

אחי הנערה הצטחק גם הוא.

הנערה התאדמה, ואיבן ניקולאיביץ התחיל:

“יש לנו פה טחנה ישנה, עזובה, דרך שעה לשוט בסירה, ואצלנו מתהלכת פה אגדה –”

“שתוק, ואניא!” רקעה הנערה ברגלה מתוך כעס מעושה.

פיינברג הביט חליפות מפני האחד אל השני, ויאמר כמתחנן:

“אננה פבלובנה, הרשיני לשמוע את האגדה האוקראינית!”

“למה לך ההרשאה שלה, הנה אני מספר לך, בוריס סולומונוביץ. בימי שיעבוד האיכרים היתה הטחנה חיה עדיין, ועושר הטוחן היה שם פעם אחת יפה ראש וחולם חלומות, והוא משך אליו בעבותות אהבה את אחת ממשפחת פולבוי, דודה או דודה זקנה של הגברת אננה… בלילות ירח היתה בת הפריץ מתגנבת אל הטחנה, ושם היו שני הנאהבים ממתיקים אהבה ליד גלגל הטחנה. אולם הסוד נתגלה. אבי הנערה סגר על מסגר את הפאננא ועל ה”פארובוק" חשב מחשבות… אך כבר בלילה הראשון התגנבה הנערה מחדר כלאה וברחה אל אהובה, אל הטחנה, ושם קפצו שניהם לאור הירח לתוך מצולת הדיסנה. ומאז – כך מספרת האגדה – שמה רוח הפאננא את משכנה בתוך הטחנה העזובה, שומרת היא משם צעדי עלמות ושואפת להינקם בבנות משפחתה, אשר אינן מעיזות להציג כף רגלן על מפתן הטחנה, מפחד פן תתקוף אותן שם מחלת אהבה כוזבה."

רגע היתה דממה. הנערה סובבה על הרצפה בעקב נעלה, כשעיניה מורדות ועל פניה שפוך איזה שקט כבוש וטמיר. בלב הולם שאל פיינברג:

“ואת לא היית שם עדיין מימיך, אננה פּבלובנה?”

הנערה ענתה בצחוק שנפסק תיכף. היא ענתה:

“אני הייתי שם בטחנה לפני שנתיים, כמדומה, בבואי לימי החופש מן האינסטיטוט.”

“אל תשקרי, אננה,” הצטחק אחיה, “הן רק עד הטחנה באנו אז, אני זוכר.”

“לא, אני הייתי אז גם בפנים!”

“אבל כל הריב הוא לחינם,” אמר איבן ניקולאיביץ והתרומם ממקומו, “אני שכחתי להוסיף לך, בוריס סולומונוביץ, כי סכנה היא לבת פולבוי לבקר את הטחנה רק בחברת גבר שאיננו ממשפחתה ושהוא בכלל זר לה, כן – –”

פניו של איבן ניקולאיביץ נפלו פתאום כרגע, ופיינברג שהתבונן לזה ושכבר ידע לבאר, כי השינויים המהירים האלה על פניו של הדוקטור הם מסיבת מחלתו המסותרת, לא נמלט בכל זאת מלהרהר ברגע זה בפני עצמו: “הדוקטור התכוון לגמור בודאי בנוח כזה: בחברת איש צעיר שהוא ביחס אליה בבחינת ‘פארובוק’ – אלא שהספיק לעצור בלשונו”. בני החבורה, ששמו את פניהם ללכת אל הנהר, שזרם במרחק לא רב מן הבית, החרישו ברגעי ההליכה הראשונים, ולפיינברג נדמה, כי גם הם, כמוהו, עמדו על הדמיון הזה שבין תוכן האגדה ובין המקרה הנוכחי, שגרם לאננה לשוט אל הטחנה בחברת איש זר, מנודה, הדומה בהרבה מובנים אל ה“פארובוק” של האגדה… ובכל לבו, השתוקק פיינברג לחדש את השיחה ולמחות את הרושם של הסיפור האוקראיני, אבל איבן ניקוֹלאיביץ, שאפטיה גמורה תקפה אותו, היה עונה בקצרה ובנדנוד ראש של בחילה ועייפות, ורק עיניו הבהירות היו מסבירות את מבטן מאליהן.

מסביב היה שפוך הזוהר הרך של בוקר האביב. המורד, שבו התפתלה הדרך אל הנהר, היה כמעט ערום מדשא, ובצעדו בדרך בלתי סלולה, כשאחד המשוטים על גב כתפו, ריכז פיינברג את תשומת לבו בזה, שיהיה מהלכו נאה, למרות מכשולי הדרך, ושלנדנוד-המשוט שעל כתפו לא יחסר כעין חן של הרמוניה. ואולם פתאום נדמה לו כל כך משונה וחסר-הבנה אותו חבר האנשים – הוא, הזר, המנודה, שטולטל לכאן על פי מקרה משונה, הדוקטור כבד-החולי עם שתיקתו ללא פתרון והעלמה הנאה, שיצר לבה העוור מגרה אותה לקטוף את פרח האהבה הראשון מנשמת העלם היהודי הצחיחה… כל זה היה כל כך מוזר בתוך הזוהר המרובה הנשפך על פני מורד הנהר הערום והמשעמם. וכעין תוספות של שממון עד לכאב – אותו נדנוד המשוט שעל כתפו, שהוא, פיינברג, מתכוון להחיות אותו ברוח של הרמוניה ולשוות על ידי כך להליכה דוממה וקשה זו לווית חג ותפארת… ונדמה היה לו לפיינברג, שמוכרח הוא להמציא מיד איזה אמירה שנונה, חיה וצוהלת, שאם לא כן יקרעו, לבלי התאחד כבר לעולם, אלו חוטי-הקסם שבניו ובין העולם האצילי. ואולם מתוך התרכזות-נפש זו התמלטה פתאום מבין שפתי העלם פראזה בנלית:

“הנה כי כן, אננה פאבלובנה, הדבר נעשה כחפצך –אנחנו הולכים לשוט.”

“הוא יראה עוד מעט, בוריס סולומונוביץ, איזה עונג הוא לשוט על הדיסנה,” נחפזה הנערה להשיב לו מתוך התעוררות לא רגילה. פיינברג הבחין בהתעוררות זו וראה בה סימן למבוכת הנערה, שעמדה גם היא על הדמיון שבין מצבו ובין תוכן האגדה. אבל העלם הבליג על הקור שמילא פתאום את כל קרביו, ואמר:

“האם נסע עד הטחנה וגם ניכנס לתוכה? הרחוקה היא מאד?”

“ומה אם היא רחוקה קצת, הן כל כך נעים לשוט. אבל אינני יודעת, אם איבן ניקולאיביץ – –” השפילה הנערה את קולה בסוף דבריה.

הם הסבו בלי משים ברגע אחד את עיניהם לעבר הדוקטור, שפיגר קצת ושירך את דרכו אחריהם, כשראשו מורד ועיניו כמו עצומות למחצה. הנערה השפילה עוד יותר את קולה ואמרה:

“בוריס סולומונוביץ, יגרש נא את השיעמום מעל פני איבן ניקולאיביץ. הוא בוודאי יודע לעשות זה.”

יגונו של פיינברג התנדף כרגע. הוא הגיש את ראשו לראש הנערה, עד שהרגיש רגע אחד את מגע שערותיה על קצה אזנו, ואמר גם הוא חרש:

“טוב, אני אנסה, אבל עזריני גם את אננה פבלובנה.”

הם עצרו את צעדיהם בכוונה, כדי ללכת בשורה ישרה עם הדוקטור, ופיינברג פנה אליו ואמר:

“אנחנו הולכים לקבור את המת… לא כן אדוני הדוקטור?”

הדוקטור הרים את עיניו, נעץ את מבטו בפני הנערה, ובת צחוק עדינה ונוגה הופיעה על שפתיו.

“היא, היא, אננה שלי, שציותה לך לבדח אותי, בוריס סולומונוביץ?”

הנערה התאדמה ואמרה בקול עצור מדמעות:

“אבל מה לי לעשות אתך, איבן ניקולאיביץ, אם הנך היום איש לא יסכון?…”

“אל תבכי, אל תבכי, חביבתי, הנני והייתי שמח!” אמר הדוקטור בקול שנשמע בו רוך אין קץ. הוא נגש אל הנערה, נתן את זרועו מתחת לזרועה, ושניהם הלכו כך שלובי-זרוע כל הדרך, עד שהגיעה החבורה לחוף הנהר.

ואולם כשהפליגה הסירה מן החוף ונתגלה משטח המים, שהיה מתנוצץ באמצע כבליל רועד של זהב וכסף ומאפיל מצדי החופים הגבוהים והתלולים, שאלות-כסף היו סוככות מעליהם, נפנה כל אחד מן החבורה למראה עיניו, וכעין סנוורי-נפש תקפו את כולם לשטף האור, הרב מהכיל, הרועד ומתגוון על פני נהרות רחבים בשעות בוקר של קיץ. הנערה, שלידה נמסר ההגה, ישבה דוממה בקצה הסירה, עיניה נהו אחרי סלסולי-הגלים ופניה, שנמתחה עליהם המנוחה הרגילה, המובנה, אותה מנוחה השפוכה גם על פני הטבע ושהיא מאצילה לפניהם של בני אדם, שזה אך גמלו נעוריהם, איזה דבר סוד, דבר מה מחביון הטבע – פני הנערה האלה נדמו לפיינברג כל כך מובנים וחביבים, אך גם זרים כל כך ורחוקים. הוא, שישב באמצע הסירה והיה עסוק בעבודת-המשוט, היה מסתכל חליפות בבת לוויתו, ולכל נענוע קל שהיה הרוח מנענע את הארג הדק של חולצת-הנערה, לכל זעזוע קל של תלתלי הזהב בקצות רקותיה של הנערה, היתה חוזרת ונעורה בלבו של העלם ההרגשה כי בסירה אחת אתו יושבת נערה תמימה וחביבה, שסוד קסמה אחד הוא עם קסם הנהר שטוף הנגוהות, עם נועם ה“חוטור,” החבוי בעבי יער ארנים, ועם ערפילי השממון, התועים בנפשו של הדוקטור לבוב – כי כל זה הוא עולם אחד תמים-חיים, עתיק שרשים וחבוי בתוך עצמו, ושהוא, העלם היהודי, שתלתלי ערמון לו ושרגש התקיפות לא חסר לו בחברת עלמות, לא ישליט ברגע זה על נפשו את אותו הרגש הנעים של תקיפות, כשם שלא תהיה בינו ובין הנהר דיסנה קרבת-עולמים, אף על פי שהיה בחוץ לארץ, בחברת סטודנטים יהודים ממולדתו, מספר בשפת-תפארת על דבר הדניאֶפר, הדיסנה והסיים, השוטפים בגבולות אוקראינה מולדתו. שעה ארוכה נמנע גם הוא, מאחר שהיה מסור לעבודתו והדוקטור היה שטוח על קרקע הסירה, מהתחיל בשיחה, והוא היה רק מפליט לפרקים דברים קצרים, בשעה שהנערה היתה סחה כמו לעצמה פראזה מקוטעת וחשאית. רק פעם הישירה הנערה את עיניה לנגדו ושאלה:

“הן כל זה מוצא חן בעיניו, הלא כן?”

