מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
רבינוביץ, לט/א"ז. (1913). מות איבן איליץ'. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-05-22. http://bybe.benyehuda.org/read/10482
MLA:
רבינוביץ, לב טולסטוי / אלכסנדר זיסקינד. "מות איבן איליץ'". פרויקט בן-יהודה. 1913. 2018-05-22. <http://bybe.benyehuda.org/read/10482>
ASA:
רבינוביץ, לב טולסטוי / אלכסנדר זיסקינד. 1913. "מות איבן איליץ'". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-05-22. (http://bybe.benyehuda.org/read/10482)

מות איבן איליץ'

מאת: לב טולסטוי , תרגום: אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (מרוסית)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך: יפת;‫ יפו : יפת; [תרע"ב-תרע"ג] 1913.

סוגה:

שפת מקור: רוסית

I

בארמון הגדול של בית-המשפט, בישיבה שהיתה שם ע“ד דינם של המילוינסקים, נאספו החברים הדיינים והקטיגור בעת ההפסקה בחדרו של איבן ייהורוביץ שֶבֶּק, ונתגלגלה אצלם השיחה ע”ד המשפט המפורסם של קרַסוֹבסקי. פיאודור וסיליביץ התלהב והוכיח, שאין להעמידו לדין, איבן ייהורוביץ עמד על דעתו, ופֶּטֶר איבנוביץ, שלא התערב מתחילה במחלוקת, עמד גם עכשו מרחוק וקרא קריאה קלה בעתון, שהוגש לפניו זה עתה.

– רבותי, אמר פטר איבנוביץ, – איבן איליץ הרי מת.

– האמנם?

– הנה לפניכם, קראו, ענה הוא את פיאודור וסיליביץ, בהושיטו לו גליון טרי, שריח הדיו עוד נודף הימנו.

בתוך מסגרת שחורה היה מודפס שם: “פּרסקוביה פיאודרובנה גוֹלוֹבין מודיעה בצער עמוק את קרוביה ומכיריה על דבר פטירת אישה האהוב, חבר של בית הדין, איבן איליץ גולובין, ביום הרביעי לחדש פברואר שנת 1882. הוצאת המת מביתו תהיה ביום הששי, בשעה הראשונה אחר הצהרים”.

איבן איליץ היה חברם של הנאספים הללו, וכלם אהבוהו. הוא היה חולה זה שבועות אחדים. אמרו, שמחלתו אנושה. מקומו בבית הדין עדיין לא נִתַּן לאחר. אך חשבו, שאם ימות, אז יתנו את משרתו לאַליקסֵיֵיב או לבִינִיקוב או לשטַבֶּל. ולפיכך, כשהגיעה אליהם השמועה ע"ד מותו של איבן איליץ, היתה המחשבה הראשונה, שעלתה על לבם של האדונים הללו הנאספים יחד: איך יבואו עכשו, אחר מות חברם חילופי המשרות, איך יעלו הם וקרוביהם בסולם הפקידות.

– עכשו בודאי יושיבו אותי על מקום שטַבֶּל או ביניקוב, חשב פיאודור וסיליביץ. לי כבר הבטיחו את המקום הזה, וַעֲלִיָה זו מושכת אחריה הוספה של 800 רובל לשנה מלבד הוצאות הקנצלריה.

– צריך לבקש עכשו להעביר הנה את גיסי מקַלוּגא, חשב פטר איבנוביץ. – אשתי תשמח מאד על הדבר הזה. עכשיו לא תהיה לה עוד הצדקה להגיד, שאנכי מעודי לא עשיתי כלום בשביל קרוביה.

– אנכי אמנם שערתי, כי לא ירד מעל המטה, אמר פטר איבנוביץ בקול רם, – צר מאד!

– אבל איזו מחלה היתה אצלו?

– הרופאים לא יכלו להגדיר. כלומר: הַגְדֵר הגדירו, אבל כל אחד באופן שונה. כשראיתי אותו בפעם האחרונה נדמה לי, שהוא ישוב לאיתנו.

– ואנכי לא הייתי אצלו מימי החגים. כל הזמן הכינותי את עצמי לבוא אליו.

– מה מצב הונו?

– כמדומני, לא הרבה, ומִשֶׁל אשתו קרוב לאפס.

– כך, צריך יהיה לנסוע שמה. דירתם רחוקה מאד.

– כלומר, בשביל כבודו היא רחוקה. בשביל כבודו הכל רחוק.

– הוא אינו יכול לסלוח לי על שאני יושב בדירה מעבר לנהר, אמר פטר איבנוביץ בלגלוג, בפנותו אל שֶבֶּק. אז נסבה השיחה ע"ד המרחקים בערים הגדולות, ובעוד איזו רגעים חזרו ונכנסו לישיבה.

מלבד ההשערות שנתעוררו במוחם על דבר התמורות בפקידות והשנויים בעבודה לרגלי מות חברם, הנה העובדה בעצמה, שמת אחד מהאנשים הקרובים להם, העירה בלבו של כל השומע, כרגיל, רגש של שמחה: מת הוא ולא אני.

רואה אתה: הוא מת ואני לא, חשב או הרגיש כל אחד בלבו. ועל לב המַכָּרִים הקרובים, אלה המכונים בשם ידידיו של איבן איליץ, עלתה מבלי משים גם המחשבה, שעכשו הם צריכים לקיים את חובת הנימוס המשעמם מאד, לנסוע אל תפלת ההשכבה ולהביע לאלמנה את השתתפותם בצערה.

קרובים מהכל היו פיאודור וסיליביץ ופטר איבנוביץ.

פטר איבנוביץ היה חברו של איבן איליץ עוד בבית הספר לחכמת המשפטים, ובשביל איזו דברים היה צריך גם להכיר לו טובה.

בעת סעודת הצהרים מסר לאשתו את הידיעה ע"ד מותו של איבן איליץ, ומה שהוא חושב להעביר עכשו את גיסו הנה מקלוגה. ואחר הסעודה לא שכב לנוח, אלא לבש פְרַק ויסע לבית איבן איליץ.

על יד המבוא של דירת איבן איליץ עמדה מרכבה ועוד שתי עגלות. בחדר הראשון בקומה התחתונה על יד הקֹלֶב[1], עמד נסמך אל הקיר המִכְסֶה של ארון המת, שבו, במכסה, היו תלויים גדילים ועל שפתו זֵר ממֹרָק בַאֲבָקָה. שתי נשים לבושות שחורים הסירו שם מעליהן את בגדיהן העליונים. האחת היתה אחותו של איבן איליץ, מכירתו של פטר איבנוביץ, והשניה בלתי נודעה לו. חברו של פטר איבנוביץ, שְבַרְץ, ירד מהקומה העליונה, ובראותו מעל השלב העליון את פטר איבנוביץ עמד וקרץ לו עין, כאילו רצה להגיד לו בקריצה זו, כי איבן איליץ עשה מעשה סכלות. אני ואתה לא כך עושים.

מפניו של שבַרץ, שפאות לחייו היו עשויות בטעם האנגלים, ומכל גוו הרזה והמכֻסה בפְרַק נשקפה חגיגיות נהדרה; ובחגיגיות זו, שהיתה תמיד כעין סתירה לעליצות תכונתו, היה עכשו מין “מלח” מיֻחד. כך חשב פטר איבנוביץ.

פטר איבנוביץ נתן לנשים ללכת לפניו, והוא עלה על המדרגות לאט אחריהן. שְבַרץ לא ירד, אלא נשאר עומד למעלה. פטר איבנוביץ הבין את כונתו. הוא, לפי הנראה, רצה להתנות עמו עכשו, איפה ישחקו היום בקלפים. הנשים סרו ללכת אל האלמנה, ושְבַרץ, שעמד בשפתים חזקות וסגורות ובמבט מפיק עליצות, רמז לפטר איבנוביץ בתנועות עפעפיו לצד ימין, אל חדר המת.

פטר איבנוביץ, כמו תמיד במקרים כאלה, נכנס ברגש של תמהון, מבלי דעת מה הוא צריך לעשות שם. הוא רק ידע, שלהצטלב אפשר, עבודה זו לא תזיק, אבל אם צריכה גם השתחויה, זאת לא ידע בברור, ולפיכך בחר בפשרה, הוא הצטלב ויחד עם זה הרכין את עצמו קצת, כמשתחוה. עד כמה שהרשו לו תנועות ראשו וידיו, התבונן אל הנעשה בחדר. שני אנשים צעירים, אחד תלמיד הגימנסיה, כמדומה, בני אחותו של המת, הצטלבו ויצאו מהחדר. אשה אחת זקנה עמדה בלי נוע, ואשה אחרת עם גבות איומות מורמות למעלה לחשה באזני הזקנה איזה דבר. השמש של הכהן לבוש בסורדיוק, זריז ונמרץ, קרא איזה דבר בקול רם ובסֵבֶר פנים, שאינו סובל כל התנגדות. המשרת גרסים, בעברו על פני פטר איבנוביץ בצעדים קלים, פזר על גבי הרצפה איזה אבק. אז הרגיש פטר איבנוביץ ריח קל של רקבון המת. את המשרת הזה ראה פטר איבנוביץ בפעם האחרונה בחדרו של איבן איליץ, כשבא לבקר את החולה. הוא היה משמש שם. פטר איבנוביץ הוסיף להצטלב ולהשתחוות השתחויות קלות והיה מְכַוֵן כנגד הרֶוַח שבין ארון המת ובין שמש-הכהן ותמונות הקדושים שעל השלחן בפנה. אחר כך, כשכבר הספיק לפי דעתו להצטלב דיו, פסק מזה והתחיל להתבונן אל פני המת.

המת שכב, כדרך שהמתים שוכבים, שכיבה כבדה, שכיבה של מיתה. אבריו שנתקשו היו שקועים אל תוך המצע שבארון, ראשו מֻרכן הרכנה נצחית על הכר, ואת מצחו הַכָּתֹם הבליט, כדרך שהמתים מבליטים. אף חטמו בָלַט וכמו דחק על השפה העליונה. הוא נשתנה הרבה ובשרו כחש מעת שראהו פטר איבנוביץ, אך כמו אצל שאר המתים, פניו היו יותר יפים, והעיקר יותר נכבדים, מאשר בחיים. פני המת הגידו, כי מה שהיה צריך להֵעָשות נעשה, וכהוגן נעשה. מלבד זאת, מהפנים הללו נשקפה תוכחה או התראה לאנשים החיים. התראה זו נראתה לפטר איבנוביץ קצת לא במקומה, או, לכל הפחות בלתי נוגעת לו. משום-מה נעשה לו אי-נעים קצת ועל כן מהר להצטלב עוד פעם, ובחפזון שאינו מנומס כל צרכו – כמו שנראה לו – הפך את שכמו ויצא. שברץ חכה לו בחדר המפולש, כשהוא עומד על רגליו, המרֻחקות זו מזו ומצחק לו בצילינדר, שהחזיק בידיו המוסבות לאחור. כשהביט פטר איבנוביץ על פני שברץ השוחקים, הנקיים והאציליים, חיתה רוחו. הוא הבין, כי שברץ עומד למעלה מכל אלה ואיננו נופל כלל ברוחו מהמקרה הזה. חזות פניו של שברץ הגידה: האינצידנט של השכבת איבן איליץ אינו יכול להפריע את סדר היום: כלומר ששום דבר לא יהיה לנו לשטן להשבית היום מאתנו את משחק הקלפים. המות לחוד ושחוק הקלפים לחוד. בכלל, אין כל יסוד לחשב, כי מפני האינצידנט הזה לא יוכל לבלות בענג את הערב הבא. שברץ גלה בלחש את מחשבתו זאת לפטר איבנוביץ, בשעה שעבר עליו, והביע את השערתו, שהם יתאחדו יחד במשחקם אצל פיאודור וסיליביץ, אך, לפי הנראה, נגזרה גזרה על פטר איבנוביץ, שלא יתענג היום במשחק הַוִינְט. פרסקוביה פיאודורובנה, אשה לא גבוהה, שמנה, שהתרחבה, למרות כל התחבלות שעשתה נגד זה, משכמה ולמטה, לבושה שחורים כלה, לרבות ראשה, עם גבות עינים מורמות למעלה באופן מוזר, כמו גבות עיני האשה ההיא, שעמדה על יד ארון המת, יצאה מהחדרים הפנימים עם עוד איזה נשים, וכשהגיעה עמן אל חדר המת, אמרה: תיכף תהיה תפלת ההשכבה; הִכָּנְסוּ.

שברץ השתחוה השתחויה, שאינה אומרת כלום. ולפי הנראה לא קבל ולא הרחיק את הצעתה של הגברת. כשראתה פרסקוביה פיאודורובנה את פטר איבנוביץ, נאנחה, קרבה עָדיו, תפשתו בידו ואמרה: “אנכי יודעת, כי אתה היית ידיד נאמן לאיבן איליץ”… ובשעת אמירתה הביטה אליו, כמצפָה, שהוא מצדו יעשה איזה מעשים, המתאימים לדברים הללו. פטר איבנוביץ ידע, כי כשם ששם צריך היה להצטלב, כך פה צריך לחבק את ידה של הגברת, להאנח ולאמר לה: בודאי! ואחרי שעשה את זאת הרגיש, כי אמנם היו תוצאות הדבר ממש כפי ששער מראש: שהוא מרגיש וגם היא מרגשת.

– נלכה נא, לעת עתה שם עוד לא התחילו. דבר לי אליך – אמרה האלמנה – הבה את ידך.

פטר איבנוביץ נתן לה את ידו, והיא הכניסה אותו אל החדרים הפנימיים. כשהעבירה אותו על יד שברץ, רמז זה בעיניו רמיזה עצובה לפטר איבנוביץ: “הנה לך וִינְט! אל יחר לך אם נמצא אחר תחתיך. אולי תהיה החמישי, אחרי שתגמר פה את עסקך”.

כך הגיד לו לפטר איבנוביץ מבטו השוחק של שברץ.

פטר איבנוביץ נאנח אנחה עוד יותר עמוקה ובעצב עוד יותר גדול, ופרסקוביה פיאודורובנה לחצה את ידו ברגש תודה. בהכנסם אל חדר האורחים, שקירותיו מכֻסים בארג חכלילי ומנורה כהה דולקת בו, ישבו אל השלחן, היא על הספה והוא על פּוּף נמוך, שקפיציו נתקלקלו, וכשישב עליהם לא רצו הקפיצים להכנע מפניו ומרדו בו. פרסקוביה פיאודורובנה רצתה להזהירו מראש, שישב על כסא אחר, אבל חזרה ומצאה, שאזהרה כזו אינה מתאימה למצבה של עכשו. פטר איבנוביץ נזכר עכשו איך דאג המנוח לקשוט דירתו ואיך התיעץ עמו על אותו הארג הכָתֹם עם העלים הירוקים שבו, כשבא לכסות בו את קירות החדר הזה. כשישבה האלמנה על הספה, בעברה על יד השלחן, (בכלל כל החדר היה מלא צעצועים ורהיטים) נאחזה בפתוחי השלחן ברצועה השחורה הדבוקה למלבושה לסימן אבלות. פטר איבנוביץ התרומם מעט ממקומו להפריד את המעיל, והפּוף, אחרי שנשתחרר ממשאו, התחיל להתנער ולהרים למעלה את הרוכב עליו. האלמנה התחילה להפריד בעצמה את הרצועה מן השלחן, ופטר איבנוביץ ישב וכבש את הפוף המורד. אך האלמנה לא הספיקה להפריד הכל, ופטר איבנוביץ נסה עוד הפעם להתנשא ממקומו, והפוף התרגש עוד הפעם.

אחרי שבא הכל על מקומו בשלום, הוציאה האלמנה מטפחת נקיה של בַטִיסְט והתחילה לבכות. אולם העסק שהיה לו עם הרצועה השחורה וע"י מלחמתו עם הפוף, הסיח כבר דעתו של פטר איבנוביץ, ועל כן ישב ברגז. אולם לרַוְחתו נכנס בעת ההיא סוקולוב, משרתו של איבן איליץ, והביא תשובה לפרסקוביה פיאודורובנה, שמחיר אותו הקרקע בבית העלמין, שבחרה בשביל אישה, – שתי מאות רובל. היא פסקה מלבכות ובפנים של מטופלת ביסורים רבים, הביטה אל פטר איבנוביץ ואמרה בצרפתית, שצערה גדול מאד. פטר איבנוביץ מבלי דַבֵּר דבר נתן לה אות אִלֵם להודיעה, שהוא מאמין בדבריה, ושאחרת אי אפשר להיות.

– שתה נא, אדוני, סיגרה, אמרה האלמנה בטון, שנשמע מתוכו גדלות הנפש ועצבות גדולה כאחד, והתחילה לישא ולתן עם המשרת על אדות הקרקע.

פטר איבנוביץ שמע, בהציתו אש בסיגרה, שהיא הציעה לפני המשרת שאלות שונות מפורטות על דבר המקחים השונים של הקרקע והחליטה באיזו לבחר, ומלבד זאת, אחרי שגמרה את העסק ע"ד הקרקע, סדרה את ענין המשוררים, הדרושים בשביל ההלויה. המשרת יצא.

– אנכי את הכל עושה אני בעצמי, – אמרה היא לפטר איבנוביץ, בהסירה לצד אחד את האלבומים שהיו מונחים על השלחן, ובראותה, כי האפר יכל לקלקל את השלחן, מהרה להגיש לפטר איבנוביץ את הַמַאֲפֵרָה ואמרה: איני רוצה לשום עלי מסוה של צביעות ולומר, שמרב צער איני יכולה לעשות מאומה. להפך, הדאגה שאני דואגת בשביל המנוח, אעפ"י שאינה מביאה לי תנחומים, לכל הפחות היא מפכחת את צערי. – ושוב הוציאה את מטפחתה והיתה כמכינה את עצמה לבכות, אלא שפתאם, כמו חגרה שארית כחה למשל ברוחה, התנערה והתחילה לדבר בקול שוקט.

– אכן דבר לי אליך.

פטר איבנוביץ השתחוה, בעצרו בחזקה את קפיצי הפוף, שהתחילו להתנער תחתיו.

– בימים האחרונים הוא סבל יסורים גדולים.

– יסורים גדולים? שאל פטר איבנוביץ.

– נוראים. לא דקים, אלא שעות שלמות רצופות לא פסק מצעק. שלשה ימים רצופים הוא תמיד צעק. אי אפשר היה לסבל זאת. לפלא בעיני, כי עוד נשארתי בחיים. מאחורי שלשה פתחים היה אפשר לשמע. הוי, כמה סבלתי!

– האמנם היתה בינתו שלמה? שאל פטר איבנוביץ.

– כך, – ענתה היא בלחש. – עד הרגע האחרון. הוא נפרד מאתנו רבע שעה לפני מותו וגם בקש להוציא מחדרו את בננו ולדימיר.

המחשבה על-דבר יסורי האדם, שהוא ידעהו כל כך מקרוב, מתחילה בתור ילד משתובב, תלמיד בית הספר, צעיר וחבר במשחק הקלפים, הטילה עליו פתאם אימה, אף על פי שהכיר בעצמו, שֶמה שהוא מדבר ומה שהיא מדברת אינו אלא צביעות בלתי נעימה. הוא ראה לפניו עוד הפעם אותו המצח הכתֹם, אותו החטם הדוחק על השפה העליונה, ופחד בא בלבו פן יקרה גם אותו כזאת.

– שלשה ימים של יסורים נוראים ומות, הלא אפשר מאד, שגם בגורלי יפל חלק כזה, חשב הוא, ורגעים אחדים היה שרוי בפחד, אך תיכף, מבלי דעת, איך באה לעזרתו המחשבה התדירה, כי כל מה שקרה קרה רק את איבן איליץ, אבל לא אותו, את פטר איבנוביץ. אותו בודאי לא יקרה, אי אפשר שיקרה כזאת. ומוטב שלא לחשב כלל מחשבות נוגות, שמביאות לידי עצבות; דבר כזה לא צריך לעשות – ופני שברץ יוכיחו. וכשבא לידי החלטה כזו, שקטה רוחו, והתחיל לשאול ע"ד מותו של איבן איליץ, כאילו היה זה רק ענין העלול לקרות רק את איבן איליץ, אבל לו, לפטר איבנוביץ אין לו כל שייכות כלל.

