מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אחרית הרופא

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

זכרונות הילדות קשורים תמיד במועדי השנה: בהיותך ילד אתה דומה בהרבה לחית השדה, אתה לובש ופושט צורה עם קיץ וחורף, וכל דבר אשר יבואך בגיל זה יהיה בשבילך כעין דבר בדל, עירום ואנושי. בכל הימים האלה, ימי הילדות, אתה חבוי עדיין עד למעלה מטבורך בחיק הטבע, וכל רגע של הכרה, זה הנעשה ברבות הימים לזכרון, מוציא אותך ממחבואי הזמן כשאתה מכוסה באבקת גידול שנודף ממנה ריח של תקופת שנה. על כן הולכים תמיד הגעגועים על הטבע בד בבד עם זכרונות הילדות, הלך-נפש של אביב או סתיו כרוך תמיד אחרי מאורע חיים של ימי הגידול. אף גם דומה הדבר, כי בכל הימים אשר במחזור השנה אין כימי סוף הקיץ להיעשות רקמה אחת עם חיי הילד; בימים האלה, ימי הכמישה, הולך כל שפע הצומח הלוך וגווע, ורק נפשו של כל השפע הזה תועה ונשארת בעולם בדמות ריח נודף, כמעט מורגש במגע, וריח זה נצמד באין רואים אל יצור האדם הקטן. הוא נכנס באין מעצור אל לב הילד, הער בימים האלה שבעתים, הולך ושופע אל תוך הנפש הצעירה הפותחת בלי דעת את כל מבואותיה, בתקופה זו של גמר גידול, עת הכל, אשר עודנו גדל וצומח, נעשה ער מבלי דעת על מה, נעשה כמעט נבוך עם גלגל החיים המסיים את סיבובו. בחודש אלול הילדים כה גרויים, כל קלים להזיה, נוטים לעצבון וגם למשובה עזה העוברת כל גבול. כזאת היא גם מנת גורלם של ילדי העיירה, בימים אשר הולכים ונובלים שיירי העשבים שבחצר בית המדרש, מצהיבים העלים הדלים של עץ-הדובדבנים יחיד-העיירה, וקול החזן, החוזר על “שלש עשרה מידות,” ממלא את הרחוב תוגה ערבה בלילות הכחולים והקרירים.

בלילה כזה מתחיל אחד מזכרונותי, זכרון מתקופת אלול, המעלה אתו דמות שלמה של חיי-עבר.

השעה כבר אחרי גמר משחק, ואני עדיין סרוח למחצה על פני חול הרחוב, הריק כבר מילדים, ראשי נשען על זרועותי ופני אל מול בית האכסניה הלבן, אשר משם, מקומת הבית השניה, באת לווית הנגינה של משוררי החזן. אנכי רק ילד, ילד-העיירה המקבל עונג מנגינת הפקר זו של חזן אורח, אבל מה מוזרה אותה ההזיה הכבדה האופפת אותי, הכופה אותי לשכב, רק לשכב ולעצום עינים! כאילו חדלתי מהיות רגיל עם עצמי: מדי היפסק הנגינה אינני חותר בחול, אינני מפנה את העינים לימין או לשמאל; אני גם נמנע מהרים את עיני אל הירח, כדרך ילדים שאינם פטורים מהסתכלות חשאית זו אחרי גמר משחק שבכל לילה, אני מביט רק על פני החול אשר למטה, כשכפות ידי סוככות מזה ומזה על עיני היגעות, החפצות כאחת גם בתנומה וגם להיות פקוחות למחצה… מבלי חדול אני הוזה בכבדות, נתון כולי באיזה עולם אטום וצר, לא כדרך ילדים אשר עינים חולמות ושוקקות גם יחד. וככה אני הולך לישון, כשראשי מורד ודבר-מה דומה לחידה נעוץ בין אישוני עיני ובין עפעפי הכבדות, החוצצות, העושות אותי בכפייה למין יצור בדל, מלא רוגז ותעלומה.

בבוקר, כשאני מתעורר, אני נזכר מיד באותו רגש הפרישות של ליל אתמול, ואגב זכרון זה ניטל ממני החשק לקום, לפתוח את העינים. אני שוכב רגעים רבים בלי נוע, נושם כמעט בכבדות ומוליך בסוף את ידי, בכדי לשפשף, כדרך ילדים, את העינים לפני פקיחה של בוקר. והונה נתקלות אצבעותי בגבשושיות של חומר זר, מתפורר, ההולך וניגר במורד פני. מתוך בהלה אני קם ויושב למחצה על המשכב, אני קורע את סגור עיני מבלי יכולת לפתחו, שפתי נעות רגע בלי קול ומשמיעות לבסוף קול בכי של פחד ובושה. אחותי הקטנה, חוה’לי, היא הראשונה לגשת אלי במרוצה; בקפיצה היא מטילה את עצמה למחצה על משכבי, ובעוד רגע ואצבעותיה הקטנות ממשמשות בערבוביה עם אצבעותי בתוך חורי עיני החתומות בחותם של גבשושיות לאין מספר. תוך כדי טיפול אצבעותיה מכריזה חוה’לי אל מול החדר השני, במקום שאמא מפרשת לפני אבא את ממכר השוק של היום:

“שעיה אינו יכול לפתוח את העינים!”

“מה? הגידי – מה? אוי ואבוי!”

זהו קול אמא, הדוהרת במרוצה אל עבר מיטתי, קול אם צורח וזועף גם יחד, בכי לב ראשון של אם יהודית, המעלה בבת אחת את דמות האסון. אנכי מוקף כרגע מכל אנשי הבית, ולקול אמא, האוחזת את ראשי בכוח ומטילה אותו בכפיה על הכר, אני מתחיל גועה לסירוגין בקול בכי לא-רגיל של נער למעלה משתים עשרה, הקורא כבר “אפס דמים” – בחצר העשבים של הוריו, בשעות השקטות שלצהרי שבת, כשכל בני הבית ישנים והזיה חמה מריצה את העינים החולמות והשוקקות על פני הספר בן-הנכר… ואולם מיד גוברת עלי הבושה, ואני מטה אוזן לדברי אבא, זה הדוחה בשעת סכנה ראשונה את האם המבוהלת ומניח את דעת בדברי צווי:

“אין בכך כלום – צריך לשטוף את העינים. היא (מכוון לחוה’לי אחותי) תביא מבית-המרקחת אבקת בּורה”…

“אוי ואבוי!…,” מנסה אמא לחדש קינתה; ואולם אבא משסע אותה בדברי תוכחה עזים, המכוונים כלפי הבחור המוטל בבושת כתנתו הפרומה לעין כל בני הבית:

“בחור למעלה משתים עשרה! בחול הוא צריך לשחק!”

בינתים וכל העומדים על גבי ממשמשים בזה אחר זה בתוך עיני ועוזרים לי להעלות על רגלי את המכנסים. חוה’לי מקבלת מידי אבא מטבע בן שלש פרוטות, אמא סוגרת את אגרופה של חוה’לי, לשם בטחון הכסף, וחוה’לי, טרם לכתה, עומדת רגע כנבוכה:

" איך אגיד?"

“הגידי ביהודית,” עונה לה קול מקרב בני הבית – “בעד שלש פרוטות בּורה.”

אחותי הקטנה יוצאת להחיש לי רפואה, ואנכי מובל הפעם ביד אמא לשם רחיצה של בוקר. אמא משמיעה גניחה עם כל שפך מים שהיא מחלקת לי מתוך ספל הירושה הכבד, העשוי נחושת, ואנכי, אף על פי שאני גחון על גב כלי השופכין מתוך חשיבות של מוכה אלהים, הנני שוכח בכל זאת את עיני הלקויות, כיון שמוחי עסוק לרגע באחד מפלאי העולם של ילדי העיירה, זה בית-המרקחת המהודר, אשר אם תארוב ליד דלתו הפתוחה תשמע לפרקים קול של בן אדם מן הפריצים המדבר בלשון יהודית מוזרה, דומה לשפת הגויים אשר בפי אבא המנקר, כשהוא, אבא שלי, קונה מיד בן-ערלים עגלה טעונה חבילות קש… בין כה ואני מאריך ברחיצה עד כדי להוגיע את אמא, הנפטרת ממני רק מדי שוב חוה’לי אחותי ובפיה הבשורה:

“אמר: צריך להמס כף קטנה בכוס של רותחין…”

“קחי כף קטנה ונגבי אותה היטב!” מזרזת אמא את חוה’לי.

אבא כבר הלך בינתים, ובבית אין כוח שליט אשר יחיש את מעשה האצבעות, השורות פעם בפעם מטלית רכה בתוך מי-הרפואה ומגישות אותה אל עיני; יד באה ומסתלקת, ומתוך ריב ודברים אני עומד וזועף בעין אחת כלפי בני הבית המשמשים אותי בערבוביה. פתאום ואת קול המון הריפוי מכסה קול שעון הקיר, המשמיע כמה דפיקות בזו אחרי זו.

“כמה דפק השעון?!” מתנערת אמא בחרדה, אוי ואבוי, לא נגשתי עדיין לשפות קדרה!"

השאון מסביבי הולך ונמוג, ואמא, טרם שהיא מסתלקת אל המטבח, חרדה להשלים לי בידים את כל סעודת-הבוקר ולהעניק לי אזהרה אחרונה: “אדוני ישמרך משחק היום עם הנערים! הזהר מפני החול כמו מפני אש!” אף על פי כן אני יוצא החוצה, כשאור הבוקר של סוף אלול נראה לי דוקא הפעם כניתן להפקר בשביל כל הנערים שבעולם… אני שוהה רגע בתחום הצל של הבית, בעיני הלקויות אני ממצמץ לתוך חלל העולם ואל מול הרקיע הכחול והמלבב, המעולף פה ושם דוק של עננים, דק מן הדק, ובפעם הראשונה בחיי אני מרגיש את מתק העולם הנעלם, המעורר כליון-נפש, אותו הטוב שבחיים שגם לילד ניתן לתפוס אותו רק בשעה שהחושים בטלים מליהנות ממנו… סוף סוף אני נעקר ממקומי, מבלי הרהיב את לבי להרחיק לכת לשם חיפוש חברים. אני הולך וצועד עקלקלות, כשידי האחת סוככת על גבי עיני הדומעות, הכלואות מבעד לעפעפיהן הכבדות, ואני מבחין באחד שהולך ובא לנגדי רק לאחר שזה אוחז באצבעותיו בכף ידי הצמודה אל מצחי.

“אתה משחק ביחידות במעשה עוורים?” אומר לי חברי זה, שנפגש לי בראשונה.

“אני חש באמת בעינים!” בא קול מענה שלי, ואני מסלק לרגע קצר את ידי, למען ראות את מראה פניו של חברי. הלז ממצמץ רגע כלפי עיני בעיניו הגדולות המלאות אור בוקר, ואחר כך הוא מניח על הארץ את שתי פרוסות הלחם המרוחות, השומות בתוך תיק של נייר.

“הראה נא, אני רוצה לראות!”

הוא מגיש את ידו למול עיני ומדבר בקול המביע רוך לב, כי על כן הוא זה שנתים יתום מאביו… הוא מחטט בגבשושיות הצמודות אל עפעפי, אנכי מתאפק מהתנועע ומבטי מורד ארצה. תיק הניר, שבתוכו שמורה סעודת-הבוקר של חברי, מזכיר לי כי נער זה איננו נמנה בין בני החדר וכי הוא לומד מלאכה אצל כורך-ספרים; אף על פי כן אנכי שואל:

“לאן אתה הולך?”

“אל הכורך,” עונה חברי, ובקולו אני שומע, כי הוא כבר הספיק לחשוב מחשבות על דבר ענין זה של עינים לקויות, שבגללן אפשר לקנות מקום מחבואים ולספר אחד עם השני שעה ארוכה. אנכי, שעמדתי כבר מזמן על טיבו של חברי זה, בן האלמנה, שבגלל היותו לומד מלאכה הוא כרוך ביותר אחרי משחקים ממושכים בסוד חברים, פונה אליו בדברי פיתוי:

“שמא לא תלך היום אל הכורך?”

“אמא תדע,” עונה חברי בקול נמוך, כשידיו תלויות באין אונים ועיניו צמודות אל תיק הנייר אשר על הארץ.

“וכי פוחדים כל כך מפני אמא?…”

חברי עומד רגע כתוהה, כשוקל את דברי. אחר כך הוא מרים לאט את תיק הנייר עם סעודת-הבוקר ומסתלק בדממה.

“הנך הולך?” – אני קורא אחריו בצער ובחרטה. כבר ברור לי, כי לא היה כדאי לנגוע במוסר הלב של בן-האלמנה.

“מחר,” – שולח חברי דברים לפרידה, “אמא אמרה, כי מחר לא אלך עוד אל הכורך: עד אחרי החג.”

אני נשאר לבדי, וצערי פג עם רגש הרווחה שאני קונה לעצמי על ידי זה שאני שב וסוכך בידי על גבי עיני הלקויות… וכך אני מתרחק ויוצא מתחום בית הורי. חברים אחרים, נערי חדר כמוני, נטפלים אלי ואינם מרבים לדרוש בעיני. כמו בכל הימים של חופש גמור, אנחנו הולכים גם הפעם לחצר הרחבה שמאחורי בית-המדרש, זו שקנה אותה לשימוש האברך ולויל, חתנו של השמש, ונתן שם את העצים שהוא סוחר בהם. עכשיו, בימים שלפני תקופת חורף, מלא מגרש החצר ערמות ערמות של עצים, ואנכי, כשאני מתכנס עם חברי לתוך המבואות שבין מערכות העצים הגבוהות, הרי אני שרוי בצל ועיני נפקחות מאליהן לרווחה יתרה. אני משחק כאוות נפשי, ורק ידי מושטה פעם בפעם לעומת עיני, נוטלת משם פירורים וזורקת אותם אל בין העשבים – אלו שצבעם משתמר עדיין בפינה חבויה שבין קירות העצים המצילים. גם אחר-כך, כשאני יושב לסעודת הצהרים ועיני נתונות למבחן, אין דברי הציווי של אבא מכוּונים ביותר אלי; אנכי נדרש למוסר רק מדי העיד בי אמא את משובתי:

“וכי אפשר היה לרחוץ לו את העינים יותר מפעם אחת? הוא רץ לשחק!”

ואז עונה אבא קשות גם לשנינו:

"לגבי דידי זה לא תירוץ – כופין אותו!.., "

ואולם מוכה אלהים אנכי ואין בכוח אמא לכפות אותי. אבא המנקר מטופל בעבודה, בימים האלה שבין החגים, ואנכי, כיון שאני יוצא ידי חובתי בשטיפת עינים שבבוקר, אני משׂרך את דרכי לחצר בית-המדרש, כשידי האחת חוצצת, כרגיל, בין עיני ובין השמש. וכך, כשאני משמש ביד אחת, אני מצטרף אל להקת הנערים הנודדים, לשם סידור המשחק, בין מבואות העצים. אנכי, החש בעינים, הנני נוח להתרגז, ואני מכריז במוקדם על ההתחלה:

“פה טוב! לא צריך ללכת הלאה!”

עמידתי הכפופה מתוך כיסוי עינים גורמת לי שיישמע קולי כצרוד וכזר, יתר על כן, אור העינים אף הוא ניטל ממני, אור העינים הבהיר, השופע לעומת כל בלי צל, מבלי לדעוך אף לרגע, ואשר רק בכוחו מטיל הנער שררה בקרב חברים. והנה, לאחר שאני מטיח את קריאתי כלפי הנערים, מוסבים אלי בבת אחת כמה זוגות עינים, ומכולן מציץ לנגדי מבט של חשד. כרגע ואני מבין, כי כל כוח אין אתי, יען כי הנערים רואים אותי לקוי-עינים וחושדים בי, שאני מתכוון לטובת עצמי.

“מי שרוצה – ישחק פה!” מתגרה בי אחד מחברי.

“הבה נראה את מי תקח מפה!” עונה אנכי אף חלקי בכעס, בהתראה. אנכי הנני בנו של המנקר, ואבא שלי קורא לריב אל כל בעל-טכסא חדש, בדבר הוספה של שכירות… אני מתכנס אל בין החבורה, דוחף בצד ובכתף, כדרך נערים כשהם רוצים למנוע בפני סכנה של מהומות, ומדי לכתי בקרי עם חברי אני חש, כי על שפתי מתרוצצים דברי שלום: “מה איכפת לכם, נשחק פה!…” אני יודע, כי יש בכוח דברים כאלה לקנות את הלבבות, ואולם אני שומר אותם לעת מצוא. ובינתים ועיני דומעות, כעין חוד של מחט עוקץ ועובר מקרן זוית אחת של עיני אל השניה. והנה אני מוכרח לעצום את עפעפי ולעמוד רגע במחשך; וכשאני פוקח שוב את העינים אני רואה והנה הנערים אינם כבר במבוא הצר והאפלולי. בקצה ההולכים, במקום שנטוש מעבה האור הזר, משׂרך לו לאט את דרכו גם יצחק בן האלמנה… נדהם מבושה אני מתאפק רגע על עמדי, ואחר-כך אני משמיע קול התולים דומה לבכי:

“איצלי-פיצילי, גם הוא אינו רוצה לשחק אתי!”

איצילי שוהה רגע על עמדו, ואחר-כך הוא מתחיל לשוב אחורנית… הנערים אינם משגיחים בו, בבן האלמנה הקלוקל הזה, והם נעלמים במרוצה מתוך החצר. אנחנו נשארים לבדנו, ואני מתעטף מיד באהבת חברים, אני תר, בכוח שאר האור שבעיני, מקום ישיבה מכוון לשעה ארוכה, ואיצילי רך הלבב מתמלא מרגע לרגע נחת יתירה, למראה מקום מחבואים זה שאנו שרויים בו ביחידות, והוא מביע פעם בפעם את חיבתו בגלוי:

“כל כך טוב שכולם הלכו להם! כך יותר טוב: אנחנו לבדנו ואין כל רעש!…”

ואף אני עונה לו:

“אני אזכור לך – תראה, אני אזכור לך!”

ולשם תוקף זכרון כלפי עצמי אני הולך וחוזר על הדברים:

“אני אשיב לו טובה, לאיצילי…”

מסביב אין קול. מעברים – קירות העצים המסודרים גבוה מעל גבוה, ובשבילנו, שני ילדי יהודים, שומרים פגרים מתים אלה של חומר היער כעין דבר-מה של טבע; דומה לנו שאנחנו מתיחדים בחיק הנעלם… איצילי, שאמו אלמנה התחכמה לבחור לו מלאכה יפה זו של כריכה, שאדם מתעמק בה מתוך ישיבה ושתיקה, הנהו מתענג עכשיו על סתר-חיים זה, שאנכי הנחלתי לו כמעט בכפיה, והוא מודה לי בלי חשׂך בכל מאור עיניו השקטות, בכל נפשו העורגת לרוך ולמישוש-חיבה של חברים. הוא גוחן אלי, מדי שכבנו במקום משומר של עשבים, לוחץ את שער ראשו המסולסל לעומת טבורי, ופעם בפעם הוא נשקף לתוך עיני הלקויות, העצומות למחצה מתוך אונס של מיחוש. נפשו איננה חדלה מערוג, והוא מעורר אותי בקול מלא רוך, שהיה גורם בושה גם לשנינו, לולי שעה זו העוברת בתוך יתר מחשכים:

“הראה לי את עיניך, היטב.”