“אין מקום אשר לא ימצא חן בעיני,” – ענה פיינברג.

הנערה הביטה בו בעינים גדולות ותמהות, ופיינברג, שלא עמד בתחילה בעצמו על הכוונה הצפונה בדבריו, השתוקק פתאום שוב לצודד נפשות, לגלות את מקוריות נפשו.

היא רוצה לדעת, אננה פבלובנה, בשביל מה זה דוקא בעיני אני מוצא הכל חן בעולם? הרבה יש לדבר על זה, אבל אפשר גם להגיד בקצרה: תכונת-הנפש הזאת נובעת אצלי ממידת-הגזע שלי. אנכי מבני היהודים (פיינברג הקשיב בעצמו למלה ‘יהודים’ שיצאה מפיו, ושהה רגע מתוך רגש של פרישות ותקיפות), והיהודים, שכף רגלם היהודית, אם אפשר להגיד כך, דרכה על אדמת כל ארץ וארץ, מן אדמת הצפון, המכוסה בקרח הקשה, עד אדמת איטליה הסוגה בפרחים, ושחזם הלאומי, אם אפשר להגיד גם כך, שאף אל קרבו את ריח הלימונים של ספרד ביחד עם אוויר הטחב של יערות פולסיה – בשבילם נעשה העולם כעין בליל אחד. חילופי האקלים, שינויי פני האדמה – הם התיחסו לזה כמו שאת, גברת אננה פבלובנה, מתיחסת לשינוי רגיל של האוויר. התביני, אננה פבלובנה, לבם של אבותי נעשה גס בעולם, ואולם אני, יוצא הגזע הזה, כיוון שאני מחונן כבר בעינים השוקקות אל היופי שבחיים, אין בכל זאת גם לפני ארצות מכוערות ונאות, ומבורכות ודלות, אלא בכל מקום בואי אני מוצא את היופי השפוך בעולם."

הנערה הוסיפה להביט בו בעינים תמהות ולא דיברה דבר. ופתאום נשמע קול העלם:

“ההגה, אננה פבלובנה, השגיחי!”

הנערה נתאדמה קצת, אבל היא הבליגה על מבוכתה כשנשמע שוב קולו של פיינברג:

“ראי לאן נטתה הסירה!”

ברגע זה התרומם פתאום הדוקטור מעל קרקע הסירה וישב. פניו הביעו כעין לאות ומרירות, ואחרי רגע של דממה אמר:

“אני מקנא בך, בוריס סולומונוביץ.”

“בי? במה אני מעורר קנאה?” שאל פיינברג בצחוק. ואולם שפתיו התעוותו קצת ולבו היה מהסס לדברים אשר יצאו מפי הדוקטור.

“משום שמה שהיה לך לברכה, נהפך לי לקללה.”

“האם הקשבת לשיחתנו?” שאלה הנערה בתמהון. “אני חשבתי כי נרדמת.”

“שמעתי ברור הכל, ילדים, והנה לך בקיצור קללת חיי, בוריס סולומונוביץ: אלמלא היו אבותי מתרגלים, כעופות אל הלול, אל החיים המצומצמים במקום אחד, אל החיים הבטלים והבטוחים, לא הייתי בא לידי כך, במלה אחת: אני בן גזעי.”

הדוקטור נשתתק. ופתאום פנה אל הנערה בקול כמתחנן:

“נשוב, אננה, עזבי את הטחנה לעת אחרת.”

“וכי מה?” תמהה הנערה.

“אני רוצה לשחק בשחמט, חביבה. תניני נא, אננה!”

הנערה הביטה בו רגע, פניה נעשו עצובים וכעין מחשבה היתה שרויה עליהם. ופתאום פנתה אל פיינברג ותקרא:

“נשוב, בוריס סולומונוביץ.”

"מהר, מהר! מלמל הדוקטור כמו בפני עצמו. פיינברג לא ערב משום מה את לבו להביט בפניו: נדמה היה לו, כי יראה את הלז בשעת קלקלת-מחלתו. הוא הסב את הסירה ויתמכר בפעם הזאת, בדרך החזרה, ביתר-און לעבודת המשוט, כשאיזה רגש של בריאות ופרישות מפעפע בכל גופו. הוא לא חדל מלהרגיש את אותו הרגש של בן-נעורים, הפרוש לנפשו מתוך תקיפות עיוורת וחתומה, גם כשארכה אחרי כך הדממה שעה יתרה והנערה, שגם פניה כאילו נקפאו בפני הדוקטור, חדלה להעיף בו את עיניה כפעם בפעם.

הסירה נגשה אל החוף. הנערה, שיצאה ראשונה, נתנה יד לדוקטור, שקפץ גם הוא מתוך הסירה והתחיל תיכף להתרחק מן החוף, כאילו לא היה יכול לעצור בעד הכוח הטמיר, כוח המחלה המסותרת, שמשך אותו לאמצעי-השכרון, הנכון לפניו בבית, אל דף השחמט. פיינברג היה עסוק רגע אחד בקשירת הסירה והנערה, שעמדה על גבו והביטה בדממה במעשה ידיו, פנתה אליו פתאום ואמרה:

“הוא בוודאי גם כן מצטער על שלא הגענו אל הטחנה? בפעם אחרת, אם הוא רוצה, נסע כבר שמה לבדנו.”

פיינברג, שהיה מהדק ברגע זה את שלשלת הברזל של הסירה מסביב ליתד עץ, התקוע בחול, הסב את ראשו, חייך כלפי הנערה ולא ענה דבר. לבו רק פעם בקרבו, ומתוך הרגל-לב ישן-נושן, הרגל של יהודי להביא מיד את הכל בחשבון הנפש, קבע פיינברג לעצמו את הרהורו:

“הנה החידה קרובה לבוא.”

 

ה

זה כבר כשתי שעות – השעות הדוממות של אחרי הצהרים – שהיה פיינברג שוהה בודד בחדרו, ולשיעמום הבטלה שהרגיש עכשיו העלם – אותו השיעמום המצוי בשעות-החמה האלה אצל בני כרכים היושבים שישיבה ארעית בנאות שדה – נטפל לאט לאט גם איזה רגש לא נעים, שפיינברג לא הרגיש כמותו מיום בואו אל ה“חוטור.” מצב נפשו של העלם היה דומה באותה שעה לתעתועי לב איש החוזר אחרי אשה אהובה ושהיה דורש זמן מה את גילויי-החיבה, הרגילים בין אדם לאדם, כרמז ליחוד-לבבות ולאושר העתיד לבוא, ושהוא מסלק אחר כך בעצמו לפתע פתאום, ברגע של בדידות ועצבון, את כל הקסם שיצר לו לפנים בדמיונו. פיינברג, שנמאסה עליו הבדידות התפֵלה שבחדרו – אחד מאלה החדרים המרוּוָחים והריקים למחצה, המרובים בבתי העץ הנושנים שבאחוזות-כפר – נגש, כשהוא משתעמם וצועד מקיר אל קיר, אל החלון הפונה אל המרפסת, עמד רגעים אחדים בלי נוע, נשען אל משקוף החלון, והיה מבתכל בגינת-הירק שלפני הבית, שעל פני ערוגותיה, שנראו כעבשות קצת בחום הצהרים, לא חלף אף נדנוד קל. הוא הסתכל מתוך דממה כבדה במשטח הירק הקפוא תחת כובד הזוהר של צהרים, והרהור אחד בהיר עבר במוחו, הרהור שהפיג כרגע את שיעמום-הבטלה מלב העלם והכניס במקומו מרירות חריפה, שתבעה לה מיד את תיקונה. האם לא דומה פה הכל, בעולם המוזר הזה, שהוא, פיינברג, נקרה לתוכו, לאותו משטח הירקות הקפוא בזוהר השמש והצומח ועושה שרשים אף על פי כן בחביון האדמה? והוא הסכיל לשבת פה כשבוע ימים, הוא העלם הפוחז, הזקוק בכל שעה להרהורים נמהרים ושלבו אינו אלא בליל אחד של תעתועים וחלומות! הוא לא יראה, אמנם, רמז של קוצר-רוח מצד האנשים האלה, הקפואים תחת זוהר חייהם הדומם והכבד. כן – –

ברגע זה עברה הנערה לפני החלון ופניה, שהיתה נסוכה עליהם כעין מנוחה של פרישות, ושהיא הסבה אותם כמעוף עין לעבר החלון של חדר פיינברג, נעלמו כרגע. פיינברג נשאר בלי נוע על מקומו ואחרי כן עבר בברכים כושלות קצת אל הספה וישב עליה. גם שממונו ועצבון לבו נפוגו לפתע פתאום, ורק כעין קור של בחילה התחיל מפעפע בכל קרביו. הוא ישב בראש מורד ושפתיו לחשו:

“צריך לנסוע, היום או מחר צריך לנסוע.”

ואולם פתאום חרד העלם ממקומו לפני הנערה שהופיעו שוב בחלון הפונה אל המרפסת. ומדי גשתו אל החלון הבחין פיינברג בבת הצחוק שעל שפתי הנערה ושחרר את עצמו מדכדוך הנפש, שהיה משועבד אליו עד לפני רגע, להרהור אחד מהודר קצת שעבר במוחו: “בכל שעות היום, ואפילו בלילה, יש בבת צחוק של אדם – וגם בבת צחוק של אשה בכלל – דבר מה מן החולין; ואולם יש שעה – שעת השמש הנאלמה של צהרים – שאין בת צחוק רגילה כל כך על פני אנשים, ולכן יש לבת צחוק של אשה יתרון של קסם בשעה זו…” – הוא אמר, כשהוא מצטחק גם הוא כלפי הנערה:

“את נותנת לי להשתעמם, אננה פבלובנה, עוברת את לפני חדרי –”

היא לא נתנה לו לכלות את דבריו, ואמרה במנוד ראש, כשהיא מוסיפה להצטחק:

“ככה, בוריס סולומונוביץ!… איבן ניקולאיביץ קרא לי, הוא נרדם עכשיו.”

ואחרי רגע הוסיפה, כשבת הצחוק נסתלקה מעל שפתיה:

“הוא סובל עינויים, המסכן!”