אחרי שיחות שונות שעברו ביניהם על דבר פרטי היסורים הגדולים שסבל באמת איבן איליץ, (על אדות הפרטים הללו שאל פטר איבנוביץ, רק בשביל להִוָדַע איך פעלו על עצבי פרסקוביה פיאודורובנה) מצאה האלמנה שעת הכשר לעבור אל הענין הנחוץ, שבשבילו הזמינה את פטר איבנוביץ לדבר אתו בלאט.

– הה, פטר איבנוביץ, מה אמללה אני, מה מאד אני אמללה! ועוד הפעם התחילה לבכות.

פטר איבנוביץ נאנח וחכה עד שתנקה את אפה. אחרי שנקתה את אפה, אמר הוא: האמיני נא… והיא התחילה לשפך את לבה ולהרצות לפניו את הענין החשוב, שהיה לה אליו. הענין הזה היה בדבר השאלה, איך תוכל היא, אחרי שמת אישה, להשיג כסף מאוצר הממשלה. היא עשתה לה פנים כאילו היא רק שואלת מפטר איבנוביץ עצה על דבר אופן קבלת פֵּנְסִיָה, אך מהרה נוכח פטר איבנוביץ, כי היא כבר יודעת את הכל עד פרטי הפרטים, אפילו כאלה, שלא היו ידועים גם לו. כל מה שהיה אפשר למוץ מאוצר הממשלה לרגלי מקרה המות הזה – היה הכל גלוי וידוע לפניה, אך היא רצתה לדעת, אולי ימציא פטר איבנוביץ איזו תחבולה להוציא עוד איזה סכום. פטר איבנוביץ בקש לעשות את רצונה, אבל אחרי שחשב מעט ואחרי שחרף בשביל הנימוס את הקמצנות של הממשלה, הגיד לה, כי לפי הנראה יותר אי אפשר להוציא. אז נאנחה האלמנה ובקשה תחבלות איך להפטר מאורחה. הוא הבין את זאת, כבה את הסיגרה, חבק את ידה ויצא אל חדר המבוא.

בחדר האכל, ששם היה השעון, אשר איבן איליץ שמח עליו כשקנהו שמחה גדולה, פגש פטר איבנוביץ את הכהן ועוד מכירים אחדים, שבאו לתפלת ההשכבה. וגם את מכירתו, הנערה היפה, בת המנוח מצא שם. היא היתה לבושה כלה בגדים שחורים. מתניה הדקות, כמו דקו עכשו עוד יותר, פניה היו נוגים, כמעט זועפים. היא הרכינה את ראשה כלפי פטר איבנוביץ, בתנועה כזו, כאילו הוא היה נאשם באיזה דבר. על יד הנערה עמד כעלוב איש צעיר ועשיר חוקר דין, חתן הנערה הזאת, לפי הנשמע, ומכרו של פטר איבנוביץ. הוא השתחוה להם בעצב ורצה לעבור אל חדר המת, אך באותה שעה נראתה מתחת המדרגות תבנית איש קטן, תלמיד הגמנזיה, בנו של איבן איליץ, שפניו היו דומים מאד לפני אביו. זה היה ממש כמו אותו איבן איליץ הקטן, שפטר איבנוביץ ידע אותו מלפנים בבית הספר לתורת המשפטים. עיני הנער – עיני נער בן שלש עשרה, ארבע עשרה, בלתי טהור במדותיו – היו אדומות מדמעות; וכשראה את פטר איבנוביץ, התחיל מקמט את פניו, כמו מכעס ובושה. פטר איבנוביץ הניע כנגדו בראשו ונכנס אל חדר המת.

התחילה תפלת ההשכבה – נרות, אנחות, לבונה, דמעות, יבבות. פטר איבנוביץ עמד ברגש והביט אל רגליו מתחת. גם פעם לא הביט על המת ועד הסוף הבליג על עצמו, עמד בנסיון נגד כל השפעה המביאה לידי חולשה, ויהי מן הראשונים ליציאה.

בחדר המבוא לא היה אז איש. המשרת גֵרַסים קפץ מחדר המת, טלטל בידיו החזקות את הבגדים שהיו שם, עד שמצא את המעיל השֵעָר של פטר איבנוביץ והושיטו אליו.

– ומה, אַחָא גרסים? אמר פטר איבנוביץ, כדי לפטפט מעט, – האם מצטער אתה על מות אדונך?

– הכל ברצון ה’. כלנו שם נהיה, – ענה גרסים בגלותו את שניו הסמיכות והלבנות, וכאדם הטרוד בעבודתו, מהר לפתוח את הדלת, קרא לרכב, הושיב את פטר איבנוביץ במרכבתו וקפץ שוב אל המבוא, כמו מבקש היה, אם יש עוד מה לעשות.

נעים היה לפטר איבנוביץ לשאוף אל קרבו רוח צח, אחרי ריח הלבונה, הפגר וחומץ קַרְבֹּל.

– אנה יצוה האדון לנסוע? שאל הרכב.

– עוד השעה אינה מאֻחרת, אסורה נא אל פיאודור וסיליביץ.

ופטר איבנוביץ לא שגה. הוא מצא את חבריו כשהם גומרים את הָרֹבֶר הראשון, ולפיכך היה אפשר לו תיכף להתקבל בתור חבר חמישי.

II

תולדות ימי חייו של איבן איליץ היו אמנם לפי הנוסח הרגיל, אבל יחד עם זה – נוראות לאין חקר.

איבן איליץ מת בשנת הארבעים וחמש לימי חייו. אביו היה פקיד, שסלל לו דרך בחיים, בעבדו פעם במניסטריום זה ופעם במניסטריום אחר, פעם בדפרטמנט זה ופעם בדפרטמנט אחר, עד שהגיע לידי קַרְיֵירָה, המביאה את בני האדם לידי מצב כזה, שאעפ"י שאינם מוכשרים עוד לכל עבודה, מכל מקום, אחרי שעבדו שנים רבות וקבלו תארים שונים, אי אפשר עוד לגרשם, ולפיכך נותנים להם איזו משרה פיקטיבית ונותנים להם בעד זה שכר לא פיקטיבי מששה עד עשרת אלפים רובל בשנה, ובזה הם חיים עד זקנה ושיבה; וכך היה חי גם יועץ הסתרים, החבר הבלתי-נצרך של המוסדים הבלתי-נצרכים, אִילְיַא ייפימוביץ גולובין.

לו היו שלשה בנים. איבן איליץ היה הבן השני. הבכור הלך בעקבות אביו, רק במניסטריום אחר, ועוד מעט והגיע לאותה הקַרְיֵרָה, שבה מתחילים לקבל שכירות על פי האנֵרציה.

הבן השלישי היה “לא יוצלח”. בהרבה מקומות קלקל לעצמו, ועכשו הוא עובד במסלת הברזל. אביו ואחיו וביחוד נשיהם לא לבד שלא רצו להפגש עמו, אלא – כשלא היה הכרח בזה – לא אבו אף להזכיר את שמו. אחותו היתה אשת הברון גְרֶף, שהיה גם כן פקיד פטרבורגי כמו חותנו. איבן איליץ היה le phenix de la famille כמו שהיו אומרים. הוא לא היה כל כך קר ודיקן, כמו אחיו הבכור, ולא כל כך נלהב, כמו אחיו הצעיר. הוא בחר לו את השביל האמצעי. – פקח, חי, מעורב בדעת עם הבריות ושומר את הנימוס. הוא התחנך יחד עם אחיו הצעיר בבית הספר אשר לתורת המשפטים, הצעיר לא גמר וגֹרַש מבית הספר מהמחלקה החמישית, ואיבן איליץ גמר את כל הקורס. דרכו בבית הספר היתה אותה הדרך, שבה הלך אחר כך בכל ימי חייו. בעל כשרונות, נפש עליזה, טוב לב ואוהב רֵעות, אך החובה, שהיתה לדעתו מוטלת עליו, עשה בדייקנות; וחובתו היתה, לדעתו – כל מה שהפקידים הגבוהים ממנו חושבים לחובה. הוא אמנם לא היה מאלה, שמחניפים בשביל למצוא חן, לא בעת שהיה ילד ולא אחר כך, כשהיה לאיש גדול, אך מדה זו היתה אצלו מימי נעוריו, שכמו שהזבוב נמשך אל האור, כך היה הוא נמשך אחרי האנשים העומדים למעלה ממנו ומסגל לעצמו את מנהגיהם, את השקפותיהם על החיים, ובאופן זה היה נכנס בסודם של הגדולים. כל שגיונות הילדות והנערות עברו מבלי השאר עליו רשמים עמוקים. הוא היה רודף אחר תענוגי בשר, אחר הכבוד ולבסוף, בהיותו במחלקות העליונות, – גם אחרי אידיאות ליברליות, אך הכל בגבול ידוע, שרגשותיו גבלו בעדו כיאות.

עוד בימים שלמד בבית הספר עשה הוא איזו מעשים, שמתחילה נחשבו בעיניו כמכוערים מאד, וכמעט שבגללם מאס את נפשו, אך אחר כך, כשראה, שמעשים כאלה נעשים על ידי האנשים הגדולים ממנו במעלה ואינם חושבים בגלל זאת את עצמם לחוטאים, הוא לא חשב בכל זאת לעצמו את הזדונות לזכֻיות, אבל שכח אותם ולא הצטער, כשנזכר בהם.

כשיצא מבית הספר היה מָכתר במעלת פקיד מהמדרגה העשירית וקבל מאביו כסף לבגדי שרד, הזמין לו מלבושים אצל שַרְמֶר, תלה בשרשרת השעון מידליה, שעליה חקוק: respice finen, קבל ברכת הפרידה מאת הפרינץ והמחנך, סעד עם חבריו סעודת הצהרים אצל דוֹנוֹן, קנה לו בחנויות היותר יפות סָגוס חדש וחפצים חדשים, כְבָסִים וכל צרכי התספרת וההלבשה וּפְּלֶד חם, ויסע לעיר-השדה לשרת שם בתור פקיד לענינים מיֻחדים על יד שר הפלך. משרה זו המציא לו אביו.

תיכף כשבא למחוז חפצו, הכין לו איבן איליץ מצב קליל ונעים, כמו שהיה מצבו בבית הספר לתורת המשפטים. הוא השלים את חובת משרתו, עשה לו קַרְיֵירָה, ויחד עם זה שמח את נפשו באופן נעים ונאה. לפעמים נסע עפ"י פקודת המושלים אל ערי המחוז, והיה תמיד מחזיק את עצמו בהכרת ערכו גם עם הגדולים ממנו וגם עם הקטנים. ומה שהטילו עליו הוציא אל הפועל בדיקנות, ביֹשר ושנאת בצע, מדות, שאי אפשר היה לבלי התגאות בהן, ביחוד בעבודתו בעניני הרסקולניקים[2].

בעבודת משרתו, אעפ"י שהיה עדיין צעיר ונוטה לקלות ראש, מכל מקום ידע לעצור ברוחו, להיות אופיציאלי וגם זורק מרה. אך בחייו החברותיים היה שמח, מחֻדד וטוב לב, מעֻרב בדעת עם הבריות, bon enfent, כמו שהיו מקלסים אותו שר הפלך ורעיתו, שאיבן איליץ היה אצלם כבן-בית.

היתה אצלו גם איזו התקשרות עם מטרוניתא אחת, שהיתה להוטה אחרי הפקיד הצעיר והמגֹהץ הזה, היתה גם איזו תופרת, היו גם איזו משתאות עם איזה פליגל-אדיוטנטים שהתארחו בעיר זו, ונסיעות לרחוב רחוק אחר סעודת הערב. היו גם מעשה חנֻפה כלפי שר הפלך וגם כלפי הגברת, אך כל זה נעשה באופן כל כך נהדר, עד שאי אפשר לכנותו בשם בלתי יפה, כי כל זה היה נכנס תחת הכלל, הרגיל בפי הצרפתים: Je faut que jeunesse se passe; הכל נעשה בידים נקיות, בכתנות נקיות, בפתגמים צרפתיים, והעיקר בחברה היותר רמה, שמע מינה: “ברשות מרנן ורבותינו.”

כך עברו חמש שנים והגיעה תמורה במשרה. נוסדו בתי דין חדשים, ונדרשו אנשים חדשים.

ואיבן איליץ נעשה לאיש חדש.

הציעו לפניו לקבל משרה של חוקר-דין, ואיבן איליץ קבל אותה, אעפ"י שזה היה בפלך אחר, והוא היה צריך לעזוב את ידידיו הראשונים ולבקש חדשים. אוהביו לוו אותו, הצטלמו עמו יחד, הגישו לו ארגז של כסף לפפירוסים, והוא נסע אל המקום החדש.

בהיותו עכשו לחוקר-דין, הוסיף להתנהג בתור comme il faut, נאה כלפי חוץ, יודע להבדיל בין מה ששייך לעבודת משרתו ובין מה ששייך לחייו הפרטיים ולעורר רגש של כבוד בלב כל רואיו, כמו בעת שהיה פקיד לענינים מיוחדים. העבודה עצמה של חוקר דין היתה יותר נכבדה בעיניו ויותר מלבבת מעבודתו הקודמת. בעבודתו הקודמת יפה היה בעיניו לעבור בפסיעות קלות לבוש בויץ-מונדיר, שנתפר אצל שַרמר, על פני מגישי הבקשות והפקידים, הרועדים והמחכים עד שיקבל שר הפלך את פניהם, ולהכנס בפניהם ישר אל הקבינט של שר הפלך ולשבת עמו לשתות תה, והפפירוסה בידו. אך אז לא היו אנשים התלוים בדעתו ושהיה יכול לעשות בהם מה שלבו חפץ. אנשים כאלה היו רק שרי המחוז והרסקולניקים, בשעה שהיו שולחים אותו מבית פקידות הפלך על דבר איזה ענין; ואז היה אוהב להתנהג בכבוד, כמעט ברעות, עם האנשים התלוים בדעתו; הוא אהב לתת בלבם להבין, כי אעפ"י שבידו להכניע ולרמס, מכל מקום איננו עושה כזאת, אלא דוקא מתהלך עמהם בפשטות. אנשים כאלה, התלוים בדעתו, היו אז מעט. עכשו, כשהוא נעשה חוקר דין, הרגיש איבן איליץ, שהכל, הכל ממש, בלי יוצא מן הכלל – גם הנכבדים והחשובים – ברשותו הם, שאם יכתב מלות אחדות ידועות על הניר – ומיד יביאו את הנכבד והחשוב אליו בתור נאשם או עד, והוא יצטרך לעמוד לפניו, אם לא יתן לו רשות לשבת, ולענות על השאלות שיציע לפניו. איבן איליץ לא השתמש לרעה בכח הנתן לו, ותמיד היה נעים לו להשתדל להמתיק כפי האפשר את מדת הדין. אך ההכרה, שיש בידו הכח וגם האפשרות לרכך אותו, הנעימה לו ביחוד את משרתו החדשה. בעבודתו המוטלת עליו בעניני חקירת הדין סִגֵל לו איבן איליץ מהרה את הכשרון להרחיק מעליו כל מה שאינו שייך לפקודתו, ולהלביש כל ענין בתמונה כזו, שרק חצוניותו תרָאֶה על הניר, ולהתרחק מכל משפט סוביקטיבי, והעיקר שתהיה הפורמליות שמורה בכל דקדוקיה. הפקידות היתה חדשה, והוא היה אחד מהראשונים שהביאו לפעולה את החקים שנתנו בשנת 1864.

בעברו אל העיר החדשה לשרת בתור חוקר דין, מצא לו איבן איליץ אלף מכרים חדשים והתקשרות של רעות, ורק לפי מצבו החדש שנה מעט את הטוֹן שלו. הוא התרחק מפקידות הפלך ובחר לו רעים מהשופטים והאצילים היושבים בעיר. מגלוי דעתו אפשר היה להרגיש קצת התנגדות להממשלה, גם ליבירליות ואזרחיות מושכלת, ויחד עם זה נראה שנוי ליברלי גם בחצוניותו, מבלי לשנות את ההדור החצוני של לבושו, חדל מגלח את סנטרו ונתן חופש לזקנו לצמוח במקום שהוא רוצה.

חיי איבן איליץ בעיר הזאת שטפו בענג. מתנגדי שר הפלך היו כלם בדעה אחת ובני חברה אחת יפה. השכר שקבל עכשו היה יותר גדול ולא מעט ענג הוסיף לו גם ה“וִיסְט”. איבן איליץ ידע לשחק בקלפים בעליצות, והיה יכול לתפוס מהרה ולרדת בחריפות יתרה לעמקו של המשחק, ומשום כך היה כמעט תמיד זוכה.

אחרי שרתו שתי שנים פגש איבן איליץ את רעיתו העתידה. פרסקוביה פיאודורובנה מִיכֵל היתה הנערה היותר יפה, היותר חכמה והיותר מזהירה בתוך בנות הסביבה ההיא. בתוך שאר התענוגים והמשחקים, שהיה מבלה בהם את עתותיו הפנויות, היה איבן איליץ משתעשע בחברתה של פרסקוביה פיאודורובנה.

איבן איליץ, כשהיה פקיד לענינים מיחדים אצל שר הפלך, היה מהמרקדים. אבל כשנעשה לחוקר דין היה מרקד רק במקרים יוצאים מן הכלל. עכשו בעת רקודיו היה כמו אומר: אעפ"י שאני פקיד במוסדים החדשים וגם עליתי עד המדרגה החמישית בסלם הפקידות, מכל מקום, כשצריך לרקד, אפשר לי להראות, כי גם בזה אני יודע יותר מאחרים.

כך היה לפעמים בסוף איזה נשף מרקד עם פרסקוביה פיאודורובנה, וביחוד בעת הרקודים לקח בשבי את לב הנערה. היא התחילה לאהב אותו. לאיבן איליץ לא היתה מגמה לישא אשה, אך אחרי שהנערה חמדה אותו, חשב בלבו: מפני מה לא אשאנה?

הנערה פרסקוביה פיאודורובנה היתה ממשפחה אצילית רמה ויפה. היתה גם נדוניא לא רבה. לו היתה שכירות וגם לה, כפי שקִוָה, תהא הכנסה כסכום זה. גם קרובים נכבדים יש לה. היא נחמדה, טובה וחסודה. אי אפשר לומר שהוא נשא אותה מאהבה וכי מצא שהיא מסכמת עמו בהשקפותיו על החיים, אבל אי אפשר גם כן לומר, שהוא נשא אותה רק מפני שאנשי סביבתו קלסו את השדוך הזה. איבן איליץ נשא את אשתו מפני שתי הסבות הללו כאחד. נעים היה לו לקנות לו אשה כזו ויחד עם זה היה מעשהו רצוי בעיני אלה העומדים למעלה ממנו.

עצם החתונה והימים הראשונים של חיי האישות, החבוקים והנשיקות, הרהיטים החדשים, הכלים החדשים, הכבסים החדשים, עברו – עד שנתעברה האשה – באופן נעים מאד. ואיבן איליץ היה חושב כבר, שהנשואים, מלבד שלא יקלקלו את מהלך החיים הקלילים, הנעימים, העליזים, הנאים תמיד והמשֻבחים בפי אותה החברה, שאיבן איליץ חשב אותה לעצמיותם של החיים בכלל, – אלא שעוד יוסיפו להם נעימות וענג. אך פתאם מחדשי העבור הראשונים באה איזו תמורה פתאמית כבדה ומכוערה, שאי אפשר היה לראותה מראש ואי אפשר היה להחלץ ממנה.

האשה, כפי שנראה לאיבן איליץ, בלי כל סבה וכמו שאמר לנפשו de goité de soeur התחילה להפריע את התענוג ונעימות החיים. בלי כל סבה התחילה לקנא בו, דרשה ממנו שיטפל בה, מצאה תמיד תואנות, באה עמו תמיד בריב והביאתו לידי בזיון.