אני מראה לו היטב את עיני, כשאני קורע בעמל את סגורן. הוא מגיש את ידו ובורר באצבעות רכות את השעוה הצומחת מאליה בתחום המקום של עיני. הוא מחזיק אותם בידו, את רסיסי החומר המוזר הזה, ואחר-כך הוא מטילם בנחת אל בין העשב, כאילו הוא נוהג מדת חיבה בדומן זה של גוף חברו… וכך אנחנו מוטלים בעונג של צל ושיחה; איצילי הולך ומגדיל בקול את כוח דמיונו, במקום מסוגר זה שבין העצים החטובים, כשמסביב לו עולם רך-דמדומים ועל ידו רק חבר אחד יחידי, כפוי מיחוש ומעורר אמון… איצילי לוחש:

“שעיה, אמור שתישמע לי…”

אנכי, כפוי מיחוש, מנענע לו בראשי.

“נהיה מהיום והלאה חברים טובים, לעולם ועד!”

אני נזכר באזהרה השמורה בקרבי: “אני אשיב לו טובה, לאיצילי…” ואומר: “הן.”

“אמור לי זה בתקיעת-כף, אם אינך מתבייש… היודע אתה, אני אפילו אספר את זה לאמא שלי, אינני מתבייש.”

אני צוחק צחוק קצר מתוך עינים סגורות. אחר-כך אני משתתק ורגש של אי-נחת אופף אותי לרגע; דומה לי שאני מאַבד קצת מעולמי על ידי זה שאני הולך לקנות לי לחבר מוחלט את הרפה והקלוקל בנערים… אני אומר:

“חכה, עוד נבוא יום יום הנה…”

ואנחנו באים הנה יום יום. הימים הם ימים אחרונים של תשרי, ולפנות ערב, כשהקרירות גוברת במחבוא שבין העצים ואנחנו קמים ללכת הביתה, אז מכנה איצלי תמיד את יום המחרת: “מחר יום שלישי, מחר יום רביעי!…” חצר בית-המדרש נעשית יותר ויותר ספוגה הלך נפשנו, העצים הכרותים כאילו הולכים ותופסים מיום ליום מקום בחלל העולם, ויום המחרת נדמה לנו כה ארוך וכה מיוחד לשנינו עד כי ברגע הפרידה אנחנו נושאים את רגלינו ולרוץ לא מתוך זהירות כלפי שומרינו שבבית, אלא בכדי להחיש את בואו של יום המחרת. והנה פעם, ברגע של חילוץ עצמות שלפני קימה, אומר איצילי בקול עצוב:

“מחר יום ששי…”

“יום ששי האחרון,” מוסיף אף אנכי בקול שאין בו אף שמץ של הבטחה לעתיד לבוא. בלי דבּר דבר אנחנו מבינים שנינו את פירוש הענין: השבוע הבא כבר יהיה נעוץ בעול של חדר, בעול של מלאכה בשביל איצילי… על שנינו כאילו שורה פתאום רוח כבדה, ואנחנו הולכים הביתה מבלי לרוץ; נוסף על זה כואבים לי עיני, גם בשעה זו שהאור מעוט ושייר השמש נח עדיין רק על ארובת הגג של בית-המדרש הגבוה. וכל אותו הערב אני שרוי בתקלה; בשעת אכילת המרק (אמא כבר מכינה בערבים תבשיל, כמו בימות החורף( אני מתיז רסיסים, כאילו כוח עיני אין אתי לנהל את הכף, ופעם אחת אני מגיש את כף הנחושת אל השינים, ומסביב לשולחן נשמע קול צלצול מוזר… אני ממהר למלא מתוך הקערה כף חדשה, ואולם לבי נופל בקרבי מדי שמעי את קול אמא:

“אוי ואבוי, גזלן! הילד הוא עוור ממש!”

קריאה זו שכלפי הגזלן איננה מכוּונת למי שהוא ידוע, ואף על פי כן משתררת מסביב לשולחן דממה של חובה. אך מכיוון שאבא נוטל בינתים את ידיו לברכת המזון, מפיגה גם אמא את דאגתה באנחה כבושה, שאף היא הולכת לאיבוד ברגע של נטילת הכלים מעל השולחן. בין כה למחרת, ביום הששי, אני עושה כמעשה כל יום ויוצא להתחבר אל איצילי, המקדים לבוא אל חצר בית המדרש. אותו יום הוא מן הבוקר מעונן, כדרך ימים של שלהי תשרי, ואני מוצא את איצילי כשהוא מחכה לי מתוך עמידה במקום גלוי שבחצר, על אם הנתיבה המשמשת מדרס לבאי בית-המדרש. אני הולך ובא לקראת חברי, שראשו נראה לי מרחוק שקוע באבלות אל בין כתפיו, ואני חש פתאום כלפי בן האלמנה כעין רגש של בוז; ויען כי חדלתי, בשעה זו של יום מעונן, מהיות שתום עינים, על כן הנני מתאוה להתגאות ולהתעלל, אחרי הימים שהייתי נזיר משובה… וכשאני עומד פנים אל פנים לעומת איצילי נראה לי פרצופו כמסוס נוסס, כאילו שטפו עליו דמעות רבות; ואני אומר אל חברי בלעג.

“על מה זה בכית בבית?”

איצילי מצטחק… וצחוק זה של ילד רפה, היודע להיות גם עלוב וגם מאושר, נראה לי בלתי מובן כל כך, עד שדעתי נעשית עלי חלשה; אני פונה ללכת, כשאני מושך אחרי בלי משים גם את איצילי, הממלמל בזה אחרי זה:

“הבט נא… אתה רוצה לראות?…”

עוד מעט ואני מתמתח על הארץ, מבלי דאוג הפעם למקום צל. מתוך רגילות אני עוצם לרגע את עיני, ואולם איצילי מעיר אותי אגב משיכה:

“הבט נא אל עיני: יש לי כבר עינים דומות לעיניך!”

קולו של איצילי הוא רך, כמעט מביע אושר. אני פוקח את עיני ותולה אותן בשני מאורות פרצופו של איצילי, שאני רואה אותם הפעם מוקפים במסגרת אדומה, המשובצת בגבשושיות של נטף עכור.

“באתי רק להראות לך,” ממשיך איצילי בקול שוקק של נער שומר סוד, “אמא אסרה עלי לצאת מן הבית, התגנבתי, כדי שתראה, כי גם לי יש כבר עינים כאלה! היום בבוקר לא יכלתי לפקוח את העינים!”

כרגע, ואני סוגר שוב את עיני, את עיני העמוסות, העוכרות אותי, העינים אשר חדלו מכבר מהיות עינים יוצאות מן הכלל… אני שוכב בלי נוע ובקרבי מחלחל דבר-מה שאין לו תקנה אלא בריב, במהלומות. ופתאום אני מזדעזע: השמש, שהיתה חבויה מן הבוקר, יצאה מבעד העננים הנמוגים, אורה מציף בבת אחת את ראשי, המוטל במקום גלוי, ועיני מתחילות דומעות, מתמוגגות לדבר מה חדל-דמות וחסר ראיה… אני זוחל אגב שכיבה למקום צל, ובפעם הראשונה אני מרגיש, כי אכן נדבק אלי דבר מה עכור, כעין מעמסת חיים אשר נשוא אשא בעולה. וכשאני פוקח לבסוף את עיני, לראות באיצילי, אני רואה את חברי עומד על רגליו, כששכמו נטוי ללכת. אני קורא אליו בקול מצוה:

“בוא הנה, שכב!”

“אינני יכול להביט בשמש בחוץ!” עונה לי איצילי בקול שלפני בכי.

“אם כן לך לך, מי צריך לך!” ממלמל אני אחריו בבוז גמור. אני מתכוון להשאר ביחידות, ואולם עיני, שטרם חדלו לכאוב אחרי נגוע בהן האור, מביטות בחרי-אף ובגעגועים עזים גם יחד אחרי הנער ההולך ומתרחק לאט, כפוף שכם ומשרך דרך… גאותי מונעת בפני מלנסות אליו דברים, ועם כל צעד, שאיצילי עושה לתומו, נעשה לי יותר ויותר מחוור עלבון החיים של יום ששי זה, האחרון לחירות, עת מוטל עלי לרבוץ יחידי, ללא חבר ומשחק, תחת מעמסה של עינים כבדות מחולי… ופתאום, מבלי דעת את נפשי, אני קופץ ממקומי ומשתער אחרי איצילי. תוך כדי מרוצה אני נכנס לתחום אור השמש, ואור זה, הצורב את עיני, מכה בעוורון גם את ראשי, עד שעצום עינים למחצה אני מתנגש בגופו של חברי, חובט אותו בכל קומתי המטורפת, חסרת העינים. אור השמש דורס אותי בינתים בלי חשך, ומתוך הלהבה האדומה, הממלאה את כל קרבי, ממצמץ עדיין רק שביב אחד של בינה: לסחוב את איצילי בכוח ולהחזיר אותו למקום ישיבתנו המשותפת. אבל בין כה ואיצילי משמיע קול שריקה מיללת, והוא מתחיל צובט את פני באצבעותיו הדקות. הוא מתחיל בבת אחת במהלומות איבה, כדרך ילד חלש בשעה שהוא עומד על נפשו, ואני, לדריסות צפרנים אלה שאני מקבל כמו ממחשכים, מדי התאפקי שתום עינים, אני שוכח כל רחמים וביתרון כוח של נער מגודל אני מכריע את הגוף הקטן לארץ, ממטיר עליו את אגרופי, ודורס את יצורי הפנים החלקים, המשמיעים לכל הכאה והכאה של אגרופי מין קול מיוחד, כעין הד ענוג וגורם הנאה… ופתאום – ואני חדל בבת אחת ממעשי, אני יושב לארץ כשגבי כפוף עקלקלות, ומתוך חריקת שנים אני שומע את קול בכיו של איצילי, קול בכי מר ומיבב, שאינו דומה אף במעט לבכי נער הפורש ממהלומות. לבי נוקף אותי בחזקה, אבל אינני יכול לנסות מעשה פיוס, כיון שמין דלקת ממארת דבקה אל עיני ונפשי מלאה כל כך רחמים אל עצמה, עד שנדמה לי ברגע זה, כי לעולם כבר אהיה מלא ערפל זה של רגש הרחמים, מבלי יכולת לראות דרך אל מי שהוא, מבלי יכולת לדרוש אל יצור מיצורי האנשים… מה אומלל אנכי ברגע זה! בכיו של איצילי נראה לי כה תפל, כדמעות על לא-דבר. בינתים אני מרגיש, כי איצילי הולך-זוחל לו ומתרחק, ואני מפנה את ראשי לקולו הבכייני הבא אלי מקצה החצר:

“אין בכך כלום… למה היית צריך שנהיה חברים?”

אין קול מענה בא מאתי. ואני נשאר יחידי והולך לי אל מקומי הראשון, ושם אני מתמתח לשם שכיבה ארוכה של עצבות. ואולם אין אני יכול לקנות לעצמי אף משהו מאותו מתק המנוחה אשר לנער העיף ממהלומות. אני מרגיש את עצמי חולה, חולה בעינים, דרוש לחפץ אב ואם, נכון לשבת בבית ולציית… אני מתרומם ושם את פני לשוב הביתה, ואגב הליכה הולך וגמל בפי דיבור המתחיל, אשר בכניסתי אקבנו מיד בפני אמא: “העינים כואבות לי! תני לי מי בורה!” ואולם מדי הכנסי הביתה אני נדהם מאימה ומתמהון: קול בא לעומתי, קול צורח של האלמנה, אם חברי, והקול הזה משתער לנגדי ונוטל ממני בבת אחת את כל בינת ההצלה של נער כבד אשמות.

“הנה הוא בא – בפני תתנו לו מלקות! וידע איך להכות יתום!”

וקול האלמנה הולך וחוזר… אנכי אינני זז ממקומי, אני מעיף בזו אחרי זו עין אחת מבודרת לעומת חברי איצילי, שידו אחוזה ביד אמא שלו, ועיני השניה אורבת לאבי, המהלך בזעף ובשתיקה הנה והנה, כשהוא מתקרב יותר ויותר אל המקום ששם ניצבתי בכניסתי. אני מחכה למכת הלחי הראשונה, והפעם בלי בלבול הרגשות הרגיל אצל נער במקרים כאלה; אינני צורר למפרע שנאת מות לאב המכה, אינני מתכונן להרים זעקה מטורפת או למלמל דברי תירוצים, אני רק מלא רחמים כלפי עצמי… וקול האלמנה חוזר והולך:

“לא די שהטיל בו את ליקוי העינים, גם הכה אותו מכת רצח! יקבל מלקות בפני, שאיצילי שלי יראה!”

אבא צועד לנגדי, אנכי מטה מעט את ראשי הצדה… ופתאום וכל הבית מתמלא חרדה לקול שריקה ויבבה הבא מקרן זוית זו ששם ניצבים האלמנה ובנה. “לא צריך, לא צריך” נשמע כעין דיבור מפורש מתוך המון היבבה המוזרה, המכה גלים אחרי גלים. נדמה לי, שכל הנמצא בחדר מתכנס לתוך ערפל, לקול היבבה הזה הפורץ בלי הרף מתוך גרונו של איצילי חברי…

“מה לך איצילי?! הוי, שוד ושבר, מה המיט עליך הרוצח הזה?”

ואולם אבי כבר נסתלק מאצלי, כולם התכנסו מסביב לאיצילי והם מנערים אותו ודוחקים אותו בלי משים כלפי הדלת… אנכי נשאר עומד בקרן זוית שלי, ובלבי, האומר לי כי איצילי הוא אשר הציל אותי הפעם, הולך וגמל לזכרון דיבור אחד מפורש: “אנכי אשיב לו טובה!”

ועד מעט ואבא עומד שוב לעומתי, ואמא, באין כבר זר בבית, מבטלת בדברי תוכחה את שאר החימה שבפני אבא:

“שלמה, גזלן, הבט נא אל הילד, איזו עינים אצל הילד!”

אבא תולה את עיניו בפרצופי… אחר כך הוא ניגש אלי ואוחז בראשי בחזקה, כמעט באיבה, ואומר:

“בחור בן שתים עשרה ולמעלה… ועינים כאלה!”

ודברי אמא הולכים ונובעים:

“זו יש לה טענות (מכוּון לאם איצילי, האלמנה(… מי היה הגורם? אולי ‘שלי’ קבל מ’שלה'? אף על פי שלבי נכמר עליה מאוד… צריך היה לתת לה מעט בורה, יש בבית די בורה… לא היה מי שהוא שיזכיר לי את זה!”

ועוד מעט ואמא ניגשת קרוב לאבא ומגידה לו דברים של ממש:

“לא רציתי להגיד בפניה… למען השם – היכנס אתו מחר אל הרופא.”

“יהי מוטל כנבלה, ואני לא אלך אתו אל הרופא,” עונה אבא בחרון אף. אין אבא רשאי להכות אותי, כיון שאסור לפתוח בעיני את מקור הדמעות, ולכן הוא בועט בי כל היום בדברים, ואף גם בשעת רצון שלאחרי שיבה מבית המרחץ אין הוא נמנע מלגרש אותי מאת השולחן, מדי שבתו לעיין מעט ב“אור החיים” של סדרת השבוע… אמא מפרשת גערה אילמת זו של אבא בדברים שיש בהם בנותן טעם:

“סור מאת השולחן, השמש מציצה כנגד עיניך…”

ואולם אבא מנענע בראשו, כאומר: “לך, אל אביט בפרצופך!… יכול אתה עכשיו לפתוח את החומש?…” ורק בליל התקדש השבת, בשעת הסעודה של ערב, כשאבא מוצץ בנחת את שיירי המוח של ראש הדג ואני יושב באותה שעה דומם וקודר, כשראשי מורד ושתי כפות ידי מכסות על עיני וגודרות מסביבי כעין תחום מיוחד של שכול ופרישות, רק אז אני חש פתאום מתוך עוורוני איך שיד אבא אוחזת בלאט באחת מידי… הוא מסלק אותה בזהירות מאצל פני, ותיכף לאחר כך הוא אומר:

“מחר, לפני התפילה, אכנס אתו אל הרופא.”

ואבא גומר באנחה קלה, אנחה עדינה של יהודי לבוש קפוטה של משי, אנחת-לב רבת חסד כמעט, המרמזת לכל גורל אדם… ובבוקר אנחנו הולכים אל הרופא. אבא לבוש, על גב הקפוטה של שבת, מעיל של ימות הגשמים, זו ששפתו אשר מתחת מרוסקת ושומרת שיירי בוץ של אשתקד, ואני הולך צועד אחריו, כשאני כופה את עיני להקרע ולהתבונן היטב בסימטא של בית הפוליציה, שאנחנו עוברים אותה מדי התקרבנו אל בית הרופא. מסביב שקט, אין איש נראה על המגרש שלפני בית הרופא, ואנחנו עולים מתוך עוצר רוח על שתי המדרגות הצבועות בצבע אדום, עוברים אנו דרך מעקה הזכוכית הלבן ונכנסים לאולם עירום ורחב ידים, אשר רק כסאות רבים עומדים ליד כל קירותיו. מדי היכנסנו נישאת לעומתנו אנחה משותפת של נשים אחדות… אבא יושב סמוך אל הדלת הפתוחה לחדר השני, כשהוא מתכוון להיות מרוחק מן הנשים. רגע אחרי רגע אנחנו מצפים מתוך דממה, אני ניתק לאט לאט מאצל אבא, הולך סובב ליד הקירות עד שאני נושא את רגלי לצאת אל המעקה. שם אני עומד ומסתכל החוצה, מפנה עין לימין ורואה את בית הפוליציה הצהוב, הנבלע בתוך חצרו הגדולה והמסוגרת, מביט לשמאל ורואה את בית התפילה של הגויים, המחולק לשני מגדלים רבי קומה. עיני כואבות מהביט בכיפה המוזהבה של אחד המגדלים האלה, וברגע שאני מוריד את עפעפי, למען החליף את כוח עיני, אני בא לידי הרהור בדבר הרופא בן היהודים היושב בבית מובדל, ליד משכן הפוליציה ולמול תאומי פעמונים אשר לכבוד אל הגויים… אני מוכן עוד להוציא מתוך הרהורי אלה כעין מסקנא כלפי עצמי, בדבר אותו שיח ושיג המזומן לי בחדר רופא זה, שהנהו ספק יהודי ועלול בודאי לגזור עלי גזירה של מענה דברים… אמנם קראתי כבר “אפס דמים,” אבל אני מעלה עכשיו בלי משים על לבי את זכר אותו השוטר שנכנס פעם אל ביתנו, בכדי לעבוט את המיחם, והיה מדבר יהודית; ובדמיוני הם נעשים דמות אחת, אותו השוטר, שהטיל עלי לפנים בהלה, והרופא העלול לדבר אלי יהודית… ופתאום מבהילני אבא בלחש:

“למה זה ברחת? הוא כבר יוצא!”

אני ממהר אחרי אבא, ושוב אני שוהה ליד הדלת של חדר הרופא, אשר לא יישמע מתוכו כל רחש. גם משאר הבית לא ישמע כל קול, אף אותה הדלת האחרת, שחדרי דירה מרומזים מאחריה, נראית כה זרה, כחתומה בשבע חותמות… ובעוד אני נתון לחקר בית נאלם זה, והנה נשמע פתאום קול צעדים כבדים, רחש תנועה הולך ובא בחדר הסמוך וקול עמום וצרוד מחריד אותי בזה אחרי זה, אותי ואת קהל הנשים יחד… לסוף מופיעה על הסף צורה גבוהה של אדם, אשר כרסו הולכת לפניו ומבדרת את חצאי הדלת של החדר הסמוך. לשאון הנשים הקמות ממקומותיהן אני קורע בחיפזון את סגור עיני, ומבטי נדבק אל הרופא השוהה רגע במבוא הדלת; הרופא אף הוא מסייר את כולנו בעיניו הנשקפות מבעד משקפים, ועוד מעט ואני רואה ברור, כי מבטו של הרופא נח לרגע על פאת הקפוטה של אבא שלי, זו קפוטת המשי המבהיקה עכשיו מבין כנפות המעיל המבודר… אבא מתכוון באותה שעה לקום ממושבו. ידו מסירה ואינה מסירה את כובעו העשוי אף הוא משי…ופתאום מחלחל על פני האולם קול עבה וזועף כמעט, קול לא רגיל אצל זרע יהודים: “שבתא טבא, ר' שלמה… המנקר.” את שם הכינוי “המנקר” מוציא הרופא מפיו במין זהירות, כשואל. בין הנשים המצפות עובר כעין לחש, אילו לאילו מנענעות את ראשן… אבא אף הוא מצטחק ואינו עונה, מתוך מבוכה גלויה, הגורמת לי מין בושה מתוקה, אוחז אבא בכתפי ומעמיד אותי כדבר עדוּת חי, הבא ללמד על משאלותיו. הרופא שם בי את עיניו.

“אַ, ר' שלמה” מדבר הרופא אגב עמידה במבוא הדלת, “הוא יצטרך לשלוח אלי את הקונדס הזה, בפעם אחת לא יהיה די.”

אנחנו הולכים בעקבות הרופא, המשאיר אותנו ליד הדלת ונותן שהות לאבא, שיבדר את המעיל ויגלה במלואה את קפוטת המשי… ומיד אחרי זה נעשה אבא שליט במוצא פיו, והוא מנסה דברים אל הרופא המקרב אותנו אגב רמיזה:

“אני שרוי ביסורים…הוא אצלי נער הרגיל בלימוד.” – “הוא לומד גמרא…,” חוזר אבא אגב חיוך, כשהוא מתכוון שיהיה הענין בכדי השגת הרופא.

“צריך למשוח,” עונה הרופא ומתחיל משמש את עיני באבן יוקדת. אני נשאר תקוע במקומי, כשאני מתכווץ כולי מכאב השלהבת האוכל את עיני, ומתוך המחשך אני שומע קול ודברים:

“חי – חי… בשבת לא מביאים לרופא כסף.”

זה צוחק הרופא, והדבר דומה לי, כי אני שומע את רטט הכרס הרחבה. בעוד רגע אני שומע את קול מענה של אבא, ותוך כדי שהות קצרה, זו עולה על לבי זכר רחוק: אני ואבא ליד “יהודי טוב,” שבא להתארח בעיירה והיה עובר לפני התיבה בבית המדרש שליד ביתנו. והיום יום חול, ואבא, ככלות התפילה, מקרבני עד לעמודו של “היהודי הטוב” ומבקש למעני ברכה – בקול של אדם שלבו חרד וגס גם יחד… – בקול כזה מדבר עכשיו אבא אל הרופא:

“הלואי שזה יעבור חיש מהר, שאפשר יהיה לשלוח אותו אל החדר.”

הרופא ניגש אלי, מוחה במוך את הריר מתוך עיני ודופק לי על שכמי:

“תבוא מחר…”

“שבתא טבא,” נפטר אבא ללכת ונוטל את ידי בכדי להוליכני. על פי מגע היד אני מרגיש, כי אבא שרוי במבוכה וידו השניה מגששת להסיר מעל צוארו את המטפחת האדומה, בכדי לנקות בה את פני המבישים. אנו מסתלקים ויוצאים דרך האולם, ובעוד אני מובל עצום עינים ביד אבא, אני שומע קול צעדים כבדים המתקרבים בעקבותינו עד לקצה האולם. בעיני נקרע סדק כשערה, ואני רואה את רגליו של הרופא, רגלים כבדות בשר, הנראות כנפוחות או כרגלים של יצור אדם היוצא מדרך הרגיל.

“הנה בשבילו חתיכת מוך – יהי לו למחות את העינים.”

אלה הם דברי הרופא האחרונים. אני ואבא שוהים עוד זמן מה בחדר המעקה, ואחר כך אבא משאיר אותי לבדי, עד שיפקחו עיני, והוא הולך בעצמו אל בית המדרש. בשובו מן התפילה הוא סח לאמא אגב הכנה לקידוש היום:

“בבית-המדרש השגיחו בזה שאחרתי לבוא…”

ואולם אמא שואלת שלא מן הענין:

“שעיה מספר, כי הרופא יצא, ככלות הכל, ונתן לו חתיכת מוך… הכך היה באמת?”

“מה את מתפלאה, פתיה שכמותך,” עונה אבא מתוך שמינית של גאוה המצויה אצלו, “הרופא יודע מי אני, בכלל…”

אמא מצטחקת, ובת-הצחוק שוהה רגע בגלוי על שפתיה הכמושות. אחר כך היא אומרת אלי:

“אם כן – אתה יכול ללכת אל הרופא, כמה שיהיה צריך.”

ולמחרת אני הולך אל הרופא, כמה שיהיה צריך."

ולמחרת אני הולך אל הרופא. ומתוך שמינית גאוה של בן מנקר אני נכנס אל אותו האולם הערום המלא כסאות. הפעם אני מחכה לבדי ברשות שכולה נשים. אלה בודקות אותי בעיניהן, מנסות אלי דברים… זיעה של מצוקה מכסה את מצחי, ואולם הפעם איני מרהיב את לבי לנהוג חרות ולצאת אל חדר המעקה. בין כה ומן החדר הסמוך בא קול צעדים כבדים, אחרי כן באים משם רחשי תנועה, שצריך ללמוד את פירושם, וסוף סוף נתקעת הכרס הרחבה בין שני חצאי הדלת… פני הרופא הרחבים הם הפעם כמו מועבים, מפלי הלסתות נטושים לימין ולשמאל במין זרות, אבל אנכי אינני נמנע בכל זאת מלהטות לעומת הפנים האלה את פני המקרינים מתוך ציפיה: “הנני בן המנקר…”

ואולם הרופא מביט ממני והלאה, והוא מכניס אל חדרו אשה אחת מן הנשים. חצאי הדלת נסגרים, והנה רגעים עוברים אחרי רגעים, מתוך החדר הסגור חודרים בלי הרף קולות מקוטעים, אחר כך הם נעשים בליל אחד, הקולות האלה ההולכים הלוך והתרומם, ולסוף הולכת ונשמעת משם שיחת דברים של מסובים, שיחה ממושכה עם תוספת של צחוק אשה ותרועות שיעול של גבר. ואני יושב ומחכה וראשי מתמלא לאט לאט ערפל; בתחילה אני מטה אוזן לצוד דיבור ברור משיחת-מנוחה זו שבין הרופא, איש המידה וכבד הפנים ובין אשת השוק הצנומה, העוטפת לשכמה מטפחת צבועה במשבצות כתומות; אחר כך אני מתחכם בפני עצמי, מתוך רוגז של נער יהודי: “מה יש לו לדבר אתה!…” וככלות הכל הולך וגובר הערפל שבמוחי. קול השיחה, המגיע מן החדר, נשמע לאזני כבא ממרחקים, ודומה לי הדבר, כי נפלה כאן טעות וכי שיחה זו הנשמעת איננה שייכת כלל וכלל אל הרופא, איננה מקרבת את קץ הציפיה… ובעוד אני יושב מדולדל ונבוך, נפלטת האשה הצנומה דרך הדלת הנפתחת, הרופא מופיע, זעום פנים כמקודם, ומכניס אתו את אחת הנשים הנותרות. ושוב הולך ונשמע קול שיחה, עם תוסף של גניחות אשה ותרועות שיעול של הרופא… ואולם הפעם כבר ברור לי, כי כך הוא מנהג העולם של רופא, אלא שלבי הולך ונופל בקרבי, כי על כן אין הרופא משגיח בי, כופה אותי לציפיה, אף על פי שהוא צריך להתעסק בי רק רגע אחד. ומדי פעם, כשאני עובר, מתוך עיפות של המתנה, מעמידה לישיבה, או להיפך, אני חוזר ומהרהר הרהור אחד קבוע: “משום שהוא ידוע, כי אני בלי כסף, חינם.” וכך עוברת שעה ארוכה, עד שאני נשאר לבסוף יחידי באולם. ואז אני מתהלך בצעדי חרש, וכשמח לאידי אני הולך וגומר בנפשי: “אגיד לאמא, כי לא אוסיף ללכת הנה.” אך מיד ניטל ממני הרהור זה של מרד, כיון שהדלת נפתחת והרופא יוצא ומרמז לי באצבע. הוא יושב על הכסא ואני נשאר עומד על ידו; הוא נוטל את האבן הכחולה, מכניס את גופי לבין ברכיו ומטיל לתוך עיני כאב של שלהבת. אחר כך דוחף אותי בלאט בכתף, בלי אומר ודברים, ואני יוצא, אחרי ריפוי של רגע, מבלי שתנתן לי חתיכת מוך… בדרך, כשעיני יוקדות מכאב, אני שבל לערוך את דברי התואנה אשר אשים לפני אמא, ואולם אותו יום הוא יום ראשון לשבוע, ובבית תוספת תפלות שלאחר שבת; פי אינו נפתח ואני שומר בחובי כאחד גם את העלבון הצפוי לי ליום המחרת. ולמחרת של אותו יום ראשון אני פוקח את עיני למול שמשות-חלון עכורות, הנקודות בנטפים נטפים של גשם סתיו ראשון. ומדי הוסיפי לשהות במיטה, מתוך עצלות שממון של תחילת ימות הגשמים, נעשים עלי כבדים כל אברי לרעיון משכים זה בדבר ההליכה אל הרופא. אך מדי התלבשי אני נעשה עד דומם לשיחה שבין אבא לאמא:

אמא אומרת:

“מה היה בדבר החדר? תצטרך ללמד אותו בעצמך במשך איזה זמן.”

אבא עונה בקצת נזיפה, כדרך אב משפחה:

“וכי מה אשלח אותו למלמד – לחצי יום? עד שילך אל הרופא, עד שיבוא –”

עכשיו כבר לא יתכן לי, כי אכנס לתוך דבריהם ואגיד את אשר עם לבי: “איני רוצה ללכת אל הרופא.” אני מתלבש, מתרחץ במים שספגו קור מבעוד לילה, לועס בלי חמדה את לחם אכלי, שאף הוא קר ותפל בבוקר ראשון זה של תחילת הגשמים, ועטוף צוואר אני יוצא ללכת אל הרופא. בחוץ משתטח לפני במלוא הדרך רחוב טחוב ושחור, בפניו טרם נמעכו כליל לרפש חוצות, ואני שומר את צעדי ונוטה לצדדין, בכדי להימלט מן הרפש. ואולם כשאני מגיע עד בית הרופא אני שוהה רגע אחרי רגע, מנקה את הנעלים בשייר העשב שליד הגדר, מגשש להעלות מכיסי חתיכת ניר, ומשתף במעשה הניקוי גם את קצות אצבעותי. אני נכנס סוף סוף אל האולם, צועד צעד אחד מן הדלת והלאה ועומד מלכת, כיון שאני מבחין מיד בכתם הטחב שהעליתי על הרצפה. וכך אני עומד, מבלי למוש ממקומי, באולם הריק לגמרי מאנשים. וטרם יהיה סיפק בידי לשים עצות בנפשי, וקול צעדי הרופא יישמע כבר מן החדר השני, ואיש-המידה המורם הולך ובא לקראתי. הלז, כשהוא מבחין בעמידתי, מוליך את מבטו כלפי מטה, רואה רגע בבושת רגלי, ובלי אומר ודברים הוא שב אחורנית ומתכנס אל החדר השני… אך מיד הוא שב, כשהוא נושא לפניו את האבן הכחולה, זו המשובצת בתוך מקל-עץ קטן ומלוטש. ושוב הוא ניגש אלי בדממה, גומר במהירות את מעשה הריפוי וכופה אותי לעצום היטב היטב את העינים… וברגע זה, כשעמידה של כבוד היא למעלה מכוחי, ואני עומד בפנים מורדים, מתכווצים ומגואלים בריר העינים, נשאר אף הרופא עומד על ידי ומטיל את ידו על שכמי… היד הגדולה מנענעת משהו את כתפי ומפי האיש יורדים עלי דברים:

“אמור נא, בחור שכמותך, המעלות עיניך ארוכה אם לאו?”

לבי נעשה בן-רגע רך והוא דומה ברגע זה לעיני הנמוגות. אני מתאווה כל כך להוציא הגה מפי, ואולם מבוכת הלב והכאב שבעינים גורמים לי גם שניהם אלם גמור. בין כה וקול הרופא חוזר והולך:

“אתה בנו של שלמה מנקר, הלא כן? גמרא אתה לומד בוודאי, גם סוגיא של מהרש”א?

אני אבוד רוך, שפתי ממלמלות קטעי הברות, ללא צורה של מלים. אך הרופא משכך מעט את מבוכתי במין הבטחה של סיום:

“בפעם אחרת אנסה את כוחך בגמרא…”

והוא מתרחק מאצלי בשחוק גלוי, המרעיד את חלל האולם הריק. אני עוקר את רגלי ללכת ומפנה בלי משים את ראשי, בכדי להשקיף על סימני הטחב אשר אני משאיר מאחרי. וברגע זה שוב פוקד אותי הרופא בדיבור קצר:

“לך, אל תפחד!”

ומדי צאתי אני מברר היטב לעצמי, כי הרופא נתכוון להפיג את הפחד שפחדתי מפני לכלוך הרצפה, ואני צועד בדרך חזרה בצעדי חרות, מבלי נטות בכוונה ממקום הרפש, ולבי צופה בחזון ימים רבים של הליכה כזאת, אל עבר הבית אשר עם המעקה הלבן, במקום שאיש רם שלא כדרך הרגיל יטיל בעיני כאב יוקד ואת ידו הרחבה יטיל פעם בפעם על שכמי. ולהרהור זה הולך לבי ורם בקרבי, אני פוקח את עיני בכל כוחי ומביט לצדדין, כבן אדם מתגאה המחפש את מי שהוא להישיר נגדו עינים נלהבות… וכך, כשבמבטי נוהה אחרי דמות של כל עובר ושב, אני מבחין פתאום באיצילי חברי הנגרר אחרי אמו ברפש שבמבוא הסימטא. מדי ראותי אותם אני מתכוון משום מה להחיש את צעדי, אך קול האלמנה רודף אחרי ועוצר אותי מלכת:

“למה אתה בורח, תכשיט שכמותך? בגללך אני צריכה להוליך אותו ל’ביקור חולים'.”

אני שוהה על מקומי, כאילו כוחי אין אתי להוציא את רגלי מתוך הרפש שבמבוא הסימטא… ובעוד אני שוקל בדעתי אם לענות דברים, ואיצילי ממלא מרחוק אחרי אמו:

“אתה אינך הולך לביקור חולים?…”

ברור לי, כי איצילי מתכוון לפתוח בשלום, ואף-על-פי-כן אני אומר בגאוה:

"אני הולך אל הרופא – – "

ראשית דברים נאמרים בגאוה, ואולם עם לבי יש עוד להגיד לאיצילי דברים פשוטים: "גם אתה יכול ללכת אל הרופא. הוא אינו לוקח כסף. למה תלך ל’ביקור-חולים'…

אך בין כה ואמו של איצילי גוררת אותו אחריה, כשהיא מאיימת לי מרחוק באצבע: “יש לנו אב רחמים בשמים! הוא ישלם לך את גמולך!…” והם הולכים ונעלמים, ואנכי משרך את דרכי הביתה, כשקללת-הסיום של האלמנה קבועה במוחי כדבר-מה הגורם לי יתרון גאוה. דומה לי, שאני מתחכם לעשות את עסקי, יודע להעלים דבר מעיני הבריות… וכשאני נכנס הביתה ומסיר את עניבת הצמר, הכרוכה כמה מונים מסביב לצוארי, הנני שומע את קול אמא שואלת:

“מה זה פניך כל כך נלהבים? הגילית איזה אוצר בדרך?”

ואמנם יום-יום אני מגלה דבר-מה, לרגלי הליכה זו אשר אל בית הרופא ואגב שהות ההמתנה המתחדשת עלי יום יום. אנכי כבר נעשיתי שם יוצא ובא רגיל, חדר המעקה עם קירות הזכוכית אינו חוסם בפני את העולם, וכשאני עומד שם ומסתכל החוצה, אז נסוך על פני מין שקט של חשיבות ובנפשי הולך ומצטרף דבר-מה, כאילו אנכי, נער בן מנקר, הנדון לכאורה ללא-הרגל, קולט לאט לאט שמץ מאותו דרור-החיים המוזר אשר לאיש הרם המרפא את עיני… כשאני שוהה באולם הציפיה של הרופא, אז נחה עלי כעין שכחה של גדול, ומיום ליום הולך וגובר בי הדמיון בדבר הזכות שאני גורם לרופא בכבודו ובעצמו, אף על פי שאני מתרפא חינם אין כסף. הוא מרפא אותי תמיד ככלות כל ביקורי הנשים. ואז, כשאני נכנס אל חדרו, הוא מקדם את פני בנענוע כבד של הראש, מפלי פניו נגררים כלפי מטה, ידו האחת מתרוממת לאט לאט לעומת עיני וידו השניה נחה על כתפי מתוך חולשה של זקנה…דומה לי, שהרופא נהנה במקצת מאותו שיח ושיג שיש לו יום יום עם הנער הנכנס אל חדרו מתוך הליכה קלה, ככלות תור כל הנשים… ואמנם באולם הציפיה אני מוצא תמיד כמעט רק נשים; רק פעם אחת, כשקור החורף מגליד ראשונה את פני הרחוב ואני משכים אז לצאת אל דרכי הרגילה, אני מוצא באולם נער אחד, צהוב שערות, הניצב ליד אחד החלונות, כשהוא נשקף החוצה ושפתיו עשויות כעין אפרכסת, כמו לשם צפצוף. הנער מושך את תשומת לבי, ואני נמנע הפעם מצאת אל המעקה; הלז רק מפנה אלי פעם בפעם את ראשו, ואולם אנכי עיני תלויות בו בלי הרף, עד שאני קובע בלבי סוף סוף הרהור של החלטה:

“הוא מרחוב ברדיטשוב…”

ולאחר גמר משפט זה אני מסיר מעלי את עיני מתוך רגש של רוגז וקנאה גם יחד, אותו רגש של מסורת כלפי הילדים של רחוב ברדיטשוב, השכיח אצל הנערים מן הסימטאות. ואולם עמידה זו של חירות אשר לנער, הנמצא אצל רופא בלי לווית הורים, מבטלת משום מה את ישותי, שנוסף לה לכאורה ערך בימים האחרונים… אני שוקל את דעתי עד בלי די, וסוף סוף אני קובע לי מקום לא רחוק ממקום עמידתו של הנער. הלז מפנה אלי את ראשו מתוך תנועה של בוז, ומשיב אותו כרגע אחורנית. ואולם בינתים יש סיפק בידי לראות את עיניו, עינים ממצמצות וטבולות בריר עכור אשר לבן-אדם מוכה עפעפים… מיד מסתלק ממני רגש הביטול אשר כלפי עצמי, ואני מוצא בנקל אמתלא לדברים:

“גם אתה בשל העינים?”

הנער שוהה רגע מבלי לענות, כשהוא מעיף בי את ריסי עיניו אשר אף הם צהובים כמו שערות ראשו. הוא גדול ממני מעט בקומה, וכשהוא פונה אלי אני משגיח מיד במצחו הצר והשרוע, מין מצח שאף אנכי, אגב הרגל של מסורת-הבית שלנו, יודע להגיד עליו, כי הוא משמש סימן לאדם בור… ואולם כיון שעכשיו ברור לי לגמרי, שנער זה הוא מסוג אחר וזר, נעשה לי קשה ביותר לעמוד במחיצתו, לשאת את מבט עיניו הקשה ולכוון אליו דברים. ובעוד אני מהרהר ותוהה פותח הנער את פיו ואומר בקול רם, שלא הורגלתי לשמוע כמוהו באולם זה שאנחנו עומדים בו:

“גם אתה בשל העינים?”

הקול הגס של הנער מביאני לידי מבוכה וגם מטיל עלי כעין שררה… אני ממלמל בשפתי, מבלי להביע לתשובה אף דיבור אחד.

“בן מי אתה?” – שואל הנער מתוך חיתוך דיבור מפורש, כגדול המדבר אל ילד.

“אני בן שלמה המנקר,” עונה אנכי מבלי שהות…אבל מיד אני עומד על הכשלון שבמענה הדברים שלי, ואני מנסה לתקן את המעוות על ידי שאלת דברים הנאמרת אף היא אגב העמדת-פנים של בוז:

“ובן מי אתה?”

ואולם בן שיחתי איננו עונה לי ממין השאלה; הוא ממצמץ כלפי פני בעיניו העכורות ועושה את עצמו כמדבר אל נפשו:

“שלמה המנקר?… לא ידעתי. באיזה רחוב אתם גרים?”

אני קורא בשם הרחוב שלנו ומסב את פני הצדה, כאילו ניחא לי שלא לבוא יותר בדברים. אף על פי כן אני נשאר עומד במקומי, ודבר מה תובע בקרבי את תשלומו. דמיוני מתאמץ למצוא דבר-מה שיחלצני מן המצר, שירים במעוף עין את ערכי. ופתאום אני נזכר ואומר:

“אתה מרחוב ברדיטשוב…”

אנכי מצפה שיהא צף ועולה על פני הנער כעין תמהון של כבוד ביחס אלי שידעתי לנחש, מבלי דעת, את מקום מגוריו. ואולם הוא נותן לי דבר מענה הנאמר ביתר גאוה:

“את אבי מכירים היטב, יודעים את ביתנו.”

את הדברים האחרונים הוא מוציא מפיו במתינות, כמעט בחצי פיהוק מדומה. אבל מכאן ואילך אנחנו מתחילים להחליף בינינו דברים מהירים, כדרך נערים החושדים האחד את השנה בכוונה של שקר:

“אינני מכיר כלל את אביך.”

"אינך יודע מי אבי? – – הרשיל הקצב, אתה חושב, כי אבא שלי הנהו קצב? הוא ‘הכל שוחט’, הוא איננו מוכר באטליז.

“בחיי, מעולם לא שמעתי את שם אביך. רק הסתכלתי בך ואמרתי, כי אתה מרחוב ברדיטשוב…”

“עוד אתה נשבע? כי לא ראית מעולם את ביתנו? ברחוב ברדיטשוב, בן שתי קומות, עם גזוזטרא?…”

“בן שתי קומות?… ברחוב ברדיטשוב יש רק שני בתים כאלה – איזהו שלכם? זה שקרוב אל השוק?”

“הנה דבר חדש…הכי אינך יודע? זה היפה, הקרוב לרחוב הפריצים.”

“באמת, לא ידעתי…אני לא שיחקתי שם מעולם עם נערים. אני רואה אותך בפעם הראשונה, כאן אצל הרופא.”

“יהי כך… אינני מחויב להאמין לך. הכבר זמן רב שאתה הולך אל הרופא?”

“וכי אתה מחויב לדעת את זה? מה אתה עושה פה לבדך, אצל הרופא?”

“אינני פוחד להגיד. אצלי זה לא דבר יקר, כמו אצלך. אנכי…עוד לפני שנתים יכולת לראות אותי כאן; יום יום הייתי הולך אל הרופא, היו לי עינים כמו אצל עוור, אבל הייתי בא מדי יום ביומו, במשך שנה שלמה. היום באתי סתם, להראות את העינים, הן כואבות לי קצת – – סור הצדה!…”

ברגע זה נראה הרופא בפתח האולם. עיניו נטויות אל המקום שאנחנו עומדים שם שנינו, אנכי והנער בן שיחתי, ולי הדבר דומה, כי ההבטה מכוּונת אלי…אני מתעתד ללכת אחרי הרמז הזה, ואולם טרם אעקור את רגלי והנה הנער, בקצה הנעל שלו, שולח בסתר בעיטת-חרש ברגלי… פתאום זה הוכיתי מכה רבה כל כך, עד שדמעות שמות מחנק לגרוני, ואני נשאר עומד על עמדי בשעה שאויבי הולך ונסוג לעומת הרופא. ואף אחר כך, מדי שובי הביתה, אני שוקל בלי הרף את מעשה העלבון הזה, שבא לי בהיסח דעת גמור, אגב התוודעות רגילה שבין נערים. ואני הולך וממרר בעצמי את לבי: הכי לא הייתי צריך לנהוג זהירות בנער שיש לו פנים כאלה, מבליטי גרם ומכוסים בבהרות קיץ עכורות ומשונות, דומות לכתמים הטבועים עמוק-עמוק בתוך העור?… וכי בשביל כך התחכמתי מקודם להבין, כי מרחוב ברדיטשוב הנהו, בן נעוות המרדות הזה, הנועל לרגליו ערדלים, בכדי שאחר כך יבצע בי את זממו? – ובעוד מוחי מלא מכל זה, הנני מסרס את הרגל האכילה, בשעת סעודת הצהרים של אותו יום. ואבא מטיל בי נזיפה (הוא איננו גורס, כמו אמא, כי “חש בעינים” מתרץ את הכל):

“מה אתה חולם חלומות? שב כמו בן-אדם!”

אוולת, כנראה, גוררת אוולת, ואני בא לענות שלא ממין הטענה, כשאני משנן את הדברים בפי, כדי להגידם בנשימה אחת:

“אצל הרופא היה היום עוד נער אחד, בשל עינים, בנו של הרשיל הקצב, שנה שלמה היה הולך ומתרפא.”

וכנער הכרוך אחרי טבע אביו, אני מטיח מיד דברים המכוּונים כלפי אבא שלי:

“הוא בעט בי ברגל ונכנס במוקדם אל הרופא. הרופא קרא לי קודם…”

“וכי כך אמרת: בנו של הרשיל הקצב?” מפנה אלי אבא פנים נוחים. וכיון שעלתה לי להניח את דעת אבא שלי, אני הולך ומוסיף:

“הוא אומר: לאבא שלו עלה בכסף מרובה, ריפוי העינים.”

“כן…” אומר אבא דיבור סתום. “הלה ניגש אלי פעם בפעם בבית המדרש…”

“אדרבא,” אומרת אמא, “היכנס אתו בדברים: איך הוא משלם לרופא?”

“אל תדברי אוולת,” נוזף אבא מתוך הרגל של גדלות, “להיכנס אתו בדברים! הוא ניגש בעצמו מדי פעם אל ‘העמוד’ שלי…”

“וכי מה אמרתי? שתלך לחפש אותו? לכשיגש אליך. זה לא ייחשב לך לאי-כבוד… וכי מכמה זמן הוא נחשב בין נגידים?…”

אבא מתפייס לדברי אמא האחרונים, והוא אומר לי בנחת:

“עשה מה שמוטל עליך. לך אל הרופא, אל תתגר שם עם הנער.”

“בודאי שלא יבוא יותר,” עונה אנכי דברים המכוּונים בעיקר כלפי עצמי, “הוא בא רק להראות את העינים.”

ואולם למחרת של אותו יום אני נפגש שוב עם הנער אשר בעט בי ברגל… ומכאן ואילך אני רואה אותו יום יום, ואף על פי שאין אנחנו מדברים כלל פה אל פה, בכל זאת ידי כאילו על התחתונה: אנכי, אם כי הנני מוכה עינים, אינני מסוגל לתת מנוח למבטי ולעצור בעדו מלפנות פעם בפעם אל נער מתגאה זה, שהרגל מוזר מצוי אצלו – להרעיד את ריסי עיניו השדופים כלפי הקיר, מבלי להפנות עין לימין ולשמאל ומבלי להתבונן אף משהו גם בי בעצמי… וככל אשר ירבו הימים, כן הולך וגובר בלבי רגש של איבה כלפי שותפי האילם: בשבתנו בד בבד באולם הרחב, מתוך ציפיה ממושכה, אנכי יושב על פי רוב כפוף גב, ראשי מורד ושתי ידי סוככות בחצי עיגול מעל לעיני, ורק דרך המפולש שבין אצבעותי אני מביט אל הלז, הישוב נטוי ראש וקפוא עינים. מתוך המארב אני מסתכל היטב היטב, רואה את גבחתו, הגזוזה למשעי גם בימים אלה של תחילת הקור, והנה היא מבהיקה במין צוהב עכור, בהרות הקיץ שעל פניו נדמות עכשיו ככתמים תפלים שאין בהם ממש, לאור חוזר זה של יום חורף מעונן וחסר שלג; ממצחו הצר ועד קצות צווארו מזה ומזה הולכת ויורדת – כך נדמה לי מתוך כעס – כעין רצועה של עור מגואל, המזכירה לי את פתיל הכובעים אשר ילדים עונדים מסביב לצוואר. כל פניו, המבליטים את גרם הלחי, הם כה דלים למראית עין, עד שבשעת משחק הייתי נוהג לזנב כל נער אשר לו פנים כאלה; ורק כשמבטי, התר ממחבואים, מגיע אל עברי הפה של הנער הזה, אז מתחיל דבר מה כופה אותי להרהר ולנהוג זהירות בעצמי, בכדי שלא יאבדו כל עשתונות גאותי… הפה הזה הוא תמיד פתוח למחצה, השפתים דרוכות לשריקה, וכל אותם תלמי הבשר המגושמים של השפתים מתנועעים בלי הרף כנחשים קטנים… מראה הפה הזה, הער והמובדל כל כך משאר הפנים, מביא אותי לידי כעס, מציגני באפס תבונה… אני מסתיר את פני, לבלי לראות ולהראות, ומתוך סתר של אונס זה אני שולח הרהורי חרטה אל איצילי חברי, שבי היה תלוי הדבר להביא אותו, בדיבור אחד, לכאן, להשתמש בו כתריס בפני פורענות זו של בן הקצב… הן גם את בן האלמנה היה הרופא מרפא חינם – וכי יש ספק בדבר?… ומתוך משנה כעס על אוולתי, שגרמה רעה לי לעצמי, אני דולה מזכרוני כל מיני כינויים של גנאי ומונה אותם בלי קול: “חדל-נערים, טפש מרחוב ברדיטשוב, סמרטוט סחוט!…” אבל אני מתפקע מרוב הכיל רוגז, יען כי כדרך נערים אינני יכול לתלות כהוגן את כל הרע שבעולם בנער לא-חבר, שאינו ידוע לי בשם. סוף סוף אינני עוצר ברוחי ופונה אליו בשאלה:

“מה שמך? אם אתה רוצה – הגד!”

כפל המלים בא לשם פיוס, יען כי מדי דברי אני מרגיש כי לעומת הנער הזה מרחוב ברדיטשוב נחוץ לי דבר-מה נוסף, חוץ מזריזות השכל המצויה, לכאורה, אצל נער כמוני, בן-מנקר…

“אותי קוראים: בּני, - ואותך?”

אני מתפלא מעט על זה שקבלתי מיד תשובה. גם את קול המענה אינני יכול לדרוש כסימן לתגרה… ואולם מיד מתכרכמים פני ושכלי אומר לי, כי הנער מרחוב ברדיטשוב היה מצפה כל הימים שאהיה אנכי המתחיל בדברים. ואני מצרף את קולי כל מין לעג שבעולם ושב ושואל אותו:

“בני? כך קוראים אותך?”

הוא שולח לעומתי את אגרופו… ואולם האגרוף נפתח תוך כדי רגע; הנער מראה לי דבר-מה:

“אתה רואה? רובל שלם!”

שטר הכסף מבצבץ מתוך ידו, כשהוא ממועך אגב היסח דעת של בן נגידים…קולי נעשה בן-רגע צנוע כשאני שואל:

“בשביל הרופא?”

“בכל שבוע אני מביא לו רובל שלם. וכמה אתה משלם לרופא?”

אני קורע את שפתי בעמל, מתוך לב גווע למחצה. אני רוצה לשקר, ואולם אני מתבייש ללבוש גאות שקר בפני נער זה מרחוב ברדיטשוב, שאני בז לו בלבי. בכדי לצאת את שתי הדעות שבלבי, אני מרמז לעתיד לבוא:

“אבא שלי היה אתי אצל הרופא רק פעם אחת. כשיבוא בפעם השניה אז יתן כסף”.

“הוא לא יתן כמה שאבא שלי נותן.”

“וכי אבא שלך הוא עשיר?”

“אתה חושב שזה מעט – רובל שלם? אתה יודע כמה זה רובל שלם?”

והנער מרחוב ברדיטשוב משלח פתאום את לשונו חפשי. הוא מדבר אלי בפעם הראשונה בחשק ובמהירות רבה, עד שהדברים יוצאים מפיו כנבלעים:

“רובל שלם הוא יותר מרובל…כך אומר אבא שלי. רובל לרובל, רובל לרובל, רובל לרובל, כך ספור תמיד, אומר אבא שלי. מי שהוא קבצן חושב כי יש לו סוף, לרובל אחד. כמה רובלים הבאתי כבר לרופא? יותר משנה שלמה הייתי הולך ובא אליו, עכשיו צריך עוד לגמור את רפוי העינים. קודם הייתי מביא לו רובל בכל שבוע, בכל שבוע. צא וחשוב! אל הרופא הזה יכולים ללכת גם בלי כסף, שאל את מי שאתה רוצה. אבל אבא שלי לא רוצה: תדע לך, שאף פעם לא קרה הדבר שאבא שלי ישכח לתת לי רובל, בסוף השבוע…”

“אבא שלי יתן בפעם אחת,” מנסה אנכי לעצור כוח לעומת הנער מרחוב ברדיטשוב.

“אבא שלך הוא מנקר, אפילו שנתים אתה יכול ללכת בלי כסף.”

“נראה!”

נראה!" אני אשגיח לראות, אם אף פעם יבוא הנה אבא שלך!"

וכשאני הולך הביתה אני משנן לעצמי, כי עלי לתבוע מאת אבא שישלח על ידי כסף, שילך אתי למצער אל הרופא… ואולם בבית נאלמות שפתי מדבר בדבר הזה. אחותי חוה’לי אף היא חשה מזמן בעינים, ויש אשר בעצם היום, כשאין אש בתנור, מאספת אמא נסרים ומבעירה אש קטנה, בשביל להכין את המים החמים שצריך להמס בים את הבורה… בבית, בית הירושה הקט שלנו, שורר קור רגיל בימים האלה שבאמצע החורף, ועכשיו, כשאש רפה זו מהבהבת באקראי בתחום המקום שליד פי התנור, קובע גם אנכי לי שם מקום, לשם הנאה של חום. חוה’לי אחותי כרוכה בין כך וכך אחרי סינר אמא, ואף אבא שלי, כשהוא קם בשעה זו משינה של אחר הצהרים, יש שהוא שוהה רגעי מספר בחדר הבישול ופורש למול האש הלוחשת את מטפחתו, מטפחת הכיס האדומה, למען יתכנס לתוכה מעט חום… וכך יש שאנחנו עומדים כולנו וצופים בחשאי אל הלהב הנדון לכלות בעוד רגע. אין אף אחד מוציא הגה מפיו, רק אמא יש שהיא נאנחת. ויש שהיא מוציאה מפיה כעין דיבור לבטלה:

“גם עם חוה’לי היה צריך להיכנס אל הרופא…”

אבא איננו עונה…

חוה’לי אחותי, אשר בבית יאמר עליה כי לבה לב-זהב, אומרת כמתחננת:

“אני אתרפא בבית… בכל יום אשטוף את העינים במי בורה.”

אמא נאנחת, אבא שותק… ואמא מוציאה שוב דיבור לבטלה:

“לוּ אפשר היה לתת לרופא קצת כסף.”

אבא מכניס את המטפחת האדומה לתוך כיסו, והוא מתחמק לצאת מחדר הבישול. הדבר דומה, כי הוא צועד ועובר בכוונה בריחוק מקום מאמא, ומדי לכתו הוא מתחכך כמעט אל השלג העכור והנקשה הרובץ על משקוף החלון, גם על משקוף חלון זה של חדר הבישול, הנשקף אל פי התנור! ועד מעט והאש תמה לבעור, במים החמים מערבבים מיד את הבורה ומעמידים אותם לרגעי מספר על המשקוף של אחד החלונות, בכדי שימהרו להתקרר… יום יום שוטפת כך חוה’לי את העינים, יום יום אני הולך אל הרופא. יש שאני הולך וטופף בצינה הגדולה של בוקר, כשמחטים נדקרות בקצות אזני ועיני הלקויות דומעות אל מול הערפל הצונן והדק, המחפה על בשר פני ציציות של כפור, ויש שרגלי דובבות על השלג מתוך חריקה תפלה וצורבת לב, כשאני צועד ערירי בסביבות בית-הפוליציה, במקום שאינם מצויים עוברים ושבים והשלג הולך ונערם שם בלי הפוגות. דבר רגיל נעשה אצלי, בימים שעם גמר תקופת טבת, שאהיה הולך ורומס קוממיות את השלג, זה הנתלה בכפתורי מעיל החורף שלי והולך ועולה בסולם המכנסים אשר על רגלי. יש שלבי בוכה בקרבי אגב הליכה זו, אבל המקרה אִינה שנה של שלגים מרובים, ואני נלאה יום יום ממצוא את השביל של אתמול; וכך היא נעשית לי כחוק, הליכה זו של צער. וכשאני עומד בשעת האפלולית של בין ערבים ליד אחד החלונות הקטנים של ביתנו, ואני מביט אל השלג הנופל בחוץ פיתים פיתים גדולות, מתוך ריבוי אטום אשר בתחילת ליל חורף ארוך, במין שפע עוור המצוי לכאורה רק בעיירה, אז יש שעולה על לבי דבר ההליכה שלי, המיועדת לבוקר, ואני דומה בעיני עצמי לבר-נש שנחרץ עליו גורל. זה מוסך בי כעין גאוה; אני זוכר – בשעת בין השמשות כזאת – מעשיות דומות לזו בדבר היהודי שישב לו ננס גיבן על ערפו והוא מוכרח לשאת אותו על הגב כל הימים… ואין אני נפתה לדחות אף ליום אחד את דבר לכתי אל הרופא; רק פעם אחת קרה לי כעין מקרה כזה, לאחר שהשלג ירד שלשת ימים רצופים, ואבא נמנע באחרון הערבים מללכת אל בית המדרש לשם תפילת מנחה… תריסי החלונות הוגפו מבעוד יום, ואבא, כשהוא מתהלך ומתכווץ ותפילתו רוחשת על פתחי פיו, ניגש פעם בפעם אל החלון, מציץ בעד חור התריס וסר מן המקום במנוד ראש… הנה הוא ניצב לתפילת שמונה עשרה, ובטרם כלותו לצעוד אחורנית שלשה צעדים, הוא ממלמל בקול השכיח בשעת סכנה: “אינני יודע איך אפשר יהיה מחר ללכת אל בית המקולין!” ואז, מדי צאת הדברים האלה מפי אבא, מתגנב ללבי כעין הרהור של פחד ואף אני מתחיל מציץ פעם בפעם בעד חור התריס, עד שאבא גוער בי לבסוף בדרך של צוּוי:

“מה אתה מביט? מחר לא תלך אל הרופא!”

“חלילה!” ממלאה אחריו אמא בקול חרד. ואולם מיד היא מוסיפה, כדרך אימהות שניחא להן בגילוי דברים:

“הרופא לא יבוא עליך בטענות בגלל זה!…”

דברי אמא יורדים אל לבי ומעמידים אותי על אמיתו של דבר, כי עלי ללכת גם מחר אל הרופא, ויעבור עלי מה! אני מרגיש, כי אסור לי להפסיק אף יום אחד, אנכי המקבל ריפוי בחינם, אשר אם לא אבוא יום אחד לפני הרופא, וכבד לי אחר כך שבעתים לראות את פניו… ואני מתעתד למרות את פי הורי וללכת גם בבוקר שלמחרת היום; כשאני עולה באותו ערב על משכבי אני מבושש להרדם, ובדממת הלילה אני מטה אוזן ומקשיב, כמו לוּ חפצתי להבחין על פי שמיעה אם השלג עדיין נופל… ובבוקר, כשאני מתעורר לאור המנורה שאבא מדליק מבעוד חשכה, אני ממהר ללבוש את בגדי ופונה מיד ללכת אל חלון חדר הבישול, זה אשר הנהו חסר תריס. ואולם שמשות החלון מכוסות מבפנים ומבחוץ בשכבת שלג עבה, ואין העין מבחינה כלום עם חוורון ראשון של בוקר החורף. בין כה, בעוד אני מטכס עצה בדבר ההליכה אל הרופא, אני קולט שיחה שבין אבא ואמא. אמא, שהיא עדיין בתחום המיטה של לילה, מקדמת את פני אבא:

“שלמה, אל תשכח, כי היום יום חמישי…”

“הא לך ביום חמישי מין שלג שכזה, יותר קשה לעולם מאשר מבול!” מוציא אבא את זעפו, כדרכו, לתוך חלל העולם. ואולם מיד הוא מוסיף בהכנעה:

“מה לעשות! אצא ללכת אל ה’נאמן'.”

ואני דורש מיד את החשיבות שבדברי אבא: ‘נאמן’ זה הוא של בעל הטקסא ודרכו של אבא ללכת אליו, לשם בקשת כסף מבעוד יום, מחשש שמא יקדמנו אחר. ואמנם אבא יוצא מן הבית בטרם יתפלל, ואנכי קל לי להסיח את דעת אמא, ואני חובש ברגע אחד של חפזון את מעילי ועוקר את עצמי מן הבית. מדי צאתי אני שוהה רגע כנבהל למראה קומת השלג, ואולם מיד ורגלי דורכות כמו מאליהן בחלל עקבותיו של אבא, שהטביע אותן מפתח הבית והלאה; ומדי פעם, כשאני מכניס את רגלי לתוך נקרה כזאת שבלב השלג, אני מרגיש את עצמי כנלכד, כאיש אשר אין לו דרך לשוב. ועוד מעט, כשאני מגיע אל חלקת השלג התמימה, אשר טרם דורך בה, היא מהבהבה כנגדי במין חידוש של שפע כל כך עצום, שביחד עם רגש של מורא נלוה אלי מיד גם דבר-מה של גאוה, כאילו חבלי שלג אלה מוסיפים לי תפארת, משווים אותי למי שהוא עשוי לבלי חת. ואני הולך וחותר ברכרוכית השלג, כשאני נעזר גם בידי המכונסות לתוך שרוולי. ומדי נפלי פעם ושתים, כשכל איברי עמוסים שלג, אני מפרפר בידי וברגלי, גרוני משמיע קול בכי חנוק, ואולם על פני הנלהבים נסוך באותה שעה מין תוקף נפלא, שאני בעצמי יודע היטב את פירושו: “כאשר אבדתי אבדתי!…” אבל הנה קרוב כבר בית הפוליציה, ואני חותר אל השביל המוכן שם מן הבוקר, אף על פי שמצויה אצלי רגילות להימנע מלכת בקרבת הבית הזה… שם, על מעקה הכניסה, עומד שוטר; לבי מזדעזע קצת בקרבי למראהו ואף על פי כן אני מתקרב ועובר לפניו. דומה לי שהוא משגיח בי, נותן בי את עיניו מבעד ל“בשליק” העוטף את ראשו… ופתאום ולבי נופל בקרבי – עד שיש סיפק בידי להבחין, כי השוטר חובל בשתי ידיו מסביב לגופו, בכדי להתחמם. פחדי נמוג כרגע, ואחרי הפחד פורץ מגרוני קול צחוק קטוע ומוזר, הדומה קצת לבכי ולקול של טירוף הדעת. השוטר עונה לי אף הוא בצחוק, ורגע אנחנו מביטים האחד לתוך עיני השני, השוטר מצטחק כנגדי ואני מנענע את שפתי הקפואות, עד שיוצא מביניהן קול דיבור:

“דוקטורו” (לרופא)…

והנה אנכי בחדר המעקה, והנה אני נכנס לתוך האולם. כל הבית כאילו ריק, הכסאות, אשר ליד הקירות, נראים כה קרים, כאילו לא ישב עליהם אדם מעולם. אני יושב בפינה ושוהה מתוך ציפיה ארוכה, שאינני מחשב הפעם את קיצה. שקט ודממה, כל קול אינו מגיע משאר הבית, ובתוך האולם שאני שרוי בו ביחידות, מתהלכת רוח קרירות לא מצויה, כעין דבר-מה של אלמון או שכחה תלוי בחלל האויר. ישיבתי זו לשם צפיה נדמית לי הפעם ללא מטרה, כאילו אין בגדר האפשרות שיצמח פה בן-אדם. כעין רגש של אי-מרגוע נאחז בלבי, אני מתרומם לאט ממקומי ובצעדי חרש אני מתקרב אל הדלת אשר לחדר הרופא. היא פתוחה במקצת, דלת לבנה ודוממה זו, ואני מכניס בזהירות את ראשי לתוך חללה, וצופה אל מעבר השני והלאה… וכשאני רואה שם את אשר אראה, אני נשאר קפוא על מקומי, גופי כאילו תלוי בשני תחומי חדרים בבת אחת ועיני קמות לבלי נוע. על הכסא הרחב, אשר ליד השולחן, יושב הרופא מתוך רביצה כבדה, עיניו נטויות לדבר-מה וכל גופו רב הנטל שקוע בקפאון הדומה למנוחת מות. אני רואה רק את העבר האחד אשר לפניו, ולסת יחידה זו, האפורה והנטויה כלפי מטה, מעוררת בי מין גועל של פחד, כאילו ניתן לי לראות יצור אדם שמתוך שיבה לבלי גבול ניטשטש בו כל מראה חיים. ומדי עמדי כך, נדהם למראה עיני, נעשית זהירותי רפויה, ידי מניעה בלי משים את הדלת וקול חריקה עובר באוויר… אני נרתע לאחור, בו ברגע מתנער הרופא, מטיל בי את מבטו – ומזדקף. אגב קימה הוא נשען בשתי ידיו על מסגרת הכסא העגול, ואולם מדי עמדו הוא זקוף במלוא קומתו, והוא נראה רב-מידה ועצום כמו תמיד. הפעם איננו רומז לי לגשת, כרגיל בינינו תמיד, הוא מביט אלי רגע אחד בדממה, כמו בתמהון.

“באת? בשלג כזה? חי-חי!…”

הרופא צוחק כנגדי, ופאת הבשר של לסתותיו מזדעזעת עלה ושוב. אנכי, אף על פי שבבית הורי יש לי שם-הקנין של נער נבון ומאחרי גבי ייאמר עלי: “ראשו כראש אבא” הנני עושה עכשיו את עצמי טיפש, ומדי גשתי בצעדים מרטטים לעומת הרופא, אני אומר בקול רועד:

“חשבתי שצריך לבוא בכל יום.”

הרופא צוחק עוד הפעם, כשהוא נוטל לידו את האבן הכחולה:

“בוא תבוא בכל יום, חי-חי… כיהודי האומר ‘אשרי’ בכל יום…”

בינתים אני מרגיש בעפעפי את מגע אצבעותיו של הרופא, הבשר החי של העפעף שלי יוצא לאוויר העולם, ואני עומד ורותת קצת מתוך ציפיה לאותו הכאב היוקד שעתידה האבן הכחולה להטיל בי בעוד רגע. דבר זה של ריפוי נעשה תמיד במהירות, בין-רגע. ואולם הפעם מאריך משום מה הרופא, אצבעותיו קרות ורועדות שלא כרגיל; והוא אף מוסיף לדבר אלי:

“אמא שלך נתנה לך ללכת בשלג כזה? אבא שלך הוא המנקר? כמה יש לך אחים ואחיות?…”

הוא כבר מושך את האבן הכחולה על פני הבשר החי של העפעף שלי, והוא אומר אלי עוד דבר-מה, כשקולו נעשה כבוש וחשאי, מתוך עיון של יגיעת הריפוי:

“חוללת בודאי עינים כאלה למי שהוא מצאצאי הבית?”

ואני עונה, ברגע ההפסקה שבין עין לעין:

“גם אצל אחותי הקטנה לקויות העינים.”

“קחנה אתך,” עונה הרופא בקצרה, כשהוא דורס באבן היוקדת את נקודות הבשר החי שבעפעף השני שלי.

בשעת הכאב שלאחרי הריפוי אינני שם על לב את דברי הרופא האחרונים. ואולם בדרך חזרה, כשאני טובע בשלג וחושש בינתים לרוגזה של אמא שיאכלני בכל פה, בגלל הליכה זו שנטלתי לעצמי בלי רשותה, אז אני תופס את הענין כדבר הצלה, ומתכונן להטיח כלפי אמא דברי בשורה: “אמא, הרופא אמר, שאקח אתי גם את חוה’לי!…” אך שיקול-הדעת שלי משיאני מיד לראות את הקלקול הרב שאני עתיד לגרום לעצמי, לסחוב אתי יום יום את אחותי הקטנה. די לי בזה, שאנכי לבדי הולך אל רופא מרפא חינם, כמו שהולכים ל“ביקור-חולים”… וכי חסר לי עוד, שאותו נער, בן הקצב, יראני בצורה של תאומים, כשאני מזנב אחרי את אחותי הקטנה…

“חוה’לי תשטוף את העינים במי בורה, אשגיח שהיא תעשה כך יום ביומו…” – כך אני מתנחם וסותם את פי הרהורי, המכרסמים את לבי בשן של חרטה. כבר קניתי לי נסיון בימים הרבים שאני הולך ובא אצל הרופא, והדבר מחוּור לי, כי רק האבן הכחולה יכולה ליטול את הכיעור שבעיני חוה’לי. לבי מייסר אותי, ואני רואה את חוה’לי בדמות נערה בוגרת שעיניה טרוטות ודיבת-רבים מגידה עליה: “אצל שלמה המנקר ישנה בתולה בעלת-מום…” אף על פי כן, כשאני מתגנב ובא הביתה ומוסר את עצמי לבסוף בידי אמא, בכדי שתנער מעלי את השלג ותשלוף מעל רגלי את המגפים – אין אני מגלה מאומה מן הסוד הכמוס אתי. אני כה רטוב, כה אכול קור ושלג, עד שאני בעצמי תובע רחמים ואיני זקוק כלל ברגע זה לאמתלא של מחילה כלפי מי שהוא… בינתים ואבא שב הביתי ומוצא אותי כשאני סרוח למחצה על ספת העץ שליד הכירים, פני סמוקים ונלהבים מן החום המפעפע בכל גופי, דמותי כאילו רופפת ושווה בכל למי שהוא מתעדן אחרי גמר מחלה… אבא צופה בי חליפות, עוצר את צעדיו ליד מקום שבתי ונושא את ידו מעל לראשי והלאה, למען געת בקיר הכירים השומר עדיין חום, וברגע זה, כשאני מצפה לדברי מוסר, מרעיף עלי אבא רק דיבור אחד קצר:

“כל היום לא תוכל כבר לקחת גמרא ביד…”

לבי מתרכך עוד יותר, ואני אומר:

“הרופא אמר לי להגיד בבית, כי תבוא אליו גם חוה’לי… כשספרתי לו שגם אצלה לקויות העינים…”

“כך אמר לך: שתגיד?…” משתערת אמי כנגדי, “לא לחינם אומרים עליו, כי לב זהב לו, לרופא זה!…”

אמא מסיימת, כדרכה, באנחה, ואולם אבא, שדרכו לעקש מעט, נוטל את ידו מאצל קיר הכירים ומניע אותה דרך ביטול:

“לב זהב – זה לא שייך לכאן…וכי הוא צריך לכסף שלי? מי שיש לו יורש כזה, בחור בן ארבעים…”

“הלא הוא רופא!” אין אמא מוותרת הפעם.

“ואם הוא רופא, אין הוא מכיר אותי? גם לרופא ניחא שיהא מרפא ילדיו של מנקר…”

“וכי מה בכך, אם אתה מנקר? וכי אני יכולה ללכת אל השוק, כש’הנאמן' לא נתן לך כסף?…”

“רק שטיא את!… משוה את הרופא להרשיל הקצב! הוא בעצמו בן-אוריין, על פי דרכו. אדרבא, שאלי אותו…”

לבי נוטה לדברי אבא, ואני אומר:

“אני נכנס קודם, כשאני מחכה שם עם הנער של הרשיל הקצב…”

דברי נותנים תוקף אחרון לכל הענין, וחוה’לי אחותי עתידה ללכת אתי אל הרופא, ממחרת בבוקר… כל אותו היום אני שומר את קומת השלג, וכליון עינים אני רואה כי היא הולכת ושוקעת, מדלדלת והופכת משעה לשעה מרבץ שלג רגיל אשר יהלכו עליו אנשים…לפנות ערב אני משלים עם גורלי, ובטרם אלך לישון אני לוחש בקרן זוית לאמא (את חוה’לי בעצמה אין דרכי לצער):

“אמא תלבישי אותה מחר שמלה אחרת…”

ובבוקר אני מוליך אתי את חוה’לי אחותי, על פני נתיבות שלג שנסבו במלוא כל הדרך. לבי נופל בקרבי לרגע, כשאני מוצא באולם את בּני בן הקצב, ואני קובע לחוה’לי מקום בקרן זוית, מחשש שמא ישלח בי הלז רגל בועטת בפני חוה’לי אחותי… וכשאני עומד ושומר על אחותי, אני מכוון מרגע לרגע את עיני אל בּני בן הקצב לדעת מה הדבר אשר אתו. הוא מביט אלי ואל בת הזוג אשר אתי, ולמראה פניו אני משער, כי נפשו כלה לבוא בדברים. זמן רב אני מתאפק ואיני מש ממקומי, אבל סוף סוף משיאני איזה יצר משונה לעבור מעט קט על פני האולם…

“הזאת אחותך הקטנה?” שאל אותי בני מדי עברי על פניו.

ברור לי היטב, כי בן הקצב מתפאר עלי בלבו, יען כי אנכי הייתי הראשון לזוז מן המקום; אבל באין ברירה אני שם לי סתר פנים ועונה בקצת יהירות:

“זאת אחותי הקטנה, אף היא תלך מעכשיו אל הרופא.”

“הרוצה אתה?” אמר בני לא בלשון שאלה, “נשב יחד…”

אנחנו יושבים ליד אחותי חוה’לי אחד מזה ואחד מזה. חוה’לי יושבת אגב סבר פנים, כפות רגליה, שאינן מגיעות עד הרצפה, נעות בלאט באוויר, עיניה מביטות לנוכח הקיר אשר מנגד וידיה מקופלות על הברכים. היא ילדה שקטה כל כך, חוה’לי אחותי, ואף בחדר הרופא מסמיקים פניה רק לאחרי זה שהרופא נושא את ידו הכבדה וצובט את לחיה בשתי אצבעות עשויות בדמות צבת. בבית, כשאנו שבים בפעם ראשונה ביחד ממקום-הריפוי המשותף, מכנסת אמא את חוה’לי לבין זרועותיה ומסתכלת היטב היטב בעיניה, האדומות עדיין מן הריפוי. הדבר דומה כאילו אמא רוצה לראות כבר סימן ברכה אחרי מעשה-רופא ראשון.

“לא פחדת אצל הרופא, חוה’לי?”

חוה’לי עונה בתמימות:

“מעכשיו אני יכולה ללכת אפילו לבדי!”

וחוה’לי אף היא הולכת יום יום, גם אתי ביחד וגם ביחידות. ואולם אין אחותי שומרת כמוני את מועד לכתה; אין היא מהרהרת, כנראה, בזה שאנחנו מתרפאים חינם אין כסף… לפעמים אמא מאחרת עד בוש לשוב מן השוק, לפעמים ערפל טחוב מכסה מן הבוקר אל פני העולם, ואז ייאמר על פי רוב לחוה’לי:

“היום תשבי בבית – ראי מה שנעשה בחוץ.”

אותי אין כופין, כיון שקניתי לי הרגל זה של התמדה גם כלפי עצמי וגם כלפי בני הבית. בימים הפושרים שלאחרי פורים, כשתחום הרחוב האחד, זה אשר מימין ביתנו והלאה, שרוי כבר במי בוץ עכורים והוא דומה כמעט במראהו למסוס הקישואים הכבושים שבחבית החורף, זו שמוציאים אותה מן המרתף, באחד הימים שלפני פסח, והיא, עם שארית הציר הנרפש אשר בקרבה, עומדת לראוה באמצע החצר – אז יש שאמא רואה בי, כשאני מתכונן ללכת אל הרופא, ונדה לעומתי בראשה:

“המגפים שלך – עדיין לא תקנו אותם…”

אנכי עונה:

“אין שם בוץ, רק שלולית של מים.”

אמנם כן, בדרך זו, אשר אל בית הרופא, אין הרפש נעשה ביצה אחת, אפשר לפסוח על שלוליות המים, הניגרות ביחידות, ובשעת הדחק אני יכול גם להאחז בראשי כלונסאות של חצר פריצים. ובינתים נכנסים גם הימים שלפני החג, והנה גם יום ראשון של פסח ואני עושה בערמה, לבלי דרוש אחרי חוה’לי אחותי, ואני יוצא לי לתומי מן הבית והולך אל הרופא. והנה, כמו באותו יום השלג הגדול, אני מוצא אל האולם ריק מאדם, וכמו אז אני ניגש על בהונות רגלי אל דלת החדר השני ומציץ לשם בחשאי: הישנו הרופא אם לאו?… ואולם הפעם אני עושה את זה מעשה רגילות, לבי לא יכני מפחד כשמציץ לנגדי הרופא ומקרבני באצבע רומזת. אני ניגש אליו ונתן את לבי לענות לו דברים, כי הדבר מחוּור לי למפרע, כי בשעה זו של בטלה, כשאין נשים מצויות מאחרינו, תהי דעתו של הרופא פנויה לכך שיעמידני בנסיון של שאלות ותשובות. והדבר קם להיות: הרופא מאריך הפעם בריפוי, ותוך כדי מעשה הוא בא אתי בדברים ומתבל אותם, כרגיל, בשאלה לא-שאלה:

“אתה הנך בן המנקר?…”

פעם בפעם הוא נוהג לשאול אצלי שאלה זו, כאילו מצויה אצלו ביחס אלי כעין שכחה… ואולם מיד הוא מוסיף ושואל אותי דברים ברורים:

“ואיה אחותך הקטנה? מדוע חדלה לבוא?…”

אני אובד בינה ביחס אל הרופא…מכל מקום, כשאני חוזר הביתה, אני מנדר בלבי לאמן את חוה’לי אחותי שתהא אף היא שומרת את מועד לכתה אל הרופא. ויום אחד של חול המועד טרם יעבור, והנה פני השמים כבר טהורים, אבא מצוה על הקופיץ של חדר הבישול, בכדי להוציא מבעוד בוקר את החלונות הפנימיים, אני שומר את ראשון החלונות, המשתחרר משותף-החורף שלו, מוחה בשטח כף היד את מעטה האד מעל אחת השמשות, ולחוה’לי אחותי, העומדת על ידי, אני רומז באצבע כלפי חוץ:

“הביטי, יש כבר שבילים.”

“איפה? איה השבילים?” משמיעה חוה’לי קול רם ומצלצל, כשהיא טרם תתן אמן בדברי והיא מלאה כבר חדות ילדים רבה, לשמוע הבשורה על דבר הסימן הראשון של ימות החמה. וכך אני מפתה אותה, והיא מצטרפת אלי מדי לכתי אל הרופא.

והנה אנחנו יוצאים ולנגדנו כל אור העולם השכיח באביב. לבי יגיל בקרבי כאילו אני מתגאה על דבר מה, ולחוה’לי אחותי אני אומר פעם בפעם:

“הכי לא אמרתי לך?…” היא נתלית בי ושומרת את דרך לכתי, במקום שאין צירוף של שבילים יבשים, ואנכי מרים אותה מדי פעם מעל הארץ, לשאת את חוה’לי אחותי כברת ארץ, ושפתי לוחשות מתוך קוצר-נשימה: “זה לא כלום, עוד מעט ויתיבש…” וכך אנחנו נכנסים שנינו אל הרופא: לבי יגיל בקרבי, כאילו אני מתגאה על דבר מה, וכשאני רואה באולם קהל נשים רב, שנתכנסו הנה לאחר שיום החמה הראשון חולל שביל-לכת, אני הולך ושומר עדיין את חדות לבי וכבן חורין אני תר במקום לשבת. פתאום ולבי נפגם: אני מבחין בבני בן הקצב, ההולך וקרב אל המקום שזה אך ישבתי שם עם חוה’לי אחותי.

“כבר נמאס לי לחכות, עם הנשים,” אומר בני מדי הישענו אל הקיר.

אני נמנע מלענות, ואלם חוה’לי אחותי אומרת:

“הוי, היום נחכה כל כך הרבה!…”

היא נבוכה מעט, כיון שלאחרי הפסקה ארוכה נראה לה כל הדבר כחידוש גמור.

“הייתי יכול להיכנס במוקדם, לו חפצתי!” פולט בני כלאחר יד.

אני ידוע ברור, כי הוא מתגאה לשוא, ואולם בפני חוה’לי אחותי אין אני יכול להעיד כחשו בפניו… וחוה’לי אחותי שואלת בתמימות:

“איך אפשר?”

“אבא שלי משלם הרבה כסף לרופא,” עונה בני בגאוה גלויה.

אני וחוה’לי אחותי אין איש מאתנו עונה דבר… בלבי אמנם צפונה כעין הוכחה בדבר הרופא, העלולה להזים את בני, ואולם הדברים אינם ברורים לי די צרכם, וחוה’לי אחותי יושבת לי לשטן. ואף על פי כן אני מפיג מעט את טעם דבריו של בני:

“לרופא הזה הכל אחד!”

“יפה דרשת!” אומר בני בלעג, “וכי זה מנין לך?”

איני יודע מה לענות, ואני פולט דברים שלא בכוונה:

“הוא רופא זקן!”

בני מחריש רגע, ואני משער בלבי כי בּני, בר בלי דעת זה, רואה את דברי כסתומים ואינו יודע במה למלא אחריהם… ואולם הוא שב מיד אל גאותו ואומר שלא מן הענין:

“אתי הן הרופא מדבר – את זה אתה יודע?”

“גם אתי הוא מדבר!”

“הוא שואל לאבא שלי. הוא אומר: הגד לאבא ששאלתי על-אודותיו. הוא אומר: מה הבית שלכם, בעל שתי הקומות?…”

“אי-אי… כך הוא מדבר אתך?”

“אינך מאמין?…הוא חושב, כי אני מתגאה בפני אחותו!”

חוה’לי אחותי מנדנדת את כפות רגליה, שאינן נוגעות ברצפה, ואומרת בתמימות:

“גם אבא שלי אינו מאמין אף פעם!…”

אנכי מתאפק אגב מנוד-ראש…בּני עושה את שפתיו כאפרכסת וממצמץ בעיניו הצרות; הוא אומר מתוך גאוה:

“הוא חושב שזאת היא חכמה גדולה – לבלי להאמין! וכשאגיד לך, למשל, שאבא שלי קונה לי ספרים – גם בזה לא תאמין?”

“ספרים?… דבר ואשמע!”

“הכי גם אתה קראת ספרים? הן אבא שלך הוא מנקר – זהו כמו דיין ושוחט…”

“אנכי קראתי ‘אפס דמים’. זה לא ספר?”

“לו ראית ‘כל שירי גורדון’ היית יודע מה זה ספר! אתה לא תבין שם מאומה.”

“אנכי לא אבין?… נסה-נא להשאיל לי! אתה חושב, כי כדאי לך להיות גדלן בפני אחותי.”

“לתת לך ‘שירי גורדון’?… הוא ספר כזה, הבט: מפה ועד פה! אתה יודע כמה אבא שלי שילם בעדו? המורה אמר לאבא והוא קנה. אתה יודע, כי יש לי מורה? שמו וישניפולסקי… הוא בפנסנה, הוא גבוה…”

אני שומע דברים אשר לא ייאמנו – בדבר ‘שירי גורדון’. בדבר המורה, ולהוותי אני מאמין בהם כתומם… ומבלי תקוה שתהא עוד ידי על העליונה, וכאילו רק לצאת חובה כלפי עצמי, אני נושא ונותן בלי קץ עם בני בן הקצב:

“מה איכפת לך, אם תשאיל לי? אולי אינך רוצה שאני אדע יותר מאשר אתה?…”

“הוי, הוי!… רואים מיד שאתה בן מנקר! אתה צריך קודם לקרוא ספרים אחרים, הס! אני יכול להשאיל לך ספר שיהיה טוב בשבילך!”

“אל תנקר את עיני ב’מנקר'! איך נקרא ספר זה?”

“איך הוא נקרא?… שכחתי את שמו, הוא מתגולל אצלי, ספר קטן… אתה תבין אותו, הוא בדבר ‘יהודים טובים’…”

אחותי חוה’לי מטה אוזן, ומיד היא אומרת בתמימות:

“אבא שלי לא יתן לו להחזיק ספר שהוא על דבר ‘יהודים טובים’.”

“הא לך חידוש מחודש!…” קורא אנכי בהתמרמרות קלה כלפי אחותי, “ואבא בעצמו אינו מעיין ב’שבילי עולם'?… את לא יודעת!…”

“את הספר הזה אני יכול להשאיל לך, הוא אצלי לא בחשיבות גדולה.”

“אני אלך אתך, כשנצא מאת הרופא. אני אחכה לך.”

“אתה תכנס קודם?…”

אינני רוצה להתגרות עכשיו בבּני, ואני עונה בעקיפין:

“אני עם אחותי הקטנה… הדין נותן, שאני אכנס קודם.”

ואמנם אנחנו נכנסים אל הרופא לפני בני, ואחרי גמר הריפוי אני משהה את אחותי חוה’לי בחדר המעקה. מתחילה אין חוה’לי אחותי באה בערעורים על עמידה טובה זו שאנו עומדים, לנוכח השמש החמה הנוגעת בנו מבעד זכוכית הקיר. ואולם לבסוף, בקצור עליה רוחה, מתחילה אחותי הקטנה להוגיעני בדברים, בכדי שנלך:

“לא צריך. אבא ימצא את זה…”

ואם ימצא אז מה יהיה?"

“זה בדבר ‘יהודים טובים’… אתה זוכר מה שאמר אבא – מה שיעשה לך אם תהיה לאפיקורוס?…”

שפתיה של חוה’לי אחותי רועדות מדי הוציאה את הדברים הקשים האלה, אשר לא לה הם… היא סרה ממני מעט הצדה, כאילו נתביישה. ואני שוקל בינתים בדעתי את כל הענין, ואני מעלה בזכרוני מקרה ידוע בדבר “יהודי טוב”: זה היה לפני כמה זמן, כשבא אותו “יהודי טוב” לעיירה, ופתח פה לאילם. במוצאי שבת קרה הדבר, ואבא, אני זוכר, ישב לסעודת “מלוה מלכה” והיה מדבר אל אמא: “נו-נו?… איזה ‘יהודים טובים’ עכשיו בעולם! מוטב שידע לעיין בדף גמרא…” ושיחה קצרה עברה אז בין אבא ואמא: “בכל זאת, נתת לו שלום בבית המדרש?” “לא נדחקתי בתוך כל החייטים. אחר גמר התפילה.” “אתה יש לך תמיד מידה כזאת – להתגאות!” ומדי זכרי את כל זה יוצא לי ברור, כי כל הענין בדבר “יהודים טובים” הוא עכשיו כמין דבר בטל מן העולם, שאין שכר ועונש צפויים ממנו.

“לפני אבא אין כבר ‘יהודים טובים’…” אומר אני בקיצור לחוה’לי אחותי, מבלי לבאר לה את תכלית מחשבותי.

בינתים בני יוצא ואנחנו שמים את פנינו ללכת יחד. השבילים שבדרך צרים כמדרך כף רגל, ואנחנו הולכים בזה אחרי זה, אף על פי שאני חושד בבני שהוא עושה את עצמו כשוכח, וכי הוא נותן את לבו להפליג ביחידות, בשעה שאני ואחותי נגיע אל ביתנו. ובעוד אני אורב למזימות הלב של בּני, וקול חוה’לי אחותי מעלה את זכר הענין:

“לך אתו מכאן, אם אתה רוצה ללכת, לבל יראו אותך מן הבית.”

ואני עם בּני מפליגים שנינו בלי אומר ודברים… בּני הולך קוממיות ואני צועד אחריו כפוף קומה כמעט, לבי כאילו מהסס בטרם אראה ראיה של ממש את רחוב ברדיטשוב, זה רחוב הכבוד, שבימות הגשמים היו מעלים לפעמים בביתנו את זכרו והיו אומרים: “עכשיו טוב ברחוב ברדיטשוב, שם יש מרצפת אבנים…” וככל אשר נוסיף ללכת, כן אני הולך ונעשה נבוך ודל גם יחד, כיון שאנחנו עוברים את מגרש השוק, ואנכי הנני בן מנקר ותחום החנויות שבעיירה הוא בשבילי מקום מעמסה; כי לו צוּויתי, למשל, בבית ללכת לשם, הייתי מסרב ואומר: “אני מתבייש ללכת לשם…” כשם שבדבר רחוב הערלים, אשר מעבר לנהר, הייתי עונה: “אני ירא ללכת לשם…”

“אתה היית כבר ברחוב ברדיטשוב?” שואל אותי בני, מדי צאתנו מתחום השוק.

“הייתי שם, אני זוכר היטב…אצלכם יש מרצפת אבנים?…”

“רק ברחוב ברדיטשוב יש מרצפת אבנים!” עונה בני בגאוה. אנכי הייתי מוכן לשמוע ממנו מענה דברים כזה, ואני קובל בלבי על גאותו… ובין כה ואנחנו פונים לצאת מהמבוא האחרון של השוק ושמים את פנינו מול רחוב ברדיטשוב. בני מוביל אותי, מתוך גאוה, באמצע הרחוב, אני מציג את רגלי על אבן רחבה, המבצבצת מתוך הבוץ, ומיד אני עומד מלכת ותר בעיני אחרי האבן השניה, הרחוקה ממני והלאה.

“לך ישר,” אומר בני, “אינך יודע אפילו איך שהולכים ברחוב שכזה…”

אך בטרם אעקור את רגלי ללכת אני מעיף את עיני למלוא אורך הרחוב, ומראה עיני שב אלי בדמות בתים מדולדלים שטיח קירותיהם מרוסק והפח של גגותיהם מצהיב כחלודה… ובעוד רגע, כשאני מוגיע את רגלי לקפוץ מאבן אל אבן, אני אומר לבני כמעט מתוך קוצר נשימה, בלי כוונה להרע לו:

“כמעט שיותר טוב ברחוב שלנו…”

“אבל בית של מי יותר יפה?” עונה לי בני שלא מן הענין ומראה לי באצבע על בית בן שתי קומות, הנשקף אלינו מקרוב. “זהו ביתנו!…”

עיני כאילו עייפות מהביט אל הבית המרומם, הנשקף כזר מעל הגבעה העטויה כולה בוץ…ואני אומר בקול גווע:

“לך, תוציא לי את הספר. אני אחכה בחוץ.”

ואולם כשבני נכנס הביתה אני שם את עיני להביט בכל תאות נפשי בבית בעל שתי הקומות, שחברי זה, שאני בז לו מעט בלבי, נכנס לתוכו מתוך הליכה של מרוץ, מבלי לקנח את הערדלים שעל רגליו ליד המעקה הקטן, הצבוע בצבע כתום… וכשאני מביט מתחילה במחצית הבית אשר למטה, שכפי שיש לשער גרים שם הוריו של בני, אני בא לידי קורת רוח, וחוזר ומביט במעקה כתום זה, השונה לגמרי מן המעקה הלבן אשר אצל בית הרופא… לבי אומר לי, כי כך ניחא להם להוריו של בני, שיהא מעקה כזה סמוך אל דירתם, מעקה כתום ובלתי מובדל מרפש הרחוב. בית זה בעל שתי הקומות, שהיה תלוי בו כל ערכו של בני, כאילו ניטל ממנו בבת אחת כל חשיבותו, ואני מרים במנוחה את עיני כלפי מעלה, למען הבט אל הקומה העליונה. שם אני רואה שורה של חלונות מתנוצצים, באמצע תלויה גזוזטרא של ברזל, עשויה מעשה שבכה צבועה ויפה… אני עומד ומסתכל, ובני מוצא אותי כשעיני תלויות מתוך שכחה בקומת המרום של ביתם… הוא מכיר תיכף בהוותי, ומדי מסרו את הספר הקטן הוא אומר במלוא כל גאותו:

“הרופא רוצה לשכור אצלנו את הקומה העליונה!…”

ובפנותו ללכת הוא עוד קורא אחרי:

“מחר תביא לי את הספר! רק ליום אחד אני נותן לך – אתה שומע?…”

סר וזעף אני הולך בדך חזרה, ואנכי דומה בודאי בשעה זו לאבא שלי בעת שהוא שב מבית המקולין וחזות פניו מעידה בו לעין כל כי אחד מן הקצבים פגע שם בכבודו… השמש, המחממת אותי בדרך לכתי, מטילה בי לאות ללא חמדה, ברחוב זה של ברדיטשוב, ואף משהו ממנו, מכל בתיו התפלים, המפולשים ללא גן וגדר, איננו מצטרף לחידוש שביום החמה הראשון, איננו מחולל כל רמז של חמדה בדבר העתיד, גם בדבר עתידי אנכי, הנער אשר לפתע פתאום נעשה עליו רע כל המעשה… היתכן כי הדבר אמנם יקום ויהיה – כי יעבור הרופא לגור בקומה העליונה שבבית הרשיל הקצב? השכל מחייב, כי הדבר יכול להיות חל בקרב הימים – הן עכשיו בין הזמנים…

“הקצבים – ימח שמם!…” אני מדבר אל נפשי בלשון אבא שלי. וכשאני בא הביתה אני מטיל את הספר במקום גלוי, מתוך רפיון ידים של איש שומם… ובעוד אני מתלבט כה וכה בבית, מתוך בטלה של חירות אשר בחול המועד, והנה אבא שב הביתה ומקדים אגב החג את מועד ארוחת הצהרים. אנחנו גומרים לאכול לפני חצות היום, ומתוך סלסולי “הרחמן,” שאבי מסלסל באריכות בשעת ברכת המזון, ניכר לעין כל, כי רוחו טובה עליו וכי דעתו מיושבת לשינה רבה של אחר צהרים. חבוש ירמולקה הוא ניצב לפני ארון הספרים, מגשש בידו על פני השורה העליונה, מקום מנוחתם של הספרים הקטנים, ולסוף הוא נוטל, כרגיל, את ספר “שבילי עולם…” אבא שם את פניו ללכת אל חדר-המיטות (שינה חטופה של חול הוא ישן על ספת העץ שבחדר האוכל), הוא מפהק מעט ונושא את “שבילי עולם” סמוך ללבו… ופתאום, בדרך עברו, הוא נטל מעל הקומודה את הספר הקטן שהבאתי בבוקר. אני נמצא ברגע זה בקירוב-מקום לאבא, ומתוך היסוס-לב כל שהוא אני מביט אל כל אשר הוא עושה…

“זהו שלך?”

“שלי.”

אבא מטיל את ספר “שבילי עולם” על גב הקומודה, מציץ לתוך הספר הקטן של בני, ואומר בקול של מנוחה גמורה:

“אקחנו לעיין בו מעט לפני השינה.”

אבא שוכב, המטה חורקת תחתיו, ולכל חריקה וחריקה הולך וגדל בבית אותו שקט הכפיה השורר אצלנו בשעה שאבא ישן שינה של יום. אנכי יוצא החוצה ועומד לפני פתח הבית, ואני נתון שעה ארוכה להתפעלות רבה של הנאה, כיון שאני מונה מספר לשבילי היובש שנתחדשו מן הבוקר, למקומות הרווחה של הרחוב היבשים כבר בצרוף אחד… “כל כך מהר, בבוקר אחד!” אני הולך ומדבר אל נפשי ומנער לאט לאט את אבק הזעף מעל חושי. ופתאום, במרחק לא רב ממקום עמדי, עובר נער על פני הרחוב, נער בן גילי ההולך לתומו ואינו בורר שבילים. הוא נשקף אלי, אף על פי שאינני מכיר אותו, הוא מרים ידו כנגדי ורומז לי, קורא לי מתוך שריקות פה. ומיד הוא נושא את רגליו לרוץ, כשהוא מתיז התזות משארית הבוץ, והוא נעלם מאחרי קרן הרחוב ומשאיר אותי במבוכה, בתעתועי לב שלא ידעתי כמותם במשך כל החורף הארוך הזה… אני חש פתאום מחדש את הטעם הטוב של משובה, של משחק נערים, והדבר דומה, כי בשעה זו של גמר ילדות נפקחות עיני רוחי לרגע אחד, קצר כמעוף עין, ואני מצר כבר-דעת רב-בינה על חמודות הילדות, אשר עוד מעט ולא תהא לי כל שליטה בהן, אשר עוד מעט וכאחד האנשים הגדולים בשנים ייבצר ממני לתפוס אותן בדמיון. ואני נושא רגלי ורץ אחרי הנער, רץ מתוך קוצר נשימה, בכדי להיצמד בפעם האחרונה אל משְחָקים ואל מְשַחֲקִים.

אני שב הביתה לפנות ערב, בשעה שהמנורה המודלקת מקמצת עדיין בשלהבת, ובבית, השרוי בצללים ובעזובת-עצב של תחילת ערב, אמר הכל ציפיה לשם אבא, העומד לשוב מתפילת מעריב. וכשאני מתכנס לתוך חיק הבית, עיף מעבודת-משחק של שעות רצופות, נהפך עלי מיד עורי, וכראשית דבר אני נזכר בספר הקטן אשר נתן לי היום בני ואשר עלי להשיב אותו מחר בבוקר. אני מחייב את עצמי לעיין בו קצת, בטרם שאבא ישוב הביתה, ואולם אני מחפש זמן רב מבלי למצוא אותו. קול פעמיו של אבא כבר הולך ובא מן המסדרון, ואנכי רק ברגע זה מנחש למצוא את הספר תחת הכר אשר למראשותי המיטה של אבא. ובצאתי מחדר-המיטות והספר נתון בידי, והנה אבא צועד ובא לקראתי…

"כבר חטפת את הספר, חושש אתה שלא יספיק לך הזמן? מטיל בי אבא דברי רמז וכופה אותי לעצור מלכת. אבא איננו מסיר מעלי את עיניו, ואנכי עומד בחשאי והספר רפוי בידי… ופתאום חוטף אבא את הספר מתוך ידי ומגלה את דף השער שלו לאור המנורה.

“שייך לבּני בן צבי ‘הכל שוחט’…,” קורא אבא דברים שבכתב מעל דף השער. “בנו של הרשיל הקצב נותן לך דבר-פיגול כזה?”

לקול המהומה נכנסת אמא מחדר הבישול.

“שלמה, מה זה עלה בדעתך להדריך אותו דוקא לפני ארוחת הערב?…”

“הוא כבר מתחבר אל כל מיני ‘בנים’ של קצבים!” מכריז אבא בקול הולך וזועף.

“הכל לא נאה לך!” מטיחה אמא לעומתו.

חמת אבא גדלה פתאום עד להשחית. הוא מבדר את הספר הקטן ומנדנד אותו בידו עד כדי טרוף הכריכה…

“את לא יודעת מה שכתוב ב’טרף פסול' זה? איזה לץ, ימח שמו, מנבל את פיו בדברי ליצנות, והבחור שלי צריך לקרוא את זה, שני חדשים לפני הבר-מצוה שלו, הביטי על זה – פיגול הוא מהביט עליו!…”

ושוב אבא מנדנד את הספר הקטן עד כדי טרוף כל העלים.

“מה אתה עושה?! זה לא שלי!” פורץ מפי קול צעקה.

“הרפה ממנו, שלמה,” מנסה אמא דרך פיוס, “וכי מה כתוב שם? עכשיו זמן כזה… אצל משה-בּר הדיין יש בן המגלח את זקנו, והוא אוכל אתו אל שולחן אחד.”

“וכי באה את ללמד אותי?… אצל משה-בר הדיין מותר ואצלי אסור! הבחור שלי לא ילד בחברת נערי קצבים!”

אנכי מרגיש, כי מכיון שהספר שייך לבן קצבים, הרי זה בעיקר גורם לאבא שיכעס עד להשחית… ובעוד אני שוקל בחפזון את דעתי, בכדי למצוא אמתלא בנוגע לענין זה, והנה אמא רואה פתאום צורך בדבר להזכיר לאבא עוונות:

“שוב קצבים! זה אסונך שאתה מתגרה תמיד בקצבים!”

רק סיימה אמא את דבריה, ואבא חובט את הספר כלפי הרצפה. הוא מתחיל דורס אותו ברגליו, ושצף דברים הולך וניתז מפיו:

“הנה לך! תדע לקחת ספרים מבני קצבים!”

"מה עשית?! אוי!… אוי!… " פורץ מפי קול יללה וזעקה גם יחד.

ואני מתפרץ ובורח מן הבית, ובחצר אני רץ אגב בכי עד לקרן זוית מרוחקה ואפלה. ושם אני כובש את פני בגדר הכלונסאות, הטחובה מטל לילה, דמעותי שוטפות אל רכרוכית העץ המוחלדת, ולבי כמו מתהפך בקרבי מרגע לרגע, כאילו הוא נישא על נחשול גדול של מרירות. מה זה עשו לי, למה זה עשו לי כדבר הזה? אבא בעצמו עיין בספר לפני השינה, הטיל אותו למראשותיו, תחת הכר… מי שמע כזאת בזמן הזה? בנו של משה-בר הדיין מגלח את זקנו, ולי אסור לקחת ביד ספר קטן? אבא בעצמו קורא כל ימיו ב“שבילי עולם”… זה מותר? ולאט לאט, כשכל מעיני נתונים להרהורי עלבון אלה, הולך ונסתם מקור דמעותי, ואני נקפא על עמדי מתוך מראה נפש ממושך, המוצף מתמונות רבות ושונות. לפני עיני רוחי קמה בבת אחת דמותה של כל העיירה. המלאה פידז’קים, זקנים מגולחים, אקסטרנים; הנה “רחוב הקומיסרים,” במקום שבשבת לפנות ערב, בשעת הטיול, מתמרה פה ושם רצועת עשן של סיגרה מעושנה מבעד יום; הנה ה“קלויז” של החסידים, ואבא שלי בעצמו, כנוח עליו הרוח בשעת סעודה של שבת, הולך ומונה כלאחד יד את כל קופות השרצים התלויות להם מאחריהם, לחסידי סדיגורה הללו: בנו של זה נשתמד, בכדי להיות לדוקטור, בנו של הלז הוא תיש זקן, השם ימים כלילות לשחק בקלפים, וכולם כלותיהם יוצאות גלויות שער, נערותיהם אינן מרוצות מחתן שיש לו חתימת-פאה; והנה גם “היהודים הטובים” הנכנסים אל העיירה, שבדבר ה“שולחן” שלהם, הנערך בבית מדרש דל שבדלים, דרכו של אבא שלי להפטיר כלאחר יד: “זהו עסק בשביל עם-הארץ!…” – ולמראה זה של העיירה, ההולך ומתואר בדמיוני, מתמלא לבי רגש של עלבון לאין קץ. דומה לי, כי רק עלי הוטל הגורל הרע הזה – להיות אחרון באחרונים לשם קבלת עונש, להיות אחד ומיוחד הנושא עוון בעד דבר אשר לא יכירנו עוד מקומו… כעין עוית של חרון אף אוחזת בי, זוקפת את קומתי אל על, למול השמים, כאילו אני דורש משם את פשר העוול אשר נעשה לי ללא צידוק דין, ללא אח לצרה בכל העיירה הזאת, במקום שאין אב מקנא יותר למעשי בנים! ואני עומד ומביט אל השמים, ומסביבי אוויר לילה רך וצח, הכוכבים מתנוצצים בנועם ראשון של שעת האביב הראשונה, וכל העולם מלא חמימות טובה ושקטה, כאילו כבר באה עד הלום נשימת יום המחרת, העתיד להיות יום חמה כהלכתו… ולמול העולם הטוב הזה, שאני שרוי עתה בחיקו כה זה וספוג עוול ואסון, נקוות לתוך עיני דמעות חדשות, ואני פותח את פי באלה ובשבועה: אני נשבע… בכוכבים הנשקפים ממרום, כי לעולם ועד לא אסלח לו (ל“אבא שלי,” אני גומר עצמי, בלי מלים)… עוד יבוא יום ונקום אקום בו (ב“אבא שלי,” אני גומר בפני עצמי, בלי מלים)…

ואני שוהה עוד רגעים אחדים, וליל האביב החם, הרך והמרכך, סופג בחשאי מתוך נפשי את שארית הילדות שבקרבי, ואחר כך אני נכנס הביתה, כשאני זועף ומבוגר, ובלבי שמורה החלטה: לא ללכת מחר אל הרופא… בבוקר, כפי ששיערתי עוד אמש בעמדי בחוץ עלוב ואומלל, קם להיות יום להפליא, בלי חתימת ענן ועם חמימות אביב גמורה. חוה’לי אחותי תובעת אותי לשם הליכה אל הרופא, ואולם כשהיא מציצה בפני היא נרתעת בלי משים לאחור וממלמלת מתוך בהלה כמעט:

“וכי אתה פוחד כל כך מפני בֶּנִי, תתן לו איז דבר במקום הספר שנקרע.” אין אני פוחד כל כך מפני בני, אבל אני קץ בהליכה זו של יום יום, היא נדמית לי עכשיו כמעשה ילדות. ואני אומר בקול זועף:

“את לכי לך אל הרופא. אני אקנה אבן כחולה ובעצמי אמשח לי את העינים. כבר אינני ילד קטן!…”

וכל אותו שבוע אני שרוי ברוגז כלפי אבא. הימים ימי חול-המועד ואין אני יושב לפניו כתלמיד ללמוד גמרא, על כן אין דבר גורם שאשא אליו עין… רק בשבת שבאחרון לחג בשעת הסעודה אני מגלה בלי משים את פני כנגד אבא, כיון שהוא הולך ומסביר דברים שאני זקוק להם יותר מאחרים:

“הוא ניגש אלי אחרי התפילה, הרשיל הקצב, והגיד לי ‘שבתא טבא’… הוא בא לספר לי, כי זכה במציאה…”

“מה נקרא אצלו ‘מציאה’?” שואלת אמא.

“הרופא עבר אל דירתו שבקומה העליונה.”

רגע שוררת דממה בין המסובים מסביב לשולחן השבת שלנו. לכל אחד כאילו צר מעט על זה שהרופא יצא מן המקום הקרוב אל תחום הרחוב שלנו; אמא חוזרת ושואלת במרירות כל שהיא:

“אולי תגיד לי, למה זה היה צריך לעקור לשם את דירתו?”

“זהו מה שאני מבין,” עונה אבא ומחליק את זקנו, “הלא הוא רופא בא בשנים, וכי זה דבר קטן? היזכרי-נא: כשפסקנו לאכול מזונות על שולחן אבא, עליו השלום, נחשב כבר הרופא בעיר לראש וראשון. יש מידה לכל: זוכר אני, שלפנים היה נוהג ללכת ברגל לכל חולה, עכשיו די לו אם יהיה ביכלתו לנסוע מרחוב ברדיטשוב. משם קרוב לכל מקום.”

“לזה בינתים, עומד מזלו,” אומרת אמא אגב אנחה של קנאה.

“הנה זה מה שאגיד לך, אם את רוצה,” עונה אבא אגב הנמכת הקול, “אין מה לקנא בו, בגלל השכן החדש: הרופא שהילדים הולכים אליו, עלול בכל יום לעצום עין. זה לא כבר ראיתי אותו בעגלה, הוא נענע לי בראשו, פניו של בר-מינן נאים יותר…”

“איך שיהיה – השמעת פעם שרופא לא ישלם שכר דירה?”

“במה דברים אמורים!… משל למה הדבר דומה בנידון דנן? רופא שכל ימיו מכתת את רגליו לכל מקום שקוראים אותו, שמשלם בעצמו שכר-עגלה, וביום ובלילה, שאינו שואל ואינו דורש…, מותר לך להאמין, שיודע אנכי מה שיש לשער: אף אסימון לא ישאר, כשיעצום עין.”

“הן יש לו בן,” מנסה אמא להוסיף משלה.

אבא בא סוף סוף לידי רוגז:

“הבן?… תיש זקן, שרוצה – המבינה את: שרוצה לפתוח כאן בית-רפואות חדש! כך הם אומרים…”

חוה’לי היתה אצלו, לפני ימים מספר," – מסיימת אמא בדיבור אחרון.

אבא מרים את עיניו כנגד חוה’לי.

“הוא משח לי את העינים,” – אומרת חוה’לי בתמימות.

אבא כאילו שקוע רגע בהרהורים, ואחר כך הוא אומר:

“לכי לעת עתה אל הרופא, גם לרחוב ברדיטשוב את יכולה ללכת…”

וחוה’לי אחותי הולכת לרחוב ברדיטשוב, לא יום ביומו, רק פעם בפעם, מדי עלות זכר הדבר מן הבוקר. לפנים, בעוד גם אנכי הולך אל הרופא ודרך ההליכה עדיין קרובה, היה כל הרוצה רואה בעינינו האדומות ויודע לנחש אם נעשה בהן מעשה הריפוי… עכשיו, כשחוה’לי מבוששת מדי פעם לשוב, מקדמת אמא תמיד את פניה בשאלת-דברים:

“היום משח לך את העינים?”

ופעם אחת אני שומע בענות חוה’לי אחותי:

“לא ראיתי כלל את הרופא! חכיתי אף חכיתי!…”

אני ממהר לגשת אל חוה’לי אחותי:

“לא ראית כלל את הרופא?”

חוה’לי מנענעת בראשה.

“אם את רוצה,” – אומר אנכי אחרי הרהור של רגע, “שאלי מחר את בּני. את יכולה לפתוח את הדלת למטה, אז תראי אותו. אינך מתביישת?”

“אני לא אלך מחר,” עונה חוה’לי אחותי.

“מדוע?” מתמלא אנכי בן-רגע רוגז.

“הבית שם ריק, רק אנכי לבדי עמדתי שם.”

ואף חוה’לי חדלה ללכת אל הרופא. ימים חוזרים ועוברים, ואנכי מושח בכל בוקר את עיניה של חוה’לי אחותי. אין יום נוהג כסדרו אלא לאחר שאמא תובעת אותי בשאלה: “הכבר משחת לחוה’לי את העינים?…” רק לאחר זה מתחילה אמא מקלפת תפוחי אדמה בשביל תבשיל, וחוה’לי מנערת את הכסת הגדולה שעל גב מיטת אבא, ואז מתכונן גם אנכי למשוח את עיני, כשאני מזדקף על בהונות רגלי למול המראה הירוקה, התלויה על גב הקיר, הופך עפעף ראשון ומנקד באבן הכחולה על גב הבשר החי ועושה כמעשה הריפוי הזה גם לעפעף השני… לפני המראה אני שוהה רגעים ארוכים, ויש שידי הרועדת מטה את האבן החריפה על פני האישון שבעצם העין, ואז אני מבהיל בזעקת כאב את אמא מן המטבח, ואמא בכל פעם, בעמדה על אסוני, מוציאה מפיה דברי-הבטחה: “צריך לקנות בשבילך מראה קטנה – וחדלת מצרוב את העינים!…”

ואולם תקופות קיץ עוברות האחת אחרי השניה, וההבטחה בדבר המראה הקטנה אינה מתקיימת – גם באותו יום של היריד, כשאהלים מוקמים בכל תחום הרחוב שלנו, ומחלון חדר הבישול רואים שתי וערב של מראות קטנות המיתמרות אגב צפיפות-מקום האחת על גב השניה. אף באותו יום של היריד שבה אמא במחצית הסל, וכשהיא מנערת את קנין היום היא מתברכת בדבר שעתיד לבוא: “הלואי שנגיע כבר לימים שיהיו דובדבנים! הקישואים כבר יצאו מאף הילדים!…” – תקופות-קיץ חוזרות ועוברות האחת אחרי השניה, ואמא מיחלת כבר לברכה חדשה: “הלואי שנזכה כבר לראות תפוח ואגס! וכי דובדבן יש בו ממש?…” ואנכי, עם רבות הקיץ, נעשה רגיל לשממון כבד ומוזר. דומה לי, שאני שרוי בעולם שאינו שלי. בקיץ ממושך זה שלאחר בר-מצוה. כשאני מגלה בכל בוקר את בשר אזרועי, לשם הנחת תפילין, מתוך רגש תפל של אחריות, ואני הולך סובב את החדר הצר, ההומה מזבובים, כשראשי מעוטר ב“של ראש,” שפתי לוחשות תפילה שבעל פה ועיני כבושות בקרקע, כשאני נתקל בחוה’לי אחותי… בוש אבוש משום מה בפני חוה’לי אחותי, כשאני צריך לעמוד אל הקיר לשם “שמונה עשרה!” הימים חמים וארוכים, ולבי מלא אד חם של מאוויים סתומים, אינני יודע להשיח לנפשי את הדבר אשר אתאוו לו, רק יש אשר תשוקה מפורשת אחת תשים מחנק לגרוני: מי יתן לי מראה!… פעמים אין מספר אני מכין במוחי דברים מכוונים כלפי אבא, פעם אני רוצה להתחטא כמו ילד: “אבא, תן לי שלוש אגורות בשביל מראה – שאל את פי אמא!…” ופעם אני מוכן ומזומן להטיח כלפי אבא דברים פשוטים, כרגיל בין אנשים: “צריך לקנות מראה קטנה – אמא שוכחת לקנות…” אך גם מזה ומזה אני מניח את ידי, כיון שאני שרוי עדיין ברוגז כלפי אבא, מאותו ערב שבו קרע לי את הספר. ואולם אני משתוקק כל כך שתהא מראה ברשותי. עד שאני שב למעשה ילדות ומוציא בהונאה מידי ילד חתיכה של מראה, רבת קצוות ומחוקת צבע, וחתיכת זכוכית זו דוקרת את בשר רגלי, כשהיא שמורה אתי בכיס מן הבוקר ועד הערב… ומאז איני זקוק יותר למראה הירוקה שעל גב הקיר, שבר הזכוכית מוצג מדי בוקר בקרן זוית שעל גב משקוף החלון, ואני עושה לעצמי מעשה הריפוי, בכוונה וביחודות גמורה, מתוך צירוף כל החושים… אני עומד עכשיו יותר ויותר על הליקוי שבעיני, פעם בפעם אני מוציא גלגול של מראה זה שבכיסי, ואני מסתכל בעיון רב בדמות עיני; ויש שאיני מתאפק ושואל את חוה’לי אחותי:

“חוה’לי, הגידי, האין עיני נעשות צרות יותר?…”

ואני מחכה מתוך קוצר נשימה למענה אשר תען חוה’לי אחותי. הייתי רוצה כל כך שיהיו לי עינים פקוחות לרווחה! או לוּ יכולתי, למצער, ללכת אל הרופא כאשר הלכתי. ולבי מתחמץ בקרבי, מדי זכרי את אשר אוּנה לי. למה נסבו עלי המקרים, על מה ומדוע? וכי הייתי צריך לבּני, וכי היה לי צורך בספרו, באגד-עלים זה ששוה חצי פרוטה? אני שואל עכשיו כמה וכמה ספרים מנערים אחרים; בשבת אחרונה זו, בשעת השקט שלאחרי צהרים, קראתי את “קבורת חמור” מראש ועד סוף, וגמר קריאתי חל בשעה שאבא אף הוא ישב אל קצה השולחן, ובקול ניחר שלאחרי שינה שלח צו לחוה’לי אחותי: “הגישי לי כוס מים עם חתיכת עוגה, והביאי לי את ‘שבילי עולם’…” כך הוא דרכו של אבא, לטעום דבר-מה לאחר שינה, והוא איננו משנה מהרגל של שנים; רק בנוגע אלי הוא מתאפק, לאחר שנעשיתי בר-מצוה ואני שרוי כל היום בבית. רק יש שהוא אומר לי כלאחר יד:

"אולי די יהיה לך לרבוץ על הספרים שלך? אולי כבר תפתח את הגמרא?

ואולם הדברים עוברים ממני והלאה, כיון שברור לי, כי תוכחה זו אינה עלולה לגרור אחריה כל מעשה של כפיה. אין עכשיו דרכו של עולם בכך! מה שעבר לפנים, בהיקרע הספר שלי, נראה לי מובן ובלתי מובן כאחד. דומה לי, כי אני הייתי האחרון לגזירה רעה, כי מזלי הרע גרם לי, שתהא ניתכת עלי טיפה אחרונה של מורא-אב זה, שאין לו יותר שליטה בעולם… ואולם בין כה וכה ואני מזלזל עכשיו בגלוי בגמרא הפתוחה לפני, כיון שאני מטה את פני ממנה והלאה, וכל רואני יגיד כי אני חושב מחשבות שלא מן הענין. ואמא יש שהיא עוברת על ידי ומגידה לי בקול של מוסר קל מן הקל:

“וכי כך אתה לומד?”

ואף לי קל לתרץ לה:

“כואבות לי העינים…”

ולאבא אינני עונה, כשהוא פונה אלי בתוכחת דברים כזאת… זמן זה שאני שוהה על הגמרא איננו כלל בגדר של לימוד, פעם בפעם אני מוציא מכיסי את חתיכת המראה, משים לה את הגמרא למשען, ויושב שעה ארוכה. וברגעים כאלה אני בא לידי געגועים של הזיה, על עיני הלקויות ועל הרופא אשר המקרה גדר בעדי מלכת אליו. אני ידוע היטב, כי עד עולם לא תדרוך כף רגלי בבית הרופא הטוב הזה, שהיה מזומן לרפא אותי עד עת קץ, ואף על פי כן אני הוזה בדבר מעשה פלא אשר יביאני לפניו, לפני הרופא, לפתע פתאום והנה כסף בידי, ואני הולך לאותו הבית אשר ברחוב ברדיטשוב… מתחילה אני מחכה באולם (בודאי גם שם הכל כמו בבית הקודם של הרופא), ואחר כך אני נכנס אל החדר השני… הרופא מביט בי, מכיר ואינו מכיר אותי.

“כבודו אינו מכיר אותי?” אתה בנו של… המנקר? – – ואולי כך יגיד:

“זכור אני, שהיית הולך ונכנס אלי כל ימי החורף.” לא ניחא לי עכשיו, כשמזכירים לפני את שם “המנקר”. “מסתמא באת בשל העינים?” “בשל העינים, הבאתי כסף, בעד זה שהלכתי קודם, ואשלם בכל שבוע…” “חי-חי-חי!… אביך (המנקר) התעשר פתאום!…” הרופא צוחק כנגדי, ובשר הלסתות של פניו מזדעזע הנה והנה. הוא בודאי נזדקן עוד יותר, כמעט חצי שנה עברה מעת שחדלתי ללכת אל הרופא.

כי הנה הקיץ כבר הולך ונגמר, אמא מסיחה בשבח האבטיחים הקרובים לבוא:

“הלואי שנזכה כבר לראות בשוק תל אבטיחים! חתיכת אבטיח עם לחם יש בה נתינה בשביל ילד…” אבא, בשעת הסעודה של שבת, מספר גם לנו מה שנעשה לו מחוּור מתוך שיחות שבבית המדרש:

“השנה יהיו אצלנו שרפות. הם אומרים, כי הטבק עלה השנה יפה…” ואף אנכי מבין בלי פירושים, כי הטבק של אשתקד צפוי להפסד-מחירים, ואין לו תקנה אלא בדליקה. והנה ניתן אות ראשון: בעצם הבוקר, בשעה שאין עין נתונה לסימן עשן שבשמים, והצופה, המהלך על פני מגדל-העליה של מכבי-האש, דרכו להסיח בשעה זו את עיניו ממראה שחקים, אז יראה מי שהוא מביט לתומו והנה כעין קומץ עשן ניתז באפסי מרחקים, ואחריו עוד שני ושלישי, ולאט לאט וקצה השמים אשר במקום העשן נעשים כתמים כתמים ממראה צהוב, והאש אינה עולה, והעין מביטה מבלי לשבוע… צלצול הפעמונים של מכבי-האש מאחר עד לאחר ציפיה של יאוש, ואיש לאיש מדבר על המאורע רק אגב חידוש של דליקה ראשונה.

“אצל מי בוער הטבק?”

“אצל אהרן, חתנו של משה ליבּ.”

“אולי טעות בידך? חתנו של משה ליב איננו כל עכשיו בעיר!”

“היא הנותנת! כך דרכם של אלה הסמוכים על שולחן חותנם – הם פוחדים מפני דליקה ראשונה…”

וחדלים לדבר על דבר הדליקה הראשונה, כיון שאחריה נופלת גם דליקה שניה, גם שלישית… בינתים יש אשר יבער במרחקים גם דיש של בן-ערלים, מכבי-האש יוצאים מיד דחופים בעגלותיהם, דוהרים מרחוב לרחוב, מגיעים לקצה העיירה ושואלים מפי עובר וצופה: איה מקום הדליקה? ועוד מעט והם שבים, כשפעמוני סוסיהם מצלצלים בצלצול כבוש, כמו מתוך בושה, ומפתח בית לפתח בית מספרת אשה לרעותה: “דומה שהשריפה היא בריחוק מקום, הם מתעצלים לנסוע לשם!…” ואמנם כן הדבר: הלילות הולכים וגדולים, עמל ליל וליל מתרחש לבוא על מכבי-האש, והם חדלים לשמור את עתם… ואז יש שמגיע התור גם לבית של יהודי, והוא עולה באש בעצם העיירה, כשהפעמונים מצלצלים בקול ענות והמון-עם דוהר ורץ מכל הרחובות. בראשונה רצים נושאי הסבל, ואתם ינהרו גם חבר הנערים, אלה שאינה להם המקרה להיות שרויים בשעה זו של לילה על גבי החול שברחובות הרחבים; אחריהם יוצא ברגל מתונה מישהו מבעלי המלאכה, כשהוא מהסס בלכתו ומצפה לראות לאן פני השריפה מועדות. ועדיין הכל מתנהג כשורה, בירמולקות של שינה וידיהם סוככות בחצי עגול על גבי העינים, בכדי להיטיב נחש את מקום הדליקה, ופעם בפעם הם שולחים את לשונם לתוך עלטת הלילה המלאה קורי זוהר אדמדם:

“איפה זה?”

“מי זה בוער?”

“זה לא ברחוב ברדיטשוב?”

ופעם בפעם בא קול מענה ממי שהוא נחפז לעבור… ואולם יש שפתאום ישמע קול זעקה מפי אשה העוברת במרוצה:

“אוי!… אבוי!… הצילו!…”

"מה זה? מה? מי זה?…: יחרדו בבת אחת קולות מעל גב מעקות הבתים.

“אוי ואבוי!…” ישמע עוד הפעם קול הזעקה, “אומרים שבוער אצל בית הדודה שלי!…”

ושאון רגלים זה של אשה הנחשלת תוך כדי תחילת ריצה הולך ונאלם לאט לאט… הצופים על מעקות הבתים נשארים זמן מה שרויים בחרדה אילמת, הידים נשענות בלי חמדה אל מקלעת המעקות, העינים מוסבות בלי משים אל מעשה העץ של בית הנחלה, והוא נראה כמסוס תפל, כדבר-מה שנידון לכליה, לאור האדמדם של הדליקה ההולך ורועף בלי חשׂך… ואז יש שמי שהוא מבעלי הבתים מפליט בתרעומה כלפי מי שהוא הניצב על מעקה בית אשר מנגד:

“עדיין אינם נוסעים, מכבי-האש שלנו!”

מכבי-האש אינם נוסעים עדייין… על כן גדול כל כך הענין לרוץ למקום הדליקה ולהידחק שם בין המון אדם רב, לתועפות המדורה השולחת את ראשה מאמצע הגג ומאריכה לשונות דרך חלונות בעלי-מום. ראשי הסוסים הגדולים והמופלאים של מכבי-האש טרם ישתערו על מקום האוסף הרב, ובינתים אין נוגש ואין נותן צו. יהודים מטפסים על גגות הבתים הסמוכים, וכשהם פורשים שם שקים שרויים במים הם נראים בדמות יהודים חדשים, מראה קפוטותיהם, המתבדרות בשעה זו ברוח, גורם לך כעין בושה… קול זעקת הנשים מחריד לב ונראה בכל זאת מהלך בד בבד עם קדרות העשן המיתמר. מתוך הבית הבוער, העומד עדיין כולו על תלו, ניתזים זיקים קלילים ועליזים, כל העינים נוהרות אחריהם עד למרומי מעלה, ואתה עומד בנחת, מתוך תחילת ציפיה שלעומת מעשה רב…אתה עוקר את רגליך ממקום למקום, אנשים חדשים נוהרים מפה ומשם ומתכנסים לתוך הנהרה האדומה המרחפת על הכל; ולעומת כל הכבודה הגדולה הזאת יש שמי שהוא, המאחר לבוא, בא לידי בלבול הדעת ומוציא מפיו שאלה של אוולת:

“מה כאן?…”

“מצילים!…” עונה מי שהוא קצרות.

אך הנה נשמע מרחוק קול דהרות אבירים… מסגרת הטף החיצונית נמוגה כרגע, אחרי כן מגיע דבר-האזהרה: “הם נוסעים!” עד לאזני הנערים, שפניהם הולכים ונצרבים לנוכח עצם הלהבה… הכבודה אשר למכבי-האש מתפשטת במלוא המקום, ובטרם תבקש לך מדרך כף רגל, והנה השוטר הזקן, ההולך כפוף, מדדה הנה והנה ושולח לפניו את נדן החרב הארוכה, המקשקשת מתוך כל השאון הרב אשר מסביב. ציפית הנחת כבר נשבתה, ואם אתה נער רגיל אצל דליקות אז אתה יודע ברור, כי אין שווה לך יותר לעשות מעשה נערות ולהימלט פעם בפעם אגב קפיצה מאצל נדן החרב של השוטר. וכי איזה בית מפקיר יהודי לדליקה? מכבי-האש מניפים עליו גרזן – ואיננו. ובלכת צלם הבית הלוך והימחות, אז יש שקול זעקת הנשים, אשר למשפחת הבוער, יהפוך פתאום קול בכי, קול-ספוד מר ומייבב המגרש את האדם מתוך ארבע אמותיו… והנה כבר יהודים הולכים ומסתלקים ממקום המעשה, ובדרך חזרה הם מפנים מרגע לרגע את ראשיהם, ואחד לאחד אומר בהלצה של עצב:

“לא כדאי יותר להביט – הוא יעשן עד הבוקר…”

ויהודים, עיפים לשינה, מסיימים באזכרה של שריפות גדולות. איזו דליקות נפלו השנה? אשתקד, כשנפלה דליקה בבית הטחנה החדשה… אברך אחד מתהלל:

"אשתקד, כשנפלה השריפה הגדולה, הכרתי תיכף… על פי צלצול הפעמון. עקרתי את עצמי מעל הכסא ואמרתי לחותן שלי: ‘חותני! הטחנה בוערת!’ "

“איך זה הכרת, כי דוקא הטחנה היא הבוערת?” טופל מי שהוא על האברך שאלת הלצה.

“וכי מה היה יכול לבעור, אם לא הטחנה? הן הכרתי שנפלה דליקה הגונה.”

“מה שייך – דליקה הגונה? ולו בער, למשל ביתו של הרשיל הקצב… הרי לך בית חומה, שתי קומות.”

“וכי הבריות משיחין בו, בהרשיל הקצב?”

השאלה נאמרת בלחש, בני החבורה גוחנים רגע מתוך כובד ראש האחד כלפי השני.

“הענין הוא כך… על פי יושר היה זה צריך לבעור עוד אשתקד.”

“ובכן – הדבר דומה, כי הקיץ נשאר כאן בלי בית-חומה…” מנסה אחד להתלוצץ. ואותו יהודי, שטפל בראשונה דברים על האברך, מסיים בבדיחה גמורה:

“כשתשמע את צלצול הפעמון הגדול, אז תגיד לחותנך: הנה זה בוער בית החומה הגדול של הרשיל הקצב!…”

ואנכי, מאותו הערב שקלטתי דברים מפי יהודים שבים מן הדליקה, שומר בלבי את דבר הפעמון הגדול… והנה הוא בא, קול צלצול הפעמון הגדול. השעה כבר מאוחרת, אבא יוצא לבדוק את בריח הדלת החיצונית, ואנכי, שלבי חדר להיות גס באבא שלי, הנני עומד נשען אל משכבי ועושה את עצמי כחולץ את הנעלים מעל רגלי… והנה קול צלצול נופל באוויר, גלי-גלים ממלאים לרגע את אזני, והקול הולך ונמוג, ורק שמשות החלון, הסמוך אל משכבי, רועדים עדיין ברעד חרישי. והנה עוד הפעם קול הפעמון, קול אדיר וחזק.

“שוב דליקה!” אומר אבא ונוטל מכיסו את המטפחת האדומה, בכדי להגן על צוארו מפני הקרירות השכיחה עכשיו בחוץ. אף אנכי יוצא אחריו ומפנה את עצמי לעבר רחוב ברדיטשוב…

“דליקה גדולה… וגם קרובה!” אומר אבא כשהוא נסוג צעד אחרי צעד לאמצע הרחוב, בכדי להיטיב ראות את קשת העשן המתרוממת מעל לבתים. קולו מרטט מתוך אימה, זו האימה השגורה בעיירה בשעה שנופלת דליקה, והמהומה, המלוה אותה, טרם קמה להיות.

“זה בוער בית החומה של הרשיל הקצב!…” - רוצה אנכי להוציא מלים בפני אבא שלי, ואולם במקום זה אני נושא את רגלי לרוץ.

“לאן אתה רץ?… שוב תיכף ומיד!…”

ואולם עוד מעט ואני מחוץ לגערת אבא שלי, ואנכי רץ ועובר בין שורות הבתים של הרחוב שלנו, במקום שאני צד מרגע לרגע בראיה דמות בודדה של יהודי הצועד ועובר את סף ביתו, מרים את שבט זקנו כלפי הרקיע וידו האחת אוחזת עדיין במשקוף הדלת – מתוך טמטום החושים שלפני שינה. ואני מסב כבר את עצמי הצדה ורץ על פני מגרש השוק, מקום החנויות הסגורות שאין מתוכן מוצא לאדם, לבן אדם שיצטרף אלי וירוץ אתי למקום הדליקה. דומה הדבר, כי אנכי רץ הראשון למקום הדליקה! ובעודני על מגרש השוק השומם, ואני שומע כבר כקול נפץ אש, זיקים עפים במרומי על מעל לראשי, והלמות לבי הולכת וגדולה: “השריפה היא ברחוב ברדיטשוב, השריפה היא ברחוב ברדיטשוב!” ואני רץ כחץ מקשת, עוד מעט ואני ברחוב ברדיטשוב, ונגד עיני קמה מיד צורת הדליקה, אשר תימרות עשנה מתאבכות ממרום בית בעל שתי קומות… ומכאן ואילך יש שאני רץ מתוך קוצר נשימה, ויש שיאחזני פיק ברכים ואני מדדה עקלקלות, כשכגניחה אחרי גניחה יוצאות מתוך מחנק גרוני: “אוי!.. אויה!…” כאשה מצרה בשעת דליקה.

וכשאני מתקרב אל הבית הבוער, אינני מתכנס מיד לתוך תחום הדליקה, במקום שצובאים לעת עתה רק בני אדם יושבי ברחוב ברדיטשוב… אני שוהה מעט מעבר הרחוב השני ועיני, כרגיל תרה מתחילה אחרי דמות הנערים, ומיד אני מתבונן בהם, בנערים שבמקום הזה, כולם חבושים כובעים לראשיהם (אנכי חבוש כובע עם מצחיה, כדרך נערי הסימטאות), והם דומים כולם למשרתים עולי ימים המשמשים בחנויות שבשוק… ומראה הנערים בני הנכר האלה, השקטים על עמדם ומשיחים זה למול זה דברי הלצה, מעורר את חושי ומביאני לידי תקיפות הדעת, ואני נזכר כרגע כי רע עלי כל מעשה הדליקה הזאת. בקפיצה אחת אני ממהר ונדחק אל מקום הטירוף של הערבוביה, החוסה בעלטת העשן, וכשערימה של כלי בית שמה לבסוף מעצור ללכתי, אני נתקל בנער הניצב נכון על מקומו…

“בּני!” פורץ בלי משים מפי קול קריאה. ואחר כך אני מביט בו ורואה אותו כשהוא חבוש לראשו כובע גבוה, אשר הפתיל היורד ממנו, קשור אל הכפתור העליון של המעיל… בידו של בּני מקל דק בעל גולגולת.

“הוא יצא מן הבית עם המקל שלו!…” - יש סיפק בידי להרהר בפני עצמי, עד שבני פונה אלי ואומר:

“עמוד אצלי, אני שומר על הכלים!”

“הבית שלכם בוער?”

“במפנים, למעלה, עוד לא בוער – איפה הספר שנתתי לך?”

“איש משוגע אתה, בחיי! – למעלה עוד לא בוער?”

“ישנם כל הספרים שלי, הוצאתי אותם בארגז – אתה יודע לקחת ולא להשיב.”

“מתי יצא מכאן הדוקטור הגר אצלכם למעלה?”

“עוד מעט תראה כשיוציאו את הדוקטור!”

חלחלה אוחזת אותי, רגלי נסוגות בלי משים לאחור.

“ראה נא, הוא פוחד! הבית שלנו הוא בית חומה, הוא לא יפול. רק עשן יוצא לעת עתה.”

“מה אתה אומר: הדוקטור –?”

“וכי אינך רואה – שברו את הדלת. רק בנו שם למעלה, ושפחה. מלבישים אותו.”

“מי זה צועק?”

“זה אבא שלי, אבא צועק שיוציאו אותו. ראה, אבא עולה למעלה.”

“זה אבא שלך? – כמה אנשים עומדים על המדרגות! איך יוציאו את הדוקטור?”

“ישאו אותו בידים. הוא אינו יכול ללכת בעצמו, הן הוא חולה. הבט, הבט! מובילים אותו!”

“מה אתה שמח כל כך? – – כך נאה לו לדוקטור, בעבור זה שגר אצלכם בשכנות!”

“הנה, הנה! הבט! הוא הולך קצת ברגלים! אבא מחזיק אותו תחת זרוע היד, והבן שלו גם כן מחזיק אותו! הדוקטור הוא בלי כובע לראשו!”

בחיי, שכך נאה לו! בעבור זה נאה שהיה גר אצלכם בדירה!"

“ראה נא, הדוקטור משח לו פעם את העינים! אותי היה מרפא שתי שנים! עוד בשבוע שעבר משח לי את העינים!”

“בעבור זה! כך נאה לו!”

“ראה-נא, – בכה מעט!”

מחנק של דמעות עמד בגרוני, ואינו עולה ואינו יורד…

“הא לך!…” וברגלי אני שולח בבּני חביטה גדולה, ובורח. הוא איננו רודף אחרי, הוא שומר את הכלים. ואני לבי הולך ומתרומם לבלי שיעור, ואני נדחק אל בין אנשי הלוויה אשר עם הדוקטור, ההולך הלוך והינשא בזרועות אנשים. ובעוד אני נמצא בריחוק מקום והנה כל התהלוכה נעצרת על דרכה.

“קחו אותו מפה! זיקים נופלים על הראש!”

“איננו הולך – עמד!”

הדוקטור אומר דבר-מה!"

“מה? מה הוא אומר?”

“וכי אפשר לשמוע מה שמדברים, במהומה כזאת! מכבי האש כבר באים!”

“איננו הולך? ובנו – מה הוא מחריש? – כופין אותו שילך!”

“סורו מפה, גזלנים! הן הוא מגיד איזה דבר!”

"כולם צועקים – אומרים שהוא מצוה להוביל אותו ל’ביקור-חולים' –!…:

“להוביל אותו ל’ביקור חולים'? דעתו נתבלבלה מפני הדליקה!”

“וכי הדבר תמוה? זקן מופלג, באמצע הלילה! לאן אתה נדחף, נער? נער בוכה! מה אתה בוכה, נער?”

"של-מי הוא? – – "

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

משדה הספרות (חוברת היובל של טשרניחובסקי)

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.