הם החרישו שניהם רגע אחד, כשפניהם קרובים אלה אל אלה בחלל החלון הפתוח, וכששפתי העלם רועדות מרטט פנימי, שחלף פתאום את כל קרביו. הנערה הרחיקה פתאום את ראשה מראש העלם, לחייה האדימו קצת, והיא אמרה חרש:

“נלך לטייל קצת – הן אתה משתעמם, בוריס סולומונוביץ… ואם אינך כועס כבר עלי –”

“טוב,” אמר העלם בקול כבוש, שלא היה רגיל אצלו, ואולם הוא לא מש מיד ממקומו, אלא נשען בידו על משקוף החלון והציץ רגע אחד בעיניו ישר לתוך עיני הנערה, שעמדה נבוכה וקפואה תחת מבט ממושך וקוסם זה של עיני העלם. לסוף סרה הנערה מן החלון מבלי דבר דבר, ורק אחרי צעדה צעדים אחדים על פני המרפסת, קראה אל פיינברג:

“אני מחכה לך, בוריס סולומונוביץ, צא!”

הוא יצא, ושניהם פנו לעבר הבית הקרוב למורד הנהר והתחילו לרדת בדרך אל החוף, ששם היתה מרחפת תמיד רוח-המים הקרירה ושנעשתה לשניהם, אותה הדרך התלולה והרחבה, למקום טיולם הרגיל. ואולם הפעם לא כיוונה הנערה את מהלכה אל מקום החוף ששם היתה קשורה הסירה, ופיינברג, שהתחיל שוב להאמין, מן הרגע שיצאה ההזמנה לטיול מפי הנערה, כי איזו חידת-קסם צפונה בישיבתו ב“חוטור,” שאל בשפתים רועדות, אחרי שהחרישו רגעים אחדים:

“לא אל הסירה אנחנו הולכים?”

“אולי גדול עכשיו החום יותר מדי,” ענתה הנערה מבלי להביט בפני העלם, ופיינברג שטרח בפני עצמו במשך רגעים אחדים של שתיקה לקלוט איזה רמז כמוס מדברי הנערה, אמר לסוף:

“יראה את, אננה פבלובנה –”

הוא התחרט מיד על מה שאמר והיה נחפז לעצום את שפתיו שנתעקמו ברגע הגידו את דבריו האחרונים. הנערה, שלא הסבה אליו גם ברגע זה את עיניה, החרישה רגע ואמרה:

“או, בוריס סולומונוביץ, יודע אתה לגרום עינויים –”

ואחרי רגע הוסיפה בצחוק של מבוכה:

“וביותר, אני חושבת, אתה מסוגל, בוריס סולומונוביץ, לענות את הנשים.”

גל של נעימות הציף את לבו של פיינברג וכעין הרהור מעורפל קצת עבר במוחו, כי דברי הנערה האחרונים פתחו ברגע זה את כל צנורות נפשו, ושכל חשש של שיעמום נסתלק כבר למפרע מן הטיול הזה. הוא אמר:

“חוששני, כי דבר אמת נזרק מפיך, אננה פבלובנה. אבל אני אינני דורש את תכונת הנפש הזאת, בנוגע לעצמי למצער,” פינברג גחן קצת לעבר הנערה והציץ בבת צחוק לתוך עיניה, “לדבר מה שגורם לטשטוש יחוסים בין איש ואשה.”

“אבל למה דוקא אתה, בוריס סולומונוביץ?”

“למה דוקא אני?” חזר פיינברג על שאלת הנערה ופסק בפני עצמו למפרע שיהיו דבריו נאמרים בתוספת החן של וידוי-הלב, “אני הנני כעין אדם חדש בעולם, אחרי שאבותי ואבות-אבותי היו רק מחממים בחביון נפשם את גרעיני המאוויים שהנחילו אותם לי. האדם בן-הקולטורה צועד גם בעולם החשק והאהבה במסילה שסללו אבותיו והוא מרים את כוס התענוגים כאיש המרים את כוסו אל שולחן-המשתה, בת צחוק של מנוחה על שפתיו וידו אינה רועדת אף רעד כל שהוא… ואני – ידי הבלתי רגילה תשפוך הרבה טיפות מכוס הפלאים, כשתיקרה זו לידי – –”

“גם בדברי לא היתה כוונה של גנאי,” ענתה הנערה, “גם בעיני מוצא חן כשהגבר הוא אמיץ ומשונה קצת…”

פיינברג החריש רגע מתוך רגש של אי- נעימות קלה. נדמה היה לו, כי הנערה, בדבריה הפשוטים על דבר הגבר האמיץ, המוצא חן בעיניה, הפחיתה משום מה את ערכו והוסיפה לדמותו כעין קורטוב של בנליות, לו, לעלם היהודי, המוזר והגא, שאין כוחו אלא במקוריות נפשו. הוא אמר בקול כבוש ורועד קצת:

“לוּ תביני אותי, אננה פבלובנה. האם לא תשמעי מפי כל נערה ונערה, כי נפשה חשקה רק בגבר האמיץ, היודע להכניע את לבבה? ואולם הגבר האמיץ, אותו הטיפוס הרגיל למדי, האם גם נעלה ויחיד בערכו הוא? יש עוד בין הגברים מספר קטן של בני עליה, שדבר מה מתוק ומר מפעפע בלבם והדבר הזה ינעם לאשה, אשר תאהב את אחד הגברים האלה, כמיץ אלפי אהבות ונשיקות. רק חלי אותי קצת, אננה פבלובנה, ואגידה לך מה הוא הדבר הזה.”

היא עצרה רגע מלכת ותסב אליו את פניה, שכעין מבוכה קלה היתה נסוכה עליהם. אחרי כן אמרה חרש:

“שוב אתה מענה אותי, בוריס סולומונוביץ, אתה יודע לעשות את זה – – –”

“טוב, אננה פבלובנה, אני מסכים לחדול מלענות אותך… לעת עתה, למצער…,” הוסיף העלם אחרי דממה קצרה בקול רועד. הם עמדו שניהם מחרישים ונבוכים קצת. אחרי רגע לחשה הנערה:

“אם כן – אני מבקשת –”

“דבר זה, שאני רמזתי עליו מקודם,” התחיל העלם, “אין לו שם ואין מלה אשר תכנה אותו. כל זה אינו אלא צלצול רך ומלא תעלומה –”

“אני רוצה לשמוע את הצלצול הנפלא הזה,” הצטחקה הנערה מתוך מבוכה.

“צלצול זה חבוי הוא בתוך מלים אחדות, השגורות זה אלפי שנים על שפתי בני אדם. יש צלצול, בנגוע מתכת במתכת, למשל, אשר יישמע באזנך כמו עמום וכבוש, ואת תבחיני אותו כרטט בודד, הנולד ונאסף בלי זעזועים, ואולם יש אשר יגיע צלצול חי אל אזנך, ונדמה לך אז, כי עולה הוא הצלצול אליך מאיזה עולם רחוק וטמיר, והוא יימשך אליך, הצלצול הזה, באלפי נימים רועדות ומזדעזעות, והוא ירטט בסביבך כרשת של זעזועים ערבים ונעלמים, ואת כולך תעני לצלצול הפלאים הזה ברטט מתוק ומר, אשר ימלא את לבך – –”

“לוּ כבר אמרת לי הכל!” התחננה הנערה חרש.

העלם השפיל עוד יותר את קולו:

“הנה אני עומד לפניך – איש מעולם רחוק וזר. ואני אם אגידה לך מלים אחדות, ושמעה אזנך את הצלצול אשר את תאֵבה לשמוע –”

“הגידה –”

“אם כן – עצמי את עיניך, אננה פבלובנה, ואגידה”.

הנערה נשמעה לו ותעמוד רגע עצומת עינים ומחרישה, כשפליטת צחוק המבוכה עוד רועדת על שפתיה. העלם שהה רגע מתוך הסתכלות דוממה בריסי הנערה, שלא חדלו מלרטט על גבי העינים העצומות, אחר-כך גחן העלם אל הנערה וילחש:

“אני אוהב אותך.”

רגע נשארה עוד הנערה עצומת עינים, ואולם בעוד רגע הרימה את ריסיה והביטה לנוכח עיני העלם בעינים גדולות ותמהות. ופתאום נעקרה הנערה ממקומה התחילה לרוץ אל עבר החוף התלול, למקום שגדלה שם החורשה הצפופה של אֵלות הכסף. פיינברג נשאר עוד רגע על מקומו, כשקומתו זקופה ועיניו המזהירות וצוחקות קצת נוהות אחרי דמות הנערה, שרצה מבלי להסב את ראשה אחורנית. ורק כשחדרה הנערה לתוך החורשה ושמלתה הלבנה היתה מבהיקה עדיין מבין העצים, עזב העלם את מקומו והחל להתרומם גם הוא במעלה החוף התלול, כשהוא צועד בצעדים מתונים ומאזין לרטט לבו המתוק.

פיינברג מצא את הנערה כשהיא שטוחה על העשב ופניה נטויים כלפי מטה. הוא שהה רגע מעומד לפניה, ואחרי כן קרא לה:

“אננה פבלובנה – –”

הנערה לא הסבה את ראשה, ופיינברג, שהיה נבוך קצת גם הוא, ניסה להסיח את מבוכת הנערה:

“אננה פבלובנה, אולי נלך בכל זאת לשוט על פני הנהר.”

היא הסבה אליו פתאום את פניה, שלא הפיקו ברגע זה מבוכה ושלא נסתמן עליהם גם קפאון המעיד על טינא מסותרת. היא ישבה על העשב ואמרה אחרי רגע של דממה.

“לשוט אינני רוצה עכשיו – בפעם אחרת. שב אצלי, בוריס סולומונוביץ, וספר לי דבר מה יפה – יפה…”

“טוב,” אמר פיינברג וישב גם הוא על העשב. אחרי רגע התחיל לדבר מתוך רגש מעורב מרוך ומתקיפות.

 

ו

משחק השחמט נפסק, והדוקטור, שהפסיד גם הפעם, עזב את המרפסת ונכנס הביתה. פיינברג נשאר לבדו, התמתח על הכסא המוארך והשרה את עיניו השלוות על פני גינת הירק הרחבה, שהשתרעה לפני הבית והיתה שטופה בנגוהות הבוקר. האוויר הרועד ומשתפך בגלי אור היה מלא צלצולי חיים דקים ורועשים, נפרדים ומסובכים זה בזה, אך אזנו הכבדה של העלם היהודי הבחינה מתוך השאון החי הזה רק את המית הארנים הכבושה, שהיתה מגיעה חליפות מן החורשה שמאחורי הבית, ואת זמזום הדבורים על פני הכוורת שבתוך הגינה; לרגעים, כששאון היער הלך וגוע כהמית גל מים המשתפך על פני החוף, ומעוף הדבורים נעשה גם הוא כבוש ביותר, נדמה היה לו לפיינברג, כי שרוי הוא בתוך דממת מרחקים לאין קץ, ואז היה העלם מתמתח בכל גופו על הכסא, משלב את ידיו מאחרי ראשו והיה מיחד את כל חושיו למנוחה אשר בתוך נפשו. לאט לאט עצם העלם למחצה את עיניו והשליט על עצמו דמיון של סוד. בתוך האור המעוור, שהיה מרפרף ורועד לפני עיניו העצומות למחצה של העלם, רעדה כמין הזיה כבדה ומשכרת, ונדמה היה לו לפיינברג, כי הוא הנהו הגבור של האגדה שתעה ביער ובא עד בית בודד, ובבית הזה מעון הענקים, ששמם נורא בכל העמק אשר שם ישכנו האנשים הדלים, העמלים והחלשים. עומד הוא התועה לפני הבית הנורא, ובאין מוצא לפניו הוא בא לתוך הבית ומוסר את עצמו לידי הענקים. והנה פלא, הם מצטחקים לנגדו, מדברים אליו; הענק, אדון היער הטמיר, מביט אליו בעינים מלאות חמלה ודמעות, כאילו חיכה בלב כלה זה ימים על שנים להלך הזר והחלש, הבא מן העמק. והנה גם בת הענק היפה, האיומה והענוגה כאחד ביפיה, נגשת ומצטחקת אליו ומדברת בקול המלא רוך ותחנונים – –

ופתאום פקח העלם את עיניו, התרומם במקצת מעל הכסא והיה מסתכל רגע אחד כאחוז תמהון וסנוורים בפני אננה פבלובנה שעמדה לפניו.