מתחילה קוה איבן איליץ לשחרר את עצמו מהמצב הבלתי-נעים הזה על ידי אותו היחס הנאה והקליל אל החיים, שחלץ אותו מלפנים מרעה. הוא נסה לבלי שום לב להתרגזות רוחה של אשתו והוסיף לחיות כמקדם חיים קלילים ונעימים. הזמין לביתו חברים לשחק בקלפים, נסה בעצמו לנסוע אל הקלוב או לחבריו. אך פעם התאזרה האשה חיל והמטירה עליו חרפות וזלזולים גסים, ומאז היתה מוסיפה תמיד לחרפהו בכל פעם, שלא עשה את רצונה, ולפי הנראה גמרה בדעתה שלא להרפות ממנו, עד שיכנע מפניה, כלומר: עד שיתרצה לשבת בבית ולהיות שרוי בעצבות כמוה. ואימה נפלה על איבן איליץ. הוא הבין, שחיי המשפחה, לכל הפחות, עם אשתו אינם מרבים תמיד תענוג וכבוד, כי אם, להפך, לעתים קרובות עוד פוחתים מהם, ולפיכך צריך לגדר בעד עצמו, שלא יזיקו לו. ואיבן איליץ התחיל לבקש תחבולות. העבודה בפקידותו היתה התרופה היחידה, כי מלפניה נכנעה פרסקוביה פיאודורובנה, ואיבן איליץ באמצעות חובת הפקידות ושאר המצות התלויות בה התחיל להלחם באשתו ולגדר בעד חירות עולמו.

וכשנולד להם ילד, והיא נסתה להיניקהו בעצמה, והנסיון לא עלה יפה ולזה נלוו עוד ענינים שונים שלא הצליחו, גם מחלותיה האמתיות והמדומות של האם ושל הילד, דרשה היא מאיבן איליץ שישתתף בצערה, אבל הוא לא הבין בזה מאומה, – מאז מצא האיש, כי עכשו עוד יותר נחוץ לו לגדור בעדו.

ככל אשר נעשתה האשה יותר רגשנית ויותר תבענית, כך הוסיף איבן איליץ להעביר את מרכז הכֹבד אל העבודה בפקידותו. מאז התחיל יותר לחבב את עבודתו ונעשה לאוהב את הכבוד יותר, מאשר היה מלפנים.

מהר מאד, לא יותר משנה אחר חתונתו, הבין איבן איליץ שחיי המשפחה, אעפ"י שמצד אחד מביאים הם איזו נחת רוח בחיים, הנם באמת ענין מסֻבך וכבד, ובשביל לעשות את חובתו, כלומר: בשביל שיהיו החיים נאים כלפי חוץ ומשֻבחים בעיני החברה, צריך לקבוע יחס מגבל לחיי המשפחה, כמו שקבע לחובת הפקידות.

והוא קבע לעצמו יחס כזה לחיי האישות: הוא דרש מחיי האישות רק אותה הנחת-רוח של סעודה ביתית, של עקרת הבית, המטה, שכל אלה היו יכולים חיי האישות להנחילו, והעיקר הִדוּר כלפי חוץ, כפי מה שדורשת דעת הקהל. ומה שנוגע לשאר הדברים בקש רק תענוגים של שמחה. אם היה מוצא כאלה, היה שבע רצון, ואם פגש התנגדות והתרעמות, מהר להתחמק ולהתבצר בעולמה של הפקידות הנפרד והגדור, ומצא לו בו תענוג.

את איבן איליץ הוקירו כפקיד העושה את חובתו באמונה. וככלות שלש שנים הרימוהו למעלת חבר הפרוקורור. התפקיד החדש, ערכו הגדול, היכלת למשך את כל איש למשפט ולהושיב את כל אחד בבית האסורים, הנאֻמים, הנאמרים בצבור, והצלחתו של איבן איליץ בדבר הזה – כל זאת משכהו עוד יותר לעבודת משרתו.

ועוד בנים נולדו לו. האשה נעשתה עוד יותר מנהמת וזועפת, אך היחס, שקבע איבן איליץ בינו ובין משפחתו, היה עליו כתריס, שאין כל תלונה וחרפה יכולה לעבר בו.

אחרי שעבד שבע שנים בעיר אחת, העבירוהו לשרת בתור פרוקורור בפלך אחר. הם עברו. כסף היה מעט, ובעיני האשה לא מצא המקום חן. השכירות אמנם היתה יותר גדולה, אבל לנגד זאת היו ההוצאות יותר מרֻבות; מלבד זאת, מתו שני ילדים, ולפיכך נעשו חיי המשפחה של איבן איליץ עוד יותר רעים.

פרסקוביה פיאודורובנה האשימה את בעלה בכל התלאות שמצאוה במקום החדש. רב הענינים, שעליהם היו משוחחים הבעל ואשתו, וביחוד חנוך הילדים, הזכירום את השאלות, שהביאו אותם מלפנים לידי ריבות וקטטות, לפיכך בכל רגע היתה המריבה נכונה להתלקח, נשארו רק אותן תקופות האהבה, שנתעוררו לעתים בלתי תכופות בין הבעל ואשתו, אך הן לא היו ארוכות ביותר. אלה היו איים קטנים, שעליהם היו שניהם נחים מעט, ואחר כך הוסיפו לשוט בים של איבה מסֻתרת, שנגלתה בזה שהיו כמו זרים זה לזה. זרות זו היתה מצערת את איבן איליץ, אילולא היה חושב שכך צריך להיות, אבל הוא חשב מצב כזה לא רק לנורמלי, אלא גם לדבר רצוי שעמל הרבה להשיגו. המטרה שהציג לו היתה – לשחרר את עצמו יותר ויותר מאלה היסורים המשפחתיים ולהגן על עצמו שלא יוזק ולא יחלל כבודו. ומטרה זו השיג על ידי זה, שהיה הולך ופוחת משעותיו, שהיה מבלה מלפנים בחברת בני ביתו. ובשעה שהיה אנוס להיות בבית, השתדל לעשות את מצבו בטוח מקטטה על ידי זה, שהיה מזמין לביתו אנשים זרים. והעיקר שאצל איבן איליץ היתה פקידות. בעולם הפקידות התרכז כל האינטרס של חייו, והאינטרס הזה בלעהו כלו. הכרת השלטון הנתן לו, היכלת להשחית את כל מי שירצה להשחיתו, אפילו הגדולה החיצונית בשעה שהוא נכנס אל בית המשפט, חביבותו על הגדולים ממנו ועל הקטנים ממנו, והעיקר כשרונו לנהל כל דבר משפט – כל אלה שמחו את לבו; ויחד עם זה שיחות הרעים, סעודות המרעים ומשחק הקלפים מלאו את חייו. ולפיכך חיי איבן איליץ היו עוברים כמו שהם, לפי דעתו, צריכים לעבר: נעימים ונאים.

כך עברו עליו עוד שבע שנים. לבתו הבכירה מלאו שש עשרה שנה. מת עוד ילד אחד ונשאר ילד תלמיד הגמנסיה, שהיה גם כן סבה למחלקת. איבן איליץ רצה למסרו לבית הספר לתורת המשפטים, ופרסקוביה פיאודורבנה, להכעיס, הכניסתו אל הגמנסיה. הבת למדה בבית וגדלה יפה. הילד גם כן למד לא רע.

III

כך חלפו על איבן איליץ שבע עשרה שנה מיום חתונתו. הוא היה כבר קטיגור מובהק, וכמה פעמים הציעו לפניו לעבר למקום אחר, והוא לא קבל, מפני שקוה למצוא לו מקום יותר חשוב. ופתאום קרה לו מאורע בלתי נעים. רוצה היה לקבל משרת יושב ראש באיזו עיר אוניברסיטאית, והנה הקדימו מכירו הוֹפֶּה וקבל משרה זו. איבן איליץ נרגז והוכיחו וגם היה לשונא לו ולפקידים שעל גבו. ואז התחילו להתיחס אליו בקרירות, וכשהיתה משרה כזו עוד הפעם פנויה, נתנה עוד הפעם לאחר.

זה היה בשנת 1880. שנה זו היתה קשה בחייו. אז נתגלה, שהשכירות אינה מספיקה, ויחד עם זה[3] הכל שכחוהו, ומה שנחשב בעיניו לעוות היושר היותר גדולה והיותר אכזריה, נחשב בעיני אחרים לדבר רגיל לגמרי. גם אביו לא חשב חובה לעצמו להושיט לו יד עזרה בדבר הזה. הוא הרגיש כי הוא עזוב ונשכח, ושהכל חושבים, כי אחרי שהוא מקבל שכירות 3,500 רובל לשנה, הנה מצבו נורמלי וגם מוצלח. אבל הוא, רק הוא יודע כמה קשים לו החיים, בעת שחבריו מתיחסים אליו לא במדת היושר, וקפדנותה של אשתו אינה פוסקת, וחובותיו הולכים ורבים.

בקיץ הזה, כדי להקל את משא הוצאותיו, קבל לאיזה זמן חפשה מעבודתו והלך לשבת עם בני ביתו בכפר אצל אחיה של פרסקוביה פיאודורובנה.

בשבתו בכפר בלי עבודה, הרגיש איבן איליץ בפעם הראשונה לא לבד שעמום, אלא גם עצבות נוראה, וע"כ החליט, כי כך לחיות אי אפשר, וצריך למצוא נגד זה איזו תרופה חריפה.

פעם עבר עליו לילה שלם בלי שנה, ועד הבקר היה מתהלך הנה והנה באכסדרה, ואז החליט לנסוע לפטרבורג לבקש לו משרה במניסטריום אחר, ולהכעיס את אלה, שלא ידעו להעריך אותו כהוגן.

ביום השני, למרות רצון אשתו, שבקשה להניאו מחפצו, נסע איבן איליץ לפטרבורג.

מטרה אחת היתה לפניו: למצוא בשבילו מקום בשכר חמשת אלפים רובל לשנה. אחת היא לו באיזה מניסטריום שהוא, איזו שיטה שהיא ואיזו עבודה שהיא. הוא צריך רק למשרה, משרה ששכרה 5000 רובל לשנה; באדמניסטרציה, בבנק, במסילת הברזל, במוסדות המלכה מַרִיָה[4] או גם בשמירת הגבול, אך בתנאי, שתהיה השכירות לא פחות מחמשת אלפים רובל לשנה ולא במניסטריום, שבו עבד עד עכשו, וששם לא העריכו אותו כדבעי.

נסיעה זו נגמרה בהצלחה בהיסח הדעת: בקורסק ישב עמו במחלקה הראשונה פ. ס. אילין, מכרו, והודיעהו על דבר התלגרמה החדשה שקבל שר פלך קורסק, כי באלה הימים תהיה תמורה במניסטריום. במקום פטר איבנוביץ יעמידו את איבן סימינוביץ.

התמורה הזאת, מלבד הערך שיש לה בשביל ארץ רוסיה, היתה רבת הערך ביחוד בשביל איבן איליץ, כי על ידי זה יתעלו עכשו פנים חדשות, פטר פטרוביץ, ובלי ספק גם ידידו זַחַר איבנוביץ, וכל זה מתאים מאד לחפצי איבן איליץ, כי זחר איבנוביץ היה חברו וידידו של איבן איליץ.

במוסקבה נתאמתה השמועה, וכשבא לפטרבורג סר איבן איליץ אל זחר איבנוביץ והשיג ממנו הבטחה לקבל משרה בטוחה במניסטורים של המשפטים, שעבד בו עד עכשו.

כעבור שבוע שלח תלגרמה לאשתו: זחר במקום מילר. בהצעה הראשונה אני מקבל משרה.

בעקב התמורה של איזה אנשים קבל איליץ פתאם במנסטריום שלו משרה כזו, שהעלתה אותו ברגע אחד שתי מדרגות מעל חבריו, חמשת אלפים שכירות לשנה[5] ושלשת אלפים וחמש מאות רובל להוצאות הנסיעה. כל כעסו שכעס על שונאיו לפנים ועל המניסטריום עבר ונשכח, ואיבן איליץ היה מאֻשר.

הוא שב אל הכפר בשמחה ומדֻשן ענג, מה שלא טעם זה זמן רב. פרסקוביה פיאודורובנה גם היא היתה מלאת חדוה, ובין הבעל ואשתו נכרת ברית שלום זמני. איבן איליץ ספר איך כבדו אותו שם כלם בפטברבוג, איך שכל אלה שהיו שונאיו בשו וחפרו וכחשו לו, איך מקנאים בו עכשיו וביחוד איזו חבה הראו לו שם בפטרבורג.

פרסקוביה פיאודורובנה האזינה והעמידה פנים כאילו היא מאמינה לדבריו ולא סתרה אותם, אלא שהציעה לפניו תכניות שונות, הנחוצות לדעתה לסדר על פיהן את חייהם בעיר החדשה, שהם באים להתישב בתוכה; ואיבן איליץ ראה, לשמחתו, שתכניות אשתו מתאימות לתכניותיו הוא, וכי חייו, שפגרו איזה זמן במהלכם, מקבלים עוד הפעם את תכונתם האמתית והעצמית – להיות חיים של תענוג ונוי.

איבן איליץ בא אל הכפר רק לזמן קצר. בעשירי לחדש ספטמבר היה צריך כבר להיות שם במקום שרותו. ומלבד זאת היה צריך לעסוק איזה זמן בהכנת הדירה בעיר החדשה, להעביר את הכל מהעיר שישב בה מלפנים, לקנות ולהזמין עוד כמה דברים. סוף דבר: להכין את הכל, כמו שכבר החליט בלבו וכמעט כמו שהחליטה גם פרסקוביה פיאודורובנה.

ועכשו אחרי שהכל נגמר באופן כל כך מוצלח, אחרי שהוא ואשתו היו תמימי דעים על דבר המטרה, ומלבד זאת, אחרי שרק זמן מועט היו יושבים יחד, היה השלום עכשו גדול ביניהם, יותר מאשר בימים הראשונים שאחר חתונתם. איבן איליץ חשב להוביל תיכף את משפחתו אל מקומו החדש, אך אחותו וגיסו, שנעשו פתאם כל כך חובבים ומקורבים לאיבן איליץ, הפצירו בו מאד לעזב את משפחתו פה והוא נעתר להם ויסע לבדו.

איבן איליץ נסע, ועליצות נפשו, ששרתה עליו על ידי ההצלחה שהאירה לו פנים, ושגם אשתו השלימה אתו, לא עזבה אותו. גם מצא דירה נחמדה, כאותה שחזו בדמיונם הבעל ואשתו. חדרים מרֻוחים, גבוהים, בנוים בסגנון הישן. קבינט מוכשר ומרֻוָח מאד, חדרים בשביל אשתו ובתו, חדר למוד בשביל הבן, – הכל כאילו נעשה לכתחילה בשבילם. איבן איליץ בעצמו נגש לסדר הכל, בחר תָּפִית[6], הוסיף לקנות רהיטים ביחוד מהעתיקים, שלדעתו היו מהסגנון “קוֹמילפוֹטני”, מכסה לרהיטים, והכל היה גדול והולך עד שהגיע לאותו האידיאל, שהציג לו בראש. אחרי שהחצי היה מוכן ראה שדירתו יותר יפה מאשר קוה. הוא הבין שאחרי שהכל יהיה נגמר, אז תהיה נשקפת מהכל תכונה, “קומילפוטנית”, מהודרת ונעדרה כל התהדרות שפלה. בעת ששכב לישון, חשב הוא על דבר האולם איך שיהיה מקֻשט. בהתבוננו אל חדר האורחים, שעדיין לא נגמר, כבר חזה הוא את הקָמִין והָאֶקְרָן והכוננית[7] והכסאות הקטנים המפזרים שם, הקערות והצלחיות שאצל הקירות, וגם את כלי הברונזה, אחרי שהכל כבר יעמד על מקומו. ומה רבה היתה שמחתו כשהעלה על לבו, איך יפתיע את פַּשַה ואת ליזַנְקה[8], שגם אצלם יש בזה טעם. ביחוד עלתה בידו לקנות בזול חפצים ישנים שמוסיפים על הכל חן של אצילות. במכתביו תאר את הכל באופן יותר גרוע ממה שהוא באמת, כדי להפתיע אותם אחר כך. כל הדברים הללו כל כך העסיקו אותו, עד שגם המשרה החדשה, החביבה עליו, לא היתה כל כך קרובה אל לבו, כמו שחשב מראש. קרה לפעמים, שבעת הישיבה בדין היתה נפשו פזורה איזו רגעים. הוא היה טרוד אז במחשבתו, איזו זֵרים יעשה למסכי החלונות – ישרים או מתקמטים ועולים. הוא היה כל כך שקוע בענין זה, עד כי יש, שבעצמו היה עובר ומעביר ממקום אחד למשנהו את הרהיטים ויתר הדברים. ופעם עלה על הסלם להראות להמְרַפֵּד, שהיה קשה לשמוע, באיזו רִפּוּד הוא רוצה, ונכשל ונפל. אולם, כאיש חזק ומהיר, התחזק ונשאר עומד על רגליו, ורק הֻכה בצדו במסגרת החלון. המכה הסבה לו כאב זמן מה, אבל הכאב מהר לעבור. איבן איליץ הרגיש את עצמו כל הזמן שמח ובריא. הוא כתב: אני מרגיש, כי כחמש עשרה שנה שבו לי אחורנית. הוא חשב לגמר בספטמבר, אך המלאכה נמשכה עד אוקטובר. אולם בעד זאת היה הכל נחמד מאד. לא רק הוא העיד על זאת, אלא כל מי שראה את סדר הבית היה מסכים לדבריו.

באמת היה שם, כפי שרגיל להיות בבתי האנשים, שאינם עשירים, אלא שרוצים להדמות לעשירים, ועל כן הם באמת כלם דומים זה לזה: ארג ידוע, עץ שחור, פרחים, שטיחים, ברונזה, כל מה שמשחיר ומבריק, כל מה שעושים אנשים ממפלגה ידועה בשביל שיהיו דומים לאנשים של מפלגה ידועה, ואצלו היה כל כך דומה, עד שבאמת לא היה בזה כל חדוש, ורק לו נדמה, שיש בזה חדוש גדול. כשפגש את משפחתו על תחנת מסלת הברזל והביאה אל תוך דירתו המוכנה והמוארה, והמשרת בצוארון לבן פתח את הדלת אל חדר המבוא, המקושט בפרחים, ואח"כ אל חדר האורחים והקבינט, והם קראו כלם: אח, אח! אז היה איבן איליץ מאֻשר והוליך אותם אל כל החדרים, שאף אל קרבו את התהלות שפזרו לו, ופניו האירו מתענוג. בערב ההוא כששאלה אותו פרסקוביה פיאודורובנה בעת שתית תה, אגב אורחא, איך הוא נפל, נתן קולו בשחוק והראה באופן מוחשי איך הוא עף למטה והבעית בזה את המרפד.

– לא לחנם אני יודע התעמלות. אחר במקומי היה נפצע, ואנכי רק הֻכֵּיתי פה כשנוגעים – כואב, אך כבר עובר. פשוט: חבּורה.

והתחילו המה לחיות בדירה החדשה, שבה נגלה, כמו תמיד, אחרי שבתם איזה זמן, שחדר אחד חסר להם עדיין; והשכירות החדשה, כמו תמיד, לא היתה מספיקה בשלמות והיו זקוקים רק לאיזו חמש מאות רובל. זולת זאת, היה הכל טוב מאד.

ביחוד היה טוב מאד בימים הראשונים, בזמן שלא הכל היה עדיין מסודר ועוד צריך היה לעסוק בסדור: זאת לקנות וזאת להזמין, זאת להעביר למקום אחר וזאת להתאים. אעפ"י שהיו לפעמים סכסוכים בין הבעל והאשה; אך שניהם היו שבעי רצון וכל כך היו עסוקים, ולפיכך היו הסכסוכים נגמרים בלי מריבות גדולות. אבל אחרי שנגמר הסדר ופסקה העבודה, אז התחיל השעמום. חסר היה איזה דבר, אלא שבאו מכירים, הֶרְגֵלים, והחיים נתמלאו.

