רקע
יעקב שטיינברג
החג' מחפצי-בה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

מחדרה, מקום החורש הטוב, עליתי באחת הימים אל גבעות הקבוצה אשר בחפצי-בה. המקום, נוף-שברים שומם הנשקף על-פני הים, נראה לי כה גלמוד וכה מסותר, באין אף כברת ארץ בינו ובין חדרה הנטועה. חמדתיו וישבתי שם ימים. לא במהרה קניתי לי הרגל-תפיסה: העצים הרכים, שהייתי מעדר תחתיהם במורד הגבעה, נראו לי כענוגים או כעמוסים חובה; רצועת המים המשחירה, הכפופה אל הים בתוך נקיק נחל צר ועמוק, נראתה לי כרחוקה, כנתונה בשפי, כיוצאת מן הסדר הרגיל של רמזי מולדת. לא נועזתי כמעט לרדת אליהם, אל המים אשר יקרי-דמות הם בכל מקום בארצנו; ברפות היום, באין להט שמש, הייתי בוחר לשבת במרום החוף התלול והייתי צופה אל פני הנחל הנפתל, זה אשר גם בקצה דרכו, מדי גשתו אל חיק הים, היה נראה כריק מכל הד מרחקים. משמאל השׂתרע הים ומראהו היה תאוה לעינים, ככל משטח מים רבים הנראה מגבוה; ואולם אף הוא, הים הגדול, הנוהר והשב לעומתך גם יחד, זה אשר מדי הביטך אליו אתה רואה אותו תמיד כזֵר לארץ יקרה – אף הוא נראה לי בימים ההם כהוד ללא-אדונים, כלווית עוז או תפארת אשר נקרעה לפני עידן ועידנים מאת אדמת אבות קדמונים. מימין התנוססה רמת גבנונים חשופה, הסף הצהוב לארץ שומרון המשוערת; משם נשקפה אלי דמות מולדת והייתי הוזה אהבה. בשעות הזיה כאילו לא הילכה נפשי את אהבתה במלוא הארץ, מדן ועד באר שבע; היא כאילה התרפּקה על הר-אפרים לבדו, זאת קדמות-אושר אשר הוֹיָה בה בראשונה הגורל, תואר מולדת נחמד אשר נמוג בלא-עת.

האנשים, אשר אכלתי אתם לחם-עמל ימים ספורים, לא הסכינו במקום הזה לצאת ולבוא, אף לא הרבו לשוחח; קהלם הקטן היה יושב ברווחה מסביב לשולחן האוכל, שהיה דומה לשולחן אבות אשר במשפחה רבת-צאצאים. בעד הדלת הפתוחה השקיפו המסובים אל במת החוף, אל נקיק הנחל ואל הגבעות האפורות אשר מעבר השני; גם עם אכילת הנחת אשר עם תבשיל הערבים העידה בהם הבעת פניהם, כי הם מדמים את מראה עיניהם לבמת-חזיון. הדיבור לא נראה כשגור, השתיקה שמסביב לשולחן היתה דומה לשתיקת מצוה של נזירים; כשהיו מתחמקים מאצל השולחן היה בין-רגע כמעט משׂתרר שקט רב; רק קול ענות אחד היה הולך ובא במקום: זה האיש אשר לו התור התכונן לצאת בסוס ועגלה למען שאוב מים. כל המסובים על המפתן הביטו אחריו בדממה בצאתו אל הנחל; הזוג אשר על צוואר הסוס צלצל לאט-לאט ובמעט תעלומה; קולו הלך הלוך ורדת. דומה היה כי איש העגלה יורד אל ארץ תחתית, אשר במהרה ישוב ממנה. הנה נדם השאון הרגיל, נעלם המחזה החוזר יום יום, והאנשים ניטשו במנוחתם, כשהם מתרפקים על קיר הבית או על אבן ועפר שיש בהם כדי שכיבה. אלה נראים כחוזים, כנעלים, כמסורים בלי-עמל לדבר-מה נאצל; על ידם, כאחים ליד אחים, היו סרוחים היגעים, הנעורים מכול. נוף ארץ אחד עשה גם זה וגם זה; אוויר ארץ שומרון הילך על האנשים הזיה ענוגה מאוד, אבל הוא נסך עליהם לפעמים תמהון אשר אין לו שחר. בין הגבעות הנכריות האלה, הגולשות ביחד עם מי-נהר יקרים אל הים, נעורה