“בוריס סולומונוביץ,” אמרה הנערה ובקולה נשמעו כעין רוך ותחנונים, “אני ממתנת לך – בוא אתי. אתם יושבים כל הבוקר אל המשחק ואני משתעממת עד מות.”

רגע אחד לא ידע העלם את נפשו. הוא הניח את כף ידו האחת על לבו שהלם בחזקה, ובשניה אחז את כף ידה של הנערה. ואולם למגע העור הרך והחם של בשר הנערה התנער העלם מסנוורי-נפשו וידע את אשר לפניו. הוא מלמל, ובקולו, מבלי שהרגיש הוא בעצמו בזה, נשמעו גם כן תחנונים ורוך:

“ואיבן ניקולאיביץ?”

“בוא נא אתי, בוריס סולומונוביץ, אני אתו כל הימים… הוא יצא תיכף ואז כבר אי אפשר יהיה ללכת. אחרי כן נמצא אמתלא בשבילו.”

פיינברג התרומם ממקומו וילך אחרי הנערה, שצעדה בצעדי חרש מדי עברה את המרפסת; אחר כך, כשנמצאו כבר שניהם מחוץ לגינת הירק, אחזה הנערה ביד העלם ותמשוך אותו אחריה.

“נמהר, נמהר, הוא יכול עוד לרדוף אחרינו,” אמרה הנערה ותצחק בקול, אך היא לא הקטינה את צעדיה, כאילו היתה באמת יראה, פן ירדוף אחריהם הדוקטור וישיגם. רגעים אחדים הלכו כך שניהם בצעדים מהירים; הם לא דיברו דבר ונשימת שניהם נעשתה מהירה וחטופה לרגלי ההליכה המהירה ובגלל החום הכבד והמעיק שלפני סער הצהרים. הם, אף על פי שלא התנו ביניהם מראש, הלכו ישר אל הנהר, ורק כשנשימת הנהר הקרירה נגעה בפניהם נגיעה נעימה, התחילו פתאום שניהם צוחקים בקול.

“ברחנו ביום בהיר כזה כגנבי לילה,” אמר פיינברג ולקח את כף יד הנערה בכף ידו, בשביל לרדת אתה יחד במרוצה במורד החוף התלול, “אבל בשביל להיות בטוחים, כי איש לא ימצא אותנו, אנחנו צריכים להסתתר בתוך הטחנה העזובה.”

“חא-חא-חא!” צחקה הנערה בקול, “כל התרמית לא נעשתה אלא בשביל להוביל אותך אל הטחנה.”

“ואינך יראה, אננה פבלובנה?”

הם התחילו ברגע זה לרוץ במורד הגבעה, ופיינברג שמע רק דברים מקוטעים מתשובת הנערה, שיצאו מתוך נשימה קצרה.

“ולוּ גם – – יראתי – עוד יותר – – נע-נעים – –”

הוא לא ידע בעצמו, אם הוא לחץ בכוונה את כף ידה של הנערה עד לכאב, אולם כשעמדו שניהם על החוף לנוח רגע ממרוצתם, לא עזב פיינברג את כף היד הענוגה והחמה והיה תוהה אל נפשו: ולוּ גם יראתי קצת גם אני, אבל עוד יותר נעים כך, עוד יותר נעים – –"

הם הוסיפו לעמוד כך שלובי יד, דוממים, תפושים שניהם באיזו הרגשה סתומה ומתוקה. הנערה, שסוככה בכף ידה השניה על עיניה, הסתכלה בסלסולי הגלים, שהבריקו באוויר הכבוש והכבד שלפני סער עד לסנוורים והיו נראים כקמטים של זוהר לאין מספר, עשויים במידה אחת ואחוזים ומסובכים אלו בּאלו. רגע אחרי רגע עבר כך בדממה על הזוג שלוב-הידים, גלי החום שטפו עליהם מכל עבר, והם לא משו ממקומם, לא הנידו יד, רק חזה הנערה התרומם וירד חליפות וידו של העלם היתה לוחצת מרגע לרגע ביתר עוז את כף ידה של בת לוויתו. עוד רגע – וראש העלם התקרב בלי משים עד לשערות ראש הנערה, ולמגע זה עבר רעד על פני כל עור גופו של העלם, והוא, מבלי לכוון מראש את אשר יגיד, אמר בקול כבוש:

“אננה פבלובנה!”

הנערה כאילו הבינה לדברים שלא נאמרו, ואמרה בקול נבוך:

“נשב בסירה. החום כבד עד למחנק.”

הם ישבו בסירה, ופיינברג, שלקח את המשוט בידו, אמר בקול רועד:

“שכבי את, אננה פבלובנה, על קרקע הסירה, ואני אסתכל בך.”

היא נשמעה לו, ואחרי רגע, כשהיתה כבר הסירה משרכת את דרכה בשאון חרישי ומונוטוני, הוסיף פיינברג ויבקש:

“עצמי את עיניך,”

הנערה נשמעה לו שוב. הסירה התנהלה ליד החוף, בצל העצים המכסיפים, שעמדו עכשיו כקפואים מבלי להניד את עליהם. משטח המים הרחב שבאמצע הנהר הבריק בשקט הזוהר שלפני הסער, והיה דומה לרצועה ארוכה ורחבה של כסף שנקפא בקמטיו, ורק פעם בפעם, כשהיתה השמש מסתתרת מתחת לקרע עב שחור, היו פני הנהר משחירים פתאום מן הקצה אל הקצה, והמשטח הגדול של קמטי המים הזעירים היה מקבל פתאום דמות של רשת-ענקים, שחורה ומפחידה. לדמדומי רגע אלו היתה הדממה נעשית עוד יותר עמוקה וכבושה. ורק קול הקוקיה, שלא נשתתקה בשעת הצהרים זו, היה צף מן היער ועולה יחידי על פני המים. פיינברג הניח את המשוט מידו, הסירה התלבטה רגעים אחדים בין גזעי העצים המרוסקים, שראשיהם הציצו מתחת למים, ונתקעה לסוף בין שני גזעים מסתעפים, שלא נתנו לה, לסירה, לזוז ממקומה. פיינברג, שנעשה פנוי מעבודת המשוט, נעץ את עיניו מתוך תאוות נפש כבושה בדמות הנערה, שעיניה היו עדיין עצומות ושמכל יצורי גוה, שהסתמנו מתחת לארג השמלה הדק, כאילו נסתלקה ברגע זה תמצית החיים, המאחדת אותם לגוף אחד, והם נשארו חיים בכל זאת כל אחד לבדו, יצורי הבשר הריחניים, הרועדים כל אחד לבדו ברטט לא נראה של שכרון ותרדמת-תאוה מסותרת. עבר רגע אחרי רגע, ולאט לאט התכווץ העלם בקצה הסירה, עיניו סיירו את הגוויה הנאלמה, משערות הזהב, שהתנפנפו חרש ברוח, עד קצה הנעל הדק, שהיה נח על ההגה, וכעין רגש של רוך ועצבון גם יחד התחיל רוחש בלבו. נדמה היה לו ברגע זה, כי צנום גו הוא ורפה כוח לעומת הגוויה הנחמדה של הנערה. “היא,” עבר הרהור בלבו, “ועיני המיטיבות לראות רואות את זה –היא בת חמודות, עדינת לב וענוגת-גו, ואני לא נחלתי מאבותי אלא יצר מתגרה, מהיר גפים, הנושאות אותו מחמדת חיים אחת אל השניה, ושיפול, בערוב יום נעורי, מת למחצה ועייף כנפים, כפרפר בן-יומו הגווע עם בוא השמש, ובכנפי יצר נעורי הקל והחלש לא יהיה אצור, בשעה אשר יגוע, רק מעט מאבק הדבש אשר על פרחי החיים.” אבל את הרהורו זה לא השהה פיינברג בלבו, והתחיל שוב לעבוד במשוט, כשהוא מוליך את הספינה במהירות יתרה. פתאום גחן העלם, מבלי שהפסיק את עבודת המשוט ומבלי שהתכוון לזה מתחילה, ונשק את קצה הנעל של הנערה.

הנערה פקחה את עיניה, הביטה רגע ממושך לתוך עיני העלם, ומבלי דבר דבר הושיטה לו את ידה. פיינברג אחז את היד המושטה אליו, והנערה התרוממה ממקומה, העבירה את כף ידה על פני שערותיה שנפרעו משכיבה, ומבלי לסדר אותן תמכה את ראשה בשתי ידיה, נעצה את עיניה בקרקע הסירה והחרישה. פיינברג עסק גם הוא בדממה בעבודת המשוט, ורק לבבו היה הולם ודובב: “החידה מתקרבת, החידה מתקרבת.” פתאום הרימה הנערה את ראשה והתחילה לשיר. היא שרה רומנס מלנכולי ומתוק:

МнҌ блаженства СЪ тобой

Не дадутЪ, не дадутЪ,

А тебя СЪ красотой

ПроддутЪ, проадутЪ.

קולה החזק והעמוק של הנערה נישא יחידי על פני המים, שענני הסער שנתלכדו כבר במרום השרו עליהם צבע עופרת, ופיינברג, שהקשיב מתוך נשימה עצורה לשירת הנערה, היה כולו תפוש תמהון לב וכליון נפש. נדמה היה לו, כי אותה הנערה הרכה, העדינה, העתידה למסירת נפש של אהבה, דמות זו, שהתרגל אליה במשך הימים האחרונים, נגוזה פתאום, ובמקומה הופיעה לעיניו בת אוקראינה, אמיצה ופראית, סתומת רגש וצמאה לאהבה, שכורת-נעורים וכבושה בתוך נפשה. ופתאום נתנדפו גם מלב העלם כל פרורי ההרגשה הזעירים, המתלבטים ומסובכים זה בזה, וגל אחד שטף את כל נפשו – איזו תאות נפש עוורת, סתומה ואמיצה תקפה אותו והוא, בהרתיחו ביתר עוז במשוט את המים הכבדים והאפורים, היה גוחן חליפות מדי סובבו את המשוט בתוך בליל מי העופרת, ובכל פעם היה נדמה, כי גופו הגמיש מתכונן להתקרב בקפיצה אל הנערה פרועת-השערות, המשוררת מתחת לענני העופרת. וככה נישאו שניהם הלאה הלאה, אל הטחנה, שהתחילה מסתמנת מרחוק, שניהם דוממים ותפושי געגועים עזים וקודרים.