איבן איליץ, שהיה מבלה את הבקר בבית המשפט, היה שב תמיד הביתה אל סעודת הצהרים, ומתחילה היה לבו טוב עליו, אעפ"י שסבל מעט מהמגרעות שהיה מוצא בדירתו. (כל כתם על המפה, על המרבד, מיתר שנתק מהמסך – הביא אותו לידי התרגזות. הן הוא כמה עמל בשביל לכונן את הכל, ועל כן כל פגיעה הסבה לו כאב). אך בכלל עברו חיי איבן איליץ, כמו שלפי אמונתו צריכים היו הם לעבור: קל, נעים ונאה. היה קם בתשע, שותה קהוה, קורא עתון ואחר כך לובש את הויץ-מונדיר ונוסע לבית המשפט. העוֹל, הניתן עליו שם נהיה כבר חלק מרב שמוש, והוא היה מכניס את צוארו אל תוכו בלי כל עמל. מגישי בקשות, דרישות בתא הסופרים, תא הסופרים כשהוא לעצמו, הישיבות שבפרהסיא ושל קיום הפסקים. מכל הפעֻלות ההן היה צריך רק להוציא כל מה שיש בו לחלוחית, חיים, מה שמזיק תמיד למהלך החפשי של עניני פקידות. צריך להרחיק כל יחס בינו ובין שאר בני האדם, מלבד היחס הפקידותי, והסבה ליחָסִים צריכה להיות רק הפקידותית, והיחסים בעצמם צריכים להיות רק פקידותיים. למשל: איש בא ורוצה לשאל איזה דבר, אז איבן איליץ בתור איש, לא פקיד, אין לו כל יחס אל המבקש, אך אם האיש פונה אליו כמו לחבר בית הדין, אחרי שיחס כזה אפשר להציעו בכתב על ניר שמתחיל בנוסח ידוע[9], אז בגבול יחסים כאלה יעשה איבן איליץ הכל – הכל ממש, מה שרק ביכלתו, ובעשותו כל אלה, יראה פנים הדומים ליחסים אנושיים, כביכול, ליחסים של אהבת רֵעַ, כלומר: נימוס, וכאשר יגָמֵר היחס הפקידותי, אז תיכף יחדל כל היחס. ובאמנות זו להפריד את הצד הפקידותי לעצמו ושלא לערבב אותו עם עניני חייו הוא, הראה איבן איליץ נפלאות, ובנסיונותיו הרבים וכשרונו הצליח להתחדד כל כך בענין ההפרדה, עד שלפעמים היה מרשה לעצמו, כמו בדרך ליצנות, לערבב את היחס האנושי ואת היחס הפקידותי יחד. ומשום כך הרשה לעצמו את זאת, יען שהרגיש בקרבו את הכח, שבכל זמן שיצטרך, אפשר לו לשוב ולהפריד את היחס הפקידותי ולהרחיק מעליו את היחס האנושי. הדבר הזה היה יוצא מידי איבן איליץ לא רק קל, נעים ונאה, אלא גם באמנות יתרה.

בין הפרקים היה שותה טבק, תה, משוחח מעט על דבר פוליטיקה, מעט על דבר ענינים כלליים, מעט על דבר קלפים, ויותר מכל על דבר מנוי הפקידים, ואחר כך היה שב הביתה עיף, אך ברגש של וִירטוֹאוּז, שהשלים את פרקו בתור מנגן בכנור הראשון במקהלה. אשתו ובתו היו נוסעים בתוך כך לאיזה מקום או שאחרים היו באים אליהם. הבן היה בגמנסיה, הכין שעורים בעזרת מורים ולמד היטב כל מה שלמדו בגמנסיה. הכל היה טוב. אחר הסעודה, כשלא היו אורחים, היה איבן איליץ לפעמים קורא איזה ספר, שהיה לשיחה בפי רבים, ובערב ישב לעבוד, כלומר: קרא את הנירות, חפש בספרי החקים, השוה את דברי העדים ורשם לאיזה סעיף מספר החקים צריך ליחס את הענין. העסק הזה היה לא משעמם ולא משמח. אם נחה עליו עצבות, אפשר היה לשחק בוִינט, אך אם וינט לא היה, אז יותר טוב היה לעסק בעבודה משבת בודד או בחברת אשתו.

תענוגו של איבן איליץ היה סעודות קטנות, שהיה מזמין להן את הגבירות מהמפלגה העליונה שבחברה ואת הגברים, ועמהם היה מבלה את הזמן, כמו שרגילים לבלות את הזמן אנשים כמוהו, כשם שחדר האורחים שלו היה דומה לכל חדרי האורחים.

פעם אחת היה אצלם גם נשף. רקדו. ואיבן איליץ היה שמח, הכל עלה יפה, רק שאחר כך יצאה קטטה גדולה בינו ובין אשתו לרגלי הַטָרִיוֹת[10] והסֻכּריות. אצל פרסקוביה פיאודורובנה היתה תכנית שלה, ואיבן איליץ עמד על דעתו שצריך לקנות מהקונדיטור המוכר ביוקר. קנו הרבה טריות, ובשביל שהרבה נשאר, והקונדיטור שלח חשבון על 45 רובל, התלקחה מריבה בין הבעל ואשתו. המריבה היתה גדולה ובלתי נעימה והגיעה לזה, שפרסקוביה פיאודורובנה כנתה את בעלה בשם: טפש, מחמצת! והוא תפש את ראשו בידו ובכעסו הזכיר על דבר גירושין. אך הנשף בעצמו היה עליז. שם היתה החברה היותר יפה, ואיבן איליץ רקד עם הנסיכה טרוּפוֹבנה, אחותה של הנסיכה המיסדת את החברה “הָעִיפָה ממני את צערי”. שמחות בעניני הפקידות היו שמחות של אהבת עצמו, שמחות חברתיות היו שמחות של אהבת הכבוד, אולם שמחות אמתיות היו אצל איבן איליץ – המשחק בקלפים. הוא הודה, שאחרי כל מקרה של צער שקרה לו בחייו, היתה לו שמחה יחידה, שהאירה את עיניו כנר – לשבת יחד עם משחקים נבונים, לא צעקנים, וביחוד רק בארבעה (בחמשה לא נעים, אעפ"י שעושים פנים, כאילו המשחק יפה מאד) ולשחק במשחק מחכים, רציני (כשהקלפים מצליחים), ואחר כך לאכל סעודת הערב ולשתות כוס יין. אז, אחרי משחק כזה, וכל שכן כשזוכים בגורל לא הרבה (הרבה – לא נעים), היה איבן הולך לישון בלב טוב.

כך עברו הימים. הסביבה החברתית של משפחת גולובין היתה כלה מבני עליה. אצלם היו מתארחים אנשים רמי המעלה ואנשים צעירים.

על דבר ערך מכיריהם היה הבעל והאשה והבת כלם בהסכמה אחת, ומבלי להועץ בראשונה היו כלם מרחיקים מעליהם ומשתחררים מהידידים השונים והקרובים הבלתי-נקיים, שהיו באים בחנופה אל חדר האורחים, שקירותיו מקשטים בקערות הבאות מיפוניה. מהרה חדלו האורחים הבלתי-רצויים האלה מִבַּקֵר אותם ונשארה אצלם חבורה מן המובחר. הצעירים היו מבקשים את קרבת אלישבעת, ופֵטְרִישֵב, בנו של דמיטרי איבנוביץ פטרישב והיורש היחידי של רכושו, חוקר הדין, התחיל לחזר אחרי אלישבעת, וכבר היו דברים אדות זה בין איבן איליץ ובין רעיתו: אולי כדאי לתת להם לטיל יחד במרכבה רתומה לשלשה סוסים, או לעשות בשבילם נשף חזיון. כך עברו הימים, והכל הלך למישרים בלי כל שנויים, והכל היה טוב מאד.

IV

כלם היו בריאים ושלמים. אי אפשר היה לקרוא בשם מחלה לזה, שאיבן איליץ היה אומר לפעמים, שהוא מרגיש טעם מוזר בפיו ואיזו הרגשה בלתי נעימה בצדו השמאלי של בטנו.

אולם ברבות הימים התחילה הרגשה אי-נעימה זו מתגדלת והולכת. היא אמנם לא הגיעה לידי מדרגה של כאב, אבל עבֹר עברה להכרה של כבדות תמידית בצד ומצב-רוח מרוגז. הרגזנות גדלה מיום ליום והתחילה לקלקל את חיי המשפחה הקלים, הנעימים והנאים, ששררו מקודם בבית הגולובינים. הבעל והאשה התחילו להתקוטט לפרקים יותר תכופים, ומהרה חדלה הקלות והנעימות ונשארה רק ה“נאות”. הקטטות נעשו יותר תדירות. שוב נשארו להם רק איים קטנים, שבהם נחו הבעל ואשתו מריבות. ולפרסקוביה פיאודורובנה כבר היה יסוד נכון להגיד, שתכונת נפשו של בעלה כבדה מנשוא. בהיותה מעודה נוטה להגזמה, אמרה, כי תמיד היתה תכונתו רעה מאד, כי רק היא בטובת לבה יכלה לסבל ממנו זה עשרים שנה. אמנם עכשו היה הוא תמיד מתחיל ראשון את הריב. תרעומותיו היו מתחילות תמיד לפני סעודת הצהרים ולפרקים מצוים ממש בעת שהתחיל לאכול, בשעת לגימת המרק. פעם מצא שאיזה כלי נתקלקל, פעם שהמאכל לא הוכן כראוי, פעם שהבן הניח זרועו על גבי השלחן, פעם תסרקת בתו לא עלתה יפה – ובכל אלה האשים את פרסקוביה פיאודורובנה. לראשונה היתה פרסקוביה פיאודורובנה משיבה לו ומדברת עמו קשות, אך הוא פַעמים בתחלת הסעודה הגיע בחרונו עד לידי שגעון, ומאז הבינה שהוא חולה, ושהתרגשותו באה, כשהוא טועם איזה מאכל, ותחדל מענות אותו, אלא שהיתה משתדלת לגמר מהר את הסעודה. את הכנעתה חשבה לה לצדקה גדולה. כשהחליטה כי לבעלה לב רע, והוא ממרר את חייה, התחילה לרחם על נפשה, וככל מה שהוסיפה לרחם על נפשה, כך הוסיפה לשנוא את בעלה. היא היתה חפצה, שימות מהרה, אך אי אפשר היה לה לחפץ זאת, מפני שאז יחדלו משלם שכירות. והדבר הזה הרגיז אותה עוד יותר. היא חשבה את עצמה לאמללה מאד, אחרי שגם מות בעלה לא יצילנה מרעתה. והיא הסתירה את התרגשותה, וההסתר הגדיל את התרגשותה עוד יותר.

פעם אחת אחרי איזו קטטה, שאיבן איליץ היה אשם בה ביחוד, הודה בעצמו, שאמנם רגשני הוא, אלא שזהו בעקב מחלתו; אז אמרה לו, שאם הוא חולה, הריהו צריך להתרפא, ודרשה ממנו, שיסע אל רופא מפורסם.

הוא נסע. הכל היה שם ממש, כמו שקוה. הכל, כמו שרגיל להיות. גם ההמתנה והגדלות העשויה, הדוקטוריות, הידועה גם לו, אותה הגדלות, שהיתה גם בו, בשעה שהיה נמצא בבית הדין, וגם הדפיקות וההקשבה והשאלות, הדורשות תשובות מוגבלות מראש, שבלי כל ספק אין בהן כל צרך, ואותם הפנים של פקיד מצוה, שאומרים כביכול: אתה צריך רק להכנע ולעשות כך וכך – ואנחנו כבר נתקן את הכל. לפנינו הכל גלוי וידוע בודאיות גמורה איך לתקן את הכל, הכל ובנוסח אחד לכל איש, יהיה מי שיהיה. הכל היה פה ממש כמו בבית המשפט; כשם שהוא היה מראה פנים לאלה, שהיו עומדים לפניו לדין, כך הראה לו עכשו פנים הרופא המפורסם.

הרופא אמר: סימן פלוני וסימן פלוני מראים, כי בתוך גופך יש חסרון פלוני ופלוני. אך אם הדבר הזה לא יתאמת אחר הבחינה בענין פלוני ופלוני, אז צריך יהיה לשער, כי אצלך מחלה פלונית ופלונית, ואם נשער, שאצלך מחלה פלונית ופלונית, אז… וגומר. בעיני איבן איליץ היתה נכבדה רק השאלה הזאת: היש סכנה לחייו או לא? אך הרופא השתמט מענות על שאלה זו. מנקדת מבטו של הרופא, שאלה זו היא מיֻתרת לגמרי ואין כל צֹרֶך לעיין בה. במציאות היתה רק החקירה מה פה יותר אפשרית: מחלת קַטַר נושן או מחלת הדק העִוֵר, ושאלה זו פתר הרופא לעיני איבן איליץ באופן היותר משֻבח לטובת הדק העור. ורק תנאי התנה, כי אפשר שבחינת השתן תתן עדות חדשה, ואז יִכָּנס הענין לדין מחדש. כל זה היה שוה ממש למה שהיה עושה איבן איליץ בעצמו ביחס אל הנדונים לפניו באופן כל כך נאה, וכך, באופן נאה זה ממש, עשה הרופא גם את הריזוּמֶה ובמבט של מנצח, מבט של שמחה, הביט ממעל למשקפיו על הנדון. מהריזומה של הרופא הוציא איבן איליץ משפט, שמצבו בלתי טוב. אמנם בשביל הרופא, וככה אולי גם בשביל שאר בני האדם, זהו לא כלום, אבל בשבילו הוא לא טוב. והמשפט הזה הדאיב מאד את נפש איבן איליץ והעיר בו רגש של רחמנות על עצמו, וכעס גדול על שהרופא מתיחס באדישות לשאלה גדולה כזו.

אך הוא לא אמר כלום, אלא קם, הניח את הכסף על השלחן, ואחר כך נאנח ואמר: אנחנו החולים, בלי ספק, תמיד מציעים לפני כבודו שאלות בלתי הגונות – בכלל, האם מחלתי מסֻכנה אם לא?

הרופא הביט אליו במבט מושל, בעין אחת ממעל למשקפיו, וכמו אמר: אתה הנדון, שמע! אם לא תסתפק בגבול השאלות המוצעות לפניך, אהיה אנוס לצוות להוציאך מהיכל המשפט.

– אנכי כבר אמרתי לך, מה שחשבתי לנחוץ וראוי, ענה הרופא – השאר תורה הבחינה. והרופא השתחוה לאות פרידה.

איבן איליץ יצא לאט, בעצב ישב בעגלת החרף וישב הביתה. בכל הדרך חזר על מה שדבר אליו הרופא, בבקשו לתרגם את כל הדברים המסובכים המדעיים ללשון פשוטה וללמד מתוכם את התשובה על השאלה: מצבי מה הוא? רע – רע מאד – או לא כל כך רע? ונדמה לו, שתשובת הרופא היתה – רע מאד. נדמה לו, שרוח עצבות שורה על הכל: העגלונים היו עצובים, הבתים נוגים, העוברים, החנויות – אבלים, מכאובו החֵרֵש, הדָוֶה, שאינו משתתק גם לרגע אחד, נראה לו, אחרי ששמע את דברי הרופא הבלתי ברורים, יותר קשה, יותר רציני. ברגש חדש ויותר כבד האזין עכשו איבן איליץ אל מכאובו.

הוא שב הביתה וספר לאשתו. האשה שמעה כל דבריו. אך באמצע הספור נכנסה הבת במגבעת. היא התעתדה לנסוע יחד עם אמה. על כרחה ישבה ושמעה את כל הספור המשעמם, אך לא יכלה להתאפק עוד, וגם האם לא הקשיבה עד הסוף.

– נוּ, אנכי שמחה מאד – אמרה האשה – עכשו ראה איפוא, קבל את הרפואה במועדה. תנה לי את הרצפט. אנכי אשלח את גרסים לבית המרקחת. – והיא יצאה להתלבש.

הוא לא פסק מדבר כל זמן שהיא היתה בחדרו. כשיצאה, נאנח אנחה כבדה. “נו” – חשב הוא בלבו – “אפשר כי באמת עדיין אין סכנה”.

הוא התחיל לקבל את הרפואה, לקיים את מצות הרופא, שנשתנתה לאחר שנעשתה הבחינה בשתן, אך בעת ההיא קרה, כי בבחינה ההיא ובמה שהיה צריך לבוא בעקב הבחינה הזאת, יצאה איזו ערבוביה. להכנס אל הרופא ולשאלו אי אפשר היה, וסוף סוף עשו לא כך, כמו שצוה הרופא. או ששכח, או שֶכִּזֵב, או שֶכִחֵד ממנו איזה דבר.

אך איבן איליץ בכל זאת נזהר לעשות מה שצוה הרופא בדיוק, ובזמן הראשון מצא לו בזה קצת נחמה.

העבודה הראשית של איבן איליץ מעת שבקר את הרופא היתה הזהירות במצות הרופא, במה שנוגע אל ההיגִיֶנה, וקבלת הסמים, והקשבה תמידית למכאובו ולכל מה שנעשה בגופו. יותר מהכל היה איבן איליץ מתענין מעכשו במכאובי בני האדם ובריאותם. בעת שדברו לפניו על דבר חולים, על דבר מתים, על דבר נרפאים, וביחוד על דבר מחלה הדומה למחלתו, התאמץ הוא להסתיר את התרגשותו והאזין, שאל ודרש ולמד מזה היקש למחלתו.

הכאב לא הוקל. אך איבן איליץ התאמץ לחשב על כרחו, שהוקל לו. ואפשר היה לו לרמות את עצמו כל זמן שלא בא לידי התרגשות. אך כאשר קרה איזה סכסוך בינו ובין אשתו, או איזה דבר בלתי מוצלח בעניני הפקידות, קלפים לא טובים במשחק, אז הרגיש את כל תֹקף מחלתו. מלפנים היה סובל את קלקולו ומקוה, כי עוד יתקן את המעֻות, ינצח, יקוה לזכיון גדול, עכשו כל קלקול דכדך אותו, הביאו לידי יאוש. הוא אמר לעצמו: הנה עכשו התחלתי לשוב לאיתני, והרפואה התחילה להראות את כחה, והנה הקלקול הארור הזה או הסכסוך… והוא כעס על הקלקול או על בני האדם, שגרמו לו את הצער ושממיתים אותו, והוא הרגיש, איך שהקצף הורג אותו, אבל לא היה יכול למשל ברוחו. לפי ההגיון היה צריך לדעת כבר ברור, כי הקצף הזה על אודות הקלקול או על בני האדם הוא עוד מרבה את מחלתו, ולפיכך אינו צריך לשים לב למקרים הבלתי נעימים, אך הוא שפט ממש להיפך: הוא אמר, שצריך הוא למנוחה, ולפיכך שם לב לכל דבר שהפריע את המנוחה, ובגלל כל הפרעה קלה בא לידי התרגשות. עוד יותר הורע מצבו ממה שקרא תמיד בספרי רפואה והתיעץ עם הרופאים. המחלה הלכה הלוך ורע בצעדים מדודים, ומשום כך היה אפשר לו להונות את עצמו, כשהשוָה את היום עם האתמול, – כי ההבדל היה מועט. אך כאשר התיעץ עם הרופאים, אז נראה לו, שמחלתו מתגברת ובמהירות, ואף על פי כן לא חדל מהתיעץ עם הרופאים.