אהבה לא ברורה למולדת נכריה כמעט, אשר חדלה את גורלה בלא עת ואת מתק חייה ללא פתרון. פה התגאו על חזון המולדת לא פחות מאשר ביהודה הרווּיה זכרונות ומאשר בגליל הנערץ. אבל פה היתה האהבה מהולה בעצבות של רגש נכזב מבראשית. בין ערבים, עם גמר יום העמל, היה צריך להרהר בדבר-מה, להעלות בזכרון דמות רחוקה מאוד. ביהודה היה הדבר מובן הרבה יותר; שם היו הלבבות פונים רק אל העתיד, אל העתיד אשר כולו תמים, אשר קל לשיר עליו שירים מלב טוב, לחרות את דמותו בחלומות אמונה. בפינת השומרון נטל על האנשים לתהות גם על העבר; בשעות געגועים ושקט, כשאנשי הקבוצה המעטים היו תועים כה וכה, בין ספיח חרולים אשר על הגבעות העזובות או בין שיחי-העצים אשר במדרון הנטוע, בשעות כאלה היה דומה, כי פה עדיין הולך ונמשך אבל יחידים על אפרים ילד שעשועים.

יומם נשא המקום את אנשיו בדממה, כמסתיר מהם דבר-מה, ואולם בלילות היו מתגלים חסדי-חיים. יש אשר נתלתה מסביב אפלה מנומרת כוכבים, ויש אשר עמד הסהר מעל מי הכסף השטוחים מתחת; ואולם בלילות אפלים כמו בלילות ירח נשקפה לכל אחד מן האנשים המעטים כעין שארית טובה. הנה אתה יושב לשעה קלה על האבן הגדולה הקבועה באמצע המגרש שלפני הבית, זו הדומה לאבן השתיה של המקום, ואתה מכוון במוקדם את לבך כלפי מדרון הגבעה הגדולה, במקום שפזורים שׂיחי עצים דלי-קומה; אתה רואה אותם בדמיונך כשהם מכונסים כל אחד במעגל חיים קטן, העשוי עפר תחוח וטוב, ולבבך נרגע עד מהרה ואתה מחוה לעצמך שמץ מתיקות של אם, של אב עניו ורחום. זאת היא חידת הלילה הנפתרת על ערש הילד, בגחון עליו האם ונפשה מלאה לאין הכיל כאשר לא תמלא אף פעם לאור היום. מה-מוזר היה בלילות רגש המרחב; הלילה המצמצם מטשטש גם את הגבולות, ובאישון אפלה יודע הדמיון לשער על נקלה חוק אחד, גורל תמים, מולדת אחת מצורפת. הדל בין אנשינו היה אוהב לספר בערבים על כל נפות הארץ. גם שומרון, אשר לא מלאו ימיה עד תום, היתה כאחת מהן. בזוהר הירח נעלתה דמות המולדת שקופת-יקרות כבדולח, בעלטה אשר בערבי הקיץ היא שטה מסביב עטויה בכל מלבושי הרזים. צללי הגבעות, המתוארים מעבר הבית מנגד, שיוו עלינו שלום ופרישות, כנוף-הרים רב השם גבולות ובטחון. איש עתי, שהיה יוצא בערב ללכת לחדרה, היה יורד ברגל קלה, כיליד-הרים החושק לשוט בערבים על פני ערבה מודעת, פוריה, זרועת בתים ואחוזות. דבר-ההלך השרה גם על הנשארים כעין רגש חדש. חדרה אשר בעמק גדלה אף נסבה, הפכה להיות המון שכנים טובים וכבודים, אשר הרחיבו את שבתם לכל רוחות השמים. בערבים כמו אלה, כשהאנשים היו פגומים במספר, היתה מתכוננת חבורת מאחרים שהיתה ממתינה להולך ושב; היו מתפלשים בטל הלילה והיו משיחים בנקודות ישוב, אשר שם עברו או ישבו האלמונים בטרם בואם אל המקום הזה. שמות הנקודות, כשהיו יוצאים מפי המדבר, חרתו בדמיון השומעים רושם בהיר וברור; האנשים היו משולים למלחים הנוקבים את מגדלי-האור אשר עברו עליהם בימי נדודיהם. ככל אשר האריכו לשבת כן הרגישו את המרובה מתוך המעט; דברו על אמיצי לב אחדים והיו משערים, כי