הרוח לא התרומם עדיין, הדממה הקודרת גדלה שבעתים, ורק המים התחילו פתאום לרתוח ולהעלות גלים, שהיו שוקעים ועולים, כשהם קודרים וכבדים ונבדלים כל אחד בפני עצמו. הרעם הראשון התגלגל כשקרבה הסירה אל הטחנה, ופיינברג עזר בדממה לנערה לצאת מן הסירה, ומבלי להביט אליה אמר בקול נמוך וכבוש:

“היכנסי את פנימה, אננה פבלובנה, הנה גשם יורד כבר. אני אקשור פה לבדי את הסירה אל הקורה.”

הנערה נשמעה לו מבלי דבר דבר. הוא נשאר לבדו, ובתוך שטף הגשם, שהתחיל פתאום לרדת בחזקה, היה העלם עומד בתוך הסירה, כשהמשוט בידו ועיניו הקודרות, הפתוחות לרווחה מביטות במבט קפוא לתוך רשת הגשם. לבו הלם בחזקה ומתוך הכרה לא ברורה, כי שם, בטחנה האפלה, הולך ומתרחש ברגע זה איזה דבר-גורל עוור, שהוא ישתעבד אליו בעל כרחו – מסר העלם את נפשו למאוויים כבדים וקודרים. הוא לא הרגיש בגשם, שהטיב אותו כבר עד כף רגלו, הלמות לבו הלכה וחזקה, גל אור לבן עוור את עיניו וקול רעם מתפוצץ הממהו, ואולם הוא נקפא שוב במקומו, מבטו נצמד אל בליל המים הרותח והמעלה קצף מתחת לזרם הגשם, ושפתיו היו פתוחות, כמבקשות נשיקה. פתאום רעד העלם בכל גופו ונעקר ממקומו. הוא נכנס בצעדי חרש לתוך הטחנה, מבלי שהבחין ברגע הראשון, בגלל חצי האפלה שבתוך בנין העץ הרעוע, במקום שנצבה שם הנערה. הוא עצר מלכת והפנה את ראשו כמבקש הנה והנה. פתאום החריד אותו קול רך, חרישי וכבוש:

“אני פה, בוריס סולומונוביץ.”

הוא הפנה את ראשו לעבר הקול והבחין בנערה, שעמדה בפינה חבויה, נשענת אל אחד הקירות. בצעדי חרש נגש אליה ונתיצב לנגדה, כשהוא מחריש ומכוון בחצי האפלה את עיניו לנגד עיניה; רגע קצר עמדו שניהם דוממים ומביטים זה בעיני זו. בחוץ תופפו זרמי הגשם, פעם בפעם הוארה האפלה באור הברק הלבן והמהיר, הבנין הרעוע וההרוס למחצה רעד על גגו וכתליו לשאון הרעמים המתפוצצים, והם, העלם והנערה, התלכדו זו לזו, מבלי דבר דבר ומבלי נשק איש לאחיו. רק אחר כך, כשהיו שטוחים על קרקע הטחנה וגו הנערה רעד בתוך זרועות העלם, נשמע מתוך שאון הגשם קול כבוש וחרישי:

“אתה הנך גורלי. אני ידעתי את זה כשראיתיך בפעם הראשונה.”

בחוץ תופפו זרמי הגשם ומתחת לרצפת הטחנה, שהיתה זרועה סדקים מרוב ימים, רתחו המים והעלו קצף לבן.

 

ז

שלהבת הנר שעל שולחן המרפסת לא התנועעה כמעט באוויר השוקט שלאחרי הסער, שהיה מבושם בריח המשכר של ציצי הדובדבנים, אלו הציצים הלבנים, שהרוח היה משיב אותם מגן הפירות הגדור שמאחורי הבית והיה נושא את אבקם הצחור עד למדרגות המרפסת. רשת הכסף של אור הירח היתה פרושה על פני גינת הירק שלפני הבית, מעל הערוגות התנדפה רטיבות הגשם, שחדל רק לפנות ערב, וגלגולי-הקול של הזמיר, שהגיעו מן הגן, נשמעו על המרפסת מפורדים ומצוחצחים בערב רטוב זה של מאי. סעודת הערב, שעברה הפעם מתוך דממה לא רגילה, באה כמעט לידי גמר, והנערה, ששימשה בעצמה את הגברים, מבלי להעזר במשרתת – נשענה אל גדר המרפסת וכתפיה, העטופות במטפחת חורף עבה, רעדו מרגע לרגע. הדוקטור, הסתכל חליפות בפני גיסתו, התרומם פתאום ממקומו ויגש אל הנערה.

“מה זה, אננה, הקר לך?”

“אין דבר, יקירי,” השיבה הנערה בצחוק קל על שפתיה, “רק בבקשה: אל תשחק אחרי הארוחה, הערב כה נחמד ואני רוצה לטייל.”

פיינברג כיוון את הרהוריו למלה “יקירי,” שיצאה מפי הנערה, ונדמה היה לו, כי איזה עצב לא-ייאמר נתבטא במלה הרכה הזאת, שהיתה שלוחה אליו, ולא לבן שיחתה של הנערה. הוא התרומם ויעמוד לא רחוק מן הנערה. עיניו נפנו לרגע לחלל הערב הנאלם והרועד בנוגה הירח ולבו נתכווץ מתוך מצוקה של רוגז. ברור היה לו, כי הנערה מתכוונת לצאת אתו לטיול-לילה של יחוד, ואולם הדוקטור, המשתכר בשחוק השחמט, האם לא יעצרהו גם הערב על המרפסת? פיינברג הבחין בעצמו ברוגז האצור בדברי-הקריאה, שיצאו פתאום מפיו:

“לא כדאי בערב כזה לשחק בשחמט!”

הוא התחרט תיכף על דבריו, ורגע הדממה, ששרר אחר כך, נדמה היה לו כאות אי-רצון מצד הדוקטור, ואולי גם מצד הנערה, מצד כל האנשים המפונקים האלה, שעמדו בוודאי ברגע זה על אופן דיבורו המוזר והמתגרה של העלם הזר וקשה-הלב. ואולם הדוקטור אמר פתאום:

“אני אשב עם ניקולאי בבית, אני עייף קצת, ואת לכי לך עם בוריס סולומונוביץ.”

“בוריס סולומונוביץ,” הפנתה הנערה את ראשה אל העלם, כשכתפיה עוד רועדות והצחוק עדיין על שפתיה, “התלך אתי?”

גל של כאב ומתיקות שטף את לב העלם. כמה רחוקים האנשים האלה מחשדיו הפעוטים! הוא יכול רק להפליט מלים בודדות:

“טוב, נלך.”

“אם כן יחכה לי, אני רק אכנס הביתה לרגע,” אמרה הנערה. ואולם היא לא משה ממקומה ותעמוד רגע כמאובנת מתחת למטפחת החורף והצחוק הקל נראה כקפוא על שפתיה. ואולם לסוף הנעראה ממקומה ותעזוב את המרפסת.

הגברים נשארו דוממים עד שוב הנערה, ואולם כשירדו כבר פיינברג עם בת-לוויתו מעל המדרגות, צעד הדוקטור צעדים אחדים אחריהם ויקרא:

“אבל זכרו נא, רבותי, בליל אביב זה יגרום לכם הירח רק שיחת-אהבים!”

הם היו כבר בגינה. הנערה צדה באפלה את כף ידו של העלם, ותלחש לו:

“מה נחמד הוא, איבן ניקולאיביץ שלנו!”

פיינברג לחץ גם הוא את כף ידה של הנערה, ויען לה חרש:

“אני אוהב גם אותו כמו שאני אוהב אותך, אניא!”

צעדים אחדים צעדו שניהם שלובי יד ומחרישים, ושניהם, מבלי שהותנה ביניהם, שמו את פניהם לגן העצים שמעבר הבית השני. הם עברו את שדרת עצי הדובדבנים שבקצה התרוממה אֵלה עתיקה ועבותה. שמה, מתחת לעץ העתיק הזה, עמד שרוי באפלת-הצל ספסל-עץ נמוך ועתיק ימים גם הוא, ספסל רב מסורת וזכרונות, שהיה מכוסה כולו בפיתוחי שמות וראשי-תיבות מטושטשים מרוב ימים. שני המטיילים ישבו על הספסל הזה, שגזע העץ שימש לו כמשענת, ושהו רגעים אחדים תפוסי יגון קל, ורק קצות אצבעותיה של הנערה לטפו למחצה בלי דעת את קצה כף ידו של העלם. פיינברג השיב גם הוא לבת לוויתו ליטוף של חיבה קל כזה, והודה באותו רגע בפני עצמו, כי הרגשת-לבו מצטרפת לגירוי של עצבון. לפני אילו רגעים, בהתכוננו לצאת לטיול היחוד עם הנערה, חזה לו בדמיונו נשיקות בלי דברים, בצל העץ הראשון אשר יאפיל עליהם בדרך טיולם, נשיקות שיש בהן מאש העלומים המתלקחת בפעם הראשונה, וגם ממסירות-התום של נפש האשה, העוצמת מתוך כליון לב את עיניה, הצוחקות ודומעות כאחד, ונשענת אל כתף מאהבה – – והנה הוא עם הנערה, בת הנכר הזאת, אשר השליטה אותו על גורלה בשעת הסער האיומה והנפלאה, על הספסל שכולו נקוד בשמות נאהבים נשכחים, תחת האלה הנאלמה, שצילה מרווה בלחשי אהבה ואשר רוחות הנאהבים ממשפחת הנערה מרחפים עתה בין עפאיה לאור הירח, והנה הם יושבים שניהם דוממים, תפושי יגון ומסורים לליטוף אצבעות – האם לא בו האשם, בעלם היהודי, אשר און לו רק לגירוי אהבה הראשון? ולאט לאט נלווה בנפשו של פיינברג לגירוי הרהורים הזה גם קסם הלילה, ליל אביב שלאחרי הגשם, חרישי וחיוור. מצב נפשו נעשה מרגע לרגע יותר נבוך, כמעט חולני; צירופי זכרונות מבית אביו ומסביבות-יהודים עלובות תעו בנפשו. הוא הרגיש, כי עליו להציל ברגע זה את נפשו מהשפעת העולם המסכן והקנא, שארב לו ומצא אותו גם פה, כשהוא יושב לאור הירח מתחת לאלה עתיקה עם בת אוקראינה האוהבת אותו. ואולם שפתיו כמו עבשו, והוא הוסיף ושתק, כאילו היה ירא פן יהיה ריחו של העולם המנודה ההוא נודף מן המלה הראשונה אשר יגיד לאניא.