בחדש הזה היה אצל רופא מפורסם אחר. המפורסם השני חזר כמעט על אותם הדברים ששמע מפי הראשון, אך את השאלות הציע בסדר אחר. וההתיעצות עם המפורסם ההוא רק הגדיל את הספק והפחד של איבן איליץ. לאיבן איליץ היה חבר, ולחברו זה היה חבר איזה רופא מהֻלל, והרופא הזה הגדיר, שזאת היא מחלה אחרת לגמרי, ואעפ“י שהבטיח שיתרפא, בלבל עוד יותר את דעתו של איבן איליץ בשאלותיו והשערותיו והגדיל את ספקו. גיאומופַּט אחד הגדיר את המחלה באופן אחר ונתן רפואה, ואיבן איליץ שתה הימנה בסתר שבוע שלם, אך אחרי השבוע לא הרגיש כל שנוי לטובה ואבדה אמונתו בכל הרפואות שקבל מראש וגם ברפואות הגיאומופט בכלל, ונשקע בעצבות עוד יותר גדולה. פעם ספרה לו איזו מטרוניתא מכירתו על דבר התרפאות באיקונין. איבן איליץ תפס את עצמו בזה, ששמע לדבריה בהקשבה רבה והאמין לאמתיות העובדה. המקרה הזה הפחיד אותו. ”האמנם נחלשה כל כך בינתי? שאל הוא לעצמו. – אין ואפס! הכל הבל. לא צריך לנטות אחרי חששות, אלא לבחר רופא אחד ולהזהר בקיום מצוותיו. כך אעשה. עכשו נגמר. אחדל מחשב, ועד הקיץ אעשה את מצות הרופא בדיוק גמור, ואחר כך נראה. עכשו סוף לכל הספקות!…“ קל היה להגיד זאת, אבל אי אפשר היה להביא לפעולה. המכאב בצד הוסיף להוגיעו, כאלו הלך הלוך וחזק, נעשה יותר תמידי, הטעם בפה נעשה עוד יותר מוזר – נדמה לו, שריח רע נודף מפיו, והתיאבון והכחות הלכו ונתמעטו. אי אפשר היה להונות את עצמו. איזה דבר איום, חדש וגדול, שכמוהו עוד לא היה בחייו של איבן איליץ, נתהוה עכשו בתוכו, ורק הוא לבדו ידע מזה. כל הסובבים אותו לא הבינו או לא רצו להבין, והיו חושבים שהכל הולך למישרים, כמו בימי קדם. הדבר הזה היה מצערו יותר מהכל. הוא ראה שבני הבית, ביחוד – האשה והבת, שהיו עסוקות אז בנסיעותיהן, לא הבינו כלום והיו מצטערים מזה, שהוא עצוב רוח ותַבעני, אעפ”י שהשתדלו לכסות את הדבר ממנו, אך הוא הבין, שהוא להן למכשול, והכיר גם ביחס הקבוע, שהאשה קבעה לעצמה בנוגע למחלתו ושהחזיקה בו, מבלי שים לב למה שהוא מדבר ועושה. היחס הזה היה כך:

– אתם יודעים – אמרה אל מכיריה, – איבן איליץ, כמו כל האנשים הטובים, אינו יכול לדקדק במצות הרופא. היום הוא מקבל את נטפי הרפואה ואוכל מה שנצטוה ושוכב בזמן הקבוע. מחר, פתאם, אם אני לא אשגח עליו, הוא שוכח לקבל את הרפואה, טועם בשר אַסְפָּן[11] (וזה אסור לו) ויושב ומשחק לו בקלפים עד השעה הראשונה.

– נו, מתי היה כדבר הזה? אומר איבן איליץ במרירות. – רק פעם אחת אצל פטר איבנוביץ.

– ואתמול עם שֶבֶּק.

– הכל אחת; אני לא יכלתי לישון מכאב.

– מאיזו סבה שתהיה, אך כך לא תרפא, ואותנו אתה מענה.

היחס החיצוני, שגלתה פרסקוביה פיאודורובנה לפני החולה בעצמו ולפני מכיריה, למחלת אישה, הוכיח, כי לדעתה איבן איליץ בעצמו אשם במחלתו, וכל המחלה הזאת אינה אלא בשביל לצער את אשתו. איבן איליץ הרגיש, כי הדבר הזה יוצא מפיה למרות חפצה, אך מזה לא הוקל לו מאומה.

בבית המשפט הרגיש הוא גם כן, או נדמה לו שהרגיש, כי גם שם מתיחסים אליו ביחס מוזר: פעם נדמה לו, ששם מביטים אליו בהתבוננות רבה, כמו אל אדם שנכון מהרה לעזב את מקומו. ופעם ידידיו מתחילים פתאם לשחק על חששותיו, כאילו הדבר הנורא והאיום, שכמוהו לא נשמע בעולם, אותו הדבר, ששם לו קן בתוך גופו ובלי הרף מוצץ אותו ובלי הפוגה מושך אותו לאיזה מקום – הדבר הזה היה להם לשחק. ביחוד מרגיזהו שבַרץ עם שחוקו, רעננותו ו“קומילפוטיותו”, שמזכירו מה שהוא, איבן איליץ, בעצמו היה לפני עשר שנים…

באו החברים לשחק. ישבו, חלקו, וכשנלקטו הקלפים אחד אל אחד, נמצא שבעה רבּוּעיים. הפרט ניר קרא: בלי ראשיים, והחזיק בשני רבועיים. מה אפשר עוד? צריך להיות שמח ועלז – הזכיון הגדול נפל בגורלו. ופתאם מרגיש איבן איליץ את הכאב המוצץ, את הטעם הזר שבפיו, ונראה לו כפראות מצדו, שבעת כזאת הוא יכול לשמוח על איזה זכיון.

מביט הוא אל מיחאיל מיחאילוביץ הפרטניר, איך הוא מכה בשלחן ביד סַנְגְבִינית ובכבוד וּוַתרנות הוא עוצר בעד רוחו, שלא לחטף את הקלפים, אלא מגישם אל איבן איליץ, למען יביא לו נחת רוחו לאסוף את הקלפים הנתונים ולא יצטרך להושיט ידו מרחוק. “מה זאת? חושב איבן איליץ, – האמנם הם חושבים, כי אני כל כך חלש, שאיני יכול לפשוט את ידי מרחוק?” חושב איבן איליץ ושוכח את הקלפים הראשיים, ושולח קלף ראשי פעם מיותרת ומאבד את הזכיון, ועוד נשאר בלי שלשה. ומה שיותר נורא זהו, שרואה, איך מיחאיל מיחאילוביץ מצטער על זה, ולו הכל אחת, ונורא לחשב, מפני מה לו הכל אחת.

הכל רואים, כי קשה לו, ואומרים לו: אנחנו יכולים להפסיק את המשחק, ואם עיף אתה, תוכל לנוח מעט. לנוח? לא, הוא איננו עיף כלל. יגמרו נא את הרוֹבֶּר. כלם קודרים ושותקים. איבן איליץ מרגיש, כי הוא הביא עליהם את הקַדרות ואינו יכול לפזר אותה. הם אוכלים סעודת הערב ונוסעים הביתה, ואיבן איליץ נשאר לבדו עם הכרתו, שחייו המה מָרעלים, וגם מרעיל חיי אחרים, והרעל הזה אינו נחלש, אלא, להיפך, יותר ויותר חודר אל תוך כל הויָתו.

ויחד עם ההכרה הזאת ועם מכאב פיזי ופחד נורא היה צריך לשכב במטתו, ולפעמים קרובות לבלי לישן מרב כאב החלק היותר גדול מהלילה. ובבקר היה עליו לקום עוד הפעם, להתלבש ולנסוע אל בית הדין, לדבר, לכתב, ואם לא לנסוע, אז להשאר בבית, עם כל עשרים וארבע השעות שבמעת לעת, שכל שעה היא יסורים, ולחיות כך. הוא צריך לבלות לבדו ימיו על פי השאול, גלמוד, מאין גם נפש אחת אשר תבין אותו ותחוס עליו.

V

כך עבר חדש אחד ושנים. לפני ראשית השנה החדשה בא לעירם גיסם והתאכסן אצלם. איבן איליץ היה בבית המשפט. פרסקוביה פיאודורבנה נסעה לקנות איזו דברים בשביל צרכי הבית. בהכנס איבן איליץ בשובו אל הקבינט שלו,[12] מצא שם את גיסו, סַנְגְבִינִיק בריא, איך הוא מוציא בעצמו את חפציו מילקוטו. הוא הרים את ראשו, כששמע את צעדיו של איבן איליץ והביט אליו רגע בשתיקה. המבט הזה גלה את הכל לפני איבן איליץ. גיסו כמו פתח את פיו ובקש לקרוא: אָח! והתאפק. תנועה זו היתה עדות מחלטת,

– מה, נשתניתי?

– כך… יש אמנם שנוי.

וכמה שהשתדל איבן איליץ להסב את שיחתו של גיסו על דבר חזות פניו מה היא, שתק הַלָה ולא ענה.

באה פרסקוביה פיאודורבנה. גיסו יצא וילך אליה. איבן איליץ סגר את הדלת במנעול והתחיל להביט בראי – ישר ואחר כך מן הצד, לקח את תמונתו, שהיתה עם תמונת אשתו. והשוה את התמונה שעל הניר עם התמונה שבראי. השנוי היה גדול מאד. אחר כך גלה את זרועו עד הקברת, הביט, שרבב למטה את שרולו וכסה את הזרוע, וישב על כסאו ונעשה שחור יותר משחור הלילה.

“לא צריך, לא צריך”, אמר הוא לעצמו, קפץ ממקומו, נגש אל השלחן, פתח חוברת של משפט אחד והתחיל לקרוא, אך לא היה יכול. הוא פתח את הדלת וילך אל האולם. הדלת לחדר האורחים היתה סגורה. הוא נגש על בהונות רגליו והתחיל להקשיב…

– לא, אתה מגזים – אמרה פרסקוביה פיאודורובנה.

– איך, מגזים? האינך רואה? הלא הוא איש מת. ראי את עיניו, הלא אין בהן אור. מה לו?

– אין איש יודע, ניקולייב (זה היה הרופא האחר) אמר כזאת וכזאת. אך איני יודעת, לישיטינסקי (הוא הרופא המפורסם) אמר להפך.

איבן איליץ התרחק משם וילך לחדרו, שכב והתחיל חושב: “כליות, דק תועה”. הוא זכר כל מה שדברו אליו הרופאים. איך נקרע הדק ואיך הוא תועה, והוא בכח דמיונו השתדל לצוד את הדק התועה, לעצר בעדו ולהדקו אל מקומו. מה מועט הוא הדבר, שהוא צריך לו, כך נדמה לו. “לא, אנכי אסע אל פטר איבנוביץ” (ידידו, שלו היה ידיד רופא). הוא צלצל, צוה לרתם את מרכבתו והכין את עצמו לנסיעה.

– אנה אתה נוסע, Jean? שאלה אשתו בקול עצב ומלא רחמים שלא כרגיל.

הדבור הרחמני הזה העיר את חמתו, הוא הביט אליה במבט קודר.

– זקוק אני לפטר איבנוביץ.

הוא נסע לפטר איבנוביץ ומשם נסעו יחד אל הרופא, ידידו של פטר איבנוביץ.

הוא מצא אותו בביתו וזמן רב שח עמו.

בבררו באופן אנוטומי ופיזיאולוגי את כל הפרטים, שלפי דעת הרופא, נעשה בתוך גופו, נעשה לו הכל מובן ומחוור.

היה איזה דבר, דבר קטן בדק העור. הכל יש אפשרות לתקן. לחזק את המרץ של אורגן אחד, להחליש את עבודת השני, אז תֵעשה מציצה, ואז הכל יתוקן. הוא אחר מעט לארוחת הצהרים. אחרי הסעודה דבר בפנים צוהלים, אך זמן רב לא היה יכול לשוב לחדרו להתחיל בעבודה.

לסוף שב אל הקבינט ותיכף ישב לעבודתו. קרא את החוברות של עניני המשפט, עבד, אך ההכרה הזאת, שאצלו יש עוד ענין אחד גדול ונוגע עד הנפש, שנדחה עכשו, אבל הוא יצטרך עוד לעסק בו אחרי שיגמר את עבודתו, לא עזבתו רגע. כשכלה את עבודתו, נזכר, כי הענין הנכבד ההוא הוא על דבר הדק העור, אך הוא לא התעמק בזה ויצא לשתות תה אל חדר האורחים.

היו אורחים, שוחחו ונגנו על המכושית, שרו. היה חוקר הדין, הנחשב לחתן רצוי בשביל בתו. איבן איליץ בלה את הערב, כפי שהעידה פרסקוביה פיאודורבנה, יותר בשמחה מאשר בערבים אחרים, אך הוא לא שכח גם רגע, כי יש אצלו ענין אחד נדחה – המחשבות על דבר הדק העור.

בשעה האחת עשרה נפרד מחבריו והלך לחדרו. הוא היה ישן לבדו מעת שהתחילה מחלתו בחדר הקטן, שעל יד הקבינט שלו. הוא הלך, פשט את בגדיו ולקח רומן של זולה, אך לא קרא בו, אלא חשב. ובדמיונו נעשה עכשו התקון הרצוי של הדק העור. מה שהיה צריך להמצץ, נמצץ, ומה שהיה צריך להרחיק, הָרחק, ומה שהיה צריך תקון, תֻּקָן, ואורגני גופו כלם מתחילים לעבוד עבודה תמה. “אמנם הכל נעשה כך”, חשב הוא בלבו, “צריך רק לסיע בידי הטבע”. הוא נזכר על הרפואה, קם ושתה ממנה, שכב על גבו והקשיב איך הרפואה פועלת עליו לטובה, איך היא משמידה את הכאב. “צריך רק לקבל את הרפואה בזמן הנכון ולהתרחק מכל השפעה מזקת. אנכי מרגיש את עצמי יותר טוב, הרבה יותר טוב”, הוא התחיל למשש את צדו, ובמששו לא הרגיש כאב. “כן, אני איננו מרגיש, ברור, טוב לי עתה יותר”. הוא כבה את הנר ושכב על צדו… הדק העור הולך ונתקן, מתמצץ. פתאם הרגיש את מכאובו-מיֻדעו הנושן, החרש, הדוה; מכאובו הנאמן, האטי, הרציני. בפה אותו הטעם המאוס, הלב התחיל מהסס, המחשבות מסתבכות. “אלי, אלי!” קרא הוא “עוד הפעם, עוד הפעם ואינו פוסק רגע”. ופתאם הצטיר לפניו כל הענין מצד אחר. הדק העור, הכליות – אמר הוא לנפשו – לא בדק העור ולא בכליות חשיבות הענין, אלא בחיים ו…במות. כך, היו חיים ועכשו הם הולכים וכלים, וכלים ואי אפשר לי לעצור בעדם. כן, למה ארמה את עצמי? האם אין כלם רואים, מלבד אנכי לבדי, שאני מת? וכל השאלה היא רק בעוד כמה שבעות או ימים – ואפשר שתיכף ומיד. היה עד הנה אור ועכשו חשך. עד עכשו הייתי פה, ואז אהיה שם! איפה?“ קור אחזהו, נשימתו פסקה, הוא שמע רק דפיקת לבו. – ”אני לא אהיה, ומה זה יהיה? מאומה לא יהיה, אם כן איפה אהיה, אם אני לא אהיה? האמנם מת? לא, איני רוצה“. הוא קפץ ממקומו, רצה להדליק נר, משש בידים רועדות והפיל לארץ פמוט[13] עם הנר שעליו ושב שוב אל כרו. – ”למה? הלא הכל אחת“, אמר הוא לנפשו, בהביטו בעינים פתוחות אל תוך החשכה. ”מות, כן, מות. והם אינם יודעים ואינם רוצים לדעת ואינם חסים עלי. הנה הם משחקים (הוא שמע מרחוק, מבעד הדלת רעם של איזה קול) להם הכל אחת וגם הם ימותו, כסילים! אנכי קודם, והם אחרי איזה זמן. גם עליהם יעבר הכוס, והם שמחים. בהמות!“. קצפו כמו שם מחנק לו ויסוריו גדלו מאד, כבדו מנשוא. ”הן אי אפשר, שכלם יהיו נדונים לסבל תמיד אימה נוראה כזו?" הוא קם.

“איזה דבר כאן אינו כתקונו, צריך לשוב ולהביא את הכל בחשבון”.

והוא התחיל להביא בחשבון כל מה שעבר עליו. “כך, ראשית המחלה, הכאה בצד. וכל שנוי לא היה בי לא ביום ההוא ולא ממחרת. מתחילה כאב מעט ואחר כך יותר, ואחר כך הרופאים, ואחר כך עצבות, יגון ושוב רופאים, ואנכי הוספתי ללכת הלאה, הלוך וקרב אל השאול. הכחות נתמעטו. קרוב, יותר קרוב. והנה רזיתי, כעץ, אין עוד אור בעינים. והנה מות, ואני חושב על דבר הדק. חושב אנכי על דבר תקון הדק, וזה הלא מות. האמנם מות?” שוב לבשה אותו חרדה, קשתה עליו הנשימה, הרכין את עצמו, התחיל לבקש גפרורים, לחץ את זרועו אל העמודון, העמודון עכב בעדו, והוא מכעס דחק בו עוד יותר עד שזה נפל. וביאוש וקצר נשימה נפל גם איבן איליץ על גבו וחשב שהמות תיכף יבוא.

האורחים נסעו בעת ההיא, פרסקוביה פיאודורבנה לותה אותם. היא שמעה שנפל איזה דבר ונכנסה.

– מה לך?

– אין דבר, הפלתי בבלי דעת.

היא יצאה והביאה נר. הוא שכב ונשם ושאף במהירות, כאיש שרץ מיל, ובעינים קמות הביט עליה.

– מה לך, Jean?

– אין… ד…בר, ה…פל…תי “למה אספר? היא לא תבין”, חשב הוא, והיא אמנם לא הבינה. היא הרימה את העמודון, הדליקה לו נר ומהרה לצאת.

היא היתה צריכה עוד ללות אורחה אחת. כששבה, היה הוא עדיין שוכב על גבו והביט למעלה.

– מה לך? האמנם הורע לך?

– כך.

היא הניעה בראשה ותשב.

– היודע אתה, Jean? אנכי חושבת, אולי היה כדאי להביא הנה את לישיטיצקי? פירוש של הדברים הללו: להזמין את הרופא המפורסם ולבלי לחוס על הכסף.

לגלוג מר נראה על שפתיו ויאמר: לא. היא ישבה מעט, נגשה אליו ונשקה אותו על מצחו.

שנאה גמורה התעוררה בלבו אליה, הוא שנא אותה בכל נפשו באותו רגע שנשקה לו, ובעמל רב עלה לו לכבש את יצרו, שלא לדחוף אותה מעליו.

– היה שלום. יתן ה’ ותישן.

– כך.

VI

איבן איליץ ראה ונוכח, שהוא הולך למות, ויהי תמיד במצב של יאוש.

בעמק הנפש ידע איבן איליץ, שהוא הולך למות, אך לא לבד שלא השלים עם הרעיון הזה, אלא פשוט לא הבין. בשום אופן לא היה יכול להבין זאת.

הדיוק הידוע, שלמד מלפנים בספר למוד של כללי ההגיון של קיזיבֵטר “קַיוּס הוא בן אדם, בני אדם הם בני תמותה שמע מיניה, שקיוס הוא בן תמותה”. נראה לו תמיד למשפט צדק רק במה שנוגע לקיוס, אך לא במה שנוגע אליו. האיש ההוא היה קיוס אדם, אדם בכלל, וכלפי קיוס המשפט ההגיוני הזה צדק, אך הוא, איבן איליץ לא היה קיוס ולא אדם בכלל, אלא הוא היה תמיד בריאה מיֻחדת מכל בני האדם. הוא היה איבן הקטן ואֵם היתה לו ואח דמיטרי ואח ולדימיר, וצעצועים היו לו, ורַכָּב, ואומנת, ורעיה וכל הטובות והרעות, צהלת הילדות, העלומים, השחרות. ההיה לקיוס כדור של עור עם פסים, שאיבן הקטן כל כך חבב אותו? הנשק קיוס את יד אמו כמוהו, הֲרִשרשו באזני קיוס קמטי שמלת המשי של אמו? הכי התקומם קיוס כמוהו בעד הלביבות בבית הספר של תורת המשפטים? הכי קיוס אהב כמוהו את כלתו? הכי קיוס היה יכול לנהל כמוהו את ישיבת השופטים בבית הדין?

קיוס היה באמת בן תמותה, והוא בצדק צריך למות, אך אנכי איבן הקטן, איבן איליץ עם כל רגשותי, מחשבותי, אנכי – ענין אחר לגמרי. ואי אפשר שגם אני אצטרך למות. הדבר הוא נורא יותר מדי.

כך הרגיש הוא בנפשו.

“אלו הייתי גם אני צריך למות כמו קיוס, אז הייתי בודאי יודע זאת מראש, או היה הקול מגיד לי את זאת, אך אנכי מאומה לא שמעתי, ואנכי וגם כל ידידי הבינו, כי אי אפשר שיהיה גורל אחד לנו, כמו לקיוס. והנה עכשו הוא בא” – חשב הוא בלבבו, “אי אפשר, אי אפשר ואף על פי כן הוא יש. איך הוא זה? איך אבין את זאת?”

והוא לא היה יכול להבין והשתדל להרחיק מעליו את המחשבה, כאילו היא מחשבת שוא, בלתי צודקת, הבאה לרגלי מחלה, ולהביא תחתיה מחשבות אחרות אמתיות, בריאות. אך המחשבה הזאת, ולא רק בתור מחשבה, אלא כמציאות גמורה, באה שוב והתיצבה לנגד עיניו. והוא קרא למחשבות אחרות, קוה למצא בהם מסעד. הוא נסה לשוב אל הליכות המחשבה שהיו אצלו לפנים. שהיו גוברים בעד המחשבה על דבר המות. אך נפלא הדבר, כל מה שמלפנים היה גובר, מצפין, משמיד את רעיון המות, עכשו אבד את כחו וסגולתו. בימים האחרונים היה איבן איליץ עסוק בנסיונות אלה להשיב את הליכות רגשותיו, שהיו מלפנים גוברים בעד רעיון המות. פעם אמר לנפשו: “אתעסק נא בעניני הפקידות שלי, הלא בהם הייתי חי תמיד”. והוא הלך לבית הדין בהרחיקו מעליו כל הספקות. בא בשיחה עם החברים וישב על פי הרגלו הישן בנפש פזורה ובמבט של איש שקוע במחשבותיו הביט אל ההמון ובידיו הרזות נשען על ידות כסא האלון, וכמו תמיד, בנטותו כלפי חברו, התלחש רגע עמו ופתאם הרים את עיניו וישב ישר, הוציא מפיו את הדברים הידועים, שרגילים לאמר אותם לפני התחלת הדין והתחיל בענין. אך פתאם באמצע הדין התעורר הכאב והתחיל את עבודת המציצה שלו, מבלי שום לב, שעכשו הדין הגיע לידי תקופה של התפתחות. איבן איליץ הקשיב, נסה לדחות את המחשבה על אדות הכאב, אך הכאב הוסיף לעשות את שלו, והוא, הכאב, בא והתיצב לנגד עיניו ממש והביט אליו, ואיבן איליץ נהפך לאבן, האש כבתה בעיניו, והוא התחיל לשאל את עצמו: האמנם רק הוא האמת? וחבריו ועושי רצונו ראו בתמיה ובצער, שהוא, השופט המצוין והעמקן, הולך ועושה שגיאות. הוא התנער, השתדל להשיב רוחו ובעמל רב גמר את הישיבה ושב הביתה בהכרה מעציבה, שהעסק בעניני המשפט אינו יכול להסתיר עוד ממנו מה שהוא היה רוצה שיהיה נסתר, ואיננו יכול להציל אותו ממנו. ומה שיהיה יותר רע, כי הוא משך אותו אליו לא בשביל שיעשה איזה דבר, אלא רק שיביט אליו, ישר לתוך עיניו, להביט ולהביט, ומבלי עשות מאומה, לסבל יסורים, שאי אפשר לתארם בדברים.

ובשביל שינצל מהמצב הזה בקש איבן איליץ נחמות שונות, מסָכִים אחרים וגם נמצאו לו מסכים, שלזמן קצר היו מסתירים אותו ממנו, אך המסכים הללו, גם אם לא נתקלקלו, מהרה נעשה חמתם מרבה מצלתם, והוא כמו חדר מבעד הכל, ולא היה דבר חוצץ בעדו.

בימים האחרונים קרה, שהוא נכנס אל חדר האורחים, שמלפנים השתדל בקשוטו, אל אותו החדר, שבשביל להרבות קשוטיו – כמו שחשב בעצמו בשחוק מכאיב לב – מסר את נפשו, כי ידע שמחלתו התחילה מהמכה שהֻכה שם בעת נפלו. הוא נכנס וראה, שעל השלחן המבריק יש פגימה שנעשתה באיזה דבר, הוא בקש את הסבה ומצא, שזהו מהקִשוט של האלבום העשוי מברונזה, שבקצהו הוא כפוף כלפי חוץ. הוא לקח את האלבום היקר, שהיה כל כך חביב עליו והתמרמר על התרשלותה של בתו וידידיה: תמונות אחדות נקרעו, אחדות מהפכות; הוא עשה שם סדר ותקן את הקִשוט שלא יהיה כפוף.

אחר כך נמלך להעביר את כל אותו etablissement עם האלבומים לפנה אחרת, במקום שעומדים הפרחים. הוא קרא את המשרת. אשתו ובתו באו לעזר. הן לא הסכימו, דברו נגד הצעתו. הוא עמד על דעתו, כעס; אך בכל זאת היה שבע רצון:

הוא לא היה נראה.

אולם כשנסה איבן איליץ להעביר בעצמו את החפצים אמרה אשתו: הרשה נא, יעשו זאת אחרים, ואם לא – עוד הפעם תנֻזק. אך הספיקה האשה להוציא את הדבר מפיה, והנה הוא הציץ אליו מבעד המסך, והוא ראה אותו. הוא כמו הציץ לרגע, ואיבן איליץ חשב שתיכף יסתר, אך, למרות רצונו, התחיל להקשיב אל צדו. – שם הוא יושב איתן, יושב ומצָעֵר, ואי אפשר להסיח ממנו את הדעת. והוא עין בעין מביט אליו מבעד הפרחים. “למה כל זאת? בשביל מסך החלון הזה, כמו בסערת מלחמה, אבדו חיי, האמנם? מה נורא הדבר הזה, ואיזו טפשות! אי אפשר שקרה כזאת. אי אפשר, והוא היה”.

הוא שב אל הקבינט, שכב ונשאר עוד הפעם לבדו עמו. הנה הוא מתיחד עמו, ואי אפשר לעשות נגדו דבר, רק להביט אליו תמיד ולהמוג מפחד.

VII

בחדש השלישי למחלתו של איבן איליץ ידעו כלם – האשה, והבת, והבן, והמשרתים, והמכרים, והרופאים, והעיקר הוא בעצמו – כי כל האינטרס, שיש בו ביחס אל אנשים אחרים כלול רק בשאלה זו: אם ימהר לפנות את מקומו, לשחרר את האנשים החיים מצרתם, שהוא מסב להם בזה, שהוא עדיין מתקיים, וגם הוא בעצמו ישתחרר מענוייו. איך נעשה הדבר הזה, אי אפשר להגיד, יען כי זה נעשה צעד אחר צעד, לאט, לאט, אך סוף סוף הגיע הדבר לידי כך, שכלם ידעו זאת.

שנתו נתמעטה יותר ויותר, נתנו לו[14] אופּיום והתחילו לזרק אל תוך אפו מוֹרְפִין, אך כל אלה לא הקלו את מחלתו. העצבות הקהה, שהרגיש, בהיותו במצב נים ולא נים, הקלה לו רק מתחילה, בעוד שהיה הדבר חדש, אך אח"כ הוסיפה להיות מדאיבה כמלפנים, ואולי גם יותר מכאב גלוי.

בשבילו הכינו מאכלים מיוחדים, לפי פקודת הרופאים, אך המאכלים אבדו יותר ויותר את טעמם בעיניו ונמאסו עליו יותר ויותר.

בשביל עשיית צרכיו נעשו גם תרופות שונות, ובכל פעם היתה זאת לו לענוי. ענוי מאי הנקיות, העדר היופי והריח הרע, מההכרה שאינו יכול לעשות ביחידות, אלא דוקא במעמדו של איש אחד.

אך הדבר הזה, הבלתי נעים כלל כשהוא לעצמו, גרם לו למצוא מעט תנחומים. תמיד היה בא המשרת גֶרַסִים להוציא את הכלי.

גרסים היה אכר נקי, רענן ושמן ממאכלי העיר, תמיד שמח ובהיר. ובראשונה היו פני האיש הזה, הלבוש בגדים לאמיים רוסים, הנכנס מדי פעם לעשות את העבודה המאוסה, מביישים את איבן איליץ.

פעם, בעמדו מעל הכלי, לא עצר איבן איליץ כח להרים את מכנסיו ונפל על הכסא הרך ובפחד נורא הביט אל ירכותיו, ששריריהן היו בולטות מאד.

אז נכנס גרסים בצעדים קלים וחזקים, במגפיו העבים, בהפיצו מסביב ריח נעים של עטרן, שבו נמשחו מגפיו, נכנס עם קרירות של רוח החרף, בסנור של בד פשוט וכתנת של צִיטְץ עם ידים חזקות, צעירות, גלויות עד הקברת, ומבלי הבט אל איבן איליץ, לפי הנראה, בכונה שלא לביש אותו, הסתיר בקרבו את שמחת החיים, המאירה עליו, ונגש אל הכלי.

– גרסים, אמר איליץ בקול חלש.

גרסים נבעת, לפי הנראה, חרד, אולי עשה איזה דבר שלא כהוגן, ובתנועה מהירה הפך כלפי החולה את פניו הרעננים, הטובים, הפשוטים, הצעירים שזה רק התחילו להתכסות בשערות.

– מה רוצה אדוני?

– לך, אני חושב, בודאי לא נעימה עבודה זו. סלח נא לי. אני איני יכול.

– חלילה! וגרסים שלח ברק מעיניו וגלה את שִניו הצעירות, הלבנות. למה לא אטריח את עצמי, אם אדוני חולה?

והוא בידים זריזות וחזקות עשה את עבודתו, שהיה כבר רגיל בה ויצא בצעדים קלים. ואחרי חמשה רגעים שב עוד הפעם באותם הצעדים הקלים. איבן איליץ ישב עדיין על הכסא כבתחילה.

– גרסים – אמר הוא, כשהעמיד המשרת את הכלי הנקי והמודח. – גשה נא ועזרני.

גרסים נגש.

– הרם אותי. לי לבדי קשה, ואת דמיטרי שלחתי מפה.

גרסים נגש בידיו החזקות הרים אותו כך בנקל ובזהירות, כמו שצעד בקלות ובזהירות, ויאחז בו, וביד אחת הרים את מכנסיו ורצה להושיבו. אך איבן איליץ בקשו להעבירו אל הספה. גרסים, בלי כל התאמצות ומבלי לחוץ אותו, העבירו, כמעט נשאו, אל הספה והושיבו.

– חן-חן! איך אתה זריז ועושה… הכל יפה.

גרסים חִיֵךְ עוד הפעם ורצה ללכת, אך לאיבן איליץ היה טוב עמו כל כך, עד שלא רצה לפטר אותו.

– עשה נא לי זאת. הגישה נא את הכסא הזה אלי… לא, לא… את הכסא הזה תחת רגלי. לי יותר טוב, כשרגלי מורמות למעלה.

גרסים הביא כסא, העמיד, מבלי השמיע קול. בפעם אחת בתנועה מדודה הוריד את הכסא עד הרצפה והרים את רגלי איבן איליץ על הכסא. נראה לו אז לאיבן איליץ, כי בזמן שגרסים הרים את רגליו למעלה הוקל לו.

– לי נוח כשרגלי מורמות, אמר איבן איליץ. – הנח לי מתחת את הכר ההוא.

גרסים עשה את חפצו. עוד הפעם הרים את רגלי החולה והניחן. עוד הפעם הוקל לו לאיבן איליץ, כל הזמן שגרסים החזיק ברגליו, וכשהורדו, נדמה לו, שהורע לו.

– גרסים, אמר הוא אליו. – האם עכשו הנך עסוק?

– לא מאומה – ס, ענה גרסים, שלמד מהעירונים איך צריך לדבר עם האדונים.[15]

– מה עליך עוד לעשות?

– מה לי לעשות עוד? אני גמרתי הכל. אך לבקע עצים בשביל מחר.

– אם כן החזק נא עוד את רגלי במרום.

– מדוע לא? אפשר. גרסים הרים את הרגלים למעלה ולאיבן איליץ נראה שבמצב כזה הוא אינו מרגיש כל כאב.

– ומה עם בקיעת העצים?

– אל ישים לב. עוד יש שהות.

איבן איליץ צוה את גרסים לשבת ולהחזיק את רגליו ובתוך כך נכנס עמו בשיחה. ונפלא הדבר, כי הוקל לו, כשגרסים החזיק ברגליו.

מהיום ההוא היה איבן איליץ לפעמים קורא את גרסים ופוקד עליו להחזיק את רגליו על שכמו וגם היה נעים לו לדבר עמו. גרסים עושה זאת בנקל וברצון טוב, בפשטות ובטובת הלב, עד כי היה מניח במעשיו את דעתו של החולה. הבריאות, הכח, הזריזות אצל אנשים אחרים היו מעליבים את איבן איליץ, אך הכח והזריזות של גרסים לא הרבו לו צער, אלא להפך, היו לו לנחת רוח.

היסורים היותר גדולים לאיבן איליץ היה גורם – השקר. אותו השקר המוסכם אצל הכל, שהוא רק חולה, אינו הולך כלל למות ושהוא רק צריך להיות שָלֵו ולקבל רפואות, ואז תשגה אחריתו מאד, הוא ידע, כי בכל מה שיעשו, מאומה לא יועילו ורק יגדילו את יסוריו, ולסוף יבוא המות, והשקר עִנָה אותו, מה שאינם רוצים להודות, בדבר, שהם ידעו והוא ידע, ומשתדלים לשקר לפניו מפני מצבו הנורא ומבקשים וגם משתדלים לשתף גם אותו בשקר ההוא.

השקר, השקר שהם עושים לו, להשפיל גם את החזיון הגדול והנורא של המות עד לידי מדרגת בקוריהם, מסכי החלונות, בשר אספן לסעודת הצהרים – השקר הזה היה מענה אותו עד מאד. ומוזר הדבר, בכל פעם שעשו לו המה את מעשיהם, היה הוא מוכן לתת עליהם בקולו ולקרא: חדלו משקר! אך לא היה בו אמץ לב לעשות זאת. החזיון הנורא והאיום של המות הָשְפל על ידי אנשי ביתו למדרגת איזה מקרה בלתי נעים, ואיזה דבר בלתי נימוסי (כמו שנוהגין עם בן אדם שנכנס לחדר אורחים והפיץ איזה ריח רע). החזיון הזה השפל על ידי חק הנימוס, שאותו היה עובד כל ימיו. הוא ראה, שאין איש חס עליו, מפני שאין אחד שירצה להבין את מצבו. רק גרסים בלבד ידע את מצבו והיה חס עליו, ולפיכך היה טוב לו, לאיבן איליץ, רק עם גרסים. טוב היה לו, כשגרסים, לפעמים, כל הלילות החזיק רגליו ולא רצה ללכת לישן, באמרו: אל נא ידאג אדוני, איבן איליץ, אנכי עוד אספיק לישון. או בשעה שהתחיל לדבר אליו בלשון נוכח[16]: לולא היית חולה, אבל עכשו שחולה הנך, מדוע לא אשרתך?" רק גרסים לא שִקֵר. נראה היה בעליל שהוא היה היחיד, שהבין את הענין מהו ולא חשב שצריך להסתיר אותו, והיה פשוט מרחם על אדונו החלש והרזה כשחיף עץ.

פעם אחת אמר לו גרסים בתמימות, כשרצה אדוניו לשלחו מעמו:

– כלנו מות נמות. מדוע לא נשרת? אמר הוא, ברצותו להביע בזה, כי הוא אינו חושב את עבודתו עליו למשא, יען שהיא נעשתה בשביל ההולך למות, ומקוה, כי גם בשבילו ימצא האיש, שיקבל עליו ברצון את העבודה, כשיבוא זמנו.

מלבד השקר הזה, או מסבת השקר הזה, יותר קשה מהכל היה בעיני איבן איליץ מה שאיש לא רִחֵם עליו, כמו שהיה ברצונו. לפעמים, אחרי יסורים גדולים, היה רוצה מאד – אף שהיה בוש מהגיד זאת – שירחמוהו כמו שמרחמים את הילד החולה. הוא רצה שילטפוהו, שינשקוהו, שיבכו עליו, כמו שמלטפים ומנחמים את הילדים. הוא ידע, שהוא אמנם חבר נכבד בבית הדין, כי אצלו זקן לבן, ועל כן אי אפשר לעשות לו כמו שעושים לילדים, אך הוא בכל זאת רצה בכך. וביחסו של גרסים אליו היה מעין זה, ועל כן שבתו עם גרסים נחמה אותו. רוצה הוא איבן איליץ לבכות, רוצה שילטפו אותו ושיבכו עמו, והנה בא ידידו, חבר של בית המשפט, שֶבֶק, ותחת לבכות ולבקש לטופים, איבן איליץ מעמיד פנים רציניים, כמעמיק באיזה מחשבה. ועל פי האינרציה מדבר על דבר הערך של החלטה קסציונית ומבקש לעמד על דעתו. השקר הזה שמסביב לו ושבתוכו הרעילו את ימי איבן איליץ האחרונים.

VIII

היה בקר. ואולם רק בזאת נשתנה הבקר מן הערב, כי יצא גרסים ונכנס פטר: כבה את הנרות, פתח מסך אחד והתחיל בחשאי לפנות את החדר. זולת זאת הכל היה אחד: בקר או ערב, יום החמישי או יום הראשון, כל הבדל לא נראה. כאב דָוֶה, שאיננו משתתק גם לרגע, הכרה שהחיים עתידים לכלות ועדיין לא כלו.

המות הנורא והשנוא ממשמש ובא, הוא לבדו היה למציאות אמתית והשאר – הבל וכזב. מה שייך בזה חלוק זמנים, ימים, שבועות, שעות היום?

– האם לא יצוה אדוני להגיש לו תה?

– “הוא צריך לשמר את הסדר, שבכל בקר ישתו האדונים תה”, חשב הוא ואמר רק:

– לא.

– האין האדון רוצה להשכיבהו על הספה?

“הוא צריך לסדר את החדר, ואני מפריע, מבלבל”, חשב הוא ואמר רק:

–לא, עזבני נא.

המשרת עוד התעסק שם. איבן איליץ פשט את ידו. פטר נגש אליו לשרתו.

– מה יצוה?

– את השעון.

פטר הביא את השעון, שהיה מונח בקרוב-מקום, והגישו אליו.

– שמונה וחצי, הכי עדיין לא קמו שם?

– לא, ולידמיר איבנוביץ (בנו של א. א.) הלך לגמנסיה ופרסקוביה פיאודורובנה צותה להעירה אם יצוה אדוני. היצוה?

– לא, לא צריך. – “אולי כדאי לשתות מעט תה” חשב הוא – כן, תנה תה.

פטר פנה לצאת. אך על איבן איליץ נפל פחד ויירא להשאר לבדו. “במה אעצור אותו?” “כן, הרפואה”. – תן לי פטר את הרפואה. – “מי יודע אולי עוד תועיל הרפואה?”

הוא לקח כף ושתה. “לא, לא תועיל, הכל הבל, כזב. חשב הוא, כשהרגיש את הטעם, המתוק עד לגעל נפש והמגרש כל תקוה. לא, אי אפשר לי עוד להאמין. אך הכאב, הכאב למה הוא? אלו היה הוא משתתק לרגע”. והוא נאנח. פטר שב.

– לא, לך להביא תה.

פטר יצא. איבן איליץ, כשנשאר לבדו, נאנח לא כל כך ממכאוב, כמו משעמום. הכל נמשך בלי שנוי; כל אלה הימים הארכים והלילות. אלו היה ממהר לבוא? מה? המות, החשך? לא, לא. הכל יותר טוב ממות.

כששב פטר עם התה על הטס, הביט אליו איבן איליץ זמן רב, כמו בבלי דעת מי ומה הוא. פטר נתבלבל מהמבט הזה, ואיבן איליץ פקח אחר כך את עיניו.

– כך, אמר הוא. – תה, טוב, העמד. אך עזרני תחלה להתרחץ וללבוש כתנת נקיה.

ואיבן איליץ התחיל להתרחץ. הוא רחץ בהפסקות את ידיו, פניו, נקה את שניו, התחיל לסרק שערותיו והביט אל הראי. פחד אחזהו, וביחוד גדל פחדו, כשראה איך שערותיו נדבקו אל מצחו החִוֵר.

הוא ידע, כי עוד יגדל פחדו שבעתים, כשיביט אל גופו, ולפיכך, כשהחליפו את כתנתו, התאפק ולא הביט. אך הנה נגמר הכל. הוא לבש חַלַט, התעטף בפְּלֵד וישב על הכסא לשתות תה. רגע אחד הרגיש כמו שבה נפשו, אך כשגמע מן התה, והנה אותו הטעם הידוע בפה, עוד הפעם הכאב. הוא גמר לשתות על כרחו ושכב בפשוט רגלים. אז שלח מעל פניו את פטר.

הכל נמשך בלי שנוי. פעם מתנוצץ קו של תקוה, ופתאם ים של יאוש מתחיל לסעור, והמכאוב אינו פוסק, והיגון אינו חדל, וכך הכל הולך ונמשך. כשהוא יחידי, העצבות גוברת. רוצה הוא לקרוא את מי שהוא, אך הוא ידע מראש, שאז ירע לו עוד יותר. “אקחה נא עוד מורפין. אחדלה מהרגיש. אבקש את הרופא, שימציא בשבילי עוד איזה דבר. אי אפשר כזאת. אי אפשר ככה”.

שעה, שתים עברו כך, אך הנה צלצל במבוא. אולי הרופא? כך. הרופא רענן, זריז, שמן, שמח, ופניו אומרים: לחנם אתה מפחד: אנחנו נתקן את הכל. אמנם גם הרופא יודע, שפה אין מקום לאמירה זו, אך הוא אינו יכול לשנות את חזות פניו, שסגל לעצמו להראות בהם תמיד, כמו אדם שלובש בבקר פְרַק והוא נוסע בו לבקר את רעיו.

הרופא משפשף ידיו זו בזו בזריזות, כמו רוצה לנחם בזה את החולה.

– קר אני. הקור גדול. אתחמם מעט, – אמר הרופא בטון כזה, שצריך רק להמתין מעט עד שיתחמם, וכשיתחמם אז יתקן את הכל.

– נו, מה? איך?

איבן איליץ מרגיש, שהרופא רוצה לאמר: “מה עסקיך?” אך הוא מרגיש שכך אי אפשר עכשו לדבר, והוא שואל: איך עבר עליך הלילה?

איבן איליץ מביט אל הרופא כשואל:

“האמנם לא תחדל לעולם מִדַבֵּר שקר?” אך הרופא אינו רוצה להבין שאלה זו. ואיבן איליץ אומר:

–הכל נורא כמו שהיה. המכאוב אינו פוסק, אינו נכנע! אולי יש איזו תרופה.

– אתם החולים תמיד הנכם כך. נו, הנה התחממתי. גם המדקדקת הגדולה פרסקוביה פיאודורובנה לא היתה יכולה למחות נגד הטמפרטורה שלי. נו, שלום!

והרופא מחבק את ידו. ובהרחיקו מעליו את העליצות שהיתה על פניו עד כה, מתחיל הרופא לחקר את החולה בפנים רציניים, הדופק, החם, ואחר כך מתחיל לדפק באצבעותיו בגוף החולה ולהקשיב.

איבן איליץ יודע היטב ובלי כל ספק, שכל אלה הבל ומרמה פשוטה, אך כשעמד הרופא על ברכיו והתמודד עליו, בשומו את אזניו להקשיב פעם פה ופעם שם, ועושה על גבו בפנים רציניים מאד איבולוציות שונות של התעמלות, אז נמשך לב איבן איליץ אחר זאת, כמו שנמשך מלפנים אחר נאומי הסנגורים, אעפ"י שהיה יודע שהם מדברים שקר ובשביל מה הם משקרים.

הרופא היה עדיין עומד על ברכיו על הספה ודופק בגופו של החולה, ובשעה זו נשמע רשרוש של שמלת המשי של פרסקוביה פיאודורובנה בפתח, ונשמעו תרעומותיה על שלא הודיעו לה על דבר ביאת הרופא.

היא נכנסה, נשקה את בעלה והתחילה תיכף להוכיח, שהיא כבר קמה ורק מפני איזו סבה לא היתה פה כשבא הרופא.

איבן איליץ מביט אליה, בוחן אותה כלה וחושב לה לחטא את לבן גויתה ושַמנה ונקיון ידיה, צוארה, ברק שערותיה וזהר עיניה, המלאות חיים. הוא שנא אותה תכלית שנאה, ונגיעתה בו מוסיפה לו יסורים מרב שנאתו לה.

יחוסה אליו ואל מחלתו היתה כמו מלפנים. כשם שהרופא סגל לעצמו יחס ידוע אל החולים, שלא היה יכול עוד לשנותו, כך גם היא סגלה לה יחס ידוע אל בעלה, שהוא, לדעתה, אינו עושה מה שהיה צריך לעשות ובעצמו אשם, והיא מוכיחה אותו מאהבה – ואת היחס הזה לא יכלה עוד להרחיק מעליה.

– הנה הוא אינו נשמע למה שמצוים עליו, אינו מקבל רפואות. והעיקר שוכב באופן שמזיק לו בלי ספק – הרגלים למעלה.

היא ספרה איך הוא הכריח את גרסים להחזיק את רגליו.

הרופא לגלג בלגלוג של בוז ורִתוי. – “מה לעשות, החולים הללו ממציאים לפעמים איזה מעשי שטות, אך אפשר לסלוח להם”.

אחרי שכלתה הבדיקה הביט הרופא אל שעונו ואז הודיעה פרסקוביה פיאודורובנה את איבן איליץ – אם הוא מסכים לזה או לא – שהיא הזמינה את הרופא המפורסם, והם יחד עם מיחאיל דנילוביץ (הרופא התמידי) יבדקוהו וישפטוהו.

– אל נא תתנגד. הדבר הזה אני עושה למעני, – אמרה היא באירוניה, ברצותה להביע בזה, שכל מה שהיא עושה, אינה עושה אלא בשבילו, ועל כן אין לו זכות להשיב את פניה. הוא החריש ועוות את פניו. הוא הרגיש, שהשקר סובב עליו מכל צדדיו ואין אפשרות להחלץ הימנו.

באמת היא הכל עשתה בשביל עצמה, ואמרה, שהיא עושה בשביל עצמה, מה שהיא עשתה באמת בשביל עצמה, בהטעמה כזו, כאילו דבר בלתי אפשרי הוא, שהיא תעשה בשביל עצמה, ועל כן צריך היה לחשב אחרת, לא על פי הפשט הפשוט.

וכמו שדברה כך היה: באחת עשרה וחצי בא הרופא המפורסם. עוד הפעם התחילו הבדיקות והשיחות הנכבדות בפני החולה ושלא בפניו בחדר השני על דבר אחת מן הכליות, הדק העִוֵר והשאלות והתשובות בפנים כל כך רציניים, כמו הביאו לפניהם למשפט את הכליה והדק העור ששחתו את דרכם, והם, הרופאים המומחים, עוד מעט יתנפלו על האיברים הללו ויכריחום לשפר את מעשיהם.

הרופא המפורסם נפרד בפנים רציניים, אך לא בלי כל תקוה. וכששאל אותו איבן איליץ בפחד: היש אפשרות להתרפא? ענה הלה, שלתת ערֻבה אינו יכול, אך אפשרות יש. מבט התקוה שבו לוה איבן איליץ את הרופא, היה כל כך מָרוּד, עד שכשראתה אותו פרסקוביה פיאודורובנה התחילה לבכות, בעת שיצאה מפתח הקבינט לתת את השכר להרופא המפורסם.

הרמת הרוח, שהיתה לרגלי הבטחת הרופא המפורסם, נמשכה לא הרבה.

עוד הפעם אותו החדר, אותן התמונות, אותה התָפית, הבקבוקים הקטנים, ואותה הגויה הכואבת, הנענה, ואיבן איליץ התחיל להתאנח. עשו לו זריקה, והוא כמו נרדם.

כשנתעורר, חשך היום. – הביאו לו מאכל. הוא גמע בעמל רב את המרק ועוד הפעם הישנות חוזרות, ועוד הפעם בא הלילה.

אחרי הסעודה בשעה השביעית נכנסה לחדרו פרסקוביה פיאודורובנה לבושה, כמו מוכנה לנשף, עם שָדַים עבות ומורמות למעלה ועקבות פּוּדרה על פניה. היא עוד בבקר הזכירה לו על דבר נסיעתם לתאתר. שרה ברנַר באה אז ועל פי עצתו של איבן איליץ שכרו בתאתר תא מיוחד. עכשו הוא שכח את זאת, והתיפותה של אשתו העליבה אותו, אך הסתיר את עלבונו, אחרי שנזכר, שהוא בעצמו צוה, שישכרו תא מיוחד ושיסעו, מפני שזהו בשביל הבנים הנאה מחנכת ומפתחת את הרגש האסתתי.

פרסקוביה פיאודורובנה נכנסה כשהיא משֻבחה בעיני עצמה, אך העמידה פנים כמו שהיא מכירה בחטאה. היא ישבה, שאלה על בריאותו, וכמו שנראה לו, רק בשביל להגיד איזה דבר, אך לא בשביל לדעת באמת, אחרי שהיא יודעת כבר שאין מה לשאל. ותיכף התחילה לדבר מה שהיה נחוץ לה, כי היא בשום אופן לא רצתה לנסוע, אך מאחר שכבר שכרו את התא ונוסעים אֶלֶן, בתם ופטרישציב (חוקר הדין, חתנה של בתם) ואי אפשר לעזב אותם לבדם. ואולם לה לבדה היה יותר נעים לשבת עמו. נחוץ רק שישמר מה שצוה עליו הרופא.

– הנה פיאודור דמיטריביץ (החתן) רוצה להכנס וגם אלישבעת. – יכנסו.

נכנסה הבת לבושה הדר, בשרה הצעיר ערום. אותו הבשר, שהסב לו כל כך הרבה יסורים. חזקה, בריאה, לפי הנראה, אוהבת ומתמרמרת נגד החֹלי, המכאובים והמות, שמפריעים את אשרה.

נכנס גם פיאודור דמיטריביץ בפרַק בצואר ארך וגידים עוברים בו, ומכֻסה בצוארון לבן ובחשן לבן על לבו, ובמכנסים שחורים צרים, הלופתים את שוקיו, ובבית-יד אחד לבנה.

אחריהם זחל, מבלי להשמיע קול, הבן תלמיד הגמנסיה, במונדיר חדש, בבתי יד ובכחולית תחת עיניו, שסבתה היתה גלויה לאיבן איליץ.

הבן היה תמיד חביב עליו. ונורא היה מבטו הנפחד והמלא השתתפות בצערו. נדמה לו, לאיבן איליץ, שמלבד גרסים, רק ולדימיר בנו מבין אותו וחס עליו.

כלם ישבו, עוד הפעם שאלו לבריאותו. אחר כך באה דממה. אלישבעת שאלה את אמה על דבר בינוקל. היו איזה חכוכים בין האם והבת מי הניח אותו ובאיזה מקום, ויצאה מזה אי-נעימות.

פיאודור דמיטריביץ שאל את איבן איליץ אם ראה את שרה ברנר. איבן איליץ מתחילה לא הבין מה ששאלוהו ואחר כך אמר: לא. ואתה ראית אותה?

– כן, ב Adrienne Lecouvreur.

פרסוקוביה פיאודורובנה אמרה, כי היא, שרה ברנר, מצטיינת בדבר פלוני. הבת התוכחה עמה. התחילה השיחה על דבר היופי והריאליות של המשחקת, אותה השיחה, שתמיד היא נשמעת בנוסח אחד.

באמצע השיחה הביט פיאודור דמיטריביץ אל איבן איליץ ונשתתק. גם האחרים הביטו ונשתתקו. איבן איליץ הביט בעינים מבריקות לפניו, ולפי הנראה היה קורא בלבו תגר עליהם. צריך היה לתקן את זאת, אבל אי אפשר היה לתקן. איש לא העיז, ואת כלם לבשה חרדה, אולי פתאם יגלה השקר של הנוי החצוני, שהם כלם מתחפשים בו. כלם היו יראים מפני האמת הנראה כמו שהיא. אלישבעת היתה הראשונה שהעיזה להפריע את הדומיה. היא רצתה לכסות מה שהרגישו האחרים, אך למרות רצונה הגידה לשונה מה שהיה צפון בלבם:

– אכן, אם נוסעים אנחנו, הנה הגיעה השעה, אמרה הבת, בהביטה אל שעונה, מתנת אביה, וחִיְכָה כלפי בחירה בכונה לאיזה דבר הידוע רק להם וקמה, בהשמיעה קול רשרוש בשמלתה.

כלם עמדו, אמרו שלום ונסעו.

כשיצאו, נדמה לו לאיבן איליץ, שהוקל לו. השקר לא היה עוד. הוא יצא עמהם, אך הכאב נשאר. הכאב התמידי והפחד שאינו משתנה גרמו, שלא היה ניכר כלל, אם חליו יכבד או יקל, ואף על פי כן היה תמיד הולך הלוך ורע.

שוב עובר דק אחר דק, שעה אחר שעה, הכל באופן אחד, ואין לדבר סוף, ופחד המות הולך וגדול.

– כן, שלח הנה את גרסים, – ענה הוא על שאלתו של פטר.

IX

בשעה מאוחרת בלילה שבה אשתו. היא נכנסה על בהונות רגליה, אך הוא הרגיש בה, פתח את עיניו ומהרה סגרן שוב. היא רצתה לשלוח את גרסים ולהשאר בעצמה לשבת עמו. הוא פתח את עיניו ואמר: לא, לכי.

– ההנך מרגיש יסורים גדולים?

– הכל אחת.

– קבל אפיום.

הוא הסכים וקבל. היא יצאה.

עד השעה השלישית היה במצב של תרדמה ויסורים קשים. נדמה לו, כי הודפים אותו להכניסו אל איזה שק צר עמוק ושחור ואין אפשרות להכניסו. והדבר הנורא הזה גורם לו יסורים נוראים. והוא מפחד וגם רוצה לרדת שמה, נלחם נגד זה וגם עוזר להודפיו. והנה פתאם הוא נִתַק ונפל, ופקח את עיניו, והנה גרסים יושב אצל מרגלותיו על המטה, נרדם במנוחה, בסבלנות. והוא שוכב, בהרימו את רגליו היבשות, המכֻסות בגרבים, על כתפיו של גרסים. אותו הנר דולק תחת המכסה ואותו הכאב שאינו פוסק.

– לך, גרסים. – אמר הוא בלחש.

– אין דבר. אשב פה.

– לא, לך.

הוא הסיר את רגליו, שכב על צדו ועל ידו, ובקרבו נתעוררה רחמנות על עצמו.

הוא המתין עד שיצא גרסים אל החדר השני ואז חדל מהתאפק וישא קולו ויבך כילד. הוא בכה על שאין לו עזרה, על בדידותו הנוראה, על אכזריות בני האדם, אכזריות האלהים, על שאין אלהים עמו.

– למה אתה עושה כל אלה? למה הבאתני הלום? בעד מה, בעד מה אתה מענה אותי כל כך?

הוא לא חכה למענה ובכה, מפני שאין מענה ואי אפשר שיהיה. המכאוב התעורר עוד הפעם, אך הוא לא התנועע, לא קרא. הוא אמר לעצמו:

“הבה עוד, הכני עוד! אך מדוע? מה עשיתי לך? בשביל מה?”

אחר כך נשתתק. חדל לא רק לבכות, אלא גם לנשם, ויהי כלו הקשבה, כאילו הקשיב לא אל הקול המשמיע הברות, אלא לקול הנשמה, אל הליכות המחשבות שנתעוררו בו.

– מה אתה רוצה ממני? היה המושג הראשון הבהיר, שהיה אפשר לבטאו בדברים, שנשמע לו. מה אתה רוצה ממני? מה הנך מבקש?

– לבלי לסבל יסורים, לחיות, ענה הוא.

והוא נעשה עוד הפעם כלו מקשיב, בהקשבה כל כך חזקה, עד שגם המכאוב לא הפריעו.

– לחיות? איך לחיות? שאל קול נשמתו.

– כך, לחיות, כמו שחייתי מתחילה, – חיים טובים ונעימים.

– איך חיית מתחילה? האמנם חיית חיים טובים ונעימים? שאל הקול. והוא התחיל להעביר במחשבתו את הרגעים היותר טובים שהיו לו בחייו. אך מוזר הדבר, כל הרגעים הנעימים ההם נראו לו עכשו לא כך, כמו שהיו נראים לו מלפנים. כלם – מלבד זכרונות הילדות. אז בימי הילדות היו באמת רגעים נעימים, שבהם אפשר היה לחיות אלמלי היתה רק אפשרות להשיבם. אך אותו האיש, שהרגיש את הנעימות ההיא, כבר לא היה בעולם. אלה היו רק כמו זכרונות של איש אחר.

וכל מה שהלך והתרחק מהילדות, כל מה שהלך וקרב אל הזמן ההוה, היו שמחותיו יותר פחותות ויותר מסֻפקות. הנה הוא מתחיל מבית הספר לתורת המשפטים. שם עוד היתה איזו אמתיות, עוד היה איזה דבר טוב, אז היתה גם שמחה, אז היתה גם ידידות, גם תקוות. אך במחלקות העליונות היו רגעים כאלה לא כל כך תדירים. אחר כך בימי פקידותו אצל שר הפלך שוב היו רגעים טובים. אלה היו זכרונות האהבה לאשתו. ואחר כך נתערבב הכל, והטוב נעשה יותר ויותר מועט, ואחר כך עוד נתמעט הטוב, וכל מה שהוסיף לחיות, כך הוסיף הטוב להיות פוחת והולך.

החתונה שבאה כך באופן פתאומי והחרטה שלאחריה והריח שמפי אשתו, והתאוה הבהמית, וההתחפשות, והפקידות היבשה, שאין בה רוח חיים, והדאגות על דבר הכספים; וכך שנה, שנתים, ועשר, ועשרים – והכל באופן אחד. וכל מה שמוסיפים הימים לעבור נעשה הכל יותר מִיתָני. כמו בצעדים מדודים הלכתי הלוך וירד מן ההר, ובאותה שעה הייתי חושב, שאנכי הולך ועולה למרום ההר, וכך היתה גם דעת הקהל. בעיניו הלכתי הלוך ועלה, ובאותה מדה שעליתי הלכו החיים ונתרחקו ממני. והנה הגעתי – שכב ומות!

ואם כן מהו זה? למה? אי אפשר שכך יהיה. אי אפשר שהחיים יהיו כך מחֻסרי רעיון, בזוים ומאוסים. ואם באמת הם מחסרי רעיון ובזוים, למה איפוא צריך למות, ולמות עוד ביסורים כאלה? איזה דבר יש פה לא כל כך פשוט.

“אפשר שאנכי חייתי לא כמו שצריך”, עלתה פתאם על דעתו. “איך אפשר לאמר, שלא כהוגן חייתי, אם אנכי תמיד עשיתי מה שהייתי צריך לעשות?” דבר הוא לנפשו ותיכף הרחיק ממנו את הפתרון היחידי של חידת החיים והמות, כדבר שאי אפשר כלל לפתרו.

“ומה אתה רוצה עכשו? לחיות? איך לחיות? הלחיות כמו שהיית חי בבית המשפט, כשהפקיד-הנציב של בית המשפט היה קורא: ”המשפט הולך!"… המשפט הולך, המשפט הולך, חזר הוא על דבריו. הנה הוא המשפט. אבל הלא אני אינני אשם! קרא הוא בכעס. והוא חדל מבכי, ובהפנותו פניו אל הכותל, הוסיף לחשב על השאלה הזו: למה, בשביל מה הם כל היסורים הנוראים הללו?

אך בכל מה שהרבה לחשב – לא מצא מענה. וכשעלתה על דעתו המחשבה, כמו שקרה לו כמה פעמים, שכל היסורים הללו באו לו מפני שלא היה חי כמו שצריך לחיות, אז נזכר תיכף שהוא בכל ימי חייו לא סר רגע מהחקים המקֻבלים, ואז גרש מקרבו את המחשבה הזאת.

X

עברו עוד שני שבועות. איבן איליץ לא קם עוד מהספה. הוא לא רצה לשכב במטה ובחר לשכב על הספה. ובשכבו, הסב כמעט תמיד פניו לכתל. בדד סבל את יסוריו ומכאוביו הבלתי פוסקים, ובבדידותו חשב את שאלתו, שלא נִתְנָה להפתר: מה זאת? האמנם מות? וקול פנימי ענהו: כך, זהו באמת. – ולמה הם היסורים הללו? וקול פנימי ענהו שוב: כך, בלי כל מטרה. הלאה מזה ומלבד זה לא היה מאומה.

מראשית מחלתו, מעת שאיבן איליץ נסע בפעם הראשונה אל הרופא, היה מצב נפשו נתון בשתי בחינות מתנגדות, שהיו משמשות אצלו חליפות: פעם היה בבחינת יאוש והמתנה למות נורא ובלתי מובן. ופעם היה בבחינת תקוה והשגחה מלאה אינטרס על פעלות גויתו. פעם היה לנגד עיניו דק או אחת מהכליות, שחדלו לפי שעה ממלאות את תפקידם, ופעם היה המות הנורא, שאין להחלץ ממנו בשום אופן.

שתי הבחינות הללו היו משמשות אצלו חליפות. אך ככל אשר הוסיפה המחלה להתפתח, כך נראתה לו המחשבה על דבר הכליה המקולקלת יותר מוטלת בספק ויותר פנטסטית, ולהפך ההכרה של המות, ההולך וקרב, נעשתה יותר למחשבה ריאלית.

די היה לו לזכר מה שהיה לפני שלשה חדשים ומה שהוא עכשו, לזכר איך הוא בצעדים מדודים הלך וירד מן ההר, כדי שתסוף ממנו כל תקוה.

בימים האחרונים של בדידותו, שבה היה נמצא תמיד בשכבו פניו כלפי גב הספה, אותה הבדידות בתוך עיר גדולה מלאה אדם, בתוך מכיריו הרבים ובני משפחתו, – בדידות, שיותר גמורה מזו אי אפשר למצא בעולם, לא בתחתית התהום, לא בעמקי האדמה, – בזמן האחרון של הבדידות האיומה הזאת היה איבן איליץ חי רק בעבר. אחת אחר אחת התיצבו לפניו תמונות עברו. תמיד התחיל מהימים האחרונים וכך היה הולך ומתרחק עד זכרונות ימי הילדות ובימים ההם היה שוהה. כשנזכר על דבר השזיפים, שהציעו לפניו היום לאכל, הוא נזכר יחד עם זה על דבר השזיפים הצרפתיים הבלתי-מבֻשלים, שאכל בימי ילדותו, על דבר טעמם המיוחד ורבוי הרוק שנתמלא בו פיו, כשהגיע עד הגרעין, וביחד עם זכרון טעם השזיפים עלתה עוד על לבו שורה שלמה של זכרונות: האומנת, האח, הצעצועים. “לא טוב לחשב על אדות אלו… ”צר לי מאד“, אמר איבן איליץ לנפשו. ועוד הפעם התחיל לחשב על אדות ההוה. הכפתור שעל גב הספה וקמטי הסֻחְתְּיָן[17]. הסחתין יקר ואינו חזק. על אדותיו היתה מריבה. אך מלפנים היה סחתין אחר ומריבה אחרת. ”כאשר קרענו את ילקוטו של אבא והענישו אותנו, הביאה אמא לחמניות", ושוב התעכב זכרונו על הילדות, ושוב צר היה לאיבן איליץ, ולפיכך השתדל לגרש את המחשבות הללו ולחשב על אדות ענין אחר.

ושוב יחד עם הזכרונות הללו הציצה שורה אחרת של זכרונות אחרים. איך התגברה וגדלה מחלתו. ובמדה שהתרחק יותר לאחור לתקופת העבר, כך נראו לו, שהחיים ההם היו יותר חזקים. יותר היה בהם טוב מוסרי ויותר גדולים היו החיים. “והנה שניהם עולים בד בבד: במדה שהיסורים נעשים יותר ויותר גדולים, החיים נעשים יותר ויותר רעים”. חשב הוא. רק נקודה אחת מאירה בעבר, בתחילת החיים, ואחר כך הכל הולך ונחשך, ובמהירות יותר ויותר רבה, “בערך הפוך אל מדת המרחק שבינו ובין המות”. חשב איבן איליץ בנפשו. והתמונה של האבן, הנופלת ויורדת במהירות שמתגדלת משעה לשעה, רחפה נגד עיניו. חיים, שורה של יסורים, ההולכים וגדולים יורדים ונופלים במהירות עצומה, יותר ויותר עצומה אל הסוף, המוסר היותר נורא. “אנכי עף”… הוא התחלחל, התנועע, רצה להתנגד, אך הוא כבר ידע, שאי אפשר להתנגד, ושוב בעינים עיפות מהבטה, אך מאין אפשרות שלא להביט על מה שהיה לפניו, הביט אל גב הספה והמתן המתין על הנפילה הנוראה הזאת, על הדחיפה וההריסה האלו. “להתנגד אי אפשר”, חשב הוא בנפשו. "ואלו, לכל הפחות, ידעתי טעמו של דבר למה כל אלה? אבל גם זה אי אפשר.

“אילו אפשר היה לבאר את זאת, כי זהו בגלל שחייתי שלא כהוגן. אך חטא כזה אין עמי”, חשב הוא בנפשו, בזכרו כי הוא מעודו לא עבר על החק. “את זאת אי אפשר לחשב”, דבר הוא לנפשו ועל שפתו נראה לגלוג, כאילו היה מי שהוא רואה את הלגלוג וגם היה יכול להיות מרֻמֶה על ידו. “לא, אין תירוץ! יסורים, מות… למה?”

XI

כך עברו עוד שני שבועות. במשך הזמן הזה קרה מאורע, שהיה רצוי בעיני איבן איליץ ובעיני אשתו. פטרישציב הציע באופן פורמלי את רצונו לישא את אלישבעת. זה היה בערב. ממחרת נכנסה פרסקוביה פיאודורובנה לבעלה וחשבה איך תגלה זאת לפני איבן איליץ. אך בלילה ההוא נעשתה איזו תמורה לרעה במצבו של איבן איליץ. פרסקוביה פיאודורובנה מצאתו על אותה הספה, אך במצב חדש. הוא שכב פרקדן, נאנח והביט[18] לפניו בעינים קמות.

היא התחילה לדבר על דבר הרפואות. הוא הסב מבטו אליה. היא לא גמרה מה שהתחילה. איזו שנאה נשקפה אליה ממבטו זה.

– עשי נא עמי חסד אלהים. תני לי למות במנוחה.

היא רצתה לצאת. אך ברגע ההוא נכנסה בתו ודרשה בשלומו. הוא הביט גם אל בתו, כמו אל אשתו, ועל שאלותיה ענה ביבשות, כי עוד מעט וישתחררו כלן ממנו. שתיהן נאלמו, ישבו מעט ויצאו.

– במה אנו אשמות? אמרה אלישבת אל אמה. האם אנחנו גרמנו לו זאת? צר לי מאד על אבא, אך למה הוא מענה אותנו?

במועד הקבוע בא הרופא. איבן איליץ ענהו על כל שאלותיו רק “הן” או “לאו”, מבלי הסיר ממנו את מבטו המלא כעס, ולסוף אמר:

– הלא יודע אתה, כי לא תועיל מאומה, לכן הניחה לי.

– להקל את היסורים אנו יכולים, אמר הרופא.

– גם זאת אינכם יכולים, הניחה.

הרופא יצא אל חדר האורחים והודיע לפרסקוביה פיאודורובנה, כי מאד הורע לו, וכי יש רק תחבלה אחת: אופיום, להקל את היסורים, שהם, לפי הנראה, נוראים.

הרופא אמר, כי יסורי החולה החומריים הם נוראים, וזה היה אמת, אבל יותר נוראים היו יסוריו המוסריים, ומאלה היה סובל ביחוד.

יסוריו המוסריים היו אלה: בלילה ההוא, בהביטו אל פני גרסים האחוזים בשנה ושעצמות לחייהם בולטות, פתאם עלה על לבו: ומה אם באמת כל חיי מאז שחייתי בהכרה היו באמת בלתי הגונים?

עכשו עלה על דעתו, כי מה שחשב מלפנים לדבר בלתי אפשרי, שכל חייו עברו עליו לא כך כמו שהיו צריכים לעבר, אפשר שהוא האמת. עכשו לא עלה על דעתו, כי אותם הרגשות החלשים, שנתעוררו בו להתקומם נגד מה שנחשב לטוב בעיני התקיפים, רגשות, שרשומם היה ניכר רק מעט ושתיכף ומיד השתדל להרחיקם מעליו, אולי הם היו באמת הנכונים, והשאר אפשר שהיו בלתי נכונים. וכל הפקידות שלו וסדרי חייו ומשפחתו ועניני חברתו ומשרתו, הכל אפשר שהיה בלתי נכון. הוא נסה להצדיק בעיני עצמו את כל אלה. ופתאם הרגיש את כל החלישות של אותם הדברים, שהוא בקש להגן עליהם, וגם לא היה באמת על מה להגן.

“ואם כך הוא”, אמר הוא לנפשו "ואנכי יוצא מן החיים בהכרה, שהשחתי כל מה שנתן לי ואי אפשר לתקן, אז מה זאת? הוא שכב פרקדן והתחיל מחדש להביא בחשבון את חייו. כשראה בבקר את המשרת, ואחר כך את אשתו, ואחר כך את בתו ואחר כך את הרופא, אז כל תנועתם, כל הגה שיצא מפיהם, אִשֵר בשבילו את האמת הנוראה שנגלתה אליו בלילה. הוא ראה בתוכם את עצמו, את הכל מה שהוא היה חי בו, כי הכל היה שלא כהוגן, כי הכל היתה אונאה גדולה, שהיתה מכסה את החיים ואת המות. הכרה זו הגדילה שבעתים את יסוריו הגופניים. הוא נאנח והתהפך מצד אל צד וישתדל להסיר את הבגד שהיה עליו, נראה לו כמו שהוא לחץ וחנק אותו. ובעד כל אלה גדלה שנאתו אליהם.

נתנו לו מדה גדולה של אופיום. הוא נרדם, אך לעת סעודת הצהרים שוב התחילו יסוריו לענותו. הוא גרש את כלם מעל פניו והתהפך לרגעים מצד אל צד.

האשה באה ואמרה:

– Jean, חביבי, עשה נא זאת למעני (למעני), זאת לא תזיק לך, אך לפעמים קרובות מועילה. הלא היא לא מאומה, הן הבריאים גם כן…

הוא פתח את עיניו לרוחה.

– מה? לאמר ודוי? למה? לא צריך. אמנם…

היא התחילה לבכות.

כן, חביבי, אנכי אקרא את הכהן שלנו. הוא כל כך חביב…

– יפה, יפה מאד, אמר הוא.

כשבא הגלח והחולה התודה לפניו, הרך לבו והרגיש כמו שהוקל ממנו משא הספקות, ובעקב זה גם יסוריו, ורגע של תקוה הופיע לו. הוא התחיל לחשב עוד הפעם על דבר הדק העור ועל דבר האפשרות לתקן אותו.

הוא התודה בדמעות על עיניו.

כשהשכיבו אותו אחרי הודוי, הוקל לו לרגע ובאה עוד הפעם התקוה לחיים. הוא התחיל לחשב על דבר נתוח, שהציעו לפניו. “לחיות, לחיות אני רוצה”, אמר הוא לנפשו.

אשתו באה לברכו. היא אמרה את הברכה הרגילה ושאלה אותו:

– האמנם הוקל לך?

הוא, מבלי הבט אליה, ענה “הן”.

שמלותיה, חטוב גוה, רשמי פניה, צלצול קולה – הכל אמר לו רק אחת – לא זאת. “הכל, כל מה שהייתי חי בו ושהנך חי בו עכשו – שקר, מרמה, המכסים ממך את החיים ואת המות” – וכשעלתה על לבו מחשבה זו, ושנאתו התגברה בו ויחד עם השנאה תקפו עליו היסורים הגופניים עם יסורי ההכרה של הכליון המוכרח, הקרוב, נתהוה בו איזה דבר חדש, שהיה דוקר ומחנק את גרונו.

פניו שנתעותו בשעה שאמר “הן” היו נוראים. הוא הוציא את המלה “הן”, בהביטו ישר אל פניה, ולמרות חלישותו הפך מהרה את פניו כלפי מטה ויקרא:

– צאי, צאי, הניחי לי!

XII

מהרגע ההוא התחילה הצעקה שלא פסקה שלשה ימים רצופים, אותה הצעקה שהיתה כל כך נוראה, שאי אפשר היה בלי פחד לשמוע אותה גם מבעד שתי דלתות. באותו הרגע, שהשיב לאשתו “הן”, הרגיש שהוא אבוד, שאין תשובה, כי בא הקץ, הקץ הגמור, והספק נשאר בלי פתרון, נשאר בתיקו.

– אוי, אוי, אוי! צעק הוא בקולות שונים. הוא התחיל לצעק: איני רוצה, וכך הוסיף למשך את הָ-ֶ בלי הפסק.

במשך שלשת הימים לא היה בשבילו חלוק של זמנים. הוא היה מפרכס באותו החור השחור, שאיזו יד נעלמה דחפה אותו אל תוכו, ויחד עם זה אינו יכל להכנס שמה. להכנס אל תוכו – בעד זה הפריעה אותו ההכרה, שחייו היו ישרים. החפץ להצדיק את עצמו אחז בו ולא נתנו לרדת הלאה והוסיף יסורים על יסוריו.

פתאם דחפו איזה כח בלבו, בצדו ועוד יותר נחנקה נשמתו, הוא נפל אל תוך החור ושם בתהומו האיר איזה דבר. אז קרה עמו מה שיקרה עם הנוסעים במסלת הברזל, שחושבים שהם נוסעים הלאה, בעוד שהם באמת נוסעים לאחור, ופתאם תֵראה להם האמת.

“כן, הכל היה לא כהוגן”, אמר הוא לנפשו. “אך כל זאת לא מאומה. אפשר, אפשר לעשות ”זאת“. מה היא ”זאת" זו? שאל לנפשו ונשתתק.

זה היה בסוף היום השלישי. שתי שעות לפני מותו. בעת הזאת נכנס בנו, תלמיד הגמנסיה, כמתגנב, ונגש עד מטת אביו. המת הוסיף לזעק ביאוש והניע בידיו. ידו נפלה על ראש בנו. הבן תפש אותה, הדביק לשפתו והתחיל בוכה.

בעת ההיא ירד איבן איליץ אל תוך החור וראה את האור. אז נגלה לו, כי חייו לא היו כהוגן, אך עוד אפשר לתקן. הוא שאל את עצמו “במה?” ונשתתק והקשיב. אז הרגיש, כי אחד נושק את ידו. הוא פתח את עיניו והביט אל בנו. ובלבו נתעוררה רחמנות על בנו. האשה נגשה אליו. הוא הביט אליה וראה אותה מבטת אליו בפה פתוח ובדמעות בלתי מחויות על חוטמה ולחייה, ובפנים מפיקים יאוש. ואז נכמרו רחמיו גם עליה.

– “כן, אנכי מסב להם יסורים” חשב הוא. “הם מרחמים אותי, אך להם יהיה יותר טוב כשאמות. הוא רצה להגיד זאת, אך לא היה בכחו להוציא בשפתיו. אולם למה הם הדבורים? צריך לעשות”, חשב הוא. הוא הראה לאשתו במבטו על בנו ואמר:

– הוציאי אותו… רחמנות… וגם עליך… הוא רצה לאמר: סלחי, ואמר: הניחי, ולא היה בכחו לתקן והניע בידו, בחשבו, כי מי שצריך, הוא יבין.

ופתאם ראה, כי מכל הענויים, שעד עתה לא מצא להם תרופה, נפתחו לפניו מוצאות לא רק מצד אחד, אלא משני הצדדים, מעשרה צדדים, מכל הצדדים. רחמנות עליהם. צריך לעשות, שלא לגרם להם יסורים, לפטור אותם ולפטור גם עצמי מכל היסורים הללו. “מה טוב ומה פשוט”, חשב הוא. “והמכאב?” שאל את עצמו. “איפה המכאב? איפה אתה מכאב?”

הוא התחיל להקשיב.

“כן הנה הוא. נו, אין דבר, אם גם ישנו”.

"והמות? איפה הוא? הוא חפש את הפחד, שהיה רגיל לפחד מפני המות, ולא מצאהו עוד. איפה הוא? איזה מות? פחד לא היה כלל, וגם המות לא היה.

תחת המות היה אור.

“אם כך, הנה ”זאת“. אמר הוא פתאם בקול – ”איזו שמחה?"

אצלו קרה זאת במעוף עין, וערך הרגע הזה לא נשתנה עוד. לפני האנשים שהיו שם נראה, שהגסיסה ארכה שתי שעות. בחזהו נשמע קול שוקק. גויתו המקמטה רעדה. אחר כך התחיל הקול השוקק להשמע בהפסקות יותר ארכות וכך גם נחרת הגרון.

– נגמר! קרא איזה איש על ידו.

הוא שמע אותו הדבר וחזר בלבו: “נגמר המות”, אמר הוא לנפשו “ואיננו עוד”.

הוא שאף אל קרבו את האויר, עמד בחצי האנחה, נתמתח ומת.

25 מארץ. 1882.


  1. כלי עץ עשוי לתלית הבגדים.  ↩

  2. כתה דתית ברוסיה, הנפרדת מעל הדת השלטת ומשום זה נרדפת מאת הרשות. (הערת המתרגם).  ↩

  3. “זה זה” במקור המודפס. צ“ל: ”זה“ – הערת פב”י.  ↩

  4. מוסדות של חסד, שתחת פקודת הקיסרית. הערת המתרגם.  ↩

  5. “לשנה לשנה” במקור המודפס. צ“ל: ”לשנה“ – הערת פב”י.  ↩

  6. ניר מצויר לכיר בו את הקירות.  ↩

  7. Etager, Этажерка  ↩

  8. שמות מקוצרים לשם, חבה מן פרסקוביה ואלישבעת. (הערת המתרגם)  ↩

  9. כמו שנוהגים לכתוב בראשי הבקשות. (הערת המתרגם)  ↩

  10. מין מאפה тортъ  ↩

  11. Осетрина  ↩

  12. “.” במקור המודפס. צ“ל: ”,“ – הערת פב”י.  ↩

  13. בסיס שמעמידין עליו נר.  ↩

  14. “לי” במקור המודפס. צ“ל: ”לו“ – הערת פב”י.  ↩

  15. בשפת רוסיה יש נוהגין להוסיף “ס” בסוף המשפט לאות אדיבות ונמוסיות יתרה. – הערת המתרגם.  ↩

  16. כמו שבני העם הפשוט ברוסיה רגילים לדבר אפילו עם הגדולים החביבים עליהם. – הערת המתרגם.  ↩

  17. Сафьянъ עור דק.  ↩

  18. “והביב” במקור המודפס. צ“ל: ”והביט“ – הערת פב”י.  ↩

לב טולסטוי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של לב טולסטוי (מחבר)
רקע
לב טולסטוי

יצירותיו הנקראות ביותר של לב טולסטוי

לכל יצירות לב טולסטוי בסוגה פרוזה

לכל יצירות לב טולסטוי

עוד מיצירותיו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

מציב אדמה וכל גבוליה

מאת משה בן יעקב אבן עזרא (שירה)

סימן: מ[שה] ק[ט]ן

מַצִּיב אֲדָמָה וְכָל גְּבוּלֶיהָ

נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ: ישע’ מב, ה

קַנֵּא לְכַנָּה יְמִינְךָ שָׁתָלָה

יוֹם דַּת אֱמוּנָה וְצֶדֶק הִנְחִילָה

וְשׁוֹד וּמְגִנָּה הַיּוֹם סָבִיב לָהּ

וְהִנֵּה כְּגַנָּה אֲשֶׁר אֵין מַיִם לָהּ

דּוֹמָה לְאֵלָה נָבְלוּ עָלֶיהָ: שם א, ל

נַהֵל אֵל עֶלְיוֹן לְאַט הַקְּהִלָּה

לִנְוֵה אַפִּרְיוֹן הֱיוֹת לָהּ סְגֻלָּה

וְקוֹמֵם צִיּוֹן וְנִבְנְתָה עַל תִּלָּהּ

וְחַזֵּק רִפְיוֹן יָדָיו כְבַתְּחִלָּה

וְתִהְיֶה כַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: שם מא, י …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.