אצורה בארץ גבורת פועלים ושומרים לאין קצב; הזכירו בשניה ובשלישית צורות-ישוב בלויות, והיו מחשבים במעוף-עין את ריבוי הברכה של צורת חיים יחידה. לאחרונה, כשהיה שט אד-טל על פני הירח ומפני הרחקת החיים של חצות היה רחש הים כבא מארץ רחוקה, בשעת חצות כזאת עלול היה ילל תנים, המקיף את הגבעות, לעורר בלב המסובים הרגשה של מולדת מלאה: עם רזיה המהלכים אימה כיללה, עם חמודותיה המתעלמות בימי אלף שנים כמו ביום אתמול; עם אמיתה אשר דורות עצומים ורחוקים עשו אותה בראשיתה מרמס תחת כפות רגליהם. אך הנה נשמע קול צעדים. האם זה ההלך אשר שב? לא, הלזה נתעה ללון בנאות חדרה, והאיש אשר בא הוא גבה-קומה וכפוף שכם כאחד, את פניו יעטר זקן-שיבה מסולסל ובידו מטה מוזר ואדיר. זהו החג' המצטרף לשמירה בלילות, האיש בן-הקדם אשר יסופר עליו, כי לא נאות ללכת מן המקום הזה, ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואל לשבת עם האנשים ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן השתיה, כשהוא מקיש אחת ואחת במטהו. מדי עברו עוברת רוח חדשה על המסובים; מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדת כעין בשׂורת נכר.

בלילות הייתי מתעורר לפעמים לפתע פתאום – יקיצה בעצם הלילה ללא חלום, ללא הלמות לב, ללא שארית סנוורים של שינה. בני-עלומים אמיצי-גו, כשהם אוהבים בפעם הראשונה אהבת-נפש, יש שהם מקיצים באמצע הלילה והוזים בעינים פקוחות על דבר האהבה; היום ימעט להם, הערב יקצר ורק לב-הלילה ימלא להם. גם בעיני לא נחשב דבר-היקיצה כפלא; בימים ההם,בטרם ידובר על עם מתכונן בארץ יהודה, אהבו רבים את המולדת ראשית אהבה: ללא תכלית, ללא תקוה, מבלי ליחד את דמותה. חקרנו והזינו ימים וערבים, אך במסתרים ערג הלב לתפוס את הכל מחדש; בכל פעם, כשהייתי מקיץ בלא-עת, הייתי כנכון, כיודע דבר מראש. לבוש בגדים הייתי עובר בלאט וברוח נכונה את מפתן הבית, ואולם בחוץ, כשהגיע אלי קול הריטון של כלב הנוטר, הייתי פתאום כמתמהמה. כעבור רגע נשתתק הכלב, מתוך עצלות של זקנה או מפני שהריח בי ריח המקום, אך אנכי הוספתי לצעוד בלאט, כמתנכר למקום-נכר. באור הירח, שהיה מלא בלילות ההם, ראיתי את הדמות הרבה של החג' הערבי, כשהיא כפופה על-גב אבן השתיה; מטהו האדיר היה נתון בידו בזקיפות גמורה ואיש הלילה, שישב בלי נוע, היה נראה על ידי כך נמרץ לאין קצב. הוא לא הפנה ערפו, אף על פי שצעדי נשמעו בדומית הלילה, בלכתי הלוך והתקרב לא זע העיגול על ראשו. לילה אחרי לילה נשנה הדבר: הכלב רטן ונדם, אנכי צעדתי מעבר ערפו והוא לא זע, אנכי סבותי לעבור מנגד פניו והוא לא הביט אלי. פעם אמרתי לו מרחוק “שלום”, הוא ענה לי:“עליכום סלם”; אבל קולו עבר לבדו, קול צרוד מזקנה וצרוד מבדידות או מזעף. הסתלקתי מהר מתוך מעגל הקסמים אשר מסביב לאבן השתיה ושבתי בעוד זמן-מה אל יצועי; גם יומם הרהרתי לא מעט בחג' המוזר, שהיה קוסם את עצמו בכל לילה לישיבת תרדמה על האבן; לא הייתי מעורר עוד חצות לחפצי, למען הגות וכלות בגעגועי לילה טמירים. דבר-מה עמד לי לשטן.

ופעם אחת נהיה דבר-חידה – בלילה זר ומוזר, אשר נחרת בזכרוני כליל שמורים. הקיצותי בלב הולם ושמתי עלי את כל לבושי, עד שׂרוך נעל, כיוצא לדרך רחוקה; בחוץ קדמוני אדי ערפל לבנבנים, אשר נישאו כנדים טחובים במהירות רבה. הירח הפגום, אשר בגלל העננים המרחפים על פניו היה נראה כשט ועומד חליפות, שיווה על המקום קסם ומזימה, האוויר היה עשן כולו אד וטחיבות, ורק מנגד, מעבר הגבעות והלאה, נערם ענן-טללים כהה אשר לא זע והיה נראה כמכסה על פני תהום רבה. שילבתי את זרועותי על חזי, כי עצמותי רחפו מקרירות, אך לבי הלם בחזקה, כאילו צפה לדבר מה. צעדתי לפני, מבלי חשוב את הדרך, ועם כל אבן מכשול אשר פגעה בי עבר בקרבי זרם של כאב מתוק, לחצתי את ידי בשארית-כוח אל לבי והייתי כאוזר גבורה ותבונה גם יחד; היה לי טוב; תפסתי הכל מחדש: את המולדת ואת הלילה. עיני הביטו נכחן, אל האדים אשר רצו באלכסון בחלל העולם, והם נדמו, האדים החיים האלה, לגעגועים אשר דמות להם. זה היה הטוב או האמת אשר עברני; שפתי הריעו בחצי-קול, ואני נחפזתי ללכת. ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן-השתיה. דמות הזקן, אשר בצבצה מתוך חוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטוית גרם לכל העברים, אך אנכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתי וצועד צעד אחרי צעד בחזקה. רק עיני הסבו את קצה-מבטן לעבר האבן; ופתאום הקיש המטה – הקשת-מריבה יחידה, אשר הבהילה את לבי. נעצרתי מלכת וראיתי את הזקן אשר נזדקף בבת אחת ובזעף. הוא זע, פרוע מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד; מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת גרון שוצפת, אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פני. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כרבל פתאום את שולי המעיל על גופו והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. הבטתי אחריו, כשאני רוטט מתמהון והבנה גם יחד. ההבנה, הבאה לפעמים במהירות הבזק בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עלי בחפזון ברגע שהחג' הלך הולך והעלם באד; ידעתי, כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני. הציקותי לו, לילה, לילה; מלאתי את האוויר געגועים זרים. והוא לא עצר כוח; הנה הוא בורח, דמותו חגה, מלופלפת באדים, הנה הוא נראה כפוף במדרון; דומה כי הוא יורד לארץ תחתית. רק כלבו שולי אל עבר פני נביחה עמומה.

המלצות קוראים
תגיות