“בוריס,” אמרה הנערה חרש, ליל האהבה הראשון לנו עתה – קחני לתוך זרועותיך. אני רק חפצה להיות אתך, אינני חושבת כלום."

היא נשענה בראשה לכתפו, ופיינברג, מדי העבירו ביד העברה ראשונה על שערותיה, לחש על אזנה:

“חכי רגע, זה עוד מעט יעבור.”

ואולם כרגע הוסיף בקול שנשתנה, בקול עמוק וקשה:

“אני כבר שלך, אניא.”

הוא הקיף את גזרת הנערה בשתי ידיו, ושניהם נשתתקו מתוך נשיקה ראשונה קלה, עדינה וממושכת. ולאט לאט נלחצו שפתיהם יותר אלו אל אלו, הגוויות התלכדו, ושני הלבבות, שכאילו חדלה הלמותם, נאלמו האחד מול השני. הנה נסגרו גם העינים והנשיקה עוד נמשכת, שפתי הנערה הרכות נחות בתוך מסגרת השפתים האמיצות של העלם, היונק את הפה שנתמסר לו מתוך צמאון לא נשבר, וידיו לוחצות ביתר עוז את היצור הרך והנאלם, שכאילו לא מילא עוד את כל קרביו במיץ החיים החדשים, הזרים והנפלאים. ואחר כך, כאדם ציחה-שרב ששבר את צמאונו במים חיים, השמיט פיינברג את שפתי הנערה מבין שפתיו, ומפיו התמלטה כעין קריאה פראית, קריאת נצחון:

“אל תיראי, אניא!”

הנערה, שראשה היה נשען עדיין אל כתף העלם, צדה את שתי ידיו, ושפתיה, הרטובות עוד מנשיקות האהבה, לחשו על אזנו:

“הן אתה תישאר אתי לעולם, אתי פה –”

היא נאלמה רגע לעתרת רגשותיה. והוסיפה בלחש:

"אחי והוא, איבן ניקולאיביץ, אוהבים אותך. הוא יהיה לך לאח. הוא נחמד, אבל רפה כוח הוא, ואתה תהיה תמיד אמיץ ועליז. הכל אולי ישתנה אצלנו בגללך.

נשימת הנערה להטה את לחי העלם, שישב עצום עינים ושקוע בהזיה כבדה ולוהטת. נדמה היה לו, כי איזה דבר-גורל קשה מתרחש ברגע זה, ועוד מעט וייגמר הכל, והוא יישאר איש חדש, דומם, ריק ויגע. והנערה לחשה בקול רך ויגע קצת שלאחר סערת נפש:

“ואולי – אתה יודע – אני הייתי רוצה שתאמין אמונה רבה באלהי אבותיך. בוריס, הן גם אז היית מביא לי לקרבן את האלהים בעצמו – –”

היא השפילה את קולה עוד יותר:

“הן את אבותיך אתה אוהב, בוריס?”

הוא התרומם בחפזה ובלב הולם ממקומו, במוחו רעמו בלי הרף המלים: “איש אין-אונים.” ואולם מבין שפתיו התמלטו הדברים הקרים:

“נתהלך קצת, אניא.”

הם התהלכו שלובי זרוע הלוך ושוב על פני השדרה.

“אניא”, התמלט פתאום מפי העלם כמעט שלא במתכוון, “לכי את אחרי!”

הנערה, שכאילו לא הבינה ברגע הראשון את הדברים האלה, לא ענתה כלום, ורק זרועה נשמטה מאליה מתחת זרוע העלם.

“בואי אתי,” הוסיף העלם בלחש ויחבק בידו את גזרת הנערה, “את הן רק נערה רכה ואוהבת אותי, תחיי באהבתך, ואני – מה יעלה בידי אם אני אחליף את עולמי?”

רגעים אחדים הוסיפו שניהם להתהלך בדממה, והנה נשמטה הנערה שוב מבין זרועות העלם ותישען אל אחד העצים. כל גופה רעד רעידות קצרות ותכופות.

“מה זה, אניא?” שאל העלם בקול רך.

“הנה אתה רוצה, אתה רוצה,” מלמלה הנערה כשהיא רועדת ולוחצת בחזקה את יד העלם, “הוי, אלי! –”

ופתאום הגישה הנערה את פניה לפני העלם, והוסיפה בלחש כמעט לא נשמע:

,הנה היא באה כבר, האגדה של הטחנה. אתה זוכר? עכשיו אתה רוצה להוריד אותי אתך אל המצולה".

העלם התהלך רגע הנה והנה לפני הנערה, ואמר בקול כמתחנן:

“אניא, אבל אני רק אמרתי – –”

“אתה אמרת, אמרת,” חזרה הנערה כמו בפני עצמה על הדברים ותספוק את כפיה מתוך כאב נואש, “אבל איך יכולת, איך יכולת! הוי, אלי!”

היא נעקרה פתאום ממקומה, הקיפה את צוואר העלם בשתי ידיה, ותתיפח:

“אל תמשכני אחריך, בוריא, אל תמשכני! כולם אוהבים אותי פה, ואני רוצה להיות פה עמדך, אני אוהבת אותך!”

הוא נשק את עיניה הדומעות, ושפתיו, שהרגיש עליהן את טעם הנשיקה המלוחה, המיואשת, לחשו:

“תני לי לנסוע ליום או ליומים אל העיר, ואני אשוב אליך – וזה לא יהיה עוד, לא יהיה!”

הנערה לא דיברה יותר כלום והוסיפה להתיפח על חזה העלם, שניהל אותה לאט לאט לעבר הבית

 

ח

גם בבוקר זה, כמו בכל שלושת הימים שעברו מיום שובו מן ה“חוּטוֹר”, היה פיינברג שוהה על הספה שבחדרו והיה הוזה. באור היום הבהיר היתה עכשיו מרחפת לפניו רצועה ארוכה, ריקה ומאובקה, וזאת היתה דרך חייו העתידים. לעתים רק היה קם בזכרונו מה שעבר עליו בימים המעטים האלה, לבו היה נלחץ לרגע מתוך כאב מתוק, ואולם כרגע היה הוא בעצמו חוזר ומשליט על נפשו רגש הבחילה. לזה אין כבר תקנה. הוא היה מה שהיה – עלם יהודי ממשפחה מסכנה, נלעגת-שפה ועלובת חיים. ואולם הוא חונן בתלתלי ערמון ובשפתים מדברות גדולות. האם לא היה הוא בחיר-חיים? והנה הקרה הגורל לפניו את סגולותיו, והוא, העלם היהודי כבד הלב והמתחכם, עמד לפני הסגולות האלה וצחוקו הדל, צחוק העבד אשר איננו מאמין באשרו, על שפתיו! זה רק שלושת ימים עברו מן הלילה אשר התיפחה בת-הנכר העדינה, האצילה והאוהבת, על חזהו, ואולם האומנם אפשר לתקן את המעוּוָת? רק פעם אחת נפתחים שערי חיים חדשים. והנכנס בהם נכנס בראש מורם ובצעדי און, מבלי לעמוד בדרכו.

ואולם בחדרו, שעל חלונותיו היו מאפילות האֵלוֹת העתיקות, היה פיינברג מתכווץ על הספה מתוך רגש של ריחוק ושכחון, ובאוויר פינתו, שהיה חבוי שם בכל בוקר שעה אחרי שעה, היתה כעין ערפל מרחפת על גבו איזו הכרה לא ברורה, כי כל זה הן יעבור, רגש הכאב יסתלק מן הלב, ומשחק הגורל הפלאי ישאר לזכרון ולתנחומי-חיים.

הוא שהה גם בבוקר זה על הספּה ליד החלון, שענפי עץ עבותים חצצו בינו ובין אור היום, ופתאום התנער מחצי התרדמה, שהיה שקוע בה, אלא שלא התרומם ממקומו, כיון שהיה בטוח כי אנטון הוא הדופק על הדלת. אחרי רגע נפתחה הדלת ובפתח הופיע הדוקטור לבוב.

פיינברג התרומם בחפזה ממקומו, ומפיו התמלטה הקריאה:

“האדון לבוב!”

הדוקטור פסע פסיעות לתוך החדר, ועל שפתיו הופיעה בת-צחוק של נדיבות. ולמראה צחוק זה השרה גם פיינברג על עצמו את רגש האחוה ביחס אל האיש הזה, הרגש שנסתלק ממנו בימים האחרונים, ואמר מתוך לחץ לב:

“איבן ניקולאיביץ, הנה מצאת אותי!”

הדוקטור, לאחר שישב בקצה הספה, אמר:

“ואתה, בוריס סולומונוביץ, רואה אני אותך שוכב והוזה במאורת-הדוב שלך?”

“כפי שאתה רואה, איבן ניקולאיביץ. בבקרים אני מתבודד. אחרי הצהרים עבודה.”

“אחרי ה’חוּטוֹר' שלנו אתה זקוק להתבודדות,” הצטחק הדוקטור, ואחר ששתק רגע הוסיף:

“אתה משתעמם קצת, בוריס סולומונוביץ? הלא כן?”

פיינברג, שלא היה בטוח בכוונה הצפונה בדברי הדוקטור, היה תוהה ומחכה לגילוי של דבר מה. ופתאום, מבלי להתכוון לזה מתחילה, גחן אל הדוקטור ושאל בקול שנשתנה:

“ואננה פבלובנה –מה שלומה?”

הדוקטור לא ענה תיכף. ואחרי רגע, לאחר שנסתלקה בת הצחוק מעל שפתיו, ענה:

“היא משתעממת. היא מתגעגעת עליך.”

עיני העלם נצמדו לעיני הדוקטור, ורגע ארוך הביטו שני האנשים האלה איש לתוך עיני אחיו, מבלי הניד עפעף ומבלי דבר דבר. הדוקטור נבוך ראשונה, הסיר עיניו הצדה ואמר:

“וגם אני הייתי משתעמם שם בלעדיך. על פי דרכי אני הייתי משתעמם.”

פיינברג כיוון שוב את הרהוריו לרמז הצפון בדברי הדוקטור האחרונים. הגלוי הוא הדבר, אשר עבר בינו ובין הנערה, לפני האיש הזה?

“ואני חשבתי, כי אתם שכחתם כבר אותי,” הגיד פיינברג את הדברים שנוהגים להגיד במקרים כאלה, ואולם קולו נשמע לו לעצמו נמוך יותר מן הרגיל ורועד קצת.

רגע אחד שררה דממה, ופתאום אמר הדוקטור:

“שמע בקולי, בוריס סולומונוביץ: חבוש את חפציך וסע אתי אל ה’חוּטוֹר'.”

לבו של פיינברג כאילו חדל לרגע מדפוק, ואולם פתאום תקף אותו חפץ עז להביא כרגע לידי גילוי את הדבר, שהשיחה, המתנהלת בינו ובין הדוקטור, נוגעת ואינה נוגעת בו. הוא קרא:

“איבן ניקולאיביץ, לו ידעת עד כמה אני נבוך בימים האלה! הייתי נוסע אתך אלמלא, אלמלא – –”

הוא התרומם ממקומו והתחיל צועד הנה והנה לפני הדוקטור. ללבו של פיינברג רווח עכשיו, אחרי ההתחלה הקצרה של וידוי-נפשו, ובהתהלכו הנה והנה בצעדים מהירים וכל דמותו מביעה התעוררות לא רגילה, היה רק צורך אחד תובע בלבו – לדבר ולתת צורה יפה לגילויי לבו.

הדוקטור הסתכל בו רגע אחד בצחוק של עצב, ואחרי כן אמר:

“חביבי, בוריס סולומונוביץ, לא כדאי… האם זה הכל כל כך מסובך? לא צריך להתיאש – הן אתה בחור כל כך עליז, אינך דומה אלי – –”

דברי הדוקטור האחרונים הוכיחו לפיינברג, כי סוד אהבתו גלוי הוא לפני האיש הרך הזה, שהראה לו, לפיינברג, בימי ביקורו ב“חוּטוֹר” אותות של קרבת-רעים. העלם, שהוסיף להתהלך הנה והנה, לא יכול להבליג על סערת רוחו, ויקרא:

“איבן ניקולאיביץ, אני אינני כדאי לכל זה. קללת אבותי רובצת על נפשי –”

הדוקטור תפס את יד העלם, מדי עבור הלז לפניו, והושיב את העלם על הספה. אחרי רגע של דממה התחיל לדבר, וקולו היה הפעם יותר חזק וצלול:

“תן לי לדבר, בוריס סולומונוביץ, אל תפריעני. רואה אני אותך נבוך, דבר מה מעיק על לבך, אבל כל זה לא יהי שוה כלום, אם נשתחרר ממשפטים קדומים… אתה, למשל, אל תכחיש את זה, אני בטוח, כי הדבר הוא כן – מסרב אתה לשבת בקרבנו, משום שאתה חושד בנו… חכה, אל תפריעני. אתה אדם גא, כן הדבר, ואינך רוצה להיות אח לאנשים שיש להם ביחס אליך – נו, נגיד: משפטים קדומים. אבל שמע, מה שאני אגיד לך. אתה יהודי. אני, למשל, לא פגעתי מעולם בכבוד יהודים, אבל אני רוצה שיהיה הדבר ברור בינינו – הנני בן לעם הרוסים. האנשים הרוסים, דע לך, מן האיכר עד האציל, הם כולם ילדי האדמה, ורגש טבעי הוא אצלם להביט בחשד על איש סתם, על איש אינו בן לאדמה, בן למולדת. הנה אתה, אתה יקרת לי, ובכל זאת יש בלבי רגש טבעי, האומר לי: הנה האיש הזה הוא בוריס סולומונוביץ, יפה תואר הוא, נבון לב וישר, אבל הוא סתם אדם בוריס סולומונוביץ, לא יותר. הנה הוא סוד הרגש הדוחה, שאנחנו, הרוסים, מרגישים ביחס אל היהודים. אבל אני אמרתי לך את זה בשביל שתדע, שזה – הכל. הן עכשיו אתה בשבילנו לא אדם סתם, בוריס סולומונוביץ – –”

פיינברג הקשיב בדממה לדברי הדוקטור, ראשו היה מורד ובמוחו תעה ערפל. רק שתי מלים בודדות מדברי הדוקטור – “אתה הגא” הבהיקו בתוך הערפל הכבד הזה, ועיני רוחו של העלם נהו אחריהן. ולאט לאט התרחבו שתי המלים המזהירות האלה וימלאו את כל נפשו של פיינברג. הוא התרומם ממקומו ויעמוד לפני הדוקטור, כשעיניו מביטות בזה בצחוק קל של לעג.

“איבן ניקולאיביץ,” התחיל פיינברג, ודבריו יצאו מתונים וקשים מפיו, “אתה דברת כל העת על אודותיך. ואני?”

הדוקטור נענע בראשו וצחוק הנדיבות הופיע על שפתיו.

“חדל לך מפקפוקים, בוריס סולומונוביץ. האם לא הספקת להכיר אותנו?”

כעין רגש של רוגז התחיל לפעפע בלב העלם. הוא הפליט בקול נמוך:

“בין אותי למצער, איבן ניקולאיביץ. אני חפצתי להגיד: אולי צריך גם אני להשתחרר ממשפטים קדומים.”

“כיצד?” שאל הדוקטור. הצחוק נסתלק מעל שפתיו ופניו הביעו כעין התאמצות של כאב.

“אחת משתי אלה,” התחיל פיינברג, “או שאני, כמו שאתה אמרת מקודם, איש סתם, הנכון ללכת לכל אשר ישאהו הגורל, לכל מקום אשר ירמוז לו משם ברק-אושר, ואז הן לא כדאי הדבר להשתחרר בשביל איש כזה ממשפטים קדומים. ואולם אם גם אני אינני איש סתם, אם גם אני, בוריס סולומונוביץ, מתיחס לאיזו מולדת, לאיזה עולם, יהי העולם הזה עולם המחשבה, העולם של אצילות הרוח או עולם העדינות, אשר יתכונן בין האנשים, אבל אני איש מסוים, הקשור לעולמו, האם ברגע אחד ישתחרר איש כזה מן המשפט הקדום, המפתה אותו לקחת את האיש הנלוה אליו – נגיד, את האשה האוהבת אותו – ולפנות את ערפו אל העולם הזר – –”

פיינברג התכונן עוד להאריך בדברים, ואולם פתאום הבחין בפניו של הדוקטור, שנעשו פתאום לאים וקפואים. הוא הסב את פניו הצדה ויעמוד רגע אחד דומם וזועף. קולו של הדוקטור, שפנה אליו בדברים, הגיע אליו כמו מרחוק.

“אני לא הבינותי אותך ולא אבין אותך לעולם, בוריס סולומונוביץ,” אמר הדוקטור ויתרומם ממקומו. “אני הולך עכשיו.”

הוא החריש רגע, ואחרי כך הוסיף בקול יותר נמוך:

“הנה לך מכתב מאננה פבלובנה. אפשר שתחכם כשתקרא אותו.”

פיינברג, שהפנה את עצמו לקבל את המכתב מיד הדוקטור, הבחין שוב על שפתיו של הלז את בת הצחוק המפיקה נדיבות וטוב לב.

אחרי צאת הדוקטור נגש פיינברג אל החלון ויקרע בידים רועדות את המעטפה מעל המכתב

 

ט

פיינברג, מי שהיה סטודנט ועכשיו מנהל חשבונות ראשי בבית חרושת לשעונים בוורשה, ירד לפנות ערב מן המדרגות הצרות והמאובקות של הבית אשר עבד שם, ויעמוד בשער. מסביב המה הכל על פני משטח האבנים, וחלל האויר, מן המרצפת עד ראשי הבתים הגבוהים, האפיל כבר בדמדומי הערב, ורק מלמעלה, מעל לבתים האמוצים והכתומים, היתה פרושה עדיין שמלת האור השקופה של ערב האביב הכחול, ובהרות עננים דקים, ורודים וחיוורים, הבהיקו על פני כיפת התכלת הענוגה, שכעין עצב לא מובן, עצב של תמהון, היה שופע ממנה ומחלחל לתוך צנור האבנים הצר של הרחוב. פיינברג הוסיף לעמוד במבוא השער, כשהוא מסתכל בערבובית הרחוב בעינים קוצפות ותמהות, וקצה הברזל של מקלו מנקש בלי הרף באספלט של המדרכה. לסוּף, אחרי עמידה ממושכה, נעקר האיש הצעיר ממקומו והתחיל בצעדים מהירים עובר את הרחוב, כששפתיו רוחשות מתוך קצף כבוש:

“החיים של היהודים האלה! לעזאזל!”

הוא הרחיב עוד יותר את צעדיו, כאילו רצה לערות דרך הליכה מהירה זו את כעסו האצור, שלא ניתן להיגלות ושהיה מחלחל בקרבו זה חמש שנים. נדמה היה, כי אותו הרגש של אי-רצון ובחילה, שפיינברג נשא בקרבו במשך כל השנים האלה, ושגילויו היה יכול לעורר אצל אחרים רק לעג ותמהון, נתגלה פתאום בכל עוזו בנפשו, בערב הענוג הזה של אביב, בשער הבית הכתום והמאובק, בתוך המולת הערבוביה שברחוב-המסחר. ונתון כולו לרגש הבחילה, שתקף אותו, לא כיוון פיינברג את מהלכו לגן או לבית קפה, כדרכו בכל ערב בצאתו מן הקונטורה; הוא מיהר עכשיו הביתה, בעברו דרך הרחובות הרועשים והמלאים אנשים, בערב האביב הנחמד הזה, יותר מן הרגיל, ולרגש הבחילה שבנפשו נצטרפה עוד הרגשה של בדידות מוחלטת. רחוב אחרי רחוב עבר פיינברג, מבלי להסתכל בפני נשים ומבלי לישר את קומתו הכפופה קצת. רגש הכעס, שבתחילת צאתו מן הקוּנטורה הליט את עיניו כמו בערפל, התחיל עכשיו מעיק על לבו כמעמסה כבדה, והלב הכואב והנלחץ התחיל פתאום לערות זכרונותיו המדאיבים. פיינברג נזכר בקיץ ההוא שלפני חמש שנים, עת שיצא מן העיירה שבאוקראינה, הוא זכר גם את מצב נפשו בימים האלה, את החיבה המסותרת, שתחילה מתרקמת בלבבו ביחס אל העולם הזר, שהוא עזב אותו על פי חפץ לבו, הודות לאיזה קפּריז של נעורים, ואת רגש הבחילה, שהוא הקנה לעצמו לאט לאט בנוגע למסורת אבותיו ולכל מה שנתרגל1 אליו מילדותו. בוַדאי גרם לזה הרבה גם השינוי לרע שבא בחייו – הוא עזב באמצע הקיץ את העיירה, שהיתה צריכה לשמש לו מקור כסף בשביל הסמסטר של החורף, וגם למקום הוראה אחר לא נסע עוד – הודות למצב נפשו המיוחד שבקיץ ההוא. הוא נסע לבית אבותיו ונתישב שם לירחים אחדים. רגש של אהבה ביחס להוריו לא ידע פיינברג מעולם, ואולם אחרי אותו המאורע שבחייו התחילו מצטרפים לרגש האפּטיה שבלבבו גם תעתועי דמיון מוזרים, שאכלו את נפשו במסתרים. האם כל כך עזים היו געגועיו על הנערה אשר עזב? להפך, כעין מלנכוליה מתוקה היתה תוקפת אותו לזכר שעות-האהבה הקצרות, שעברו עליו ב“חוּטוֹר” באוקראינה. זה היה גורל טרגי ומפואר, שנטל לעצמו מרצונו, אבל לפני עיני רוחו היתה עולה לעתים קרובות דמותו של הדוקטור לבוב, אותו האיש העדין ורחב-הנפש, בן הגזע הבוטח, המאושר והשאנן. והן הוא היה יכול להיות לו לאח, לפיינברג. הגעגועים על האיש הזה השניאו עליו את הסביבה של היהודים, שפיינברג נשתקע בה למרות רצונו, מבלי אשר היה יכול להמשיך את לימודיו בווינה. ולאט לאט התפתחו בנפשו רגשות כמוסים של חיבה לגזע הזר, שהוא, פיינברג, היה יכול, אלמלי רצה, להיצמד אליו. וחמש שנים רצופות עברו עליו בגעגועי-סתר כאלה, נפשו היתה קלועה כל הימים בין רגשות סימפּטיה חבויה, שלא מצאה לה תיקונה, ובין תעתועי נפש של בחילה כבדה, שלא ניתנה להיגלות – כל אלה הרגשות שפרצו פתאום מלבו בערב אביב זה, ליד מבוא השער של בית הקונטורה.

הוא הגיע עד ביתו ולא העלה אור כשנכנס לחדרו, אלא השתטח באפלה על גב מיטתו ומסר את עצמו שוב לזיכרונותיו. רגש הקצף שבלבו נתנדף כבר ובמקומו באה מלנכוליה של אדם התוהה על שגיונות העבר. למה עיקם הוא בעצמו את גורלו? הן לא משום שהיה קשה לו להוציא את עצמו מן הכלל – הוא נטל לעצמו את הטרגיות הזאת משום שהיה אז צעיר וחולם והוא הגיד לנפשו: אני רשאי לקשט את חיי בזכרון נפלא ומיוחד, שאיש לא זכה לכמותו עדיין. ומי יודע – אלמלא המכתב ההוא, שהנערה שלחה אליו ימים אחדים אחרי צאתו מן ה“חוּטוֹר”, לא היה בא אוּלי לידי אותה ההחלטה – לעזוב את הנערה לעולם – ההחלטה שהיתה צריכה לשפר את חייו ושלא הביאה לו לסוף רק מפח נפש וערבוב של געגועים ובחילה. המכתב היה רצוף אהבה כל כך רבה, והוא רימה אותו, דוקא מכתב האהבה היחידי, שהשרה עליו, על פיינברג, את הכרת ערכו הנעלה – הן הוא ראה את עצמו, בשעת קראו את המכתב, כאדם המעלה, כאיש מיוחד ביפעת חייו. הוא זוכר עדיין את בת הצחוק של תוגה ועונג, שליוותה אותו אחרי כן ימים רבים, כשהיה המכתב כבר סגור ומסוגר בארגזו. המכתב הזה! כמה פעמים אחרי כך היה מוציא אותו ממחבואו וקורא בו, הוא נעשה בשבילו לסמל חלום נעורים, לזכרון רוממתו המסותרת. בעת הראשונה היה מרבה לקרוא במכתב, שנתמעך וניטשטש אחר כך מרוב ימים ושימוש, אלא שלאחרי כן היו ההפסקות, שבין קריאה לקריאה, הולכות ונעשות יותר ממושכות, עד שבאה ההפסקה האחרונה, שנמשכה זה כבר יותר מחצי שנה. בכל הימים הרבים האלה לא נגעה ידו בגזרי הנייר הצבעוניים, שנחו בתוך המעטפה הכחולה, מעטפה ענוגה של מכתב-אהבה. כן, הוא חדל כבר לקרוא במכתב ההוא, ואוּלם ריחו של כתב-האהבה נשתמר עדיין, ובכל פעם, כשהיה פיינברג זקוק לבדידות שבחדרו, היה הריח העדין מחלחל מתוך הארגז הסגור והיה מזעזע את עצביו של העלם. למה הוא שומר את המכתב הנושן והקרוע הזה? אלמלא השורות הבלות האלה היה הוא, פיינברג, פורש עכשיו, בערב האביב הזה, לאיזה גן או לבית קפה ולא היה נוטל לעצמו באפלת חדרו את העצבון שאין לו שחר.

הוא התרומם פתאום במהירות ממקומו, הדליק את המנורה והתחיל מחפש אחרי המכתב. בידים רועדות הוציא את גזרי הנייר מתוך המעטפה, אצבעותיו לטפו בלי משים את הגליונות שהצהיבו מרוב זמן, ועיניו השוקקות נצמדו, כמו בפעם האחרונה, אל שורות המכתב הבלות והכתומות. הוא עמד כך לפני המנורה הדולקת כשהמכתב בידו וכשעיניו נוהות אחרי שורה ושורה; ופתאום נראו לו המלים, שהיו כמעט כולן אצורות בזכרונו, כמחודשות ורעננות, והוא, מבלי שהתכוון לזה מקודם, ישב אל השולחן, תמך את ראשו בשתי ידיו והתחיל לקרוא את המכתב מתחילתו. בעינים קמות ופקוחות לרווחה גמר פיינברג את קריאת השורות האחרונות: “האם לא יקרה לך נפשי, אשר מסרתי אותה לך כולה בטחנה העזובה? אם כך הוא הדבר – אז סע לך רחוק, רחוק, לירכתי תבל ושכח אותי. כי לו אהבת אותי, לא היית נותן לי חלף כל מסירות-לבי את חלום התעתועים – לקפוץ אתך אל המצולה.”

מבטו של פיינברג היה צמוד עדיין אל השורות האלה, בעיניו נוצצו דמעות ורגש רך התחיל רוחש בלבו, רגש שלא ידע כמוהו זה כמה. הבחילה לחייו של עכשיו ורגש הגעגועים לעולם הזר – נתנדפו פתאום מלבו, ונשאר רק זכרון האהבה הקצרה והמתוקה, אשר עברה לבלי שוב. על שפתיו כאילו התחיל מחלחל פתאום מיץ הנשיקות של הנערה מאוקראינה, ותשובת-נפש ותאוות-בשר התלכדו ברגע זה בלב העלם לגעגועים עזים ולכליון לב כבד מנשוא. הוא התרומם ממקומו והתחיל מתהלך הנה והנה בחדר, כששפתיו לוחשות:

" – אלמלי, אלמלי – –"

הוא לא ידע בעצמו, אם הוא נקוט בנפשו על אשר עזב את הנערה, שמסרה לו את נפשה, או אם בז הוא לעצמו על אשר לא יכול למשוך את בת הנכר, אשר לבה רחש אליו אהבה. הוא רק הרגיש, כי צר לו, צר עד מות.

הוא נגש אל החצר והוציא את ראשו החוצה, אל החצר המרובעת, הכלואה בין קירות החומה הגבוהה. השעה היתה כבר מאוחרת, לעתים היו רק מנקשים צעדים בודדים על פני מרצפת האבנים, וריח של טחב התרומם מתחתית כלוב האבן, ששררו בו בשעה זו אפלה ודממה. פיינברג הרים את עיניו למעלה אל כיפת התכלת הזרועה כוכבים, ועמד כך שעה ארוכה, כשהוא מסור כולו להוד הלילה שמלמעלה ואל היופי הרחוק מימי נעוריו. ופתאום, מתוך לב מלא יגון וגעגועים, נענע פיינברג בראשו להרהור המוזר שנולד במוחו:

“אני רוצה לנסוע שמה, אני רוצה לראות אותה.”

והחלטה זו חזקה בלבו כשקם, אחרי נדודי שינה, למחרת הלילה ההוא. הוא הקדים להשתמש בשבועיים של חופש, שהיה מקבל בכל קיץ, ויסע.

מתוך העגלה שהעבירה אותו, בדרך אל בית המלון, על פני השוק, הבחין פיינברג בשלט שעל גבי החנות של יעקב אברמוביץ, והוא החליט בפני עצמו, כי אין טוב לפניו מלבקר בראשונה את היהודי החנוני הפיקח הזה, שבודאי ימסור לו, לפיינברג, את כל הידיעות הנחוצות בשבילו. הוא לא השהה את עצמו בבית המלון ויצא מיד ללכת אל חנות הגלנטריה, שהיתה גם היא חביבה עליו לפנים, בימי שבתו בעיירה זו. בדרך, מדי עברו על פני השוק, הסתכל פיינברג בכל אשר מסביב לו, ונדמה היה לו, כי כלום לא נשתנה פה, וכי גם קן-חלומו, אשר עזב לפני חמש שנים, לא נהרס עדיין. ללבבו הוקל פתאום, רגש המועקה של זרות ובדידות נסתלק ממנו גם הוא לאט לאט, ובצעדים מהירים ובטוחים נכנס פיינברג לחנותו של יעקב אברמוביץ.

הוא לא מצא שם איש, רק נער קטן משרת היה מנמנם מאחורי שולחן-המכירה. פיינברג, שהתכוון לחכות לבעל החנות, נשען אל שולחן-המכירה מול הדלת הפתוחה לרווחה אל השוק. רגעים אחדים עברו עליו מתוך עמידה זו. שלוות הזוהר שעל פני המגרש השוק, הדממה האפלולית שבתוך החנות הנמוכה ונחרת הנער, שנרדם שוב, השרו על נפשו איזה רגש כבד של אי-מנוחה ובדידות. והוא, בשביל שלא למסור את עצמו לאפטיה של יאוש, היה חוזר ומהרהר:

“אני רק רוצה לראות אותה, רק רגע!”

ופתאום נשמעו קול צעדים ודברים על פני מרפסת הקרשים שלפני החנות, ואיש ואשה נכנסו פנימה. פיינברג הכיר בסקירה ראשונה את אננה פבלובנה, אף על פי שלראשה היתה חבושה מגבעת של גברת כבוד ופניה, שחן העלומים לא נמחה מעליהם, נעשו יותר עגולים ומלאים. פיינברג נשאר מסומר במקומו, כשחצי גופו כפוץ ונשען אל שולחן-המכירה. דמו הלם ברקותיו ושפתיו יבשו ברגע אחד להרהור החרדה:

“היא תכירני, עוד מעט ותכירני.”

אננה פבלובנה העיפה מסביב את עיניה, כמבקשת את בעל החנות, ואחרי כן פנתה אל פיינברג, מבלי הביט ישר אל פניו:

“האפשר לראות צעצועי ילדים?”

פיינברג, בעינים עצומות למחצה, מלמל בקול צרוד:

“בעל החנות איננו – –”

הוא עצם עוד יותר את עיניו, ומתוך אפלת נפשו עלתה כעין הכרה ערטילאית:

“זהו בעלה, זהו האיש – –”

בן-לוּויתה של אננה פבלובנה, שהיה לבוש בגדי שרד, אמר בקול רווה ועמוק, המצוי אצל פקידים שבערי השדה:

“בואי, אננה פבלובנה, אנחנו ניכנס אחר כך, כשיהיה יעקב אברמוביץ.”

הם יצאו, ופיינברג נשאר במקומו, כשחצי גופו כפוף ונשען אל שולחן-המכירה.


  1. “שנת!רגל” במקור המודפס, צ“ל ”שנתרגל“ – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות