מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בני רשף: רומן מחיי “השומר” בארץ ישראל מלפני המלחמה העולמית

מאת: אהרן פולאק

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

י' עזריאל; תרצ"ח

סוגה:

שפת מקור: עברית

הקדמה

בשאוף האחד להגיע למטרה מסוימת, יתאר לעצמו למפרע את הסיפוק שיקבל לאחר מאמציו הרבים בהגשמתה של משאת-נפשו, אשר יחל לה ונלחם בעדה במיטב כוחותיו; אבל לעתים תכופות יקרה, שהניצחון הסופי המושג כמעט שאינו מצדיק את לבטיו הרבים של הלוחם.

אף-על-פי כן יקר החלום גם אם שברו אינו הולם את כל היקף הזיותיו של החולם. יש בו מן הכדאי והמספק. כל ניב תום שבו, כל רטט של צפייה וערגה למשהו גדול עד כדי אוטופיה, עלולים לעודד מחדש את המתיישן המפוקח ולהעלות בעורקיו הלאים משנה תסיסה של דם-עלומים תם ומשכר…

  • מה שנוגע לספור עצמו, הרי ברובו מיוסד הוא על מאורעות שהתרחשו בפועל - מאורעות, המפליאים לפעמים בזרותם, ושהתחוללו בחיי עם סב וצעיר, עם חלש ונבור, עם עניו וגאה, הבא להיאחז בחיק מולדתו הלא-רוחמה במחיר כל פרקי-גופו לרבות הציפורניים…

מטרתו העיקרית של המחבר - להעביר לעיני הקורא, עד כמה שאפשר באופן בולט ומוחשי, את פרשת סבל חייהם של החלוצים בארץ-ישראל מלפני המלחמה העולמית {הראשונה}. הצורה הספרותית של הספר הנוכחי משמשת אך לבוש לאותם המאורעות וחיי ההווי שבתקופה ההיא, שהמחבר חשב לייעודו הנשגב למסרם לדורות.

א.פ.

תל-אביב, ער“ה תרצ”ט

פרק 1: שיבת ציון

ספינת הקיטור “המהיר” הצדיקה את שמה בכל, חוץ ממהירותה עצמה. היה לה קברניט זריז, מלחים זריזים, ועל כל אלה, נוסעים מהירי -תנועה, שערכו טיולים כלתי-פוסקים על פני סיפוניה מחלקם האחד למשנהו, במשך נסיעתם מרוסיה לארץ-ישראל.

הנוסעים הללו הראו קשר חלש לתאיהם, בדאגם אך מעט ל“פנה הנבחרת”, אשר כל נוסע רגיל לייחד לו בקפדנות. התנהגותם בלתי-הרגילה נבעה מתוך זה, שהם לא היו נוסעים סתם, במובן המקובל של המלה, וגם מטרת נסיעתם היה לה כוח-משיכה בלתי רגיל. הם היו יהודים, ומחוז חפצם - ארץ-ישראל.

ביניהם התבלטה דמות בודדת של נער כבן 17–18 שנה, שלחייו עגולות וורודות, עיניו יושבות עמוק בחוריהן ופניו טבועות בחותם המחשבה; הניגוד הזה במראהו הכללי הפתיע את המסתכל, אשר ראה לעיניו נער שמנמן לבוש חולצה קצרה ופי צווארונה פתוח לרווחה, בעוד מכנסיו היו ספק סרבלים וספק קצרות.

באותו יום אב הבהיר של שנת תר… עמד יעקב על הספון העליון והסתכל מתוך התפעלות והפתעה במראות-הנוף המוזרים שנגולו לעיניו, ואשר רדפו זה את זה בזמן שהספינה גלשה לה, לא רחוק מהחוף, על פני מימיו השקטים של ים-התיכון.

המחזה הקסים ביופיו, ויעקב כמעט שלא חש, כי ננעץ בו זוג עיניים, שהסתכלו בו במשך זמן רב, לבסוף הכריחוהו כוחן המושך של עיניים אלו להפנות את מבטו לאיש המסתכל בו.

הגד נא, שמואל! למה אתה מציץ בי כל-כך - “אני מביט” ענה האיש המכונה שמואל “ומתפלא האיך נער הלבוש סרבלים כמוך יכול להדבק למקום אחד ולעמוד ולהרהר על ביצה שלא נולדה, ולשכוח בינתים, שמחכים לו לפת-צהרים”.

כך אמר שמואל, “צעיר” זקן, באשר את הכול חרת הגורל על פניו מלבד אושר; בכל זאת,הצליח האיש ליצור מצב רוח של צהלה מתמידה בקרב הנוסעים, ולפרקים גרם גם להתפרצות צחוק אדיר ע"י הלצותיו המחודדות והמצאותיו המוזרות.

יעקב הביט אל איש שיחו וחייך, גם לא חשך מעצמו את העונג לחבוט על שכמו של הלז במקל שבידו. לזאת ענה שמואל בהעווית-פנים של כעס מדומה,עד כי כל המסתכלים פרצו בצחוק כזה, שרק אמני הליצנות מסוגלים לעוררו.

באולם-האוכל של הספון התחתון היו הנוסעים טרודים מאד בויכוח על נושא ידוע, שהיה, כנראה, בעצם חומו, אם לשפוט לפי תנועות-ידיהם הנמרצות וקולותיהם המורמים.

בינתיים השמידו המסובים לשולחן אל כל המוגש להם, והביטו בבוז גמור על קבוצת המתווכחים. הסועדים היו, כנראה, קרוצים מחומר כבד, ודעתם לא הייתה נוחה ביותר מהנוער ומויכוחיו הבלתי-פוסקים.

יעקב, לאחר שבלע בחפזון מעט מהמזון, התקרב למתווכחים והקשיב. הוא שתק, הואיל וחש בנפשו כי גילו הרך אינו מרשה לו עדיין לחוות דעה כי אחרת עלול הוא להיפך מטרה לחצי-לעגם של הגדולים ממנו, החושבים את עצמם לעומדים במעלה עליונה בהשוואה לנער רך, בעל לחיים ורודות, שכמותו.

“מה סוברים אתם?” צווח בר-נש, בעל פרצוף מכוסה כתמים. “האומרים אתם להוכיח לי, שאיני יודע, מה זאת ארץ-ישראל? אומר אני לכם, שזוהי רמאות גדולה בלבד ותו לא.”

“למה, אם-כן, הולך אתה לרמאות זו?”

שאלהו אחר, ושאלה זו דיה הייתה לגרום להתפרצות כעס של עווית.

“הנני אומר לכם” - צרח הראשון - “שלו בליתם שנים רבות בארץ-ישראל כמוני אני, והייתם בולעים כינין במידה שבלעתי אני, לא הייתם שואלים אותי כעת מיני שאלות אוויליות שכאלו. הולך אני שמה משום שהנני שונא את הארץ. כן, דווקא משום שאני שונא אותה, הולך אני שמה, כי רואה אני במקום הזה את בית-העלמין לכל משאות-נפשי, מקום שם נסתם הגולל על כל תקוותי, ולכן א…א…אאהבנה” - סיים האיש בגמגום.

“זהו הפרדוכס הטיפשי ביותר ששמעתי מעודי” קרא אחר.

“טוב, הנני להוכיח לכם, שצדקתי” אמר בעל פרצוף התמים. “אני אוכיח…” אבל לא היה הספק בידו להוכיח מאומה, כי לפתע נשמע במרחק-מה קול יללה ורעש של חתולים נלחמים, והכול הפנו את ראשיהם בכיוון, שמשם נשמע הרעש, והנה הופיע שמואל בהדרו, כשהוא עומד על ארבעתיו ונושא לעצמו נאום חגיגי בלשון חתולים… הכול צחקו, וצחוקם גבר עוד בשעה שבעל הפרצוף, בהיותו, כנראה, מתנגד גמור להפסקה הפתאומית של דברנותו המיואשת, התחיל רודף אחרי שמואל, שברח בצריחה נוראה של חתול, אשר זנבו נלחץ בדלת.

יעקב צחק גם הוא, והלך לבקר את חפציו, אשר כללו מזוודה ושמיכה על גבה. אכן, מיטלטליו לא היו מרובים ביותר. הוא עמד והרהר, כדרכו תמיד, בין בהתכוננו לנום תנומה קלה שלאחרי-הצהרים, ובין כשהיה עולה למכסה העליון ומסתכל במשברי הגלים ובשמים התכולים, המוצפים זיו שמש רועד ומסנוור.

“הו-הו! הו!” נשמע קול צפירתה של הספינה, ותיכף לאחר זה החלה תנועה כללית על גבי הספינה. אנשים רצו דחופים אל המכסה העליון וקראו זה אל זה במלים של שמחה ובהלה גם יחד.

יעקב מהר גם הוא למכסה העליון ולעיניו הופיע מחזה-נוף רב הגוונים יחד עם שורות שלמות של בתים קטנטנים, אשר כאילו נבנו זה על גבי זה. כל זה בצבץ לו ממרחק ונכפל ונשלש בזיו השמש לעין הרואים.

“אם-כן, זאת היא חיפה” - אמר האחד.

“תודה לאל, שזו לא פריז” - העיר האדמוני המכותם מתוך עקיצה, אשר גם הוא שקע כאילו בהסתכלות, ונשם בכבדות, בה בשעה שהחוף הלך והתקרב יותר ויותר.

“עצור!” באה פקודה ממעל, והספינה עמדה, העוגן נפל לו והשמיע כמו אנחת-הקלה רבה. אנשים מכל הסוגים עמדו על החוף ונפנפו במטפחותיהם, בקראם: “משה! יחיאל! שלמה! הנה! הבט הנה! אני רבקה! אני דבורה!” וכו', הכול, כמובן, בעברית עם הדגשת מלרע קיצונית.

“זאת היא ההברה הספרדית בלשון הקודש” הודיע מאן-דהוא ליעקב דרך חשיבות. יעקב הרהר רגע, אם לענות או לאו והחליט, שלא כדאי לו לנהל שיחה על נושא זה, הואיל ולא נחשב הדבר בעיניו לפלא כלל וכלל. זה זמן שהיטיב לדבר בהברה הספרדית הגם שלא הייתה לו כל הזדמנות להשתמש בידיעתו זו בפועל.

בינתיים הסתכל בכל מיני האנשים העולים על המכסה ומחבקים איש את רעהו וחשב, מה טוב היה אילו נגש מישהו גם אליו ומחבקו, או, לפחות, היה פונה אליו באי-אילו מלים חמות, הנהוגות להיאמר בשעת קבלת פני קרוב וידיד. אולם, כאשר לא בא איש, התגלגלה לה בגנבה דמעה על לחיו, וטוב עשה הים, שכיסה ברטיבות קצפו את פניו, ושימש אפור טבעי לרגשות –נשמתו.

.לבסוף התאושש יעקב, נטל את מיטלטליו וירד לחוף, וברדתו הועמד פנים אל פנים עם קצין טורקי, שהציץ בעין בוחנת אל תעודת-מסעו והביע את שביעת-רצונו הגמורה מכל מה שראה שם; אולם בכל זאת רמז הלה באופן בולט למדי, שכדאי היה למשוח את ידו במתת-מה, בכדי שהדבר יקבל צורה נאותה, כנהוג. אמנם, הפקיד לא נראה תוקפני ביותר, ופניו הביעו חיוך קל של אדם המכיר בערכו והיודע לבטח שיבוא על שכרו, בין אם תאבה ובין אם תמאן. מכסת “המתנה”, כפי מבטאו המוצלח של הקצין, עלתה בין דינר למחציתו, ובדיעבד הסתפק גם ברבע.

אחרי היפטרו מכל הרשמיות, ובאותו זמן גם מחלק הגון של הונו המועט, צעד לו יעקב בשכונת נמלה של העיר חיפה צעדים מאוששים של אדם הדורך על קרקע מוצקה.

##פרק 2: הרושם הראשון

יעקב עמד והרהר. הוא חשב על הנימוק שהביאו אל המקום הזר הזה, ונפגע ממבטיהם החודרים והנוקבים של העוברים ושבים, בעלי העור- הכהה והתרבושים האדומים, שהציצו בו באופן מזרחי מיוחד. הוא עמד והרגיש, שרעדה קלה אחזתו. אם כי לא בין הפחדנים נמנה, בכל זאת עמד צמוד למקומו, ורגש של בדידות גמורה תקפהו לעין ההמון המגוון של הערבים בפרדותיהם, גמליהם וחמוריהם, שנצחו זה את זה בהלכות צריחה גרונית והמולה מדהימה.

לבסוף התאושש יעקב וילך לחפש את בית אחיו. הלה ציוני היה. הוא ויתר על מקצוע הפנקסנות, שעסק בו ברוסיה, ושלא ראה בו ברכה לנפשו, ובישבו עתה בחיפה למד את מלאכת הבנאות בשקידה ובהצלחה. יעקב לא הודיע לאחיו את יום בואו והועמד עתה בפני ההכרח למצוא את דרכו לבדו בקרב הערב-רב ההומה.

יעקב למד עברית ומעט ערבית עוד לפני בואו ארצה, והידיעות הללו עזרו לו בהרבה בשיחותיו עם אותם הערבים, אשר הראו חבה מיוחדת למזוודתו. הוא לא יכול להגדיר בדיוק, אם תנועותיהם של אלה באו מתוך רגשות ידידות או לא, אולם את זאת ידע לבטח, כי מעכבים בעדו, ולפיכך הוציא מתוך כיסו את מילונו הקטן, ובמצאו שמה את המילה “אימשי”, שאינה אלא צורת הציווי מהפועל “ילך”, השתמש בה בכל פעם, כאשר הושיט אחד הערבים את ידו לקחת את מזוודתו. בשעת מעשה לבשו פני יעקב קדרות ותקיפות, והוא נשתומם למראה הרושם הכביר שחוללה אמרתו זו.

לאחרונה העמיד איש, שמראה פניו נראה מוכר לו, ושאלו למקום מגוריו של זלמן פרלמן.

“ומי אתה?” שאל האיש והחליק במהירות על זקנו הרחב והשחור.

“אחיו של זלמן אנכי” ענה יעקב. אולם תיכף אחרי זה קרה דבר-מה מוזר,שהדהים את יעקב כליל. האיש הגדול והמגושם, בעל הזקן השחור, לפת את יעקב בזרועותיו, ויחבקהו וילחצהו, עד כי נדמה ליעקב, שניצוצות ניתזים מעיניו ונשימתו קצרה. אבל, כנראה, שכל זה התאים לדברים שבאו אחר-כך, שהרי האיש עצמו בכה תמרורים והפליט מפיו אי-אלו אמרות כמו "אוי לי, האח, למה, זמן כה ארוך, בלי הודעה´ וכו' - אמרות בלתי ברורות מבלי כל קשר הגיוני ביניהן.

לאט לאט זחה דעתו של האיש, הרפה מיעקב ואמר חגיגית: “אני הנני זלמן”.

יעקב השתדל למצוא את המלים המתאימות למאורע, ולמרות מאמציו הרבים לא יכול אלא לומר: “אכן, נפתעתי”. הפתעתו זו טבעית הייתה, משום שבשעת פרידתם זה מזה, לפני כמה שנים, היה יעקב רגיל עדיין לעלות על כסא ולדמות את עצמו בעמדו ל“נער גדול”, ועתה נזקק לתער –הגילוח לפחות פעם אחת בשבוע, בזמן שזלמן הצטיין במבנה-גו של גבר בוגר חזק, שפניו עטורים בזקן מגודל היורד על פי מידותיו, מין תכשיט נאה שאפשר להתגנדר בו ולהבליטו בחשיבות.

לאחר שיחה קצרה נהג הגדול בקטן, והובילהו ל“ביתו”, שעמד על תלו, ושלא היה, להשתוממותו הרבה של יעקב, אלא אהל פשוט ופחים אחדים סביבו, שבוודאי שימשו מחסה לכמה מיני כלים ומכשירי בית.

“ובכן, זהו ביתי” אמר זלמן בקצרה, ולזאת ענה יעקב בחיוך קל המלווה באנחה חרישית. הוא ישב לו על מטת-העץ שמראה כללי הוכיח כי תוצרת-בית היא, הסתכל מסביבו, מלבד הרהיט הזה עמד לו “שלחן” שהורכב מארגז-נפט ריק הנסמך לעמוד האהל.

“האם כל אלה שלך?” שאל יעקב, בהצביעו על האהל ועל שני הרהיטים שבו.

“אמנם שלי הם” אמר זלמן, - “אבל הן זהו דווקא מקום התורפה שלי, משום שאם אצטרך לעבור לאיזו עיר או מושבה אחרת אוכרח להפקירם, בייחוד את המטה והשולחן, כי בוודאי לא אמצא קונים למציאות הללו”.

“הלוואי ותהי זו דאגתך האחרונה!” אמר יעקב.

“מה עניין דאגה לכאן?” ענה זלמן. “לא, כאן בארצנו אין לנו פנאי לדאוג. ומהרה תיווכח כי צדקתי, לאחר שתשתתף בנשפנו שהננו מסדרים הלילה. רק אל תחשב-נא, כי לכבודך ערכנוהו, הגם שאנו הארצישראליים ידועים כמכניסי-אורחים. בכל-זאת אין אנו נוהגים לסדר נשפים לכבוד כל עולה חדש, שריח הספינה לא פג ממנו עדיין. מחכים אנו, עד שיוכיח לנו זה, כי אינו שייך למין “הבורחים”, הפונים עורף לארצנו לאחר כמה ימים של קדחת קלה. חכה נא, חביבי, עד שתעבור את כל מדורי הניסיון הנקנה במשך הזמן בעבודה ובתהפוכות האקלים, ואז נערוך נשף גדול לכבודך”.

את כל זה אמר זלמן בחטיפה ובשגרה, עד שיעקב דימה בלבו כי לא היו הדברים הללו אלא מין שעור או התראה רשמית, שהיו משמיעים באזני כל עולה חדש, אם בכדי לקרר במקצת את התלהבותו המיותרת ואם בכדי לעוררו לפעולות, הכול לפי הצורך.

בינתיים נתמלא האהל, לאט לאט, בכל מיני אורחים, שהביעו את ידידותם ושמחתם בלחצם ובנענעם בחוזקה את יד-ימינו של יעקב, ובהשמיעם קול “שלום” קצר ומצלצל, שהפליא בנעימתו הרעננה והמלבבת.

הם בחנו את יעקב במבטיהם, ואף חייכו למראה סרבליו, מתוך טוב-לב, שיש בו מויתור הגדולים כלפי הקטנים. אולם יעקב התנקם בהם, בהתחילו לדבר אתם עברית צחה שלא פיללו לשמוע, בייחוד, כשהיא יוצאת מפי עולה חדש. בראשונה ענו לו המסובים על כל שאלותיו המחוכמות, אבל משהתחיל הלה לתבל את דבריו במאמרי חז"ל, נענעו לו בראשיהם מתוך הסכמה והתפעלות, אך גם בהיסוס ניכר. הרושם הכללי היה, שידו של יעקב על העליונה, והאורחים החלו לפרוש ממנו ויעזבו את האהל אחד אחד.

בינתיים התמוגג זלמן מרוב עונג, בהתהלכו לאורכו ולרוחבו של האהל, ועל פניו השתלטה הבעה של טווס המתגנדר בברק נוצתו. ניכר, כי שבע-רצון היה האיש מאד מהפגישה הראשונה של אחיו עם חבריו הפועלים.

יעקב חש ליאות כללית בכל גופו. הוא סעד את פת הערבית, שתה מיין-הכרמל, וישתטח על מיטתו של זלמן. הלה הודיע שהוא מתכונן להכין לו מצע ממעילים ואדרות, באם ימצאו לו כאלה, ושבינתיים הולך הוא “לנשף” הנערך בבית אחד מחבריו, הגר בשכנות. ראשו של יעקב כבד עליו מהיין החריף ששתה בפעם הראשונה בחייו, ודברי זלמן הגיעו אליו כמו מבעד קיר אטום. רגע קל הקשיב לרוח החרישית מבחוץ, ונרדם. הוא ישן וראה בחלומו את שמואל נלחם בחתולים. גם שמע את אמו אומרת לו, שלא יישן באהל, פן יצטנן חלילה, ושלא ישכב לו על מטת-עץ קשה ונעדרת מצע, שמא יינזק, ח"ו.

“לא, אימא שלי” אמר יעקב בחלומו “אני מרגיש כל-כך טוב”, ובדברו זאת, בכה…

באותו זמן שילב זלמן ידיים ברקוד פראי, שנערך סביב מדורה. הרוקדים הסתובבו במעגל ויצעקו כולם בבת-אחת: “אורה, אורה, מסביב! אל יבנה הגליל, הגליל”! וככה הוסיפו לרקוד, לצעוק ולהסתובב במהירות ומתוך התפעלות טרופה.

"אורה! אורה! צעקו הרוקדים, ויעקב חלם, שהוא מתנועע על כסא-משען, העשוי מגלי הים המבריקים בכסף קצפם, והשתומם: למה כה קשה הכסא? “אימא” אמר הוא שנית, “אני כל-כך מאושר”, ובאמרו זאת בכה…

##פרק 3: גילוי סוד

למחרת הבקר התעורר יעקב בכאב-ראש. בראשונה חשב שעודנו נמצא על ספון האוניה, ורצה תחילה להתלבש מהרה בכדי שלא לאחר את תה-הבקר שמחלקים לנוסעים. אבל לאט לאט נזכר במצבו הנוכחי, ובהעלותו על הדעת את כל מה שעבר עליו ביום אתמול, וגם את חלומותיו המשונים, הפליט אנחה עמוקה והתחיל מתלבש, בעמדו לרגעים, נפתע מתחושת הלאות המיוחדת שתקפה את אבריו.

הוא הביט למשכבו של זלמן,ובראותו כי ריק הוא, הבין, שזלמן כבר יצא לעבודתו. על השולחן מצא פתקה כתובה בידי זלמן, וקרא אותה:

“התה, הסוכר, הלחם, החמאה וכו', נמצאים באחד הפחים, והפרימוס עומד בפינה על-יד המטה. אכול ושטה, רק אל תאכל פירות, פן תקבל קדחת, ואל תמהר לצאת החוצה. תנוח כמה שאתה רוצה וקח גם אי-אלה טבלאות כינין הנמצאות בתוך השולחן- הארגז. זכור, כי עבודה קשה מחקה לך. זלמן”.

יעקב קרא את הפתקה והתעצב; חרה לו על השגיאות בכתיב שעשה אחיו, אשר חי זמן רב בארץ-ישראל. רגשותיו האסתטיים של יעקב נפגעו במקצת, אבל הוא שכח במהרה את כל העניין לאחר שהתחיל מתעסק בהכנת פת-השחרית. הוא שתה את התה בהנאה, הגם שלא יכול להשתחרר מהטעם המיוחד של המים שהכילו בהם כמות לא-מעטה של מלחים מינראליים, מפאת קרבתם היתרה לים-התיכון. הוא בלע גרגירים אחדים של כינין, כי החליט בלבו פנימה למלא אחרי כל ההוראות הנדרשות ממנו לשם התאקלמותו.

אחרי גמרו את סעודתו מצא אי-אלה ספרים מתחת למראשות המטה של זלמן, ובהבינו עתה את הגורם העיקרי לכאב ראשו, הוציא אחד מהם ויעיין בו. להשתוממותו הרבה ראה, כי זאת הייתה הרצאתו המפורסמת של קאוטסקי, המבארת את תורתו של קרל מרקס על הרפורמה החברותית.

לפני נסעו לארץ-ישראל התכונן יעקב לכל מיני הפתעות, אולם הפתעה ממין זה לא עלתה על כל השערותיו; אף התחיל כועס, בשעה שראה כי שאר הספרים הם ממין גרוע בהרבה, הואיל ולא היו אלה חוברות שהכילו בהן חמר הסתה מהפכני.

יעקב נזכר, שבביתם ברוסיה היה זלמן ציוני נלהב ומתנגד חריף לכל דעה סוציאליסטית, והשנוי הזה שחל באופיו לא הובן לו כלל וכלל, כי ברי היה לו שהדבר קרה בארץ-ישראל, ולתומו חשב, שאין הארץ מוכשרת לחולל מהפכות ממין זה, באשר אין לאלו כל קשר עם ציונות וגאולת הארץ.

“מה לך, בחורון? האם כבר קודח אתה? בוראי כבר עקצו אותך היתושים. ובכן, שכב כרגע!”.

יעקב היה מושפע מתגליתו שרבצה על לבו כנטל כבד, וברצון השתטח על המטה, בכדי שיוכל להסתיר את פניו ולכבוש את הרגשות שפעמו בקרבו, - רגשות בלתי-משמחים כלל וכלל.

לבסוף לא יכול היה להתאפק יותר ואמר: “הגד נא, זלמן, מה טיב הספרים ההם? אולי ספרי-ציון המה בלבוש סוציאליסטי, או אולי להיפך? הגד-נא לי מה טיבם ופירושם?”.

יעקב דבר עתה בלשון בני-אדם המרגישים, כי כל הצדק לצדם, ולכן יצרו דבריו את הרושם הרצוי. זלמן ישב על ארגז, שם את ראשו בין שתי ידיו, והתחיל מדב ר בלחש:

“להגיד לך את האמת, רמאי קטן, אינני מאמין כעת בציונות; מצד שני לא הייתי רוצה, שיביטו עלי כעל מהפכני מסוכן, משום שבעצמי לא אוכל להגיד בדיוק במה אני כן מאמין, ובמה לא. לכן הנני מסתיר, על פי-רוב את כל ספרי, בין שחוברו ע”י ציונים, סוציאליסטים ואפילו קומוניסטים. אם תביט מתחת למטתי תמצא ערמה שלמה של ספרים ציוניים וקומוניסטיים מעורבים יחד, אבל הנני אומר לך שנית, כי לא אאמין לא באלה ולא באחרים".

יעקב הקשיב ולא הסיר את מבטו מזלמן. הוא ראה את זלמן, כשהוא זז לו הלאה והלאה עד שנדמה לו ככתם קטן בקצה האופק, שנראה דרך הדלת הפתוחה. לאחר זה הלך זלמן ונכפל ונשלש והוסיף להשתבר וליצור זלמנים אחרים, עד שכל האהל נתמלא זלמנים. ואז מישהו אמר ממרחק-מה: "אני אוכיח לכם שצדקתי ", ולאחר-כך התחיל בעל הפנים המכותמים לרדוף אחרי זלמן, בנסותו לתפשו, וזלמן עצמו מיהר להחבא מאחורי גבם של הזלמנים השונים.

“מיאו, מיאו, פסס…פסס…” צרחו אי-אלה חתולים, ושמואל אחז בזנבו של האחד וצחק בקול “חא, חא, חא!”, “תן לי בקשיש” אמר הקצין הטורקי וממרחק רב נשמע קול הרוקדים: "אורה, אורה מסביב “אי-אי-וי!” שרקה צפירת האוניה, ויעקב התעלף. הוא הרגיש שנשאוהו לאיזה מקום, ושמישהו לחץ מגבת קרה ורטובה על מצחו.

“דומה הדבר יותר לדלקת קרום-המוח מאשר לקדחת פשוטה” אמר אחד בקול-בס עמוק, ולאחר זה נפוץ הריח של רפואה חריפה, ובמוחו של יעקב השתלט התוהו. הוא ניסה עדיין לתת חשבון לעצמו על כל מה שקרה לו, אבל לבסוף ויתר על ניסיונו זה, ואיבד את הכרתו.

בהתעוררו בפעם הראשונה, הבין שהוא נמצא בבית-החולים. זלמן עמד על ידו, ובראותו, כי יעקב התעורר ומתכונן לדבר, שם את אצבעו על שפתותיו, ויצו עליו לשתוק. יעקב הוסיף להסתכל בזלמן, וראה, כיצד הלה התחיל שנית להיכפל ולהשתלש, אלא שהפעם היו אי-אלה זלמנים בעלי זקן ואחרים מגולחי זקן; אחדים החזיקו בידיהן חוברות ציוניות, ואחדים החזיקו חוברות אחרות.

כל זה הצחיק את יעקב. הוא הסב את פניו אל הקיר והתחיל צוחק בצחוק קל וחלש: “חי, חי, חי”, עד

שהרגיש שניעת את ריח הרפואה החריפה, ומיד חזרה והשתלטה לה הדממה בקיפאונה החגיגי…

##פרק 4: תורה ועבודה

“חושבני שהוא מוכשר בהחלט לעבודה”, אמר איש בא בימים, מרכיב משקפים. הוא לבש חולצה שחורה ארוכה, שירדה לו מעל מכנסיו, וששרווליה היו מופשלים עד למרפקיו, וגם היה חגור באזור דק ונאה, שלוב בקיפול אמנותי שהסתיים בשני גדילים של משי מחוספס. שערותיו הארוכות כמעט שכיסו את מצחו, וכל שיווה לו דמות של איש המוכן לצאת לקרב בכל רגע, ושכל העולם נדמה לו כמקום מסוכן, שצריכים להתנהל בו בזהירות רבה.

היה יום שבת בהיר. השמש זרחה בעצם תוקפה, ובו בזמן נשבה רוח -ים קלילה ונעימה, שהביאה את ריחות הגנים הסמוכים.

“לא!” אמר זלמן, שכיבד את אורחו. “חושבני, חבר גברי, כי החבר יעקב עדין מדי ולא יוכשר לעבודה הגסה הנעשית עתה בבנין הטכניון. זה עתה, הוא יצא מבית-החולים, וטוב היה, אילו התחיל בעבודה קלה יותר”.

יעקב הקשיב בשקט לשני המדברים. חוליו לא עבר עליו מבלי תוצאות, והשאיר רושם עמוק על גופו, תנועותיו ועל כל הווייתו. נדמה היה, כי בין-רגע התחולל הפלא , והילד נהיה עתה לעלם בוגר, כאילו בינתיים הזדקן בכמה שנים.

הוא ידע כי אין לו מה להחליט בדבר סוג העבודה שעליו לעשות, באשר הרגיש את עצמו זר במקום. אולם לאחר ששמע את זלמן מכנה אותו בשם “עדין מדי”, נפגעה גאוותו האישית, מכיוון שתמיד חשב את עצמו לבחור אמיץ, השונא את הפינוק.

“חושבני, חברי הנכבדים” פתח בסגנונו ה“גבוה” החביב עליו, - "שכולכם הייתם פעם “עדינים” לפני בואכם לכאן, ועתה הן לא תוכלו להתפאר כלל בעדינותכם, הנעדרת אצלכם, ואף לא בנימוסיכם ובשפתכם. אדרבא, תקוותי אני, כי ארצנו תשפיע עלי לטובה דווקא, ולפיכך יש בדעתי להתחיל בעבודה ממחרת הבוקר.

“אוהו!” קרא האיש המכונה - חבר גברי, “רואה אני כי החבר יעקב הוא בחור כהלכה ויגדיל לעשות. אמור נא, זלמן, הן מעולם לא ספרת לי, שיש לך אח צעיר, היודע לדבר עם אנשים פשוטים כמונו, כאילו קרא מתוך ספר. חוששני באמת שעלול הוא להיפך לאחד מאנשי-הוועד, ואולי גם לפקיד בהסתדרות הציונית”.

מאופן דיבורו של החבר גברי, ומרגש הבוז הגמור שנבע ממנו בהשמיעו את המלה “פקיד”, הבין יעקב, כי מעמד הפקידים נמצא בשפל המדרגה בארץ-ישראל. נראה היה, שמכמה סבות בלתי-ידועות עדיין ליעקב, לא הצליחו הפקידים לעורר את חיבתו היתרה של האיש ארוך-השיער, ושל כל שאר הדומים לו.

בכל זאת ניכר היה, כי זלמן התענג לשמע דבריו של יעקב, ובטפחו על שכמו של זה אמר, כי לפי דעתו הדין עם אחיו, ושגם הוא חשב, כי טוב יעשה יעקב אם יתחיל בעבודה המזדמנת לו הפעם.

לאחר וכוח-מה הוחלט, כי יעקב יעזור לאחיו בעבודת הבנאות. השמש נטתה לפאת מערב. לאחר שתיית התה החליטו ללכת לבית-הפועלים, לשמוע הרצאה על “שאלת היעור בארץ-ישראל”, מפי חבר חקלאי אחד, שגמר את חוק למודו במכללת קליפורניה.

לרגלי זה נזכר יעקב, כי בעודו ילד קטן ביתם ברוסיה, בא אליהם מנהיג ציוני ידוע, ואביו רשם את כל המשפחה בפנקס קטן, ושילם בעד העונג סכום הגון למדי. הוא לא זכר בדיוק, כמה כסף לקח אתו ה“מנהיג”, אבל את זאת זכר נכונה, כי לאחר כמה ירחים קבל אביו ע"י הדואר חבילה שלמה של תעודות, ובהן כתוב מפורש שמו של כל אחד מבני-המשפחה ולצדו נקוב מספר העץ שנדב ושנוטע לכבודו. גם יעקב קיבל אז את תעודתו בשמחה, ובייחוד התפעל מהתמונות בגוף התעודה.

כמו-כן נזכר יעקב בשמחתו הרבה של אביו, שאמנם לא היה חסידה הנלהב של הציונות, ובכל זאת התגאה בביקורו של מנהיג כה חשוב בביתו; וכשנתקבלו התעודות, החליט לערוך משתה לכבוד המאורע, - משתה שהשאיר רושם כביר על כל המסובים מצד כמות המאכל והמשקה החריף שהוגש לשלחן. גם אימא הייתה טרודה מאוד בהכנת המאכלים, שריחם המגרה נדף מסביב, ובהתערבו עם עשן הטבק שעלה מעשרות פיות אחדים, העיב על האוויר ועשהו סמיך עד למחנק. יעקב התחיל אז להתאונן, כי ראשו כבד עליו, והאם אספה אז את ילדיה ותשלחם לישון. אולם למרות האיסור החמור הציצו הילדים בגנבה דרך סדקי הדלת, וראו, כיצד הגדולים ישבו והשמידו את כל המוגש להם, ובשעת מעשה השמיעו רעש של ריחים בעבודתם.

כל זה עלה בזיכרונו של יעקב בלכתו לבית-הפועלים ובהרהרו על חשיבותם של היערות בכלל. הוא מסר את עצמו כליל לרשות הדמיון, וראה את ארץ-ישראל כשהיא מכוסה ביערות-עד ובעשבי-פרא, בהם תשכונה כל מיני חיות טורפות. והוא עם זלמן יפלסו להם נתיב בגרזן שבידיהם.

יעקב היה רגיל להזות בהקיץ, ובכל-זאת לא נמנע גם מלהסתכל בפני המציאות כמו שהיא: עוד בהיותו נער קטן טעם מטעם הסבל, ודבר זה לימדו לרסן את דמיונו העשיר. בייחוד נזהר מלהכניס לתוך היכלו המפואר הזה מישהו זולתו, ולא גילה את סודותיו לשום בן-אדם אחר, מחוץ לאמו, שהיה קשור אליה בכל נפשו.

“ערב טוב, חברים” נשמע קול באפלה. הקול הכיל בו ניבים של צלילי-כסף ויצא מפיה של בחורה צעירה לבושה בפשטות, אך בניקיון וסדר, ושנלוותה אליהם בשעה שעלו במדרגות המועדון.

החדר הקטן של המועדון היה מלא פועלים, שעמדו בקבוצות קטנות ושוחחו ביניהם על דא ועל הא, כולם בבת אחת, כאורח גברין יהודאין, וניכר היה, שיותר משהם רוצים לשמוע, רוצים הם להשמיע. אמנם, פה ושם, נראו אנשים בודדים ומתבודדים, שכנראה, לא ערבה להם כל שיחה, וקראו במתינות ובשלווה מתוך איזה ספר או עיתון, מבלי שישגיחו במסובבם כל עיקר. ניכר היה, שהאנשים הרגישו את עצמם כאן בביתם, - כל הילוכם המרושל העיד על כך - וזה מצא חן בעיני יעקב מאוד מאוד.

הבחורה, בעלת פעמון-הכסף שבגרונה, כבשה את יעקב בתנועותיה הזריזות והחופשיות, ושמחה עליו כשמוח הצייד לטרפו. תחילה ניגשה אליו בלי כל היסוס, ודרשה ממנו במפגיע, שיגיד לה את שמו ואת מספר שנותיו. אחר-כך סחבה אותו מאיש לאיש והציגתו בפני כל חבריה וחברותיה.

ניכר, כי הייתה ידועה היטב בקרב הפועלים, שתמיד פגשוה בחיוך של רצון, אפילו אם הם עצמם היו עצובים בשעת מעשה. “שושנה הבהירה” - זה היה שמה של צעירה, שם שהתאים לה ביותר, ושניתן לה בשים לב לשערותיה מזהב-בהיר שענדו את ראשה - ידעה את הסוד, כיצד להפיץ אור וששון בדיבורה, בצחוקה ובעצם ישותה. הגם שאי-אפשר היה למנותה בין היפהפיות, בכל זאת היה דבר-מה בגזרתה ובהליכותיה שמשך בקסמו הצפון, ודי היה למסתכל לשים את עינו בה פעם אחת, ולא בנקל השתחרר עוד מבת-צחוקה הנצחית ומצלילי-הכסף שבקולה.

“הביטו נא, חברים”, צעקה שושנה, “כמה מוזר ומגושם הדוב הזה”. הכינוי “דוב” היה מכוון ליעקב, והלז לא ידע, אם עליו לחייך או למחות נגד התפרצותה של השתובבות נשיית זו. דבר אחד היה ברור לו: כי לגמרי נטשטש בפני היצור הזה.

“חכי נא, ואראה לך את כוחי אני. עוד אראך את אשר טמנתי לך” חשב יעקב לעצמו. הוא לא ידע בדיוק מהו הנשק המסוכן שחשב להשתמש בו כדי לכבוש את המלכה הקטנה הזאת, אולם החליט באחת שיכבשנה ויהי-מה.

בינתיים החלו בהכנות לקראת ההרצאה. הרכיבו בימה מכמה ארגזים ריקים המסומרים יחד, ועליה הועמדו שני כסאות ושלחן. נשמע צלצול הקורא את תשומת-לבם של הנוכחים, וכעבור זמן-מה, עמד היו"ר לקבל את פני המרצה. על השולחן העמידו כד-מים וכוס, הכול כשורה וכיאה למוסד המכבד את עצמו. היושב-ראש סקר את הנוכחים במבט-נשר, ואמר:

“חברים! זהו המרצה אשר יודע את אשר עליו לדבר (מחיאות-כף וצחוק). איך שהוא, והוא יודע את המלאכה הזאת יותר ממני (תשואות-חן כלליות וצחוק). אבל אל תחשבו לרגע, כי החבר הזה בא מקליפורניה, בכדי לשעשכם, כשם שאני משעשע אתכם לפעמים. לא! הוא בא לדבר על עניין הנמצא בדרגת-חשיבות ראשונה כלפי הארצישראליים בכלל וכלפינו אנו, הפועלים, בפרט (קריאת-בינים של “נכון מאד” , “שקט”). הוא בא להרחיב את דעתנו בדבר סיכויי היעור בארץ, ומפאת שאין לי רצון לגזול את זמנכם היקר בטחינת-מים ללא הועיל, אבקש את החבר הנכבד להתחיל בהרצאתו רבת העניין”.

כה דבר החבר גברי, היו"ר המזרה אימים, וירד מהבימה לקול צחוקם, שריקותיהם ומחיאותיהם של רבים. כשהשתלט השקט שנית, פתח המרצה ואמר:

“חברים וחברות! היודעים אתם מפני-מה סובלים אנו עדיין מקדחת בארצנו? היודעים אתם, שארצנו זו, הנזכרת בתנ”ך כארץ זבת חלב ודבש, אינה בפועל אלא מדבר-שממה שעל פני שטחו נפוצים פה ושם, אי-אלה נאות בודדים, הנראים ככתמים קטנים לעין הישימון? החשבתם על השינוי האיום שהתחולל בארץ הזאת, שינוי המצדיק במידת-מה את האשמותיהם של המרגלים, אשר טענו כי אין זו אלא ארץ אוכלת יושביה?

היודעים אתם, כי אסרה התורה עלינו באיסור חמור לכרות עץ חי, בשעה שלוכדים עיר ויושביה? היודעים אתם למה חל האיסור הזה? יען כי “עץ” אין פירושו בול-עץ סתם. העץ שהנכם משתמשים בו להסקה איננו העץ החי; זהו אך נבלתו של העץ שחי פעם את חייו, ושאולי היו לו קורות-חיים משלו, קורות-חיים אולי יותר מעניינים מקורות-חייו של כל אחד מאתנו.

כן! העץ הוא גוף חי, כמוני כמוכם. אף בר-רגש הוא ונאמן למולדתו, הואיל וישנם עצים שיגדלו רק באותה הארץ שבה נולדו, ויבולו וימותו מיד לאחר שהעבירום לארץ אחרת. גם בקרבכם ישנם כאלה, שמקורם בארץ הזאת, והם באים הנה ומתאקלמים מיד למרות כל מיני הקדחת, הסבל והייסורים; אבל צריך להודות באמת המרה, כי ישנם בקרבנו אנשים הדומים לעצים זרים שגדלו על אדמה נוכריה, ואלה לא יתאקלמו ולא יאחזו כאן בארצנו".

כה אמר הנואם, ופניו ידיו ומלבושו - עם כל מראיהם הפרולטרי הגמור - גילו למסתכל בם, כי לאו לפועל פשוט שייכותם, ושבעליהם יודע את הסוד של חיים טובים, ושבעצמו טעם אך מעט מהטעם של עבודה קשה. אולם בדרך כלל היה האיש אהוד מאד, והנוכחים ישבו והקשיבו רב קשב לדבריו, שנאמרו בעברית יפה וצחה.

בכל זאת נבוך יעקב. הרבה סבות גרמו למבוכתו זו. ראשית ראה, שהתנהגותו של החבר גברי כלפי שושנה היה בה יותר מהתנהגות גבר סתם. הוא שמע את גברי אומר לשושנה: “יקירתי, חביבתי” ויבן, כי בוודאי זוג ארוש המה. הזוג ישב לא רחוק מאחורי יעקב, ומבלי משים היה מפנה את ראשו אליהם מדי פעם בפעם. לבו דפק בחוזקה, והוא הביט בפני הנואם, אך גם משם לא ספג נחמה. אמרותיו השנונות של הנואם המריצו את יעקב לחשוב אם באמת עץ מקורי הוא או לאו, ואם יצליח להיאחז בארץ הזאת.

ההרצאה הלכה והגיעה לקצה. הנואם, אחרי דברו כשעה וחצי, ולאחר ששתה את כד-המים כולו הוציא את המסקנה ההגיונית, כי הפתרון היחידי לשאלת בנינה המהיר של ארץ-ישראל - הוא לנטוע, לנטוע ולנטוע, יומם ולילה, בלי הרף, לנטוע את כל השתילים שאפשר להכניסם מחוץ-לארץ, מלבד אלה הגדלים במשתלות המקומיות.

הכול שמחו לפתרון הזה, והנואם עצמו ירד מעל הבמה, ועל פניו היה כי ניכר, כי סובר האיש, שאמנם רק הוא גילה סוף-סוף את התרופה היחידה לכל צרות הארץ. הוא שפשף את ידיו וחייך בהסברה לכל אחד ואחד, כיאה לקולומבוס אמיתי.

יעקב רחש אהדה לנואם והסכים לדבריו, אלא שהרהר אחרי התוצאה המעשית, וחשב כי רבה הדרך בין ההלכה והמעשה, בין הרצון הטוב ובין האפשרות להגשמתו בפועל. מובן, שמאוד יתכן, כי מחשבותיו הפסימיסטיות נבעו מהכיוון, שם נשקף הראש המוזהב של שושנה הבהירה; אבל בזאת לא רצה יעקב להודות בשום פנים, כי גאותו מנעה בעדו. הוא ידע נכונה, כי אין לו כל רשות מוסרית להיות נפגם במשהו מהתנהגותו של חבר גברי כלפי שושנה, ולמרות זה הרגיש, כי מתהווה בלבו דבר-מה שצבט והדאיב, ונדמה לו כאוד-אש עשן, העלול להתלקח בכל רגע.

הוא ניסה להשפיע על עצמו ויאמר בלבו, כי כל אנשי המועדון הזה אינם מעניינים אותו, וכי לא איכפת לו, אם נמצאים ביניהם זוגות מאושרים או לאו. לסוף נדמה לו, כי אכן כך הוא הדבר, ויוסף ללכת הביתה בצעדים מהירים, בו בזמן ששאר הפועלים נשארו במועדון, בכדי ליהנות ממנתם הרגילה ברקוד ה“הורה”.

אהלו של זלמן היה עתה מסודר יותר ומותאם לצרכיהם של שני אנשים. בפינתו האחת עמדה לה מטה חדשה, שנקנתה בשביל יעקב. בדרך כלל הוכנסו שינויים רבים בתוך האהל ומחוצה לו, אמנם שינויים קלי ערך, אבל הם הפכו אותו לפינה צרה ואינטימית.

המנורה הוארה ונכבתה. מהרה השתלט השקט בתוך האהל, ונחרתו החזקה של זלמן נבלעה באפלה הסמיכה, שהיה לה אופי עקשני ומעיק.יעקב ישן וראה את השמש עולה במזרח וחשב, כי הגיע הזמן להתעורר. ברצותו לעשות זאת,ראה שאין אלה פני שמש כי אם פניה של שושנה, שזרחו במלוא הדרם ושפעו אורה חזקה, עד שהוכרח לכסות את פניו בשמיכה. לאחרונה נוכח, כי אין מפלט מקרני-אור אלו ויתעורר. זלמן כבר היה לבוש, ובראותו את יעקב נעור, אמר לו רכות:

“קום,קום, נמנמן. גמור מהר את פת השחרית שלך, כי כבר הגיעה שעת העבודה”.

יעקב קפץ ממיטתו וחש את עצמו טרי כמלפפון ירוק. הוא גמר את הכנותיו בזמן קצר מאוד, ובבואם למגרש הטכניון מצאו רק שני בעלי-מלאכה, שהשחיזו ותקנו אי-אלה מכשירים. בראותם את הבאים קדמו את פניהם בצעקת גיל:

“בוקר טוב, חבר זלמן! האם הבאת אתך נושא-אבנים חדש?”

בדברים הללו היה צפון רמז דק בנוגע לסוג העבודה שעל יעקב למלא, אבל כל זה לא פגע בו במשהו. יעקב עבד, במשך כל היום, כשהוא לבוש בגדי פועל, בשקידה ומרץ, וזכה לאהדתם של כל חבר הפועלים. הוא הסיע אבנים וסיד, ועל פניו הבעה כאילו נשא אבני-חן יקרות-ערך, ואם גם עלה כאב בגבו, ולבו דפק כהלמות פטיש, בכל זאת לא נכנע, ויחליט למשוך בעול עד גמירא. לסוף נגמרה העבודה, הפועלים הלכו הביתה, כשהם שרים שירים מעודדים.

יעקב הלך הביתה בהכרת ניצחון, והרים את קולו בשיר גם הוא. נראה, שידע את מלאכת הזמרה. היה לו קול טנור חזק שהפתיע את כל השומעים. הוא שר בלבביות מיוחדת. שמחתו גדלה, בשעה שראה את שושנה, ששבה גם-כן מהעבודה ממקום אחר, ועתה היא עמדה והקשיבה לשירתו; כשהיא זזה ממקומה ונדמה היה שהיא מתכוננת לגשת אליו לשם שיחה, הפנה את ראשו ועשה את עצמו כאילו לא השגיח בה כלל, ויוסף ללכת בדרכו. הוא הספיק לראות, שפניה נשתנו והחליפו צבעם, ודבר זה גרם לו עונג מיוחד.

הוא שר: “האח נעים!” וההרים ענו לו בהד ממושך: “נעים”. “האח נעים!” קרא שנית, ובהיזכרו בחלומו המשונה שחלם בלילה שעבר, פרץ בצחוק אדיר: “חה-חה-חה!”, והשמש השוקעת שלחה בפרידתה אלומה שלמה של קרני-אור, שגם-כן נתגלגלה לה לתוך הים ב-“חה-חה-חה!” אדום ויוקד…

פרק 5: יעודה שמירה

היה ליל-חורף ארצישראלי, שמזמן לזמן ננער במלוא חשכו הערפילי על-ידי סופות-גשם וגלי רוח סוערים, אשר הטילו אימים על אדם ובהמה והכריחום להסגר בתוך כתלי בית ודיר. הדבר היה באמצע חדש כסליו, ואף על-פי שהירח היה במלואו, שלטה, בכל-זאת,אפלת-צלמות, והעננים פרשו את רשתם על פני כל האופק.

לפרקים הוארה הסביבה בברק מסנוור ותיכף לאחריו נשמע ה“טרא-טרא-טא-טא-טא” הארוך של הרעם. מהים הגיעה נהימתם הזועפת של המשברים, שתקפו והסתערו על החוף בנחשוליהם, ובהנפץ חלוציהם למול סלעי-החוף, השמיעו הללו נחרת קללה איומה והזעיקו את חבריהם ממעמקים וידלגו שנית לקראת האבדון.

באותו זמן נראו שתי דמויות, עטופות בלבוש בדואי, עוברות להן לאטן בצעדים חרישיים לאורך הרחוב השמם.

“הבטוח אתה, שמואליק, שהבחור יוכשר לעבודתנו?”, שאל אחד ההולכים, ובקולו החדור רוח פסימית אפשר היה להכיר את האדמוני בעל הפנים המכותמים, שגינה את ארץ-ישראל במלים חריפות במשך שהותו בספינת “המהיר”. ההלך השני, שזכרו היה קשור בהלצות ובתחבולות- בדיחה מוזרות, ושידע לחקות את תנועותיהם וקולותיהם של כל בעלי-החי כמעט, הספיק בכל-זאת להתפרסם, במשך זמן קצר לאחר עזבו את החבריא העליזה שבספינת “המהיר”, כשומר חרוץ ולוחם אמיץ. הוא נתחבב על חבריו, והם שינו את שמו מ“שמואל” ל“שמואליק”.

“לא רק שאני בטוח, אלא אוכל גם לערוב בעד יעקב כמו בעדי אני. שמתי את לבי לבחור ולהליכותיו ונוכחתי, ששייך הוא לסוג הצעירים השקטים והתמימים, שלבם לב-אבן בפני סכנה אמיתית, ואמיצותם כאמיצותה של חיה טורפת ואכזרית. אמנם מודה אני כי בדרך כלל מסוכן הטיפוס הזה עד מאד, מפני ששלוותו החיצונית מרמה את הבריות, אבל הן תודה, כי הסוג הזה הוא הוא הרצוי לנו ביותר בעבודתנו”.

“ואני יש לי ספקות בנידון זה”, ענה בעל המרה-שחורה, - ומאד רציתי להיוועץ עם החבר גברי לפני שאנו הולכים לעשות את הצעד האחרון שאין אחריו ולא כלום. מסרו לי שהבחור עבד קודם בעבודת-בנין פשוטה במגרש הטכניון, זאת אומרת, שהיה תחת השגחתם התכופה של זלמן וגברי; מובן, שאין אנו רשאים לסמוך על זלמן, כי במקרה זה אין עדותו מהימנת, ולכן לא נשאר לנו אלא לשאול את מישהו אחר, אשר יוכל לחוות לנו דעה נכונה ובלתי משוחדת".

-“שמע-נא, כרמי”, אמר שמואליק, “איני רגיל ולא הייתי רוצה לדבר לשון-הרע על מי שהוא מהחברים, אולם הנני מכיר את גברי היטב. יחד למדנו בחדר, ואני אומר לך, שגברי, עם כל פניו המפחידים, אינו אלא פחדן ומוג-לב, בשעה שהדברים מגיעים לידי “חתיכת-עבודה” אמיתית. אמנם הוא יודע את מלאכת הדבור והעגבים כראוי, אבל זה לא מפתה אותי כלל לשאול בעצתו בענייני השמירה וכדומה”.

  • “אם-כן, הבה נלך ונחפש את דירתו הנוכחית של זלמן, כי אמרו לי שהוא עזב את האהל עוד לפני הגשמים. נראה שחרד לבריאותו של הבחור”.

שני המשוחחים הוסיפו ללכת כמתגנבים בכיוון לאחד הפרברים של חיפה. הם יצאו את העיר והתנהלו עתה לאורך מסלול פתוח, ששימש מעבר ארעי. משני עבריו נראו, פה ושם, אי-אלה בתים מורחקים זה מזה, ועצם המסלול נסתיים לפתע בלוע רחב, אשר הראה מדרון-הר שומם, המשתרע לו במורדותיו ועליותיו הזרויים אבנים והמשרים רוח עצבות.

היה קרוב לחצות הלילה. בעלייתו של אחד הבתים, שעמד על סף הלוע, נצנץ אור חלש מבעד לתריסים המוגפים. בתוך החדר היה נוח וחמים. בתאוות-מולך זלל לו הקמין את עציו הבוערים; האודים השמיעו קול נפץ וכאילו ששו לעלות על המוקד בבטן אלילם העריץ…

זלמן התהלך הלוך ושוב, והביט תכופות על שעונו בהבעת-דאגה בולטת על פניו; יעקב שכב פרקדן, כשהוא לבוש במלואו, וקרא מכתב. שניהם הטו אוזן קשבת לרוח המייללת, וניכר היה, שחכו לאורחים.

“הם כבר היו צריכים להיות כאן” אמר זלמן באי-סבלנות.

  • “עוד מעט ואגמור לקרוא את מכתבי ואצא החוצה לחפשם. יתכן שתעו בדרך, ואינם יכולים למצוא את חדרנו בלילה הסוער הזה. הגד נא, זלמן, הן בוודאי שלחת להם תאור מלא של סביבתנו?”.

  • “אל תדאג להם. הם ימצאו אותך אפילו על הירח, אם יש להם צורך בכך. אבל אמור נא לי, ממי המכתב הזה שאתה קורא וקורא אותו בלי הרף? בדרך כלל לא איכפת לי, ובלבד שלא יהיה זה דן בעסקי עגבים”.

  • “אם כך, הריני מצטער מאוד לאכזב אותך. המכתב הזה הוא דווקא מבחורה ואפילו מבחורה יפה”.

“מובן שרשאי אתה לא להגיד לי את שם הכותב, אבל חושד אני, שיש לו קשר עם שושנה. אני מכיר את כתב-ידה ובמקרה ראיתי את הכתובת שעל המעטפה. מובן, שאין כל סכנה בכך אם אתה מקבל מכתבים מצעירות יפות, אבל רציתי להעיר את תשומת-לבך, שהבחורה הזאת היא ארוסתו של החבר גברי, שגר אתנו בשכנות, ואתה יודע, שאין העניין בסדר ויכול לגרום לאי-נעימות. מאוד לא רציתי שתסתבך בריב-אהבה תיכף אחרי בואך ארצה”.

פני יעקב היו זועפים במשך כל השיחה הזאת. הוא שתק זמן-מה, ואח"כ אמר בתוקף:

  • “טוב אחי; מסכים אני, שאין הדבר נעים ביותר, אבל מה שנוגע אלי הרי לא איכפת לי, אם שושנה ארוסה לחבר גברי או אל המיקדו היפני, משום שאין לי עתה כל נטייה להסתבך בקשרי נישואין או באיזה קשרים שהם, העלולים להטותני ממטרתי הנוכחית”.

  • “ומה מטרתך עכשיו?”

  • “מטרתי ושאיפתי בארץ הזאת, היא לעבוד, לשמור וללמוד את תנאי המקום, עד שיעלה בידי להתיישב באיזו פנה בגליל או ביהודה”.

  • “אם כך הוא”, אמר זלמן ברגש הקלה, “תוכל לגמור את קריאת מכתבך, ותצא לראות את הבחורים. באמת, פקעה סבלנותי לגמרי. הייתי יוצא בעצמי, אלא שעלי לגמור עוד איזו עבודה לפני בואם”.

הוא ישב, הוציא חתיכות-פלדה אחדות מתוך קערה מלאה בנזין. התחיל לשפשפן ולנקותן בשקידה רבה. נראה, שאהב את העבודה הזאת, כי בשעת מעשה רחפה לה בת-צחוק חנונה על פניו. החתיכות היו פרקים של אקדח “מאוזר”, בו בזמן שנשק אחר הדומה לו בכל כבר נח לו, נקי ומסודר, על גבי השולחן, כשהוא מכוסה במפית, ולא נראה ממנו אלא קנה-לועו, שהציץ על הנוכחים בשאלה מאיימת…

בינתיים, קרא יעקב את מכתבו הסודי, וחזר וקראו בפעם העשירית. שושנה כתבה ברוסית צחה ונמלצת:

"חבר יקר. הנני כותבת לך, כי יודעת אני שלעולם לא יהיה לי האומץ לדבר עמך בנוגע לעניין, שהפך להיות בשבילי מסובך ומדאיב. פעמים רבות אמרתי לנפשי, שנתינת הבטחה בלבד דומה בכל לטבעת קידושין, ושבן -אדם ישר חייב לקיים את הבטחותיו. עובדה היא, כי נתתי את דברתי לגברי, אבל עוד זמן רב לפני בואך ארצה התחרטתי על המקרה הזה, משום שנוכחתי, כי למרות שהאיש הוא יפה, דברן טוב, ועושה רושם, בכל זאת ראיתי בו דבר-מה הסמוא מעין הרואה, דבר-מה שדוחה אותי ממנו, שאיני מסוגלה להביע במלים ואשר מקנן בלבי למרות רצוני, כי אעיד עלי את האלוהים שבשמים, שמאוד מאוד רציתי לעקור רגש זה מלבי, והייתי מאושרה מאוד, אילו יכולתי לשנות את רגשותיי ביחס לגברי. אפילו כרגע הנני משתדלת לשכנע את עצמי, כי גברי הנו סמל הטוב והשלמות, אולם הרגש הפנימי שבי מטפח על פני ואומר לי, כי משקרת אנכי ומרמה את עצמי, ושבאמת לקוי האיש במידת-מה.

“אולם מה נוגע לי כל עסק-ביש זה?”, בוודאי תשאל בצדק. יעקב היקר! אל תחשוב אף לרגע, כי אני כותבת לך, משום שאני מתכנת איזו תכנית כלפיך, או משום שאני חושבת שישנה אפשרות כל שהיא, כי בזמן-מן-הזמנים יעלה בידי לקבוע את ציר גורלי בחיים משותפים אתך. רבות שמעתי עליך, עד כי ניטל ממני כל חשק לקנן בקרבי תקוות-מפח איזו שהיא. זכורתני כי בכמה הזדמנויות השמעת את דבריך - ואין אני יכולה להשתחרר מהרושם שעיקר כוונתך הופנתה אלי - כי אינך נוטה להחשיב את המקובל כטוב בחיי נישואין; אף אמרת כי היית בוחר להישאר רווק כל ימי חייך מאשר להינשא ליצור פרפרי שאהבתו רגעית ואשר בכל זאת דבק בך, אך משום שאין לו מקום אחר להסתתר בו מסופת החיים המאיימת להכחידו.

ואמנם דבריך אלה נחרתו בזיכרוני היטב. אהה, אלוהים, מה נכונים הם! ועם כל המרירות הצפונה בהם עלי להודות כי צדקת הפעם, בייחוד במה שנוגע למצבי אני.

אולם אחרי הכול, מי אני ומה אתה לי? ולמה עליך לדעת את כל אלה וליטול חלק בצרות נפשי? יעקב יקירי! מנחשת אני את שאלותיך ומקדימה לשאול, אך נדמה לי כי רשאית אני לבקש את עצתך. ידעתי כי דופק בסגורך לב צעיר וישר ודבר זה בלבד דיו לעודדני ולטעת בי את התקווה כי בוודאי תמצא בשבילי דברת-נחמה אחת לפחות. הן שנינו צעירים אנחנו וקל לנו למצוא שפה משותפת. יעקב! לעולם לא אשכח מה שנמלט מפיך פעם - ואולי שלא ברצונך - כי אילו פגשתני לפני שגברי נלווה עלי, היית בוודאי מתאהב בי. אמנם נזהרת דייך שלא להוציא מלה מיותרת, אך אין להונות לב אישה. מובטחני שלא אטעה באמרי כי אוהב הנך בפועל… יתר על כן - הלוואי ויכולתי גם אני להגיד ככה, אלא שחסר לי האומץ הדרוש… מה אכזרים החיים, ללא דעת רחמים וללא מוצא, והן אני לא יותר מצעירה דלה רפויה ונעדרת חסות. אך הגד נא לי, רעי יקירי, אח יקר, אלף פעם יקר, מה עלי לעשות? האמן לי, יעקב, מעולם לא בכיתי, תמיד הייתי עליזה ורק עכשיו חשה אני כי מיותרת אני לגמרי בעולמנו זה אין ברצוני לגרום ייסורים גם לאחד, והלוואי ונטרדתי מן העולם מבלי שירגישו במציאותי…

היודע אתה,יעקב, מה שקרה אתי? הלכתי לספר לגזוז את שערי עד הקצה, אולם גברי מנעני בכוח… איך שהוא, החלטתי לכער את עצמי, נמאסו עלי פני היפים. - בחלתי בהם; וכי למה ובשביל מי צריכה אני להתייפות ולהתקשט? וכי בשביל אהובי הנעלם המסתתר לו בעל-כורחו מאחורי מגן-הזרות וההתנכרות אך בכדי שלא להכאיבני?…או אולי בשביל זה השומר את צעדי ומחפה עלי בצילו עד כדי מחנק?…אהה, אלי, אלי! הן כל-כך צעירה אני, עולת-ימים, כמעט ילדונת, וסבלי גדול שבעתיים. הבט, כמעט הרטבתי את הנייר בדמעות וזה באמת לא יפה.

יעקב יקירי, אל נא תכעס על שושנה הפתיה. בוודאי לא התכוונתי לצערך. סלח נא לי כי פרצתי לתוך חייך השקטים והסאנתי את נפשך הישרה והשלווה. בקשתי ממך שתקרא את מכתבי ותקרעהו לגזרים קטנטנים, תפזרם לכל הרוחות, ותשכח את הכול. טיפשה אני באמת, וכי למה לך לסבול ייסוריי אחרים? יעקב! יודעת אני כי עתיד נשגב צפון לך, אמיץ לב אתה ועודך צעיר. אנא, שכח אותי לעד. צעד לך את דרכך קדימה בלי הרף ובלי כל היסוס… ואחרי שנים רבות, באם יזדמן לנו להיפגש שנית, אשמח לדעת שהנך מאושר ושיש לך בית טוב וחברה טובה ממני בהרבה… רואה אני כי דמעותיי מפריעות את כתיבתי, אך האמן לי, כי בוכה אני מתוך אושר… ואמנם מאושרת אני… מאושרת מאוד מאוד…

שלום רב, חבר! שמעתי שהנך עוזב את חיפה בקרוב. מאחלת אני לך הצלחה גמורה בכל אשר תפנה, ובאם תרשני הפעם, אחתום - שלך שושנה".

דפיקה חזקה נשמעה בדלת מבחוץ, וקול מצווה פקד: “פתחו מהרה!”

הימים היו אז ימי - בהלה והישוב העברי היה שרוי במתיחות. דבר התנפלותם של הערבים על הקבוץ החדש במרחביה והגנתם האמיצה של המתיישבים, שנסתיימה בתבוסה שלמה של התוקפים הסעיר את הרוחות בכל רחבי הארץ, וידי השומרים העברים היו מלאות…

בתנועת-חפזון תפסו השניים את נשקם ומהרו לדלת.

“הלא תפתחו לנו, סרחנים שכמותכם!” השמיעו המתדפקים באי-סבלנות והדלת נפתחה. האורחים הביאו איתם נהר שלם. פלגי מים ירדו מעל גלימותיהם הבדואיות והחדר נתמלא דשן חורפי ורענן.

האח הייתה מבוערת והאורחים שמו את בגדיהם לייבש לעין התנור היוקד לו בזעם אדום חרישי…

יעקב הסתכל רגע בפני הבאים, הכיר את שמואל ואת כרמי, ולפתע פרץ בצחוק.

"מה לך, תינוק? שאל זלמן בכעס, אך יעקב הוסיף לצחוק.

“שתוק, חמור שכמותך!”, גער עליו זלמן. הוא ראה שפני יעקב היו רטובות מדמעות ומצחוק. עתה חרה לו מאוד על שהמועמד לשמירה נוהג מעשי קונדס בפני הגדולים, והוא הפיג את כעסו שלא באופן עדין ביותר…

“הנח לו לילד”, סינן שמואל מבינות לעשן הסיגריה התקועה בפיו - “בוודאי נזכר הלה במעשה שקרה ביני ובין כרמי בנסיעתנו באוניה יחדיו”.

“ומי הרביץ למי?” שאל זלמן כמנחש.

“הייתי מרביץ בו, אלא שהשד יודע אותו, הוא זריז כמו חתול”, ענה כרמי במרירות ניכרת.

“וכי מה עשה לך?”, שאל זלמן שנית.

“לא כלום, סתם ככה, השתעשענו במקצת”, ענה שמואל באנחה מעושה. “למדתיו פרק במנגינת חתולים”, ותוך כדי דבור פתח בדו-שיח בין שני חתולים יריבים, מה שהגדיל את צחוקם של הנוכחים. אף זלמן הרציני לא עצר בו וזקנו השחור התנועע מצחוק, ובהפילו צל משונה על רקע הקיר ייחד לזלמן דמות שדית קסומה מהלכת אימים.

בינתיים הוכנה ארוחה, וכטוב לב המסובים ביין פנה כרמי ליעקב חגיגית: “שמע נא, פעוטי, איתנו בבוקר השכם תלך למלחמיה. אך זה מקום מזופת, מלא סכנות. כמה מחברינו כבר נפלו שם חלל, אך גם אנחנו הראינו לצד השני את נחת זרוענו. שמעתי אומרים עליך כי יורה מומחה הנך, ואני משער לי שבוודאי יודע אתה את ההבדל בין מקל ורובה; אולם עליך לדעת שההשתמשות בכלי-יריה איננה נחשבת בעינינו לגבורה. אדרבא, כל מוג-לב ממהר להשתמש באקדוחו מתוך פחד, ורבות סבלנו מ”מתחילים" כאלה. זכור תזכור כי בשורותינו שוררת משמעת-ברזל ואוי לו לאיש העובר את פי הפקודה. כמו-כן עליך לדעת שכבוד רב אנו מנחילים לך בקבלנו אותך לתוך שורותינו, הגם שאתה צעיר וחסר-נסיון. אמרו לנו שכבר למדת לדבר ערבית ושגם עלול הנך להסתגל לתנאי הארץ ולהליכותיה. פרט זה חשוב בעינינו מאוד והוא אשר עומד לזכותך כיום. עלינו לדעת את מזמות אויבינו ועליך מוטלת החובה לסייע לנו בזה. הבנת?"

“כן”, ענה יעקב.

“ועתה”, המשיך כרמי, “הבה נשביעך. הנשבע אתה למסור את נפשך ואת כל אשר לך בעד הסתדרותנו?”

“כן”, ענה יעקב.

“הנשבע אתה, שבשום אופן לא תגלה את סודותינו, סודות השומר, ושתהיה נאמן לתפקידך בכל עת ועידן?”

“כן, אני נשבע”, ענה יעקב.

“שים ידך על ספר קדוש זה, זה ספר התנ”ך, ואמור אחרי מלה במלה“, פקד כרמי - “בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום!” - המבין אתה לכוונת הדברים”?

  • “מבין אנכי” - ענה יעקב בתוקף.

פני המסובים היו חיוורים, וידי זלמן רעדו בעצבנות.

“אם כן, מלאו כוסותיכם”, פקד כרמי, והכול צייתו לו באין אומר.

“ועתה, נשתה לחיים”, המשיך כרמי. לחיים יענקילי, הלוואי ותצליח ושלא יאונה לך שום רע במשך כל ימי חייך, לחיי החבר השומר יעקב, הידד!"

“הידד!”, ענו המסובים והוריקו את כוסותיהם בגמיעה אחת. לאחר זה קמו, נשקו זה לזה, לאות כריתת הברית, ושכבו לישון. כל אחד השתטח בבגדיו, ונשקו למראשותיו. יעקב כבר החל להירדם והנה נדמה לו ששמע מעין גניחה חרישית מצד זלמן.

"מה לך, זלמן? - שאל.

“לא כלום”, ענה הנשאל בקול רועד, “אני חש בשיני במקצת”.

“המ”… העיר יעקב בספק ניכר, ונרדם.

פרק 6: על משמר הליל

הבוקר אור והשלושה יצאו לדרכם בעגלה רתומה לשתי פרדות חסונות. היה יום חמים. והשמש שלחה את קרניה כאילו ביקשה לפייס את היקום בעד השתוללותו הסופתית של הלילה החולף. הפרדות משכו בצהלה והנוסעים הגיעו למלחמיה מבעוד יום.

“ועתה, יעקב, לך לישון”. פקד כרמי, כי עליך להיות ער ורענן במשך כל הלילה".

יעקב ציית והשתטח לו על המזרון, אך מכתבה של שושנה הניד תנומה מעפעפיו, “מוטב שלא אחשוב כלל ברגע זה, כי לא עת דודים לי כיום. צריך לישון ויהי מה”, הרהר יעקב וסגר את ריסי עיניו בהתאמצות עליונה; אך המכתב פעל את פעולתו הוא וחדר גם מבעד לעיניים הסגורות.

“אם כך, הבה נחשוב על המכתב”, החליט יעקב - אי אי, לא טוב המעשה, בייחוד רע שבעתיים הדבר שכבודו של חבר גדול ממני בשנים ניתן למבחן, ומי אני כי אצערנו ואמעט את דמותו המוסרית? ומאידך גיסא, המותר לי לשקוט ולהפקיר את הילדה החביבה? ומי הוא גברי כי ארחמנו? בכלל, לוטה כל העניין בערפל… ועלי לישון. כן, מה אמרתי? לוטה בערפל? כך… לוטה יסודו בלוט… אף זה לא נמנה עם הצדיקים ולא בכדי כינוהו בשם לוט. מאוד יתכן שהרג את אשתו וסיפר לשכניו מעשה בנציב מלח… כן, הגיע הזמן להסיר את הלוט מעניין ביש זה. ומה יהיה אם גברי יהרוג את שושנה? אז, אז… יצאו מזה עמון ומואב…" כך נסתיימו הרהוריו של יעקב והוא נרדם.

השמש כבר החלה לנטות לפאת מערב ויעקב התעורר. כרמי ושמואליק חיכו לו במנוחה. הם ישבו על הרצפה כשרגליהם מקופלות תחתיהם ועישנו בשקט ובהתמדה.

“מה שלומך, ילד?” שאל כרמי בנעימה אבהית.

“טוב ומצוין” ענה יעקב בחדווה. השינה הטרייתו ונסכה בו חשקת-חיים עזה, והוא השתוקק לקום ולפעול מיד, לרוץ ולהשתובב, ובכלל לעשות דבר-מה נמרץ ומפתיע כאחד. ואילו לא התבייש היה פותח את קולו בשיר.

“שמעו, חבריא, בואו לבקר בסביבה”, הציע יעקב בהיסוס קל, כי חשש משום-מה פן תראה הצעתו זו כמגוחכת.

“אך זה רעיון נפלא”, ענו השניים, וקפצו על רגליהם.

סוסתו של כרמי חכתה לרוכבה, והשלושה יצאו מחוץ למושבה. פתאום קמץ כרמי את ידיו למו עיניו, ובראותו דבר-מה בקצה האופק דהר כחץ מקשת ותיכף נעלם מעין הרואים.

“מה הוא ראה?” שאל יעקב.

“לא כלום”, ענה שמואליק, “הוא סתם רצה להראות לך עד כמה הוא מיטיב לרכוב. אל תדאג, הוא ישוב כרגע. ועתה אשתמש בהזדמנות ואגיד לך דבר-מה חשוב מאוד. שמע, יעקב! הרואה אתה את הקיר הזה? זהו המקום ששומרינו מסובבים אותו בלילה, הוא מקיף את אורוות הסוסים והפרדות והגנבים נוהגים להתפרץ דרך מחתרת שהם עושים מתחת לקיר. על-פי רוב הם גם יורים בבחורים שלנו, וכבר נפלו אי-אלה קורבנות מתוכנו. מה דעתך, יעקב, בדבר הקיר? הן הספקת לראות מעט את הסביבה, ומה אתה חושב לעשות? אתה מבין, מאוד מאוד לא הייתי רוצה שתיהרג. מובטחני שהגנבים בחרו להם באיזה מארב לא רחוק מכאן, ומשם יורים הם להנאתם על בחורינו, הנמצאים ללא כל הגנה. השתדלנו לגלות את המארב ואת המתחבאים בו, אבל עד עכשיו עלו כל מאמצינו בתוהו. אנו מוכרחים לקחת בשבי לפחות את אחד מהם, אם באמת רוצים אנו להגן על כבודנו, ולא להפך ליצורים עלובים בעיני כל שכנינו הבדואים. אתמול בקרתי באוהל אחד ה”שייכים" הגדולים שלהם. הוא קבלני בסבר פנים יפות וברעש גדול, ואפילו שחט כבש לכבודי. אולם במשך הסעודה אמר לי בהלצה, שהוא חושב כי אנשיו מסוגלים לגנוב גם את נשינו מתוך מטותינו. מובן, שאני גם כן עניתי לו בהלצה. אמרתי לו כי יש לי אישה צעירה, ושהלילה אני עוזב אותה לנפשה, ואין מי שישמור עליה אלא בני הקטן, ואם יש לו אנשים בני-חיל שלא יפחדו לעמוד נגד התינוק, הם יכולים לבוא הלילה ולקחת את האישה.

ככה התלוצצנו והחלפנו חידודים ודברי חנופה למכביר, וכל המסובים נהנו הנאה רבה וצחקו מתוך טוב-לב. אתה, בוודאי, מבין כי אנו חושדים בבדואים האלה, שהם הם אותם הגנבים הבאים בלילות לשדוד ולרצוח.

טוב, יעקב, שמעת דיך. אמור נא לי, מה אתה חושב לעשות? מהי התוכנית שלך? אתה מבין, שמאוד מאוד לא רציתי לראותך אפילו פצוע, אבל באותו זמן עליך להשתדל, בכל-זאת, ולהימנע מהריגתו של איזה גנב שהוא. דע לך שפגר כזה עלול לעלות לנו במחיר של שלושים עד ארבעים אלף פרנק “בקשיש”, וזה לא לפי כוחותינו מבד זה, אנו משתדלים שלא לגרום לשפיכת דמים ככל האפשר, ולחיות בשלום עם שכנינו. אם כן, מה אתה חושב לעשות?

אני חושב שכדאי לאכול ארוחת ערב" ענה יעקב בעקיפין.

שמואליק הבין שאין בדעתו של יעקב לגלות את תוכניתו, ובידעו את טבעו העקשני של בן-שיחו, הרפה ממנו, והשניים פנו לקראת המושבה.

הם הגיעו למטרתם עם שקיעת החמה,וליעקב ניתנה ארוחת ערב באחד הבתים הבודדים בקצה המושבה. צעירים אחדים מאנשי המקום נגשו לבית ורצו להכיר את יעקב, אבל כרמי גרש אותם בזעף.

בכל זאת הספיק עוד יעקב לשמוע קטע משיחתו של כרמי עם הבחורים האלה: " שמעו-נא, בחורי-משי שכמותכם! החושבים אתם כי באנו לסדר לכם תיאטרון? הלאה מפה! שמא אעשה לכם איזה עוול גדול, בחיי! "

כתום הסעודה, שאל יעקב:

“יש לכם שק-תבן? אם כן, תשימו אותו על יד הקיר, מעברו הפונה לקראת ההר”.

“באמת, בן-השטן הנך, עכשיו אני מתחיל להבין את תוכניתך”, אמר שמואליק בחדווה גלויה.

“אולי אתה בן-שטן, אבל אבי יהודי כשר, המתפלל שלש פעמים ביום”, אמר יעקב.

המסובים צחקו בהנאה, וכרמי ניגש ונשק על מצחו של יעקב.

“חי זנב סוסתי האצילה” אמר בהתפעלות, “שהילד הזה הנו בחור כארזים ואיננו מתבלבל כלל”.

“לכו לעזאזל ואל תגזימו”, אמר יעקב ברצינות, “מתי עלי לצאת לשמירה?”

-“בעוד זמן מה”.

  • “אם כך, מה הלבוש הנמצא ברשותכם?”.

שמואליק הביט עליו בהשתוממות.

“מה זאת אומרת לבוש? המלבושים הערביים הרגילים, וחסל”.

  • “אין אלה טובים בשבילי כלל: מוטב שאצא לשמירה במלבושים שהסכנתי בהם”

יעקב הוציא ממזוודתו את מכנסי-השבת השחורים, ולבש אותם בחגיגיות מיוחדת אילו, כמתכונן ללכת לבית –הכנסת. אחר כך לבש את החזיה, חולצת-צמר חמה, ועל כל אלה את אדרתו החורפית הקצרה והשחורה.

בינתיים יצא כרמי מהחדר ושמואליק נשאר יושב ומסתכל. הוא לא גרע עין מיעקב והכנותיו. האחרון חבש כובע קווקזי לראשו, ומראהו היה עתה כמראה איש אירופאי שהתחפש כג’נדרם טורקי.

“הראה לי את הנשק”, אמר יעקב, ולאחר התייעצות רבה בחר באקדח-תוף קטן בעל ששה כדורים, פגיון טורקי, שופר קטן ומקל עבה המכונה “דבזה” בערבית, והמסומר בראשו בנעצי-ברזל חדים.

“החושב אתה להשתמש במוט הזה?”, שאל שמואליק כמפקפק.

“בוודאי”, ענה יעקב בעקשנות.

הוא חגר את עצמו בחבל ארוך ואמר:

“עתה שמע-נא, שמואליק. למען-השם אל תבוא לבקר אותי מדי פעם בפעם. אני מבטיח לכם שלא תמצאוני, ובדרך כלל לא הייתי רוצה שתפריעו לי. טוב תעשה, אם תמסור זאת לכרמי ולשאר החבריא. אל תבואו אלי אלא לאחר שתשמעו את קול חצוצרתי. אל תדאג, שמואליק, הכול יהיה בסדר גמור. לך לישון! ואשר לשכנינו הרי הכינותי להם בקשיש הגון. לילה טוב לכולכם!”

“לילה טוב”, ענה שמואליק ונאנח.

יעקב יצא, ורגע עמד בחשכה מבלי נוע והסתכל סביבו. לאחר שהתבהר לו סבב על עקבותיו, ובמקום ללכת ישר אל הקיר הגורלי, פנה לצד רחוב המושבה, עבר אותו בצעדים מהירים, ויצא אל השדה הפתוח. משם סבב את המושבה במעגל וחזר כמאתיים צעד מהקיר. הוא הסתכל סביבו, שכב על בטנו, הטה את אוזניו והקשיב, בידו הימנית אחז את ה“דבזה” וידו השנייה לחצה את ידית הפגיון.

כל תנועותיו נעשו נפתוליות ונחשיות, והוא נדמה עתה יותר לאיזו חיה מסוכנת מאשר לבן-אדם.הוא זחל על גחונו בכיוון הנגדי של הקיר, לקראת ההר. לפרקים שכב בלי נוע והקשיב, אחר כך הוסיף לזחול הלאה.

“א-אוי-אוי-אוי”, נשמעה יללת התנים.

“הו-הו-או-או”, ענתה הרוח במנגינת-לוואי ארוכה, שבישרה סופת-גשם קרובה.

יעקב שכב והסתכל בשמי ארץ-ישראל, וחשב בלבו, שאין כמוהו ליופי. שם השתרע לו “הדוב הגדול” בהבעה רשלנית של “מה איכפת לי”… מצד שני זרח לו ה“אוריון” בשביל-החלב, כשהוא מציץ על יעקב באיום. צורתו הזכירה ליעקב את השוט, בו הלקה אותו הרבי שלי בעודו ילד קטן. הדמיון היה כה ממשי, עד שיעקב לא התאפק וחייך לעצמו, ואפילו “צדק” – הכוכב הזקן – ענה לו בחיוך סב ונוצץ…

באותו זמן נלחם הירח מלחמה עזה עם העננים שהקיפוהו והסתערו עליו קבוצות קבוצות, כשהם לובשים צורה ופושטים צורה. הנה דמותו של דינוזאור ענק, והנה צורתה של אוניית-מלחמה מודרנית על תרניה ותותחיה. הנה פתח הענק את לועו האיום, כאילו התכוון לבלוע את שאר העננים, אך בינתיים הלך ונמוג, הלך ונמס, עד שלא נשאר ממנו אלא שריד קטן, שנהפך מיד לאיזו דמות אגדית אחרת.

הירח כאילו חתר להשתחרר מכל אלו הדמויות שתפשוהו ברשתם מזמן-לזמן, כתפוש השממית את הזבוב, אפס כי לסוף נתלכדו על העננים, וכיסו לא רק את הירח שנתחבא מאחוריהם בבושה, אלא גם את כל הכוכבים, ויפרשו את צעיפם השחור במלוא הרקיע.

הרוח נתמלאה חמה, כאילו חרה לה על המתהווה והוסיפה למחות ולנשוב: “הו-הו, הא-הו”, תחילה לאט ובקול נמוך, ובגמרה תמיד ב“אי-יו-יו” עליון ומסולסל.

השמים הקדורנים התחילו מורידים טיפות-גשם זעירות, כאילו בכו על גורלם.

“חבל על בגד-השבת שלי”, חשב יעקב וכסה את אקדחו. – לפי השערתו הוא נמצא במרחק מאות צעדים אחדות ממחנה הבדואים, שלפי דברי שמואליק, שימש מקור –פורענויות מתמיד. יעקב שכב מבלי נוע והקשיב. לפעמים פרץ לו צחוק מזעזע מפי צבוע בודד, שכאילו לעג לגורלו העגום ללא טרף. מיד היה חוזר ומשתרר השקט, מעין אותו המצוי בבית-קברות עזוב. הלילה כבר חלף במחיצתו.

“פפי!” נשמע צפצוף חרישי מצד מחנה הבדואים. יעקב אימץ את כוח- ראייתו, ולבסוף ראה צל-גוף הולך ומתקרב למקום מחבואו. יעקב ברח בזחילה מאותו המקום, ושיער, על פי אומדנא, כי הוא נמצא עתה בקו מקביל עם הדמות האפלולית. יעקב נוכח מהרה כי צדק בחשבונו, הואיל והדמות שהתבלטה בצורת בדואי גבוה עם רובה בידו נמצאה בעצם המקום שיעקב עזבהו, והשנים היו עתה בקו אחד במרחק אמות אחדות.

יעקב חיכה, שהערבי יתקדם ממנו במקצת ואח"כ התחיל זוחל אחריו בתנועה איטית, שהיה בה משלוות הצב וגמישות הנחש. גם הערבי השתטח מלוא קומתו ארצה והתחיל זוחל על גחונו. בנוח הערבי, נח גם יעקב ובהתחילו לזחול זחל אחריו. הרוח יללה בקול ונשבה מצד המושבה לקראת הזוחלים, וידע יעקב כי אין כל חשש שהערבי ירגיש בו.

אולם הטבע כעס, כנראה, על שני בני-אדם אלה, שהפכו לחיות וייז מקצף מטרו השוטף עליהם ובמדרון האופק התגלגל הרעם בציריו. יעקב חשב, שאין לך לילה מוכשר יותר למעשה רצח, כי המתנקש נמצא מוגן ע"י הטבע הרוגש ועל-נקלה יוכל להעלם אחרי בצעו את זממו.

נראה, שאותה המחשבה חלפה גם במוחו של הערבי, כי לאחר שנמצא במרחק-מה מהקיר קם על ברכיו ויכונן את רובהו אל איזה גוף בלתי-נראה. יעקב ידע, מי עלול להיפגע מכדורי היורה, ויחייך בהנאה. גם הוא התכונן לפעולה. עיניו נתמלאו שנאה עצומה, ולבו דפק בהלמות טרף כאילו רצה להתפרץ מסגרו. הוא הרגיש שכדור צובט עלה בגרונו בלחיצת מיצר. הוא עצר בנשימתו, ויתקרב אל אויבו ככל האפשרי. רצון עז תקפהו לקום על השונא ולרצחו, אבל הוא נזכר בפקודות שנתנו לו ויתאפק. הוא הרפה מידית הפגיון ויאחז את ה“דבזה” בשתי ידיו.

“טראח!” נשמע קול התפוצצות, והכדור פלח את האוויר בשריקה.

“הופ!” בא הצליל העמום של המוט המורד על ראש המתנקש.

הרובה נשמט ארצה מידי הערבי, וכאשר יעקב קפץ עליו ויושט את אקדחו מול ערפו, הפנה הלז את ראשו וינעץ בו מבט קפוא, טיפשי, נעדר כל הכרה, עד שחשש יעקב שמא הרגהו לגמרי. לאחר רגע קט נפל הערבי על פניו ויתחיל לנוע במקצת כאילו התכונן לברוח. שנית הונף המוט והורד על מפרקתו של הערבי, והגוף הנע חדל להראות כל סימני חיים. יעקב התיר את החבל שעל מותניו וקשר את ידיו ואת רגליו של המוטל.

בינתיים נשמעו אותות-בהלה מצד המושבה והפעמון הגדול החריד את הישנים, בבשרו להם בלשונו על התרחשותו של אסון חדש. יעקב חכה להזדמנות ויוציא את חצוצרתו ויתקע תקיעה גדולה ומרהיבה. מיד ענו לו מכל עבר, ותיכף לאחר זה נשמעה שעטת פרסות של סוסים דוהרים.

יעקב ראה את כרמי ושמואליק כשהם דוהרים על סוסיהם במרוצת מטורפים ומחזיקים את רוביהם, מוכנים לירות.

“עמדו, משוגעים!”, צעק יעקב מתוך הערפל, “למה אתם ממהרים כל-כך?” שמא פוחדים אתם שתאחרו את הקדושה?"

“אם כן אתה חי?”, שאלו השנים בבת אחת ויעצרו את סוסותיהם.

  • “אלא מאי? הן רואים אתם שפי הוא המדבר”.

  • “אבל הפצוע אתה? מי מוטל כאן? ערבי, אתה אומר? האם הוא חי? מה? סידרת אותו?”

בינתיים הגיעו למקום הרבה פרשים ורגליים, ומכל עבר ניתך מטר שאלות.

“אם רוצים אתם לדעת, מה שקרה, שאלו נא את הערבי הזה”, אמר יעקב, בהראותו על הגוף המתעלף. שמואליק התכופף, הפך את הגוף, וישם את אזנו ללבו.

“שמע נא, חביבי, מה שלומך?” קרא שמואליק בקול, הנוכחים פרצו בצחוק.

“הוי אחי” סנן הגנב מבין שפתיו באנחה עמוקה.

“הב, הב, הב!” צרח שמואליק לפתע, כלבלב מוכה, והצחוק גבר.

לאחר התייעצות קלה הניחו את הערבי הפצוע על אחד הסוסים וקשרו אותו היטב על האוכף.

החושך הלך ונמוג, הלך והתבהר, ובקצה המזרח נראה הזהר הראשון של השחר הבוקע.

“טוב יענקלי! יפה עשית! כה אחיה שזאת היא חתיכת-עבודה ששווה כסף”, אמר כרמי בחבקו את יעקב.

“שטויות”, ענה יעקב, כשראשו סחרחר מרוב עייפות. בהתקרבם למושבה פגשום אנשים לבושים למחצה והקיפו את יעקב בכל מיני שאלות, אבל האחרון ענה להם בשתיקה.

“לילה טוב ובוקר טוב”, אמר יעקב בצחוק קל, בפנותו אל שמואליק וכרמי, ובנעלו את דלת החדר,השתטח במיטה וירדם.

פרק 7: אש ומים

“אם כן, מה קרה לערבי השבוי?”, שאל זלמן תוך כדי שיחה עם יעקב. הלה שמר, במשך חורף שלם, בכמה נקודות מסוכנות בגליל ונשלח ליפו על-ידי ה“מרכז”. בדרכו סר לחיפה לראות את אחיו, וגם אמר לגמור אי-אלה עניינים, שרבצו כנטל כבד על לבו.

“כמעט לא כלום”, ענה יעקב. “במושבה נתכנסה מועצה מכל ה”שייכים" של הסביבה, ובתוכם גם השייך ממחנהו של השבוי,ואחרי דיון רב ועריכת סעודה הוחלט פה אחד שהעבד יספוג מלקות מידי רבו בכבודו ובעצמו, וישולח לחופשי.וכך לוקה הבר-נש ארבעים חסר אחת, ואף אם ריחמתי עליו בשעת מעשה, בכל זאת אמרתי בליבי כי הוא חייב תודה על שפטר את עצמו בעונש קל. מובן, שהמקרה שימש להם לקח למופת, ומאז סבלנו מהם אך מעט".

“אתפלא”, אמר זלמן, “על שלא הרגו מיד את המתנקש. הן בודאי הוא ראוי למיתה, אחרי שהסב צרות רבות לאנשי המושבה, ובפרט כשאפשר לומר בוודאות שזהו אותו המנוול גופא אשר רצח את שני חברינו”.

“לעצם המעשה הזה דווקא התנגדתי אז”, בקושי רב עלה בידי להציל את חייו הטפלים של זה. אחד מקרוביו של השומר הנרצח רצה לשחק את תפקיד של גואל- הדם, אך אני עצרתי בעדו, באמרי, שכל הרוצה להנקם רשאי ללכת לאחד הכפרים הערבים הסמוכים ולנסות את מזלו שם, אולם לא יכולתי להרשות שום התנפלות שפלה על אסיר פצוע ונעדר אונים, - מעין אומץ-לב, כביכול, המצוי אצל כל מוגי-הלב. כרמי ושמואל גם הם תמכו בדעתי זו, וכך ניצל הערבי ממוות בטוח. מלבד זה, הן תודה, כי אין בדעתנו לפסוע על גויות מתות. כל רצוננו – לחיות בשלום עם שכנינו, עד כמה שאפשר, ולולא הפחד מאותם השודדים, המוכנים תמיד לרצחנו נפש ממארב, היינו מפקירים את נשקנו ברצון".

“רואה אני”, אמר זלמן, “כי שפת אחרים בפיך, ואינך עוד אותו הלאומי הקנאי שהיית בראשית בואך הנה”.

את הערתו זו השאיר יעקב בלי מענה, אך עננה קלה העיבה את מצחו הקמוט, וגבות עיניו הושפלו.

היה חג שבועות, והחדר קושט בכפות-תמר ירוקות ופרחים.

השולחן נערך בשתיקה, והמשוחחים ישבו וסעדו באין אומר. אוירה כבדה ומוזרה השתררה בין השניים. יעקב חשב לו את מחשבתו החד-גונית המטרידה, ולבסוף הפר את הדממה באמרו:

“אין דעתי נוחה מהכלל של “עין תחת עין” הנמצא בתורתנו. כל ישותי מתקוממת נגד ההנחה האכזרית הזאת”.

“אם את דעתי שאלת”. אמר זלמן, “ואגיד לך, שאין לבי נוטה אחרי איזו דת שהיא. איני מאמין באף אחת מהן, כי לא אאמין לכל מיני סיפורי-בדים הנמצאים בשפע באותם הספרים, הנושאים עליהם חותם של כתבי-קדש, קוראנים, ותורות-אלוה – מיני תארים שנתחבבו על ההמון הפשוט ועל כל הבערים בזדון ובשגגה. רואה אני את כל אלה כאוסף בדותות ומעשיות רגישויות, המופצות בכוונה על-ידי כל מיני כוהנים, הנתמכים בלהטיהם על-ידי העריצים מהמשטר הרכושני, המתחכמים בתחבולותיהם אלו להשתלט על העניים, על הנבערים מדעת והחלשים. אמנם מאמין אנכי כי ישנו אלוהים אחד, שברא את עולמנו ואת כל היקום, אך לעולם לא אאמין לכל השטויות האוויליות הנאמרות בשמו ע”י אנשי בשר ודם. אכן הדבר הרצוי והפיקח ביותר, הוא – לחיות חיי-ישר פשוטים ולהשליך את כל האמונות והדתות אחרי גוונו כנצר נתעב. ברם, יודע אני, שבעובדה זו בלבד לא יצאתי ידי חובתי: קיים צורך רוחני להילחם נגד עריצותם של בעלי-ההון והכמרים לסוגיהם, אך לדאבוני איני מרגיש בי כל כשרון למלחמת תנופה, ולכן אתהלך לי בצנעה, ואעמיד פני תם, כאילו לא איכפת לי כלל. אינני מתערב בעסקי זולתי, ואף איני סובל כל התערבות זרה בעסקי".

יעקב הסתכל בזלמן וראה בפניו מין הבעת-פנים הדומה לזו שניצבה בפני הערבי המוכה על ידו בליל-משמרתו הראשון במלחמיה.

“אלה החיים וזאת השפעתם”, אמר יעקב במרירות. “וזהו אותו זלמן גופא, אשר כל זמן היותו בביתו לא פסק מלדבר בהתלהבות על האומה הישראלית ועל ארצנו הקדושה, ולא נתקררה דעתו עד שויתר על משרתו בפנקסנות ועלה לארץ לעבדה ולשמרה… הגד נא לי, לפחות, ר' זלמן, מהי עמדתך ביחס לארץ וליחסינו עם הערבים? מובטחני, כי בן-אדם שכמותך יש לו בוודאי דעה משלו על כך, אחרת הייתי אומר, שכל השתהותך בארץ זו אינה אלא עלבון ואי-הבנה”. –

“אל תמהר להוציא משפט”, ענה זלמן. “גם אם איני שייך כיום לסוג החסידים הנלהבים, בכל זאת לא ויתרתי עדיין על השקפותיי הקודמות. עודני מאמין בנחיצותי כאן ובזכותי לגור בארץ זו. העניין פשוט ומובן. לכל אחד ואחד ישנה הזכות לחיות. זכות זו נשללה מאת העם היהודי ומנוחה לא ניתנה לו בכל תפוצותיו בגלות. אמנם, אי-אלה מדינות סבלו אותנו ובתורת גמול בעד נדיבותם זו דרשו תדיר, שנותר על אופינו הלאומי המיוחד, ונטמע בקרב עמי הארצות: כך היה בעבר וזהו המצב אף כיום. כל הזמן שאין אנו מבליטים את ישותנו ביותר, מניחים לנו להתקיים, אך בו ברגע שאנו מפירים את ההנחה המקובלת במחנה אויבינו, קמים הללו להשביתנו. אולם הויתור על לאומיותו של הפרט לשם הזכייה בריווח חומרי נראה בעיני פגום ושפל עד למאוד. כל אבוד לדעת, אישי או לאומי, היינו הך לי, ובמקרה של ברירה מוטב לבכר את הקודם, כאשר עשו אבותינו פעמים אין ספורות. ובנוגע לכיבוש-הארץ אומר לך ברורות, שאין לי כל ייסורי-מצפון בעניין זה. ראשית, אין המילה “כיבוש” הולמת את מצבנו במאומה. איננו משתייכים לסוג החומסים והכובשים. מרגיש אני בזכותנו היסודית לבוא ולגור כאן. הן צריכים אנו לגור באיזה מקום עלי אדמות, ואליבא דידי אין לך מקום יותר מתאים מאשר ארצנו זאת, שממנה לא נפרדנו ברעיונותינו אפילו רגע אחד, במשך כל שהותנו בגלות. ומלבד זה הרי ענייה ארצנו מאוכלוסין, ובנקל תכיל בה את שני הלאומים מקורבי הגזע. זאת היא עמדתי ביחס לשכנינו. אמת, קיימת העובדה, שהערבים ישבו בארץ-ישראל מאות בשנים, אולם גם בזה אין להפריז. גלוי וידוע, שהארץ נוצלה, הוזנחה ואוששה על-ידם במידה מבהילה, עד שכמעט הפכוה למדבר שממה. יכולתם החקלאית והתעשייתית פחותה מאפס, ותרבותם הכללית אינה עולה על זו שהייתה מלפני שנים. נוכח המצב האסוני שארצנו שרויה בו, הריני מסיק בביטחון שרשאים ומחויבים אנו לעלות הנה. ולא במקרה הוא ששום אומה אחרת לא הצליחה להתערות כאן. זוהי השגחה היסטורית עליונה! הארץ חיכתה לנו: הזר, הנוכרי, השתמש בה בכבלי מושאל, ועתה חוזר הכלי לבעליו הטבעיים. זהו סוד עלייתנו! כן, אנו עולים, ועלינו הוטל ללמד את הערבי לחיות חיים פוריים ומועילים. עלינו להראות לו דוגמא נאה, כיצד אוכלין וכיצד לובשין: ולא לשם שמים בלבד נכוון את מעשינו אלה. ברכה רבה צפונה לנו בכך. אדרבא, בבואנו ללמד נלמד גם אנו: נלמד לחיות חיי עמל בחיק הטבע, חיי-יושר שאין בהם בושה וכלימה, - אותו היושר ומידת-הכבוד העצמיים שכמעט אבדו לנו בנתיב התגרנות המנוולת”.

  • “ועכשיו הגד לי, בבקשה, מה תענה לאותו הערבי, שאינו רוצה כלל וכלל כי אתה תלמדהו דעת, והוא רואה אותך ככובש זר ומשום כך הוא מנסה להרוג אותך בהזדמנות הראשונה? כן, מה תענה לערבי העומד וסכין בידו, מוכן להורגך?”

  • “הבא להורגך השכם והרגו”, אמר זלמן בלא היסוס.

  • “אבל את זאת קשה להבין”, טען יעקב, “הן אתה מוחה נגד העמים הרודפים את עמנו, והנה עכשיו אתה חושב כי אתה בעצמך רשאי להיכנס לארץ, להרגיז את תושביה ולהרוג אותם, אם הם מוחים נגד ביקורך הפתאומי, שיש לו אופי בלתי צפוי וטורדני. ומלבד זה, הגד לי, למה זה חושב אתה, שבמדינות וממשלות אחרות, אשר גם להן ישנם עניינים טריטוריאליים ומדיניים כאן, תרשינה לך לבוא הנה אם לא על סמך התנ”ך וההבטחות הכלולות בו לעם ישראל? לאשרנו, לא כל אחד הוא כופר כמוך, וישנן ממשלות נוצריות המאמינות בתנ“ך, ומטעם זה הן תומכות בנו: אלמלא כך, חוששני שלא יכולנו להחזיק פה מעמד אפילו עשרים וארבע שעות. אשר למקרי “הרציחות” – מתפלל אני לאלוהים שיחסוך ממנו את ההכרח הזה להרוג אדם אשר נברא בצלם אלוהים”.

“חה-ח-ח”, התפרץ זלמן בצחוק, ואגב צחוקו התנועע זקנו והטיל על הקיר צל מפלץ, שהתנועע הנה ושוב בקפצים (זיגזגים) בלתי קצובים.

“היודע אתה – אמר – “שהספר המכונה תנ”ך חובר ונכתב רק ע”י בשר ודם, אנשים כמוך וכמוני, ומשום כך הם כתבו, שאלוהים ברא את האדם בצלמו, מובטחני, שאילו ידע השור לדבר או לכתוב, היה רושם בתורת חוק ומסורת, שאלוהים ברא את השור כצלמו. ועכשיו, ילד טיפש, הגד לי, האומנם אתה מאמין בתנ“ך?”

  • “אני מאמין”, אמר יעקב מתוך הבעה קודרת – אלמלא כך לא הייתי נשבע על התנ“ך את שבועת-האמונים להסתדרות “השומר”, ואני חושב, כי שבועה זו קדושה היא לי ומחייבת אותי. דווקא משום כך אני חושש לאותו סוג האנשים שאינם מאמינים בשום דבר ואין להם כל רגשות-קודש. מתחלה הם כופרים האלוהים ובדת, ולבסוף הם כופרים גם באנשים ובחובותיהם הקדושות זה כלפי זה”.

“אל תדבר שטויות”, הפסיקו זלמן כמעט בכעס. "אני אדם טוב ממש כמוך, למרות שהשתחררתי מכבר מהמועקה שבלב הנקראת “דת”.

“זלמן! זלמן!” – נשמע קול קורא מבחוץ, ויעקב הכיר את צליל-הכסף אשר לקולה של שושנה.

“זלמן!” – נשמע הקול באי-סובלנות. “בוא הנה, אדם רע שכמותך, והבט איזה פרחים יפים ליקטתי”.

“גברי” – אמרה היא למישהו – “עלה וראה, אם הזקן ישן, ועוררהו לחיים. אמור לו, כי חטא הוא לישון ביום-שבועות נחמד שכזה”.

לבו של יעקב פרפר בחוזקה. הוא קיבל כמה מכתבים משושנה וכתב לה רק פעם אחת. מכתבו היה ארוך ונלהב. הוא חשב עליו הרבה, ונזכר עתה, כמה פעמים רצה לבכות עליו לפני שסגרו ומסרו לדואר, ואיך התאמץ להסיח דעתו ממנו, בשננו לעצמו את המימרא המרגעת, שהוא מילא את חובתו כיאה לאדם הגון. אבל נדמה שהמכתב, ובפרט האישיות שאליה היה מכוון המכתב, לא סוגלו להיות נטרדים מלב. אדרבא, הם לקחו את רעיונותיו שבי עד כדי כך, שאפשר היה להרגיש בחריץ דקיק שנחרש על מצחו של יעקב: לכל מסתכל חד-עין היה החריץ זה מספיק, בכדי לגלות על פיו את סוד ההרהורים, שיעקב היה רגיל לשקוע בהם לעתים קרובות: ועל דא היו חבריו נוזפים בו וצוחקים עליו רבות. ועתה, בשמעו את קולה של שושנה, צף המכתב ועלה בזיכרונו בבהירות, כאילו רק עכשיו כתב אותו.

הוא ידע בוודאות, שבימי שהותו בחיפה יפגוש את שושנה, בהרגישו כי יש לו להגיד לה כמה דברים שלא יוכל בשום אופן למסרם בכתב. ואף-על-פי-כן, עכשיו, כשהוא חיכה ששושנה תיגש אליו, בו ברגע נתעורר בו הרצון להתחמק מנוכחותה, והיה מוכן לתת את כל אשר לו, בכדי לדחות, לכל הפחות, את הפגישה לזמן אחר. המכתב היחידי אשר כתב חזר ונתגלם לנגד עיניו על אותיותיו ומילותיו דלקמן:

"שושנה יקירתי! קבלתי את כל מכתביך, ואני מסוגל להגיד לך רק דבר אחד שאני בטוח בו: את אוהבת אותי ואני אוהב אותך. אבל, לצערנו, בני אדם שאוהבים אינם דווקא המאושרים ביותר ודבר זה נכון גם כלפינו: כי בה במידה שאת מרגישה את עצמך יותר אומללה, אני מרבה לחשוב על זה, שאולי אני ולא אחר שגרמתי להשבתת שלוותך הנפשית ולשלילת חדוותך ואומץ-לבך התמידי. האמיני לי, שושנה, שאילו ידעתי את תוצאות דברי בדברי אליך אז, הייתי בוחר להיאלם לנצח או לאחוז בסגור לבי ולקרעו לגזרים, מאשר לגרום לך רגע קל של צער. אבל אי-אפשר להועיל כאן, ועלינו להביט ישר נוכח המציאות. שנינו יודעים את האמת, ודי בזה. האמיני לי, שושנה, כחי הרגש שאני רוחש אליך בלבי הוא רגש קדוש, ויישאר ככה תמיד. אולם את מכירה למדי את אופיי, בכדי שתטילי איזה ספק שהוא בדבר החלטתי בעניין זה. את מכירה היטב, כי איני מסוגל ואיני רוצה לפגוע בחבר גברי, אשר יש לו בודאי זכויות משלו, אף כי חושב אני, שלא מצאנו חן איש בעיני רעהו עוד בפגישתנו הראשונה. משום כך החלטתי, שאם אפגשהו בזמן מן הזמנים בחיפה אשאל אותו באופן גלוי וישר, אם הוא אוהב אותך, ומהו טיב היחסים בינו ובינך כיום. סיפרת לי במכתבך, כי התקיימה פעם שיחה בין שניכם, ובשיחה ההיא אמרת לו בגלוי, כי אינך אוהבת אותו: ועל זה הוא ענה, שאין הוא מבקש כלל אהבה מצידך, באשר הוא רוצה להסתפק באהדה גרידא, שאת רוחשת אליו. גם ביקש אותך אז להתייחס אליו כאל ידיד ישן. חמלת עליו ואמרת, שתתאמצי להיות לו ידידה ככל אשר תוכלי. משבח אני אותך בעד אדיבותך וטוב-לבך, וחשוב אני גם עכשיו, כי נוח לי לסבול כל מיני ייסורים בעצמי, מאשר לגרום למישהו עלבון-חינם.אמרתי מקודם, כי היה ברצוני לדבר עם גברי, משום שהבנתי, כי רוצה את שאני אעשה זאת, את ניסית ולא הצלחת, חוששני, והגם שאינני רוצה בכך, כי מוטב היה לך שתתאמצי לשכוח את כל אשר אמרת לי… לשכוח את מציאותי בכלל, אם זהו בגדר האפשרות. איני אומר זאת, משום שאיני אוהב אותך כל הצורך. את יודעת את האיש ואת טיבו, ואני חוזר על דברי, כי יכולתי להקריב את חיי למענך, ואילו דרשת ממני קורבן זה, בכדי לתת לך מנוחה ונחת, הייתי מקריבו ללא כל היסוס. שושנה, יקירתי, אמש חלמתי חלום-זוועה. שנתי נדדה, אך באשמורת האחרונה נרדמתי קצת. הייתי במקום מוגן ויכולתי להרשות לי מותרות ממין זה. אבל כשעצמתי את עיני, מיד חלמתי שהשמיים שחורים מאד, שחורים כדיו, וראיתי מלאך אש ובידו קולמוס ענקי, והוא כתב שתי מילים באותיות-אש – האחת: “אהבה”, והשנייה “חובה”. מיד התעוררתי, בשמעי את קול פעמון הבוקר הקורא את האנשים לעבודה. גופי היה רטוב מטל-בוקר ומזיעה. והנה עכשיו, בכתבי אליך אני רואה את שתי מלות-האש לפני ואני מרגיש כי ידי רועדת ועיני מתעטפות ערפל.

שלום, יקירתי, בבקשה, אל תכתבי אליי. אני נודד ממקום למקום ומכתבך עלול לתעות בדרך או ללכת לאיבוד. מקווה אני להיות בקרוב בחיפה, ואני מאמין, כי תהיה לנו ההזדמנות לדבר ביתר פרטיות, מאשר עכשיו. אבל איני יכול למסור לך את התאריך של בואי. איני יודע מתי ואיך תינתן לי ההזדמנות הזאת ע“י המפקדה הראשית. זכרי, שושנה, כי את הנך בשבילי גם “אהבה” וגם “חובה”. שלום לך שנית. שלך יעקב”.

בינתיים פתח גברי את הדלת, ובראותו את שני האחים מסובים ע"י השולחן, צעק בחדווה: “בואי, שושנה, בואי תיכף ומיד. יש כאן הפתעה בשבילך”.

שושנה עלתה במרוצה במדרגות, ובראותה את יעקב התאדמה קצת וכמעט שפרצה בצעקה, אך בזכרה את מעמדה הבליגה את רגשותיה והסתפקה בהושטת-יד ליעקב.הלה התאפק גם הוא, באופן שגברי לא יכול להרגיש בשום דבר יוצא מן הכלל. לא כך זלמן: הוא הכיר היטב את אחיו וראה כיצד הוצת ברק בעיניו של יעקב, אף ראה את גבות עיניו המושפלות, והוא הבין, ולבו נתמלא חמלה לאחיו. פתאום קם זלמן וחיבק את אחיו בחמימות.

“מה זה איתך בן-תיש?”, שאל גברי.

  • “סתם כך. נפלה קטטה בנינו בדיוק לפני שנכנסת”. ענה זלמן, "ועכשיו אני רוצה לשים לה קץ.

דברים כאלה מתרחשים לפעמים בין אחים".

יעקב נבוך במקצת, אבל תיקן את המצב באמרו, כי זלמן יש בו יותר “זקן” מאשר “יהודי” ושהוא ראוי למלקות. אז צחקו כולם, והשיחה שטפה באופן חופשי. יעקב סיפר על הרפתקאותיו בגליל, ושושנה הקשיבה, כשעיניה נוצצות ולחייה אדומות. גם השאר התעניינו מאד בדברים, וכמעט שלא הרגישו שהערב ממשמש ובא.

“נלך לתיאטרון הלילה”, הציע גברי. “שם מציגים חזיון ידוע, הנקרא “בן הכפר”, ע”י להקת חובבים מקומית. שמעתי אומרים, כי המחזה מעניין מאד.

כולם הסכימו להצעה.

“אבל אנו לא נלך לשום מקום מבלי לאכול ארוחת-ערב”, אמר זלמן בצחוק. “גם הקיבה שלנו היא מחזה בר-ערך”,הוסיף.

“הנה האדם הראוי לאישה”, אמרה שושנה בהלצה והתחילה לטפל בהכנות לארוחת-ערב. מיד התברר, שהיא טבחה ובעלת-בית מומחית. כהרף-עין כמעט הכינה פרפרת נפלאה ובישלה ביצים אחדות. אחרי כן שמה את היורה על הפרימוס, שהתחיל לזמזם באופן אינטימי, שטפה את כל הספלים והצלחות עד שהבריקו מצחצוח – וארוחת הערב התחילה, כשכולם שרויים במצב-רוח טוב. הגברים שיבחו את שושנה בגלל כשרונות-הבישול שלה. יעקב הפליט הלצה אחרי הלצה וגרם לחבורה לצחוק כמעט בלי הרף.זלמן לא פילל מעודו, כי יעקב יש לו אוצר בלום של הומור. בייחוד הפתיע אותו ההיתול העוקצני שבהלצותיו והכוונות הדו-משמעיות שבאחדות מהן, ומשום כך הסתכל לפעמים באחיו במבט המביע התפעלות והערצה כמוסה. הוא ניחש, כי יש סיבה נעלמת להתפתחות הפתאומית והמבריקה של כישרונות אחיו, ואף על פי כן מצא הדבר חן בעיניו, והוא צחק יחד עם שאר הנוכחים.

ארוחת-הערב נגמרה, וגברי יצא לקנות כרטיסים.הוא אמר, כי יש לרכוש את הכרטיסים בעוד מועד, משום שידע כי יהיה תור גדול ע"י הקופה. גם זלמן יצא באותה האמתלה, ובאופן כזה נשארו שושנה ויעקב לבדם. יעקב קם ונגש לחלון, נשען באדן החלון, כשגבו פונה לשושנה. הוא הרגיש, שרקותיו הולמות בקצב מהיר, והשעין את גבות-עיניו הלוהטות בשמשות הצוננות. מישהו שם את ידו על שכמו. הוא פנה וראה את פניה של שושנה, כשהן סמוכות לפניו.

“יעקב!”, אמרה בקול תחנונים. “האין מילים בפיך בעבורי?” ודמעות נקוו בעיניה. יעקב הביט על שושנה והרגיש במגע שערותיה הזהובות ובנשימתה הלוהטת, וידע כי הוא אוהב אותה ושהיא יקרה לו מכל. הוא אימץ אותה בין זרועותיו החסונות וכיסה את פניה בנשיקות. אך פתאום נצנצו לפני עיני שתי מלות-האש “אהבה”, “חובה”, וזרועותיו הרפו ממנה.

“לא,שושנה”, אמר בקול חנוק למחצה. “נהיה נבונים, סוף-סוף לא יפה לעשות ככה. עלי לדבר הלילה עם גברי. היי אמיצה, שושנה, והרגעי. אוהב אני אותך, אבל אני רוצה קודם כל למלא את חובתי. הנה מים בקערה. לכי ורחצי את פניך וחכי כאן. עלי לצאת לרגע למסור דבר-מה לחברי, השומר-התורן, ולקבל ממנו הוראות למחר”.

הוא כילה את דבריו ויצא. בדרכו פגש את גברי, שחזר והכרטיסים בידו.

“שמע נא, חבר”, אמר יעקב אל גברי. יש לי לדבר איתך על עניין חשוב הלילה. שיחתנו יש לה אופי פרטי, והייתי רוצה, שאיש לא יפריע לנו. מתי לדעתך, נוכל לשוחח?"

כפי הנראה, היה גברי מרוצה מזה שיעקב מדבר איתו בהתגלות-לב, בחשבו שיעקב רוצה למסור לו בוודאי ידיעות חשובות בקשר עם הסתדרות “השומר”. הוא הרהר רגע קל ואמר, כי אחרי ההצגה הם יוכלו ללכת יחד הביתה ואחרי-כן יטיילו בשדות להנאתם וישוחחו שם בלבביות. יעקב הסכים, והם נפרדו. גברי פגש את זלמן, וכשנכנסו לחדר, ראו את שושנה שוכבת על הספה, ומטפחת רטובה למצחה.

“האם את קודחת?” קראו שניהם.

“לא”, ענתה שושנה, “אלא שיש לי כאב-ראש קל, ואני מקווה שיוקל לי, כשנצא לאוויר החופשי”.

כעבור זמן מה נלווה אליהם יעקב ואמר בחפזון: "עלי לצאת ליפו בהקדם האפשרי,

  • מחר בבוקר".

“כל כך מהר!”, פרצה קריאה מפיה של שושנה, כמעט שלא מרצונה. יעקב הסתכל בה במבט תקיף ואמר בזעף: “מוטב לי לצאת בהקדם. ביפו אי-שקט, ונוכחותי דרושה שם. אל תעמדו ותביטו ככה. בואו, נלך לתיאטרון”.

יעקב דיבר בטון מפקד, וכולם מיהרו לציית לו. הם יצאו, ומיד נהיו עטופים חשכה סמיכה. שושנה התחילה צועדת צעדים כושלים, ויעקב תמך בזרועה. היא נלחצה אליו בחוזקה. הגם שהשאר היו תושבים ותיקים בחיפה, נדמה היה, כי בהרבה היטיב יעקב לראות את הדרך מהם.

“יש לי הרושם, כי עיני-חתול לך” – העיר גברי.

"כן – ענה יעקב. “זוהי מעלתי היתרה, ואני מתגאה בה. יכול אני לראות הרבה דברים בתוך אופל גמור, ודבר זה מסייע לי לא מעט בתפקידי”.

כשהגיעו לתיאטרון, התחילה ההצגה מיד לאחר שישבו על מקומותיהם. זה היה מחזה דרמטי, והשחקנים שיחקו יפה. גיבור המחזה – צעיר יהודי חסון, כפרי תמים מלא רון עלומים – עמד בפני פתרונה של בעיה חמורה: אם עליו להתחתן בצעירה הנוצרייה אשר אירס אותה ולפנות עורף לדתו, או להימנע מן ההמרה, ולנתק את כל הקשרים עם הנערה היפה, ולהקריב את אהבתו למען אש האמונה. פסגת המחזה הייתה בשעה שהצעירה באה ובישרה ליענקיל, כי היא הרה לו. רגש האהבה ורגש החובה נלחמים זה בזה, והדרמה מסתיימת בתחבול בדוקה ומנוסה – בהמון אנשים המאבדים את עצמם לדעת. באופן כזה – גם הגיבור, גם חותנו לעתיד וגם הגבורה – כולם חושבים, שנטל הבעיה החמורה כבד מנשוא בשבילם, והם פותרים אותה כדרכם, בהתחמקם מעמק הבכא של החיים.

יעקב ישב, ובהסתכלו במחזה הרהר על בעיית-החיים החמורה העומדת בפניו: השווה את מצבו הוא למצבו של הגיבור, ומשום מה התברר לו, כי ישנן כמה נקודות דומות בגורלם הטרגי של שניהם. הוא חשב, כי גם על הגיבור המחזה הוטל לבחור בין אהבה וחובה וידע, שלפעמים מתייצבת אותה הבעיה בערך לפני אנשים שונים, אלא בשינוי הצורה והמסבות בלבד. באחת ההפסקות הוא הצליח לקרוא לשושנה, ללכת איתה מחוץ לבנין, ולומר לה דברי פרידה אחדים. שושנה נראתה מדוכאה, אולם התמלאה שמחה בשמעה מפי יעקב, כי יבוא מה שיבוא – הוא לעולם לא יחדל לאהוב אותה, ושהוא יודיע לה מיפו על תוצאות שיחתו עם גברי. הם חיבקו זה את זה, ונכנסו לבנין בשעה שהפעמון צלצל להתחלת המערכה האחרונה, אשר הסתימה בהתאבדויות מקוטעות, למורת רוחם של אחדים מן הקהל.

כשיצאו מן התיאטרון, הייתה השעה קרובה לחצות הליל, הם נחפזו כולם הביתה בצעדים מהירים. חדרה של שושנה היה סמוך לתיאטרון והיא הלכה, בהושיטה יד לכל אחד, ודרך אגב תחבה בגנבה פתקה קטנה לתוך כפו של יעקב, בלחצה את ידו מתוך הבעה מיוחדת. יעקב הצליח להכניס את הפתקה אל כיסו מבלי שאחרים ירגישו בכך, ושאל בתמימות “מה דעתכם על המחזה?”

“אשר לי” – ענה זלמן – “הרי כל הקשיים המשפחתיים האלה המתעוררים בקשר עם הדת אינם אליבא דידי אלא שטות. אומנם, איני חושב כי טוב לאדם להסתלק מלאומיותו בגלל צעירה, אבל אילו קרני מקרה שכזה, הייתי מתחתן עם הצעירה ונשאר באשר הייתי קודם. מי היה מפריע לה להתפלל לאלוהים על-פי דרכה היא, אם רצונה בכך? מכל- מקום, חושבני, שאין שום צורך לעשות טרגדיה מהעניין הזה”.

“ואני חושב”, אמר גברי, “כי זוהי טיפשות בכלל לאדם להשתכר מאהבה או מצורה אחרת של התרגשות ארוטית עד כדי כך, שידמה לעצמו, כי לא יוכל לחיות בלי אישה פלונית או אלמונית. יש לי די ניסיון בנוגע למין היפה, ואני יכול להגיד לכם, כי אין הן כדאיות לתשומת-לב מופרזת מצדנו. כך מוכן אני לאהוב או לשנוא את כולן, ואיני נוטה לאבד את עשתונותיי בעד אחת מהן, באופן מיוחד. ומהי אהבה אם לא רגש ארוטי, המתחיל בפלירט רגיל, ואחרי כן, מתוך שימוש אינטימי ותכוף, נהפך להרגל, עד כדי כך, שאנשים מסכימים לכבול את עצמם בצורה זו או אחרת של התחייבות, אשר במקרה המצליח ביותר נגמרת לפעמים בנישואין. והרי הנישואין כשלעצמם אינם אלא חוזה מקשר, שיש לו תוקף לזמן ממושך יותר מהמצב הקודם של ההתקשרות הנקראת “אהבה”. אומנם, הטבע סידר את הדברים באופן כזה, שהאנשים יוכלו להביט על מילוי תפקידיהם הטבעיים כעל עניין משעשע ביותר, אלא אליבא דאמת – כל תסבוכת-האהבה באידילית אינה אלא משא-ומתן מוקדם למטרת הנישואין הבאים ומטרה זו יש לה חשיבות ונחיצות ממדרגה ראשונה בהתאם לכוונות הטבע, מבלי שים לב לכוונותיהם של האוהבים גופא לרצונם החופשי”.

“ואני חושב”, אמר יעקב, שהרהר במשך רגע קל, “שהשקפה החומרנית והפיזית, שנקט בה גברי איננה דווקא הגורם העיקרי באותה התופעה שאנו קוראים לה “אהבה”. כך, למשל, “שיר השירים” לא נכתב ע”י אדם שיש בו התלהבות מינית דווקא, והמאמר “אם ייתן איש את כל הון ביתו בעד אהבה בוז יבוזו לו”, נותן תיאור ברור עד כמה מעריך אדם אוהב את רגשותיו בנידון זה וכמה גדול “הערך התמורתי” שהיה מאלץ אותו לוותר על רגשותיו אלה. כי סוף סוף, לא זה העיקר מה שפלוני או אלמוני חושב על האהבה. יש צורך לשאול לדעתו של האוהב עצמו, ולהתחשב בה. וכיצד יוכל בן-אדם שלא אהב מעודו להגיד דבר מה על העניין הזה? מה יוכל להבחין סריס בהפרש המיני, או עיוור בצבעים? ואני איני יודע כעת, מה הייתי עושה אילו הוטל עליי לבחור בין דת ואהבה. אפשר, שגיבור המחזה בחר בשיטה הטובה ביותר כדי לפתור את השאלה בשביל עצמו. בכל אופן, איני מגנה אותו בעד מעשיו כלל וכלל!"

“אתה מדבר” – אמר גברי – “כאילו זה עכשיו אהבת או כאילו היה לך איזה ניסיון שהוא בעניין זה”.

“זהו עסקי” – אמר יעקב ביובש.

בינתיים הגיעו לחדרו של זלמן. “אני וגברי נלך לטייל קצת”, אמר יעקב.

“טוב” – אמר זלמן – “אבל אל תאריכו בטיולכם, כי עליך לזכור, שאתה מוכרח לצאת ליפו מחר בבוקר, ולא הייתי רוצה שתייגע את עצמך ללא כל צורך!”.

" שמע גברי" – אמר יעקב, כשהם נשארו לבדם, “שושנה סיפרה לי, שהיא רוחשת לי חיבה מיוחדת, ולא הייתי רוצה לעשות שום צעד מכריע בעניין זה מבלי לשאול בעצתך”.

“במילים אחרות” – אר גברי – “רוצה אתה להגיד, שהיא התוודתה לפניך על אהבתה?”, גברי דיבר מבלי כל הבעה של הפתעה, כאילו רצה לשאול “מה השעה?”. יעקב הרגיש בטון השקט שלו וענה בתקיפות:

“כן, כך היא עשתה. יתר על כן – גם אני אינני אדיש לגמרי אליה”.

“אהה, דון-ז’ואן יניק שכמותך, הבלתי-מנוסה במלאכת הפיתויים” – אמר גברי בהיתול. “למה לא סיפרת לי על זה בזמנו? יקירי התם והחביב, בבקשה ממך – שלא תחשוב כי אתה הנך הראשון אשר לפניו היא עורכת את וידוייה ובו היא מתאהבת. אם ברצונך לדעת, הרי שיש לה מחלה כזאת. הדבר הזה נהיר לי למדי ואני מוכן לשאת בעול התוצאות. יודע אני, כי אחרי שהיא משרכת את דרכיה היא באה אלי, בכדי לנוח ולהתרפא משברון-לבה”.

“עליך להיזהר בביטוייך” – קרא יעקב באיום. “סבור אני, כי אין זה אלא שקר מצדך! אתה משליך שיקוצים במתכוון על שמה של שושנה כדי לסלק אותי הצידה, כי אלמלא כך, איפה הן ההוכחות?! תן לי את ההוכחה תיכף ומיד, ואם לא אהרוג אותך ככלב!”

עוד לפני שיעקב גמר את המשפט האחרון, הוא הוציא את האקדח בן ששת-הכדורים מחגורתו וכיוון אותו מול פניו של גברי.

“חא-חא-חא!” התפרץ הלה בצחוק ארסי. “הבט נא על הכלבלב הקטן הזה, כיצד הוא נושך בשעה שהזבוב עקץ באחוריו. אתה רוצה הוכחות, כן? אם כן, תן לי כמה זמן של שלושה שבועות ואני אמציא לך מאות הוכחות כאלו. המספקים אותך דברי?”

“כן”, ענה יעקב חטופות. “אבל היזהר, אל תזלזל בכישרון הנשיכה של הכלבלב. ליל מנוחה!”

“ליל מנוחה!” – ענה גברי בלעג, “נראה, אפוא, אם מימי החיים לא יכבו את אש-הנוער הפזיז”.

“טוב” – ענה יעקב, ושניהם נעלמו באפלה.

פרק 8: “תפוחי-זהב"

היה יום אביב לוהט – שרב אביב ארצישראלי העולה בחומו על הגדול שבימי תמוז. רחובות העיר יפו היו מלאים אדם. בני ערב, לבושים בכל מיני גלימות ציוריות, צניפיהם, תרבושיהם ומכנסיהם הרחבים – הללו היו בעלי בית קבול מרווח ומקופלים בצורת שק של מפוחית – עוררו את סקרנותו של כל אירופאי שנזדמן לאותו מקום. ובפועל – אחדים מהם, תיירים כפי הנראה, עמדו על-יד ה“סאראייה” (בית ממשלה) ובמין סקרנות זוללת התבוננו בכל הנעשה סביבם. ממול השתרעה לה ה“קישלה” (קסקרטין) בכל הכובד שבחומותיה, ובחצרה נראו אי-אלה חיילים טורקים מתמחים בתרגילים צבאיים. על המדרגות הרחבות של המבוא הזדקף לו איש-צבא עטוף תלבושת דלה, שהחזיק בפיו מין כלי-נגינה הדומה לאבוב, וכפי הנראה חש הוא את עצמו למיטיב נגן, כי הוסיף והתמיד בגרסתו משך שעות ברציפות של דבקות. מדי פעם היה מושיט את החלק הרחב של האבוב למול השמש, כאשר יעשה העוף בשתיית מים, בה בשעה שהנעימות הכבדות והנמוכות השתנו ועלו מזמן לזמן על ידי סלסול מורכב, שהסתיים בהגבהת-קול פסגתית. כל זה, כפי שאפשר היה להבין ברורות, נועד לשמש אמצעי להרנין את לב החיילים המתאמנים וכן את לבם של קהל המאמינים…

“תפוחי-זהב טובים ויפים! תפוחי-זהב מתוקים!” - נשמע קולו של הרוכל. הגם שפסיעותיו היוקדות של הקיץ כבר שרפו את פעמי האביב הגווע, בכל-זאת נראו עדיין תפוחי-זהב ברבבותיהם וקליפותיהם מפוזרות בכל רחבות הכיכר. חלק ניכר מהפרי הבשל היה מושלך חמרים-חמרים על גבי הקרקע, לכאורה ללא כל השגחה של בעלות איזו שהיא.

יעקב הסתובב בשוק כאחד השקוע בחלום עמוק ומרהיב. הוא חשב על פגישתו האחרונה עם גברי, ובמוחו נצנץ הרעיון, עד-כמה היה הדבר דומה לקטטה בין שנים חתולי-זכר בגלל חתולה צהבת-שיער אחת – תמונה שאותה ידע החבר שמואליק לחקות באמנות רבה. יעקב חייך. זה לא השבוע השלישי מיום עזבו את חיפה והוא חיכה לחדשות. הוא הוציא מכיסו את הפתקה הקטנה אשר תחבה שושנה לתןך ידו בשעת הפרידה, וקרא אותה אולי בפעם המאה. זו הכילה בה הודעה קצרה ושנונה: “הזהר מפני גברי בדברך איתו, ואל תסמוך ביותר על דבריו. הוא מסוג האנשים שאין דבר מעכבם ברצותם להגיע למטרתם, ואני יראה מפניו. עמוד על המשמר. שלך לנצח שושנה".

אם כן, האיש הזה, כנראה, שומר לי טינה בלבו. טוב – לחש בקול – אין בכך כלום, עוד נלחם ונראה מי ינצח.

  • במי זה אתה חפץ להילחם? - אמר מישהו ושם את ידו על שכמו של יעקב. הלה פנה אחורנית וראה את דמותו התמירה של כרמי, כשהוא מזדקף לפניו, לבוש כבדואי מלידה.

  • התכוונתי כמובן, לגנבים הערבים – אמר יעקב ופניו הסמיקו, כי התבייש שנאלץ לשקר. אבל, לאשרו, הופנתה תשומת-לבו של כרמי לעניין אחר והם הוסיפו ללכת יחד מבלי אומר, עד שנתעכבו ועמדו לפני אחת החנויות.

  • מה המחיר? - שאל יעקב בקול תקיף.

  • אך, יא-חואג’ה – אמר הערבי המוכר מתוך נעימה מתקתוקת תופינית – הכול למענך, חינם אין כסף.

מתוך ניסיונו הכיר יעקב אל-נכון, כי הצעת “חינם” זאת אינה אלא מחמאה מצד הערבי, וכי לעתים קרובות הכוונה היא לשער מופרז דווקא, כשם שאירע לאברהם במשא-מקחו עם עפרון החתי. יעקב נוכח כי גם אחר אלפי שנים לא השתנה הכנעני בהרבה ובהיותו במצב-רוח מרומם ביקש להורות לקח לערבי. יעקב מילא את כיסיו בתפוחי-זהב, ואחר שהחווה קידה למוכר תוך אמירת “יגדל האלוהים אל אלפי שלומך” מדרישת הנימוס הראה תנועה כמתכוון להסתלק מבלי תשלום. הערבי – בראותו את מגמת זבונו ובחששו שמא אין הלה אלא אחד הנוכרים המקבל מתנות לפי תומו – נבהל מאד והתחיל משדלו בקול בכייני: “לא, לא, חוג’ה, זוהי חרפה, זהו חטא: תן לי חצי בישליק (מטבע טורקית, כ- 20 מא"י בערך) או החזר לי את תפוחי“. כרמי נעץ במוכר המיואש מבט פילוסופי וצחק בהנאה. בינתיים הופיע שוטר טורקי, ובשמעו מפי יעקב על פרטי המאורע, הצליף על הערבי כמה פעמים בשוט שבידו ואחר חרץ את גזר דינו על עצם העניין: - - על המוכר לקבל רק שני “מיטליק” (מיטליק אחד=עשירית הבישליק) במחיר תפוחי-זהב, הורדה ניכרת מהשער הנדרש - “וכל זה בכדי ללמדך שלא להשתמש יותר בתחבולותיך כלפי ה”אדונים" - - אמר השוטר למען-הדין, אשר קיבל, אליבא דאמת, יותר מכפי ששיער בעצמו, ומשום כך הגיב על ההצלפה בהבעת “מאאליש” (כלומר, אין בכך כלום) שבנדיבות-לב, שפירושה השלמה והכנעה גמורה. יעקב הלך משם כשדעתו בדוחה עליו בגלל המאורע: בכל-זאת הרגיש מעין מוסר-כליות ולכן שב ושילם לערבי מיטליקים אחדים נוספים: מיד השמיע הלה המון תשבחות ומחמאות. אבל כרמי גינה מאד את יעקב בגלל מעשהו זה. לבסוף צחקו השניים זמן-מה על המקרה ופנו לשכונה היהודית “תל-אביב”, שזה עתה נבנתה. הבתים היו נאים, הרחובות מצוחצחים ואילנות נטועים לצדיהם, ובכלל עשתה השכונה רושם של נוה-קיץ בלב הישימון.

כרמי ויעקב נכנסו לתל-אביב ופגשו כמה ילדים, שיצאו קבוצות קבוצות מהגימנסיה העברית, וירדו ברחוב כשהם מקימים רעש, צוחקים ומדברים זה עם זה עברית בקולות עליזים, נטולי כל דאגה. המראה הרנין את לבם של כרמי ויעקב, עד שעמדו מרותקים למקומם, התבוננו בילדים וירהבו חזהם מתוך גאווה לאומית. הם עמדו וחשבו על וחלת ישראל, על הדור הבא בארץ, ארץ האבות, אשר אליה הם באים לעבוד במנוחה ושלווה שזה יוכלו סוף-סוף להשתחרר מהיעוד האור של “ישראל בעמים” – פרי רוחה של גלות מנוונת ושעבוד נואל משך דורות, אשר בפועל היה משמש הצדקה לשרירותם של כל מיני רשעים אנטי-יהודיים, ושמן-משחה על מזבח הניסיונות לחידושן של שיטות-משטר שונות. הם חשבו, כמו-כן, שדווקא ארץ ישראל תאפשר להם את התענוג לנהוג היתר כלשהו כלפי טבעם האנושי, טבע של בשר-ודם רגיל, אשר ברצותו חוטא וברצותו מצטדק, הכול לפי הלך-רוחו באותה שעה, מבלי כל חשש שמא ימיט בכך אסון על האומה כולה. כך עמדו השניים וחשבו, כי הגיע הזמן שעם ישראל יחליף את התואר של “צאן קדושים” ב“נזיד עדשים” – דווקא אותו הנזיד שכל-כך הרבנו לזלזל בערכו משך אלפיים בשנה – וייתן עתה רשות לעמים אחרים לרשת את “הבכורה” על כל תאריה הנאצלים, על-מנת שיוכלו, באמתלה זו או אחרת, לטבוח איש את רעהו תחת אצטלא של קדושה… ככה העסיקו את מוחם רעיונות שונים ובשיחתם הסכימו, כי “נזיד-עדשים” אינו עניין הנתון לביטול כלל וכלל, כיוון שכל משאת-הנפש ותהא הנשגבה ביותר תלויה בו במידה לא מעטה.

תפוסים בשיחתם זו הם נכנסו לאחת המסעדות ובחרו להם בשולחן, שעמד בקרן זווית, מובדל בין השאר. הארוחה הוגשה להם על ידי אישה צעירה נוות-נראה ומאחוריה נגרר נער קטן שחור-תלתלים וכחול-עיניים – תרכובת מפתיעה – אשר באוחזו בשולי סינורה של אמו, סיפר לעצמו דבר-מה בשפת שוכני מעל. יעקב הסתכל בילד מתוך חיבה והתפעלות, נזכר באחיו הקטנים, והרגיש שליבו מתמלא כיסופים וגעגועים, עד שגם נפלטה אנחה מגרונו שלא מדעת. כרמי העיף עליו מבט מלא חשש ובזעם ניכר נעץ את מלא מזלגו לתוך הבשר שבצלחתו והתחיל מוסיף ולועס בהתמדה קפדנית.

בהגיע הסעודה לקצה, טעמו לקנוחה מתפוחי-הזהב אשר קנה יעקב, ובהיזכרם באותו המקרה – עניין המכירה של “חינם אין כסף” - התמלאו עליצות וצחקו על המנהג המוזר המקובל אצל הערבים.

  • שמע-נא יעקב – אמר כרמי כעבור רגע – ראיתי את גברי בעיר. הוא הגיד לי כי הוא מחכה לך. אני מכיר את האיש אך מעט ואני מחשיב כלל את נוסח דיבורו עליך. איני יודע איזה הר גבה ביניכם, אבל גברי התבטא בפני,ש אינך שייך לסוג האנשים שמותר להפקיד בידם נשק חם. אומנם אמרתי לו כי עליו להתעסק אך ורק בענייניו הוא, אולם בכל-זאת החלטתי לספר לך את המדובר, משום שבמקרה אם תראה כי האיש מתכוון להזיק לך במשהו לא תתמהמה מלהודיעני, ואני “אסדר" אותו ככה, עד כי מרצונו הטוב יעלם מהאופק לגמרי. כבר נעשו על-ידו כלפי צעירות אחדות אי-אלה תעלולים הגובלים עם שערורייה ומנהיגי ההסתדרותנו חושבים אותו בעצם לחבר בלתי-רצוי.וברשותך, אספר לך את כל האמת. אתמול ראיתי את זלמן בחיפה: שוחחנו ארוכות, ואחרי-כן נזדמן לי לראות את גברי רוכב על סוסו ופניו הנגבה. לשאלתי ענני כי הוא נוסע ליפו. בדעתי את פשר הדבר עליתי גם אני על סוסי, רכבתי בדרך אחרת ועקבתי אחריו עד בואנו ליפו. ודאי שהוא הופתע מאד לראותני כאן, אבל הפגתי את חשדנותו על-ידי אמתלה המתקבלת על-הדעת, וככה נפרדנו. הבטחתי לו למצאך ולזמן אתכם למקום אחד, וזהו בעצם העניין שהמריצני אליך. גברי מחכה לנו עכשיו במלון “קדימה”, נלך אפוא שמה.

  • טוב, נלך – אמר יעקב בבת-צחוק – ואשר לגברי לא כדאי לך להיות מודאג מזה כלל וכלל. דומני שמוכשר אני בעצמי להישמר מפניו, ואין הלה עלול להפחידני במאום.

בהיכנסם למלון יצא גברי לקראתם ואמר, כי עתה עליו ללכת לצורך תכוף, אולם ברצונו לשוחח עם יעקב בשבע בערב בערך. יעקב נענה לו לאות הסכמה וגברי נעלם בין שורות הבתים.

  • ראה-נא, יעקב – אמר כרמי בחפזון – זכור את אשר הזהרתיך ואל תגרע עין מהנעשה סביבך בדברך עמו.

  • אל פחד – ענה יעקב בבוז גמור – חושבני שכבר הוכחתי לא פעם כי אף אני עלול להזיק לפעמים במקרה הצורך…

  • יפה דרשת – אישר כרמי בבת-צחוק – אבל עכשיו מכיר אני בכל-זאת בפניך הלאים כי ישנת אך מעט בלילה החולף, ועצתי לך כי תשכב לישון מיד ואל תחשוש פן תאחר לראיון. אני אבוא ואעירך, כי החלטתי להיות נוכח בשעת שיחתכם “הידידותית”, אם רק אינך מתנגד לזאת.

  • כרצונך – הסכים יעקב, והם נפרדו. הוא נכנס לחדרו, פשט את בגדיו, נעל את הדלת ונרדם. הוא חלם שהוא משחק עם אחיו הקטן בבית, וצחק. אחרי-כן ראה תפוחי-זהב עולים ומתגלמים בכל מיני צורות. כשהם הולכים ונערמים חמרים-חמרים: פתאום בצבץ מתוך אחת הערמות יצר-בלהות שהתנפל עליו בחמה, ויעקב התאבק עמו עד שחש כי כוחותיו כלים והוא התחיל מצעק וקורא לעזרה בקול חנוק. - מישהו דפק בדלת כאילו התכוון להזיזה מציריה. יעקב קפץ ממיטתו ובשמעו את קולו של כרמי פתח את הדלת.

  • מה קרה לך? - שאל כרמי – שמעתיך צועק כאילו מתוך מחנק. ואני אומר לך כי אלמלא הקדמת לקום הייתי משבר את הדלת.

יעקב סיפר לו את חלומו והם צחקו על זה הרבה. אחרי-כן שתו תה, אכלו ארוחת-ערב, ויעקב התחיל מתכונן. כרמי ראה שהוא ממלא בשקדנות את האקדח שלו, ושתחב לתוך כיסו מין מכשיר.

  • מה זה? - שאל כרמי.

  • אגרופן קטן ונחמד – ענה יעקב.

  • רואה אני – העיר כרמי – שאתה נוקט באי-אלה אמצעים של זהירות. טוב, אין זה רעיון רע.

יעקב הציץ בשעונות והשנים פנו לדרך. בהיכנסם למלון מצאו את גברי כשהוא מחכה להם. פניו הביעו מעין אכזבה, בראותו את כרמי, אבל בכל-זאת הסביר להם פנים של ידידות מתוך התאמצות ניכרת.

“רוצה אני לשוחח עם יעקב ביחידות" אמר גברי “ומשום כך חושבני כי מוטב לנו לטייל קצת”.

“ולמה לא תוכלו לשוחח כאן?” שאל כרמי. “מוכן אני להיכנס לחדר אחר".

  • “הכול בסדר" קרא יעקב בקוצר רוח. “גם אני רוצה לטייל".

  • “טוב מאד" אמר כמרי. “אם כן, יכולים אתם ללכת, ואני אחכה כאן עד שתשובו שניכם".

  • “לא התכוונתי לכך כלל" – אמר גברי בהיסח דעת, והם יצאו.

המלון “קדימה” נמצא בשכונת “מנשיה” המאוכלסת יהודים וערבים. מלכתחילה הייתה זאת שכונה ערבית טהורה, אלא עם זרימת העולים שינתה לאט-לאט את צורתה, באותו הזמן כבר הסבו היהודים את שמה מ“מנשיה” ל“נווה-שלום”. ברם, אופי השכונה לא הצדיק ביותר את השם הזה, כי היו כאן כל מיני סמטאות צרות ומבואות עקלקלים שהובילו לשפת-הים, והיה משום סכנה לעבור בהם בלילה. כיוון שהרחובות למעשה לא היו מוארים שרר כאן חושך-מצרים, בשעה שהשניים יצאו החוצה.

“הנה לך" אמר גברי והושיט חבילה, שנראתה כמעטפה גדולה וחתומה.

“מה זה?” שאל יעקב נמרצות.

  • “דרשת הוכחות" ענה גברי. “כאן במעטפה הזאת, יש בשבילך כמה מכתבי-אהבה שכתבה שושנה לאחר ממעריציה. יתר על כן, אם רצונך בכך יכול אני להוביל אותך לאחר מבתי-הקה הסמוכים ושם אציגך בפני אותו האדם, שאליו היו מכוונים המכתבים האלה. נהיינו לידידים גדולים מיום שפקחתי את עיניו בדבר האופי האמיתי אשר לעגביה של שושנה. היום פגשתיו והוא מסר לי מרצונו הטוב את המכתבים האלה".

“אם כן, הוביל אותי, בבקשה, אל בית-הקפה ותן לי את המעטפה“, אמר יעקב בזעף. הוא אחז במעטפה, תחבה לתוך כיס-מעילו, והלך אחרי גברי. הם צעדו ברחוב הראשי, ונכנסו לבית-קפה יהודי שהיה מלא ערב-רב של אנשים, אירופאיים ומזרחיים גם יחד, שחומי-עור וכהי-עוק, שישבו צפופים זה לזה ושתו משקאות חמים. מהם שתו תה, ומהם – קפה, אבל כולם היו עסוקים באכילת תפוחי-זהב, וריח התפוחים, המעורב בעשן-טבק, עורר את השתוממותו של יעקב, שלא הבין כיצד יכולים אנשים לשבת ולנשום באויר מורעל שכזה. אבל נדמה היה, שהערבים התענגו מאד על הישיבה במקום הזה, כי הם היו מסובים מתוך ארשת של התבוננות על פניהם ועישנו את ה”נרגילות". הערבים נחרו, ובשאפם את העשן אל תוך נחיריהם העלו מן המים קול בעבוע, הדומה לבעבוע של יורה רותחת. מלבד זה, הם שתו קפה מספלים זערערים. מתחילה גמעו גמיעה גסה של עשן, ואחרי כן לגמו את הקפה אגב השמעת "אוף…” ממושך.

כשנכנסו יעקב וגברי אל בית הקפה, קם אחד המסובים מכסאו ויצא לקראתם. נראה שהוא חיכה לאורחים. זה היה גבר גביח, ששפמו שחור ארוך ועור כהה. הוא הוצג לפני יעקב בשם מר פרחי, יהודי ספרדי. אומנם, הוא היטיב לדבר עברית, בכל זאת היה בהברתו דבר-מה נוקשה, ערבי, ויעקב חשב, כי האדם הזה יותר מאשר שהוא יהודי – הוא ערבי. אבל האיש היה לבוש לפי אופנה אירופאית, ללא דופי, ויעקב נכסף מאד לדעת מי הוא. הם ישבו כולם, ומיד הוגש הקפה.

“האתה זה מר יעוב?” שאל האיש.

“כן" ענה יעקב, וכל בקבוקי הנרגילות השמיעו בעבוע בבת אחת ואחדים משותי הקפה ליוו את הבעבוע ב“אוף” ממושך. יעקב הרגיש שוב בהברה הנוקשה של האיש והתפלא, כיצד יכלה שושנה לבוא בקשר עם בר-נש שכזה. ברם, האיש נראה עשיר, כי היה לו שעון זהב ושרשרת בחזיתו וכמה טבעות על אצבעותיו. אחדות מהטבעות היו משובצות יהלומים, שהבהיקו, נצנצו, והבהבו בכל צבעי הקשת. בפניו של האיש היה יופי מיוחד, ויעקב נטה כבר להאמין, כי ניתן לשער שהיה איזה קשר מסתורי בינו ובין שושנה. יעקב נבוך במקצת ולא ידע מתחלה, מה עליו לעשות או להגיד, אבל סוף-סוף פתח את פיו, בגחנו מעל השולחן שאל בלחש: “במכיר אתה צעירה ששמה שושנה?”

  • כוונתך – אמר מר פרחי, ועיניו הבהיקו בשלל-גוונים, שדמה לגווני היהלומים אשר על טבעותיו - “לשושנה הבהירה מחיפה. כן, אני מכיר אותה טוב מאד. היא צעירה טובה" והוא סיים את המשפט במצמוץ של שפתיו החושניות, ובה בשעה אישרו הבקבוקים והשותים את הנחתו ע“י בעבוע ו”אוף" ממושך.

“אבל מאין אתה מכיר אותה בכלל?” שאל יעקב שנית.

“אתה מבין" אמר מר פרחי, “הייתי לפנים שען בחיפה, והיינו מבלים יחד בנעימים".

הוא סיים שוב את משפטו במצמוץ שפתיים, עיניו התרוצצו בחוריהן הנה ושוב ונצנצו באש מוזרה. יעקב הרגיש מה מוזר הוא מבטן של העיניים האלו, וכמה דומות הן לעיני התנים אשר ראה לעיתים כה קרובות בלילות. נדמה לו משום מה, שכל העניין הזה כאילו סודר מראש, ולא התייחד אליו באמון. לבסוף, הוציא את המעטפה אשר מסר לו גברי, ובהביטו ישר לתוך פניו של האיש שאל אותו: “זה שלך?”

“כמובן" – ענה מר פרחי. “פגשתי היום את גברי ידידי, ונתתיה לו".

במשך כל השיחה ישב גברי ועשה את עצמו כאילו קורא בהתעניינות רבה את העיתון היומי, אבל בשמעו כי הזכירו את שמו, הרים את עיניו מתוך הפתעה מעושה. יעקב שם לב להבעת-פניו של גברי: לבסוף נמאס לו כל המחזה, והוא אמר: “חבר גברי, חושבני כי יודע אני עכשיו את אשר עלי לדעת: הבה נלך. תודה לך, מר פרחי“. “שלום” כנה הלה, ושפמו השחור איפס ועל לחוטמו, ויחד עם זה נחשפו טורי-שיניו הלבנות עד להפליא. יעקב הבין כי איש- שיחתו המלבב התכוון לחייך, והסיק מכך את המסקנות המתאימות.

“ועכשיו – האם הנך מרוצה ומשוכנע, כי מלאת כאן תפקיד של טיפש?” שאל גברי בקול ידידותי, אחרי צאתם מבית הקפה.

“כן" אמר יעקב, “ואני מודה לך, חבר גברי, בעד השתדלותך האדיבה לטובתי".

גברי לא יכול להגיד בוודאות, אם יעקב מדבר ברצינות או לא, ובכל זאת שמר על שתיקתו כל הדרך, עד למלון. כרמי קיבל את פניהם בשמחה וקרא ליעקב בדרך הלצה: “כך נאה, הזוג הנחמד שלי. הבליתם יפה את הזמן?”. “כן“, ענה יעקב, “באופן יוצא מן הכלל. ועכשיו, אדוניי הנכבדים” המשיךיעקב בחגיגיות יתרה, שלא נעלמה מעיניהם של שני שומעיו, “לצערי, עליי לעזוב אותכם: אני צריך לצאת לשמירה, ומשום כך אני אומר לשניכם “ליל מנוחה”.

בצאת יעקב מהדלת עשה גם גברי תנועה כאילו הוא מתכוון לעזוב את החדר, אבל כרמי עיכב אותו ואמר: “בבקשה, גברי, לחכות כאן. עליי לדבר איתך". גברי ציית באי-רצון וישב. הם נכנסו לוויכוח ממושך, בדברם על יעקב ועל סגולותיו כשומר. בינתיים יצא יעקב והלך בדרך לתל-אביב, שם הוטל עליו לשמור הלילה. במשך כל הדרך היה לו רגש מיוחד, שמישהו עוקב אחריו, אבל למרות כל מאמציו לא ראה כלום וחשב, כי אין זה אלא פרי דמיונו. רק בהגיעו לאחר הנפתולים של הרחוב פנה להביט מאחוריו באופן אינסטינקטיבי וראה אדם גבה-קומה שידו מורמה אל על ואוחזת חלף ארוך של קצבים, מוכן לדקרו. יעקב התחמק מן המכה ברגע הנכון, ובתנועה חרוצה הטיל מכות אחדות במצחו של האיש באגרופן שבקומצו. המתנפל נפל פרקדן, ויעקב הכיר את פניו של מר פרחי, אבל לא התעכב עליו הרבה. הוא שב על עקביו, וחזר אל המלון. שם מצא את שני האנשים בעודם משוחחים.

“שמע נא, חבר גברי" אמר יעקב בקול ידידותי - “חושבני, שידידך מר פרחי חלה באופן רציני, והוא זקוק לעזרתך".

“איזה ידיד? מי הוא הידיד? איפה פגשת אותו?” שאל גברי. את כל השאלות הללו הציג מתוך מבוכה, ופניו החווירו כסיד.

“חושבני" אמר יעקב מתןך היתול “שלא שכחת עדיין את מר פרחי ידידך. באמת, אם רצונך בכך, יכול אתה למצוא אותו עכשיו סמוך לאחד מנפתולי-הרחוב בדרך לנווה-צדק”.

כשמוע גברי את הדברים האלה, מיד זינק מן החדר החוצה כמטורף.

“כרמי“, אמר יעקב, “בוא, נלך מכאן, נמהר ללכת מכאן”. כרמי הבין וציית. הוא הבין, כי קרה איזה מקרה רציני ושתק. בינתיים הם הלכו לתל-אביב בדרך הקצרה, דרך החולות הסמוכים לשכונה הערבית “חרת-אל-טינק” (שכונת הפחים)ץ בלכתם סיפר יעקב לכרמי את כל אשר קרה והלה אמר: “היטבת לעשות, יעקב. משער אני, שלא רצחת את האיש, אבל אין רע גם אם הרגת אותו. יודע אני בוודאות שהוא לא היה אלא מכשיר בידי גברי. באשר לגבי איפא, אסדר את העניין אחרי כן, ועתה בוא אל החבר נתנאל וספר לו על כל המאורע. הוא ראה אותי היום ואמר כי נדרשת לבוא לראשון-לציון לעונת הבציר, וככל אשר תקדים ללכת שמה, כן ייטב לך".

יעקב הסכים. “אשר לי", הוסיף כרמי “הרי אלך איתך לראשון ואשוב ליפו הלילה. אני אודיע לך כל גורלו של גברי ושל עוזרו”.

כעבור חצי שעה רכבו שני האנשים בדרך המלך, בכיוון לראשון. אחד היה גבה קומה, והשני – דמות ילד הייתה לו. השעה הייתה קרובה לחצות הלילה. חרמש היקח המעורפלים הצטחק לו מתוך אושר.

“הופ,הופ!” דהרו הסוסים והירח נענע לאות הסכמה, כאילו גם הוא בא בסוד העניין. משום-מה התרשם יעקב שכל הכוכבים, הירח, והתנים שעברו פתאום בדרכם, השתתפו בקשר סודי זה. הם כיאלו אמרו: “חס ושלום! אל תגידו בגת – כולנו יודעים את אשר קרה"…

“הופ,הופ!” דהרו הסוסים, ויעקב חייך.

##פרק 9: “ענבים"

היה זה יום-קיץ ממושך ולוהט. האויר היה ספוג הרגשה מעיקה של שרב גדול, הנגרם ע“י שמש עקשנית שהתגלגלה ברום הרקיע מתוך ארשת אדישה של פאקיר הודי או מנדרין סיני, ואכזריות-להטה מתמדת הלכה וגדלה באופן מוחשי מרגע לרגע. היא השקיפה מתוך תקיפות על פני כדור הארץ האומלל מתוך הבעת-פנים רצינית ונעדרת-רחמים של האחד, אשר קיבל עליו למלא תפקיד מסויים עד תומו, מבלי התחשב עם השעמום הטרדני הכרוך בו. כל עצם ועצם נראה מהומם ולאה. שיחי הגפנים היו עמוסים ענבים לעייפה, והורידו את פארותיהם בהכנעה. הענבים הפקירו את עצמם לקרני-שמש הלוהטות, ומתוך שהבינו, כנראה, כי כל מחאה היא לשווא, מילאו את שקי-עיניהם דמעות מעוררות חמלה. בכמה מקומות בקעו דמעות אלו בעד העור הבשל והרך, זלגו וירדו לאט, בהוותן עסיס-ענבים מתוק, שגירה את יצרן של כל מיני נמלים וחיפושיות. הללו היו עסוקות על פני הקרקע, מבלי שתעיזנה להתקרב לגפן עצמה כי הריח החריף של הגופרית, שהותזה בשקדנות על כל הגפנים ע”י בעל-הכרם, גרם להם לסגת אחורנית. בינתים – והשמש גם היא כאילו כרעה תחת נטל אדירותה, לאט לאט התחיל כוחה תש, והיא נטתה יותר ויותר ימה. כשראו האנקורים ושאר בעלי-הכנף הזעירים את השמש הפונה מערבה, מיד התעופפו מעצי-האקליפטוס הסמוכים מתוך ציוץ אדיר, שנמשך בלי-סדר במן מה, ואחרי כן התפתח והפך לסימפוניה מסודרת כהלכה. ציפור הכנרית חזרה תדיר על הנעימה הראשית, שהסתיימה בציוץ ובמשק-כנפיים כללי, הדומה למחיאות-כפיים לבביות של קהל הצופים המביע את קורת רוחו לשמע זמר יחיד המפליא לשיר.

יעקב שכב בסוכתו שהיתה תלויה בתוך הכרם ושהרשתה לו לסקור משם את כל הסביבה. בצל הסוכה היה קריר, יותר, והריח של פרחים שונים ושחת רעננה יצר רגש נעים של מנוחה ונוחיות. יעקב שכב ארפקדן וקרא מכתבים. כנראה, שהיה לו לקרוא הרבה כי על ידו הייתה מוטלת ערמה שלמה של גליונות ומעטפות. מביניהם התבלטה מעטפה צהובה ומוארכת שיעקב היה חוזר ומציץ בה מדי פעם בפעם בשעת הקריאה, כמעט שלא ברצונו. זאת הייתה המעטפה אשר מסר גברי ליעקב, והניירות שהיו מונחים בה שימשו ליעקב חומר לקריאה מפורטת. היו כאן מכתבים אחדים, שנכתבו – כפי שהיה אפשר לשער מתוכנם – ע“י שושנה אל יעקב, כתובים מתוך הבעה של כאב ואהבה.מכתב אחד נכתב בצורת איום בהתאבדות, והמכתב האחרון הכיל אזהרה מאיש עלום-שם, אשר דיבר על סכנה גדולה הנשקפת ליעקב, במקרה שינסה בזמן מן הזמנים לבוא לחיפה. יעקב קרא את כל אלה והרהר על תוכנם. הוא חשב ובא לידי מסקנה, שאילו היה נמצא מת והמכתבים בכיסו, הרי המשטרה הייתה נוטה, כמובן, לראות את כל העניין כתסבוכת-אהבה רגילה, והייתה מסתלקת מכל חיפושים. ביחיד המכתב שהכיל איום בהתאבדות – היה לו אופי מסתורי. לא היה בו לא תאריך ולא חתינה, והכתב-יד היה דומה מאד לכתב-ידו של יעקב. הלה הביט והסתכל במכתב המזוייף והבין את כוונתו המתועבת של גברי. רגש איבה מילא את לבו. “אכן פחדן נבזה האיש גברי, וכיצד יכלה, איפוא, שושנה לבוא איתו בקשר בכלל?” ריטן יעקב לעצמו. הוא לקח מכתב אחר וקרא. זה היה מכרמי, שהודיע לו כי גברי נעלם ואי-אפשר למצאו בשום מקום. דעתו של כרמי היתה כי בוודאי עזב גברי את הארץ. אשר לאיש המוכה ע”י יעקב, הרי ראו אותו ביפו כשראשו חבוש. הוא היה סוחר-בנשים ידוע למדי, ושמו האמיתי – סלים חנפי, והוא פרי תערובת, בן בלתי-חוקי לאיכר יהודי ופלחית ערבייה. הוא חונך בבית-ספר עממי עברי, ניצל לפעמים את מוצא-הכלאיים שלו בכדי לחפות על מזימותיו הנאלחות, והתחפש כיהודי במקרה שהדבר היה כדאי לו. כבר היה לו עבר פלילי הגון, והוא היה בן-בית כמעט בכל בתי-הסוהר הממשלתיים. למרות כל זה הביטו עליו הערבים כעל “שאטיר” (גיבור) גדול, ובכל פעם שהצליח התחבולותיו היה נוהג להתפאר בפני חבריו, שהיללו אותו מאד בעד אומץ לבו. הוא היה מסוג אותם האנשים המוכנים לעשות הכל בעד בצע כסף, לרעתם של היהודים והערבים יחדיו, וגברי ביקש את עזרתו של ריקא זה בכדי “לסלק” את יעקב. הלה חשב שאלמלא מוצאו הערבי של מר פרחי, לא היה נשאר בחיים לאחר המכות הנאמנות שקיבל מיעקב, - כי, כידוע, מוצק המצח הערבי מאד. לא אחת נדהם יעקב למראה הסבלים הערבים, העומסים משאות בעלי-כובד איום על כתפיהם, כשהחבלים מהודקים למצחיהם.

יעקב שמח בעצם על זה שהוא נמצא בראשון, מחוץ ליפו, ושאין לו צורך להתכונן לפגישה שניה עם פלג-ערבי זה. יעקב נזכר בטבעות הזהב שלו, בשפמו השחור ובמראהו התאוותני הכללי – והתחלחל. הוא התאמץ להסיח דעתו מהדמות הסיוטית והמבחילה, שנדבקה לעשתונותיו כרמש צובט. “סעיררה טובבה מאד", ריטן יעקב, בחקותו את המבטא הערבי של מר פרחי, ובה בשעה שמצמוץ שפתיו עוד צלצל באוזניו – קימץ יעקב את אגרופו שלא מרצונו. הוא הרגיש שתנועו זו, התבדח על הגיחוך שבה, וצחק בשקט לעצמו. אבל היה עוד מכתב שביקש את קריאתו, ויעקב לקח את המעטפה, שנשאה עליה חותמת-הדואר של חיפה, ובהסתכלו במכתב ראה כי הוא שלוח מזלמן. יעקב קרא, ופניו העליזים לבשו קדרות. זלמן כתב: “עול-פרי היקר, אחי הצעיר והטיפשון. שמעתי על הרפתקאותיך האחרונות ביפו, ואף אם שמח אני על שיצאת בשלום, הריני מרגיש בכל זאת, כי מחובתי לדבר איתך ברצינות על אדוות קווים מסויימים של אופיך והתנהגותך בארצנו, בכדי לשמור עליך מכל פגע, עד כמה שהדבר ביכולתי. שמע נא, בחורי הנחמד! אינני מטיף מוסר ובדרך כלל איני אוהב, כפי שידוע לך היטב, להתערב בענייני זולתי, כשם שאינני סובל שמאן-דהוא יטיף לי מוסר בחיי הפרטיים. אבל הסבך שהסתבכת בו הוא מסוג אחר. אומנם, אני מניח כי חוכמתך ונסיונך עדיפים משלי, אבל לעומת זה דמך חם משלי, והודת לאופיך הרתחני עלול אתה להתעלם מכמה פרטים הראויים לתשומת-הלב. מובטחני, כי פרטים אלה לא היו מתעלמים מדעתו של אדם רגיל, המחונן בתבונה מעשית ובכשרון ההבחנה. מלבד זה, הרי אחי אתה, ואף אם אין ברצוני שתחשדני ברגישיות יתרה בכל זאת אינני רשאי להסתלק מהדאגה לך, ועליי להודות כי לבי אינו שלוו בגללך, יען ודבר עתידך בארצנו זו נוגע לי מאד מאד. אחא, לצערי עלי להגיד לך, שאתה פזיז מדי ובוטח בעצמך. אזכיר לדוגמא, במחילה מכבודך, את כל אותו העניין, אשר כפשע היה בינך ובין המוות בגללו. יעקב יקירי! כבר רואה אני את פניך הזועפות ומתחיל לחשוש, שמא תבעט בי שוב ברגליך, כמו שהיית רגיל לעשות בהיותך נער קטן. הזוכר אתה, יעקב, כיצד היית בועט בי כשסירבתי לעשות בשבילך נחש-פורח? מעודך לא אבית לשמוע שום ביאורים ממני. אם הייתי אומר לך כי אין לי פנאי וכי עליי ללכת למשרד ושאכין לך נחש-פורח אחרי שובי, וכו' וכו', אתה עמדת בשלך וחזרת בעקשנות “נחש-פורח, נחש-פורח”. ליתר שאת פקקת את אוזניך באצבעותיך ובעטת בי ברגליך הקטנות בכל כוחך שהיה בך אז. תמיד היית רתחן, עקשני וחסר-סבלנות. אם אמרת “נחש-פורח” הרי מוכרח היה להיות נחש-פורח דווקא. ומה קרה את הצעצוע אחרי שקיבלת אותו? הנה, זוכר אני את זאת, כאילו רק היום קרה הדבר. היית משחק בו קצת, ואחרי כן מקלקל אותו. סלח לי, אחי, על שאני נוטל לעצמי חופש יתר על המידה בדברי איתך, אבל חוששני שגם עניין-אהבה זה אינו אלא אחת ההזיות שלך על “נחש-פורח”. ואנא, הגד לי נא, למה אתה כל-כך יהיר ובוטח בעצמך, ולמה זה הסתרת ממני את כל העניין בחיפה? אתה זוכר בוודאי שהזהרתיך מתחילה בדבר שושנה, ואתה נתת לי אזי תשובה נמרצת ושלילית באומרך כי רחוק אתה מכל ענייני הפלירט. ואני, שוטה שכמותי, האמנתי לך. אילו ידעתי, כמה הרחקת לכת, הייתי יכול לחסוך ממך את העונג של היכרות עם סלים חנפי. אבל מה שעבר עבר, ועכשיו הבה נביט בפני העניינים כמו שהם. שמע, יעקב, לעצתי, לכל הפחות פעם אחת בחייך, פן תאחר את המועד ותתנחם באחריתך. אחי יקירי, זרוק אחרי גווך את כל “עניין השושנה”. האמן לי שזהו עניין רע ומסוכן. היודע אתה מי היא שושנה? אינך יודע, וגם אני יודע אך מעט אודותיה. יתר על כן, חוששני שגם היא בעצמה יודעת מעט מאד על עברה. מתוך דבריה הבינותי, כי כל עברה המסתורי כמוס וטמון בחלאה הרוחנית של חוצות קושטא. אבל ישנו אדם אחד שיודע עליה ידיעה שלמה וזהו גברי. נדמה לי, יעקב, שעניינה כרוך במזל ביש. איני יודע בדיוק, כיצד נכנס גברי זה לתוך חייה. יתכן שקנה אותה מידי מישהו בקושטא, או שעשה איזו טובה גדולה לה ולקרוביה. הכל בגדר האפשרות, ומובן שאין ביכולתי לעמוד על טיב הדברים. איך שהוא, ברי לי כי גברי יש לו שלטון גמור על שושנה, על נפשה ועל גופה יחדיו. פעמים רבות ניסה היציר האומלל הזה להיחלץ מבין כפותיו הטמאות, אך כל פעם שבה אליו בעת שהואיל בחסדו לקרוא לה, ממש כמו עכבר שבוי בידי חתול. ידעתי, שלא האהבה ממריצה אותה להיכנע לעריצותו, וגם ידעתי שהיא שונאת אותו שנאת מוות, אבל כל זה ללא הועיל. ואפילו עתה, אחר שדברי עזב את הארץ, הנני אומר לך שאל תשלה את נפשך בתקוות שווא, שכעת תהיה אתה הגבר היחידי שאליו תכוון את כל תשומת-לבה של שושנה. בבקשה, אל נא תיצור לך כל אשליות בנידון זה. היה בטוח, כי מיד לאחר שגברי יתישב באיזה מקום שהוא, די יהיה לו לקרוא לשושנה או אפילו לשרוק לה והיא תציית לו. בחיי השניים הללו כמוס איזה סוד, וחוששני שסוד זה הוא המפתח לכל קיומה של הצעירה האומללה, אשר נראית אומנם רצויה וחביבה, הגם שבהתנהגותה מורגשת לפעמים אי-יציבות וקלות-דעת ואף ניכר בה חוסר של חינוך הגון.איך שהוא, ולפי ראות-עיניי אין זו מאותו הסוג המתאים לך, כבת-לוויה בחייך. מובטחני שממנה לא תבנה, ומשום כך אני חושב שאין זה מן המידה ולא כדאי לך שתשקע ראשך ורובך בעניין-סרק שלא יגרום לך אלא כאב-ראש בלבד. זהו כל מה שיש לי להגיד לך בדבר הרפתקאותיך האחרונות, ועתה שמע ואספר לך חדשות, החשובות לשנינו. קיבלתי מכתב מאבא, שהוא מתכונן למכור את כל רכושו ולעבור לארץ-ישראל עם המשפחה. אין זה המכתב הראשון, בו הוא כותב לי ברוח זו. כבר כתבתי לו פעמים אחדות, כי אני חושב את הצעד הזה מצידו למוקדם, אבל נראה שאמא מאיצה בו. אני מבין, כי קשה לה מאד להיות מרוחקת כל כך משני בניה הבכירים – כל תקוותה בחיים – וגם אתה יודע כמה אוהבת היא את יעקב הקטן שלה. לבי אומר לי כי שנינו אין אנו ראויים לאהבתה ביותר. היא דורשת בשלומך ורוצה לדעת את הכל על אודות מעשיך. ברם, שמח אני מאד על שאיננה יודעת את הכל, כי מודה אני שגם אותי תקף רגוש מועקה, כשסיפרו לי באיזו סכנה עמדת ביפו. אין חלקי בין גיבורי-האגרוף והמתהללים, אולם רוצה הייתי עכשיו לפגוש את סאלים חנפי באיזה פינה אפלה בחיפה. האמן לי, יעקב, כי לא הייתי מחמיץ את ההזדמנות מלשכנע אותו בהחלט, כי מקצועו המגונה הינו חסר כל תועלת בשבילו. בכל אופן, חושבני כי הוא כבר קיבל את חלקו יפה מצד שניכם – ממך ומכרמי. הלה כתב לי, שהממזר הזה, המתהלך בנינו כאותו עורב בנוצות טווס, ניטל ממנו כוחו להזיק לזמן רב.

אני עובר לזכרון לעבוד בה וגם אחפש שם דירה בשביל אבא והמשפחה. הם מתכוננים לעלות בסוף הסתיו, והגיע איפוא הזמן בשבילי לעשות את כל ההכנות לקראת בואם. הייתי שמח כמו-כן, אילו יכולתי לסדר במפקדה, שיעבירו אותך לזכרון לחורף הבא. גם אפשרי שתצטרך להסתלק לזמן-מה מן השמירה, עד שאמא תסתגל לראותך מאחר לצאת בלילות. אתה זוכר, בוודאי, שהיא מכולם לא אהבה לראותך מתהלך יחידי בלילה, ואני משער שגם כיום חושבת היא אותך לנער פעוטון הזקוק להשגחה מעולה.

ועכשיו, גיבורי האיום, לאחר ששמעת את כל אשר היה עליך לשמוע, אל תלבש גאות, בראש וראשונה אל תכניס את עצמך בסיבוכי בכנות ללא צורך. זכור את אמא ואל היה פזיז יותר מכפי שאתה נדרש לכך. שלום אחי! שלך זלמן".

בשולי המכתב ראה יעקב הערה ובה אמור! “אגב – שמא יודע אתה, יעקב, מה הכינוי שנתנו לך השומרים? הם קראו לך “בן-נור” והאמן לי כי הצדק איתם כי כאשר יעלה הנור מכבשן האש כן מזגך הלוהט"

“איזו שטות" מלמל יעקב. הוא חשב על מעשיו אלה המכונים “מעשי גבורה” ובמוחו עלה הרעיון, שאילו ידעו חבריו כמה פעמים רעד הוא בלילות לכל רחש קל שנגרם על-ידי הרוח או על-ידי ציפור מבוהלה, לא היו מחשבים אותו עם הגיבורים. אבל לאשרו ידע יעקב להצפים את מחשבותיו עמוק, ומעולם לא דילה את הצד החלש שבו אפילו לאחר מחבריו היותר מהימנים, משום כך, הרגיש את עצמו בטוח למדי בזכותו לכינוי-הגבורה שנתנו לו. שלא מרצונו התחילה בת-צחוק מרחפת על פניו – אלה פני הנער, שכבר אזל מהם סומקם הקודם, ושהיה להם עתה גוון-תערובת של שזפון קלוש וצללים כחולים לעיניו הנעוצות עמוק בחוריהן.

“דוד" – נשמע קול של ילד - “מלכה אומרת שתלך לאכול ארוחת ערב“. יעקב הביט למטה וראה את ניסוני חרוב – נער קטן כבן שש, יפה-שיער וכחול עיניים – כשהוא עומד בתוך הכרם. פני הנער היו יפים וקורנים, אבל עכשיו לא היו בעצם אלא שחורים, כי צובעו לכל רחבם בעסיס הענבים השחורים, שרבים מהם נמצאו גם בידיו ובכיסיו. ניסוני היה בנם של מלכה וקלמן צדקי, הוא קלמן ראש השומרים במושבה. ביתו היה מהטיפוס הידוע, בית שומר לכל פרטיו, והנער – ילד ככל הילדים. ניסוני היה בחור קטן ונחמד, התייחס אל שאר השומרים כאל חברים מבני גילו, ואף את הוריו היה קורא בשמם הפרטי, דבר שהיה מעורר תמיד עליזות רבה בין כל השומרים. מפאת הסביבה הבלתי רגילה הראה הילד סימנים של התבגרות מוקדמת, והאנשים התרגלו לדבר איתו מתוך חופש המיוחד לגדולים על כל העניינים שעמדו ברום עולמם. “ניסן” היה שם הילד, אבל השומרים כינו אותו “ניסוני חרוב” מחמת נימוקים הידועים רק להם.

יעקב ירד בסולם המושען לסוכה, ובראותו את פניו המלוכלכים של ניסוני פרץ בצחוק אדיר.

“למה אתה צוחק?” שאל ניסוני בארשת של עלבון.

“זה משום שפרצופך מצובע כל כך", ענה יעקב.

  • “אבל גם פניך מצובעים כשאתה אוכל ענבים. ראיתי בעצמי, באמת", טען ניסוני. הרצינות שבה נאמרו הדברים גרמה ליעקב לצחוק כמעט עד לידי דמעות, עד שראה כי הילד מתכונן, לבכות, אז לקחו יעקב בין זרועותיו, כיסה את פניו בנשיקות והלך עמו לביתו של צדקי.

“מה שלומך היום, ניסוני?” שאל יעקב בידידות.

  • “אולי אני חולה, כי מלכה אומרת שקיבתי מקולקלת, ושאכלתי הרבה ענבים".

  • ומדוע אתה אוכל כל כך הרבה ענבים?

  • “אני אוכל מפני שאני אוהב אותם" ענה ניסוני במהירות.

יעקב כבש הפעם את צחוקו, אבל הילד הסתכל בו בעין חדה, ובראותו את בת-הצחוק על פניו של יעקב שאל: “הגד לי, דוד, למה זה אתה צוחק תמיד כשאתה מדבר איתי? אתה יודע, גם אני אצחק כשאדבר איתך".

בשביל ניסוני היה כל העולם מחולק לשני סוגים: האחד כלל את קלמן ואת מלכה, בה בשעה ששאר האנשים היו “דודים” ו“דודות”. כמעט שלא היתה לו חברת ילדים והוא הרגיש את עצמו טוב בחברת השומרים, כי בחייו הקצרים לא ראה עדיין שום חברה אחרת, והוא האמין בתום לבו הקטן כי התבל כולה מאוכלסת בעיקר ע"י שומרים.

כשמוע יעקב את איומו של ניסוני, חשב שהגיע שעת-הכושר לפייס את הילד, ונתן לו אקדח-שעשועים קטן – מין צעצוע פשוט שמחירו פרוטה, ואשר בכל זאת השפיע באופן רצוי.

“סוף סוף אתה דוד טוב" אמר ניסוני ולפת את צווארו של יעקב. בינתיים הם נכנסו אל הבית, שהתמלא שומרים, אשר ישבו על ספסלים ארוכים מסביב לשולחן ועסקו בשתיית תה ובשיחה לבבית. ניסוני נמסר למלכה, מבין ידיה – אל אחד השומרים, מזה עבר הלאה, וכך ערך “הקפה” נפלאה מסביב לשולחן עד אשר שב אל אמו, אשר רצה עם הילד בין כפיה מתוך ארשת של אושר.

“אני אומר לכם, שהוא יגדל ויהיה לשומר טוב" אמר קלמן.

“ואפילו יהיה זריז יותר מאביו" אמר יעקב בדרך הלצה, שעוררה עליצות רבה ע"י השולחן, כי קלמן היה מוחזק לבעל אופי אטי וקודר.

“יעקב בן-נור פתח את פיו" – אמר קלמן - “הבה נסתום אותו בתה ובלחם וחמאה – אם לא, ישרוף את כולנו בהבל פיו".

יעקב ישב לפני השולחן והתחיל שותה את התה שלו מבלי אומר. החבורה הייתה מורכבת משומרים ותיקים, הנודעים בגבורתם. היו כאן גרשון גבן, בריל גר, אורי צבת, ויחזקאל חריף. מובן, שאלה לא היו אלא כינויים בעלמא, כי גרשון, למשל, לא נדמה לגבן כלל, - אלא מחמת היותו גביח ונראה כצועד בצעדים מתגנבים, נתנו לו חבריו את התואר “גבן” שנתקבל ע"י גרשון בקורת רוח. גרשון היה אדם נוטה למרה שחורה, ורק לעתים רחוקות דיבר יותר מכפי הנדרש. הוא היה גבה-קומה וכהה, אבל לשערו היתה סגולה מיוחדת להשתנות ולהחליף את גווניו לפרקים. הוא דיבר תמיד בלחש ובנחת, אבל מסביב לפיו נחרץ קמט מיוחד שהעיד על מרץ כביר ורצון-ברזל. יודע היה כבעל-כוח גופני גדול, והשומרים נזהרו מלהקניטו. אבל נדמה היה שאיש אינו מסוגל להרגיזו או להקניטו. הוא היה מסוג האנשים היכולים להרוג בן-אדם במחי-יד אחת, ואף-על-פי-כן היה דבר-מה נשי בכל הליכותיו. הוא אהב לקרוא הרבה, וכמעט כל ספריו דברו על חזון ושירה לירית. כמו-כן אהב מאד להקריא בקול ולדקלם, היה רגיל לעשות זאת, בעת שהפצירה בו אחת הצעירות, מתוך רגש עז ועיניים דומעות. גרשון היה אהוב מאד על המין החלש, אבל הוא בעצמו לא הראה שום נטייה לתאוותנות בנוסח המקובל. התהלכו אומנם שמועות בחבורה, שגרשון עזב בביתו בגולה צעירה יפהפיה, אלא שזו לא הסכימה להשקפותיו הציוניות ולא רצתה לעלות ארצה-ישראל ולהתנסות בכל מני תלאות בגלל משאת-נפשו של חתנה. אשר לגרשון – נראה שהחליט ללכת בדרכו המיוחדת, ולפרקים יכל יעקב להרגיש בפניו הבעה שהעידה על צער לא יבוטא במילים. ברם, הבעות כאלה נראו בפניו לעתים רחוקות ובדרך כלל היה גרשון מתאפק, שקט וחדגוני. הוא היה שומר-רגלי, ופעם תפס שני גנבים ערבים, קשר אותם יחד לחבילה אחת והביאם למושבה, בנשאו את החבילה בין ידיו, כאילו הייתה זאת מזוודת-יד רגילה. אבל מחוץ לזה, התייחס בעצם בידידות לכל הערבים, ובדעתו את שפתם ואת מנהגיהם היה מעורב ביניהם. הם קראו לו “קארשון-איל-ג’אבאר”, כלומר, גרשון הענק, והתייחסו אליו ביראת-כבוד ובדרך-ארץ רב.

שני לו היה ברל גר. שמו האמיתי היה דוב פוטאשניקוב, אבל קראו לו “גר” מחמת הנימוק דלקמן: הוא בא עם הוריו לירושלים בהיותו נער קטן. בירושלים עברו עליהם תלאות רבות, והוריו נאלצו למסור אותו לאחד מבתי-הספר של המיסיון, בכדי להבטיח לו את אכלו ותלבושתו. אולם ברל לא נשאר זמן רב בבית-הספר הנוכרי. הוא ברח בהזדמנות הראשונה והתחיל מתערב בין ציבור הפועלים, בעבדו חליפות בכמה ישובים יהודים: - הוא למד, כמו-כן את מלאכת הירייה על בוריה, ועם הווסדה של הסתדרות “השומר” נכנס לשורותיה והתפרסם בהתנהגותו האמיצה ובמזגו החם והקיצוני. מזמן היותו בבית-הספר של המיסיון נשארה לו שנאה עזה לנוצרים בכלל ולמיסיונרים בפרט. והנה מסיבה זו קראו לו החברים “גר”, למען הרעימו. בריל היה גדול בשנים במקצת מיעקב, וגם היה לו נסיון יותר רב בשמירה, והיה מכובד על כולם. מרגלא בפיו: “אכול ושמור, אבל אל תישן" – פתגם שעורר תמיד צחוק רב, כי בריל היה ידוע כזולל הגון. הוא יכול היה לבלוע גפן שלמה על ענביה ללא כל קושי. מלבד זה חונן בריל בכשרון גדול של נואם. העברית שלו הייתה נפלאה והיה לה חן זמרחי מיוחד, וגם אם הנימוקים שלו הופלטו מתוך רתחנות, קשה היה להשיג עליהם, אף אם היו נעדרים יסודיות הגיונית.

כינוייהם של האחרים העידו על בעליהם, כמו-כן, שגם אלה לא היו קטלי קניא כלל וכלל. כשישב יעקב ע"י השולחן שבו כולם לשיחתם. קלמן צדקי החזיק בידו את עיתון “החירות” וקרא בקול את החדשות שבו. כמו-כן קרא על מאורע ידוע שהתרחש בירושלים וששימש נושא להתרגשות רבהב כל הארץ. מיסיונר נוצרי מפורסם, כפי הנראה ממוצא יהודי, נתפס באחת השכונות העבריות בירושלים והוכה מכות רצח, עד שנאלצו להכניסו לבית-החולים. העיתונות הערבית דנה על המקרה מתוך מרירות, אבל העיתון העברי הודיע, כי המיסיונר הזה רגיל היה לפתות את הקטנים לשמד, וכמה פעמים התרו בו קודם שלא יכנס לשכונה.

“בטוח אני" – העיר יחזקאל חריף, צעיר כבן 25, שחטמו כפוף כמין וו וקוי-פניו טטריים, - “זוהי איולת להכות מיסיונר ולעורר ע“י כך את דעת-קהל האירופאית נגדנו. רק קנאי ירושלים מסוגלים למעשה-טירוף שכזה”.

“הס!” קרא בריל. “מועטות הן ידיעותיך על ירושלים ועל קנאיה. כמו-כן הגיד לי, בבקשה, אם אתה יודע מי הם הנוצרים ומי הם המיסיונרים? טוב, אם אינך יודע" – המשיך בריל ברתחנות, מבלי לחכות לתשובה - “אם-כן אל תדבר. היה בטוח, שאנשי ירושלים יודעים את אשר לפניהם. המיסיונרים הללו נכנסים לשכונות היהודיות לפתות אנשים שיבגדו בעמם, ובדברם, פיהם מלא דבש ונופת, אבל לבותיהם שחורים משנאת-יהודים. הם מגלים את אופיים האמיתי בשעה שיודעים כי אין להם יסוד לפחוד או להתבייש: ניתנה לי כמה פעמים הזדמנות לראותם במערומיהם הנפשיים".

“אבל אתה טועה בוודאי" אמר גרשון במנוחה, “כי כיצד אתה יכול לבאר את העובדה, שהנוצרים מבזבזים סכומי-כסף ענקיים כאלה, בהקימם בתי-ספר, בתי-חולים וכדומה? אשר למיסיונרים, אין תאורך מתאים למציאות, ויש להתפלא כיצד הם יכולים לסבול ולספוג כל-כך הרבה עלבונות מצדנו בכל פעם שהם נכנסים לשכונותינו, אם הם באמת אנטישמיים כאלה, כפי שאתה מתאר אותם?”

“אה“, קרא בריל מתוך ביטול, “תמים אתה, גרשון יקירי. האינך יודע למה הם עושים את כל זה? למה מבזבזות הממשלות הנוצריות מיליוני לירות לשם העברת היהודים לשמד? טוב, שמע איפוא ואגיד לך. זהו – משום שכל זמן שעודנה קיממת אומה הנקראת בשם “יהודים”, שום נוצרי אדוק אינו יכול לסעוד את פת-בגו במנוחה. היהודי משמש תמיד תוכחה חיה לנגד עיניהם, המזכירה להם, כי אין להם כלום ואינם כלום, ושאפילו דתם אינה אלה צורה מסורסת ומקולקלת של היהדות. אשר ל”טוב לבם" של המיסיונרים, אין אלה אלא אמצעים חדשים להרוס את האומה הישראלית. לפנים היו מנסים להגשים תפקיד זה באש ובחרב, כיום הם מתיימרים בידידותם הצבועה לשם אותה המטרה. אולם, עמנו יש לי חוש בריא והוא מריח את אויביו מרחוק. איני מתפלא משום-כך על שהכו את המיסיונר ההוא בגלל דברים של “מה בכך”. האמן לי שהוא ראוי לזה, ואם בארצות הגולה כבולות ידינו במלחמה נגד הבר-נשים האלה, הרי אנו שמחים על שיכולים אנו בארצנו להראות מלהם בחוש את דעתנו עליהם. והמשומדים האומללים – היודע אתה מי הם? נפשות עלובות, אנשים גוועים ברעב, המוכרים את עצמם בעד בצע כסף, ממש כמו זונות, באותו ההפרש שאני מביט הראשונים בעין רעה יותר, מאשר על הזונות: כי בה בשעה שהאשה המסכנה מוכרת רק את גופה – הרי המשומד מוכר גם את גופו ונשמתו יחדיו".

“ואני חושב“, אמר קלמן, “שאתה, בריל, מפריז בהרבה על המטרה האמיתית של המיסיונרים הנוצרים. לדעתי, הרי לכל-הפחות בארץ זו הם מקיימים את המיסיונרים שלהם מתוך נימוקים מדיניים, והם אינם באים הנה אך ורק לשם ענייני היהודים. אליבא דאמת, הם מבזבזים יותר כסף בשביל הכושים והערבים מאשר בשביל היהודים. דבר אחד ברור: אם ערבי מתנצר ע”י מיסיון צרפתי, הריהו נהפך לצרפתי, אם ע“י מיסיון אנגלי – הריהו נהפך לאנגלי ונמצא תחת חסותם של האנגלים, ואם ע”י גרמני – הוא נופל תחת חסותם של הגרמנים וכו' וכו'. באופן כזה מתאמצת כל מדינה להגדיל את מספר מצדדיה ואת השפעתה הפוליטית. אומנם, גם אנו היהודים נמצאים בשטח פעולתם. לאשרנו, ישנה התחרות למדי בין הממשלות הנוצריות, קנאה ותחרות שולטות ביניהן, ומשום כך הן משאירות אותנו במנוחה. חוץ מזה אתה טועה אם אתה חושב שיש להם דת אחת. למעשה יש להן כשש מאות דתות שונות, והמושג “נוצרי” אינו אלא הגדרה כללית בפי עמנו המציינת את כל הגויים".

“אבל האין זה פלא בכל זאת" – אמר אורי צבת, צעיר כבן 28, שפניו שטוחים ורחבים וגבות-עיניו הסמיכות מתחברות מעל חטמו - “שנגר יהודי אחד יכול היה לעורר כמעט את העולם כולו להעריצו ולהתפלל אליו כאל אלוהים? ואחרי כל איני מסוגל להבין, כיצד אנשים חכמים ומשכילים מבין הגויים אינם משיגים עד היום את כל חוסר-הטעם והאוילות של הפולחן, הבא להאליל בן-אדם פשוט אשר קורץ מבשר ודם כמוני כמוך? האמינו לי, חבריא, כי בכל פעם שאני חושב על התקופה הנוצרית אני מרגיש, כי המוח שלי נכון לקפוץ מגולגולתי".

“אל תפחד“, אמר יחזקאל בהיתול, “אין לך מה להפסיד, כי כמות המוח בראשך זעומה מאד”.

פרץ צחוק כללי, אבל אורי לא יכול לעבור על זאת בשקט, אחז באשכול ענבים שחורים וזרקם בפניו של יחזקאל. כל הנוכחים התענגו על כך מאד, ובייחוד – ניסוני חרובי, שנכנס לחדר, ובראותו את פני יחזקאל התחיל צועק: “מלכה, מלכה, בואי הנה, הוא דומה עכשיו בדיוק לחתול השחור שלנו".

יחזקאל תפס את הילד, הרכיב אותו על צווארו ורץ מסביב לחדר, בהפליטו קול עגום ומפחיד! “בו-או!”.

מלכה נכנסה במרוצה אל תוך החדר ובקושי עלה בידה “להציל” את ילדה מידי השומרים, שכמעט כולם הביעו את התפעלותם מהפעוט בטפיחה על גבי עכוזו. אבל ניסוני לא נבוך ביותר והוסיף לצעוק בחדווה: “הה, איזה דוד שחור! אי, אי, איזה דוד שחור!”, עד שיחזקאל נאלץ לצאת למטבח ולרחוץ את פניו יפה, יפה.

בינתיים ישבו האנשים מסביב לשולחן, לגמור את ארוחתם וכעבור רגע אמר גרשון ברצינות: “חושבני, אורי, שיש ביכולתי לפתור את חידתך. נדמה לי, שהאנושיות בכלל נוטה להערצת יחידים, ושאלה היחידים הם הם היוצרים את ההיסטוריה. למעשה מסתובבת כל התולדה מסביב לאישיות זו או אחרת. כך מעריצים היהודים את משה רבנו, המוסלמים – את מוחמד, ההודים – את בודהה, הסינים – את קונפוציוס וכו' וכו'. כך היה וכך יהיה. ישנה באנושיות אותה הרגשת העדר המאפשרת תדיר לתיש לנהל את העזים, ומכיוון שזוהי תופעה רגילה בהחלט, אין לנו שום יסוד להתמרמר או להתנגד בחריפות לאישיוו של מנהיג זה או אחר. הרי אינם אלא אנשים, וככל אחד מאיתנו מחוננים הם ביתיר וחסר, - טובים במקום אחד ורעים במקום אחר. אף עצם הגדרת מידותיהם בטוב ורע רחוקה מן האמת, כי מה שנראה לנו רע כיום היה טוב בעיניהם ובדורם ויוצא שכל תרעומותינו נגדם, או הערצתנו והתפעלותנו, - הכל לפי צורך המקרה, - נובעות מתוך הערכה מוטעית של תנאים ומסבות, שאינם מותאמים כלל למסגרותינו השכליות".

“חא, חא, חא!” פרץ בריל בצחוק חריף. “מה נאה ונוחה הסברתך בענייני דת ואמונה, יקירי הפילוסוף".

גרשון לא אמר כלום. כמעט שלא זיכה את בריל אפילו במבט כלשהו, וקם מלפני השולחן. גם האחרים קמו והתפזרו איש איש למשמרו.

יעקב יצא, ובאחת הפינות של החצר ראה את גרשון כשהוא אוחז בכפו פרסת-ברזל, לוחץ אותה בכוח, ואחרי-כן שובר אותה לשתי חתיכות שוות וזורק אותן בחפזון. יעקב הבין כי בזה התבטאו רגשותיו הפנימיים של זעף עצור, ורצה לעבור בשקט על פני גרשון. אולם הלה פנה אליו ואמר: “יעקב, באחת אחרי חצות בערך אבוא ואעיר אותך, כי הגיע התור שלנו לשמור יחד“. “טוב, ענה יעקב, והלך לחדרו, שנמצא בבית אשר בקצה השני של הכרם. כבר היה לילה, והירח הבהיק בכל זהרו, כי גם עננה קלה לא העיבה את אופק-הקיץ הנרחב. יעקב צעד בין שורות הגפנים, הסתכל במיני הענבים השונים ושאף אל תוך נחיריו את אויר הערב. מצד הים התיכון הגיעה רוח רעננה ומרהיבה. מכל מיני ה”מוסקט" ושאר שיחי הגפנים נדף ריח חריף ומתקתק, שהתערב בריח גדרות-השיטה ועצי-האקליפטוס הסמוכים, ומילא את החלל הרגשה נעימה ואירוטית של שכרון נסוך, אשר גרם לערנות מינית ולתסיסה של הזדווגות בין כל השרצים והחרקים השונים, לרבות האנשים, להבדיל…

יעקב ראה בעברו פה ושם זוג שבחור לו את הכרם למקום טיול וראיון, ונזכר בשושנה. הוא נכנס לחדרו, פשט את בגדיו ונרדם כמעט בו ברגע. המזון הרוחנו והחומרי שספג לתוכו במשך היום העיק עליו כנטל כבד, ובמשך זמן רב יצר מוחו המסוער של יעקב כל מיני חלומות דמיוניים שמחוץ לגדר הטבע. יעקב שאף לרווחה עם הופעתו של גרשון, אשר התחיל לדפוק בדלת באופן עקשני. מיד פג קסמם של יצורי-הבלהות ויעקב הקיץ. הוא פתח את הדלת והתחיל מתלבש בחפזון. “הי, אתה, בחור מנומנם שכמותך" אמר גרשון בחיבה.הם יצאו ביחד בדומיה.

היה ליל-ירח מזהיר, אחד מלילות ארץ-ישראל, שאין דומה להם כמעט בכל העולם. כל הכרם היה מואר כאילו ע"י זרקור אדיר, ואפשר היה בנקל לקרוא ספר, מבלי לאמץ כלל את כוח-הראיה.

“שמע“, אמר גרשון, “אתה תלך בדרך זו מסביב, ואני אלך בדרך אחרת: נפגש שוב במקום הזה”.

“טוב מאד“, אמר יעקב, והם הלכו איש לעברו! יעקב חשב בדבר ההשפעה המיסתורית מצד גברי על שושנה והרגיש שלבו מלא רחמים ואהבה. הוא שקל במוחו את עצתו של זלמן ובפנים-לבו נוטה היה להסכים כי הצדק עם זלמן. ואף-על-פי-כן לא יכול למצוא בו די אומץ עד כדי לנתק לגמרי את כל הקשרים בינו ובין שושנה. זאת היתה אהבתו הראשונה, וכל ההתלהבות והתמימות של לבו הצעיר ריוו את דמו החם ועוררוהו להתנגדות ומרי. עכשיו, כשהוא עמד לנוכח כמישות ציצי תקוותיו הראשונות, כשראה שרגשותיו הקדושים ביותר נזדהמו ברפש-המציאות ורמוסים ע”י גורל אכזרי אשר לעג והתקלס בתוחלתו חסרת-היכולת, - הוא חש כאילו צבת ברזל כווצה את גרונו והחניקתו. נשימתו נעצרה, והוא שפשף את שרירי רקותיו עד שעורקי מצחו תפחו ולבו פרפר איומות. הוא פתח את פיו ונשם נשימה חטופה. הוא הלך כמעט באופן גולמי, כמי שאחזו בולמוס. סוף-סוף הרגיש את עצמו עייף, ונאלץ לשבת על האדמה בין הגפנים, הוא קטף ענבים מספר והתחיל אוכל אותן לאט לאט, מתוך הבעה של אדם הזקוק לרפואה. בהרגישו בפיו טעם מלח הבין, כי יחד עם הענסים בלע גם את שמעותיו שנזלו על לחייו שלא מרצונו. הוא פתח את ה“מוזר” שלו והציץ לתוך הלוע. רעדה קרה עברה בכל גופו. “נניח, שאני אשים כאן דבר-מה, ויהי קץ לכל העניין" – מחשב זו חלפה במוחו כנצנוץ הברק. מעתה עמד יעקב על משמרו בשקדנות והקשיב לויכוח הפנימי שהתחולל בין שני הצדדים היריבים אשר שכנו במוחו. האחד פתח ואמר: “כן, לך ועשה זאת! אל תהיה פחדן. זוהי הדרך הטובה ביותר בשבילך ובשביל השארץ אל תתמהמה!”. אבח הצד השני טען: “אם תעשה זאת, יגיד כל אחד כי נבוכות מתוך מורך לב, כי במעשה שכזה אין כל גבורה יתרה“. ככה הקשיב יעקב לויכוח שבין יועציו הפנימיים, כאילו הוא היה צד שלישי בלבד, שתוצאות הויכוח אינן נוגעות לו ביותר. אבל סוף-סוף נוכח שהיריב הראשון תקיף מחברו. יעקב הרים את האקדח, ובהשעינו את הלוע ברקתו השמאלית התחיל למשש את ההדק. “טוב, היה אמיץ” לחש מישהו, ויעקב לחץ את ההדק, אבל במקום יריה נשמע צליל מקוטע של חצץ. “תמוה מאד" ריטן יעקב והתחיל לבדוק את אקדחו. עכשיו אחרי שהחליט להתאבד, היה שקט ועשה את ההכנות הנחוצות בתנועות גולמיות של סהרורי. ולבסוף התברר ליעקב, כי הכל בסדר, ובהרימו את האקדח התחיל לקלוע ולנגוע בהדק. אולם מה זה התרחש שם בחלל האוויר? יעקב הציץ – והרגיש שכל גופו מתחלחל ונקפא מפחד. מתחלה הופיע המראה בקוים מטושטשים ונעדרי-צורה, אבל לאט לאט לבש צורה מסויימת ונתבלט בדמות אשה, שהניפה את ידיה מול הרקיע, פיה היה פתוח, ועל פניה טבוע חותם של צער עמוק. הדמות התנועע לאט לאט בכיוון למקום שעליו ישב יעקב. “אמא" אמא!” קרא יעקב בקול חנוק, כמעט שלא מעולם הגשמי, השמיט את האקדח מידו ונפל מתעלף. הוא לא ידע כמה זמן שכב ככה, אבל בהקיצו ראה את גרשון יושב על ידו ולוחץ מטפחת רטובה אל מצחו.

“מה קרה לך בחורי?” שאל גרשון בלחש. “ודאי שהקדחת תקפתך שוב? טוב, גמע מזה וייטב לך" – ובאמרו את דבריו הוציא בקבוק קטן והגישו אל פיו של יעקב. זה היה משקה-קוניאק, שהשיב את רוחו של יעקב. אומנם ראשו עדיין הסתחרר במקצת, אבל הוא הרגיש בכל זאת שנחשול של חיים וחדווה הילך וגואה בו: פתאום חיבק את צווארו של גרשון והתחיל מגמגם מתוך דמעות, בהפליטו מפרק לפרק גניחה קלה: “הה, גרשון, מה טוב לחיות… כן, גרשון, טוב מאד, בייחוד טוב לחיות כאן בארצנו… כן, טוב מאד, והוא השקיע את ראשו בחזהו של גרשון, וכתפיו התחילו לרעוד מתוך עווית.

“הס, הס, אל תבכה, יעקבי הקטן" אמר גרשון, הרים את יעקב כמו שמרימים ילד קטן והתחיל לנענע אותו בין זרועותיו, בשננו בכל רגע: “א-א,א,א, יעקבי הקטן, א,א,א“. בראותו שיעקב הולך ונרגע לאט לאט, נשא אותו גרשון אל חדרו, והשכיבו במיטתו, כיסה אותו בשמיכות ואמר ברוך: “ ועכשיו יעקבי הפעוטון תישן במנוחה ותהיה בחור נחמד. אל תצטער, אני לוקח איתי את ה”מוזר" שלך ואשמור שארית הלילה במקומך. שלום יעקבי". והוא סגר את הדלת בזהירות ויצא.

שקט גמור השתרר בחדר. יעקב שכב מכווץ, כמתבייש בפני עצמו על החולשה שתקפתו. “דומני שגרשון בחור הגון ולא יספר לאיש את אשר קרני… אויה לי אם יודע הדבר לחבריא… ללעג ישימוני… ומשום מה?… שטויות… האם איני רשאי לנהוג בישותי כאדם בשלו?… וכי שייך אני למישהו גם בגופי?… כן… בוודאי… הצדק עמם… כאן בארצנו אין אדם בן-חורין להשתחרר מהעול שהוטל עליו… ולו גם אלף מונים יכבד עליו… בוודאי שזוהי פחדנות שפלה… וצער הקרובים לך קרבת בשר ורוח?… המעט הדבר בעיניך?… לא… לא אוסיף להגות במו אלה… צריך לישון ויהי מה"… - כך התרוצצו קטעי עשתונות במוחו של המהומהם.

נראה שיעקב שתה לגימה הגונה של קוניאק, כי לפתע חש שבמוחו השתרר תוהו ובוהו גמור, והוא עצם את שמורות-עיניו. הוא שמע עדיין, שמישהו אומר ברוך “א,א,א” והוא נרדם.

מתוך הכרם עלה קול יללה של עדת התנים.

##פרק 10: “חופה ושלח"

רחובות ראשון היו מלאים תנועה, והאויר היה ספוג אבק ורדרד-צהבהב, אשר העלו עגלות אחדות שנסעו ליקב, הלוך ושוב. אחדות מהן היו עמוסות משא כבד של ענבים, ואחדות שבו משם ריקות או מלאות חביות שהתגלגלו והשמיעו רעש על כל מפנה ומפנה, אגב דחיפות וקפיצות מעל חתחתי הכביש ההרוס למחצה. העגלונים נהגו בסוסים ובפרדות מתוך שריקה ושירה, ובעברם באורחה ארוכה היו דומים יותר לתהלוכת-קרנבל, מאשר לפועלים רגילים. כמעט על פניו של כל אחד ואחד הייתה טבועה ארשת של שמחת-חג גדולה. חודש מנחם-אב – הירח האחרון של הבציר בארץ – קרב כבר אל קצו, ומהיקב, אשר העבודה בו היתה בעצם תקפה, עלה הריח הסמיך של ענבים סחוטים ושל יין תוסס. צעקות ורעש נשמעו מתוך חצר היקב, כגון: “אי, דוב, תן לעגלה לעבור“, קריאות שהיו מעורבות בגערה נמרצת: “דיוולה טפרר…”. בינתיים ו”מנוע דיזל" הסמוך צפצף ונשף וטרטר “הופ-טופ-טורורופ”, מתוך עקשנות, כאילו בז בהחלט לכל שאר הקולות שנשמעו בשכנותו.

גם בביתו של קלמן צדקי ניכרים היו באותה שעה אותות של אי-אלו הכנות חטופות. מלכה, שנעזרה ע“י שומרים אחדים, ויעקב בכללם, רצה הנה ושוב ב”חדר האורחים", טלטלה מטעמים ומשקאות שונים, והזיזה מדי פעם בפעם כל מיני רהיטים וכלי מטבח. הכל העיד על איזו חגיגה או “נשף”.

יעקב אף הוא עזר בטלטול כלים ודברים שונים, כדרכו לא חדל מלהרהר. תוגה חרישית היתה נסוכה על פניו ומזמן לזמן קינן חיוך קל בזווית שפתיו. הוא חשב על מובנה המדוייק של המילה “נשף” ועל שימושה בפי אנשי הארץ. בעל כורחו בא לידי מסקנה, שהחמיצה בין שפת הדיבור ובין השפה הספרותית הולכת ומתרופפת, ומה שהיה אתמול המוני הופך היום לנחלת-הסופרים, וכך להיפך, - מין תהליך נצחי של חליפין…

עם זה חשב יעקב על אכזריות החיים ועל קשיות-העורף של המציאות, הפוסחת בתקיפות על כל סידור ושיטה מחושבים מראש, זו המציאות המתנכרת לכל דבר בעל נטיה ואופי של קביעות מוחלטת. תוך כדי הרהוריו הסיק יעקב, שכל דבר ודבר משתנה בעולם בדרך של גלגל החוזר, ומהווה קאלידוסקופ רב-גווני ומוזר של שיטות המשפיעות זו על זו השפעת-גומלין, במידה שקשה להבדיל בה את הכובשים והנכנעים. כל אחת מהן שולטת באנושיות זמן ידוע, מבלי שתהיה האפשרות לנחש מראש או לסמן את ראשיתה, תכליתה וסופה, כי אין כל סוף ותכלית בצורה הכדורית של ההוויה בכלל, כשם שאין תכלית באי-אלו יצירות קוסמיות אחרות. אמיתות, שנראו כמובנות מאליהן הוכחשו במירוץ הדורות, זיוון הועם והן הוכרזו כמוטעות, אך ורק בכדי לתת מקום לאיזו אמת אחרת, הנועדה אף היא להיעלם עם אורו הבוקע של יום המחרת.

“טארך!” נשמע קול צלחת שבורה. יעקב נטרד כל-כך לעולם המחשבות, עד שלא הרגיש כלל כיצד השמיט את צלחת-הממתקים שהיתה בידיו. עכשיו הוא הביט על השברים מתוך הבעה של הכרת-אשמה, כאותו ילד שנתפס בקלקלתו.

“מזל טוב, מזל טוב!”, קראה מלכה בשמחה. “ראה נא, יעקב, קרובה חתונתך!”, משום-מה הסמיק יעקב עד לאוזניו ויצא מן החדר.

לסוף באה השעה המקווה, ובלילה נערכה “ברוב פאר” חגיגית-הנישואין של בריל גר ודבורה אגוזי. הכלה, צעירה חסונה ממעמד הפועלים, היתה ידועה בסביבה כבעלת-בשר וגרמים, הכל במידה גדושה ומפתיעה, והחבריא העמלה נתנה לה את הכינוי הציורי של “דבורה תבור”.

האורחים נתאספו, ומכיוון שמלכה עיכבה בעדם מלהיכנס לחדר פנימה פתחו הללו בריקוד “הורה” נועז וסואן, - בלווית שריקות, נחירות וקריאות עידוד מצד המשתתפים והמסתכלים כאחד. לאחרונה הופיע הזוג המיוחס בכל הדרו, והנוכחים קידמו את פניהם בברכה צוהלת. מיד נערכה החופה – חופת השומרים כהלכה, שבמקום ארבע כלונסאותיה שכנו כבוד ארבעה רובים טעונים הנעוצים בלועיהם ב“כפיה” (כפיה- מין מטפחת, שהבדואים והערבים הכפריים משתמשים בה לכסות-ראש.)

קלמן פתח את הבקבוקים ומילא את כל הכוסות. “ועכשיו, חבר גרשון" – אמר בחגיגיות - “אתה היית והנך תמיד ידידנו הגדול והנואם הרשמי בכל שמחותינו: השמע נא, איפוא, לפנינו את אחד מטובי נאומיך, המזילים דמעות ומדגדגים עד מוות: אשר לזוג, אנא אל תשכח לזרות עליו מלח ופלפל ככל המצוי באוצרך".

גרשון קם. פהיו היו משהו חיוורים. נראה, שהיה אהוב מאד על החבריא, כי בקומו פרצו תשואות סוערות מכל עברים, עד כדי כך שניסוני הקטן אטם את אוזניו בשתי כפותיו הפעוטות, ועם כל חוכמתו המבוגרת שנצנצה מתוך שתי עיניו החודרות, הראה פנים כאילו התכונן לבכי פתע… מלכה, שהבינה לרוח בנה, נשאה אותו למשפחת שכנים והשכיבתו לישון, בכדי שלא תופר השמחה.

התשואות נמשכו זמן-מה. “בבקשה לשמור על הסדר", צעק קלמן נואשות. לסוף שקטו כולם, וגרשון אמר: -

“גבירות ואדונים! יודע אני כי רחוקות אתן מפרכוסיהן המשושרים של הגבירות המכובדות, וכי מדת האדנות המצויה בסביבתנו שלנו זעומה מאד, אבל הרשוני נא להעליב אותכם רק הפעם, בהשתמשי בצורת הפנייה המקובלת, אשר כל הבורגנות והחברה האצילה מעריכה אותה כל-כך. אשר לכשרוני כנואם, שהחבר קלמן דיבר עליו בהפרזה לא מעטה, עלי להגיד, כי הלילה אנסה – לנוכח האישים יקרים כל כך בדמות החתן והכלה, ולנוכח כל המסובים – שלא להשפיל את רמת שמי הטוב, שהוענק לי בעל-כרחי. אני אנסה, עד כמה שהדבר ביכולתי, שלא לנפול תחת שבט-העונשין של קלמן, זה בעל-הבית העריץ שלנו, אשר אם יתקפהו שנית בולמוס-הסדר, עלול להגיע לידי קיצוניות ולשלול ממני את יין-ראשון הטוב. ועם היות יין זה מיוצר בחלקו הגדול ע“י אחמדים ומוסטפות, בכל זאת הרי טבועה עליו החותמת הרשמית העברית של יין-כרמל, ומשום כך אסור להעליבו בשום פנים, בהזדמנות גדולה כזאת… (תשואות סוערות וצחוק כללי). ועכשיו, חברים, תסלחו לי אם אשאיר אותכם במצב של שומעים מן הצד, ואפנה בעיקר אל הגיבורים של המאורע בבית הזה, כלומר – לכלה דבורה אגוזי ולחתן דוב פוטשניקוב. (באמרו זאת פנה גרשון אל הזוג המדובר, וכל המסובים עשו כמוהו). גיבורי היום וחבריי האהובים! (המשיך גרשון בחגיגיות). אליכם מופנים דבריי, בעיקר – לא בכדי לתאר לפניכם את המטרה הקבועה לנגד עיניכם – אם גם היא ראויה למדי לתשומת לבכם – אלא בכדי לברר לכם את הנימוקים שגרמו לשבת-אחים זו. אני אנסה לגולל לנגד עיניכם הרוחניות את המצוות הבלתי-כתובות הקשורות בבריתכם כיום – שאומנם לא הוחגה לפי הטכס הדתי הרשמי, ובכל זאת היא מקודשת בדמיהם של רבים מאיתנו, אשר נתנו את נפשם לקורבן מתוך אהבתם האין-סופית לארצם ולעמם. בתוקף הדם הזה יש לנו אפשרות כיום לחיות בשלווה יחסית ולדאוג להתפתחותנו הרוחנית והגופנית. משום כך, חברים, אל תחשבו לעולם את בריתכם שנכרתה בעל-פה, כנטל קל שאפשר לפרקו או לפגוע בקדושתו, לאחר שמעמידים אותו בנסיון קשה, הבא עם הסבל של חיי יום-יום רגילים, חיי שמירה ועמל. לא ואלף פעם לא! בני-ברית אנחנו ואת בריתנו נקיים! לכן, ידידי, בכל פעם שאיזה אי-רצון או חיכוך יפול ביניכם, והיצר הרע יסיתכם לקטטה ולפירוד – עמדו איתנים! אל תתנו לספק הבליעל לכרסם את נפשכם… (כאן התחילו בנות המין החלש לנגב את עיניהם במרץ). אני אומר זאת, משום שלצערנו יכולים אנו לציין כמה מקרים של נישואין מופרים בין חברינו, תופעה שלילית, שעלינו לבערה מתוכנו כליל. חש אני, כי כולכם יורדים לדעתי, ואין צורך לפרש בשמות. כמה דוגמאות עגומות עודן חיות בזכרונכם, והפצעים העמוקים שנגרמו ללבותינו ע”י התנהגותם המעציבה של אחדים, טרם העלו קרום. (נגיבת העיניים הכללית גברה ביתר שאת). אחים ואחיות! (פנה גרשון לשאר) בכל פעם שאני נקרא להשתתף באחת החגיגות, רחוק אני מלהיגרר אחרי אותו הרגש העליז וקל-הדעת המצוי אצל רובו של הנוער בארצנו. אומנם שמחתי הפנימית גדולה היא לאין שיעור, אבל בזכרי את האחריות הקשורה בתפקידנו הקשה בארץ, נוטה אני לשיקול-דעת מתוך הבעה של רצינות וכובד-ראש. מובן, רבים ביניכם דוגלים באותה השיטה גופא להגשמת רעיוננו המשותף הנאצל והמקודש. יתר על כן! בכל פעם שאנו מתכנסים לאכול, לשתות ולרקוד אסור לנו לשכוח את הנפשות היקרות לנו, אשר השארנו ברוסיה ובכל אתרי הגולה. לאחד חסרה במחיצתו אחות יקרה, לשני – אב זקן, לשלישי, אולי אם – כולן נפשות חביבות שאנו זקוקים להן כל-כך ברגעים הקריטיים ביותר בחיינו הסוערים, הבלתי-מסודרים והתלויים לנו מנגד בכל יום ויום. (כאן געו הנשים בבכי, והגברים גרפו את חטמיהם בזריזות). אבל, חברים יקרים, אל נא יפול רוחכם. אלוהי העברים עתיק-הימים עודנו חי וקיים. ואם גם אנו מתפללים אליו אחרת מכפי שהתפללו אבותינו, בטוח אני, כי כולנו מודים שרצונו הקדוש הוא הוא שהביאנו הלום, ואיחד אותנו בקשר אלוהי בל ינותק, למען רשת את ארצנו זו המגיעה לנו כחוק, בתורת הנכס מורשה מאבות אבותינו.

“הקשר הפלאי הזה בא כתוצאה מההבטחה שניתנה לאברהם אבינו, ואת הדרגא הראשונה למלוי הבטחה זו מחדש יכולים אנו לראות כיום מתגשמת לענינו ועל-ידינו. משום כך רשאים אנו להתענג ולשמוח. חברים! אם אינכם מסוגלים ברגע זה להעמיד פנים צוהלות, בבקשה מכם לפנות אל הזוג המאושר ולראות כמה עליז מראיהם: כל התנהגותם מראה שהעניין כולו ערב לחכם כחמאה לחתול… (תשואות וצחוק כלליים). ואם לא די בזה בשבילכם, בבקשה מכם להקדיש את תשומת-לבכם במקצת לכלה, ותראו כיצד היא הולכת וגדלה בשעה מוצלחת לעיניכם ממש. (נחשולי צחוק). ואם אחרי כל אלה עוררתי בכם הרגשות עגומות, ואין ביכולתן של שתי התרופות הללו להפיח בכם רוח חדווה, אנא הסתכלו נא בקלמן, שפניו החווירו כמו סיד, בהרגישו כי נאומי קרב לקיצו, וכי עתיד אוצרו הייני להיעלם בתוך לועינו, כאילו הושלך לים-המלח (צחוק סוער). חברים, עת לנקום בו. הרימו את הכוסות (הכל מצייתים) ונשתה לחייהם ולשלומם של החתן והכלה, שיאריכו ימים וירבו צאצאים. הידד!”

כאן פרצו תשואות ממושכות מלוות ע“י “הידד” אדיר. “ועכשיו, בריל” המשיך גרשון, אחרי שהכוסות הורקו ונמצאו מחדש כחוק – הבה נתנשק. ידעתי שלא היינו ידידים כל הצורך לפני זמן קצר, ובכל זאת בחור טוב אתה, למרות רתחנותך, ואני אוהב אותך", - והם ניגשו זה לזה והתחבקו בלבביות.

“ומה איתך, בת-תבור חמודתי?” שאל גרשון בפנותו אל דבורה תוך כדי קריאות-עידוד מכל צד וצחוק סוער. “למה לא נתנשק גם אנחנו? זכורני שאמרת לי פעם כי מסוגלת את לנשק אפילו בר-נש מכוער כמוני. גשי נא הנה, מתוקתי, אל תתביישי", ומתוך ליווי של קולות "הו, הו, הו, הי, הי, הי!” ומצמוץ שפתיים אדיר ניגשו זה לזו והתנשקו בחמימות. בלב הרבה מן המסובים עלה הרעיון שזהו בעצם הזוג המתאים ביותר, כי שניהם היו כמעט ענקים, ובשעת חיבוקם נראו כשני מתחרים לקבלת פרס בהתגוששות.

אחרי כן שתו כולם “לחיים”, אחת ושתים ופעמים אין מספר, שתיה “לשמו ולשמה”, שנמשכה זמן רב, עד שמישהו קרא “הורה”, והכל חזר שוב לתוהו ובוהו. השולחן נהפך ונשבר בכמה מקומות, וקלמן הציל בקושי אי-אלה שרידים מרוסקים מתוך הערמה המגובבת של “הרהיטים מאבן ועץ”. ידי הנוער שולבו והתלכדו למעגל רחב, בצאתו לרקוד את ה“הורה” המסורתית עד כלות הנשימה. אחד הורקדים הציע לעבור לריקוד ה“רונדה” ואף בקשתו נתמלאה. אלה רקדו ואלה עסקו בכל מיני תחבולות והלצות, פחות או יותר מהוגנות, עד שעה מאוחרת אחרי חצות. אחדים התפזרו והלכו למשמרתם, ואחרים רקעו עדיין ברגליהם מתוך עקשנות והתלהבות איומה, מסביב למדורה שהדליקו בחצר.

יעקב התכונן להסתלק לחדרו, והנה נשמעה דהרת פרסות, ושיירת פרשים שלמה התפרצה לתוך החצר, בקריאות: “אל יבנה הגליל, הגליל והג-גליל!” יעקב ניגש אליהם בשעה שירדו מסוסותיהם, וראה את שמואליק, כרמי, גדי, ימיני ועוד כמה מידידיו ומכיריו בגליל.

“אה, גנב שכמותך“, קרא שמואליק אל יעקב. “ראיתי, שאתה רוצה להתחמק, אבל כבר נשבעתי בזנב סוסתי, שלא יעלה דבר בידך”…

שמואליק חיבק את יעקב בחמימות, ומכל צד נשמעו דרישות-שלום תכופות.

כרמי התקרב, ובהסתכלו בפניו של יעקב קרא: “לכל הרוחות! מה קרה לך, יעקובוני שלי? האם חולה אתה, או שזה יצאת מבית-החולים? חרפה ובושה! ומה יגיד זלמן על כך?”

“אל תטריד אותו בשאלותיך הטיפשיות", לחש לו שמואליק בזעף, אחז בידו של יעקב והובילו אל הכרם. כאן הוציא מעטפה קטנה, מסרה לידי יעקב ואמר:

“קח, זה משושנה. שמעתי על הקורות איתך, אבל אל תתייאש ואל תתהלך כאכול עש. איש אינו צריך לדעת מה מתחולל בלבך, ואסור לגלות לעין את כל מסבות חייך, בהתהלכך קדורנית. דומני כי יש כאן במכתב הזה חדשות טובות בשבילך. שושנה אמרה לי שהיא רוצה לבוא הנה בזמן מן הזמנים. אני אומר לך, יעקב, שהיא כמעט הטובה בצעירות ארצנו, ועליך לחשוב את עצמך מאושר. אומנם היו לה כמה הרפתקאות בחייה, אבל דבר זה אינו מן הנמנע ביחס לכל אחד מאיתנו, ואתה בוודאי תהיה האחרון להתחשב בדברים נעדרי-ערך אלה. הייתי מספר לך עוד, אלא שעלינו למהר לחגיגה, בכדי שלא לעורר סקרנות יתרה. אם כן, התאזר והיה לבן-חיל. מחר נשוב לדבר בפרוטרוט בעניין זה".

יעקב שם בחפזון את המעטפה בכיס מעילו ויצא מבלי אומר. הוא לא יכול להגדיר בוודאות את המתרחש בנפשו, אך בכל זאת הרגיש כי דבר-מה גדול אירע לו, דבר-מה שיש בו גם מנועם של חדווה כבירה וגם מנדהמות שבהפתעה. הוא ידע, כי לקבל מכתבים כאלה או אפילו לחשוב על האפשרות הקטנה ביותר של קרבה לשושנה, היה שקול בשבילו כעמידה בירכתי תהום. ודאי, שכוח-המשיכה הכביר יסחפנו למטה ויאבדהו כליל. הוא ידע, שאחרי שניצול בדרך-נס ממש ממשחק-המוות שנתנסה בו באותו הכרם גופא – עליו להסתלק בהחלט מכל גירוי-אהבה, אם חפץ חיים הוא. אבל בניגוד לכל, ולמרות הקול החרישי שעלה בנפשו פנימה בתורת אזהרה: “אל תשוב אל הענין שנית, סכנת מוות בו" – על אף כל אלה הבין, כי נעדר אונים הוא לעקור מלבו את הרגש המשעבד והמכניע הזה, שהמריצו לנדוד בלי מטרה בשיניים מהודקות וראש פלצות. ככה לא יכול להשתחרר מכבלי-האהבה ולהבליג על הצמאון ללא תכלת שהיה בלבו – לראות שוב את דמות העלמה בהירת-השיער, ולהציץ עוד פעם אחת, לפחות, לתוך עיניה התכולות-העמוקות, שכחלן עמוק מכחול האופק ברהב הים, ללא חופים, ולצלול בהן לנצח…

“ריי-דא – אמדא – ריי – דא“, צעקו הרוקדים, שכרכרו שוב בגאות-לב ובהתלהבות חדשה, שנתלקחה עם בואם של הגליליים. יעקב עמד רגע, התבונן בחבריא העליזה, חייך לעצמו את חיוכו הספקני והלך אל חדרו. עמוד השחר המרהיב כבר בישר את היום הממשמש לבא. בינתיים עוד שררה אפלולית: יעקב הדליק את המנורה, קרע את סגור-המעטפ-ה, שכב במיטתו והתחיל לקרוא במכתבה של שושנה. אולם במקום מכתב מצא פסת-נייר קטנה, ועליה היה כתוב לאמר: “יעקב יקירי, חיכיתי לשוא למכתביך ואיני יודעת כמעט מה לחשוב. אין לי שום חדשות גם מגברי. יעקב, אני נמצאת במצב נורא. כמעט שהתייאשתי. אפשר, שכבר שכחת אותי, או אפשר, אפילו, שאתה שונא אותי? איך-שהוא, אשתדל לבוא לראשון בהקדם האפשרי בכדי לברר ולהווכח. מובן, שאם ההר אינו הולך למוחמד, הרי הולך מוחמד אל ההר… באהבה, שלך, שושנה”.

יעקב קם, כיבה את המנורה, פשט את בגדיו ושכב. “לא הייתי רוצה להמרות את פיו של זלמן, אבל חוששני שבכל זאת אקניטהו הפעם“, הרהר לו מתוך קורת-רוח, ונרדם בבת-צחוק על שפתיו. הוא חלם, שעומד על הר גבוה, ולמטה-למטה בעמק נראה המון של ראשים, כולם מופנים למולו, והוא נואם אליהן בקול רם ונרגש. “זכרו את הדם ועמדו הכן” – קרא יעקב בחגיגיות. אחרי כן נעלם הכל, ומישהו אמר: “אני – הר תבור, ואני אוהבת אותך“. “המ…” נהם יעקב וצחק. אחרי כן נשמע אי-מזה הד רחוק של יריות, ואחרי כן שוב יריות, ועוד יריות, ויעקב חלם שהוא עייף מאד ורוצה לישון, אלא שמישהו דופק בחמה בדלת כאילו התכוון לשברה. “ אתה יכול לדפוק ככל אוות נפשך” חשב יעקב, והתהפך בעקשנות לצדו האחר, אבל סוף-סוף נהיתה הדפיקה טרדנית מאד, והוא קפץ ממיטתו מתוך כוונה להשליך את הדופק הרחק מן הבית. בינתיים שמע את קולו של צדקי ופתח את הדלת במרוצה.

“יעקב התלבש מהר" – קרא צדקי, כשפניו חיוורים – התנפלו על רחובות… קח את מאוזר (אקדח גרמני) ואת הפגיון. הסוסה דיצה מחכה לך". יעקב התלבש בחפזון, טען את אקדחו ורץ החוצה. אבל אחרי כן נזכר בדבר-מה, שב במרוצת-טירוף אל חדרו ופתח את מזוודתו. משם הוציא ששן (אקדח קטן בעל ששה תאים) קטן, יצא ועלה על הסוס, שעמד ורקע בפרסותיו באי-סבלנות, בהתיזו לצדדים רגבי-עפר, שניתקו כנתחים מדולדלים מגופו של פגר.

מן המושב רצו כל מיני אנשים, צעיר וזקן, רוכבים על סוסים, פרדות, ואפילו נוסעים בכרכרות, בכל הדרכים והמשעולים המובילים ללרחובות. כשיצאו יעקב וצדקי במרחק-מה מחוץ למושבה, נפגשו בשיירה שלמה של שומרים רכובים ורגליים. צדקי השמיע פקודות חטופות, והכל צייתו להן מיד. יעקב ראה, שהחלק העיקרי של השיירה התפזר בכיוונים שונים. “הביטו לצד כפר זרנוגה ותזכרו את אשר אמרתי לכם“, צעק צדקי אחריהם. “טוב מאד”, באה התשובה מרחוק, ומיד נעלמו מן העין.

“ועכשיו, יעקב“, אמר צדקי, “עליך לרכוב איתי, ואני אראה לך מקום שבו תקשור את סוסך ותחכה במנוחה עד שיבואו הרגליים האלה. אחרי כן תנהג אותם לאותו המקום, אשר שם אתה נחוץ ביותר, הכל לפי ראות עיניך. את הסוסה תמסור לזרח קנאקר ותאמר לו שבל יהין לזוז ממקומו, בלא סיבה מספקת. יפקח את עיניו לרווחה, ובאם יראה כנופיית ערבים זזה מאחד הכפרים ימהר להודיע לנו”.

הם דהרו הלאה והשאירו את הרגליים מאחוריהם. “טרך, טרך!” - נשמעו יריות הרובים ממרחק קטן, ויעקב היה יכול כבר להבחין בעצם ההתגוששות ולשמוע את הרעש שהקימו הלוחמים.

“כאן!” צעק צדקי, בהצביעו על שיח קטן על-יד נקיק סלע, ודהר הלאה במהירות. יעקב ירד מסוסו, קשר אותו אל השיח וחיכה באי-סובלנות אולם הוא לא הצטרך לחכות הרבה, כי מיד באו הרגליים, כשפניהם שטופים זיעה.

“עמוד, עמוד“, צעק יעקב והם נחפזו למולו, נושמים בכבדות. “שמעו נא, בחורים”, אמר יעקב. “עליכם ללכת אחרי, אבל זכרו, ככל שתמעטו להשתמש באקדוחיכם, כן ייטב לכם".

יעקב צדק, כי אם גם השמש היתה בעצם גבורתה של שעת הצהריים, בכל זאת היה קשה להבחין דבר-מה מבעד לתמרות-החול שכיסו למעשה את שדה הקרב.

“שמע נא, ר' זרח", פנה יעקב בהיתול לאחד השומרים, “קח את הסוסה. אל תזוז מן המקום ללא צורך. עליך לשמש כמבשר. הבנת?”

“מלאכה נקייה", ריטן הלה מבין שפתיו מתוך תרעומת, אולם בכל זאת ציית.

“ועכשיו, חבריא, בואו אחרי ואל תרוצו" אמר יעקב. עוד מעט – והם הגיעו למקום. “ויזזזז… ויזזז…” שרקו הכדורים מכל צד. מלבד זה ראה יעקב, כי הרגליים נלחמו משני הצדדים בכל מיני מכשירים של קרב, כי כאן התערבו יחד הערבים והיהודים, וקשה היה להבחין בין ידיד ואויב. רק עברו רגעים-מספר לאחר שהגיע יעקב עם קבוצתו – שהייתה מורכבת מעשרים איש בערך – וכבר ברור היה, שיד העברים על העליונה: מכל הכיוונים נראו פלחים ערבים הנמלטים לכפריהם.

ליעקב לא התחשק אף במשהו להיכנס לתוך האנדרלמוסיה הכללית, והוא פקד על אנשיו לשכב ארצה, ולכוון את האקדחים. אחדים מהבחורים שבחבורתו התחילו יורים על הבורחים.

“שמרו את כדוריכם לשם שימוש מועיל יותר", פקד יעקב בזעף, וכולם ציייתו מתוך תרעומת חרישית. אולם מיד הרגישו בחכמה שבפקודתו, כי מהכיוון של הכפר זרנוגה נראה המון ערבים, רוכבים ורגליים, אשר רצו מתוך צעקות: “עליהום, עליהום, דין מוחמד בסיף, אידבחו איל-יהוד, עליהום…” (עליהם, עליהם, דתו של מוחמד בסיף, שחטו את היהודים)

“לירות בסוסים!” פקד יעקב. הדבר נעשה בזמן הנכון, כי יעקב הבין, שאילו הצליחה התגבורת הערבית החדשה להתקרב לשדה-הקרב, היו הלוחמים היהודים הנמצאים שם מוקפים למעשה מכל עברים, מבלי שום אפשרות לנסיגה.

“טרראך!” נשמע קול נפץ-היריות, אשר ירו אנשי יעקב, ואחדים מסוסי הערבים כרעו על הקרקע.

“שוב!” פקד יעקב, ואחרי שצייתו לו, הידק את ששנו בידו וקרא: “קדימה, בחורים, לכו אחרי, בשם ד' ולמען עמנו, הידד!”.

הבחורים ענו לו בקריאות “הידד” אדירה ורצו קדימה. יעקב כמעט שלא בירר לעצמו, מה הוא עושה, אלא שהרגיש כי פעמים אין ספורות תקע את פגיונו בדבר-מה רך ואחרי שמיהר להוציאו, רץ מול הגוש העיקרי של הערבים אשר לפניו. לאט לאט הוציא את כל הכדורים מאקדחו בשעת מרוצתו ואחרי שהמאוזר נראה לו חסר-תועלת במלחמה פנים-אל-פנים, הוא שלף את ששנו הקטן, שמיד התרוקן מהר אף הוא ויעקב חזר להשתמש בפגיון שבידו. ניכר היה, שהנשק החם מועט אצל הערבים, אבל סכינים, קרדומים ואלות היו להם בשפע. כעבור זמן-מה התחילו הערבים לברוח אל הכפר שלהם, בהשמיעם יללות כתנים. אבל נשארה עוד קבוצה קטנה חזקה, שאסרה קרב נגד אנשיו של יעקב, שהחלו להראות סימני רפיון.

“שימו להם קץ!”, שאג יעקב והתפרץ אל תוך הקבוצה. מעשהו זה הפיח אומץ חדש בלבות היהודים, והם חידשו את מלחמתם בחמת-טירוף. יעקב ספג כמה מכות בראשו והזדעזע במקצת. הוא הפליט צעקה לא-אנושית ודקר בפגיונו את האיש שהלך בראש – כושי שחור, ענק לפי שעור-קומתו, כנראה – המנהיג שלהם. הכושי נפצע עמוק בחזהו, אבל בנפלו הצליח לאחוז בצוארו של יעקב. הלה הרגיש, שכפו האדירה של הכושי מחניקה אותו, ולא יכול בשום אופן להחלץ ממנה. ידו של הכושי הדקה את צוארו של יעקב בכח, והוא חש, שהדם זרם לראשו, והתחיל מאבד את הכרתו.

“זהו הסוף", חלף רעיון במוחו. רק מתוך התאמצות עליונה הצליח להגיש את פיו עד לידו של הכושי, נעץ את שיניו בבשרו והתחיל נושך בתוקף ובאכזריות של חיה טורפת. ידו של הכושי רפתה מעליו, ויעקב ביקש להרים את פגיונו שנשמט מתוך ידו.

“אין-אל-דינק" (שיבוש המוני מהקללה הערבית – יולען דינאך – שפירושה: “תהא דתך ארורה".), קילל הערבי, ויעקב הרגיש שדבר-מה ננעץ בצדו הימני בין צלעותיו.

“קבל את זה, כלב שכמותך!” קרא מישהו בעברית, והכושי שהתרומם בינתיים כמנצח וכיוון את פגיונו מתוך ישיבה בפעם השניה – נפל מת, בקבלו פצעי-מוות מיריית אקדח.

יעקב ראה את פניו של גרשון כמו מבעד כברה והרגיש, שמטלטלים אותו מפה. הוא חש בכאב חריף והתחיל לגנוח. הוא שמע את קולו של אחד, האומר: “הס, הס, יעקובוני", - ויעקב התעלף.

כשהתעורר, ראה שהוא נמצא בבית-החולים, ואדם בא בימים עומד מעליו ומסתכל בו במבט בוחן. הוא שמע את האיש לוחש לאחד היצורים הלבנים סמסביבו: “זהו פצע מסוכן, אבל הוא צעיר חסון, ויתגבר על הסכנה“. יעקב חש כאב חריף בצלעותיו והתחיל זועק בעל-כרחו. “הריח את זאת”, אמר האיש, וריח מבחיל חלחל בנחיריו של יעקב והכל שקע שוב באפלה.

בהתעוררו שוב ראה את ראשה של שושנה, שהסתכלה בו בעיניים אדומות מדמע. על-יד המיטה, למרגלותיו, עמד גבר הדומה מאד לזלמן, אלא שלא היה לזה לא זקן ולא שפם.

זלמן הרגיש במבטו של יעקב, התקרב אליו ואמר: “אל תתפלא, חביבי, זה אני, זלמן, אלא שהוכרחתי לגלח את זקני לפי מצוות רופא, כי היתה לי “חארארה” (מין גירוי-עור).

יעקב רצה לצחוק, ובהרגישו כאב הסתפק בחיוך קל.

“הה, יעקובוני, אהוב נפשי“, אמרה שושנה ברגשנות. “הבט, זלמן, הוא מחייך, יעקובוני יקירי הפצוע שלי מחייך”, וזרם חדש של דמעות זלג על פניה.

“אל תבכי, יקירתי: תני לי את ידך", אמר יעקב בשקט, כמעט בלחש, אחז בידה של שושנה ולחץ אותה אל שפתיו. שושנה גחנה על פניו, שמה את ידהעל ראשו והתחילה מלטפת את שערו. רגש של חמימות ורוך מילא את לבו: הוא עצם את עיניו וירדם.

##פרק 11: “זהרורים"

היה אחד הימים של שלהי-סתיו, שבהם מתמכר הטבע הארצישראלי כליל לשרירות הקפריסות השונות שלו: מתחילה, עם בוקר, להטה השמש בגבורתה ושלהבה את האויר כשלהוב הכבשן: אך לאט לאט השתנה מזג האויר, השמים כוסו עבים, והיה חשש, שעוד מעט העננים האלה ישתפכו על פני האדמה בגשם שוטף. לעתים טולטלו העננים ברום ע“י רוח מערבית, בה בשעה שבשכבות התחתונות של האטמוספירה נשבה רוח נגדית, ובאופן כזה התהוה באויר מעין שיווי-משקל הנוצר ע”י שני כוחות מתנגדים זה לזה. ככה נשארו העננים במשך שעות במצב של שיתוק, כשהם לחוצים בצבת-כפולה זו, עד שהתחילו, כאילו מתוך יאוש ומצוקה כבדה, לזלוג דמעות, אשר נשרו פה ושם טיפות טיפות: אבל מיד הפכו הטיפות ותהיינה לזרמים אשר הרוו את האדמה הצמאה. זה היה היורה, אשר לו חיכתה האדמה מזמן, ואשר בישר, כי החורף ממשמש ובא.

כל הגנים מסביב שתו בצמאון את הרטיבות הרכה והפושרת, ועכשיו נשרו טיפות-הכסף הזעירות מעל בדי העצים ועליהם לכל נענוע קל ע"י רוח-ים צחה. הטיפות הבהיקו בכל צבעי הקשת, שהשתברו עם קרני-האור ויצרו רבוא-רבואות של אבני-חן ומראות-בדולח זערערות.

“כך, זאת היא נס-ציונה“, אמר יעקב לגרשון. שניהם עמדו על גבעה קטנה, שהבדילה בין ואדי-חנין – הכפר הערבי העתיק-ובין הישוב החדש, שהוקם ע”י פועלים אחדים מהיקב אשר בראשון הסמוכה. התיישבותם נחשבה אז למפעל בלתי נתון להגשמה, ונידון לכשלון ודאי. המקום היה מוקף למעשה מכל הצדדים כפרים ערבים ובדואים נודדים, שהגנבה והשוד היוו משלוח-ידם העיקרי, כרגיל: אבל למרות כל האותות המבשרים רעה, ועל אף כל הנבואות העגומות שנשמעו מפי מנחשים ומעוננים, יכלו עכשיו יעקב וגרשון להזין את עיניהם מהמחזה המרנין של כמה בתים נאים, המתגנדרים בצלעי גגותיהם המכוסים רעפים אדומים, כאותה ריבה נאה המציגה לראוה את שפתיה הפזיות…: הבתים התנוססו גם משני עברי הגבעה המרכזית ואף השתרעו לארכה, והיוו באופן כזה רחוב שלם, אשר סיגל לו דמות גברתן בעל-מידות המבליט את כרסו…

השם הערבי הנושן “ואדי חנין” הוסב לשם העברי “נס-ציונה” ואומנם הונף הנס והתרחש הנס בתרי משמעותו: ומה צדקו ההורים המולידים אשר כינו את פרי-טיפוחם בשם הוגן והולם זה. מראה הסביבה הפראית רק הגביר את קשיות-ערפם של האיכרים הצעירים ואת החלטתם הנחושה להדבק בקרקע. הם התיישבו כאן בניגוד להתראות שנשמעו מצד ידידים ואויבים, וכאותם שרשי עץ הנטוע בהרים גדלים וחודרים למעמקים, בהבקיעם את חלמיש הסלעים האדירים, כך באו המתיישבים האלה, טעמו את טעם אדמתם ונצמדו אליה בכוח.

יעקב נמצא כאן בגלל הפצע שקיבל בהתנגשות האחרונה. כבר עבר ירח תמים מיום שעזב את בית-החולים, ובריאותו רופפה עדיין. הוא נשלח הנה לשם הבראה ע"י הסתדרות “השומר”. גם שושנה היתה כאן. היא הצליחה למצוא עבודה בפרדס הגדול השייך לנדיב, הברון רוטשילד, והסתפקה באותם רגעי-הפנאי המעטים, אחרי עמל-פרך במשך כל היום, לבלות בחברת יעקב אהובה.

אשר לגרשון – הרי שמח להמצא על יד יעקב. לא היה לו צורך לדאוג לעבודה, כי בסביבה זו היו זקוקים מאד לעבודתו בשמירה. גרשון היה שומר מומחה, וגנבי הלילה פחדו מפניו תעצומות, ונהגו לאמן באופן פעיל את שרירי שוקיהם באמנות הריצה והבריחה בכל פעם שהריחו ממרחק בצלו ההולך ומתקרב.

“כן, אמר גרשון מתוך הרהורים, זהו נס אמיתי, והמקום הזה ראוי לשמו".

“ואני חושב“, אמר יעקב, “שכל קיומנו בארץ זו אינו אלא נס. הן גם בהצלתי לפני חודש היה פחות או יותר משום נס, שהתרחש בגלל זה שחשת לעזרתי ברגע הנכון”.

“לא היה כאן מצדי אלא מילוי-חובה רגיל" – ענה גרשון בעצבנות, “ואם גם הכושי הזה הנו הבר-נש הראשון שעוררני לרצח, בכל זאת היתה זאת חובתי לסלקו, כי חייך יקרים לי הרבה יותר".

יעקב ידע כי אמת בפיו של גרשון. הוא הרגיש משום-מה, שהענק המגושם הזה נקשר אליו באהבת-אחים נאמנה. הם הוסיפו להתלך בדומיה בראש הגבעה: לעיניהם השתרע נוף נפלא עשיר-תמונות ורווי-ריחות. האויר הסתפג בושם מתוק ומשכר כמעט, שנדף מהפרדסים, אשר תפסו שטח נרחב עד למאחרי האופק הכחול, העטוף ערפל. היתה השעה השניה אחרי הצהריים, והנה התחילו העבים הפזורות הרקיע לגדול ולהתלכד, כשהן משוטטות להן בנחת כגמלת ארוכה זו, עד שהצליחו להתמזג יחד בפגישת אחוה, ועתה הן איימו מחדש להמטיר שטף של גשם, המתפרץ לעולם לאחר הריון-עבים קשה, והעתיד לרוות את האדמה הכמהה, המתפללת למים.

“חושבני, שמוטב לך ללכת אל חדרך“, אמר גרשון מתוך דאגה. “עליך להשגיח עדיין על בריאותך, ואני חושש שהאויר הטחוב יזיק לך”. המשוחחים ירדו לאטם מן הגבעה והלכו אל חדרו של יעקב, שהיה סמוך לפרדס הברון.

“ אבל, הגד נא לי", התעורר גרשון מהרהוריו, “כיצד הצליח יריבך לחטוף את פגיונך ממך?”

“רואה אתה”, ענה יעקב בחיוך, “ כי לאחר שנעצתיו בחזהו חשבו הלז לרכושו הפרטי. נראה שהפגיון נשמט ממני בשעת התאבקות ומובן שהוא זכה בו".

“כן, אבל הזכיה לא היתה גדולה ביותר“, העיר גרשון בעגמומיות, “כי אלמלא כן לא הייתי הורגו. ומי יודע אם כושי זה אינו אבל לבנים המבכים את מותו ברגע זה”.

יעקב הרגיש איזה רעד טמיר בקולור של גרשון והסתכל בו בתמהון, אבל לא אמר כלום. הם נמצאו עתה ע"י דלת חדרו של יעקב, וגרשון עשה תנועה כאילו רצה להיפרד מיעקב.

“לא, לא“, קרה הלה, “הכנס גרשון, ואנו נרתיח תה ונשחק בשחמט”.

ידע יעקב את חולשתו של גרשון ואת האמצעי הבדוק לפתותו, מתמיד שאף גרשון בכל לבו לנצח את יעקב במשחק השחמט ולא עלה הדבר בידו. הענק הזה היה שופך פלגי זיעה בכל פעם ששגה בקרב, עד שהיה מצליח להפסיד באופן פחות או יותר מכובד. גם הפעם, מידי שמעו את ההזמנה למשחק הוארו פניו בבת-צחוק נעימה, והוא סינן את הסכמתו מתוך שמחה גלויה באמרו: “ניחא, הבה אנסה את מזלי, אולי אצלח הפעם לפצח את האגוז הקשה".

הם נכנסו החדרה, ויעקב התחיל מטפל ב“פרימוס” ובקומקום, בה בשעה שגרשון פרס את מפת-השחמט וסידר את הגופים. מיד שקעו שניהם בהתבונות ובחישוב עמוק, שנמשכו זמן-מה, עד שלא הרגישו כמעט בקצפו של הקומקום הרותח, המעלה את מימיו בזממו לכבות את אש הפרימוס.

“במחיר-מה מחריב אתה את הרץ הזה?”, שאל גרשון בהתרגשות.

“אדרבא, יכול אתה לקחתו חינם, אם רצונך בכך", ענה יעקב בהבעה מסתורית.

“בול-בול-בול איססס… בול-בול-בול איססס…” מיחה הקומקום הרותח. גרשון פקפק רגע, אם לקבל את המתנה או לא, לסוף גבר עליו יצרו ונטלה, אך מיד התמלא צער והתחיל מתנה את מר גורלו בקול: “אוי, אוי, אוי, הן צריך הייתי לדעת מתוך נסיונו בעבר, כי לעולם אינך נותן שום דבר מתנת-חינם, אלא אם יש לך בבית-גנזיך איזו מלכודת או מארב-סתר, שממנו אתה יורה באויבך יריית-מוות".

“בול-בול-בול איססס… בול-בול-בול איססס…” מיחה הקומקום “הזהר, מט בצעד הבא”, קרא יעקב.

“וכי מה עלי לעשות?”, קרא גרשון מתוך יאוש.

  • “איסס!…” השמיע הקומקום את מחאתו האחרונה, ובמימיו הזורמים כיבה את אש הפרימוס. שני היריבים קפצו מכסאותיהם, הציצו רגע קל במכונה, שהפליטה אד-עשן סמיך, הסתכלו זה בזה ופרצו בצחוק רועם.

“חושבני, שגם הפרימוס קיבל מט", אמר גרשון לאחרונה.

“אם כן“, השיב יעקב, “הבה ואזיל על לבך השבור מעט צרי של תה”.

גרשון ענה על הבדיחה בצחוק, שהתגלגל בחדר, והדו הרעיד את מסגרת החלון. יעקב היה מרוצה ממצב-רוחו הטוב של גרשון, כי תופעה זו לא היתה מן התדירות היותר אצלו. זה מזמן הרגיש יעקב, כי נטל-מה מעיק על לבו של גרשון והוא גורם להיותו שרוי במרה-שחורה מתמדת. אשר ליעקב גופא הריהו חש, כי זרם של כוח ומרץ-חיים רעננים חולף בכל גופו, וומעמקי נשמתו בקע מדי פעם בפעם קול עליז "האח, מה טוב!”, והוא חייך לו בהנאה.

התה הוכן, והרעים שתוהו בתוך דומיה שנמשכה זמן-מה. יעקב הביט לתןך כוסו, ומשם היה שולח מזמן לזמן מבט חשאי בפניו של גרשון. נראה שרצה להגיד לו דבר-מה, אבל אותו “דבר-מה” היה נושא עדין ומסובך, ומשום-כך התאמץ לדחות את השיחה והוסיף לגמוע את התה הרותח, כשהוא מכווה כמעט את שפתיו ולשונו לבסוף לא יכול להתאפק עוד ואמר" הגד לי, גרשון בגלוי, האם יש לך מוסר כליות על שרצחת אדם?”

אנחה עמוקה נפלטה מגרונו של גרשון. “כן“, אמר מתוך בת-צחוק מעושה, “לפעמים ארגיש ליאות מדכאת. אומנם, הייתי עסוק במקצוע ההתגוששות עוד לפני שאתי ארצה, ובכל זאת נלאיתי מנשוא את טיפוס הלוחם המצוי בארצנו, שיש בו מעט מאד ממידת הספורטאים האמיתית”.

“אבל“, אמר יעקב ברתחנות, “הן לא תוכל להתנהג כספורטאי כלפי ערבי בעל נטיות פליליות, החושב את גילוין והגשמתן למפעל נועז שיש בו מאומץ-הלב והגבורה. הן רציחת אדם מן המארב, בחשכת הליל, אינה נחשבת בעיניו לחטא, ביחוד אם הנרצח הוא יהודי: משום כך איני רואה שום סיבה להצדקת צערך. אני, כשאני לעצמי, אינני מצטער על כך כלל וכלל”.

“טוב, יעקב יקירי, יפה דיברת“, אמר גרשון במזגו כוס-תה חדשה לעצמו, “אולם אינך שם לב לזה, עד כמה קשה לאדם מבוגר לשנות את אופיו. כל ימי הייתי רגיל להשתמש רק באגרופי בלבד לשם ישוב איזה ויכוח תקיף, אבל כאן מצאתי, לצערי, שאגרופי אינם הנשק היחידי אשר עלי להפעיל להגנת מולדתי. חוץ מזה הייתי נוטה אחרי טולסטוי ותורתו לפני בואי הנה, ולפי תורתו זו לא רק שאסור להרוג אדם, אלא אפילו פגיעה כלשהי בזולתך – גופנית או רוחנית – נחשבת לעוון מוסרי”.

“עתה הבנתי“, אמר יעקב, “כי גם לי נזדמן לקרוא מיצירותיו ורעיונותיו של טולסטוי. אבל, כמדומני, שלא אשגה אם אומר שהוא שאב את כל המוסר שלו מן האיבנגליון – מקור דל למדי, בכדי שיוכל להוליד חיקוי מוצלח איזה שהוא”.

“האם קראת מימיך את האיבנגליון גופא?” שאל גרשון.

“חי-חי-חי" צחק לו יעקב בטוב-לב. “כשאתה שואל ממני זאת, מיד עולה בזכרוני מאורע ידוע שהתרחש בשחר נעורי. בהיותי נער, כבן שמונה בערך, אהבתי לטעום בגנבה מצלי החזיר, ומאד פחדתי שמא יתפסני אבא בקלקלתי זו ויענישני בספיגת-מלקות אנושה. ויותר משפחדתי מאבי, לא רציתי לצער את אמי היקרה לי מכל. איך-שהוא – הנסיון היה גדול, אפילו גדול יותר מנסיונך אתה בקבלך את הרץ שהקרבתי לך היום במשחק השחמט – ומוחי, מוח הנער, היה עסוק בהמצאת כל מיני אמלתלאות ותירוצים, בכדי להתחמק מהורי ולמצוא דרך להשגת המאכל האהוב עלי. כמובן, שמצאתי את אשר ביקשתי. התלמוד אומר: “הבא לטהר מסייעין לו". אבל איתי קרה דבר הפוך: באתי להטמא ומצאתי כמה עוזרים לי, בדמות נערים נוצרים אחדים – ידידי וחברי למשחקים. אחד מהם הרחיק לכת בידידותו אלי עד שלקחני לביתו והכניסני אל אמו ואחיותיו. הבכירה שבהן היתה, אגב, ילדה יפה, ומיד כבשה זו את לבי הקט, ואני התמלאתי רגש אהבה אליה… אבל – האינך רוצה עוד תה?” שאל יעקב, בראותו שגרשון חדל לשתות.

“לא חביבי“, ענה גרשון. “אל נא תפסיק באמצע. סיפורך מעניין מאד”.

“וכה הגיעו הדברים“, חזר יעקב לסיפורו, “ששכחתי למעשה את מטרת ביקורי העיקרית, והוספתי לבקר בביתו של הערל לא לשם הזכיה בנתח חזיר, אלא לשם הילדה. לפני כן לא ביקרתי מעולם בביתו של גוי, והרושם אשר קיבלתי בביקורי הרשאון היה נורא ומדהים. גם עכשיו כשאני נזכר בו, עוברת צמרמורת בבשרי. הדבר קרה במוצאי-שבת, בשעה שידעתי כי אבי נמצא בבית-הכנסת ואמי עסוקה בהכנת העיסה לאפיית לחם, ואני השתמשתי בהזדמנות והלכתי לביתו של ולאסיק. “ולאס” היה שמו של הנער הנוצרי, אבל הכל קראו לו “ולאסיק”, כי זה היה ילד חביב, בהיר-שיער. התידדנו מאד ולפעמים היה מגן עלי בפני התקפות מצד “שקצים” אחרים. פעם אחת מחץ את חוטמו של מעליב אחד, אשר קרא לי “יהודון מלוכלך”. אשר לולאסיק – הרי זה לא חשבני למלוכלך כלל וכלל, ביחוד בשעה ששיחקנו שנינו בשלולית הסמוכה… הוא גם ניסה להוכיח לי, שהוא מתיחס באדישות גמורה לענין אמונתי וגזעי, והתיחס אלי באהבה יתרה. ידיעותיו בחכמת-החשבון היו לקויות ואני עזרתי לו: זה היה הגורם הראשון לידידותנו. אומנם באותו הלילה, בבואי לביתו, כפי שקבענו מראש, לא נמצא ולאסיק בבית וכבר רציתי ללכת, אבל אמו אחזה בידי, והובילה ותי לחדר ההמתנה דרך פרוזדור ארוך ואפל. היא אמרה כי ולאסיק ישוב מיד, שהוא יצא רק לחנות הסמוכה לקנות דבר-מה, ושלא אצטרך לחכות לו הרבה. כך היא אמרה לה בנחת, ובינתים ליטפה את שערי ואת לחיי. בפינה זרחה בת-צחוק של חיבה, ערמומית ואושר. נראה, שהיא ידעה את סיבת ביקורי, כי הוציאה אי-אלה נתחי-חזיר מבושלים מאחד הסירים, שמה אותם בצלחת והעמידה לפני, יחד עם פת-קיבר וקצת ירקות. “אכול, נערי היקר", אמרה לי בחיבה גלויה ונשקה לי על מצחי. איש לא היה בחדר מלבדי ומלבד האשה הנעימה בגיל העמידה, ולמרות כל התאדמתי עד לקצות שערותי מתוך רגש של בושה שתקפני לפתע. “כריסטוס איתך, למה עינך אוכל?, אמרה האשה, והעבירה על עצמה את אות הצלב, ואחרי-כן הצליבה גם אותי. אוי גרשון, כמה עלוב הרגשתי את עצמי אז. אומר אני לך, קשה לתאר את אשר קרה. נדמה לי, כאילו הושבתי על גחלים לוהטות. הפרוסות הראשונות של האוכל אשר בלעתי באו כמנות-תפל אל קרבי. ידעתי, שחטאתי מאד לדתי, בהתירי לעצמי לאכול בשר-חזיר, אבל מעולם לא פיללתי שאכילה זו תהיה כרוכה בברכת- ההצלבה. חוץ מזה, היה החדר מלא תמונות-קדושים ואיקונין, והאויר שבו היה ספוג ריח גויי מיוחד. על-יד אחדות מהתמונות הגדולות בערו עששיות מלאות שמן. בה בשעה שהפתיליות הקטנות צפו להן על פני השמן והבהבו ונגהו – הביטו עלי הפרצופים הקודרים, המוקפים זרי-זהב, באיום מבהיל, כאילו זעמו על היהודי שהעיז להתפרץ לתחום מקדשם. יתכן אומנם, שזה היה רק פרי דמיוני הנסער, ואף-על-פי-כן זוכר אני שתקף אותי פחד וזוועה אשר לא יובעו במילים, ואני התחרטתי על שנואלתי לעבור את הסף של דירה נוכרית. הרגשתי את עצמי אומלל ללא תכלית, אלא שכניסתו הפתאומית של ולאסיק בלוית שלוש אחיותיו הקטנות, שהיו כולן קורנות ויפות, חלצתני מן המצר. ביחוד הבכירה שבהן, - שהיתה מכונה “כאתרינה”, ושהיתה צעירה ממני אך במעט, - היה לה מראה של מלאך אלוהים, אשר רק על-פי איזו טעות במרומים הורק ארצה, בכדי להתגורר בין נערים מכוערים ומגושמים שכמותנו. כך חשבתי אז, ורק בקושי רב יכולתי להסב את עיני מפניה ומכל כזרת-התמר שלה. אומר אני לך, גרשון, שעכשיו, בכל פעם כשאני מביט בפני שושנה, נדמה לי שאין זו אלא אותה הכאתרינה שגדלה והתבגרה, עד כדי כך דומים קווי-פניהן.

  • אבל נראה אז, שכאתרינה לא היתה מן הביישניות ולא נבוכה כלל וכלל מחמת הסתכלותי הבלתי-צנועה. היא התחילה לפטפט ולצייץ כציפור קטנה, בנתרה ממשחק אחד למשנהו. כשגמרנו כולנו לאכול את סעודתנו, - שהסתיימה ב“כיבוד” של סוכריות טעימות, אשר הובאו במיוחד ע“י ולאסיק לכבוד המאורע, - חידשנו את משחקינו. הפעם היה זה משחק באגוזים, ואני התאמצתי תמיד לסדר את הענינים באופן כזה, שהשבאית המקסימה שלי תהיה הזוכה ואני – המפסיד: דבר זה עודד את חמתה, ובכדי להתגרות בי היתה מענישה אותי בצביטת-אוזנים, בלתי מנומסת כלל. באותו הזמן ישבה לה האשה טובת-הלב, וסרגה גרב, בהסתכלה בי במבט מאושר, כשבת-צחוק קורנת שפוכה על פניה אשר שמרו עדיין על יופיים. אף אני שכחתי את כל ענין החזיר והאיקונין, ושקעתי באשרי החדש. המשכתי לשחק מבלי שים לב למהלך הזמן. רק אלוהים הוא היודע כמה הייתי מבלה ככה, אלמלא שאשר נפסק ע”י כניסת אביו של ולאסיק, גבר גבה-קומה ותקיף-מבט. הוא היה “פלדפבל” בצבא ועסוק באימון של גדוד-מילואים, כי התהלכו כבר שמועות על דבר מלחמה קרובה. לאחר שהגבר התענין בזהותי וקיבל את כל הידיעות הדרושות לו, - מיד הניף אותי בין זרועותיו, הושיבני על ברכיו ואמר לאשתו: “וירה“, אומר אני לך, “שהוא יהיה חייל טוב”. דבריו אלה עוררו עליזות גדולה בין אנשי הבית, כי המראה החיצוני שלי היה רחוק מאד מכל צבאיות: הייתי נבוך, הסמקתי כולי, וצבע פני היה כצבע של פלח אבטיח בשל. אביו של ולאסיק נשק לי בלחיי כמה פעמים ואמר בקול גס ומלטף: “אל תדאג, נערי, אין זה קשה להיות חייל. רק דבר אחד נחוץ לך לעשות – להמיר את דתך בדתנו, ואז תוכל להיות קצין אמיץ לב בצבא שלנו. אתה מבין- אז תעדה מכסות-כתף יפות כאלה שעודה אני עכשיו ואז תוכל גם לקחת את אחת הצעירות שלנו לך לארוסה“. “כן, אבא”, קראה כאתרינה בעוז, בו ברגע שנבוכותי והייתי קרוב להתפרץ בבכי, “אני רוצה באמת להינשא לו אז, אבל עכשיו איני אוהבת אותו, משום שהוא תחבלן שכזה במשחק". כולם צחקו, ולבסוף נדבקה העליזות הכללית גם בי. התחמקתי מבין זרועותיו של הגבר, ירדתי על הרצפה, ומיד שבתי להכרתי הברורה מכל הנעשה. נזכרתי בביתי ונתחלחלתי. נפרדתי מהם והלכתי לי. כשהתכוננתי לצאת ברכה אותי שוב האשה באות-הצלב. רצתי הביתה, בחשבי בלי-הרף על כל אשר ראיתי ושמעתי. חשבתי אז, כי אומנם בדלי-החזיר טעימים מאד, מכסות-הכתף נאות אף הן, וכאתרינה – יפהפיה, אלא שבכל זאת דתי היא היותר נאה מכולם, - וכמעט שהחלטתי שלא להיכנס עוד לביתו של ולאסיק.

לאשרי לא נפגשתי עם אבא בבואי הביתה – נראה, שהוא הלך באיזה ענין תכוף – ואמא היתה עסוקה במטבח, כרגיל. הצלחתי, איפוא, להתחמק לחדר-הילדים שלנו מבלי שירגישו בי. פתחתי ספר ועשיתי את עצמי, כאילו אני שקוע כולי בקריאה. אמא נכנסה, שאלה אותי לסבת העדרי, ובתשובה לזה גמגמתי מילים אחדות שהאוזן לא יכלה להבחינן. כמעט שלא הרימותי את עיני מעל הספר המונח לפני, והיא יצאה מבלי להגיד מאומה, כי היתה רגילה גם לקריאתי השקדנית וגם לגמגומי, בכל פעם שנתקשתי בהמצאת אמתלא המתקבלת על הלב.

בכל זאת, במוצאי שבת הבא נמצאתי שוב בביתו של ולאסיק, ומאז נהיו ביקורי אצלם תכופים יותר ויותר, עד שנהייתי לבן-בית, והם קבלוני תמיד בסבר פנים יפות והיו מתיחסים אלי כאל אחד מבני משפחתם. הכל היה עובר בשלום, על הצד הטוב יותר: התיידדתי עם כאתרינה, ואף מצאתי סימוכין לשמה במלה העברית – כתר. גם היא נענתה ברצון להליכותי המגושמת והבלתי-חרוצות אתה. הרחקתי לכד עד כדי כך, שבערב לא-עבות אחד נכנסנו לאמה והסברנו לה בגלוי, כי אוהבים אנו זה את זו. זכורני היטב בכמה לבביות צחקה האשה הטובה, בשמעה על עניננו המסובך. היא “סידרה את העסק” בצוותה על שנינו להתנשק לעיניה, ומובן ששמחנו לציית לפקודתה. הדבר גרם לה קורת-רוח מרובה ולנו - אושר אין-קץ. אבל, אויה! הגורל קיצץ במהרה את כנפי אשרנו הפעוט. פעם אחת, בשעת ביקורי אצלם, הופיע כומר לבוש בגדים שחורים וארוכים, שנראו בעיני כשמלת אשה, והתחיל מדבר אלי, בדרך של קנתור, כמה מילים שהיו למורת רוחי מאד. הוא בישר לי, למשל, שהאלוהים שלו הוא הטוב באלים, ודתו טובה מדתנו. שאלתי אותו בלא חיבה יתרה, מה שם אלוהיו, אשר כה הפליג בשבחו, והוא אמר לי, כי שמו “איסוס כריסטוטס”, כלומר – ישו הנוצרי. לא אמרתי אז כלום: פחדתי להרבות בדברים, אבל בלבי חשבתי, כי זהו בודאי אל עלוב מאד, אם יש לו בפועל שם פרטי ושם משפחה, כמו שיש לכל בשר ודם פשוט. מלבד זה אודה ולא אבוש כי שנאתי את הכומר. גם קודם לכן ראיתי כמה כמרים, אבל מימי לא באי במגע קרוב עם אחד מהם: הבטתי אז בתמהון על תלבושתו ושערו הארוך, שהיה קלוע על גבו בצמה נשית ממש, ובקושי עצרתי בצחוקי.

“חא, חא, חא“, צחק גרשון, “זהו באמת דבר עלוב, והוא שעורר בי תמיד בחילה לכל מיני “כלי-קודש”. מוזר, שגם הרבנים שלנו חושבים, כפי הנראה, את שערם לגורם חשוב בקיום הדת. ההבדל היחידי ביניהם הוא – שהרבנים מגדלים את פאותיהם וזקניהם, בשעה שהכמרים שומרים מכל משמר על שפעת-השיער בגבחתם. אבל, המשך נא בסיפורך המעניין. חי זנב סוסתי האצילה, שנפטרה לפני שנה, כי סיפורך מבדח ומלבב כאחד”.

“שמע, ר' גרשון“, הציע יעקב, הבה נשתה יין ונפצח שקדים, כי מרגיש אני שגרוני ניחר”.

  • “מילא, מה שהנני אבל מתנגד אינני. אדרבא, הבה ונלגום לגימה הגונה מהמשקה

הטעים הלז", אמר גרשון בשביעות-רצון ניכרת. יעקב פתח בקבוק יין-הכרמל, מילא שתי כוסות, הריק את כוסות בבת אחת, ומילאה שוב. אשר לגרשון – הרי לא היה שותה יותר מכוס אחת, והיה נהנה מיינו, בגמעו ממנו קמעא קמעא. אולם יעקב מצא, כי היין הוא סגולה בדוקה למניעת הקדחת והשתמש בתרופה זו לעתים קרובות…

“אם כן, מה שלום הכומר שלך, וכיצד הגעת לקריאת האינבגליון?” שאל גרשון כעבור רגעים אחדים.

“רואה אתה“, ענה יעקב, “כאן מתחילה התמצית האמיתית של כל הסיפור. קודם כל עלי לומר כי שמו של ציד-הנפשות מכובד זה היה – אבא פטר, כפי שהוגד לי ע”י ולאסיק ומשפחתו. המחזה העלוב ביותר נגול לעיני, בשעה שכל הילדים יחד עם הוריהם היו מרכינים ראשיהם ונושקים לידיו של הכומר, בכל פעם שהיה מופיע על סף ביתם. כמה ריחמתי עליהם, על שנאלצים לנשק את היד הסגלגלה והתפוחה של הכומר תפל ומבחיל זה. והנה קרה, שהוא הושיט את ידו גם לי והגיש אותה סמוך לפי, אבל מיד מהרתי להפנות את ראשי ועשיתי את עצמי, כאילו אני מסתכל בתשומת-לב בקישוטים שעל התקרה. שמחתי בראותי, שהאיש השיב את ידו אחורנית מתוך הבעה זועפת. יחד עם זה, הייתי מרגיש גם קורטוב של קנאה, בשעה שכאתרינה הקטנה גחנה לידו של זה בנשיקה, ונקבה קטנה וסוררת זו ידעה את מקום-התורפה שלי והתאמצה להרגיזני דווקא. פעם אחת היא אמרה לי ברצינות ילדותית, שאם לא אתרצה לנשק את ידיו של הכומר ולא אתנהג כלפיו בדרך-ארץ ראוי, היא תחדל מלאהוב אותי. הייתי ילד גאה, ודבר זה כמעט שהניעני לקצה גבול סובלנותי. ידעתי כי הסוף קרוב, אם אפשר לומר ככה, והתאמצתי לדחות את “האסון” עד כמה שיכולתי, אבל הכומר בעצמו דחק את קץ האהבה הילדותית הראשונה שלי. הוא הוסיף לדבר איתי על דא ועל הא, ובראותו, כי אין הוא מוצא אצלי אוזן קשבת אלא במידה זעומה, התחיל להתייחס אלי בגסות, שהלכה וגדלה מיום ליום, פעם אחת, כשהתחיל להציק לי ביותר, בפזרו תשבוחות ללא-סוף למעשי אלוהיו, פקעה סובלנותי פתאום, ואני שאלתי בקצף: “הגד לי שוב בבקשה, מה שם אלוהיך?”. “איסוס כריסטוס" – ענה בחפזון. “ככה?” קראתי בלעג, “זה שמו? מה טוב ומה נעים: ושמי אני - י-ע-קב פרל-מן“. את המילים האחרונות ביטאתי הברה אחרי הברה, החויתי לו קידה באופן מבדח ופניתי ללכת. אשר לכומר – הריהו נבהל בשמעו לשיחי זה: פניו החוירו כסיד והוא נפנף בידיו, בעשותו את אות-הצלב עליו ועלי. “בוא הנה, נערי”, אמר בקול רפה, כאילו כבר שכב על ערש דוי, “אל תתיהר ואל תנאץ. קח את הספר הקטן הזה וקרא אותו בעצמך, ואז תראה כי צדקתי". הודיתי לו על חסדו זה בקול די יבש, לקחתי את הספר והלכתי הביתה.

היה יום-חורף צונן, והשלג תחת רגלי השמיע קול חריקה, שהיה בו משום צלצול חד-גוני של מטוטלת-שעון. “חרק, חרק, חרק, חרק“, השמיע השלג הדרוך הנוקשה, ומחשבותי הסוערות ענו גם הן “חרק חרק” מקביל. הייתי נבוך מאד ולא ידעתי מה לעשות: אם עלי לקרוא את הספר בכריכה האדומה, או לא. חוץ מזה פחדתי מאד להביא אותו הביתה, שמא ירגישו בו הוריי, במקרה זה ידעתי שלחיי, אוזני ועכוזי צפויים לסבל גדול. סוף-סוף החלטתי להציץ בו, ויעבר עלי מה. החבאתי את הספר בחיקי ונכנסתי אל ביתנו. הדבר היה בשבת אחר-הצהריים, ולאשרי הלכו הוריי לערוך ביקור. אשר לאחיותי ואחי, הרי חשבוני למלומד גדול, באשר כבר למדתי גמרא בהצלחה, - מכשול שגם אחד מאחי לא יכול להתגבר עליו. הם הביטו עלי כעל ילד פלאים, התיחסו אלי בדרך-ארץ רב, ומעולם לא העיזו להציץ לתןך ספרי המרובים, בדעתם, מלבד זה, שבמקרה ויכוח ביני ובינם יעמדו אבא ואמא לצדי. הודות לכשרונותי היו לי זכויות יתרות בביתנו, וכך ניתנה לי הזדמנות הטובה ביותר לקרוא את הספר, שהשם “איבנגליון” היה חרות באותיות-זהב על כריכתו. קראתי דפים-מספר, אבל על אף כל מאמצי השכליים לא הבינותי אף מלה כמעט: לא נרתעתי אחורנית מהסיפור על הלידה בעזרת רוח-הקודש, ומשאר הניסים והנפלאות שבספר ההוא. אולם סובלנותי פקעה כליל, כשהגעתי לנס-החזירים. ידעתי אז רק מעט על עסקיו של האלוהים בעולמנו זה, ובכל זאת הספיקה לי הבנתי בכדי להכיר את כל הגיחוך שבדבר. בנתי, שבודאי זה היה אל עלוב מאד, שהתהלך על פני אדמות על-מנת להכניס רוחות רעות לגופותיהם של החזירים. אני כשלעצמי הייתי מיעץ לו לבחור עבודה נאה יותר”.

“חא – חא – חא!” - התפרץ גרשון בצחוק רענן. “אומר אני לך כי ראוי אתה לאיצטלה של מטיף בהילולה של פורים. אפילו נוצרים היו נהנים מדרישותיך. אבל מה קרה הלאה?”

“שום דבר לא קרה עוד“, אמר יעקב מתוך אנחה חשאית, “פסקתי בקריאתי, סגרתי את הספר ורצתי חזרה לולאסיק. מסרתי את הספר בידי אחת מאחיותיו ואצתי לביתי. מובן, שיותר לא דרכה כף רגלי על סף ביתם, ונמנעתי, בדרך כלל, מלהיפגש איתם. ולאסיק ניסה אומנם לבקרני פעמים אחדות, אבל אני הייתי פוטר אותו בדברים של מה בכך, והוא חדל מלהתרועע איתי. אף אבדו לי במהרה עקבות כל המשפחה, כי הם עזבו את עירנו. האב ה”פלדפבל" נצטווה לצאת למזרח-הרחוק, לפעולת-מלחמה נגד יפן. זהו, בסך-הכל, הסוף המעציב של הרפתקאת-האהבה הראשונה שלי, שלא נשאר לי ממנה בזכרי אלא הרושם אשר קיבלתי מהאבנגליון. מאז שנאתי את הספר, שנאתי את צלצול שמו, ומשום כך הופתעתי במידה לא מועטה, בראותי כי אתה מחשיב כל כך את טולסטוי ואת רעיונותיו הרכרוכיים השאובים מהאיבנגליון. וכמדומני, שגם אישיותו של טולסטוי אינה נקיה מדופי ובכל אופן אינה מצדיקה כלל את התימרותו הגדולה בתורת-המוסר. ידוע היטב, שהוא חי חיי-הוללות בנערותו, ורק לאחר שהזקין ונהיה לתשוש-כוח – רק אז התחיל כותב את יצירותיו החסודות, אשר הקנו לו שם-עולם בין האוכלוסים הנוצרים העצומים על פני כדור-הארץ".

“לא, לא, יעקב, אל תגיד זאת", קרא גרשון בהתרגשות, בשמעו דברי נאצה מפי יעקב על האופי של רבו, אשר חשב אותו לאדם גדול, ולפיכך נעלב ונפגע.

“אסור לך לחזור על הדבות ששמעת מפי אחרים" – הוסיף גרשון ביתר מתינות. “אשר לאיבנגליון, האמן לי כי אין שום יסוד לשנאתך. קראתי אותו כמה פעים ויכול אני להבטיחך, שכלולה בו תורה נשגבה העולה בהרבה לכל אשר קדם לה. אשר לכל הדימונולוגיה הזאת, כגון ענין החזירים ושאר הניסים, שהאיבנגליון מלא רותם,

  • חושבני כי אלה אינם אלא השליה עצמית תמימה מצד אחדים מתלמידיו הפשוטים של ישו, או – אמצאה מחושבת מראש מצד מאמינים נלהבים, בתקופה מאוחרת. מה שנוגע לישו גופא, הריני מאמין בלב שלם, שהיה מורה גדול לתורת-המוסר, והוא התהלך על פני האדמה בעשותו מעשים טובים. הוא גינה את הפרושים הצבועים – שהיוו מעין מעמד שליט בזמן ההוא – וריפא את החולים והמצורעים האומללים. הוא היה אדם פשוט, - נגר – והאמין בעצמו כי הוא המשיח. איך שהוא, איני מגנה אותו בגלל זה, אף אם נניח ששגה באמונתו העצמית. דבר אחד אני יודע בוודאות – כי הוא היה איש-העם, מעורב בין האביונים והמדוכאים, והגן עליהם מפני העשירים: וגם אם היה נגוע בשגעון-גדלות, אין לנו להתרעם עליו. כולנו לקויים בחולשות ומגרעות הבליות, וישו הלך בדרך כל המנהיגים, היינו, נדחף אל פסגת הגבהות ע“י מעריציו, יותר משרצה בעצמו בכך. כבר אמרו חכמי התלמוד “הוי דן כל אדם לכף זכות”, ובהתאם לכלל זה נוטה אני לראות בכל אדם את מעלותיו דווקא, כי הצדיקים הם יקרי-המציאות, בה בשעה שהרשעים נמצאים בשפע בכל זמן ומקום. זוהי גם, בערך, דעתו של טולסטוי, ואני מודה שכמה מן הדברים שהשמעתי עתה אינם אלא פרי התרשמותי מיצירותיו הספרותיות. אומנם כן, צדקת באמרך, שרבו העיקרי היה ישו הנוצרי, ואני מתגאה בזה דווקא. בשום פנים לא אוכל לשכוח את העובדה, שישו היה יהודי, עברי נימול, שנולד בבית-לחם יהודה, גדל בגליל, והיה המחולל של אותו מקור-ההשראה ששימש ליצירת האיבנגליון, השנוא עליך כל כך”.

יעקב שקע בהרהורים עמוקים. “אמור נא לי, גרשון, למה שונאים אנו את שמו של זה ואת כל הכרוך איתו?”, שאל הוא.

  • “משום שהגויים השתמשו ומשתמשים בשמו, בכדי לרדוף אותנו עד חרמה ולשפוך את דמנו“, ענה גרשון בעגמומיות. “מובטחני”, הוסיף בתקיפות, “שגם בלעדי הנוצרי היו הגויים מתעללים בנו, ובודאי היו מוצאים להם הרבה אמתלאות אחרות: חבל רק שההיסטוריה כאילו המציאה להם את נימוק-הצליבה, העולה יפה עם שנאתם הכבירה אלינו – שנאת החזק לחלש ממנו".

“נכון דיברת“, אמר יעקב, “אף אני תמים דעה איתך, שגדולה שנאתם אלינו עד לאין שיעור. אולם למה, בכל זאת, שנאו אותו היהודים בזמנו הוא עד שמסרוהו לצליבה בידי הרומאים? אם היה באמת איש-מוסר גדול, כדבריך אתה, למה דחה אותו עמנו הנבון? הן בודאי לא מתוך סכלות עשו מה שעשו”.

“אל תתפלא“, ענה גרשון ברוך, “ הוא אמר על עצמו שהוא המשיח, ומשיח – פירושו משחרר. כל משחרר בזמן ההוא היה אישיות מסוכנת. הרומאים שמחו אז, כמובן, להעלות על הצלב משחרר או משיח יהודי, שהם ראו בו מורד מסוכן, העלול לקעקע את שלטונם במזרח. אשר למעמדות השליטים של היהודים, הרי הם שנאו אותו בגלל תורותיו המהפכניות והאנרכיסטיות במידת-מה, כיוון שהוא גינה תדיר את העשירים והטיף למין מלכות שמים עלי ארץ, השוללת כמעט את זכותו של קנין הפרט. מאידך גיסא, לא דחו אותו כלל האביונים שבעמנו, ותלמידיו הראשונים, ואף המייסדים הראשונים של הכניסיה הנוצרית הקדומה, היו ברובם יהודים מדלת-העם. ישו הצליח לקבץ סביבו את דלת-האיכרים ובעלי-המלאכה, ומכיוון שהשכבות העליונות חשבוהו למסוכן, לפיכך לא היססו מלהעלותו על הצלב. ואף כיום, אילו היה בא מאן-דהוא להפיץ תורות מהפכניות כאלו, היו המעמדות העשירים השליטים מכלים בו את כל חצי חמתם, בלי רחם”.

יעקב השיב בתשומת-לב והרהר על מהות הדבריו של גרשון. השנים עייפו, ויעקב שכב לו על הספה, כשפניו למעלה, והסתכל בתקרה, כאילו רצה לדלות ממנה תשובות לספקותיו, שעינו והטרידו אותו. הוא עישן סיגריה אחרי סיגריה והתבונן בטבעות-העשן הכחולות שהסתלסלו באויר. גרשון השתטח על מיטתו של יעקב, שעמדה מול הספה, ושם את המאוזר הגדול למראשותיו.

“האם המאוזר טעון?” שאל יעקב בדאגה.

“לא“, ענה גרשון, “אינני נוהג להחזיק את אקדחי ממולא ללא צורך, ואף אתה התנהג ככה. שמעת בודאי, כמה מקרי אסון קרו לצעירינו מחוסרי-הנסיון, וזהירות יתרה אינה מזקת לעולם”.

השתררה דומיה. גרשון הפנה את פניו אל הקיר והתכונן לשינה ערבה. אבל יעקב לא יכול לנוח. זמן-מה הקשיב לנחרתו של גרשון, ולפתע החליט להפר את השלווה, והתחיל צועק "גרשון גרשון!”

“מה קרה?” התעורר גרשון בבהלה, כשהוא תופס את אקדחו מתחת למראשותיו וקופץ מן המיטה.

“חכה, בחור מנומנם שכמותך", קרא יעקב, אחז בכוס שהכילה שיריים של תה קרה ושפך אותם בפני גרשון. הלה הבין את טעותו והצטחק.

  • “אבל למה העירות אותי?”

  • “שמעתי מפיך, כי ישו מנצרת היה בעל-מוסר גדול“, אמר יעקב, “ומכיוון שציטטת את טולסטוי בחריצות כזו, הייתי רוצה שתצטט אחדים מפתגמי ישו החביבים עליך”.

“וזה הכל? אה? ולשם כך היה צורך להעירני? חכה נא, רמאי קטן שכמותך“, קרא גרשון בצחוק, רץ אל יעקב, צרר אותו בחבילה, הפך אותו, והתחיל לטפוח על אחורו, בשננו בכל רגע בקול מאלף: “הנה לך בעד פחזותך, זה לך בעד תחבלנותך, וקח לך בעד אמצאתך הזדונית”.

יעקב צחק והתאמץ להחלץ ממנו, אבל כל עמלו היה לריקץ לבסוף הרפה גרשון ממנו ושב למיטתו.

“שמע יעקב“, אמר הלה כעבור רגע. “הנה המאמר החביב עלי ביותר: “בואו אלי כל העמלים והמדוכאים ואנחיל אותם מנוחה”.

“ומה המנוחה שזכה לה הוא בעצמו?”, שאל יעקב בהיתול עוקץ.

“לא“, ענה גרשון, מבלי שים לב לעקיצה, “הוא בעצמו לא נחל כל מנוחה, האיבנגליון מספר, שלא היה לו אפילו מקום להניח את ראשו עליו”.

  • “ולכן טוב חלקך ממנו. יכול אתה להניח את ראשך במיטה הזאת, וגם את רגלי-הפיל שלך אל תשכח לקפל תחתך. מובטחני, שכעבור רגעים אחדים תזכה למנוחה שלמה ככל אות נפשך", הוסיף יעקב להתלוצץ.

  • “יודע אני ר' יהודי“, ענה גרשון בהלצה אף הוא, “שזועף אתה על שהרבצתי לך מנה יפה בעכוזך המכובד. ועכשיו אתה מבקש לך תואנה להתקוטט, אבל עלה לא יעלה הדבר בידך”. גרשון השתטח שוב מלא קומתו על המיטה והסב פניו אל הקיר.

  • “שמע נא, גרשון“, אמר יעקב בהתעוררות, “עליך לדעת, לפני שאשמע את נחרתך, שמכל המדובר הנני מסיק כי רב מספר המשיחים בעולם. כל הסובל בעד משאת-נפשו הוא משיח לעצמו. כל עמל ומדוכא זקוק למנוחה ומצפה לגואלו. גם עמנו כולו נראה לי כמשיח, שצולבים אותו בלי הרף”.

“אם כן", אמר גרשון באי-סבלנות, “היה נא הפעם משיח טוב, ותן לי מנוחה…”

יעקב צדק. כעבור רגעי מספר נשמעה נחרתו הכבירה של גרשון. הערב קרב. מבעד לחלון נצנצו פניו הנלעגים של הירח. יעקב שכב לו על הספה והרהר. הירח עבר והציץ. ליעקב נדמה שפניו מביעים ערמה נסתרת, כאחד השומר סוד לעצמו. בפינת החדר עמד לו חרגול צעיר, והקשיב רב קשב… לאט לאט נראה ליעקב, שהחרגול אינו אלא ולאסיק, שהכומר טס על הירח ומאיים באצבע, שגרשון מחזיק את טולסטוי בזקנו… והוא נרדם…

פרק 12: “עמל ורכוש"

“קומו, גברים נרפים שכמותכם! האינכם יודעים, כי הערב בשעה תשע נערכת אספה גדולה של כל פועלי המושבה?” זה היה קולה הצלול של שושנה, אשר התפרצה לחדר, ולחייה מתלקחות מרוב התרגשות.

“וכי מה קרה?”, קפצו שני האנשים ממשכבם, ושאלו בבת אחת: “לשם מה באה האספה?”

“שום דבר מיוחד“, ענתה שושנה מתוך מצמוץ שפתיה והדגשה שבזלזול. סתם מחאה נגד האיכרים המשתמשים ב”עבודה ערבית זולה".

“זהו נגע נושן בבשרנו", אמר גרשון והתכונן ללכת, ברצותו להשאיר את הנאהבים לנפשם.

“גרשון, ניפגש באספה", אמר יעקב.

“ודאי, ודאי", הזדרז גרשון להסכים ויצא.

“מה שלומך יקירתי? ההנך עייפה מאד מהעבודה בפרדס?”, שאל יעקב. הוא הושיבה על ברכיו והתחיל מלטף את שערה.

“לא יעקבי“, אמרה שושנה ברוך ושמה את ראשה על כתפיו. “אינני עייפה, אבל עליך לדאוג יותר לבריאותך. הן היית כל כך חולה, יקירי הטוב שלי” - ובאמרה זאת התחילה לשפשף את פניה מול סנטרו הזיפי במקצת.

“היודע אתה, אהובי, מה נעשה עכשיו?”, הוסיפה בהתפנקות, הבה נהיה ילדים טובים. אתה תתגלח, ואני אכין ארוחת-ערב. כן, יעקובוני, כן?” והיא הסתכלה בעיניו במבט משובה.

“מסכים", ענה יעקב בצחוק קל, והרפה ממנה. הוא סר לכלי-הגילוח ושושנה רצה לפרימוס, ומיד התחילה מטפלת בשטיפת הצלחות. חתימת השער על פניו של יעקב היתה קלושה, והוא גמר להתגלח במהרה.

“גשי הנה, יקירתי", אמר בתחנונים.

“מה קרה, חביבי?” שאלה שושנה, הסיטה את המחבת ושפתה אותה אל אחד הסירים. בידה האחת החזיקה את המחבת וביד השניה אי-אלה סמרטוטים. כשלא קיבלה תשובה לדבריה, שאלה שנית "מה יש, יעקובוני? האינך מרגיש את עצמך בקו הבריאות?”

“לא, לא, יקירתי“, אמר יעקב בחיוך, ונשק לה במצחה. “רציתי לחזור על דברי, כפי שאמרתי לך כבר זה פעמים רבות, כי הייתי מאושר אילו חדלת לעבוד בפרדס. מוטב שנגור יחד ונקמץ בהוצאות. משכורתי מספיקה לכלכלת שנינו”.

“מוטב שנאכל תחילה, ואחר כך נדבר“, אמרה שושנה: היא שמה את המחבת בפרוזדור, וניגשה לערוך את השולחן. הוגשה הסעודה, ויעקב התכונן למזוג לעצמו כוס יין, אבל שושנה מנעה בעדו, באמרה: “אל תשתה יקירי: כבר הרגשתי בריח היין הנודף מפיך”.

“מתי?”, שאל יעקב בצחוק, “הן מעולם איני שותה יין ואיני מתקרב לשושנתי".

“כך? האינך עושה זאת, בחור שובב שכמותך!” אמרה שושנה, “אם כן, גש הנה מיד והושט לי את שפתיך".

יעקב ציית, גחן על-גבי השולחן, ובה בשעה ששונה נשקה לו במלוא הפה, הריחה באפה כחתולה קטנה, התאמץ הוא לעצור בנשימתו.

“אהה, רמאי שכמותך!” קראה שושנה כמנצחת וטפחה לו טפיחה קלה על לחייו. שוב צף ועלה במוחו של יעקב הדמיון המפתיע בינה ובין כאתרינה הקטנה. אולם הוא דחה את המחשבה הזאת, כדבר שהוא מן הנמנע לגמרי, וישב לגמור את ארוחתו.

“אל תשתה, אהובי“, אמרה שושנה בתחנונים, גברי הרבה כל-כך לשתות, ואני שנאתיו בגלל זה”.

“לציית לך, שושנה, זהו עונג בשבילי“, אמר יעקב, “אני אנזר לגמרי מן היין, אם דבר זה אינו מוצא חן בעיניך: אבל הגידי לי בבקשה, מה בדבר העבודה? האינך מסכימה כי עליך להסתלק מכל עבודה חיצונית ולעבור לחדרי לגמרי? אנו יכולים לחוג את נשואינו בכל יום שתרצי”.

פניה של שושנה החוירו ואדמו חליפות.

“האם הצעתי גורמת לך צער, חמדתי?” שאל יעקב בחרדה.

“לא חתני הגיבור“, ענתה שושנה. הארוחה נגמרה ושושנה החלה להסיר את הצלחות ולפנות את השולחן. “לא, לחלוטין לא”. אמרה שוב מתוך אנחה, “יודעת אני, כי הנך בחור הגון וכי כוונותיך רצויות: אלא שאני חושבת, כי מוקדם עוד במקצת לדבר בעניני חתונה דווקא כעת, אחרי שנפצעת פצע אנוש כל-כך. מלבד זה, הרי שנינו עודנו צעירים למדי. מלבד זה, זוכר אתה בודאי, שאמרת לי פעם, כי תחשיב את דעת אמך עלי. נניח, שלא אמצא חן בעיני אמך, האם תאהבני גם אז?”

עיניה הורמו למול יעקב והתכסו בצעיף לח. הוא ראה ששתי דמעות-בדולח התגלגלו על לחייה וזלגו על חולצתה.

“מה יש, אהובה? שאל יעקב מתוך דאגה. הוא קם מכסאו, הוציא את הצלחות מבין ידיה והוביל אותה אל הספה. “בואי הנה", אמר בלטפו את שערה "שבי, נשמתי, הגידי לי מה זה מעיק על לבך? למה את מתעצבת?”

שושנה לא אמרה דבר, רק כבשה את פניה בחזהו, וכתפיה החלו לפרפר בעוית. היא התייפחה, ויעקב ישב נדהם, מלא השתוממות ודאגה. הוא לא ידע את הסיבה לסערה נפשית זו שתקפה פתאום את שושנה, והיה אבוד עצות לגמרי. הוא אימץ אותה אל חזהו וכיסה את מצחה ואת עיניה בנשיקות. שושנה לפתה את צווארו: היא ניסתה עדיין להסתיר את פניה, אבל לאט לאט התחילה להירגע. יעקב מזג ים קרים אל הכוס ואמר: “שתי כלתי הפעוטה: אל תפחדי אין זה יין“. שושנה שתתה במקצת, לקחה את הכוס מידו של יעקב והעמידה אותה בקירוב מקום, באמרה, מתוך צחוק מעורב בדמעות: “כן, אהובי, צדקת. עודני טפשונת באמת. בוכה אני בלי סיבה, סתם ככה. יודע אתה, מחמדי, בכל פעם שאתה מתחיל לדבר על נישואין יש לי רגש קשה כל כך. פשוט, קשה לי להאמין באשרי. אתה יודע, אהוב, ראיתי כחש הרבה בחיי, והרי אני צעירה במקצת ממך. בפעם אחרת, לא עכשיו, אספר לך את קורות חיי, ואז לא תגנה אותי על שאני מרשה לעצמי לפעמים לבכות קצת”.

“אבל איני מגנה אותך גם עתה“, קרא יעקב. “כמו כן אינני מעוניין כלל לדעת את קורות חייך. העיקר, שאת נמצאת אצלי, וזה טוב יותר מכל הסיפורים בתבל. אף אינני מתפלא לדמעותיך. הנשים, דמעתן קרובה כל כך, ואת אינך אלא בת-חוה, חברה נאמנה למינך”.

“בודאי, שאני כזאת“, אמרה שושנה והתחילה לרחוץ את פניה, אבל פתאום נפל דבר-מה לתוך הקערה, ושושנה קראה: “הה, איזו שכחנית אני, הבט, הנה מכתב בשבילך. קיבלתי אותו מנושא-המכתבים. הוא יודע שאנו ידידים גדולים, והוא מוסר לי תמיד את מכתביך. שמתי את המכתב הזה בחיקי ושכחתי לגמרי”.

“שוב הרגל של אשה – להחביא את הכל בחיקה" – העיר יעקב בדרך הלצה, והתחיל קורא את מכתבו.

“המותר לי לדעת ממי המכתב?”, שאלה שושנה.

“מזלמן", ענה יעקב קצרות. צל קל כיסה את פניה של שושונה, היא ידעה, שזלמן אינו דורש לה טובה, אבל הבליגה ושתקה. היא עמדה על-יד הספה, בהסתכלה במראה הקטנה שעמדה על השולחן, כשהוא מושען על כן-מנורה, וסידרה את שערה. זכוכית המנורה היתה עדיין שחורה מפיח, שנשאר עליה מליל-אתמול. יעקב אהב מאד לקרוא וללמוד בלילות.

“האם אחרת שוב לקרוא בלילה?”, שאלה שושנה: היא הסירה את הזכוכית והתחילה לנקותה בחריצות. יעקב חכה כבר להתפרצות חדשה של תוכחות.

“אבל האומנם קשה לך לוותר על הרגל זה, המזיק לבריאותך?”, שאלה שושנה שנית.

“כלל וכלל לא“, ענה יעקב. “לאמיתו של דבר, מוכן אני לוותר כל העל למענך, משום שאני רואה אותך כחלק מנשמתי. אולם בדרך כלל אין אני נוטה לוויתורים. דרכי – לשמור על ההרגלים שלי, מתוך נימוק פשוט, שהם שלי, וכן מוטב לי לשמור על נטיותיי המקוריות והגרועות ולהיות דבר-מה בעולם, מאשר לרכוש לעצמי המון הרגלים טובים, שאולים מאחרים, וליהפך לאפס. מכיר אני כמה אנשים טובים החושבים לחובתם ללמד את זולתם בינה בהלכות דרך ארץ, אך משום שלא נמצא עדיין האחד אשר יורם גופם את פרקם הנכון”.

שושנה כבר היתה לבושה, ושערה היפה היה מסורק כהלכה. היא באה וישבה על הספה.

“שומרי היקר", אמרה בקול רפה, “אתה מדבר תמיד כל-כך יפה, ולפעמים קשה לי להבינך. אבל הגד לי, מחמדי, האם אינך חושש להתחתן עם צעירה טיפשית ונבערת כמוני?”

יעקב חשש מאד להתפרצות חדשה של בכיות, כי הרגיש רעד טמיר בקולה, ומיהר להרגיע אותה, באמרו: “אנא, יקירתי, אל יהיו לך שום ספקות בדבר כנות אהבתי אליך. את יודעת היטב שחכמת שנינו אינו אלא דבר טפל. הדבר העיקרי שקירב אותנו ושמחבר אותנו בקשר לא-ינותק – זוהי האהבה, אך ורק האהבה. ואני אומר לך, שושנה, בשבילי זוהי מילה קדושה, ומשום כך אני מתעצב בשמעי את שאלותיך אלו, כאילו אינך נותנת בי אמון-יתר”.

יעקב דיבר מתוך הבעה קלה של תרעומת, ושושנה אמרה בתחנונים: “חביבי, אל תתרעם על שושנה הפשוטה שלך", היא גחנה על גבי פניו של יעקב, שהיו קודרים עדיין במידת-מה.

“לא להתעצב!” פקדה שושנה בהבעה של איום מדומה, “השומע אתה? שושנה אומרת לא! אחרת אנשוך אותך", ומהדיבור אל המעשה, והיא ביצעה את איומה בפועל, באחזה בצוארו של יעקב ובהכותה עליו בנחת, ממש כמו שתאחז חתולה את גוריה, כשמעבירה אותם ממקום למקום. וההשוואה היתה כל כך הולמת עד כי בשעה שעלתה זו במוחו של יעקב לא יכול לעצור בצחוקו. גם שושנה צחקה, בכל זאת לא הרפתה מטרפה. נראה, שהנסיון שימח אותה מאד.

“את אומנם חתולה יקרה, אבל איני עכבר" – קרא יעקב, כששיניה של שושנה נעצו קצתן בעומק יתר על המידה, ומתוך תנועה זריזה נחלץ ממנה קפץ ממקומו ורץ אל הברז, ברצותו להתרחץ כהוגן לפני לכתו אל האספה.

“את יודעת, שושנה“, אמר, כשהוא מפשיל את חולצתו ומתיז קצף רב לכל העברים, “הגיע הזמן ללכת לאספה, אולם לפני לכתנו, רציתי לספר לך את אשר כתב לי זלמן. את בודאי משערת לך, יקירתי, שיחסי-האחוה שלנו התקררו במקצת בזמן האחרון, אולם אני מתיחס לזה מתוך שקט נפשי גמור. מובן, שאין אנו יכולים למצוא חן בעיני כל אחד ואחד, מוכרחים לפעמים להקניט את מישהו”.

“האם הוא כותב שוב בגנותי?” שאלה שושנה מתוך חרדה ניכרת.

  • “לאו דוקא“, ענה יעקב, ובהיותו כבר לבוש כהלכה, ניגש וישב על הספה. “הוא חדל לגנות אותך, מכיון שנוכח, כי בוחר אני להתנהג לפי שיפוטי בענין זה. מחוץ לכך, הוא בחור הגון ואני אוהב אותו. ודאי, שיש להצטער בעצם על שהוא חושב כי עלי לשמוע לעצותיו בלבד, אבל אי-אפשר לעזור כאן במאום, ויש לקבל את הגזרה של התנכרותו אלי. אומנם, מקווה אני שיחכם בעתיד הקרוב וישנה את התנהגותו ביחס אלינו. לעת עתה הוא הודיע לי, שמשפחתנו כבר הפליגה בספינה לארץ-ישראל, ועומדת לבוא לחיפה בעוד שבועיים, בערך. כמו-כן בקשני לעבור לזכרון בהזדמנות הראשונה, ולעזור לו להקביל את פני ההורים”.

שושנה המטירה את שאלותיה אלו בזו אחר זו, באופן ילדותי קונדסי, ויעקב חייך להנאתו. מתמיד הצטיין בזכרונו המדוייק, והוא ענה לה על אחת אחת, כאילו היה עונה על שאלות רבו: “הם ישתקעו בזכרון, אחדות מאחיותי נאות מאד, אמי אשה נפלאה, אבי – אדם קשה לפעמים, אבל לא תמיד: ואני חושב לנסוע שמה בעוד שבוע".

פני יעקב לבשו ארשת טרודה של תלמיד המשנן את לקחו, ושונה צחקה בלבביות, כשהיא מנסה בינתים לצבוט את אזניו.

“השתדל נא, פעוטון, להכין את שיעוריך היטב. אם לא – אנשוך אותך שוב", אמרה באיום פוחז. הסיום הפתאומי הפחיד את יעקב, אלא שקול דפיקה בדלת הציל אותו.

“הכנס, גרשון" – קראו יעקב ושושנה בבת אחת.

“אתם מוכנים?” - שאל גרשון, בפתחו את הדלת הכניס איתו לחדר נשיבת-רוח, אשר כמעט כבתה את המנורה, - “הלילה יהיה לנו גשם הגון. אלה הם אותם הלילות החביבים כל-כך על ידידי הערבים, שהמושג שלהם בדבר זכות-הקנין של זולתם רפה במקצת. נכון, שאין אני להוט דוקא להפגש עמם, אבל בכל-אופן לא אמנע מלדרוש בשלומם בכל הרצינות הראויה, אם רק ייתקלו בדרכי הלילה. שמעו, ילדים, רוח בחוץ, מוטב לכם לקחתם אתכם את מעיליכם".

שושנה ויעקב שמעו לעצת גרשון, כבו את המנורה, ויצאו כולם החוצה: הסערה האדירה, שהשתוללה כסבואת כוהול, כמעט שהפילה אותם.

“או-או-או…” יללה ושאגה הרוח, כאילו היתה מבכה את אובדנה של נפש אהובה מאד.

“לא הייתי רוצה לעמוד על המשמר בלילה שכזה" – אמרה שושנה.

“תפקידכן כנשים לשמור על הגברים – תפקיד די אחראי ומסוכן", אמר גרשון בבדיחה.

“ביחוד, אם הגברים הללו שייכים לסוג המגושם שלך", ענתה שושנה אף היא בדרך הלצה.

“מילא, מוטב שלא נריב", פסק יעקב, והם התקרבו למועדון הפועלים.

מבפנים כבר הגיעו אליהם קולות רועשים, שיצאו מפי אלה שלא חוננו בסבלנות יתרה, ומבלי לחכות לפתיחה הרשמית של האספה, נכנסו מתוך התלהבות רבה לויכוח מוקדם על השאלה שעמדה על הפרק. מנורת-לוקס גדולה הודלקה ושפכה את אורה בפנים הבנין וגם מחוצה לו, ושפע האור היה בולט ביותר מתוך הניגוד עם האפל הגדול של ליל-הסופה.

“אתם יודעים מה?” קראה שושנה “הבה נרוץ, כי עוד מעט וידביקנו הגשם”.

השלושה החלו לרוץ בכל כוחם, וככה נגשו למועדון, כשהם נושמים בכבדות, אבל נתקלו בדלתים סגורות: קבוצת מתווכחים נשענה אל הדלת וחסמו את הכניסה. הללו היו כל-כך שקועים בויכוחם הנלהב, עד שלא שמעו מאומה ולא נענו לדפיקות התכופות שבאו מבחוץ. לבסוף נמאס לגרשון לעמוד בחכיון, והוא דחף את הדלת במחי-יד אחת ומיד עפו כתריסר מתוכחים לכל עבר. היחידה שלא איבדה את שיווי-משקלה היתה דבורה תבור, אשתו של בריל גר. בינתיים בקש גרשון לתקן את המעוות, תפס אי-אלה מהנופלים תחת בית-השחי של שתי זרועותיו, הלך איתם אל שולחן הנשיאות והניח שם את כל משאו בקלות מרובה, כאילו היה עמוס משא של כמה ככרות לחם, ואחרי-כן ישב לו על הספסל מתוך הבעה של סתכל צדדי. הנאספים כמעט שלא האמינו למראה עיניהם. כולם קמו על בהונות רגליהם לעין הגילוי הבלתי-שכיח של כוח גופני זה, אבלב ראותם את הבעת-פניו הרצינית והתמה של גרשון – הבעת ילד בן-יומו – פרצו בצחוק כללי. אחדים החלו להפליט הערות הנשמעות לכמה פנים, בגנותם את דבורה, שהיא היא האשמה בכל המאורע, שרק היא בגופה הכבד חסמה את המבוא, ושלא לחינם עשה גרשון מה שעשה… דבורה לא היתה מחוננת בתבונה יתרה, בכדי לעבור באדישות על הערותיהם של המתלוצצים, והיא ישבה מחוירה ומסמיקה חליפות, כאילו בפועל נכשלה באיזה עוון. שושנה המתלאה רחמים אליה: היא אחזה בזרועה והובילה אותה לפינה רחוקה של האולם: מיד הן התחילו לשוחח בלחש, כשהן מגלות את סודותיהן הנשיים זו לזו: השיחה היתה מלוה, מזמן לזמן, ע“י קריאות-התפעלות וצחוק עליז, שנגרם, כפי הנראה, ע”י אי-אלו ידיעות פיקנטיות שנמסרו בהנאה מיוחדת…

בינתים עמדו לפתוח את האספה, והפעמון של הנשיאות צלצל, בקראו את הנאספים לסדר. הקהל הוסיף עדיין להתוכח בהתלהבות, אבל בשמעו את קול הפעמון נרגע לאט לאט, ורק לפרקים אפשר היה לשמוע הערות בודדות, שנפלטו מפיו של איזה בר-נש מרוגז. כל זה היה דומה לסיומו של קרב סוער, כשאותן הסוללות המרוחקות, שהידיעה על הפסקת הקרב טרם הגיעה אליהן, מוסיפות עדיין לירות מתותחיהן הבודדים, מבלי שים לב לשקט-המוות ההולך ומשתלט סביבן.

“חברים, סדר, בבקשה" צעק היושב-ראש – אדם גוץ, שזקנו הקטן מחודד בצורת גזר. היה לו ראש בולט וקרח להפליא, עד כי קרחתו הנוצצת שפכה אור נוסף באולם. הצבטים (pince-nez) הרכובים על אפו נמצאו בהתאמה גמורה עם ארשת-הזוקן של פניו ועם קומתו השחוחה. מראהו הכללי נדמה לזה של פרופסור באוניברסיטה, או – של עושה בלהטים.

בתשובה לגערתו נשמע הרעש הטרדני של גשם סוחף, שגרם לאחדים מבין הקהל להרים את ראשיהם באופן אינסטנקטיבי, כאילו חשבו לראות את הגשם חודר דרך התקרה.

“חברים, האספה התחילה! רשאים אתם לבחור ביושב-ראש אחר אם אין אני טוב למדי בעיניכם" – הצהיר היו"ר מתןך שוויון נפש מדומה.

“אתה טוב למדי ורצוי לנו, חבר בורסקאי" – קראו רבים מבין הקהל, מתוך צחוק. לאמיתו של דבר היה שם-משפחתו של היו"ר – בארסקי, אבל הוא שינה אותו לבורסקאי – זכר למקצוע שבו היה עסוק למעשה לפני עלותו ארצה. אולם כאן עבד החבר בורסקאי כפועל חקלאי.

הקהל צחק, משום שידע, כי לאדם הזה ישנה אמביציה אחת ויחידה – לשבת ראש באספות של פועלים, מכיון שהוא בעצמו לא לקח מעולם שום חלק פעיל בנאומים ובויכוחים. כשרונו בניהול אספות נתפרסם בכל הארץ, והוא השתמש בו בארשת-פנים של כהן-גדול המצליף את הקטורת. אולם מחוץ לחולשתו זו, היה עובד צנוע ושקדן ומכובד על כולם.

“רואה אני שאין לי כל ברירה, ושמוכרח אני להענות לבקשתכם. אולם עליכם לזכור, שאני אוהב סדר ולא ארשה לאיש לעורר כאן מהומות. חובתכם להשתדל לעזור לי בתפקידי הקשה עד כמה שאפשר, שהרי אני האחד ואתם הרבים".

“נכון, נכון, חברנו היושב-ראש!” - קראו רבים.

בבקשה לשמוע את סדר היום“, הוסיף היו”ר בחגיגיות. “השאלה העומדת על הפרק באספה הנוכחית היא: - עבודה עברית ועבודה זרה בהתישבות היהודית בארץ-ישראל. שני מרצים ירצו על נושא זה, ואחרי-כן יתקיימו ויכוחים. מה שנוגע לי, הריני מתנגד בהחלט לויכוחים, ובכל-זאת מוכן אני לתמוך בהצעה לתת את רשות-הדיבור למשך שלשה רגעים, ללא פחות משלשה אנשים, וללא-יותר מששה. אם-כן, חברים, לפניכם שתי הצעות: האחת – שלא להתווכח כלל, והשניה – להתווכח, אבל מתוך צמצום הזמן לשלשה רגעים, ואת מספר המתווכחים הכללי – עד ששה. אני מוסר זאת להצבעה. ההצבעה נעשית, כידוע לכם, ע“י הרמת-ידים, כל אחד ואחד רשאי להרים רק יד אחת (צחוק כללי). ועכשיו – מי בעד ההצעה הראשונה ירים את ידו”.

“אני מתנגד לשתיהן" – קרא מישהו, והקהל פרץ בצחוק, אבל כשראו את האיש שהפליט את ההערה המוזרה, נשמעו קולותיהם הזועפים של אחדים: “שוב החבר כרכמון? האם תרגע, סוף סוף? אם לא, יגרשו אותך מן האספה".

החבר כרכמון היה בריאה מוזרה וטרדנית. תמיד התהלך בלתי-מרוצה, והמקצוע המיוחד שלו היה – למצוא ליקויים בכל מקום ומקום. הוא טען, שהוא אנרכיסט, והכל שנאו אותו עד כדי כך, שהיו מאיימים עליו בחרם: ואומנם נמצא החבר כרכמון במצב של מנודה מן החברה. אולם מלבד זה, - ולמרות כל השקפותיו האנרכיסטיות – היה זה פועל ותיק ושקדן, ונמנה בין החלוצים הראשונים בארץ. הוא חי חיים פשוטים וכמעט נזיריים, בהיותו צמחוני קיצוני ובהמנעו גם מלטעום דגים וביצים. בזמן עבודתו היה נוהג שלא ללבוש שום תלבושת אחרת מלבד שק רגיל, אשר תפר באופן מיוחד למטרה זו. ככה התאמץ לחקות את הרגליהם של הפועלים הערבים, ומשתדל לעלות עליהם בכוח חסכונו.

מובן, שלא דמה לערבים בכל נטיותיו. הפועלים הערבים כמעט שלא היו לוקחים כל אוכל אל פיהם, בשעה שהצטרכו לכלכל את עצמם על חשבונם הם, אולם לא היו נמנעים מעריכת משתאות ממש, לאחר שהצליחו לגנוב אוכל או לטרוף טרף מן המתישבים היהודים, ביום או בלילה. פעמים רבות ניסה כרכמון לשדל את הפועלים הערבים, שעבדו איתו בפרדס אחד, למשוך את ידם מהרגל הגנבה, בהוכיחו להם, כשעיניו זולגות דמעות, שזוהי חרפה בשביל פועל להשתפל עד כדי גילוי של חיבה יתרה לרכוש הזולת, ואפילו לרכוש עצמו: הערבים הקשיבו בתשומת-לב לתוכחתו הנמלצה, - והוסיפו לגנוב…

כרכמון היה מקודם חבר בהסתדרות “השומר”, אבל פעולתו כשומר נמשכה זמן קצר מאד, בסך-הכל כיום אחד, ונסתיימה באופן טרגיקומי במקצת. דבר זה גרם ליצירת סיפור-מעשה שהתהלך בכל הארץ, היה נפוץ בנוסחאות שונות, וכעבור זמן-מה לבש צורה כמעט אגדית. אחת הנוסחאות הקרובות ביותר לאמת היתה זו: - כרכמון יצא לשמור בלילה ראשון לאחד הפרדסים, כשהוא חמוש במלא נשקו, וסמוך לחצות תפס גנב ערבי צעיר, נער כבן חמש-עשרה. כרכמון אסר אותו כחוק, ופקד עליו ללכת אל חדרו, כשהור מכוון אליו את לוע אקדחו. הערבי נבהל עד מוות והלך אחריו מתוך צייתנות, כשה לטבח… לבסוף הם נכנסו לחדר, וכרכמון סגר את הדלת מאחוריו. הערבי המסכן חשב שהגיע קצו, וכבר התחיל להתפלל לאללה ודקא גם בשמו של מוחמד, אולם כרכמון זרק לו בינתיים קופסת-גפרורים וצוה עליו במפגיע להדליק את המנורה: אחרי-כן נתן לו הרבה אוכל, ככל אשר נמצא במזנונו. הערבי אכל ושתה, כשהוא רועד כולו, כיוון שכרכמון לא הוריד במשך כל הזמן את אקדחו המכוון. אחרי שהערבי גמר לאכול את סעודתו הדשנה והמסוכנת, הוביל אותו כרכמון לגיגית מלאה מים, נתן לו סבון ומגבת, ופקד עליו להתרחץ כהלכה. “אל תרמה אותי! התרחץ כהלכה, ואם לאו – אירה בך!” איים עליו כרכמון, בשעה שהרגיש, כי הערבי מטיל ספק כלשהו בתועלת הצפונה בסבון ובמים, והתאמץ למעט בבזבוזם ככל האפשר. אחרי-כן הוליך אותו כרכמון לארגז גדול וצוה עליו לשאת אותו על גבו כל הדרך עד לכפרו, הידוע בשם סרפנד-איל-חאראב, שיצאו לו מוניטין בהלכות גנבה, לכבוד ולתפארת בכל רחבי ארץ-ישראל… הערבי חשב שה“חואג’ה” הוא בודאי מטורף או מכשף – מה שהיינו הך במושג הפלחים והוא התמלא זועה, הכרוכה באמונה טפלה: אולם משהתקרבו לאחרונה אל הכפר, נעלם כרכמון לפתע באפל הלילה, בהשאירו את הערבי המת-למחצה לנפשו, מבלי שיעשה לו, אליבא דאמת, כל רעה.

למנהיגיה של הסתדרות “השומר” נודע המאורע, והם פיטרו את כרכמון משרותו: אומנם הלה קיבל את העלבון בנפש שקטה לגמרי, - לתמהונם הרב של הנוגעים בדבר. אבל הכפריים הערבים לא היו שקטים כלל וכלל. הם חשדו, שיש כאן איזו קנוניא ועלילת זדון מצד חלק מן השומרים היהודים, ואולי מצד המושבה העברית כולה. כאשר עברו ימים אחדים ואיש לא בא לדרוש בחזרה את המתנה המוזרה, נתמלאו הערבים דאגת-משנה ונבוכו לגמרי. הם חיכו כל הזמן, שאיזה אסון כבד יתחולל על כפרם: לסוף כינסו אספה, שהשתתפו בה כל זקניהם וראשיהם, ואחרי ויכוח ממושך ותפילה נלהבת לאללה, שנערכה ע“י אחד השייכים, החליטו לעשות כאשר עשו הפלשתים לארון-האלוהים העברי, כלומר – להחזיר את הרכוש שהחזיקו בו. הדבר הוחלט, ואף הוצא לפועל בקפדנות מרובה. בבוקר לא-עבות ונאה אחד נראה תהלוכה אימפוזנטית של נכבדים ערבים כשהם צועדים אל המושבה, שבה קרה המקרה. לפני התהלוכה הלכו נערים ערבים אחדים, שנשאו את הארגז, שאומנם היה מלא מטען וכבד מאד, ושרכו את דרכם לאותו החדר המהולל של החואג’ה המוזר: אבל בהגיעם שמה מצאו שהחוואג’ה המבוקש עזב פתאום את תעודתו בשמירה, ועבר לעדור את האדמה כפועל פשוט באחד הפרדסים. הערבים נדהמו כליל, כי חשדו שצפון להם איזה מוקש טמיר במפנה-העניינים הבלתי-צפוי זה. ראו כבר לפני עיני רוחם כל מיני חזיונות-אימים בצורת ג’נדרמים תורכים הבאים בלוית פקידי-ממשלה רבים, - או איזה אסון אחר מאותו הסוג, שיתמוטט עליהם בקשר עם המאורע, והם חרדו ורעדו לקראת העתיד הנעלם… הם התווכחו ביניהם בהתלהבות, ובינתים שפכו את כל חמתם על הנער, הגנב האומלל. קרוב לוודאי, שהיו מכים אותו עד מוות, אלמלא שאחד מהם, ערבי שב, יעץ לשחרר את הנער ולצוות עליו, שימצא את החואג’ה ויביאהו אל חדרו, ואם יגרע אפילו כחוט השערה מן הפקודות אשר הוטלו עליו, אחת דתו להמית. העצה נתקבלה פה אחד, והנער שוחרר ויצא לחיפושיו, תחת משמרת של ערבי גביח אחד, שהחזיק בידו אלה כבדה, בהיותו מוכן לתת לו מכת-מות במקרה שהשבוי בידו ינסה לברוח. העונש היה כבד מן הפשע בהרבה, והנער – הגנב המסכן – קונן על מר גורלו ורוע מזלו. מתוך אינסטינקט המיוחד לכל פושע פנה למקום הפשע, היינו לאותו הפרדס ואל אותו המקום, אשר שם נתפס בקלקלתו, והנה, לזועתו הגדולה, ראה שם את החואג’ה האמיתי, כשהוא לבוש שק, שוכב מתחת לעץ-הלימון וחופר גומא באצבעותיו. לאמיתו של דבר לא עשה שם כרכמון כלום, מלבד מה שהתאמץ בפשטות למצוא, לאיזה עומק חודרת ההשקאה, אבל על שני הערבים האלה עשה רושם של מכשף ממש, והם החליטו כמעט לשאת את רגליהם ולהימלט, אולם רותקו למקום ע”י תנועת פיקוד מצדו של החבר כרכמון. הוא נעץ בהם מבט תקיף, והערבים – תחת מבט-עיניו המכוון אליהם – הרגישו את עצמם גרוע מאשר תחת לוע של רובה, והם עמדו ורעדו. כרכמון יכול היה להפחיד בחיצוניותו כל אחד ואחד, - שדרכיו המוזרות של בר-נש אנרכיסט-סגפן זה לא היו נהירות לו – כי חשב את הגילוח את התספורת למעשה מכוער, המשחית את קלסתר-פניו של האיש, והוא נראה בזקנו המגודל הסמיך ושערו הארוך והעבות כמין אדם קדמון. לעיניו לא היה ברק בלתי-רגיל, להיפך, מבטן היה אפילו מעורפל, ואעפ"כ הרגיש כמעט כל אחד את עצמו תחת מבטן הקפוא והעקשני כמו תחת השפעתו האטית של מקרר הפועל כהלכה.

“מה הביא את ינשופי-הליל לאור היום?” שאל כרכמון במליצה, אחרי שביצע לאט לאט את מעשהו בחפירת הגומא. הוא הכיר את הערבים וידע את שפתם ונמוסיהם, וסיגל לו את דרך דיבורם, המצטיין בסלסול-מלים ומליצות. במקום לענות על השאלה, נפל הנער הערבי אפים ארצה והתחיל לנשק את רגליו היחפות של כרכמון, בהתחננו לפניו בשם אללה ונביאו מוסה, מוחמד ועיסה (ישו), בשם התורה, ה“אינג’יל” (האיבנגליון) והקוראן, ובשם כל חבורת הקדושים והטהורים – ללכת איתו ולהציל את חייו.

“לאן ללכת?” שאל כרכמון בקפדנות והוסיף בסגנון של בעל-אוב: “הן צויתי עליך להשאר בכפרך, ואיכה העזת פנים לבא הנה ולעורר את כעסי המר כלענה והנגרש מני ים?”

“אוי לי ואובוי לי" – צעק הנער, ספק כפים וזלג דמעות בשפע, עד שאפילו הערבי הגביח התמלא חמלה לבחור המתיפח, השתטח על האדמה והתחיל אף הוא להעטיר נשיקות לרגליו של כרכמון, בבקשו רחמים על הקרבן. לבסוף נכמרו רחמיו של כרכמון, נתרצה והלך איתם.

בינתים ישבו הערבים על הקרקע ע“י חדרו של כרמון, וסבלנותם נכונה היתה להתפקע, אך כשראו את השלשה הולכים לקראתם, כמעט שניטל מהם כוח דיבורם מרוב פחד,בראותם את כרכמון בתלבשתו הדמיונית. “הוא דרויש” – לחשו זה לזה, קמו כולם על רגליהם והתחילו להחוות לו קידות והשתחוויות אין-סוף. לאט לאט נרגעו והסבירו לו את סיבת ביקורם, אבל כרכמון סירב לקבל חזרה שום דבר. הכפריים השתמשו בכל כוח דברנותם בכדי להשפיע עליו, ובראותם שכל עמלם לריק, ושה“דרויש” הוא אדם קשה-עורף, הם הוציאו עשרים מג’ידיות-כסף (מג’ידה – כ-160 מא"י בערך) טורקיות והציעו לכרכמון בתורת פיצוי, אבל דבר זה עוד הגדיל את עקשנותו. הערבים נבוכו והתחילו מוסיפים לאט לאט על המחיר, עד שהגיעו כבר לסכום של עשר לירות טורקיות בזהב, וכשראו שגם סכום זה לא קנה את לבו, הבינו סוף סוף שה“דרויש” הוא אדם “לא מעלמא הדין”, ושיצר-הבצע זר לו בהחלט: הם השתטחו על הקרקע במלוא קומתם וניסו לחבק ולנשק את רגליו המלוכלכות של כרכמון, ויחד עם זה הרימו יללה נוראה, בקראם כולם בבת אחת: “אללה, אללה, אללה!”. כרכמון נדהם תחלה, אבל אחרי-כן הבין, שהם מעריצים אותו כקדוש או אליל, ודבר זה הגדיש את סאת סבלנותו האחרונה: הוא תפס מקל גדול והחל להכותם על ימין ועל שמאל ומגרשם בחרפות בעתה.

“לכו לעזאזל! יכנס הרוח באדם-אביכם הראשון מחוללכם!” צעק כרכמון, והכפריים ברחו כמטורפים, בהשאירם אחריהם את כרכמון, את הארגז שלו, ואפילו חלק מבגדיהם הם.

אחרי לכתם הדליק כרכמון מדורה ושרף את הארגז, את הבגדים ואת הכל, כי לא רצה ברכוש שנתן פעם במתנה, וגם מאס ליהנות מבערותם של הערבים. המעשה עשה לו כנפיים ונפוץ מיד בכל המושבה. אנשים הרבה באו אל כרכמון לשאוב ידיעות ממקור ראשון, אבל השיגו את מבוקשם במדה זעומה מאד. כעבור ימים אחדים קיבל כרכמון הזמנה רשמית מההסתדרות “השומר” לשוב לשורותיה, אם רצונו בכך, אבל כרכמון התייחס להזמנה בזלזול גמור וסירב בהחלט: הוא שיגר את דעותיו האנרכיסטיות בפרוטרוט, ואגב אורחא, סיפר להם, שבעיניו יש לערבים זכות יתרה לקיום, מאשר ל“ריאקציונרים הציונים”, לרבות השומרים… ע"י כך ניתק כרכמון את הקשר האחרון שהיה לו עם חבריו: מאז הכריזו עליו כעל אדם מטורף ומסוכן כאחד, וציבור הפועלים נמנע מלהיפגש עמו ככל האפשר. למעשה הוא הוצא מכל המועדונים והאגודות שהיה חבר בהן. אבל כרכמון לא הצטער על כך ביותר והוסיף לחיות את חייו, חיי פרוש, בסוכה קטנה מחוץ למושבה, כי לא מצא כל ענין באוירה הישובית שהקיפה אותו. אשר לאיכרים, הרי הם בעצם אהבו אותו, והוא לא היה מעולם מחוסר-עבודה. עם כל תאות הקנטור שבו היה כרכמון עליז ושמח, ובהיותו מחונן בחוש של הומור עוקץ, היה מושך אליו תדיר המון גדול של אנשים פשוטים, שהשתוקקו לשמוע את הלצותיו הסרקסטיות, ונהנו מהן באופן בלתי רשמי. אולם, בכל פעם שהיה כרכמון מופיע באספה או פגישה רשמית, היתה מיד קמה מהומה ומבוכה.

גם הפעם עמד כרכמון באולם האספה, נפנף בידיו, כמו בכנפיים של טחנת-רוח, וצרח במלוא קולו: “אני פועל, פרולטרי, ממש כמוכם! איך אתם מעיזים להעליב אותי? האם אין לי רשות להביע את דעתי?”

במשך רגעים אחדים השתרר באולם תהו ובוהו גמור, כי כל אחד מהנאספים התאמץ לעבור על שכניו בהבעת-זעם וחמה. אשר ליעקב וגרשון, הרי הללו ישבו להם במסיבת ידידיהם, בקבוצה נבדלת, ונהנו מהמחזה הנאה מרובה.

“חברים, סדר בבקשה!” צעק היו"ר בלי הרף, כשהוא מצלצל בפעמונו ברתחנות ומכה באגרופו בשולחן.

סוף-סוף נרגע קהל הנאספים, והיו"ר אמר באדיבות: “חבר כרכמון, בבקשה לשבת. אמור לי מהי הצעתך?”

“חמשה רגעים, עם מינימום של עשרה ומקסימום של חמשה-עשר מתוכחים" – השמיע כרכמון את דבריו בנחת, בקל רם ובבטחון.

“טוב, חבר. אנו נעמיד את הצעתך להצבעה“, אמר היו”ר.

זה נראה כצעד נבון, שיש בו מן החכמה בפרלמנטרית, וכרכמון הניע בראשו לאות הסכמה וישב לו שוקט ובוטח…

“מי נגד ויכוחים בכלל?” קרא היו"ר.

“שונא אני את הויכוחים האלה, שאינם אלא טחינת מים במכתש, נצביע, איפוא, נגדם", לחש גרשון אל יעקב.

“כן, הבה נצביע נגדם" – ענה הלה. בריל, דבורה, שושנה, יעקב וגרשון ישבו יחד על ספסל אחד, וכולם הרימו את ידיהם, מצביעים נגד הצעת הויכוחים: הנשים הצביעו כך ביותר מחמת אהדה לגברים שלהן, מאשר מתוך חבה לשיטה זו או אחרת.

רק ידים-מספר הורמו בעד ההצעה הראשונה, ובאופן כזה נוצחו יעקב וגרשון. אולם ההצעה השניה של היו“ר נתקבלה ע”י רוב מכריע.

“חבר כרכמון!” אמר היו“ר, “הצעתך נופלת מאליה, ואני חושב שאין כל צורך להעמיד אותה להצבעה”.

“לא! לא!” מחה כרכמון בחריפות. “נחוץ להעמידה למנין, כי מי יודע כמה ישנם כאן אנשים שנמנעו עד עתה מהצבעה".

כמעט שפרצה באולם מהומה חדשה, אבל היו“ר מנע בעדה ברגע הנכון, באמרו: “טוב מאד, צדקת, חבר כרכמון. תיכף נעמידנה להצבעה כדת”.

“חברים!” הוסיף בחגיגיות, השמעתם את הצעה האחרונה? חמשה רגעים עם מינימום של עשרה ומקסימום של חמשה-עשר. מי בעד הצעה זו ירים את ידו".

איש מהקהל לא זז ממקומו. יעקב התמלא רגש רחמים לכרכמון, אבל הלה קם ויצא מן האולם באופן דימונסטרטיבי. מובן שלא היתה זו הפעם הראשונה בשבילו: בדרך-כלל היה נוהג לעזוב ברעש ובפומביות כל אספה שהיא ברגע ההתחלה דוקא, מתוך אמתלא זו או אחרת. ליצני הדור היו מרננים אחריו, שהוא עושה זאת בקביעות ובזדון מתוך נימוק יחידי, - שהוא מעדיף ללכת לישון בשעה מוקדמת. עכשיו, כשהוא פנה לצאת, פרצו הנאספים בצחוק וקדמו אותו בתשואות, בבטאם ע"י כך את שמחתם על שמיהר לצאת.

“סדר, בבקשה. רשות הדיבור לחבר גור-אריה, המרצה הראשון“, בישר היו”ר.

על הבמה הופיע אדם גבוה, שזקנו נאה ורחב וחטמו קרוס. הוא נראה כבן ארבעים, וחיצוניותו היתה מצוחצחה ועשתה רושם. גור-אריה היה אף הוא פועל ותיק ונמנה על מפלגת “הפועל הצעיר” – מפלגה לאומית בעיקר. בהיותה מפלגת-פועלים ובשאפה לרכוש את אהדתו של המעמד העובד, היא גם ערבבה תבלין סוציאליסטיים למצעה הציוני, ואעפ"כ לא היתה אהובה על רוב הפועלים, שראו בה אך ורק סוכנים של המעמדות השליטים. מפלגה זו לא הצליחה לאסוף המון רב מסביב לדגלה, אך בכל זאת, היו מנהיגיה נערצים ומכובדים, כי ברובם היו אנשים ישרים ובעלי-כשרונות נעלים.

גם עתה, כשהופיע על הבמה החבר גור-אריה, כשהוא מנענע את זקנו הרחב, הוא נתקבל בתשואות חמות וברכה מצד רבים מהקהל.

“חברותי וחברי היקרים!”, התחיל הנואם, ומיד השתררה באולם דומיה גמורה, ותשומת-לב נחרתה על פניו של כל אחד ואחד מהנוכחים. “לפני עשרות ומאות דורות נעקרה אומתנו בכוח הזרוע מעל אדמת מולדתה ע“י דיכוי עריץ ללא רחמים. לפי כל חוקי הטבע והתולדה היינו צריכים לעבור מן העולם, היינו צריכים להמחות מעל פני האדמה, אבל למרות העובדה שפוזרנו בארבע כנפות התבל, שחיינו בכל מקום כמיעוט קטן בתוך האוקיינוס הרחב של אומות העולם, יתר על כן – גם היינו מתמיד נרדפים ונרמסים ע”י חיות-טרף שונות בצורת אדם – דמנו נשפך כמים במשך כל התקופה הארוכה מאד של גלותנו – כן! למרות כל זה, המשכנו ללכת בדרכנו כבדת-הסבל, לא התחשבנו בהרבה בתנאים שמסביב לנו, הבטנו ישר מול פני התולדה במבט קשה-עורף ולועג, חיינו, חיינו וחיינו, לרוגזם הגדול של אחדים ולהשתוממותם של הכל, ביצרנו ע“י כך פירכא היסטורית חיה ונצחית כאחת”.

הוא דיבק בקול מרטט ומצלצל ברתחנותו, שהיה יוצא מריאותיו כמתוך שפופרת של גרמופון משובח.

“אומר אני, שאנו חיינו וחיים“, הוסיף במרירות, “אבל, מאידך גיסא, היודעים אתם מה היה טיבם של חיים אלה? כן! היש לכם אומץ להסתלק לרגע מגאוותכם ולהודות, שחיינו היו – חרפה, זועה, מחלה?! גם בשבילנו וגם בשביל אחרים?! אכן חיינו חיי כלב, אומנם של כלב חי וגם נושך לפעמים, ובכל זאת כלב, ובכל זאת בזוי ושנוא על כולם. למה זה היה כך? למה נקרע חלקנו בין הגויים? והרשאים אנו תמיד לגנות אחרים בעד תופעה זו? לא! חלק גדול של הפורענויות באו עלינו אך ורק מחמת חוסר של כבוד-עצמי לאומי ואפילו כבוד-עצמי אישי – הרגש היחיד המבטיח את קיומה המכובד של כל אומה ואומה. החיוניות התמידית שלנו באה לנו שלא בזכותנו אנו. אדרבא, אנו עשינו את כל המאמצים, בהשתדלותנו להיטמע בין הגויים: לא הבחנו כלל בנידון זה בין עם ועם – אם לטינים או תתרים, טיוטנים ואפילו צוענים (צחוק): ואם אנו מתקיימים עד היום כיהודים, עם אופי וחיצוניות יהודיים מיוחדים, הרי עלינו להודות על כך להשגחה האלהית, הרוצה שכך יהיו פני הדברים דוקא, ולא אחרת. ועתה, בפעם הראשונה, אחרי נדודים מלאי תלאות בדרכנו העקובה מדם בארצות השונות של גלותנו, באנו לידי הכרה, שיש רק אמצעי אחד להחיותנו ולקיומנו כאומה, וזהו – השיבה לקרקע מולדתנו, שהיתה שוממה ואבלה, בחכותה כל ימי העדרנו ממנה ליורשיה באמיתיים, שיבואו לעבדה ולשמרה. זה היה עוגן תקוותינו, ובטחון איתן נוצר בלבנו, שאיש מבלעדינו לא יוכל ולא ירצה להניב ולהפרות את הארץ הזאת אשר נתקשרנו אליה בקשר-ברזל, המקודש ע”י עברנו המפואר ועתידנו היעודי.

אולם גם פה, בה בשעה שאנו שקועים בעצם פעולת הבנין והתקומה, גם פה, במקום שהוכחנו כמה פעמים, כי דם המכבים העתיק עודנו פועם בעורקינו, במקום שאנו עומדים יומם ולילה בפני מכשולים שלא ניתן כמעט להתגבר עליהם, במקום שחיי פועלים הועמדו בסכנה יומם, וחיי שומרינו – בלילה, במקום שנאלצנו להתנהג כמו המתישבים הראשונים בימי נחמיה - “ידנו אחת מחזיקה בשלח, והשניה עושה במלאכה" – גם כאן במקום שניתנה לנו שוב הזדמנות הגדולה להתחיל מחדש בחיי בטחון וכבוד, לא השתחררנו לגמרי מההרגל המתועב של התרפסות לאומית, מן הרצון המגונה לשאת חן וחסד בעיני אחרים דוקא, מן ההליכות העגומות שנביאנו – ממשה ועד מלאכי – הגדירו אותן ברוב כשרון, כתזנות לאומית. גם כאן אנו מתכחשים לאחינו-בשרנו, בכדי למצוא חן בעיני הערבים. אומר אני זאת, משום שזוהי האמתלא הרגילה, השגורה בפי אכרינו, בשעה שאתה נגש אליהם לבקש עבודת-יום בשביל פועל יהודי. “לא“, אומרים הם, “אנו מוכרחים לתת עבודה לערבים, שאלמלא כן נאבד את חננו בעיניהם ובעיני השלטון”. ומה מתרחש אחרי כן? אותם האחמדים והמוסטפות, העבדים בכרמיהם ופרדסיהם של האיכרים ביום, באים לגנוב מהם בלילה, ואיזה פועל יהודי, שקבל עליו את השמירה, מוכרח לשלם לעתים קרובות בדמו בעד אהדתו זו של האיכר, שאינה, כידוע לכולנו, אלא אהדה מסחרית, אהדה הבנויה ביסודה על אותו החישוב החומרי הישן של רווח והפסד, מתוך הפרש, שבגולה היה זה חשבון של רווח והפסד בנוגע למכולת, אריג, עורות וכדומה, וכאן בארץ-ישראל הרי זה חשבון של תפוחי-זהב, ענבים, שקדים, תבואות ושאר ירקות. וכל אלה האנשים הקוראים לעצמם איכרים או מתיישבים, או קולוניסטים בלע“ז, האם הם איכרים באמת? מחוץ לאי-אלה יוצאים מן הכלל – האם הם מעבדים את אדמתם בידיהם? האם אגזים אם אניח, שהם נשארו אותם התגרנים גופא, אלא, שבמקום חנויותיהם, הם מסרסרים עתה בתוצרת חקלאית, שלעתים קרובות לא הושקתה אפילו בטפח אחת מזיעתם. כן! לדאבוני עלי לציין שהם לא יותר מחנונים, קבלנים וסרסורים. סרסרות בזיעת הזולת – זהו משלוח-ידם הנכון! (תשואות חן סוערות). השם “איכא” אינו משמש להם אלא עלה-תאנה הנועד להסתיר מעין רואים את נטייתם התגרנית ועריונם הרוחני (תשואות). “פועל עברי עולה ביוקר והוא דבר שבמותרות”, טוענים הם, ובה בשעה לא ייקר בעיניהם כלל לקנות פסנתרים לבנותיהם ולשלוח את בניהם לאיטליה, צרפת, אמריקה ואוסטרליה, למען יוכלו גם הם בזמן מן הזמנים, לשוב למקצוע מהכובד של אבותיהם החנונים… (צחוק). חברים! היודעים אתם מה שם ניתן לתופעה זו? עברה חמורה היא ועבודה זרה שמה! אלא שבמקום כמוש, בעל, מולך וכו', מופיע הפעם פרצופו האיום של האליל “ממון” – זה עגל-הזהב העומד בפסגת תקוותיהם של איכרינו – ואשר אליו הם משתחוים בפולחן של מעריצים קנאים (תשואות- חן ממושכות).

מלבד זה, הרי רבים מהם חיים כאן ומשתמנים רק הודות לנדבותיהם של יהודים המסורים לעם, כמו ברון רוטשילד, ברון הירש, שיף, שטראוס ועוד, - כל אלה נתנו כסף ונתנו בשפע, ואעפ"כ “האיכרים” שלנו מקוננים על מצוקתם, כביכול, ומתוך העמדת פנים חמוצים מונים לפניכם על אצבעותיהם, כמה גרושים עליהם להפסיד על כל פועל יהודי… (צחוק).

הזכרתי קודם את הביטוי “עבודה זרה”, ואין זה דבר שבמקרה, שבשפתנו העברית “עבודה זרה” פירושה גם עבודת נוכרים, וגם עבודת-אלילים. כך היה בימים מני קדם, וכך הוא עכשיו. הנגע הישן פשה מחדש בגופנו הלאומי הדווי, והפצעים שלא העלו קרום שוב שותתים דם (תשואות סוערות וממושכות). משום כך אני אומר: חברים, הבה נרים את קולנו במחאה. ידעו כל אחינו בחוץ-לארץ את האמת המרה. לא טוב יהיה, אם לנוכח הסכנה המתקרבת נטמין את ראשינו מתחת לכנפים, כמעשה בת היענה, ונאמר “שלום שלום”, בה בשעה שלמעשה רחוקים אנו מן השלום כמטחוי קשת. לא, מוטב שנחכה עוד מאות שנים אחדות עד שארצנו תאוכלס מחדש, מאשר לאכלס אותה בישוב חלוש ומנוון, אשר בתאות-הבצע שלו מוכרח לבוא לחורבן מוקדם, ואולי לחורבן נצחי. אבל חברים יקרים! האם אנו בעצמנו נקיים כולנו מכל שמץ דופי? האם אין אנו מגרדים בציפורננו ומרחיבים ומעמיקים את השטח של הפצע האנוש הזה? נהיה כנים, חברים. נודה, שאנו עוזרים במו ידינו להגדיל את אסוננו. נודה שלהותנו אין אנו מאוחדים במלחמתנו נגד הנצמדים לעבודה-זרה, ואפילו בתוך שורותיו ימצאו אנשים, המתימרים בסוציאליזם מזוייף, והמשתמשים בו כאמתלא לשם הגנה על העבודה הערבית בישובינו שרכשנו לנו במחיר יקר. “גם ערבי צריך לחיות" – אומרים הללו. האם זה נכון? האם בבואנו לארץ הזאת כרתנו את הלחם מפי ערבים עניים? האם לא אנו שלימדנו בעצם את הערבים הפלחים לאכול את לחמנו ולעזוב את הרגלם לאכול עשב? (צחוק). האם לא הרימונו בבואנו ארצה – ויורשה לי להדגיש עובדה זו בכל תוקף – את רמת-החיים של הפלח הערבי הנבער שהיה מנוצל, והנו מנוצל גם כיום, באכזריות ברוטלית ע"י כנופיה של אפנדים ובעלי-אחוזות, הממשיכים כאן במשטר פיאודלי, כאילו לא קרה כלום, וכאילו נעצרה ההיסטוריה במהלכה ולא התגלגלה הלאה מתוך התקדמות בלתי פוסקת, בהשאירם אותם בנחשלותם, מתוך פיגור של אלף שנה בערך? חברים! אם מישהו אומר, שאת חזירתנו לארץ-ישראל יש לראות כאסון בשביל התושבים הערבים המקומיים – מי שיגיד כך, הריהו מוציא מפיו לעז מתועב, שמשתמשים בו אויבינו: מי שאומר כך הריהו חוטא במידה של “אל תצדק הרבה”, וקשה לשער, שאותו צד, שכלפיו מבזבזים רגש זה, יעריך אותנו כהוגן: מי שאומר כך, הריהו רק מוכיח מחדש את האמת הנושנה, שעם קיצוני אנחנו, ושאנו אוהבים להיות קתוליים יותר מן האפיפיור עצמו (צחוק ותשואות, שלמולם נשמעים צפצופים וקריאות-ביניים: “זהו שקר, איש לא אומר זאת, רק, סוכן קפיטליסטי". פעמון הנשיאות מצלצל בלי הרף וקורא לסדר, המשתלט בהדרגה).

חברים יקרים! ידעתי מראש, שקל יותר לשמוע ביקורת שמותחים על אחרים. ידעתי, שכל זמן שאשפוך את זעמי על ראשי האיכרים, יקשיבו לדברי בתשומת-לב ובסבלנות, גם אם לא יסכימו לי. אולם ידעתי כמו-כן, ולא שגיתי בדעתי זו, שבאותו רגע שנחשול הביקורת יפנה כלפי אחדים מאיתנו – לא אוכל להמנע מן הצורך ההכרחי להרגיז את האוזים במקצת (צחוק). אבל הבה נתחמש בסבלנות. באמנה, חברים, לא באתי להטיף לכם מוסר. תפקיד זה מוטל בארצנו על הרב הראשי, המכונה “חכם באשי”… (צחוק רם). באתי הנה רק לספר לכם, שלבי דוה בכל פעם שאני רואה, כי פועלינו גופא עוצמים את עיניהם לסכנת הלעז המתהלך בקרבנו, כאילו מזיקים אנחנו למישהו, וע“י כך מסייעים הם לאויבינו הזדונים ממחנה נכרים, ולמתנקשים בנו שמבין השדרות של מעמדינו השליטים. נניח לרגע, שאיזה יחיד ערבי, או אפילו קבוץ שלם, ניזוק במידת-מה ע”י חלוצינו, אשר לא היו מסוגלים לעבור בשתיקה על כמה מקרים של שוד ורצח, ושלמו למתנקש כדמולו, האם לא צדקנו גם בזה? האם אנו, כאומה בין האומות, חייבים לחשוב תמיד על סבלותם של אחרים ולשכוח את יסורינו אנו? הזוממים אנו לגאול את כל העולם כולו במחיר חיינו דווקא? והאם אין ארץ זו שלנו? האם אין לנו זכות לבוא הנה, לשהות כאן ולחיות כאן, אפילו אם אנו פוגעים בזכויתיו של מישהו זולתנו? האם אין ארץ זו כבר מקודשת ע"י היסטוריה, בדם אבותינו הקדמונים ובדמנו אנו? והאם אין בואנו לכאן – האמצעי האחרון שנשאר ברשותנו בכדי להמלט מן הרדיפות האיומות עלינו בארצות פזורינו בין הגויים? האם אין אנו נמצאים במצב של טובע, הנאחז אפילו בגבעול של קש, בכדי להציל את עצמו, והיתכן לדרוש מאתנו שנתכחש לעצמנו, שנחדל לשאוף, לחיות, להתקיים? הניתנה רשות לדרוש מאתנו שנתאבד? לא ולא! על אף הכל חיה נחיה!

אומנם, הרבה מאיתנו באו הנה יותר מתוך לחץ-הברזל של ההכרח, מאשר מתוך הכרתם הלאומית: אולם אין בכח עובדה זו לשנות אף במשהו מהחלטנו הנחושה: - להחיות ולהפרות את הארץ בכל מחיר. בשום פנים לא נטה אוזן לשידולים ולנימוקים, נכונים או לא-נכונים, צודקים או לא צודקים – של אויבים וידידים כאחד, אם הללו באים להגותנו מן המסילה המובילה ציונה. מכיון שכבר באנו הנה, הרי נשאר כאן לעולם. ואם פירוש הדבר – מלחמה, הבה נלחם! אין אנו מוגי-לב, ולא נכנע כל-כך מהר. מלחמה לחיים ולמות בכל אויבינו מכל הצדדים! תחי ציון לאורך ימים, ויחיו בניה ובנותיה העמלים!” (תשואות סוערות וממושכות).

“הפסקה של עשרה רגעים“, הכריז היו”ר, והקהל רץ לחדר הסמוך, במקום שאחת הבנות בישלה תה ומכרה כמה משקאות מרוים אחרים במחיר זול עד להפליא. החברים לעסו את עוגותיהם, ובינתים לעסו מחדש גם את הנאום הנשגב שנישא באוזניהם זה עתה. אחדים דנו על מעלותיו ומגרעותיו ואחדים פתחו בנאום משלהם בדרך של אימפרוביזציה, מבלי להשגיח במידת ההקשבה שהוקדשה להם.

“למה הם מרבים לדבר כל-כך?” לחש יעקב באזנו של גרשון.

  • “אל תתפלא, ידידי", ענה גרשון בעצבות. “אנו נמצאים עכשיו במצב של יין צעיר:

תהליך התסיסה עודנו חזק בקרבנו, ומשום כך אנו להוטים במידה מרובה אחרי דיבורים סואנים. חכה, עד שתעבור התסיסה, ונהיה כולנו יציבים, שקטים ושלוים. זמן ארוך מאד-מאד עבר מיום שנשחתה צורתנו האומתית, ועתה קשה לדחוק את הקץ. בודאי יחלוף זמן רב עד שנלבש צורה חדשה ונעבור לחיי יציבות".

“כל זה טוב מאד“, העירה שושנה פתאום, “אבל אני עיפה ורוצה לישון”.

“גם אני", אמרה דבורה קצרות ופיהקה, בכסותה על פיה הרחב והפעור בשתי ידיה.

“מה נעשה איפוא? אני, לכל הפחות, הייתי רוצה להשאר ולראות, במה זה יגמר", אמר בריל במרירות.

גרשון ויעקב החליפו מבטים. שניהם הרגישו בטון הבלתי-מרוצה והמעליב, שבו נאמרה הערתו של בריל.

“אין לקנא באשרה של דבורה“, הרהר יעקב ואמר בקול רם: “בריל, תשען נא דבורה עליך, ואני אשים את ראשה של שושנה על כתפי, ובאופן כזה תוכלנה הנשים לישון בשקט, ואנו נהנה בינתים מכל הנאומים”.

“אני מסכימה בהחלט“, אמרה שושנה בעליצות, “אבל אל תשכח, בבקשה, לצחוק או למחוא כף במקומי, בשעת הצורך”.

כל אחד ששמע את הצעתה הנוחה של שושנה, צחק מעומק לב.

“סדר בבקשה!” קרא היו"ר, אף צלצל בפעמונו – וכל הקהל רץ חזרה אל ספסליו. על הבמה כבר עמד הנואם השני וחיכה: הוא שפשף לו את מצחו, כאילו רצה להכריז בנקודה זו את כל החוכמה שבעולם. זה היה אדם צנום וגבה-קומה, שפניו בלים ועורו דומה לקלף: ניכר היה שעברו עליו כמה התקפות שלקדחת ואף הספיק לבלוע כמות הגונה של סם-כינין. ואף-על-פי-כן היו אלה פנים נעימים ומחייכים.

“זהו החבר בן-אוני, המכונה – מיניסטר בלי תיק לענייני עבודה", לחש גרשון ליעקב.

“הוא עושה רושם טוב, למרות הכל”, העיר יעקב בלחש.

“אחי ואחיותי!” - התחיל הנואם, ושוב השתררה דממה באולם עד כדי כך, שקול הסופה מבחוץ נשמע באופן מוחשי - “הבעיה העומדת לפנינו היא רצינית ודורשת אחריות גדולה. משום כך, כל כמה שנמעט להגרר אחרי הרגשותינו וכל אימת שנרבה לשמוע בקול השכל הישר בבואנו להוכיח ולהתווכח, כך נמהר להגיע לפתרון משביע-רצון, מבלי לגרום לחיכוכים ומבלי לפגוע ברגשותיו האישיים של צד מן הצדדים הנוגעים לענין. אני אומר זאת, משום שלצערי הרגשתי זה מזמן, כשם שהרגשתי גם הלילה בתוך האוירה של חדר זה, כי ימצאו כמה אנשים שיש להם מושגים בלתי נכונים על עצם מהותו של המונח “לאומיות”. אחדים, למשל, רוצים לראות בו מעין תרופה אוניברסלית לכל המחלות, מסוגן של אלו המתפרסמות יום-יום בחלק המודעות של העיתונים… (צחוק). אולם העובדה היא, שלעולם לא יהא זה איבוד זמן לבטלה, אם נגדיר השכם והערב את המושג “לאומיות” ונדגיש בכל פעם, שזהו יותר מציאות אתנוגרפית מאשר השקפה או רגש. כי באמת, איך יוכל צרפתי לחדול מלהיות צרפתי, אנגלי – אנגלי, גרמני – גרמני וכו', בין אם הוא טוב או רע, בין אם הוא חנוני או איכר, בין אם הוא מבכר צורה מחשבתית זו או אחרת? ולמה זה נהיה אנו שונים מבחינה זו מכל שאר הגויים? למה זה, שואל אני, אחדל לפתע יהודי מלהיות יהודי, גם אם איננו שייך לטיפוס ידוע של אנושיות, הרואה את הלאומיות כרכושו הפרטי הניתן לו במונופולין של קבע? (צחוק). הגיע הזמן, חברים, שנחדל לטפל בתעמולה לאומית, כי אם דבר זה היה רצוי בגולה, - שם פשה לעתים קרובות סרטן השמד וההתבוללות – הרי כאן בארצנו, לא רק שהדבר כזה אינו רצוי, אלא שהוא גם מעליב. נזכור, שבאנו הנה לעבוד ולחיות כאומה בעלת שם ואופי, וכל תעמולה המעוררת בנו ספקות לכנות מטרתנו – בלי לשים לב למשלוח-ידו או למקצועו של כל אחד מאיתנו – אינה אלא עלבון כבד! (מחיאות כפיים).

והגם שאני סוציאליסט לפי השקפותי, ובתור שכזה אינני רוחש אהדה יתרה לאיכרים או לכל סוג אחר של המעמדות המשעבדים, בכל זאת אני מרגיש שמחובתי, כאדם הגון, לדחות את ההאשמות אשר נטפלו כאן ע"י חברי המרצה הנכבד, כי האשמותיו נכונות רק בחלקן הנוגע לכמה איכרים ביהודה, אבל – לפי מיטב ידיעתי – הנן בלתי מבוססות בהחלט כלפי רובם הגדול של איכרי הגליל ואף לחלק ניכר של האיכרים ביהודה. נכון, שהם משתמשים בפועלים כעוזרים, אבל זהו הכרח, ששום איכר אחר בעולם אינו יכול להמנע ממנו, ומכיון שהדבר בחזקת המפורסמות, אין אני רוצה להתעכב עליו יותר, ואסתפק בזה שאדחה בדרך-כלל את כל הלהטים של מלחמת-שפתים, אשר ניתכו כאן בשפע פולמוסי זול ורגיל… (צחוק).

“מה זה?” שאלה שושנה, שישנה בשקט עד אותו רגע, כשראשה נח על ברכיו של יעקב מתחלה ניסתה להשען על כתפיו, אבל אחר כך השכילה למצוא לה מנוחה על ברכיו, כשהיא מכסה את פניה בחולצתו. גם דבורה עשתה כך עם בן-זוגה וניחרה לה בשלוה, אבל ניכר היה מפניו של בריל, כי אינו מתעדן לא מן המעמסה הכבדה ולא מן הנחירה…

“נומי, נומי, יקירתי", לחש יעקב, כשהוא מלטף את שערה של שושנה, וזהו מיהרה להרדם שנית.

“מאידך גיסא", המשיך הנואם, “אנו, כמו כל עם אחר, יש לנו בעיות שונות ומגוונות: הבעיה הנוכחית היא אחת מהן, והיא שגרמה להתכנסותנו הערב. מובן, אין אנו יכולים להרגע ולראות מתוך אדישות את ההזנחה הקיימת בעניי העבודה שלנו וגם של העבודה הערבית, אשר מלבד היותה חדורה מסורת-מורשה מימי-הבינים ומהוה ממילא אנכרוניזם מביש – הרי היא מזדווגת כאן עם הנטיות הניצוליות של הקפיטל העולמי, המצליח לכסות על מאוייו במסוה של אמתלא לאומית, ובהתחכמו לעורר אליו את כל רגשי האהדה של עם מדוכא ונצרך… (מחיאות כפיים סוערות). אם כן, השאלה אינה בעצם, מה אנו מרגישים בענין זה. - לזה יש ערך קטן מאד – אלא מה אנו חושבים לעשות בפועל, בכדי להלחם בתופעה המסוכנת? אני, לשכעצמי, חושב, שאין כל תועלת לנסות ולהשפיע על האיכרים או על איזה מעמד מנצל אחר, שישנו את דרכם לטובה. על הניצול המה חיים ואנחנו לא נשנה אותם.”יתכן אומנם שהכושי יהפוך את עורו במקרה הצורך, אך לא נמר את חברבורותיו…” (צחוק ומחיאות כפיים).

רק דבר אחד יש לנו לעשות, וזהו – ללכת לפועלים הערבים ולהתאמץ ללמדם בינה, להסביר להם שלא באנו הנה ככובשים בלבד, אלא שישנה אפשרות של שיתוף-עבודה הדדי בינינו, שישנו שטח רחב של קרקע-בתולה בא“י, שהוזנח במשך מאות בשנים, ושאפשר עכשיו לשוב ולעבדו לשם תועלתם ההדדית של כל האוכלוסים העמלים במקום, שיש לנו אינטרסים משותפים וזכות-קיום משותפת, ושיש כאן מקום מספיק בשביל שנינו. רק דבר אחד אנו יכולים לעשות – להעלות את הרמה התרבותית של הפועלים הערבים, ומובטחני שיבוא יום ולא נעמוד עוד בפני הכרח של התחרות מצד העבודה הערבית הזולה, והמנצלים שלנו לא יהיו זקוקים להטפת מוסר כה רבה, בכדי לקבל מספר זעום של פועלים יהודים. הסתדרות הפועלים קואופרטיבית, שיהיה לה מוסד רפרזנטייבי מוצק – הנה למה שאנו זקוקים! (מחיאות כפיים). האמינו לי. שע”י כך נחליש בהרבה את מידת השנאה הלאומית שנתעוררה עתה ע"י אנשים בלתי-אחרים ובלתי-שקטים משני הצדדים. אף העברים הקדמונים לא השמידו את כל הכנענים, כשבאו הנה לראשונה. אומנם היה זה נסיון רע ומחפיר, אילו השתדלנו להוריד את רמת-חיינו, או שהינו מתעטפים, מתוך ביישנות, בצעיף קוסמופוליטי, בהשתדלותנו להתקרב לערבים לשם פעולה משותפת. מובן, שישנם ענינים העומדים מחוץ לפעולת-השיתוף, כמו שאלת הבטחון, אבל מכיון שאנו מבינים את כל הקשיים הללו, נוכל על נקלה להתגבר עליהם. טוב לזכור, שיש ויש להשתמש גם בשכל וגם בכח, במקום שנכשל הרצון הטוב, אלא שהרצון הטוב צריך להיות האמצעי השליט בכל יחסינו עם הערבים. ביחוד טוב, שנשתדל להמנע מגירוי יצרים נרדמים, הבאים עם צחצוח-חרבות קונדסי… (צחוק).

חברים! בשם הסיעה הפועל-ציונית הסוציאליסטית הנני מציע לקבל החלטה בצורה דלקמן: “הפועלים העברים בנס-ציונה, שהתכנסו בכדי לדון בשאלת העבודה העברית והערבית בא“י, החליטו למחות נגד הניצול הזדוני של העבודה הזולה, ביחוד – נגד השימוש בעבודת נשים וילדים ע”י איכרים. כמו-כן הוחלט לדרוש מכל הנדיבים, התומכים, וגם מהמוסדות הכספיים של ההסתדרות הציונית, כגון הקה“ק, אפ”ק וכו', להפסיק את התמיכה בכל צורה שהיא, לכל הממשיכים במעשיהם המחפירים – מעשה של ניצול מושחת". (מחיאות כפיים יחד עם שריקות וצעקות בוז, כמו “פטריוט ערבי, אידיאוט, מתחסד, צבוע” וכו'.)

“סדר, בבקשה!” צרח היו“ר, ומכיון שהפעמון נאבד ממנו באופן מסתורי, התחיל לדפוק באגרופיו על השולחן, עד שאיים לשברו לרסיסים: אולם הקהל התפלג לשניים, והם התחילו בויכוח סוער בינם לבין עצמם, בהעלימם עיניהם גם מהיו”ר, גם מהנואם. הלה עזב בינתיים את הבמה ויצא לחדר הסמוך, שם מצא את החבר גור-אריה, כשהוא סועד את לבו בתה ובעוגות. בן-אוני ישב על-ידו, ושניהם התחילו השיחה ידידותית, כאילו לא קרה מאומה. יעקב הרגיש בכך ואמר לגרשון: - “נראה לי, שבחורים אלה דומים לשני עורכי-דין, הטוענים לצדדים שונים, ואם גם יפלו ביניהם בבית-המשפט חילוקי-דעות בלתי נעימים, הרי מחוצה לו הם ידידים טובים".

“חא – חא – חא" – צחק גרשון, “חושבני שהצדק אתך, אלא שאיני רואה בזה כל עוול, כי שניהם הם פועלים לשעבר".

מה כוונתך במילים “פועלים לשעבר”? האם אינם עובדים עכשיו?” שאל יעקב בהשתוממות.

“אבל הן זוהי עבודתם עתה“, ענה גרשון, “הם הולכים מישוב לישוב ומפיצים את הרעיונות של מפלגותיהם, אשר מידיהן הם מקבלים את משכורתם”.

“המ…” רטן יעקב באופן רב-משמעי: אי-אלה אנשים שמעו את שיחתם, והם פרצו בצחוק, מה שגרם להגברת יאושו של היו“ר, שפניו הפכו כחלחלים וירקרקים מרוב התאמצותו להשכין סדר באולם. “חברים”, צעק לאחרונה, בנסותו להחריש בקולו את כל השאר, אם לא תרגעו, אני אכריז את האספה לסגורה ואכבה את המנורה“. איומו השפיע, ומיד נשתתקו המתוכחים למיניהם והשקט הופר רק ע”י לחש קל פה ושם.

“יעקב שלי, בוא הביתה“, ביקשה שושנה בקול מתחנן. היא התעוררה עם התחלת הרעש, ועכשיו נשענה על כתפיו של יעקב, כשהיא שקועה בהרהורים. יעקב הסתכל בפניה וראה, שמבטה שוטט הרחק מן הרעש והמהומה שמסביב, והוא אמר: “כן, שושנה, נלך”. שלושתם קמו ופנו לדלת. אשר לבריל ולדבורה, הרי הם עזבו את האספה עוד קודם לכן, באמצע הנאום השני, בערך, כי בריל התעיף בודאי מלשאת את מטענו. על-יד הדלת הרגיש גרשון במר גלעדי – ראש ועד המושבה – כשהוא קם ופונה אל הבמה, וגרשון אמר: “יש לו רק שלשה רגעים לדבר, ומשום כך כדאי לחכות ולשמוע מה בפיו של זה".

“טוב", הסכימה שושנה מתוך צחוק.

מר גלעדי היה עדיין איש צעיר, אהוב ומכובד על כל הפועלים, גם לאומי נלהב ואדם בעל מזג טוב, ורק לעתים רחוקות השתמש בעבודה ערבית. הוא היה ילד הארץ, קומתו גבוהה ותמירה, ועורו שזוף.

“מורי ורבותי“, התחיל בצורת-הפניה המסורתית, “לא הייתי פותח בדבור אלמלא באתי הנה על-פי הזמנתו האדיבה של היו”ר שלכם. רוצה אני להשתמש בהזדמנות זו, בכדי להביע את תודתי העמוקה לנואם השני בעד בהערותיו המנומסות בנוגע אלינו האיכרים: עם זה יש לי להוסיף, שלדעתי הנימוק היחידי להתקהלותכם כאן ברגע זה נובע מעצם העובדה של קיומנו בארץ, וכנראה שאנו האיכרים מעבידים אותכם אך ורק מתוך השאיפה הספורטיבית לרכוש לעצמנו מתנגדים נכבדים כאלה, הגורמים לנו תמיד שעה של קורת-רוח בנאומיהם, ויכוחיהם וטענותיהם, שיש בהם הרבה מן התענוג שבבדיחה (צחוק). ועל-אף-כל-אלה הנני מאמין, שגם אתם מבינים בודאי, שאלמלא הקורבנות המרובים שהובאו על מזבח-האהבה למולדתנו, דווקא ע“י אותו סוג האנשים שאתם מגנים אותם כיום, ושהנו מורכב ברובו הגדול מאיכרים פשוטים כמוני – לא היתה להם האפשרות מעולם לבוא הנה ולהתווכח בחוצפה אל-שנית על מעלותינו ומגרעתינו” (דממה כללית).

מר גלעדי כבר התכונן לרדת מן הבמה – אלא שהיו“ר עכבו ופנה אליו באמרתו הסרקסטית “הגמרת, מר גלעדי?” “כן”, ענה הלה. “תודה רבה”, אמר היו"ר והחווה קידה עמוקה ומצחיקה: הדבר עורר שמחה רבה בקהל, ואף מר גלעדי הצטרף אליהם בצחוקו.

בינתים קם לו מתוכח אחד ופנה בחגיגיות אל הבמה: נראה שלא רצה להחמיץ את ההזדמנות לדבר במשך שלשה רגעים שלמים, אבל יעקב, שושנה וגרשון בחרו לוותר על ה“אושר” הצפון בדבריו, ויצאו מן המועדון. בצאתם קדמה את פניהם רוח סערה, שכמעט הפילה אותם. הגשם הגדול חדל, ועתה ירד לו מטר דק: יעקב נאלץ לסוכך על שושנה במעיל-הגשם שלו. אשר לגרשון, הרי נדמה כי שמח על הסערה, כי הסיר את כובעו וגילה את ראשו למקלחת השמימית.

“מי, לדעתך, צדק בכל הויכוחים האלה?” שאלה שושנה מתחת למעיל.

“חושבני, שכל אחד מהם צודק על פי דרכו", ענה יעקב.

“אילו כל אחד מאיתנו חשב ככה, לא היה מקום לויכוחים כלל", העיר גרשון.

“אבל דא עקא, שהם נהנים יותר מהויכוחים עצמם, מאשר מאיזו מסקנה סופית שהיא", ענה יעקב, והם פרצו בצחוק.

ההולכים התנהלו לאיטם, ולבסוף נתקלו במכשול: שלולית שנתהוותה ע"י הגשם מלאה את כל הרחוב, ושימשה חיץ טבעי ביניהם ובין חדרה של שושנה.

“שושנה יקירתי“, אמר יעקב, “אם תרכבי על גבי, אעבירך בשלום”.

“לא, אבירי האדיב“, אמרה שושנה וסירבה בהחלט להצעתו, “חוששני שאני כבדה מדי בשבילך”.

“יש לי רעיון נהדר“, קרא גרשון פתאום, ובקולו משהו מעין תגלית, “את שושנה תרכבי על יעקב, הוא יעלה עלי ואני אשא את שניכם”.

הצעה זו נראתה כל-כך מגוחכת, שהשנים צחקו והוסיפו בצחוקם, עד שסבלנותו של גרשון פקעה, והוא שאל מתוך רוגז ניכר: “מה אתם צוחקים, ילדים טיפשים? החושבים אתם שלא אוכל לעשות את זאת? האמינו לי, שפעם בקרקס נשאתי תריסר אנשים בבת-אחת באופן כזה, ושכל אחד מהם היה כבד משניכם יחדיו".

“אוהו?” קראו השנים בתמהון.

“שמעו נא, פעוטונים“, אמר גרשון מתוך איום, “אם לא תעשו מיד כאשר דיברתי, אעשה זאת אני בעל כרחכם”.

האיום השפיע. שושנה עלתה על גבו של יעקב, כשהיא לופתת את צוארו, מבלי לאבד את ההזדמנות לנשק לו בלחייו הרטובות.

“שמעו נא, הכל מחוץ לנשיקות… סעיף זה אינו נכלל בחוזה" – העיר גרשון בדרך הלצה.

“אל תצטער גרשון, אנשק גם לך כשארכב עליך", העיר יעקב.

“מדלית ברירה, גם זוהי נחמה“, אמר גרשון, “ועכשיו פשק את רגליך היטב והחזק את הבחורה שלך כראוי”.

יעקב ציית: מיד הורמו שניהם אל על, והועברו דרך השלולית בשלום.

“אני מרגישה כאילו רכבתי על גמל", אמרה שושנה, אחרי שירדה על היבשה, סמוך לפתח ביתה.

“גם אני הרגשתי זאת", אמר יעקב, והם צחקו מתוך טוב-לב.

“כפויי-טובה שכמותכם, הזהו הגמול בעד טרחתי?” הוסיף גרשון להתלוצץ, בפנותו ללכת.

“חכה גרשון, גם אני הולך. אני רוצה רק להיפרד משושנה", אמר יעקב בחפזון.

“האם אינך רוצה להכינס אלי קצת, אהובי היקר?” לחשה שושנה.

“לא יקירתי“, ענה יעקב, “את עייפה כל-כך וזקוקה למנוחה. ועוד חושבני שגם מחר ירד גשם ואת לא תלכי לעבודה: באופן כזה ישאר כל יום-המחרת לרשותנו הגמורה”.

“טוב מאד, אהובי“, הסכימה שושנה, “אבל אל תתהלך בטחב. הכנס לחדרך לישון”.

“אבל הן ישנתי כמעט במשך כל היום, ואני מרגיש את עצמי לגמרי ער ובריא", השיב יעקב ברוגזה קלה.

“אהה, ברווז שכמותך“, אמרה שושנה וסתמה את פיו בנשיקה, - “חכה, אחרי חתונתנו עליך יהיה לעשות ככל אשר תצוה עליך שושנה שלך, אחרת אשתך הקטנה תנשוך אותך”.

יעקב הבין, שהאיום לא עמד להיות מוצא לפועל דוקא עתה, והוא נפרד משושנה בחיבוק סואן. זו נענתה לו ב“ליל מנוחה” טעים ונעלה את הדלת אחריה…

יעקב נשאר עומד בחשכת הליל. גרשון, שעמד כל הזמן במרחק-מה, התקרב עתה אליו. יעקב הרגיש בלחץ האפל והכבד. איזה רגש של צער טמיר העיק על לבו. מהפרדס הסמוך נשמעה יללת-תנים נוגה ושחורה, שנישאה הפעם כקינת אבלים מפליצה ומיגעת…

פרק 13: “בכנפי החדלון"

שני הידידים התנהלו לאטם במשעל הרחוב השומם וספגו לתוכם את חשכת הליל, שצפה על פני היקום כנוזל סמיך ושחור.

  • מה אתה חושב לעשות? - שאל גרשון.

  • אין לי כל רצון לישון, ולכן אלך איתך לשמור הלילה – ענה יעקב.

  • האם נשקך איתך?

  • בודאי. אינני נפרד מנשקי אפילו לרגע, וביחוד בלילה.

  • יפה דיברת. מפי הנסיון למדתי שתמיד טוב לשים לב לנשק, ובפרט שנזדמן לך להקשיב במשך כמה שעות לדברי שלום ואמת, שנאמרו באספת הפועלים, מתוך התמוגגות מתוקה של חובקי-עולם מתקדשים…

  • כידוע, משמש הנשק ערובה בטוחה לשלום – אמר יעקב, והשנים הצטחקו.

הלילה כבר עבר על מחציתו. בחלפם על פני המועדון ראו את הקהל המתפזר.

  • מה תאמר לכך? דומני שהעקרון להגבלתו של זמן הדיבור בשלשה רגעים ללא יותר מששה מתוכחים לא נשמר הפעם בדיוק יתר – אמר יעקב.

  • הן כבר הסברתי לך שהללו סובלים ממחלת-דיבור ממארת המקדיחה את חייהם – אמר גרשון.

  • הלא זהו מה שתמיד אמרתי – נשמעה קריאתו של מישהו בתוך האפל.

  • מי שם? - קראו השנים, בתפסם את אקדחיהם מתוך הרגל חושני.

  • זה אני, כרכמון – אמר הדובר בהתקרבו.

  • ומה חפצך בשעה מאוחרת זו? - שאלו גרשון בזעף, אך במקום תשובה בקע מהלה בכי-פתע מהלך אימים, כאשר יתילל הכלב בהריחו את צלו של הירח הטס על פני עונה חולפת.

  • מה לך? - חרדו השנים לקראתו, אך כרכמון הוסיף להתיפח בהשמיעו מילים מקוטעות:

  • גרשון… יקירי… אל תצא לשמור הלילה… הערבים… יהרגוך… בעצמי שמעתי כיצד נדברו ביניהם…

  • כרכמון! אל תשטה ולך לישון מיד, פן יבולע לך מידי אני! - הרעים עליו גרשון.

הם המשיכו בדרכם וכרכמון נתמזג עם החושך. זמן-מה עוד נשמעו גניחותיו, אחר הלכו ופסקו, והלילה חזר לתומו הכבד.

  • אישיות מוזרה להפליא – אמר יעקב.

  • אחת מהשתים: או שהוא רודף אחרי מקוריות או שהוא סתם מטורף – פסק גרשון.

בתי המושבה האחרונים כבר היו מאחוריהם, וגרשון הציע:

  • הבה נעשה סיבוב אחד בפרדסים, ואחרי כן נחזור למושבה. ידעתי מקום אחד, שם נוכל להסתתר ולשוחח באין מפריע. הידעת יעקב? מפוחדני, שיש יסוד לדברי כרכמון, אף-על-פי שהוא מפריז, כדרכו תמיד. אשר לי, הריני מתירא מהגנבים הביתיים פי כמה מאשר מפני האורחים הליליים. הן תבין, כי מהראשונים קשה להישמר. הללו חיים, עובדים וגונבים בתוך המושבה עצמה ויודעים את כל מבואותיה, הגלוים והנסתרים יחדיו. היטב היטב מרגישים הם את ידי הקשה, ובודאי לא יחמיצו את ההזדמנות לשלחני לעולם האמת: אולם איני רואה כל סיבה שתאלצני לגור מפניהם הלילה דוקא. לילה לילה וסכנותיו, ואין זה שונה מחברו הקודם או הבא אחריו.

הסערה התחוללה מחדש. הרוח נשב ארוכות, כעיף מריצה ממושכת, ושיבר כמה זרדים שדופים בין בדי העצים המתנועעים.

  • יעקב, שכב. הבה נזחול. המקום מסוכן למדי – לחש גרשון.

  • יעקב ציית. השומרים זחלו ואקדחיהם בידם, מוכנים לפעולה.

הם נמצאו עתה בפרדס יהודי מרוחק, סמוך למטעי הערבים. גרשון הוסיף בלחש:

  • אתה רואה את הפינה ההיא? לפני כמה ירחים ירו משם על אחד מחברינו. לאשרו, פגע הכדור בידו השמאלית בלבד. אומנם, מחצית היד הוסרה בניתוח, אך החבר עודנו ממשיך לשמור, על-פי דרישתו הוא, כמובן. ההסתדרות רצתה לקבוע לו פנסיה תמידית לכל ימי חייו, אך הוא דחה את הדיבור על כך באחת וחצי מידיו הנשארות, ובפועל אטם את אזניו משמוע איזה הצעה שהיא בדבר תמיכה. ברזילי – זה האיש וזה שמו.

  • שמו הולמו היטב. פעמים רבות ראיתי את האיש ברכבו על סוסתו האמיצה. בן-חיל למופת – לחש יעקב בהערצה.

כך זחלו השומרים מפרדס לפרדס, עד שהגיעו לשביל צר. שם התנערו ופסעו חזרה למושבה. בהגיעם לקצה השני נמצאו קרוב לחדרה של שושנה.

  • אולי בכל זאת תכנס לחדרה? מובטחני שעוד מעט ימטיר עלינו זלעפות – העיר גרשון בדאגה.

  • אינני מסוכר – ענה יעקב בקצרה, והם המשיכו בדרכם. בלכתם החליפו שלום בפה ובסימן עם כמה שומרים הקבועים בנקודות שונות בגבולות המושבה.

“שלום, שלום!” הריעה חצוצרת הנוטר הקרוב, בתשובה לחברו הקורא, אך הסערה המשיכה להזדעף, והפיקה את זממה בסחפי מטר מכישים וגורפים, כמתרעמת על קריאת-השלום המוקדמת.

  • איזו מקלחת נהדרת – אמר יעקב.

  • ליל גנבים הוא. בסערה כזאת יגנבו את אפך ולא תרגיש… יעקב הידעת מה אומר לך?

הבה נלך לעבר הגבעות. ידעתי מקום מחבוא אחד שם נוכל למצוא מחסה מהגשם והגנבים יחדיו. זוהי נקודה אסטרטגית מצוינת. שם נהיה בבחינת רואים ואינם נראים – התלוצץ לו גרשון בניחותא.

בשוחחם הגיעו למערה אחת. כמעט עם כניסתם לתוכה פרצו משם תנים אחדים והתחמקו בין העצים, נמסים ובלתי מוחשים בחשכה כצללי רוחות נעדרי גוף. נראה שמערה זו שימשה עוד מימים קדומים למעון אדם, באשר בקרבה היה מרווח ויבש, ובקירותיה נראו אפילו מעין סימני נסיון לטיוח. עצם המבוא היה צר וממעל לו היה קמור נקיק סלע, ששימש מעין קורת גג. המקום בכללו עשה רושם של מבצר טבעי.

  • יתכן, שבמערה זו התבצרו פעם הקנאים העברים בלחמם את מלחמתם הפרטיזנית נגד גדודי הרומאים – העיר יעקב באנחה, ודבורו החרישי צלצל במערה כהד-דורות כאוב שהועלה מתהום הנשיה. משום-מה נאנח גרשון גם הוא, ובהסתכלו סביבו בזהירות, - כאילו בפועל קיים החשש שמישהו זולתם עלול לשמוע את שיחתם הסודית, - מלמל בלחש:

  • מוזר מאד. אותו הרעיון גופא נצנץ במוחי בבואי לכאן בפעם הראשונה, היודע אתה? אני מוכרח להודות שיש ותוקפת אותי חרדה בהכנסי הנה. מובן, שכל זה אינו אלא פרי דמיון. יתכן שהמערה סדוקה בכמה מקומות והרוח הפורץ בורא בה קולות מוזרים הדומים מאד לגניחות חללים. לא פעם דמיתי שאני שומע כאן את אנקת הקנאים העומדים על נפשם במלחמתם המיואשת נגד צריהם המרים והנמהרים. פעם אחת, בדיוק בלילה שכזה, לא יכולתי להתאפק יותר. הקולות היו כל-כך מוחשים וקרובים עד שנדמה לי כי מישהו חי מסתתר כאן סיכנתי את עצמי וסיירתי במערה לארכה ולרחבה, אך חוץ מאי-אלו עצמות אדם לא מצאתי מאומה.

“אויה!… אויה!…” נשמע בברור קול גוסס מתוך נבכי המערה, כאילו בחיזוק לדברי גרשון, ויעקב החויר. הוא הידק את ידית אקדחו במגע חושני וחרק בשיניו, כאילו חרה לו על שאינו יכול לחוש לעזרת הקורא. ניכר שגרשון השגיח בתנועה זו, באשר הוא שם את ידו על שכמו ונשק לו במצחו.

  • הרגע נא, בחורי – אמר בנעימה אבהית – אף אני הרגשתי אותו דבר בבואי הנה בראשונה. מבין אתה? זהו קול ההיסטוריה הקורא לנו ממרחקים. האומה הדוויה משועת לבניה. המ… בעצם הייתי צריך הלילה לשמור בכרמי ראשון-לציון. בזמן האחרון רבו שם משחיתי-גפנים. הגנבים המחבלים הללו! אם אינם יכולים לפגוע באנשים הריהם שופכים את חמתם על הגפנים האלמים. עוד הלילה אלך לשם. יש לי חשק רב לתפוס את אחד מהם ולמעוך לו את ידיו במקצת, אך טרם כל רציתי להביאך הנה. ברצוני להוכח אם לא נפלתי קורבן למיחוש של הזיה לילית. מבין אתה? דבר כזה עלול לקרות עם כל שומר. העצבים מתוחים ונוחים מאד לקליטת רשמים מדומים. איך שהוא, ואני מוכרח לומר לך, כי זהו מקומי האהוב. פינה נחמדה! איש מהשומרים אינו יודע על מציאותה ועל המתרחש בה בלילות סופה. לא סיפרתי להם מאומה, באשר והחבריא שלנו אוהבים ללעוג לכל דבר, וטוב תעשה, יעקב, אם תכלא את סודותיך בקרבך, פן תהיה לשנינה בפיותיהם. ברם, אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי מסדר במערה זו בית-ספר לשומרים צעירים. לדעתי, יכול המקום הזה לשמש כור מבחן מצוין לאומץ לבו של המתחיל בשמירה.

“האח!… האח!” נשמע קול ענות-מלחמה ברחבי המערה באופן בולט וברור, ופני יעקב הלבינו. גרשון הצטחק והוסיף:

  • שטויות… אין זה אלא צרוף השתברותם של גלי הרוח בתנאי האקוסטיקה של המערה, אך כל בעל-דמיון היה אומר שזהו קולם של הקנאים הששים לקראת דברי האחרונים: למגר את הצר בכל מחיר… זו היתה פסגת שאיפתם.

“אמ!… אמ!… א..מן!”… התנשאו קולות רבים בחלל המערה סמוך לאוזניהם, ואפילו גרשון בעצמו החויר מאד.

  • אתה יודע מה? - אמר יעקב לפתע – משום-מה אינני יכול לשכוח את התנהגותו של כרכמון הלילה. אומנם הוא מגוחך מאד, אך בכל זאת נדמה לי שהוא ערום כנחש. שמע ידידי! הענין עם משחיתי הגפנים אינו מוצא חן בעיני. אולי אין זה אלא מוקש מצדם? אני בטוח שהם מתנכלים להרגך. אין לי שמץ ספק שאלה הם מעשיהם של גואלי דם. ידעתי אותם ואת תכסיסיהם. בודאי נודע להם על דבר החלל שהפלת על-יד זרנוגה, והם לא יסלחו לך את זאת לעולם. מובן, שאין הרשות למחבלים הנתעבים לעשות ברכושנו כראות עיניהם, אך, אם לא תעלב, הייתי מציע לך שהלילה נלך שמה יחדיו. אין בכך כלום. טובים השנים מן האחד. מבין אתה? יודעים הם שאתה רגיל לשמור בכרמי ראשון, ובודאי אורבים לך שם גם עכשיו. עצתי כי ניתן להם להתרטב, ונפתיע אותם כשעה לפני עלות השחר, בשעה שיהיו עייפים מאד. אקח לי סוס מהאורווה שלנו ואלוה אותך ברכיבה, בכדי שאוכל לחזור לנס-ציונה בשכם בבוקר. אה? מה דעתך על כך?

  • שטויות מחוכמות! - באה תשובה קטיגורית.

“מות!… מות!”… בקע הקול בחלל המערה בקריאת אזהרה, אך גרשון צחק הפעם במלוא פיו ואמר: -

  • שטויות מכל צד. אין זה אלא הד רגיל. בנוגע להצעתך, יכול אני לקחתך לראשון, אם אתה דוקא רוצה ללוותני. אבל אתה מבין בעצמך שזוהי שטות מצדך. האומנם תדמה לך שאני זקוק לעוזר? אל תדאג, חביבי. עוד גרשון חי. עוד אראה להם את נחת זרועי, בטרם יעשו לי מטוב ועד רע. אך שמע-נא, יעקבי, הן שושנה תהרגני אם יודע לה שלקחתיך לכרמים איתי בליל-גשם. לא, ידידי, לא! אותי אל תפתה. מבכר אנוכי להפגש עם עשרים גנבים מאשר עם אשה זועפת אחת…

  • אלו הן שטויות, באמת – העיר יעקב ברוגזה, וגרשון הצטחק שנית. הוא טפח על שכמו של יעקב ואמר בפיוס:

  • טוב, טוב, אל תכעס. לא התכונתי להקניטך. אני לקוח את דברי בחזרה. נעלה מכל ספק: שושנה שלך היא בחורה יוצאת מן הכלל, וגם אתה בחור כארזים, אלא מאי? שנכשלת בעצה בלתי מחוכמת ביותר? אין בכך כלום. לא כדאי להתוכח. יהא כדבריך הפעם, אם זה מספק אותך.

עוזה של הסערה הלך וקלש מרגע לרגע, אך זרמי המטר עודם הושפכו בשפע.

נראה שמישהו שם למעלה שכח לסגור את הברזים – העיר יעקב, וגרשון הצטחק. זמן-מה שררה דממה עמוקה בתוך המערה. רק אי-משם נשמעה יללת תן חשוך-טרף. יעקב התעטף היטב באדרתו והרהר: הוא חשב על אודות האיש היושב על-ידו. מה טיבו של זה? מה הביאו ארצה? טולסטואי, או מהפכן סוציאליסטי, מה לו ולארץ-ישראל? כיצד התחולל השינוי? האיך בא לידי ציוניות, ואפילו לידי גילויים של רחשי לאומיות קיצונית? מהו המצע הפסיכולוגי לתופעה זו? מאד מאד רצה יעקב לשמוע מפי גרשון את המענה לשאלותיו, אך איזה רגש טמיר של נימוס עצר בו. לבסוף גברה מידת הסקרנות על הנימוס והוא השמיע את שיחו בדרך של פקפוק מחושב:

  • כדאי היה לדעת מהו באמת הנימוק המניע – זה הגורם היסודי אצל כל אלה הצעירים הבאים ארצה. הרי אין לומר שכולם ציונים טהורים המה. לדוגמא, נקח את כרכמון. מה לו ולציונות? הן לפי השקפותיו הנהו אנרכיסט גמור, והרגני נא הרוג אם ידעתי כיצד מתחכם הלה לסדר לעצמו, כלומר, לסיפוקו הנפשי הרוחני, מין מזיגה כימית רפואית של אנרכיות וציונות יחדיו. יתר על כן, דומני שבכגון דא אין כרכמון יחיד. נראה שכמעט כל אחד מאיתנו נושא בקרבו מיני חידקים למחלות מורכבות ומשותפות. לפי זה יוצא שתכונת אופיו של האובייקט תלויה בכמות ובטיב ריבויים של החיידקים בתוך הסובייקט. יתכן, שכל הלך מחשבותיו של האיש אינו אלא פרי מחלה אורגנית, ומי יודע? אולי האידיאוט, חסר המחשבה, הוא הוא הטיפוס הבריא ביותר?

  • כן, ניכר בך שאתה בחור בריא… - העיר גרשון בהלצה עוקצת.

  • אם כן, - אמר יעקב, בחמימות כלשהי – הסבר נא לי, כיצד באת אתה כמעט לידי ויתור גמור על דעותיך הטולסטואיות המהפכניות, באחזך בענף השמירה העברית בארצנו, שמאד קשה להתקיים בו במושגים הצמחוניים?

גרשון נאנח עמוקות, וענה: -

  • ידידי, הקשית לשאול. האמן לי שטבע הדברים מותוה יותר בהשתלשלות תנאי חייו של הפרט, מאשר בבריאות החידקים שבו, זאת-אומרת, שהנימוק המחייב הוא חמרני יותר בהרכב הפסיכולוגי מאשר ביאולוגי. ברור שכל אחד מאיתנו נושא את סודו בחובו, והסוד הזה הוא הוא הגורם לבואו הנה. אף אני איני יוצא מן הכלל. היה זמן שהייתי רחוק לא רק מהציונות, אלא מהאומה הישראלית עצמה. עסקן פעיל בחוגי המתקדמים שבציבור הרוסי הנוצרי, לא חלמתי על השתייכותי פעם למחנה החותרים ציונה, אלא שבכל אשם הגורל, ומעשה שהיה כך היה: -

  • מן הרגע שהגעתי לבגרות המחשבה זוכר אני את עצמי נתון כולי לרעיון שחרור האנושיות ומשפטיה הקדומים באמצעות הסוציאליזם. יחסי לדת היה כיחס שאר חברי לדעה, יהודים ונוצרים יחדיו. בדרך כלל לא נזכרה הדת במסבותינו,, כאילו לא היתה קיימת מעולם, וכבר החילותי להאמין כי בסופה של זו להיעלם לגמרי מאופק ההיסטוריה, וכל הקינטורים והחיכוכים הכרוכים בה יעלמו אתה יחדיו.

כן, מאד תמים הייתי בהרגשתי זו, עד שבא המקרה וסטר לי מלא הלחי, כמעט בכל השטח של פני האוילים. בודאי, זוכר אתה, יעקב, שסיפרתי לך פעם, כי הייתי מתגושש מקצועי בזירה. מאד הייתי חביב על הבריות וביחוד גדלה אהדת היהודים אלי. תמיד, מדי הופעתי על בימת הקרקס היו הללו מקבלים את פני בתרועות-גיל בלתי-פוסקות, עד שהיה לי הדבר לזרא.

כרגיל, היו התגוששויות, שהתקיימו ביני ובין יריבי, מסתדרות על יסוד של קנוניה ואחיזת-עינים, כדרך כל ההתאבקויות של תחרות ממין זה. אולם המקצוע שלי היה מבוסס בתכליתו על תרמית שטופה. בפועל, היתה זו תרמית מיוסדת על תרמית לשם רעיון תרמית.

חדרתי לשורות הלוחמים הפוליטיים בעת שלמדתי עדיין באוניברסיטה. לא ארכו הימים ודבר התעסקותי המסתורית נודע לרשות ובעוד מועד קיבלתי אזהרה ע"י ידיד, שאני עלול להיאסר בכל רגע. עקרתי את דירתי לעיר אחרת, שיניתי את שמי ונתחמקתי לגמרי מידי המשטרה. עם זה ביקשתי אמצעי להמשיך בפעולותי מבלי לעורר את חשד הסוכנים העוקבים. מה עשיתי? כיון שמטבע ברייתי הייתי חנון בכח גופני בלתי שכיח, גמרתי בלבי לפנות לזירה ולהרויח את לחמי בהתגוששות ואגרופנות. הפרט הזה סינוור לגמרי את עיני המשטרה, באשר כל הגברתנים היו מוחזקים בעיניה כחבר מטומטמים ומחוסנים בפני כל השפעה פוליטית איזו שהיא. ואומנם, כל זמן היותי בקרקס הייתי מובטח מפגיעה, ויכולתי לבשל את נזיד המהפכה באין רואים.

התעסקותי החדשה הביאה לי מעריצים רבים, ביחוד מבין המין החלש, אולם, בדעתי את את תפקידי שידעתי לי, התרחקתי מכל מיני הרפתקאות של עגבים וידידות מופרזת.

בערב אחד היה עלי להתגושש עם גברתן רוסי ידוע. כרגיל, היו רוב מבקרי הקרקס יהודים, ועל-כן הוסכם בנינו המתגוששים, שעל הרוסי להשתרע ארצה מלוא קומתו כעבור עשרה רגעים אחרי הנתן האות לפתיחת הקרב. אולם הזמן המדובר עבר והרוסי אינו נופל. להיפך, הוא פתח בהתקפה נמרצת והתכון להפילני בכל האמצעים, מבלי השגח במותר ובאסור, עד שהשופט נאלץ לנזוף בו. תחילה חשבתי שבדעת יריבי להאריך את הקרב על-מנת ליצור מתיחות יתרה בין הקהל, אך לבסוף נוכחתי שאין הדבר כן. בפשטות, ניכר היה שלא עמד הגוי בדיבורו, על כי נתחשק לו פתע לנצח את היהודי בכל מחיר. מאד מאד חרה לי על כך. הגם שידעתי כי כל משחקנו אינו אלא אחיזת-עינים בלבד, בכל-זאת הסכנתי לרעיון שהלה נמצא בהתאמה עם מצפוני, כיון שכל המעונינים בו נהנים ואינם חסרים. אולם כאן נתקלתי בראשונה במקרה של בגידה גסה מצד יריבי באתיקה המקצועית, והדבר עורר בי התמרמרות ובחילה. קצתי ביריבי, במקצוע, בקהל הגועש והנוהם סביבינו כפרי הרבעה, ואף בי בעצמי על שנאלץ אנכי ליטול חלק בכל אלה הדברים העוכרים את רוחי. החלטתי לשים קץ למשחק ויהי מה. הרוסי היה חזק ושמן כחזיר, ועורו היה מתחלק לי בין אצבעותי בכל פעם שרציתי לתפסו. מובן, שאילו נזהר היה יכול להמשיך במשחק עד ביאת הגואל, אך להיטותו לנצחון גברה על זהירותו, והיא היא שהכשילתו. לסוף נלכד בפח שטמנתי לו: עשיתי את עצמי כורע תחת כובד משאו, ובינתים הצלחתי לחבקו בהידוק הידוע בשם “מלחצים”. כל מתגושש ירא לשמע השם בלבד, כי אין לך דבר אכזרי ביותר במקצוע ההתגוששות מאשר להיתפס בהידוק המלחצים.

וכך היה במקרה זה. מעתה ידעתי וגם חברי הרוסי ידע בחוש כי קיצו קרב, אך מתוך גאוה מזוייפת לא רצה לוותר בשום אופן. לשווא לחשתי באוזניו והתחננתי שיכנע מרצונו, אך הוא הוסיף לנבלני בהבל פיו ואף השתדל לפגוע במבושי – תכסיס פסול ובזוי לכל הדעות.

באין ברירה הגברתי את ההידוק ולחצתי על צלעות יריבי בכל כוחי עד ששברתי שתים מהן. הרוסי הוציא נאקה איומה ונפל שדוד, במצב של התעלפות כבדה. מיד נלקח לבית-החולים, ומני אז לא הוסיף להראות את פניו בזירה. הלקח שקיבל התיש את כוחו במידה זו עד שהוכרח להחליף את מקצועו באחר – מלקט, גונב או זנאי – איני זוכר בדיוק – אך, בכל אופן, כזה שאינו מצריך התאמצות גופנית יתרה. חלש האיש ולא החלים. חבל. אחרי הכל צר לי עליו. הוא היה מתגושש למופת. הטוב שבחבורה.

  • פני גרשון עטפו מעטה של רצינות דוויה, כאילו מישהו לחץ עתה על צלעותיו הוא.

  • וזה הסוף? שאל יעקב.

  • הלוואי והיה – ענה גרשון – אך הוא הדבר שבעיקר כאן מתחילה הטרגדיה. איך אמרתי?

יריבי נפל שדוד, אך בנפלו לקח עמו את אשרי לנצח. הלואי ולא הייתי מפילו כלל.

גרשון הוציא אנחה כבדה וליעקב נדמה שגם מחה דמעה גנובה מעל ריבי עפעפיו.

  • הא כיצד? - שאל יעקב בהשתוממות ניכרת.

  • קשה להבין? אך בכל זאת כך הוא ולא אחרת – ענה גרשון בקול רועד. - כבר תיארתי לך את הקהל ואת התנהגותו בקרקס. מי יודע? אולי אני מפריז? מאד יתכן שזהו טבעו של קהל קרקסי בכל זמן ומקום, אך באותה שעה נדמה לי כי אין משלו לגבי גסות ופרעות. מצד אחד צעקו אחינו היהודים עד שניחר גרונם, בעודדם בהללם וביללם לכבוד “גיבורם הלאומי”, ואחריהם החרו החזיקו הרוסים בשפת עגלונים מבוסמים ובהמולה כזאת עד שלרגע חשבתי כי כל מלאי התופת שודרו שם במזיד ע"י אביהם השטן הראשי. אך כל זה כאין בהשואה למה שקרה בפועל, החל מהרגע שיריבי מעד לנפול. תקרת הקרקס כאילו הזדעזעה משאגה חיתית אחת, ושני חלקי הסוקרים התנפלו זה על זה במשטמה אכזרית ובתאוות רצח ונקם על פניהם המשולהבים. כמה עשרות מהם הסתערו עלי בכונה ברורה לרצחני נפש, אך אני הצלחתי להעיף את הזריזים ביותר מעבר לכל ספסלי הקרקס – מה שעורר תמהון בעיני כל הנוכחים – ונגד השאר התגוננתי בפלח שולחן שהספקתי למחוץ ולעקור מהחדר הגובל.

ברי, כי זמן רב לא יכולתי להחזיק מעמד נגדם, ובודאי היו מתגברים עלי, אלמלא קרה משהו שריתק את תשומת-לבם ואשר הצילני ממוות בטוח: לפתע התפרצה במעלה הזירה צעירה יפהפיה אחת, ובנופפה באקדח שבידה צעקה: “הלאה, חוליגנים! סלקו ידיכם“. - “הנה היא, מלכת היופי” נישא הרחש בכל האולם והכל נרתעו מפניה.

בינתיים הופיע מספר רב של שוטרים, כשחרבותיהם שלופות, וכל אחד מהמתקוטטים רץ להציל את נפשו. במהירות הבזק ניגשה הצעירה אלי, תפסה אותי בזרועי ופקדה עלי ללכת אחריה. חששתי שמא יאמרו עלי כי אשה הצילתני, וגם קולה הפסקני לא נראה לי אזי כרצוי, ולכן חפצתי להתחמק מפניה, אך היא איימה עליי ללכת באקדחה והכרחתי לציית לה. היא הובילתני דרך שביל צדדי מעבר לסמטה צרה ישר אל הרחוב המקביל: ניכר ששם כבר חיכו לה, באשר לקול קריאתה החרישית צצה לעומתנו מרכבה רתומה לסוסים שלשה, ואך ישבנו בה, מיד נדהרו במרחק של כמה פרסאות במשך רגעים ספורים.

העגלון עשה את מעשהו בשקידה ובשתיקה, כראוי לבחור רחב- כתפים שכמותו, ואף הסוסים לא הובישו את בעליהם. בקיצור, העגלון עגלון והסוסים סוסים - “שלישייה" רוסית ראשונה במעלה – ואנחנו מועפים כלפי הטמיר האפל. כבר כבו אורות הכרך, כבר נשארים אנו על גבי הכביש שבסביבת הפרברים, כבר הגיחו פה ושם תללי חריש מתוך לועו הפעור של החלל האין-סוף, ועוד השלישייה טסה וממריאה, כאילו ניתרו הגלגלים אל על בתנופה אורירית.

את בת לויתי הכרתי אך מעט. בת רוזנים הייתה ונלוותה לתנועת השחרור בהתלהבות, אם מתוך נטיה טבעית לחופשנות או סתם משום שהיתה בעלת אופי עצמאי לוהט. היא היתה מבקרת באספות החשאיות של מפלגתנו, אך לקפריסות שלה לא היה גבול והן היו למשל בפי החברים.

“מי יודע לאן תובילני זו?” חלף במוחי. היא כאילו ניחשה מה מתרחש בקרבי, משום שלפתע נצמדה אלי בכל כוחה. “אל תירא, גיבורי הנועז, פחדני האהוב" לחשה באוזני והעטירה עלי מטר נשיקות. מאד מאד לא נעם לי הדבר. חשתי את עצמי במצב מזויף למדי. אודה ולא אבוש כי יראתי מפניה. שיערתי כמעט באופן חושני כי נגרף אנכי אל הבלתי-ידוע, כי חובה עלי להתקומם, ואפילו לבקש הצלה במנוסת-טרף, אך מה לעשות ואין אני קרוץ מחומרו של יוסף הצדיק. הרשתי לעצמי להסחף ונסחפתי…

כבר אמרתי לך, שהודות לכוחי הגופני הבלתי שכיח היו הנשים מפרפרות סביבי כדבורים סביב הרודה. אך אני השתדלתי להמנע מחברתן, ככל האפשר. הייתי נזהר שלא להכשל בהיכרות הרת תוצאות… תמיד רבץ עלי נטל האחריות הן כלפי התנועה והן כלפי האשה עצמה באשר היא יצור אנוש. מלבד זה עוררו בי כל המזמוזים ההם רגש של בחילה ממש, משום שידעתי כי לא את אישיותי מבקשות הללו אלא משהו אחרת… “נזיר" היו קוראים לי חברי בלעג. אפילו בת-לויתי זו כבר ניסתה פעם אחת לצודדני בחרמה. כתום אספה חשאית אחת נלותה אלי והחלה לעגוב אחרי בגלוי, אך אני העירותי לה בפשטות, כי ברי לי שלכל שמשון דלילתו, ושמפאת כך אין ברצוני למסור את ראשי לפלשתים… - “אתה בודאי מחכה לדלילה יהודית" – השיבה בקצף, ונפנתה לדרכה. ניכר שחרה לה, כיון שסרה ממני בפנים זועפות, ואפילו חדלה לדרוש בשלומי.

  • גרשון נדם, והקשיב קשב רב. על פניו השתררה צפיה ממושכת אחת.

  • חכה לי כאן. אשוב בעוד רגע. את רחש העצים אני שומע הלילה יתר על המידה. מדברים ביניהם… כאנשים… - אמר ונעלם.

יעקב מצא שקערורית מתוך הקיר והתכווץ בתוכה. בכל גופו עברה צמרמורת בזו אחר זו. נדמה לו שמכל עבר ופינה זוחלים לעומתו, ולנגד עיניו הסתמנו אפילו דמויות שונות ומוזרות. הנה שם במעבי החלל עומד שלד אדם עטוף סחבות וכאילו מחייך במלתעותיו החשופות. אי-מזה בקע צחוקו של הצבוע ויעקב כוסה זיעה שוטפת.

“מקום מוזר", הרהר בנגבו את מצחו.היטב חרה לו לעצמו על פחדנותו והוא החליט להתגבר עליה. מיד יצא ממחבואו והתחיל פוסע ארוכות וקצרות בתוך המערה, כאילו התהלך חדרו. הצללים והדמויות נסו ונמלטו ממנו והלאה ואף השלד המחייך נמוג ונעלם.

פתאום תקף אותו רטט עצום והוא נקפא במקומו. לשונו כאילו דבקה לחכו. בכל המערה הסתנן משהו איום, מין אוושת גסיסה הבוקעת מנקרות הפרצים, המיבשת את הליח והעוטה את הצואר כבהידוק מחנק עד אפס נשימה…

“איכה?” נשמע קולו הגואל של גרשון, ויעקב נחפז למקומו באנחת הקלה. מאד נתבייש על עצביו המתוחים, ובכדי לחפות על תבוסתו הנפשית פנימה ענה בעליצות מעושה, שלא מן העניין כלל:

  • ולי נדמה היה שהזמן בהגררו יוצר בנו בית מיחוש אחד, אך אני נאלץ להודות שהפחד הטמיר מפני הריק המאיים משותף לכל אחד מאתנו. הנה לפתע תקפך היצר לצאת ולהתבונן אל הנעשה בין העפאים, ואותי פיתני יצרי לתור במקצת בנבכי המערה. אם אינני טועה הרי יסוד אחד למעשה שנינו: - הפחד. דוקא משום שאנו מתיראים אנו שואפים להתגבר על החפץ המירא. כתום המעשה והמפלצת המפילה את חתיתה עלינו הורחקה – בין שזו מצטיירת בדמיוננו בקלסתר של דרקון אגדי או של גנב ערבי – חושבים אנו והמסובים אותנו כי פועל גבורה עוללנו. כך נוצרים גיבורים.

  • ואתה אל תפחד ואל תתפלסף – ענה גרשון בקצרה, ויעקב הצטחק. רוחו שפרה עליו, והפעם המשיך בעליצות כנה.

  • הגד גרשון, האמנם שמרת על תומך כל ימי חייך עד הפגשך עם הרוסית ההיא?

לוא דוקא – ענה הלה לתמהונו הרב של יעקב – נמצאה בכל זאת אשה יהודיה אחת שהשכילה לפתותני. היתה זו בחורה בריאת-בשר וגדלת קומה, כמעט כה חסונה כמוני. בפועל, אהבה אותי בכל נפשה ומאדה, מוכנה להקריב את עצמה בעבורי. אך אני לא מצאתי בה מאומה בלבד הזדמנות לבצוע צורך רגיל, וכך גם אמרתי לה עם פגישתנו הראשונה. אולם היא לא ביקשה חשבונות רבים ותאות לי מיד. “תוכל לאהוב את מי שאתה רוצה" אמרה לי פעם, “העיקר שלא תגרשני מעליך". למסירות-נפש כזאת לא פיללתי. היא כבשתני בכך ונפתיתי. אם מתוך רחמנות או מתוך רגש אחר, אבל עובדה היא שקשה היה לי להפטר ממנה: רק פה בארץ עלה לי הדבר בהתאמצות יתר. סוף-סוף, לאחר הפצרות מרובות מצדי, הסכימה ונישאה לאיש. מני אז רוח לי.

  • כמדומני, שבחורתך זו ידועה לי בשמה – העיר יעקב בערמה. - אם אינני טועה הרי זו דבורה תבור, אשר, כפי ששמעתי, הנה לעת-עתה הענקית היחידה בכל ארץ-ישראל.

  • היטבת לקלוע – הודה גרשון, והמשוחחים הצטחקו בהנאה. - אך הזהר, יעקב – הוסיף גרשון מתוך דאגה כעבור כמה רגעים – שבשום פעם בעולם לא תגלה למישהו את הידוע לך ביחס לדבורה, כי חיי משפחה שלמה תלויים בך.

  • אל תדאג – ענה יעקב – ראשית אין זה בטבעי להלוך רכיל. והשנית אין הענין בבחינת רז כלל וכלל. הכל התלחשו בנידון זה בשעת משתה החתונה של דבורה, וכמדומני שגם בן-זוגה בריל ידע את הענין לפרטיו עוד טרם שהעיז לגשת אל בת-חפצו בראשונה.

  • וזו מניין לך? - שאל גרשון בהתענינות.

  • כיון שמעולם לא השכיל הלה לחפות על איבתו כלפיך – ענה יעקב, - אך מה שמפליאני ביותר זוהי התנהגותה של דבורה עמו. נפש טהורה כזו לא פגשתי מימי. דבר נאמנותה לבעלה היה אפילו לשיחה בפי מיודעינו. נראה שגם בריל בוטח בה עתה ללא מיצר, כאילו מעולם לא קרה לאשתו מאומה. לכבוד יחשב לו על שאינו חושד בה ואינו מרגל אחריה. אכן אין שעור לרוממות נפשו של האיש, ואפילו אם חיצוניותו מעידה על ההיפך.

  • אל תהיה נוח להתפעל - העיר גרשון בעוקץ-מה. אין לו לבריל במה לחשוד. דבורה בפשטותה גילתה לו הכל. תחילה ניסתה לדחותו מעל פניה, אך בראותה כי התקפתו המתמדת עליה אינה פוסקת, נמלכה בדעתה וסיפרה לו את כל פרשת יחסיה בבני-אדם למן הרגע שבגרה בבתוליה עד ועד בכלל… אך בריל בשעתו כדבורה בשעתה: - ויתר על העבר והסתפק בהווה.

  • הווה שמן ועשיר לכל הדעות – העיר יעקב כלאחר יד.

  • צעיר ציניקן, תופעה בלתי מרנינה – השיב גרשון. יכול אתה להתלעג כרצונך, ואף-על-פי-כן אינני מתפלא על שבריל נוהג בה במידה של דרך-ארץ. נשמה טהורה היא. מובטחני, שכשם שהיתה נאמנה לי כך תהיה נאמנה לבעלה כל ימי חייה.

  • בודאי, בודאי, - העיר יעקב בשמץ ציניות – יודעים הצדיקים את נפש בהמתם, ולא לי לחוות דעה בענין עדין זה. אך מה לי ולהם? מוטב שתספר לי בדבר יפהפיתך הרוסית. מה אירע איתה?

  • הלואי ולא אירע מה שאירע – ענה גרשון בקול קודר – כמעט ששילמתי בחיי ובכבודי במחיר ליל פלאים אחד.

  • הא כיצד? - השתומם יעקב.

  • אם כן נלך כסדר – השיב גרשון. - בת-לויתי התרפקה עלי במשך כל נסיעתנו, ואפילו איימה עלי שנית שתירה בי אם אראה נטיה כלשהי לבריחה. אליבא דאמת, לא היה לאיומה כל ממש בעיני, ואילו רציתי בפועל הייתי יכול להשתחרר הימנה כהרף עין, כי מה כוחה אם לא פניה היפים? אלא, עלי להודות כי לאט-לאט מצא עוז-רוחה חן בעיני, וויתרתי על כל התנגדות.

סוף-סוף עמדה המרכבה ואנו ירדנו על-יד בית קטן, חבוא בתוך שדרות עצים עבותים. “קדימה, אסירי, ולא להסתכל אחורנית" פקדה עלי השבאית שלי, כשהובלתי החדרה. “כאן תהיה כלוא עד מחר" אמרה לי, נעלה את הדלת ונעלמה. באין ברירה השלמתי עם מצבי והחילותי מסתכל סביבי. החדר היה מרוהט בטעם, ומקושט בכל מיני תמונות, פסלים, וחריטות-מתכת, הכל מעשה יד אמן. החדר – חדר אשה צעירה, עשירה ומשכילה. מטת-הידור, ספה רבודה, כיור-נחושת לרחצה ומי-בשם על כנו – במלה אחת, חדר נשי מצויד כהלכה. כעבור כמה רגעים נפתחה הדלת, ומשרת הדור בלבושו הכניס לי ארוחה שלמה על טס של כסף. הארוחה כדת וגם היין לא חסר. צנצנות-פאר מכל המינים, הכל מן המשובח ביותר, אבל אני טעמתי אך מעט מן המאכלים, וכל מחשבותי נתרכזו סביב נקודה אחת: - הצעירה עצמה. האומנם הביאתני הנה אך למען השתעשע בי, כדרך הנשים מהמעמד האציל שאליו השתייכה? האומנם הביטה עלי רק כעל אוביקט גופני בלבד? מובן, שלא מצאתי כל פתשגן לסבך-חרטומים זה ברגע ההוא, ומרוב יאוש וחרון על חולשתי שהראיתי בכל ההרפתקאה הנועזה הפיגותי את כעסי בצנצנות היין הריחני. הריקותי את כולן עד תומן. המשרת האלם, שהיה בא והולך כצל בין-ערביים, הוציא את השיירים, פרש את המיטה, והסתלק באין אומר. לשוא השתדלתי תחלה להכנס עמו בשיחה. על כל שאלותי היה עונה לי במין מנוד-ראש שיש בו משום הכנעה ובוז כאחת.

בינתיים עיפתי מאד. גברו עלי רשמי הלילה, ואני התמודדתי מלוא קומתי על הספה ונרדמתי, בנעלי ולבושי. נראה שהיין חזק ממני, באשר נרדמתי ללא הכרה כליל, ללא הרהורים וחלומות, כאילו ניטלו ממני כל חושי. רק מתוך השינה הרגשתי שכאילו נישא אנכי ממקום אחד למשנהו, ושמישהו מטפל בי בעדינות ובמסירות. כשהתעוררתי ראיתי והנני מוטל בתוך מיטת הצעירה, ואילו זו עצמה שוכבת על-ידי, וישנה לה. סתם ככה, ללא ניע וזיע, כאילו היתה זו התופעה הטבעית ביותר… לשוא השתדלתי לשכנע את עצמי, שאין הענין הוגן כלל, ושבודאי אינני הראשון אצל מטרוניתא זו, אך כמובן, שכל כח שיפוטי לא עמד לי בדחקי, וכאחד המתגלגל במדרון ויודע שאין לו תקומה, ובכל זאת אין בידו שום נקידת- אחיזה, והוא מדרדר מטה מטה, בראש סחרחר ובריסוק איברים, כך גם אני עצמתי את עיני וקפצתי לקראת הבלתי-ידוע בהחלטה נחשונית…

וזו? אך הרגישה בחרדתי הגברית, מיד התמסרה לי בכל חום אופיה הלוהט, ושנינו שתינו לרויה מקובעת התענוגים, כהלך המרוה את צמאונו בישימון. אז דמיתי כי עוד מששת ימי היצירה נועדנו זה לזו. שלימות כזאת לא מצאתי בשום אשה לפניה. ותאר לך, יעקב, שלתמהוני הרב, מצאתיה בבתוליה, זכה וטהורה כבדולח.

כבר התגנבו שליחיו של השחר מבעד התריסים, ואני שכבתי כהלום רעם. למוצא ענינים כזה לא פיללתי. “למה?” שאלתיה בלחש. “אהבתיך" באה התשובה. החרשתי. הפעם האמנתי לה. רב מדי היה הקורבן כדי להוליכני שולל. “ומה תעשי אם אלך ולא אשוב?” שאלתיה מתוך רצון להודע על פרטי תכניתה ביחס אלי, כי לא היה לי שמץ ספק, שמה שעשתה עשתה במתכון ובמזיד. בעלת מרץ היתה ולא נתיראה משום מכשול. כך הכרנוה מפעולותיה במפלגה וכך תארתיה לי גם אז. “אתה תעשה לפי מצפונך" ענתה בבטחה - “הכרתיך. ישר מדי הנך בכדי לעשות עוול,, ובפרט לאשה שאתה אוהב אותה“. “ומנין לך שאני אוהבך?” שאלתיה בתמימות. - “אדרבא, הגד שלא, והריני פוטרת אותך מכל התחייבות לגבי. אבל אני בטוחה באהבתך אלי כתינוקת הבוטחת באהבת אביה. אין צורך לגלות לאשה מי אוהב אותה ומי לא” ענתה לי, ואני הבנתי שצדקה ממני.

איני יודע, יעקב, אם נזדמן לך עד עתה לעמוד על תופעה אחת, אבל אני מוצא כי יש להן לנשים מין חוש כזה החסר לנו לגברים, מין תחושה חיתית גורלית, הקובעת את דרכן אל-נכון במעבי סבך מפותל ללא מעבר, המכונת את אשוריהן במשעול-מוצא החד והיחיד, בו בזמן שאנו הגברים זורים לשוא סביבנו מבטים שכליים נואשים והרינו נשארים קפואים במקומנו ללא מפלס ונתיב.

הנה, למשל, במקרה הזה. הרי פעמים אין-מספר נתחבטתי בשאלה, כיצד עלי לרסן את מאויי, כיצד עלי להתגבר על ה“אני” שלי, שאוכל תמיד מדי הפגשי עם מאריא פליטניוב לשוות לעצמי מסכת של שויון-נפש מוחלט? ובכמה בריאות עלה לי הדבר לשכנע את עצמי שאינני אוהב אותה, כיון שאסור לי לאהוב אותה, כיון שהיא זרה לי, זרה בכל: ברוח, במעמד ובגזע. באיזה מאמץ נפשי עלה לי לכבול את לבי, לרתקו במקומו ולצוות עליו שבל יתדפק בחזקה מדי הפגשי עמה. אך למרות הכל היא ניחשה את האמת. היא חשה אותה. היא הריחה אותה… כל המבצר ההגיוני שהקימותי לי במחושב, כתריס לעומתה, נפל עם המגע הראשון של איתני הטבע הפרימיטיבי, נפל ונתמוטט כמלונה רעועה במשובת הרוח, וכל דברי המחוכם על כח ורצון, על הצדק המוחלט שביחסי מין, על ההמנעות מעל תסביכים בחיי משפחה אחר השתררו של השלטון השתופי הסוציאלי, כל זה נדם ונשתתק עם געיתה האיומה והחותכת של בהמת ההכרח…

  • אם כן, זו היתה מאריא פליטניוב – הלוחמת הנודעת לשם בתנועת השחרור ברוסיה? - שאל יעקב בהשתוממות עצומה.

  • אתה מתפלא? - ענה גרשון בקול מזועזע – בודאי סבור אתה, כי לכבוד רב צריך הדבר להיחשב לי? לא כן? אך, ידידי, האמן לי שבאותו רגע לא היה חלקי בין המאושרים, הגם שלא חששתי להביט בפני המציאות כמות שהיא, בכל זאת הופתעתי אזי ונדהמתי. עד כמה שהשתדלתי לראות אחרית מראשיתו לא יכולתי לנחש מה יהיה בסוף ההרפתקאה. לשוא תרתי בעיני-רוח שלי אחר מוצא של כבוד. הרגשתי שגרוני מתגבש, שנשימתי הולכת ומסמיכה עד כדי מחנק. היה לי אז חשק רב לקום, למצוא את האקדח הקטן אשר למאריא, זה הצעצוע האוילו הפעוט אשר הביאני לכאן, ולשים קץ לכל הפרובלימה בלחיצת קפיץ אחד. ובאותו זמן שוכבת לה מאריא ולחושת באושר עילאי: “אהובי. איתך אחיה ואתך אמות. אהבתיך לעד. אתה עולמי, אתה מאור עיני, אתה הכל בשבילי".

תאר לך יעקב את מצבי: מצד אחד נצר עדין זך וטהור, סמל היופי והשכלול, אשה מלאך, בת למשפחת רוזנים אצילה, רוסים נוצרים אדוקים, שושלת נסיכים עתיקה, שארי בשר לפמליא מלכותית, ומצד שני – מתגושש קרקסי בלתי נודע, מין מהפכן יהודי שפספורט מזויף טמון לו בכיסו.

אילו לפחות הובילתני עמה לשם שעשוע מיני בלבד. הייתי אומנם מתבזה בעיני על שהרשיתי לעצמי להיגרר, אבל בעמקי מצפוני הייתי סוף-סוף מתחמק מאחריות יתרה. אולם כאן הרי נתקלתי באופן בלתי-צפוי בהתמכרות של אהבה אלהית, בגילוי ראשוני של התלכדות הוויה, של תום מסנוור כברק הספיר, וכל זה בי, בפחות, למעני, הנקלה, אשר לא מנע את עצמו קודם לכך מבזבוז אונו לסיפוקים נאלחים? לא, חביבי. לא כדאי היה לקנא בי אזי.

בעיני יעקב נוצצו דמעות, והוא ניגבן בגנבה. גרשון ישב מכווץ בתוך אדרתו, ושניו נקשו, אם מתוך קור או איזה רגש אחר. דמותו הענקית הצטיירה ליעקב כדמות פרומיתיאוס כבול בשרשראות לצוק חלמיש, ואשר בשרו ניתן למאכל לעורבי הספק.

  • ידידי, אם הזכרונות הללו גורמים לך צער, אל תעלה אותם. מוטב שתפסיק – הציע יעקב.

  • שטויות. חרפה לאיש הבריחה מפני ה“אני” שלו. זוהי צרתנו, ביחוד כאן בארצנו, שכל אחד מאתנו מתיתם בבדידותו, נושא את סודו בחובו, מבליג על כאבו מתוך גאוה מזויפת, עד שהופך לשכול-רוח דוגמת כרכמון. ישובנו החדש צעיר לימים, אך קורבנות המרה-השחורה לא מעטים בו. חביבי, מה שחסר לנו זוהי אוירה ציבורית מסוימת, מין מועדון שקט ושלו בו יוכל האחד להועד עם חברו לדעה מבלי חשש להיות בוטה במדקרות קלס, מין מוסד פומבי ומוצנע כאחד, גם השראתי וגם חשאי, דוגמת הבונים החופשים, במקום שתרגיש את עצמך טוב ורצוי, נוח להתערות ויצירה, נוח לך נוח לבריות.

אתה אומר להפסיק? לאו דוקא. אומנם סובל אני, אך טוב שמצאתי בר-שיח ראוי. ובפני מי אדבר? בפני כל אותם המתיהרים בזנב סוסתם ובכזביהם האקזוטיים על גבורתם המדומה? לא,ידידי, בררר… בחלתי בכל אלה… -ולמה להפסיק? חביבי, אתה יודע זכרונות מה הם? מין כאב עליון הממוזג בהנאה מכלה, מין מזוכיזם רוחני, שהסיפוק מרובה בו על היסורים.

אם כן, מה אמרתי? ששכבתי אובד עצות? אה? רחמנות? תירק על כך! כי זה משום שכיבדתי את עמי יתר על המידה, משום שנחשבתי בנפשי לשונה משאר הבריות, למובחר שבהם, ובגלל זה נדהמתי, עד טרוף הדעת כמעט. אגואיזם טפל, הוא הוא שהיה בעוכרי. אבל מאריא? בעיניה לא היה כל מקום לפרובלמה. היא התיחסה אל המאורע כיאה ליצור נשגב כמותה: בשלוה שכולה הוד אצילי ובפשטות. יום-יום היתה באה לחדרי, ללא כל חשש שמא יראוה בתקלתה. רק בי קנן רגש החטא, אבל אל בה. לה לא היה שום יסוד להחתבא מעין זרה, יען כי חשה שפוסעת היא על גבי שטח מוצק, מבלי פקפוקים איזה שהם. אדרבא, היא כאילו התפארה באהבתה אלי, כאילו התהדרה בה כבקישוט נשיי מופלא במינו, ויופיה זינק ועלה ביתר און, וקבל צורה של בגרות, קביעות ושלמות מוחלטת. מצפונה היה נקי משמץ דופי. מובטחני, שאילו ביקשתיה אזי היתה עולה בראש מגדל הכנסיה ומכריזה משם על אהבתה קבל עם ועדה.

וההשתלשלות? גם כן באה בדרך הטבעית ביותר, על אף כל חישובי המפוקחים. ביום בהיר אחד באה מאריא אלי והודיעה בחדוה ילדותית כמעט, שהיא נתעברה. מה אומר? השלכתי את כל פקפוקי אחר גוי, ומיד מצאתי את עוגן ההצלה. על-פי הצעתי, ארזנו כמה חפצים בחפזון, והפלגנו ישר לפאריס – עיר המהפכנים מאז ומקדם. שם נולד בן, בחור כארזים, אך כולו באמו, עדין ויפה. רק שתי עיניו הביטו עלי במבט יהודי דווי, - שתי אסקפלריות שקופות ומאירות, הטומנות בהן את רז האין-סוף – שתי הוכחות כנות ונאמנות למוצאו מצד אביו.

  • שוב הצטלצל בקולו של גרשון מין ריסוק מר וניחר, ושוב העיף יעקב דמעה גנובה מעל ריסי עפעפיו. בכדי לפזר את עצבות הדובר שאלו שלא מן הענין:

  • הגד, הגם דבורה כה תמה היתה בפגישתך הראשונה עמה?

  • חלילה – השיב הלה בצחוק כלשהו – היא שיחקה את תפקיד ש “אשה-ענק” בקרקס אחד עמדי עוד לפני שהתידדנו, וכידוע, אין נשים כאלו מסוגלות לשמור על צניעותן. יתר על כן, הן עצמן מביטות על ענין זה אנו מכנים אותו בשם צניעות כעל דבר ריק מכל תוכן, שבושה להתהדר בו בתוך כתלי הקרקס.

  • מילא, יהא אלהי ישראל עמה – הצטחק יעקב אף הוא – אך מה בדבר זוגתך הנוצרית?

חבל. - ענה גרשון בקול שוקע – כשאני משקיף עתה על כל הענין, מוכרח אני להודות כי נחלנו בו תבוסה מלאה. אנחנו. כל הכרוכים בו. סיכומו עגום למדי: - רע מראשיתו ומר מסופו.

כל זמן שהילד קטן היה גבר אשרנו עד אין-קץ, אך כשהגיעה שעתו לבקר בבית-הספר, צצה השאלה: לאן ובשם מי למסרנו. מאריא דרשה בכל תוקף שעלי לדאוג וליצור סטטוס חוקי לילד, אחרת יהא כדין הנולד באורח בלתי חוקי, כלומר, נעדר כל זכויות אזרח.

יתר על כן. מאריא היתה בת יחידה להוריה, ומאד רצתה שבנה יירש את כל הכבודה. זה זמן שביקשה דרך להתפייס עם הוריה, והיא הציקה לי בכל אמצעי הנשים שבידה, ש… ש… שאמיר את דתי, - לא פחות ולא יותר, - אם לא למענה הרי לפחות למען בננו.

וכאן נתקלתי בראשונה למה שהורגלתי לכנות תסביך משפחתי. יעקב, אתה יודע מה זאת אהבה? זהו מין רגש נעלה וקדוש שאינו סובל חלופין, מין השראה חד-פעמית שאין בה לא שניות ולא תמורה. ישנם טועים וקוראים אהבה למושגי הרגשות החיותיים שבין אם לולדה או בין זה למולידו, אך לדעתי קיימת רק אהבה אחת בעולם: - התמזגותם של שני מינים נגדיים כתוצאה משאיפת יעוד, התלכדות על-פי צו פנימי קדום הנובע מרגבי ההויה, תזוזה גורלית בלתי-נמנעת, כה עצומה כשאיבת המחוג אלי הקטב הצפוני. ואוי לאוהבים אם מתכחשים ליעודם המקורי ומחליפים אותו בהזדוגות רגילה, המביאה לידי ביטולו של הגורם לשם הנגרם, המקריבה את המסובב על מזח התכלית, והמקרימה רקע ממזרי של עיון חשבוני יבש כרוח קדים, המכלה ומנדף את בושם האהבה עד אפס זכר.

כך היה מעולם, ומובן שאין אני יוצא מן הכלל. מה היה לאהבתי? האמן, לי, שאחר כמה וכוחים משפחתיים חמימים שחלו ביני ובין מאריא לא נשאר הימנה אלא צליל פעמונים מכנסיה מרוחקה, מין הד ערב אך לא מתמיד.

לשוא השתדלתי להוכיח לה, כי אנו כאנשים חפשים בדעותינו, מגוחך מצדנו להתעסק בהמרת דתות. אבל דא עקא, שדוקא כאן בצבץ מקום תורפתי. מאריא היתה מחוננה בהגיון משלה, הגיון חושני של אם המגינה על עניני ולדה: - “אם כך, טענה, אם אחת היא לך באיזו דת שלא להאמין, למה באמת לא תרשם לכנסיה הנוצרית, ובפרט שהנך עושה זאת לא לגוף עניניך הפרטיים, כי אם לטובת בנך ובן האשה שאהבת?”

  • “אבל הן זו תרמית פשוטה?” הייתי צועק לעומתה כמעט באגרופים קמוצים, למה שהיתה רק מצטחקת ועונה לי בקרירות: “ומה בכך? הן עסקת קודם בתרמית התנועה. הן לא פעם הולכת שולל את המשטרה, ואפילו עתה מונח בכיסך פספורט מזויף, ומדוע לא תונה גם את הכנסיה? במה אנשי הכנסיה עדיפים בעיניך? מה שחסר לך" – לא הרפתה מלטעון בלי הרף עד שנמאסו חיי עלי - “זהו מעט אומץ-לב הסגולה להקרבה עצמית, סגולה מצויה אצל הנוצרים ונדירה אצל היהודים".

האמן לי, יעקב, שדוקא ברגעים כאלה הייתי נזכר תדיר במאורע הטרגי של שמשון ודלילה. האח, כמה שנאתיה אז. אותה, את מאריא, את היפה, את הנשגבה, על כל יחוסה האציל. פעמים רבות, ככה, בשעת ויכוח סוער, חשתי כי גומלת בקרבי התשוקה למחוץ את גולגלתה במחי-יד אחת ולשים קץ לעינויי, אך די היה שאעיף את מבטי לעבר עריסתו של הילד הישן, אראה את בת-צחוקו המרחפת על פניו בהזיה, ומיד נוטל ממני הרצון להרע למישהו, ויהא זה אפילו זבוב בקיר. מין רגש חמים, של נוחם ורחמנות כאחת, היה מציף את לבי, ולא נשאר בי כל כח התנגדות, לא בדבור ולא במעשים. סוף-סוף, ברצוני להפטר מטרדה יתרה, אמרתי לה פעם שהנני מסכים לכל הסידורים בעולם, ובלבד שתתן לי את האפשרות להתעסק במקצועי במנוחה.

עבדתי אזי כעורך אחד העיתונים המהפכנים הנועד לקהל האמיגרנטים בצרפת, ומרבית ימי עבר עלי בעריכת החומר. מובן, שגם הייתי נדרש מאד בחוגי המפלגה, וככה כמעט שלא נשארה לי שהות כלשהי לעסוק בעניני הפרטיים.

בדרך כלל נתתי לאשתי לנהל את עסקי הבית כאות נפשה. היא טיפלה בילד, היא היא שמסרה אותו לגן-ילדים צרפתי, והיא שהחליטה על הכל מבלי לשאול את פי. כך הוסכם בינינו והכל הלך למישרים. רק בפרט אחד ידעה מאריא שלא כדאי להקניטני:

  • בהפצרות שאתרצה ליהנות כמלוא הנימה מרכוש הוריה. משכורתי הספיקה לכלכתנו בשפע, ואני עמדתי על דעתי שאין להרשות לעצמנו שום מותרות, ראשית משום שעובדים סוציאליים אנחנו המתפרנסים מכספי התנועה, וגם בכדי שלא נצטרך להזדקק לחסדי פיאודלים עריצים.

בינתים התחוללו פרעות בכל רחבי רוסיה. ההמון הנבער הכה ביהודים ללא רחם, שדד, בזז ושחט על ימין ועל שמאל, והאינטלגנציה המהפכנית, ברובה הגדול, עמדה מן הצד והסתכלה. אז בפעם הראשונה צלצל באוזני המונח הישועי האיום: “משחה לגלגלי המהפכה“. כך הסבירו במסבתנו את היחס האדיש לגבי המוכים והצדיקו עלינו את הדין. האמן לי, יעקב, שכל קיומי נעשה טפל בעיני, ועצם המפעל שלמענו הקדשתי את מיטב מרצי אבד חנו ופג טעמו. “רעיון כוזב. אוי לגדי משותפות הזאב” הרהרתי בלבי לא פעם, אך הבלגתי על כאבי, והמשכתי במפעלי מתוך שגרה. מאריא הגישה שמתהלך אנכי כבמלבוש שאול, וביקשה לנחמני, אך עם רבות השתדלויותיה כן גברה שנאתי אליה. ולא רק אליה דוקא, אלא אל כל הרוסים בעולם, ואפילו לטובים שבהם. רב מדי דם יהודי נשפך ורב מדי שתקו הגויים הללו בכדי שאוכל גם אני לשקוט על שמרי. אמנם שמתי מבלום לפי ומחסום לרגשותי עד עת מצוא, אך לא יכולתי סלוח ונעדר ממני מרגוע.

לסוף באה פקודה מאת המרכז הראשי כי עלינו לחזור לרוסיה לשם ענין תכוף. לשמע הבשורה המרנינה קפצה אשתי מרוב שמחה. מיד ארזה את המזודות, סידרה את הנדרש ונסענו. במשך כל הדרך לא חדלה מן הלחש: “מולדת, מולדתי, מה מתוקה את".

  • “כך“, הרהרתי, - “הנה זו, מהפכנית, הוגה דעות, לוחמת השחרור, שרה תדיר המנונים מהפכניים בין-לאומיים בדבקות ובהתפעלות, מתגעגעת בכל זאת אל מולדתה, אל כור מחבצתה, אל ריח הכרוב שבחמיצה, ואילו אני, בן גזע עתיק, מוותר ברצוני הטוב על כל היקר והקדוש לעמי אך ורק לשם הגברת אשרה של האנושיות – אותה האנושיות הלועגת בסיכום האחרון לי ולכל השגותי האויליות על אשרו של הפרט והכלל כאחד”.

כך הרהרתי לי בתוגה, עד שעברנו את הגבול. חזרנו לדירתנו הקודמת, כלומר, נתרציתי לגור בבית אחוזתה שם כרתנו את בריתנו, ושמחת אשתי שטפה פרצה על כל גדות רגשותיה הסואנים. היא הובילה את בנה להוריה והלו שבחוהו מאד, מה שגרם לה נחת מרובה. פעם שבה משם מלאת אושר, זורחת כשמש בצהרי תמוז. חשתי כי ברצונה לבשר לי מן “בשורה טובה”, אלא שמשהו מעכב בעדה. אינני יודע מדוע, אך משום-מה יראתי אז מבשורותיה. אנכי לא נקלעתי במקום כראוי. רציתי לחזור צרפתה, ראשית משום שהייתי עלול להאסר בכל רגע, והשנית משום ש“העסק התכוף” אשר לשמו נקראתי לרוסיה נראה בעיני פעוט מאד בחשיבותו, ולאחר שחיסלתיו לא ראיתי כל הצדקה בעבודה להשאיר את עניני המפלגה הפקר, אך ורק על מנת להתעלס באהבים בחיק המולדת. גם חשדתי, כי כל ענין הנסיעה לא היה אלא קנוניא מצד אשתי בכדי שתוכל בפשטות לשוב לאחוזתה, ולהתעדן בה שנית ללא הפרעה מקניטה. והדברים מובנים: בת פיאודלים, הודות לגילה הצעיר ולמזגה הסוער, נגררה לשורות המהפכה, ולאחר שגמעה לרויה התנערה ונתפכחה…

תאר לך, יעקב, את השתוממותי המלאה לאחר שזו הודתה לי בפה מלא כי אמנם כך עשתה. יתר על כן, היא אפילו הדגישה שאינה מצטערת על זה כל עיקר, באשר וכלל אחד למדה מתורת ישראל, והיא: - במקום שאין איש השתדל להיות איש, היינו, במקום שאין הבעל גבר יורשת האשה את מקומו… כה דברה גלויות בחמימות המיוחדת לה, והוסיפה, שלא תוסיף לעזוב את ארצה בשום פנים, ושהיא החזירתני לרוסיה במזיד, בכדי שאדאג סוף-סוף לעתידו של הבן. היא עצמה כבר סידרה את הכל. הוריה קבלו את הנכד בזרועות פתוחות, מאד ישמחו לחשבו כיורשם החוקי, בתנאי שכל “הפורמליות הדרושה” – ככה המתיקה לי בניחותא את מקרצת הלענה – תעשה על-ידי בהתאם לחוק.

מנסיוני המר ידעתי שתקיים את דיבורה בכל מחיר. אישיות עקבית ונועזה, שאינה נרתעת מפני כל מעכב הנראה בדרך הגשמת מטרתה שהתותה לה. ובפועל, באותו ערב גופה הופפיע על-יד שולחננו אורח מוזר: - כומר רוסי צעיר. מתוך מלמולו הפקפקני הבנתי שהוא בא על-פי הזמנת אשתי בשאיפה ברורה להורות לי את דרך האמת שבתורתו.

חביבי, יעקב. מה אומר לך? חשתי אז כי קיצי קרב. התנצלתי בפניהם באמתלת סרק ויצאתי לטיול בדד בכנפי החדלון. אופל כבד החניק את הפנסים המיותמים ואני התהלכתי ברחובות כסהרורי. כל שקר חיי צף ועלה בפני כדחליל זועה. כל כזב קיומי שלח לעומתי את דופראותיו הדורסות ודימה לטרפני. לסוף מצאתי את עצמי עומד בראש גשר ומסתכל בגלים הזועפים והכבדים הנשאים למטה בקדרות אויבת.

פתאום גמלה בי ההחלטה: עלי להתאבד וחסל. מיד החילותי להפיק את זממי. לאור הפנס כתבתי בחפזון כמה מילים על פסת-ניר, שמתי את הפתק בתוך מצחית כובעי, את הכובע על-יד הפנס, ובאמירת “אחת, שתים ושלוש” קפצתי המימה. לפתע הרגשתי כי נתפסתי במגע של “מלחציים” אכזריות. בהיותי מתגושש מנוסה, ידעתי ששום התנגדות לא תועיל כאן, ושעלי לוותר ולהיכנע. רק רציתי לדעת, לפחות, מי הוא זה המעונין בהצלתי, ואשר באותו זמן גופא לוחץ על צלעותי באכזריות כזו, עד שדימו להמחץ כולן בבת-אחת. “בודאי, אין זה אלא יריבי מהקרקס, אשר מצא עתה הזדמנות לגבות חובו ממני" – חלף במוחי, ובו ברגע אבדה לי הכרתי והתעלפתי.

תאר לך, יעקב, את הפתעתי, כי לאחר שהכרתי שבה אלי ראיתי את דבורה תבור עומדת כפופה עלי, אוחזת את כובעי בידה ובוכה תמרורים. הבנתי שזו היא היא אשר הצילתני מצפורני המות, ואשר לחצה על צלעותי ללא רחמים, גזירה שמא אתנגד לה. ניכר, שריגלה אחרי כל הזמן, ואני לא ידעתי.

אינני יודע משום-מה, אך עצם המאורע, וכן פניה הטרגיים של דבורה, כל-כך הצחיקוני, עד שבמקום לכעוס עליה, או להקיפה בשאלות – כדרך בני-אדם במקרים כאלה – החילותי צוחק וצוחק בלי הרף, עד שחשבתי כי אחנק מרוב צחוק. אך שום דבר לא היה עלול להפתיע את דבורה. היא, כנראה, היתה מוכנה לכל. היא הרימתני מן הרציף ונשאתני בזרועותיה הרחק מן המים והגשר, כאשר תשא האומנת את התינוק. ידעתי כי כחה של “הננסית” – כך כינוה בקרקס – עצום, אך לעולם לא דמיתי כי הנו מגיע לשעור כזה. אומנם כח רצוני חלש מאד אזי, וגם חששתי שמא תקים שערוריה אך ורק על מנת למלטני. לבסוף הוכרחתי להבטיח לה חגיגית שאתנהג בשקט, “שלא אוסיף להתאבד" – כך דרשה ממני לומר בכל תוקף – שאלך עמה לאן שתובילני, ורק אז הורדתי ארצה. אף-על-פי-כן נצמדה זו אל זרועי ותאחזני כבחישוק פלדה, מפחד פן לא אעמוד בדיבורי.

הלכנו לבית-מרזח בפרבר העיר, ושם כיבדתני דבורה במין משקה טוב וחריף, שאת טעמו הנני זוכר כיום. עם כל גמיעה חזרה אלי תשוקת החיים והכתה גלים בכל ישותי. מרוב אושר לא ידעתי מעשי, אם לשיר, לצחוק או לבכות. במלה אחת, השתטיתי וחסל. זכורני, שאפילו נשקתי לדבורה במלוא לחייה, דבר שלא הסכינה אליו כלל. מובן, שגם לחדותה של דבורה לא היה גבול. היא נחרה, שיהקה וגיהקה והפיקה כל מיני צלילים, חיקויים וטבעיים יחדיו, כסיח דרור בכר המרעה… מדי חששי לפרסום יתר הפצרתי בה שתבליג על רגשותיה מעט, אך היא קרצה בעיניה לעבר כמה זוגות שנתקעו בזוית החדר, ואשר התנהגותם לא היתה שונה משלנו. הבינותי שהחששות מיותרים במקום, אשר בו יפרזלו הזוגות את פרסות הויתם במחצית שעה חשופה ללא תריסים מוגפים… בינתיים הוסיף המשקה את פעולתו, ואנחנו התמכרנו להילולא, נטולי דאגה בעד התוצאות.

באמצע המשתה נגש אלינו צעיר שמי אחד ויסתכל בנו במאומץ. דבורה כבר רצתה להעיפו מעבר לחלון בתנופת-יד אחת, אך אני עצרתי בה. הכרתי בצעיר את חברי הקרוב ביותר בתנועת השחרור, עוד מזמן שבתנו יחדיו על ספסל הית-הספר. - “בוא, שב עמנו" – הזמנתיו, והוא כמעט שצנח על הכסא מרוב השתוממות. “אתה ג…?” קרא ונשתתק בהביטו בחשד לעבר דבורה. “אין בכך כלום“, עודדתיו, “תוכל לדבר גלויות. ידידתי זאת. זהב טהור: לעולם לא תבגוד”, ובכדי לחזק את דברי נשקתי לה שנית. חברי הצטחק והצהיר בחשיבות-הדר, שכל היקר לי ייקר לו שבעתים.

פתחנו בשיחת רעים: נזכרנו בכל חטאת נעורינו, ואגב סיפרתי לו את כל הקורות איתי עד רגע המצאי במרזח. אף הוא סיפר לי כי זה זמן שעזב את המפלגה, באשר התיאש מכל פעולה משותפת עם החברים המהפכנים הלא-יהודים בתוך שטח מאוכלס אויבים בגלוי ובהסתר. מלבד זה הצטרף להנחתו של טולסטוי, שתחלה חייב אדם לחולל מהפכה פנימית בנפשו ובכל סדר חייו, וגם אחרי כן אין לו רשות להטיף מוסר לזולתו, מפאת שניטלה הימנו ידיעת הודאי, כי הוא בעצמו נקי מפגם.

ובפועל, קיים חברי את תורתו של טולסטוי בכל מאת אחוזיה. הוא שרף את כל גשרי הנסיגה, ניתק את קשריו, חיסל את שלל פעולותיו במפלגה ומחוצה לה, נסע לארץ-ישראל, והתמסר לעבודת-אדמה בהתמדה ובעקשנות נעדרת ליאות, על מנת לגאול את עצמו ואת עמו.

  • “ומה מעשיך כאן?” שאלתיו. “באתי לספר לכמה ממכירי על המתהוה שם בארץ האבות ולספח אותם לתנועותי, בכדי שינסו גם הם כחם להלכה ולמעשה".

אודה לך, יעקב, כי הרעיון כבשני כליל. ראיתי בו את האי היחידי למקלט לנשמתי הרצוצה. חברי כאילו קרא במחשבותי פנימה, ושאלני: “ומדוע לא תסע גם אתה עמנו עם כל רכושך בחי ובדומם?” ובדברו ניקד באצבעו לעבר דבורה, אשר השתטחה בינתים כשראשה סמוך לה על ברכי, נוחרת כלוט אחר המשתה עם בנותיו…

“כל זה טוב ויפה" הסכמתי עמו, אך כשאני נזכר במאריא אשתי, הריני נתקל בקיר אטום".

  • “הנח לה עם הוריה וכמריה יחדיו", שיסעני בנימה פסקנית. “אינכם זוג וחסל. אם כנה אהבתה אליך כאשר דיברת, הרי שתסע עמך לירכתי תבל, ואם לאו, מוטב שתישאר באשר היא שם. דרך אגב, האומנם חושב אתה להפקיר את בנך לרשות הכמרים?”

  • האמן לי, יעקב, כי שאלתו האחרונה עלתה לי כמעט בשפך-דם פנימי. כבר התחרטתי על דברי הצלתי בלילה ההוא, כי מה טעם לחיי אם לא יכולתי לפתור את השאלה העקרית הנוגעת לבשרי ודמי. איך שהוא, התעודדתי ועניתי לחברי כי אין בי העוז לקטול את האם על בנה ביום אחד: ברי היה לי שמאריא לא תחיה בלעדי בנה.

  • “אם כן", הזדרז חברי להוציא תרופה אחר תרופה מבית-מרקחתו השכלי, “אין לך ברירה אחרת. אינך יכול שיתיחסו אל בנך בעתיד כאל ממזר חלילה. חייב אתה לדאוג לו. מאריא דורשת שתמיר את דתך? אין בכך כלום. תופעה טבעית ומובנת. אפשר להבין אותה וגם לסלוח לה. אם רצונה בכך. הרי סוף-סוף היא אינה מבקשת אלא את טובת בנה. מילא, יהא אלהי הנוצרים עמה, ואנחנו, הבה נתחכמה. אתה אומר שיש לך דרכיה מזויפת, היינו, על שמו של איש שלא היה ושלא נברא? אם כן למה לא תכריח את הנעלם הזה, שהוא הוא ימיר את דתו ולא אתה?”

“הא כיצד?” שאלתיו בתמיה. “פשוט מאד" – ענני - “תן לכומר הצעיר שלך כמה מאות רובל במיקוח ואני מבטיחך שהוא יסדר את הענין על הצד הטוב והרצוי. ואם אתה מתקשה בפרטי העסק הריני מוכן לטפל בכך. רק גלה לי את מעונו של כומר זה ואני אשא עמו. תוכניתי ברורה: האב הקדוש יזה מעט מים קדושים על הדרכיה המזויפת, ירשום בפנקסון שפלוני בן פלוני נכנס תחת כנפי השכינה, והכל שריר וקיים. אחר זה תסע עמנו ארצה-ישראל בשמך הנכון, וכל המעונינים ימצאו נהנים ואינם חסרים, וכאשר יגדל בנך תקחו אליך".

עצם ההצעה מצאה חן בעיני והבטחתי לו למסור את תשובתי לאחר שאועץ על-כך עם אשתי. קבענו בינינו מועד פגישה וקמנו ללכת. אך כאן נתגוללה פרשה חדשה של אי-נעימות. דבורה, אשר משך כל שיחתנו נחרה בשלות צדיקים, אך הרגישה בקומי, מיד נזדעזעה ונצמדה אלי בכל כוחה.

“הרפי, דבורה" – התחננתי - “עלי ללכת הביתה. אני מבטיחך שלא אוסיף להתאבד".

  • “אם-כן, קחני אתך ואהיה לשפחה בבית גבירתך, ובלבד שאוכל לשמור עליך" – ענתה לי בהכנעה כזאת, עד שהראו דמעות בעיני ובעיני חברי יחדיו. הוא אפילו נגש אליה ונשק את ידה בהערצה. הבנתי שהצדק עמה, ושאין לי עתה כל רשות מוסרית לגרשה מעל פני. סוף-דבר, ששלושתנו חזרנו לביתי, והגם שאשתי הופתעה מאד מאורחי אלה, בכל זאת הבליגה על רגשותיה באצילותה המיוחדת לה. בתרבות בלתי-שכיחה הטבועה באופיה הסבירה להם פנים עד שהוקסמו לחלוטין.

לתמהוני הרב הציגה את עצמה דבורה כארוסת חברי, והלה נענע בראשו לאות הסכמה. הוא מצדו הקל על דבורה בזה שביקש לאכסנה כמה ימים עד שיוכל לקחתה עמו מעבר לגבול, כיון שהוא עצמו חשוד בעיני המשטרה ועליו להשתדל ולהסתלק מכאן ככל המוקדם.

במלה אחת, מה אומר לך? הכל נסתדר בכי טוב. הריני כאן וזה הסוף.

  • ומה עם בנך? שאל יעקב בחרדת-מה.

  • מת – באה תשובה עמומה, וליעקב נדמה שהוא שומע גניחה חנוקה. מת עוד לפני נסיעתי ארצה. כאילו נענשתי מן השמים על שהסכמתי לעזבו. כשבוע לפני נסיעתי חלה לפתע במחלת הדיפטריה ומת בחנק. גסיסתו נמשכה יום ולילה. כל עמל הרופאים להצילו עלה בתוהו. היתה זו מיתה חטופה, אך הורי אשתי, ואני חושש שגם זו גופא, ראו בכך אצבע אלוהים על שזממתי לרמות את הכנסיה. מילא, איך שהוא, עזבתים לנפשם ונסעתי במרי נפש ובלב רצוץ, שאין מרפא לשברו.

  • הפעם נשמעו גניחותיו של גרשון באופן מוחשי למדי. קשה היה לראות את הענק הזה מתיפח כתינוק, ויעקב ניגש אליו וליטף את שערו בחמלה.

  • הגד, חביבי – אמר, אך ורק בכדי לצאת ידי חובת אמירה, כיון שגם הוא בלע את רוקו בקושי, בתאמצו לעצור בשרם דמעותיו – ומה בדבר מאריא? האומנם שכחה אותך לגמרי?

  • לאו דוקא – ענה גרשון בקול נרגע במקצת – כל הזמן לא פסקה מלשדר לי מכתבי אהבה, בהעידה שמים וארץ על מסירותה ונאמנותה לי. פעם אחת הופיעה אפילו בקיבוץ שבו עבדתי, והציעה לי בפשטות שארשה לה לדור עמי בכפיפה אחת, ושהיא מוכנה גם להתיהד, אם רצוני בכך. אך מה אגיד לך, יעקב? ניכר, שהעינויים הנפשיים אשר כלאוני כמעט מן הרגע הראשון להיכרתנו מנעו בעדי מלכוף את צמרתו של עץ הגורל ולקטוף את פירותיו מתוך אונס…

ובינתיים, למה אכחש? גם אהבתי אליה נתנדפה. בני היה החוליה היחידה, שריתקתני אל האשה, ובמותו הרגשתי את עצמי ריק מכל תכלית, וכן פטור מכל אחריות לגבי זו שקשרתני אליה בעבותות נפתול בליל פלאים אחד – אולי האחד והיחידי בכל ימי חיי.

את כל זה הגדתי לה, עת שכבנו במטה אחת בצריף הקיבוץ, והיא הפנתה את ראשה אל הקיר ובכתה חרש כל הלילה. לפנות בוקר קמה, ארזה את מזודתה, וחזרה אל רוסיה מולדתה.

דמיתי אזי, כי הכל נגמר בנינו, אך לא כן היא. מאריא אינה יודעת ליאות. היא מוסיפה להריץ לי אגרות אהבה, כאילו לא קרה מאומה, ואפילו מבטיחה לבקרני שנית בזמן הקרוב ביותר.

מילא, איך אמר חברי הטולסטואי? יהא אלהי הנוצרים עמה באשר היא שם, ואילו אנחנו כאן נפנה לסבלותינו, כי רבה העזובה בקרב הארץ. אויבינו ערים ועוקבים את צעדינו, ואנחנו נתמכר לזכרונות הבל? חלילה! ראה, יעקב. קרני השחר מבקיעות. כבר תקע השומר בחצוצרתו לסיום האשמורה התיכונה, ואנחנו מה? בוא יעקב, הבה נלכה", קטע גרשון נמרצות.

  • הם קמו והלכו. הגשם כאילו חיכה לגיחתם והסתער עליהם בשצף משנה, כסוס-מירוץ המבקש לגמא את השטח הנפסד ברישולו בן-רגע. בחלל נישא הד בללו של אשד ניגר ממדרון הרים, כובש, מרסק ומכלה: משהו התבקע, נופץ ונגרף, משהו ניתק וזונק במחתוף: תן, אדם או גדר ברזל: חי או דומם לא ינוקה.

  • בצדק יכנוהו הערביאים שלל של על משקל גנב, אך אין דמיון בינו לבין חברו העברי…

לא. שטויות! יש ויש. שלולית: הנה הפתרון. מה שהעברי מנקב הערבי מזכר – השתרעף יעקב בחישוב פילולוגי, מידי התקרבם אל האורוות.

  • “עמוד! מי שם?” צללה האזהרה, כאילו נפלה פתע ונסחפה עם הזרם. מאחורי זיז הבנין עמדה דמות נוטרת, נסתרת ומוגנת, כולה זהירות והחלטה, והושיטה קנה אקדח כלפי הבאים.

  • סוסה לראשון – באה התשובה, והדמות טמנה את האקדח בזריזות. כעבור רגע השתרכו שלוש דמויות בדרך המובילה ראשונה! הידידים והסוסה.

שקט. אין דובר. גם הסוסה חשה ברצון בעליה, מרחיבה את נחיריה, נושמת, מריחה, אך מבליגה ושותקת, כי על כן אצילה היא.

המטר התקשה ברדתו והפך ברד. העננים השתטחו על פני האדמה בצפיפות מאפילה ומקבילה. ברר… עלטה רטובה.

  • בוקר עוררו-ררו!.. - קרא שכוי למשנהו, להכעיס את הליל השקט, המסרב להמוג ולהעלם.

  • רכב ואני אצעד, כי בוודאי עיף אתה – פקד גרשון.

יעקב ציית. עצי ההדר נדו צמרותיהם בהפיגם מין "היסס…” אט ומחלחל, כאילו הסתבאו ביין הדלף הממוזג להם בשפע בידי באקכוס לילי הולל.

  • קיל, קיל קלו… - גיחך הינשוף באכזבה. כל הלילה התרוצץ בסיורי-שוא אחר איזו צפורית נדחה תקועה בהסתר בין העפאים, ועתה לגלג באירוניה מרה על תבוסתו.

  • קיל, קיל קלו… - ענה לו בן-מינו ממרחק, כאילו עודדו לחוש אחר טרפו במשנה-תיור.

הרוח שינה את נשיבתו לפתע והביא בכנפיו את ריח הגפרית שצרר בכרמי ראשון. האויר התבסם במשהו מחניק ומתרה… כמו על פי צו מסתר עצרו הרוכב וההלך במרחק ניכר מן הכרמים.

  • למה עמדת? הן עוד רבה הדרך – העיר יעקב.

  • חזור. ברצוני לחדור לכרמים לבדי. אם באמת עוקבים אחרי לא טוב שיראו את מישהו בלויתי. למוג-לב יחשבוני האורבים והדבר עלול להזיק לי – השיב גרשון.

  • אדרבא, מוטב שידעו האורבים כי לא יחידי אתה בשמירה וממילא לא יעיזו לתקוף אותך – ניסה יעקב לשכנעו.

  • לא, לא יתכן. אין זה הוגן לשומר להתירא ולהפקיד שומר על גבו הוא. אין לדבר סוף. מוטב שתחזור מיד. לך, אל תעמוד. שלום! - השמיע גרשון בלחש תקיף.

  • שלום – ענה יעקב בהד רפה. הוא קלט את הפקודה החותכת שבקול חברו וציית באי-חשק בולט. הוא הפנה בהיסוס את ראש סוסתו בדרך לנס-ציונה והחל מתרחק בפסיעות תשושות. משום-מה נחככה בגרונו יבבה צמודה עד כדי מחנק, והוא הרכין על אוכפו בכבדות, כשהוא נושם ומקצר, נושם ומבליג…

מדי פעם פנה להסתכל בחברו המתרחק, אך לאטו נעלם הלה במסוה האפור של השחר המעורפל, והתמזג עם גדרות הכרמים.

  • סכנה, חזרו לרעך – לחש בו קול פנימי, אך יעקב הבליג והמשיך. הרוח נשב בחזקה ואדי הגפרית התנשאו והלכו, הלוך ונמוג לעין השחר המחויר.

  • למה עזבתיו? ומה אם יקרנו אסון? לא טוב, צריך לחזור – הרהר יעקב בהתקרבו לגבול המושבה.

  • סכנה, סכנה – נשנה הקול בטרדנות מציקה. עתה נדמה לו בבהירות שהוא שומע קול משוע לעזרה. יעקב שלף את אקדחו ובדקו, פתח את המנעול, הכניס כדור לקנה והקשיב. אף הסוסה עמדה, זקפה את אזניה והחלה מדשדשת באחת מרגליה הקדמיות, כאילו רצתה להבליט בכך את רגש אי-המנוחה שתקפה גם היא.

אך בכל הסביבה, שרר שקט מוחלט. כבר רצה יעקב להחזיר את האקדח לנרתיקו אך לפתע צמד את הידית בצמרמורת חלחלה.

  • טרא-טרא-טראך… - זנק לתוך החלל הד יריות מכמה אקדחים בבת אחת.

  • במרחק-מה משער הכרם שבו חדר גרשון, הרגיש בכתם שחור שזז במהירות לעבר הכפר הערבי שבקצה האופק. יעקב זרז את סוסתו וטס לקדמת הכתם. לאט הסתמן הלה בדמות שלושה ערבים שברחו אל הכפר.

  • “הנה הם, הנה הם!” כאילו צעקו קרני השמש שבקעו בצרור כתום אחד והאירו כבזרקוק את הנמלטים שעמדו לחדור הכפרה.

יעקב ראה שאחר את המועד. רק מרחק קטן הבדיל עתה בין הבורחים וכפרם. הוא עצר בסוסתו, התמתח לאורך האוכף ובכונו את ה“מאוזנר” שלו, ירה. כעבור רגע ראה והנה השנים הנשארים סוחבים את חברם הפצוע. מצד הכפר החלו מגיחים מחנות שלמים של ערבים. יעקב פנה ודהר בחזרה אל הכרם.

מצד ראשון-לציון נראתה קבוצת רוכבים דוהרים כמטורפים. יעקב הכיר בהם את קבוצת השומרים, והוא קרא אליהם בכל כח ריאותיו:

  • כאן, אל הכרם הזה! אל גרשון! -

הם השגיחו בו ונענו לקריאתו. בראש הקבוצה רכבה החברה דרורה – חברת המרכז – שנזדמנה לראשון במקרה.

  • מה קרה? - שאלה את יעקב בעודה דוהרת.

  • איני יודע… ערבים… גרשון… - ענה יעקב בקול מרוסק, כשהוא נישא אל הכרם וכל הרוכבים אחריו.

אך נכנסו אל השער התגלתה לפניהם תמונה שסימרה את שערם: גרשון כרע על ברכיו נשען אל גפן, אקדחו הדוק בידו, ושלולית דם סביבו. דרורה קפצה הראשונה, שמה את ידה על חזה הפצוע, הרכינה את ראשה אל פיו, נשמה, הריחה, ואמרה בקול מתון ושלו שצלצל כהד מעולם זר וקר: -

  • נורה בגבו. שאוהו לראשון. הוא מת. -

  • מי הרגו? - פרצה הקריאה מפי השומרים.

  • באין אומר הושיט יעקב את ידו כלפי הכפר.

  • חבריא, על הסוסים! אל הכפר! - נזרקה האמרה מפי מישהו, וכולם קפצו אל האוכפים.

  • דום! אל תעיזו! - קראה דרורה, ובקפיצה אחת ניתרה אל השער וחסמה את הדרך, כשאקדחה מושט.

  • למה? - נשמעה צעקת יאוש מפי רבים.

  • לא לשאול! כך רצוני. האחד שיעבור על פקודתי, אירה בו! - נשמע דבורה החותך של דרורה.

השומרים נשארו קפואים במקומם והרכינו את ראשיהם. הם ידעו את חברתם, וכן ידעו שמעולם לא היה בדבורה שמץ היסוס.

  • רוכבים מנס-ציונה – קרא מישהו והכל הפנו את ראשיהם.

  • בראש קבוצת רוכבים התבלטו שתי דמויות: האחת – אשה פרועת שער, לבושה בגלימת לילה, כמעט שעומדת על הסוס הבלתי מאוכף ודוהרת כקרקסנית ותיקה, והשניה: - גבר לבוש שק, צווח בקול נואש, כשקצפו מתערב עם קצף סוסו המדורבן.

  • תבור וכרכמון – קראו אחדים.

  • נכון – אמר יעקב, ופתאום קפץ והתחיל צורח ללא מטרה מסוימת: -

  • הנה כאן, הנה!

לשמע הקריאה התיצבה דבורה במלוא קומתה על גבי-הסוס, ומבלי לעצור במרוצתו, קפצה כמו חתול ישר מעבר לכביש, ומשם אל השער. ניכר, שהסוס הכירה היטב, משום שהמשיך לרוץ אחריה ככלב בית. אך בכל זאת הקדימה דבורה ובאה הראשונה. היא ניגשה אל גרשון, כרעה על ברכיה, והחלה מעודדת אותו במלמול חרישי: -

  • אהובי, מחמדי, בא הביתה, בא. -

  • לפתע הסתכלה בשלולית הדם.

  • למה אינו זז? מה עשיתם לו? - שאלה, כשהיא נועצת מבטי-טרף בקבוצת העומדים. איש לא ענה לה, ורבים ניגבו את עיניהם בשתיקה.

  • אי… אי… - צרחה דבורה כחיה פצועה, אחר שהבינה, והחלה חובטת בראשה אל הקרקע, והיה בה בצריחה זו ובחביטה זו משהו המקפיא את הדם ומגליד את הלב.

  • קחוה! - פקדה דרורה.

השומרים צייתו.

  • גרשון עקשן, הן אמרתי לך שלא תלך, ואתה לא האמנת. לא האמנת לכרכמון המטורף, אוי לי… - ייבב כרכמון, כשהוא נופל לרגלי גרשון ומחבקן, כאילו ביקש בכך להחזירו לחיים.

יעקב עמד מסתכל בדבורה תבור השטוחה, ונזכר במסופר לו אודותיה על-ידי גרשון. הוא הרגיש ליאות איומה בברכיו. הוא חש מין דגדוג חריף בגרונו, ולפתע פרץ צחוק משונה מפיו, מהול בגניחות היסטריות.

  • קחוהו גם אותו – פקדה דרורה.

השומרים צייתו…


באותו זמן גופא נתאספה קבוצה אחרת סביב גוף מת אחר. אלה היו אנשי הכפר הסמוך. הכל ישבו דומם, ברגלים מקופלות. זקן אחד ישב ראש וקרא פסוקים מן הספר שלפניו.

  • אלוהים הוא הגדול, אלוהים הוא הכביר – קרא הזקן, מנענע בראשו, לאות יגון.

  • חבל! מת הגיבור! בגבו נורה! - נאנחו המתאבלים, והנשים שבחדר הגובל ענו אחריהם בקריאת “או-לו-לו-לו” קורע לבב.

על פני המת נחרתה וקפאה ההבעה של אחד הנחפז לדרכו מאד, והחושש לאחר…


למחרת באו הפועלים הערבים לסבלם היומי בנס-ציונה. השומרים ליוו אותם במבטים כבושים, כשהם נושכים את שפתם עד זוב דם.

  • נגדע ארזם – לחשו הערבים זה לזה בחדרם לפרדסים כמתגנבים ובעיניהם נוצצה חדוה מסותרת.

  • מת הלויתן – מיללו השומרים, כשהם לוחצים את ידיות אקדחיהם במגע חושני.

קשה היה להם להשלים עם הרעיון. מדי לכתם ברחובות הסתכלו במשעולים, ונדמה להם שעוד מעט יופיע חברם הענק, בוקע ועולה בכל זהרו המאיים מתוך כנפי החדלון…

פרק 14: האח מולדת!

ארבעה במספר היו: שלשה גברים ואשה. הם נסעו בעגלה רתומה לזוג פרדות. לא היתה זו עגלת-נוסעים ממש, אלא מין בית-קיבול שברגיל נוהגים האכרים להוביל בו זבל לשדות, עתה הפך הלה על-פי צו בעליו לכלי-הסעתם של בני-אדם, והגם שהפרדות חשו במפורש כי אין עולן מכביד עליהן הפעם, בכל-זאת התנהלו לאטן מתוך שיגרה וגררו את משאן אחריהן בהבעה של מועקה כבדה הגובלת עם יאוש, כאילו לא נראתה להן תעודה חדשה זו אלא במאום, לגבי יעודן הגורלי שבו נתנסו ומשכו מיום שעמדו על דעתן… הן הלכו שקועות בהרהוריהן הפרדיות ופעמים גם היו מפליגות ומתעכבות, למורת רוחם של הנוסעים, אשר הפצירו בהן וזרזון בלשון ובשוט, לרבות המקל. אך כל אלה לא הועילו, כי כדרכן הסרבנית של בהמות לא זזו ממקומן, ובמענה לתנועותיו המטרידות של העגלון יש וגם הסיטו את רגליהן האחוריות בחצי-עגול למעלה, בכונה ברורה של בעיטה גסה…

אחרי תומו של המשא-ומתן המקניט שבינן לבין קונן היו הפרדות ניתקות לפתע ומדרדרות במרוץ של בהלה, עד כי נאלצו הנוסעים להאחז איש ברעהו ולהצמד אל כל אשר תשיג ידם, מפחד שמא יוטלו כולם אפרקדן ויתרסקו…

“יתכן שהפרדות מגנות אותנו על כי מוציאים את זמנן לבטלה בענין כה נקלה" – העיר אחד הנוסעים. הוא היה בעל קומה ממוצעת, פניו כמושים בלא-עת וכל הילוכו מרושל. עם סקירה ראשונה השאיר רושם של אדם מוגבל בתפיסתו השכלית, אך מקרוב ניתן להבחין – ברקע המעומעם שבין גבות עיניו האפרוריות וכן בזוית החדה של סנטרו – מדה ניכרת של פקחות ותקיפות, מוצנעות תחת מסוה של אדישות תמה. זה היה החבר לבני, אחד מגבורי מרחביה, והוא נלוה לבריל, דבורה ויעקב, בנסיעתם לזכרון.

לבני היה כמעט בן-בית בזכרון, מעונו הראשי שממנו היה פושט בסביבה הקרובה והרחוקה, בכדי להתחקות על הליכות שכנינו ביום ובלילה… בהיותו יליד הארץ קלט את נמוסיה עוד בהיותו נער, והוא נמנה בחשובי “השומר”, הגם שהתרחק מקצינות ושררה.

אשר לבריל, הרי שבעקרו נטרד לזכרון בגלל אשתו דבורה. אחרי מות גרשון חלשה דעתה של זו בשעור הקרוב לטרוף והרופאים ציוו במפגיע להרחיקה ממקום האסון.

יעקב קבל מזלמן קריאה תכופה לבוא זכרונה, בכדי לקדם את פני ההורים, שעמדו להגיע ארצה עם האניה הקרובה. זלמן גר עתה בזכרון בקביעות ואף מצא לו עבודה די מחיתו בפרדסי המושבה. כן שכר בית-דירה מרווח וחכה לאורחיו בקוצר-רוח. אלו היו החדשות, שהעסיקו את יעקב והוא ישב עתה על מצע הקש בתוך העגלה והרהר על העבר העגום ועל-דבר פגישתו הקרובה עם אנשי משפחתו.

מצב רוחם של הנוסעים היה נוגה למדי כי לא ניטל עדיין עוקצה של האבדה. צלו של גרשון לא הסתלק עדיין לגמרי ומזמן לזמן היה משתרע בשעורו הענקי ומאפיל דרכו של כל עובר-אורח מבני הישוב הצעיר והדווי. דבורה רבצה לה עמוק בתוך העגלה ללא ניע והגה. מהרגע שניתקוה מגופו המת של גרשון נסתלק כל רצון של חיים ממנה, והיא דמתה עתה לגוש בשר דומם וקופא, שבטעות נשתוה לו דמות אנוש. לשוא שינה בריל ושילש את לטיפותיו והיה הולך ומטפל בה כאח נאמן. דבורה תבור לא הראתה שום התענינות בכל אלה, ואך מזמן לזמן היתה מפנה אליו את מבטה האלם הנטול כל רוח של שיתוף במתהוה והיה בו במבט משהו מגליד ומקריש, עד שבריל לא יכל לעצור בעדו ובאין רואים היה מעיף דמעה גנובה מעל ריסי עפעפיו. רחמים רבים כבשו את לב המסתכלים בשריד-אדם זה, הסובל מכולם – בריל, שמשום-מה חש את עצמו אשם בעצם המאורע…

שומם וקרח נשתתק לו הנוף מסביב. שחין של ירוקה דלוחה כיסתה את הסלעים החשופים שבצלעות התלולות ומלוע הגאיות התאדו ריחות של עובש טחוב בן-דורות אלפים, מלווה מחנות של אין-מספר של יתושים מתאכזרים, הנושאים בכל שברי גופיהם הדקיק מערכת סדורה של קדחת צהובה ומוות שחור. בעבור העגלה סמוך לביצה הוכרחו הנוסעים לכסות את פניהם וידיהם בכל הבא בכף, כי היתושים לא ידעו רחם ובאין טרף היו מכלים את זעמם בפרדות העלובות, שדהרו עתה במלוא מרצן, ללא כל צורך של זירוז.

בריל, הוא העגלון, דוקא נהנה מכך הנאה מרובה, בראותו את פרדותיו טסות כאותם הנשרים, אך הנאתו היתה, כרגיל, קצרת-חיים ומסתיימת באכזבה, כיוון שהפרדות היו חוזרות לקצבן הקודם מיד אחרי המלטן בשלום מהשטח המנוגע, וכאילו בתורת התנצלות בעד התנהגותן המבישה היו שוב שוקעות בהזיה בהמית ונגררות לאטן בלי חמדה ותכלית… מזמן לזמן השתדל בריל להפיג את רחשיו הנוגים בשיחה בטלה ובהלצה של מה-בכך, אך חבריו לא הראו הפעם כל נטיה לבידוח ובעל-כרחו היה מתכנס שנית ומפנה את כל עוצם דברנותו כלפי פרדותיו הפגרניות.

“הקרובה הדרך לזכרון?” - שאל יעקב בכדי לצאת ידי חובת-הדבור.

“עוד מעט נחלוף על פני חדרה" – ענה לבני.

בריל התעודד וכשש להזדמנות שניתנה לידו פתח בשורה ארוכה של באורים על אודות המתישבים הראשונים, על חלליהם המרובים מקדחת ממארת ועל סבלם הרב לאין-ערוך. כל זה היה נהיר למדי לשני שומעיו, אך הללו לא הפסיקוהו, כי היטב ידעו את המתרחש בקרבו של הדובר וניחשו את כוונתו הגלויה לכסות על מכאובו במבול של דברים.

“הרואים אתם" – אמר יעקב לאחר זמן - “מה רבה כוחה של אהבה. המתישבים ההם ידעו בברור כי הולכים הם לקראת מוות בטוח, ובכל זאת לא נמנעו ותקעו את יתדותם בתוך הביצות אך ורק על-מנת להקים בית נאמן לדורם אחריהם. קרבן כליל כזה אי אפשר לו בלי אהבה, ובמקרה שלנו אין זו תלויה בדבר, כי לא באהבת אשה עסקינן, אלא באהבת מולדת – מונח מופשט, שרק מעטים זוכים בהישגו".

“שטויות" – הפליט בריל בזעם עצור - “אין אני מאמין במושגים מופשטים. אין אהבה שנעדר בה הצד האנוכי. כך, למשל, אנו אוהבים את נשינו משום שהן שלנו, את טפינו כי משלנו הם, וכך אנו אוהבים את מולדתנו משום שאף זו מסתיימת בנטיה דקדוקית של מדבר בעדו. אשר לטיפשים המאמינים באהבה לשמה, באהבת הזולת לשם הזולת, הרי שמאושר אנכי לדעת כי אין חלקי עמהם. חא, חא, חא! אדרבא! יתעלסו האוילים באיוולתם כי כך יאה להם".

יעקב הסתכל חליפות בדבורה ובבריל, והבין שהלה מרשיע את עצמו במזיד בכדי שלא יחשדו בו ברגישות יתרה. לפיכך לא נפגע במאום מהנימה המיוחדת שבדיבורו, שהיתה רוויה בארס עוקצני.

“האומנם תאבה לומר, כי כל המוסב על האהבה אינו אלא גורם אנוכיי וכי זו גופה בדותא בעלמא?” - שאל יעקב כמסיח לעצמו.

“לא, לא, לאו דוקא!” - התפרץ בריל בכעס פתע - “אתה, חביבי, סגולה מיוחדת לך לסרס את דברי האחרים. לא אמרתי כי אין אהבה קיימת בעולם, אלא שלדעתי הכל נובע מהגדרות העצם בישותו הוא, ולא בזה של הזולת. אף אתה אוהב הנך את שושנה משום שהיא שלך ובודאי היתה אהבתך מתנדפת בן-רגע אילו נוכחת כי אין היא שלך כלל".

“האמת היא, שאיני מחבב צורה זו של ויכוח כל עיקר" – ענה יעקב ברוגז ניכר.

“הסו, הסו, אל תריבו" – התערב לבני ברגע הנכון. - “לדעתי, הרי ששניכם צודקים. אם כוונתכם לאהבה אישית אודה שלדידי אין זו בנמצא, כי האינדיבידום המוחלט הוא דבר שבדמיון. במדת-מה תלוי כל אחד בזולתו ואין להפריד. ברם אין הדבר כך, בכל הנוגע לאהבה קולקטיבית, כיון שזו מתבלטת בחיינו היום-יומיים. הכל ביחד יוצרים אחד והוא האחד משתלט על פני כל. כך נדמה לבריל שהוא בריל, יצור העומד ברשות עצמו, אולם לדידי אין הוא בריל אלא על תנאי, פרט מסוים בהסכם חשאי שבינו לבין הצבור המעונין לזהות את חבריו בשם. אך, אליבא דאמת, אין הציבור משקיף עליו כעל בריל אלא כעל בורג כלשהו במערכת הכללית ששמה חברה, ושערך לו לבורג הזה כל אימת שאינו מסתייג ופורש. ומה אנו רואים? כאשר ימלא הבורג את תפקידו, - ועליו לעשות את זאת מתוך אהבה דוקא, כי אחרת אין תועלת בקיומו – יהיה אהוב ומקובל על החברה, אך מיד לאחר שיתמרד יאבד חנו וערכו בעין כל והחברה תקיאנו מתוכה כחפץ מיותר שלא ניתן להתעכל. ברור, שמתוך השימוש והתועלת צומחת האהבה, אלא שאין אני רואה כל פגם בדבר. אדרבא, הללו משמשים לנו מניע תמיד באהבתנו ובשום פנים אין לוותר עליהם. הסכנה העיקרית מתחילה רק עם התאכזבותו של הפרט מהתועלת ועם הנזרותו מהשמוש. אזי מתבלטות אצלו נטיות למרה-שחורה ולהתבודדות, המובילה בקו ישר להתאבדות מדעת. לא טוב היות אדם לבדו – אינה אמרה שבמקרה, אלא אמת יסודית צפונה בה ביחס לכל ישותנו עלי אדמות. ואתה, בריל, הן ידוע לך היטב כי אין לדמות חיים משותפים בין הגבר ואשתו מבלי הערך היסודי המכונה אהבה, המצריכה הקרבה עצמית וויתורים משני הצדדים, ואיך תמצא לומר כי הכל תלוי בגורם האנוכיי?”

לא היה מן המבדח בדבריו של לבני כל עיקר, ובכל זאת התחשק לו ליעקב לצחוק במלוא הגרון. “אל תהיה אידיוט" – שינן לעצמו במחשבתו - “מה פשר לצחוקך ברגע זה? האומנם תאבה להתכבד בקלון חברך?” אך דא עקא, ככל אשר הוסיף לייסר את עצמו כך גברה תשוקתו להתפרץ, עד שנאלץ להפנות את מבטו הצדה ולכסות על פיו בחופן ידו. פרטים מבדחים שונים עלו בזכרונו על-אודות דבורה ויחסה אל גרשון בעבר, ויעקב לא יכול להשתחרר מההרגשה כי לא הכל כשורה בדבריו של בריל על האהבה ומוצאה. עם כל זה, בהעריכו את האחריות שבמעשיו וכן מתוך כבוד שבהערצה לזכר חברו המנוח, התאמץ והבליג.

במשך כל הנסיעה שכבה דבורה בתוך הקרון במצב של נים ולא נים. פתאום הרימה את ראשה ונעצה מבט תוהה מסביבה.

“מה לך, דבורה?” - הזדרז בריל לקראתה, - שעם כל היותו שקוע בשיחה לא גרע עינו מהחולה גם לרגע. הוא התקרב והציץ בה מתוך מסירות ואהבה של כלב מוכה.

“הגיע הזמן" – מלמלה דבורה כמעט בלחש - “הקהל מחכה. כבר צלצל הפעמון בשלישית".

“נוחי, נוחי, דבורה, אל תרגזי" – ענה ברל לעומתה אף הוא בלחש כאוב - “הנה כבר חלפנו על פני חדרה ובקרוב נגיע לזכרון. האח, מה יפה מושבה זו, לא כן, לבני?”

“בודאי, בודאי" – נענה הנשאל והפנה את ראשו, בכדי שלא לחזות בצער חברו.

דבורה נראתה כאובדת ברחשי העבר והניפה את ידה הימנית כמבקשת להצהיר משהו חגיגי, אך בהסתכלה ממושכות בבעלה הגוחן ניכר שתפסה מעט מן המתרחש סביבה, כי נדה בראשה חליפות בהבעה פאטאלית, וככה ביד מורמת צנחה לאט לאט במשקע העגלה כחפץ הלום נטול כל סימני חיים. ברל כיסה את פניה במטפחת, למען לא יעקצוה הזבובים, שאפפוה ברבבותם כאילו כבר הרגישו את הבאשה העולה מגוף מת, וחזר למושבו מדוכא שבעתים.

“אם כן, חבר לבני, לפי דבריך יוצא, שאנו חיים בדור של צדיקים בהכרח" – העיר בריל אחר זמן-מה בעליצות מעושה - “וכל הטוב והרע של האיש הפרטי בטלים ומבוטלים מעקרם, כיון שהללו מסתברים ביחסם הערכי כלפי החברה, כלומר מה שטוב לזו טוב גם לפרט וכן להפך. ממילא ניתן להסיק מכך כי כל נזיר – רשע, ויהא אפילו הטוב שבטובים, המחונן בשכל חריף ובכשרונות של גאון, ואילו בן העדר, הנקרא “ציבור”, צדיק גמור הוא, ויהא אפילו הדיוט מרחם וכסיל מושבע. חא, חא, חא! זוהי דרכם של כל הקולקטיביסטים למיניהם, וברוך אל עליון שאיני משתייך לכת זו", – סיים בריל את דבריו במרירות ניכרת.

מטעמים של זהירות לא נטל יעקב חלק בויכוח, כי חש שדבריו של בריל שופעים קנטור לא בהתאם לסברתו פנימה, אלא משום שנתפס לדרכם של כל מרי-נפש ומקופחים מדומים, המסגלים לשיחם גוון אישי ומעמידים את עצמם במרכז ההוויה, בסקרם את השאר בחשדנות עוינת, מחמת שנראה להם כי הכל מתנכלים להרשיעם. אך לבני סבר אחרת. הוא הבין כי בריל בא עד משבר והתאמץ לחפות על דכאונו הפרטי בדרך של קטרוג על הכלל. לפיכך לא חשב לו את זאת לעוון והעיר באדישות:

“עדותך העצמית אינה ענין לכאן. דבר השתייכותך למחנה זה או אחר אינו מהווה כעת נושא לדיון. העקר שלא תפסת את מהות הגדרתי. בודאי הצדק עמך בבואך לשער, שאין שיתופו של היחיד בתוך הצבור משמש ערובה לפקחותו וישרו, כשם שאין הנזרותו גורמת לאיוולתו דוקא, אך דא עקא שתופעות חורגות אלו מעין הנזכר בדוגמתך באות לסייע להנחה הקובעת, שתבונה ויושר מצויים אך ורק בתחומי הכלל ולא ניתנו לקיום מחוצה לו. ובפועל, מנין ליחיד כל אלה, אם לא מן הכלל? הן לא מן השמים ינק את שפעו. ואפילו אם כך, מנסרת בכל זאת השאלה שבהכרח: - מה טעם לסגולותיו של הלה מחוץ לציבור? בידוע, שעולמנו נוסד על רקע של חליפין ושל השפעת גומלין, ואף אם ישר ונבון היחיד המבודד, מה תועלת במציאותו? מלבד זה, אם אומנם באת לשלול את הצד הנהנה והמהנה, הרי תודה שאף הוא גופו, המתבודד האציל שלך, סופו שיבוא לידי יאוש מעצמו ומאצילותו העקרה, כיון שיחסר לו הסיפוק המבוקש – גורם בלתי-נמנע לגבי כל יצירה אומנותית ויוצר פורה, המתרחק מן הסריסות באותה מידה שיתרחק היפה מן הכעור.

היוצא מדברי, שאהבת העצם והשאיפה לכך אינן פגם כל אימת שבאות לשמש ברכה אף לאחרים, ומהרגע שנעדר תנאי אחרון זה הופך הדבר לקללה".

יעקב האזין לדברים שנאמרו בשלווה אפית ונדמה לו שהוא שומע בהם לגלוג עליון על היחיד וישותו.

“אנשים מסוג זה בהגיעם לכס השררה הריהם מסוכנים" גמלה ההחלטה בלבו של המהרהר.

“אך לשם מה כל הפילוסופיה הזאת? מה היא באה ללמדני?”, - העיר בריל במבוכה.

“לא כלום" – ענה לבני כמתפשר - “סתם ככה, רציתי לסתור את הנחתך כי הכל בנוי על תועלת האני בלבד".

“ואיך סבור אתה" – הוסיף בריל בשלו - “האומנם הצלחת להוכיח משהו?”

“הצלחתי אינה מעלה ואינה מורידה. העיקר – הרגשתך הפנימית", ענה לבני בעקיפין ופנה הצדה. בינתים עמדו הפרדות לגמרי, כאילו השתוקקו אף הן להקשיב לשיחת המתדיינים.

“קדימה, חמורים שכמותכם!” - השתער עליהן בריל בחימה - “השמעתם? חוצפה שכאת! פורקי עול בצהרי יום! הלאה, מנוולים! הא, הא לכם! קדימה! הרואים אתם?” - פנה בריל אל הנוסעים - “זה שכרה של כל ליברליות. האם לא צדקתי תמיד באמרי שיש לקצר בדבורים ולהרבות במעשים? הא! הא! קדימה! מלקות! מלקות! ארבעים חסר אחת! הוא הדרוש בארצנו! קדימה, פגרים מובסים שכמותכם!”

בריל עמד על ארכובותיו ושפך את כל חמתו דרך השוט שבידו. ניכר שאף הפרדות הבינו לרוחו, כי הגם שהעגלה טרטרה עתה בכל ארבעת אופניה על גבישי הגריד שבמעלה ההר בכל זאת משכו עתה בכל ארבעת אופניה על גבישי הגריד שבמעלה ההר בכל זאת משכו בזריזות מתוך ציות גמור. יעקב ולבני לא השכילו הפעם להתבצר כדיבעי ונתגלגלו האחד עם השני לתוך תוכו של הקרון, ישר על גבי גופה של דבורה המנמנמת… זו נתעוררה, ומשום שנדמה לה לפתע כי הכל נתונים כאן בסכנה, קפצה על ברכיה, תפסה את הנופלים בכל אחת מזרועותיה והצמידה אותם היטב לגופה על אף מחאותיהם וצחוקם הבלתי-פוסק. בריל נהנה מכל הענין הנאה מרובה והוסיף לזרז את הפרדות בכל כוח דברנותו, עד שלבסוף עלתה העגלה לפסגת ההר.

“די, די, הרפי מהם", פנה בריל אל דבורה. זו נשמעה לו מיד והביטה סביבה בסקרנות קורנת, כאילו זה עתה קמה לתחיה.

לעין הנוסעים השתרע עתה נוף מלא הדר. ריח הטחב כמעט שנעלם ובמקומו רחפה רוח חרישית, שעלתה מהגאיות ומטורי הרכסים, וליטפה את פני הנוסעים במגע אמהי רך וקטיפני. הכל מסביב היה מכוסה דשא מזדהרר, שהיה מחליף את גווניו ומשתבר למראית עין בצבעים גנובים ומהולים של כתום וורוד יחדיו, לרבות את הצהוב השליט שבצבץ רווחים מקצות הירק הפרוש על גב בקעה ותל. כחילות ערוכים לקרב כן טיפסו הגפנים שורות שורות על גבי זיז ובליטה, והושיטו את זרועותיהן הצומדות והחובקות כל רגב וגבשוש בגיפוף של דבקות כלות-נפשית…

“הנה מאראך, הנה הבורג', הנה שוני, והנה גם זכרון" – קרא בריל בהצליפו בשוטו לעבר כל מיני נקודות שבאופק.

“ומי אלה?” - שאל יעקב.

“נקודות ישוב משלנו" – הסביר ברל בקצרה.

“שויצריה" – לחש לבני בהתפעלות.

“ארץ-ישראל" – ענה יעקב בגינוי כלשהו, ובהשקיפו מסביבו במבטי הערצה פתח בשיר:

מכורתי, נוף מולדתי,

האח! מולדת, מולדתי!

דבורה הראתה סימנים בולטים של התענינות והנאה. היא נגעה ביעקב בזהירות כאחד הנוגע בכלי-זכוכית יקר ולחשה באוזנו: “אתה דומה לאחיו של גרשון".

“וכי יש לו אח?” - שאל יעקב בלחש אף הוא. דבורה ריכזה בו את מבטיה, נענעה בראשה להסכמה וסככה על פניה בכל רוחב כפותיה, כאשה צנועה המברכת על הנרות.

“הוי, חבריא, עמדו" – נשמע קול קורא מאחוריהם ובפנותם ראו את זלמן כשהוא רץ ומנפנף בידיו כטחנת-רוח.

“היססס"… עיכב ברל את הפרדות. מהרה הדביקם זלמן כשהוא מיוזע ומאובק ונושם בכבדות.

באין אמר הושיטה דבורה את זרועה, תפסה בחגורתו של זלמן ובתנופה אחת הרימתו, טלטלתו והושיבה אותו ישר על גבי מצע הקש, לצחוקם של השאר.

“שלום יענקלי" – קרא זלמן בנגבו את פניו ובחבקו את אחיו.

“לך לך, אתה מלוכלך" – דחף אותו יעקב בעדינות והחבריא הוסיפו לצחוק.

“איפה היית?” - שאל לבני את זלמן.

“אני עובד בשוני ובלכתי הביתה שמעתי את קולו של יעקב ורצתי אחריכם" – ענה זלמן, זורק מעליו את ה“כפיה” (כסות-ראש) האפורה מאבק.

“ואני חשבתי שאיזה דוב רודף אחרינו" – העיר ברל והכל צחקו לשמע ההערה, כי זלמן בכל מראהו המגושם עתה דמה במשהו אל הדוב.

מרחוק כבר נראו שתי שורות הבתים ברחוב המבוא אשר לזכרון. רגש עליצות השתלט בחבורה ולא פסח גם על הפרדות. הללו בהריחן את ריח הישוב הקרוב רצו וטרטרו על הכביש ההרוס למחצה, כשתקוה של אורוה ומספוא עולה ומחלחלת בנחיריהן.

“גילו הגלילים, גבורי החיל" – פתח יעקב בזמר והשאר החרו והחזיקו אחריו. ככה באופנים מדרדרים ובקולות מתרוננים פרצה העגלה בפתח הרחוב ונבלעה בבטן המושבה, לתמהונם הרב של האכרים השלוים ונשיהם העסיסיות…

פרק 15: “מחשוף אכזר"

היה ערב. אנשי נס-ציונה חזרו מפרדסיהם, כשהם משתרכים בשבילים מיוגעים שבעתים. עונת הקטיף היתה בעצם תוקפה והפרדסנים על פועליהם, היהודים והערבים, עבדו מזריחת השמש עד שקיעתה. ברוב הבתים כבר התנוצצו אורות, קורצים ומדדים, יוקדים ומרמזים על נוחיות של בית ומרגוע, ומפתים את ההלך הליאה להדחף פנימה בכל כובד עצמותיו המתוחות, על-מנת להתפרקד אי-שם במלא ארכה של ספה וליהנות וליהנות…

אף בבית הקטן של-יד פרדס הנדיב הועלה האור. שני אנשים, עלם-גבר ועלמה, ישבו מסובים לשולחן וסעדו. האחד, יעקב, לעס את מאכלו כשהוא מעיף מזמן-לזמן מבט גנוב לעבר שותפתו שושנה. כנראה, שזו חשה במבטיו הלא-נוחים לה, משום שביקשה להמנע מהם ככל אשר יכלה. פעם נפנתה לעומק הצלחת שלפניה ופעם לעבר הקיר, וכל מראה העיד על מבוכה גלויה. עיניה אדומות היו, ניכר מרוב בכי, ושערה – זה פארה הבהיר שבו התגנדרה תמיד – אף הוא נתמעט ודעך, כי שושנה סיפרתו וקיצרתו עד למשקע קדקדה, ודמתה עתה לאיזה נער פוחז שהלקוהו… אולם, עם כל ארשת הדכאון שהשתרר בפניה הובלט יפים יותר ויעקב ישב מסתכל ובסתר לבו גם ברך על השינוי. מאד מאד רצה לשאול לפשר מבוכתה אך לא העז. הרושם הראשון לפגישתו עם משפחתו עוד היה חדש עמו וכולו נמצא עדיין בהשפעתו. ביחוד העיק עליו מראה אמו, שזקנה בהרבה מיום שעזבה, וצר היה ליעקב על זקנה בלא-עת זו והיה הולך ומפשפש בהרהוריו שמא הוא הגורם העקרי לתקלה. כן ישב והעלה במחשבתו את כל השיחות עם בני-ביתו על הרפתקאותיו ואת תשובותיו המחוכמות לשאלותיהם המרובות בכל הנוגע לשושנה, ששם יופיה הלך לפניה ועד זכרון המושבה הגיע. שבועיים ימים נאלץ לשבת ולספר עמהם על קורותיו, וכאשר פסקו כל התשובות שבאמתחתו נענה לדרישת אמו בעיקר, למהר לנס-ציונה ולהביא עמו את כלתו, בכדי שתיוכח האם החוששת לגורל בנה אם צדק הלה בבחירתו.

יעקב הרהר וחייך, אך מדי פעם שנתקל מבטו בפני שושנה נתנדף חיוכו כלא היה והוא ישב תוהה ומשתומם. משהו אשם וחוטא קרן וניתז מכל ישותה ויעקב דמה גם עתה לראות בקצות א\ריסיה שריד כלשהו של דמעה נוצצת. לבסוף לא יכול להתאפק עוד ושאל בקול מודאג: “הלא תגידי לי, שושנה, מה לך הערב?”

“בודאי" – ענתה זו כמתאוננת - “נוסע לו מכאן, עוזב אותי לבדי זמן כה רב, ולא איכפת לו כלל שאני יושבת כמו על גחלים ומחכה לבואו".

“האומנם זאת היא הסיבה לעצבותך? - שאל יעקב, ובאספו אותה לזרועותיו הושיבה על ברכיו והציץ עמוק-עמוק לתוך עיניה הכחולות. “היודעת את?” אמר כעבור רגע

  • “לגמרי שכחתי. הנה קחי-נא את החבילה הזאת. מתנה היא לך, שלוחה מאת אמי".

התרופה הועילה. סקרנותה של שושנה גברה על הכל ועצבותה נעלמה. היא תפסה את החבילה, התירה את שרוך-העטיפה בזריזות, ומיד החלה מטפלת בחפצים הנשיים שהיו ארוזים שמה – כמה מחלצות, בתי-נפש וכדומה – כשהיא מלווה כל מציאה ומציאה בקריאות של התפעלות. ביחוד גברה עליצותה אחר שמצאה ארוז בקופסא, בתוך מצע של קטיפה, צמיד זהב משובץ יהלומים, וגם טבעת-קדושין כתומה וסגלגולת. שושנה מיהרה להתעדות בצמיד, אך בשום פנים לא אבתה לנגוע בטבעת, כאילו התיראה מפני החפץ. היא אפילו הפצירה ביעקב שיטול ויטמינו, והוא נאלץ לציית לה.

כך ישבו הנאהבים ובילו את זמנם בנעימים. יעקב סיפר לשושנה את כל המוצא אותו בזכרון במשך השבועיים הללו, את דבר פגישתו עם הוריו ושאר בני משפחתו, את הרושם העמוק שהשאירה תמונת שושנה על כולם, ואת כל המדובר על אודות חתונתם הקרובה. שושנה לפתה את צוארו בהאזינה לכל הגה, ומדי פעם היתה מחתימה את הסכמתה בנשיקה צורבת.

“הגד אהובי, האומנם תאהבני אמך?” שאלה שושנה כמפקפקת.

“בודאי, פתייתי" ענה יעקב בבטחה - “היא עתידה לאהוב את כל האהוב עלי, אך רואה אני כי השעה מאוחרת. עיף אני מהדרך ועלי ללכת".

“לאן?” שאלה זאת בחרדה ניכרת.

“לחדר השומרים", באה התשובה הקצרה.

“לא, לא יהיה כדבר הזה!” הזדרזה שושנה. “הלילה תישן בחדרי. דברים הרבה יש לי לשוחח איתך".

“אך אולי נדחה את השיחה לפעם הבאה?” ניסה יעקב להתנגד.

“לא! אי-אפשר לדחות", ענתה שושנה נמרצות. את תשובתה האחרונה הפליטה בקול מרוסק, ויעקב כבר חשש להתפרצות חדשה של התיפחות נשיית.

“טוב, לו יהיה כדברך" – מיהר יעקב להסכים - “אך בבקשה ממך, הזדרזי, כי מאד עיפתי".

שושנה הסירה בחריצות את שרידי הסעודה, נפנתה למיטתה, נטלה משם כלי-מצע שונים והציעה ליעקב על הספה. שפתיה נעו חרישית והיא מלמלה כאילו לעצמה: “כך, אהובי, אתה תשן על הספה כאן, ואני אשב על-ידך ואספר לך משהו מענין מאד. אחר אלך למיטתי. אתה תהיה ילד טוב, לא כן, לא כן?”

שוב הסתנן ובקע ממנה משהו מוזר ומאיים, ויעקב חש כי צמרמורת חלפה בכל גוו. הוא לא ידע בברור כיצד לכנות את תחושתו זו, אך לפתע הרגיש כי דבר-מה נכרי חוצץ בינו ובינה. “ראה, ראה, הפעם יש לה פנים של פושעת", נצנץ הרעיון במוחו כברק והוא התחלחל.

שושנה גמרה את הכנותיה וכבתה את העששית. יעקב שכב על הספה פשוט בגדים ומשום-מה חש כי פחד קר תוקף את כל הוויתו, ממש כמו בשיחתו האחרונה עם גרשון. הוא התבייש בפני עצמו על כך, וברצותו לחלל את הדממה שהשתלטה בחדר שאל: “שושנה, איפה את?”

“רגע, ואבוא אליך", ענתה זו מזוית החדר.

יעקב כמעט שלא הכיר בקולה. הוא מיהר להצית גפרור, ולאורו הקלוש ראה את שושנה עומדת בזוית החדר, לבושה בכתנת לילה, כשהיא מכסה על פניה בשתי ידיה.

“מה לך?”, שאל יעקב בחרדה.

“אני מתיראה", ענתה זו בקול חנוק.

“מפני מי?” נזדעזע יעקב.

“מפני כל העולם, ואפילו מפניך", באה התשובה כהד רחוק.

יעקב קפץ ממקומו, תפס את שושנה בזרועותיו, שב במרוצה אל הספה, כשהוא ממלל חרישית: “אותי, את חתנך, את אישך, את בעלך, תתיראי? פתיה שלי! הלא תגידי לי, מה מעיק עליך? הן כל מראך זה מוזר הפעם".

“דבר, דבר, אהובי" – נענתה אף היא בלחש, כשהיא נלפתת אליו בחזקה – אני כל-כך פוחדת מפני החושך והדממה".

“חא, חא, חא!” - ניסה יעקב לפזר את הסיוט בצחוק מבטל - “כל אלה דרכי נשים המה. וכי מי מאלץ אותך לשתוק? הן הבטחת לי לספר דבר-מה מענין מאד".

“לא אהובי" – הוסיפה שושנה בלחש - “לא אוכל עתה. אולי אחר-כך. תחלה ספר לי אתה משהו, אך אנא אל תגביה את קולך ביותר".

“יהי כן" – התרצה יעקב - “באמת שכחתי לספר לך על מאורע מוזר אחד. הזוכרת את את מר פרחי? בן-הכלאים הזה, ששמו האמיתי סלים חאנאפי. הזוכרת את כיצד ניסה הלה פעם להגותני מן המסלה וכיצד כיבדתיו אז? אם-כן, תארי לעצמך שבסוף השבוע החולף נמצא ממזר זה הרוג בבית-כסא אחד, בגרונו תקוע פגיון שחדר עד רובו של הניצב ויצא דרך העורף, ובקומצו של ההרוג תפוס צרור שער בהיר, שהוכר כשערה של זונה אחת, ואשר נאסרה כחשודה בפשע. כל זה מסופר בפרוטרוט בעתון “החרות” והמודיע מוסיף, שהמשטרה אובדת עצות, כיון שהזונה החשודה הצליחה, בחקירה מוקדמת, להוכיח את אי-השתייכותה לכל הענין. דרך אגב, היא נתינה גרמנית, וכמובן שהקונסול הגרמני התערב לטובתה, ובודאי שישחררוה".

עוד לפני שיעקב גמר את סיפורו הרגיש כי שושנה נחלצת מזרועותיו ויושבת במרחק-מה ממנו. כבר הסכין לזרות שבהתנהגותה הערב, לכן לא שם לבו לכך. לפתע הבחין באיזה רשרוש משונה וחוש השומר שבו עוררהו לזהירות-משנה, כאשר יתעורר הכלב לכל מפנה רוח חשוד. הוא מיהר להדליק את העששית וראה את שושנה יושבת בקצה הספה, מבטה תועה בברק של טרוף ושניה נוקשות.

“מה לך, שושנה?” - הזדעזע יעקב –"האם קודחת את?”

“לא כלום" – ענתה זו במאומץ - “אני רק חפצתי לדעת, מה היית עושה אילו מישהו בא ואומר לך, כי שושנה שלך, זו שעתידה להיות אשתך, אינה אליבא דאמת אלא זונה רוצחת ופושעת?”

“הייתי משבר לו את מפרקתו בעד הוצאת לעז" – ענה יעקב בלי היסוס.

“כל זה טוב ויפה" – החזירה שושנה – אך מה היית עושה אם הוכח לך כי נכון הדבר? למשל, מה תעשה אם אומר לך שאומנם זהו מצב הדברים לאמיתו, ושמלבד כך גם איני יהודיה כלל וכלל, אלא רוסיה נוצרית מבטן ומלידה? אה? מה תאמר לכך? אה? אתה שותק? ידעתי, ידעתי שכך יהיה. כולכם, כל היהודים יחדיו הנכם מעור אחד. אך אל תדאג… אתה לא תסבול. אני אשחרר אותך"…

כבר מתחילת דבריה הבחין יעקב כי שושנה מסתירה את ידה הימנית מאחוריה וחשד איום עלה ונזדקר בקרבו. מיד נתרכז כולו, פסק להקשיב לשיחתה, ואך הסתכל היטב בכל תנועותיה של הדוברת. לפתע הסתער עליה, תפסה בידה הימנית, והחל מתאבק עמה בהשתדלו להוציא את החפץ מחפנה. “אאא!!…” זעקה שושנה בקול היסטרי כשהיא בועטת ברגליה ומתפתלת כנחש, “הנח לי! אינני רוצה לחיות". יעקב לא פלל לגמרי כי כוח גופני רב כזה צפון ביצור החלוש למראית-עין ומשום-כך נדהם במקצת, אך בכל זאת לא הרפה מטרפו אף לרגע. לאחרונה התגבר והוציא את החפץ מיד הנאבקת, ובזרקו ממנו והלאה עד שנתרסק לרסיסים הספיק להבחין בו בקבוק קטן ממולא רעל ארסן. בינתיים הצליחה שושנה להחלץ מהידוקו ורצה אל מיטתה, אך יעקב זינק עליה שנית, גרפה בזרועותיו, השכיבה על הספה וכיסה את פניה בנשיקות במללו בלי הרף: “שושנה, אהובתי, שמעי! אני אוהב אותך! לא איכפת לי מי את ומה את! לו גם משפל המדרגה היית, לו גם זונה היית, גם אז אהבתיך, אהבתיך עד מוות, השמעת? השמעת?”

עם דבריו האחרונים פסקה שושנה מלהאבק וזרם של גניחות מהול בצחוק שטף מפיה כמתוך סכר פרוץ. יעקב הבין כי זוהי הדרגה האחרונה של המשבר ולא הפריע בעדה. הוא נטל מגבת והרטיבה, שם למצחה וישב מחכה. לאט לאט פסקה ההתיפחות ושונה שכבה עתה דומם. יעקב מצא בקבוק יין, מזג מחצית הכוס והגיש לשושנה. זו הוריקה את הכוס בגמיעה אחת ונפלה פרקדן, בהחביאה את פניה בתוך הכר. יעקב כיבה את האור, וישב על ידה.

“למה אינך שוכב? הלא אמרת מקודם שעיף אתה?” שאלה שושנה לפתע.

“אין בכך כלום" – העיר יעקב כלאחר יד - “שומר אני ורגיל להיות ער בלילות".

“ואולי חושש אתה לשכב על ידי? אולי אני מעוררת בך בחילה? אה? אתה שוב שותק?”

“לא, לא, חלילה" – מיהר יעקב להצטדק, בחששו להתפרצות חדשה - “בי נשבעתי כי חשובה את בעיני כאשתי ממש ואין לי כל יסורי מצפון ביחס אליך" – ובדברו התמודד ושכב.

“והאומנם תאמר כזאת לאחר שתשמע את קורות חיי?” שאלה שושנה כחוששת.

“אבל אין אני מעוניין כלל לדעת את אשר קרה עמך בטרם שנפגשנו בפעם הראשונה" – השיב יעקב בקול מרגיע - “אני מקבל את שושנה שלי כמו שהיא עכשיו, ללא חקירה וחיטוט בדברים שבעבר".

“לא, אהובי, לא ארגע עד אם סיפרתי לך את הכל" – החזירה שושנה בתוקף - “ואתה אל תמהר להיות נדיב-לב. רב מדי הנסיון שאתה מעמיד את עצמך בו. ואולי? מי יודע? אולי באמת אינני ראויה לך. נא, נא, אל תפסיקני" – אמרה ברוגזה מדי הרגישה ברצונו של יעקב להטות את השיחה למסלול אחר - “שום דבר לא יועיל כאן. עליך לדעת את הכל וחסל. אתה באת וסיפרת לי על הכנות לחתונה ואף הבאת טבעת-קדושין עמך, ולכן אין לדחות את הדבר יותר. מוטב שתשמע את האמת מפי אני מאשר ממישהו אחר. מוטב שתשמע את כל האמת לפני החופה מאשר אחריה. בודאי חטאתי מאד לפניך. מזמן הייתי צריכה לגלות לך מי אני ומה אני, אך חסר היה לי העוז לכך. גם אהבתיך, מאד מאד אהבתיך וצר היה לי לוותר עליך. חולשת נשים היא ואני מקווה כי תסלח לי. אחרי ככלות הכל לא עשיתי במשך כל ימי חיי כמעט אלא מה שנצטויתי בעל-כרחי. קהל האנשים שעמם הזדמנתי מיום שעמדתי על דעתי לא התחשבו ברצוני בהרבה. הם הכריחוני תמיד לעשות את המועיל להם, מבלי שים לב אם הדבר מועיל גם לי ומוצא חן בעיני".

רחמים רבים כבשו את יעקב, ובאמצו את שושנה אל חזהו, אמר: “היודעת את מה שאומר לך? כשאנו שוכבים ככה יחדיו הרי שנדמה לי כי כבר נפגשנו פעם. זכורני, בעיירת מולדתי, בהיותי עוד ילד קטן, הייתי רגיל להתרחץ במימי הנהר דנייפר. ילדה רוסיה אחת היתה שם, וכאתרינה שמה, וזו אהבה מאד להלוות אלי בנדודי מחוץ לתחומי העיירה ובכל הרפתקאותי. אולם מיטב שעשועינו היו עוברים על גדות הנהר. לאחר שהשתכשכנו למדי והספקנו להוציא את כל מרצנו הילדותי בתוך המים, היינו משתטחים על הדשא באיזו פינה נסתרת, שוכבים ערומים, קרובים והדוקים, כשידינו מאהילות על פנינו הנטויות אל השמש, ומשתדלים לתפוס את קרניה הזהובות דרך סדקי אצבעותינו הפעוטות. גם עתה, כשאני שוכב ככה על-ידך ומרגיש את חמימות גופך הרענן, יש ונדמה לי כי כבר היה הדבר, והוא נשנה עתה במהדורה חדשה בעלת היקף רחב יותר וחריף יותר, עד כדי סכנה… פעמים נדמה לי כי שושנתי של עכשיו היא היא כאתרינה שהתבגרה בינתיים, אך כל זה כמובן אינו אלא פרי דמיון הוזה, הבא אחר לילות טרופים ונדודי שינה, תוך שמירה מאומצת".

שושנה נאנחה עמוקות, לפתה את צווארי אהובה ואמרה בלחש חטוף, כאילו התיראה פן יקשיב לשיחתם מישהו זולתם: - “לא, אהובי הטוב, אין זה פרי דמיון כלל. מציאות אמת היא שאין להרהר אחריה. אני הנני אותה הכאתרינה גופא שהיתה מתרחצת עמך בדנייפר. לבך לא השיאך לשוא. אני הנני אותה הכאתרינה הפעוטה שנתארשה אליך בעודך ילד, לעיני אמי הטובה. הזוכר אתה את המקרה ההוא? אה? … לא כן?… בודאי שדמיונך לא הטעך. צדקת, מאד מאד צדקת. שושנה של עכשיו היא כאתרינה שנתבגרה, אלא שבכל-זאת רב ההבדל. מעט מזעיר ידעתי אז על אודות העולם ותעלוליו, על אודות האנשים ומאוייהם בחיים, הנאלחים והנאצלים יחדיו… אומנם עתה ידעתי וחכמתי, אך לדאבוני לא אוכל להתפאר כי אשרי גדל מזה בהרבה"… ושוב בקע מפי הדוברת בכי חרישי.

“לא, לא, כאתרינה הפעוטה שלי, אל תבכי" – השתדל יעקב לנחמה, מתאמץ להבליג על יגונו הוא שתקף את גרונו ואת נשימתו כבחישוק מחנק, בעוד הדמעות מתגלגלות מאליהן ונופלות על הכר כפרי בשל - “עודך ארושתי אהובתי כמקודם. האמיני לי, לא חל כל שינוי. אדרבא, מעתה יקרה הנך לי שבעתים".

זמן-מה עוד הוסיפה שושנה להתיפח, אחר נרגעה ונגבה את פניה בכנף חולצתו של יעקב. הלה שכב, שקוע כולו בהרהורי העבר. הוא נזכר, בהיכרותו הראשונה עם כאתרינה הפעוטה ובכל אשר עבר עליו מאז ואילך והוא חש כאילו הוא חי את אותם החיים שנית. כל טיפוסי ילדותו, החל מולאסיק וגמור בכומר המגושם, צצו ועלו מתהום הנשיה ועמדו עתה מגולמים נגד עיניו, כשאחדים מהם מעוררים חיוך ואחרים מפליצים ומבחילים בקלסתרם הדוחה.

“אם-כן, יאשינקה יקירי" – חזרה שושנה לניבה הקודם, כשהיא פונה אל יעקב באותו הכינוי שכל-כך נתחבב עליה עוד בימי ילדותה - “עזבתני אז משום שלא נתרצית לנשק ליד הכומר ההוא. ואני, ילדונת שכמותי, כל-כך בכיתי אחריך. כמעט שלא אוכל לתאר לך את כל עוצם געגועי בימים ההם. כל חויותי נדלדלו בהעדרך וגוף ישותי הפעוטה נתמוטט ונתקעקע עד היסוד. האח, מה שנאתי אז את כל אנשי הדת והבליהם. בלבי הקטן נתלקחה שנאה אליהם, שנאה בלא גבול, בלא מיצרים, שנאה שעד היום איני פטורה ממנה. בהם, רק בהם, ראיתי את סיבת כל צרותי הילדותיות: מובן, שמאז התרחקתי מהכומר הארור ההוא ומכל מסובבו.

פעמים רבות הייתי משגרת אליך את ולאסיק אחי לשם משא-ומתן של שלום, אך אתה אפילו לא אבית לשמוע. כבר החלטתי ללכת אליך בעצמי, אלא שבינתיים הקדימתני מחלה אנושה, וגם הקיץ הקץ מכיוון אחר לגמרי: - פרצה המלחמה בינינו ובין יפן, ואך קמתי ממיטתי החולה, הסיעוני לספון האניה, ואנו הפלגנו בה רחוק רחוק. אבי נצטווה לצאת לחזית הקרב, אי-שם במזרח הרחוק, אך אמי לא הסכימה להיפרד הימנו בצורה מפתיעה כזאת, ואנו ארזנו את חפצינו ונלוינו אליו, בתקוה להתישב באיזה כפר נידח, סמוך לחזית. מאד מאד אהבה אמי את אבי, ואני, בתה כולי דמיתי אליה, - ממש כשני דובדבנים תאומים… כנראה, שהגזע שלנו הוא כזה: אנו אוהבים עד מוות ושונאים עד מוות.

בחארבין העיר נאלץ אבי להיפרד מאיתנו, ואנו שכרנו דירה באחד הפרברים. מני אז אבד אבי לנצח. שום הודעה לא נתגלגלה לידינו על מותו או על דבר הלקחו בשבי. הידיעה הרשמית היחידה שבאה אלינו לא אמרה כל מאום מלבד הנוסחא המקובלת שבשגרה צבאית: “אבד ללא שריד של עקבות".

אמי לא חפצה בשום פנים להתנחם בכך. משום-מה היתה בטוחה כי אבי חי וקיים, כי הצליח להמלט ולהסתתר באחד מכפרי מנג’וריה, וכי עם גמר המלחמה שוב ישוב אלינו. אך כל תקוותיה נתבדו. המלחמה נגמרה, הכל נגמר, ואבי לא שב. לא ידענו מחסור בכסף, כי מלבד מה שאמי הרויחה הון רב מתפירת כותנות לצבא, הרי נמצא אצלנו טמון צרור של מטבעות זהב, שאותן צבר אבי “כנדוניא לבנותיו”. בכסף הזה החליטה אמי להשתמש לשם חיפושים אחר אבי. היא באה במשא-ומתן עם כמה טיפוסים סיניים שפני רוצחים להם, והללו הבטיחו לה למצוא את אבי האובד.

יום אחד באו והודיעו לאמי כי אבי חי, נתון שבוי בידי כנופיה של חונחוזים, וכי כופר-נפש עצום נדרש לשחררו. לאמא לא היה כסכום המבוקש והיא התנתה שחלקו יושלש כאן בידי איש נאמן, ועל השאר היא תסע בעצמה אל מאורת הפריצים ותשא עמם למיקוח הכופר. כן זממה וכן עשתה. את כל הילדים הכניסה לבית-יתומים ממשלתי, אך אני לא רציתי להיפרד ממנה בשום אופן. בכיתי וצעקתי עד שהוכרחה לקחתני עמה.

יום אחד, עם פרוץ השחר, ישבנו במכבה רתומה לשלושה סוסים אבירים ויצאנו את העיר. אלינו נצטרף אחד הסינים כמורה דרך ואף העגלון סיני היה. דרכנו לא היתה סלולה ודרוכה, אלא סתם החלקנו מעל הרים וגבעות, יערות וחורשות, חצינו נחלים ועברנו גאיות עד שהשמש רד לבוא. זמן-מה אחר השקיעה הבחנו בקצה האופק דמות של מושב והמורה-דרך שלנו הודיע לנו כי זהו מקום חניתנו הלילה וששם שם נמצא גם אבי כלוא תחת משמר. בדברו זאת הוציא את אקדחו וירה באויר יריה אחת. הדבר שימש כנראה אות למישהו, כי מיד נענו לו ביריות מספר ולפתע הוקפנו מכל עבר ע“י כנופיה של חונחוזים רוכבים. “הבי מהרה את כספך ואם לאו מתה את”, לחש מורה-הדרך לאמי, משים את עצמו כמציל. אמא הבינה שהלה בגד בנו, ושכל זה לא היה אלא ערמה מצדו על-מנת למכרנו לחונחוזים וכהרף-עין תכנה דרך להמלט מידי שובינו. היא מסרה לעגלון את מעט הכסף שהיה לה וכאשר ירד זה למסור את הצרור לאחד הרוכבים, שנראה כמפקד על החבורה, דחפה בכוח את המורה-דרך עד שהלה הועף מטרים אחדים מן העגלה, תפסה את המושכות בידיה והסוסים ניתקו ממקומם ודהרו עמנו אל תוך מעבי החושך הסמיך.

כל זה קרה כהרף-עין והחונחוזים בוודאי שנדהמו. אנו דהרנו וטסנו ללא שביל ודרך ולפלא היה כיצד לא נתרסקנו, אך הסוסים בחושם המיוחד להם חיש מצאו בעצמם את דרך-המלך ודהרו בה בכל כוחם הבהמי ללא כל צורך של עידוד. רגע וחשבנו כי כבר ניצלנו, אך מהרה נתאכזבנו. בינתיים הופיע הירח וכשנפנינו מאחורינו ראינו להקת חונחוזים רודפים אחרינו בסוסיהם קלי המרוץ. לשוא זרזה אמי את הסוסים והתחננה לפניהם בכל לשון של בקשה שיגבירו כוח ויוסיפו מהירות. לא עברו רגעים מרובים והלהקה הלכה והתקרבה, הלכה והשיגתנו.

פתאום עזבה אמי את המושכות ונפלה שדודה מירית רובה. הסוסים עמדו מאליהם, כאילו הרגישו שעתה אין כבר שום צורך במאמציהם. מתוך פחד לא אנוש רציתי לקפוץ מן העגלה ולהתחמק, אך בו ברגע נתפסתי ביד אדירה, משהו ריחני וחריף הושם על פני, ואני אבדתי את הכרתי.

כמה זמן שנמצאתי במצב זה לא ידוע לי, אך כשהתעוררתי ראיתי את עצמי מוטלת במין כורסא. כמו-כן הבחנתי בשקשוק הגלים והבנתי שאני נמצאת בתוך איזו אוניה. סביבי שלטו חושך ודממה נצחיים, ונדמה היה לי שאין קץ להם. גם עתה, כשאני מעלה על זכרי מה שעבר עלי ברגעים ההם, אני חשה צמרמורת בכל גופי, וזאת היא הסיבה שאני כל-כך יראה את השניים. לבסוף לא עצרתי בעדי והחילותי צורחת בכל כוחי. מיד הגיחה מתוך האופל איזו יד מסתורית, שאחזה בסנטרי בכוח ושפכה לתוך פי איזה משקה מתקתוק וטעים. זכורני, כי צמאה הייתי מאד, ועל אף הפחד שתיתי את המוגש לי ומיד שקעתי שוב בתרדמה עמוקה.

כשהתעוררתי שנית ראיתי את עצמי מוטלת בתוך אותה הכורסא גופה, אלא שהפעם בקע האור מכל פינות החדר. על-ידי ישב ברגלים מקופלות תורקי זקן, עטוף בצניף אדום, וחייך אלי בכל רוחב פניו, שנראו לי כטובים וידידותיים מאד. משהו נשי נבע ממנו וזמן רב הסתכלתי בו ולא יכולתי להחליט אם גבר או אשה לפני. כל שטח פניו היה חרוש בקיפולי קמטים ואילו סנטרו דמה לזה של אשה בלה, שצמחו לה שערות מרוב זוקן. לעומת זאת היו גבות עיניו סמיכות ועבותות, ומדי הצטחקו אלי היו מתרפדות ומכסות את כל השטח סביבן, כמעט מעבר למשקעות, עד שנדמה לי לפעמים כי אין לו עיניים כלל.

זרם חדש של חיוניות-משנה כבשני לפתע, ובהרגישי את עצמי חופשיה לגמרי רצתי אל הדלת בכוונה להימלט. התורקי לא מנעני מכך, אלא השמיע צחוק חרישי: הצדק היה עמו: הדלת היתה נעולה ואני שבתי על הכורסא בבושת-פנים. שומרי פנה אלי ברוסית רצוצה וביקש לשכנעני כי אתנהג בשקט ובנימוס. הוא הסביר לי שאני נמצאת בתא התחתון שבספינה, השייכת לבעליו – שר גדול בממשלת הוד מלכותו השולטן – ושעם כל נסיון שלי להמלט יצטרך בעל-כרחו לאחוז באמצעים חמורים נגדי, דבר שהוא למורת-רוחו. היה הגיון בדבריו, ואני נכנעתי. מיד הוציא הלה מנרתיקו כמה מיני אוכל והגיש לי. הייתי רעבה מאד וכמובן שבלעתי את המזון מיניה וביה. התורקי ישב מולי ולא פסק מלהצטחק. ניכר שנהנה מהמחזה. כתום הסעודה שפך מים מכד לתוך הקערה, נטל אלונטית וסבון וצוה עלי להתפשט. “אל תעיז לגשת אלי פן ארוצץ את גלגלתך" ובאמרי זאת תפסתי את הצלחת הריקה שלפני, שאגב היתה עשויה מתכת מוצקה מאד. “חי, חי, חי" – הצטחק התורכי לעומתי בצחוק נשי חריש - “את בודאי חושבת אותי לגבר? אם כן, דעי לך, שאיני ולא כלום. לא גבר ולא אשה" – ולאות הוכחה הרים את כנף בגדו והראה לי חלק גופו התחתון, שלא היה בו כל סימן של גברות. כבר נזדמן לי לפני-כן לקרוא בספרים על המנהגים השוררים על עבדיהם ומשרתיהם הסריסים, והבנתי ששומרי האומלל סריס הוא לכל פרטיו. משום-מה נתחמץ לבי הפעוט מרחמים אליו עד שהחילותי להתיפח. התורכי ניחש בודאי את המתרחש בי, כי לפתע השתטח מלוא קומתו ונשק לקצות אצבעות רגלי. “את הכל אעשה למענך, כי מראך כמראהו של מלאך האלוהים" – לחש התורכי בהערצה - “אך דבר אחד לא אוכל לתת לך: - חופש. קשור אני בשבועה לאדוני ועלי לעבדו באמונה“. “עשה את המוטל עליך” עניתי לו מתוך רגש של בחילה מהול ברחמים וכבשתי את פני בחפני, לבל אוסיף לחזות במראהו העלוב. מני אז נטפלה תנועה זו אלי ואיני יכולה להשתחרר הימנה. תמיד, לפני שוכבי לישון, מצטייר הסריס ההוא לנגד עיני, כשהוא שוכב ומתאבק בעפר רגלי, ומיד נאלצה אני לעצום את עיני במו ידי.

בינתים מלא היצור המשונה את תפקידו באמונה. הוא רחץ את גופי, סרק את שערי, נסך עלי כמה מיני תמרוקים, ובדרך-כלל טפל בי במסירות של אם. אחר הוציא ממזודתו חלוק צבעוני רקום, הלבישני בו כשהוא מהלל ומשבח אותי בלי הרף, סידר את מצעי בכורסא הרפודה וציוה עלי במפגיע להכותו על הלחי באחד מסנדלי. כל סירובי לא הועילו. “חוק הוא עמנו מאז ומקדם" – הסביר לי הלה - “בכדי שלא נתגאה על כי הורשינו להמצא במחיצת נשים ולטפל בהן. חייבים אנו להתבזות בפניכן אחר שגמרנו את שרותנו, כי כן ציווה אדוננו". זכורני, שכל כמה שרוחי היתה עכורה ברגע ההוא, בכל זאת שפרה עלי בגלל התקנה המוזרה הזאת שחשבתיה להלצה. עם זה הוכרחתי למלאות את מבוקשו של הסריס גם הפעם, על מנת להפטר מהפצרותיו הטרדניות. הכיתי על לחיו אחת ושתים, כשאני מפליגה בצחוקי עד כדי דמעות.

בינתים חלף רעיון במוחי, שאולי כדאי באמת שאתידד עם שומרי, ולאחר שארכש את אמונו אולי אצליח להמלט מידי שובי. הרעיון זה לא הרפה ממני ונשתרש בי במשך כל ימי נסיעתי ההכרחית בלוית שומרי, הגם שלא יכולתי לתאר איך אוכל להפיק את זממי ומה אעשה אני – ילדה קטנה ובודדה – בעולם הגדול שלנו, ללא סעד וגואל.

כבר אבדתי את חשבון הימים והלילות מהרגע שנלקחתי בשבי ושום מושג לא היה לי אז בדבר עתידי הצפון לי. אני זוכרת רק, שמרוב הרהורים ורחשים, שהממו את מוחי הקטן, גבה חומי לפתע, ואני ישבתי בכורסא כולי דוויה ויוקדת וממלמלת דברי הבאי מתוך הזיה, עד כי נדמה לי באחרונה שאני נופלת לתוך תהום עמוקה ואפלה… כך… נופלת ונופלת בלי הרף, בהעדר כל הכרה, באובדן כל החושים… לא ידעתי כמה זמן עבר עלי במצב זה, אך כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכבת במיטה הדורה, בחדר ששררה בו אפלולית קלושה, ואי-שם בזויות שונות הבחנתי כמה דמויו של נשים שישבו על מרבדים ולא גרעו עין ממני. בראותן כי פתחתי את עיני, ניתרו ממקומן בקריאות צהלה, אפפוני סבבוני כולן, הוציאוני מתוך המיטה, חגו חוג סביבי, העמידוני במרכז ופתחו בריקוד של התלהבות עליונה, כשהן מוחות בכפיהן, ממצמצות בלשונן ומחוללות בבטנן ובכל גוון מיני תנועות שלא ראיתי דוגמתן עד כה. אני נדהמתי מאד מקבלת-פנים משונה זו ומי יודע מה היה בסופי אלמלא הופיע לפתע “שאוקט אפנדי” – זה שומרי הנאמן – והוציאני מידן. כבר עם הופעתו בסף הדלת חזרה כל אחת מהן לפינתה, ושבה לרבוץ על מרבדה ברגלים מקופלות, כאילו לא קרה מאום. שאוקט פנה אליהן בנאום נמלץ בשפה לא מובנת לי, אך מכל מראה פניו בשעת מעשה הבנתי כי דבריו צפנו בהם כמה איומים מוחשיים ואזהרה מפורשת לבלי לנגוע בי לרעה ולהתיחס אלי בטוב.

ברם, אזהרתו היתה אך למותר. ניכר שמאד נתחבבתי על הנשים, כי הן התיחסו אלי כאל ילדת טפוחיהן, ולא מנעו ממני כל טוב. ביחוד נתידדה אלי אחת מהן וגוזלה שמה, היפה בכולן, אשתו הצעירה של נסחי טופיק ביק, - זה קוננו ואדוננו, שאותו זכיתי לראות לעתים רחוקות מאד. מפיה של גוזלה נודע לי, כי אני נמצאת עתה בקושטא, בירתה של תורכיה, כלואה בתוך הרמון הנמצא על גדות הבוספורוס, וכי אין כל תקוה שאצליח להמלט אי-פעם מכאן, הואיל וכל המבואות והמוצאות שמורים היטב. מוצאה של גוזלה היה מקוקאז והיא סיפרה לי ברוסית מקוטעת, כי אף היא נשבתה ונמכרה אל ההרמון בעל-כרחה, בעודה בבתוליה. היא היטיבה לזמר וידעה לפרוט על נבל, וגם אותי לימדה לנגן. לאט-לאט נודע לי מפיה כי מיועדה אני בעצם לא לביק עצמו אלא לבן-זקוניו איסמאעיל אפנדי, הנמצא בגיל אחד עמי, ושבבוא המועד יחוגו את כלולותינו ברוב פאר.

ברבות הימים ארכה עלי השהיה בהרמון ואני כבר הסכנתי עם כל מנהגיו. קלטתי את ניביה הנוקשים של השפה התורכית והייתי מגלגלת בה כאחת התורכיות מלידה. כך עברו עלי כמה שנים ואני אפילו לא הרגשתי, כיצד גדלתי ונתבגרתי בינתיים. פעם אחת הודיעה לי גוזלה בסודי-סודות כי מועדי הולך וקרב וכי כבר עושים את כל ההכנות לקראת הכלולות. היא אפילו הראתה לי כמה אריגים ובדים שנקנו במיוחד למעני. גם חדר מובדל ייחדו לי, והייתי רשאית לעשות בו ככל העולה על נפשי.

לשמע הבשורה נתמלאתי חימה עצומה: קרעתי את בגדי, תלשתי את שערי ובכלל התנהגתי כמטורפת. גם לא עצרתי בי והודעתי שאאבד את עצמי לדעת באם ינסו לאלצני… את “חתני” היכרתי היטב. פעמים רבות ראיתיו מופיע בחדרי בלוית אביו, כשהוא עומד ומזין את עיניו בי במין תאבון מיוחד, ונעלם באין אומר. בחור יפה היה ומצוחצח כהלכה, אך אני מאסתי בו, על אף מתנותיו הרבות שהיה שולח אלי מדי פעם על-ידי שאוקט אפנדי, הסריס הנאמן. בשום פנים לא השלמתי עם הרעיון כי עלי לבלות את מיטב נעורי בתוך כתלי ההרמון, ולא פסקתי מלתכנן תוכניות של בריחה.

מובן שכתוצאה מהתנהגותי הוגברה עלי השמירה שבעתים, אך בינתיים באה הישועה ממקום בלתי צפוי כלל. נסחי ביידון טופיק ביק – זה שמו המלא של השר הזקן – נסתבך בענין פוליטי מסוכן ונתפס אל הרשות כבוגד במלכות. פעם אחת כשישבנו כולנו וסעדנו את לבנו בכל מני מכדנות הוקף ארמוננו חיילים, וכל הנמצאים בתוכו הוכרזו כאסירים.

בהתאם לחוקף הוחרם כל רכושו של הביק לטובת השלטון, וההרמון – על כל החי והדומם שבו – הועמד למכירה פומבית. מיד הופיעו כמה סוחרי נשים, שבראש וראשונה התחרו ביניהם בדבר גוזלה היפהפיה. אלי כמעט שלא שמו לב כלל, כי מה היתה שוה בעיניהם ילדונת פעוטה שכמותי, והם היטיבו את לבם על חשבוני בכל מיני מהתלות גסות. עם כל זה הצהיר הקצין הממונה על המכירה כי לא ימסרני בפחות ממאתים לירה תורכית – מה שהגדיל את צחוקם של הקונים. ביחוד התבלט ביניהם טיפוס מגונה אחד, בעל שפתים כושיות ושפם מזרה אימים. זה היה סלים חנאפי. הוא היה נכנס ומסתכל בי במאומץ, נעלם ומופיע שנית, וכה עשה פעמים אין-ספור, עד שלבסוף נמאס הדבר לממונה עלינו, והוא הודיע לסאלים כי באם יראהו שנית בתוך כתלי ההרמון יצא להלקותו. סאלים ענה כי יש לו קונה אחד בטוח למעני, ושלא ישוב הנה כי אם בלויתו. ואומנם, כמעט עם תום המכירה הפומבית, הופיע בחברת צעיר אחד לבוש הדר, שכמה טבעות זהב ענודות לו באצבעותיו, והלה שקל את הסכום הנדרש ולקחני עמו. זה היה גברי. בדברו עמי בשפה רוסית נמלצה הכריז על עצמו כעל רוסי אמתי והבטיחני כי כל מעלליו ביחס אלי הם רק לטובתי וביקש את אמוני בו. מובן, שלא היתה לי כל ברירה ובעל-כרחי הסכמתי להגרר אחריו. ידעתי שיתכן כי הולכת אני מהפח אל הפחת, אבל עם שלא ניתנה לידי כל בחירה חופשית, באשר נמכרתי כחפץ דומם, בקשתי לשכנע את עצמי כי אומנם גואל ומושיע הופיע הפעם לחלצני מן המיצר.

דומני שלא אטעה אם אומר כי אנו הנשים מחוננות אנו בחוש מיוחד המאפשר לנו להבדיל בין ידיד ושונא, בין הטוב והרע, כמעט עם ראיה ראשונה. מנסיוני אני נוכחתי שאומנם כך הוא. מהרגע שהועמדתי פנים-אל פנים עם גברי חשתי במהלומות לבי כי מסוכן האיש, וכי שום טובה לא תצמח לי מהלה. ואומנם חושי לא הטעוני: גברי הובילני לחדרו, שנמצא באחד המלונות המפוארים ביותר, ואך נעל את הדלת אחריו מיד השתלט עלי בכוח ושדד ממני את תום נעורי כהרף עין. לא הספקתי להתנגד, והאמת היא שגם לא ראיתי כל תועלת בכך: ידעתי שמקנת כסף אנוכי, שנמצאת אני באחת מערי המזרח, שהזנות והפריצות השכירה הן תופעות שכיחות למדי בה, ושמבלי עזרת הזולת לא אצליח להחלץ מתוכה לעולמים. מלבד זה, שום כסף, איזה שהוא, לא נמצא אז ברשותי, ומעט מתנות הזהב שניתנו לי מאת איסמאעיל אפנדי נשדדו אף הן ממני ע"י הקצין המחרים.

האח, מה שנאתי את גברי ברגע ההוא, על כי מיהר להתעלל בי ואני אז ילדה כבת חמש-עשרה, אך החלטתי להטמין את שנאתי בחובי ולחכות להזדמנות של שחרור גמור. לכן שמחתי מאד כשלמחרת הבוקר הודיעני קוני החדש כי עוד בו ביום אנו עומדים להפליג בספינה ההולכת לארץ-ישראל, וכי בבואנו שמה ישא אותי לאשה. הוא הודה בפני שיהודי הנהו ואני עניתי לו שאין לי זיקה לשום דת, כי אני שונאת את כולן במדה שווה. כמעט שפרץ מפי אז, כי על כולם אני שונאת אותו גופו, אלא ניכר שהשנים שביליתי בתוך כתלי ההרמון לא הלכו עלי לאיבוד, כי שם סיגלתי לי את התכונה של התחפשות ושמירת מחסום לפה בשעת הצורך. התאפקתי והבלגתי. זהו בקצור מה שקרה אתי עד אז, השאר ידוע לך".

יעקב שכב בלי ניע. הוא הבין ששושנה מחכה לאיזו תגובה מצדו והוא פנה אליה בדברי רוך, כאחד המשתדל לפייס תינוק עלוב, אך תוך כדי דבור הפליט את השאלה: “בכל זאת לא אוכל הבין, למה באמת לא נישאת לו עוד טרם שנפגשת עמי? הן בודאי אהב אותך האיש מאד".

“אין לי כל ספק בדבר אהבתו אלי" – ענתה שושנה בהשמיעה צחוק ארסי רווי משטמה

  • “בודאי שאהבני. הוא היה סוחר נשים ותיק ומפיו עצמו שמעתי כי תחילה רכש אותי לשם מסחר, אלא שבינתים נדבק בי ושמרני לשימושו הפרטי. הוא לא הסכים אפילו להתחלק בגופי עם שותפו וידיד נפשו, זה סאלים חאנאפי, אשר הופיע אצלו לא פעם בימי שבתנו בחיפה ובנוכחותי דרש את חלקו. סאלים חאנאפי טען כי הוא הלוה לגברי את מחצית הסכום שנדרש לפדיוני, והוא איים בהפסקת הקשרים המסחריים עמו במקרה אם לא יקבל את המגיע לו בכסף או בבשר תוך שבוע ימים. זכורני שגברי נמצא אז במבוכה גמורה ואני שמחתי לאידו ונהניתי. צחקתי כמטורפת ולבסוף הודעתי, למען הקניטו עוד יותר, שאני מוכנה לספק את דרישתו של חאנאפי. במשך השבוע התהלך גברי אובד עצות, אלא שבכל-זאת הסתיים הדבר בכי טוב. גברי הצליח בינתיים לפתות צעירה עברית אחרת ומסרה לחאנאפי, ובזה סתם את טענותיו.

מובן, שהאינצידנט הזה פקח את עיני והבנתי עם מי הזדוגתי וברשות מי נפלתי. אומנם מני אז לא נראה חאנאפי יותר במחיצתנו ולאחרונה שמעתי על אודותיו רק מהתנגשותו עמך ומהלקח שקבל מידך. אבל נראה שהמנוול לא ויתר בלבו עלי כלל ורק חיכה להזדמנות. יום אחר שנסעת לזכרון הוא הופיע פתאום בנס-ציונה, ובארבו לי בסתר אחר שובי מהמועדון בלילה, דרש את מבוקשו ממני, אחרת איים לרצחך נפש. ידעתי שהממזר הזה עלול להוציא את איומו לפועל. על הכל יכולתי לוותר רק לא עליך. החלטתי להפטר הימנו אחת ולתמיד. רצתי בבת-אחת להשתחרר מהסיוט הנצחי הזה ששמו - “גברי ושותפיו“. “הבא להרגך השכם להרגו” חלף הפתגם במוחי, זה הפתגם ששמעתי תכופות מפי החברים פה בארץ וביחוד מזלמן אחיך, ולתמהונו הרב של חאנאפי הודעתי לו, כי מוכנה אני למלאות את רצונו בתנאי שהדבר יעשה בהסתר. קבעתי לו ראיון על שפת ימה של יפו. הוא האמין להבטחתי ונסתלק. למחרת בלילה, בשעה הקבועה באתי יחידה, בהתאם להסכם בנינו, וליתר בטחון הובילני חאנאפי לאחד מבתי-המחראות הקרובים. שם החל חאנאפי מטפל בי ואני התכוננתי וחכיתי… בו ברגע שהוא התכופף להתיר את המחיצה האחרונה שסככה על גופי, הוצאתי בשקט מתוך שרוול חולצתי את הפגיון התורכי שניתן לי כמזכרת מאת גוזלה, ותקעתיו ישר בגרונו של השחוח הנלבב… את כל עלבוני ששבעתי מיום שנשביתי ע“י החונחוזים הפיקותי בתקיעה גדולה זו. הפגיון נתקע עמוק עמוק ועבר עד אחרי הניצב. חאנאפי הספיק עדיין להתרומם ולתפוס בשערי בידו האחת, אך כעבור רגע נפל פרקדן על גבו וסחב אותי עמו. אני מיהרתי. לא היתה לי כל שהות לחכות. השארתי את צרור שערי בידו הקמוצה ורצתי בכל כוחי לשכונת נוה-שלום. בדרכי הספקתי עדיין לרחוץ את ידי במי הים. בו בלילה שבתי לנס-ציונה רכובה על סוס שלקחתי מאחד השומרים”.

“אך מדוע סיכנת את עצמך והלכת יחידה לשם פעולה שכזאת?” - שאל יעקב בחרדה.

“לא רציתי לסכן את כבודך ושמך בין חבריך" – ענתה שושנה בלחש טמיר - “ועתה הגד לי, האומנם תרצה גם עכשיו להתחתן בי? הן סוף-סוף איני אלא זונה לעומתך".

“כבר אמרתי לך שלא מענין אותי מי את ומה את. את בחירתי וחסל. זה העיקר והשאר טפל" – ענה יעקב זעומות.

“לא! איני ראויה להיות אשתך! אתה עול-ימים טהור ואני זונה! כן, כן, זונה פושעת! אל תפריעני! רק בתורת שכזאת אתרצה לחיות עמך! הנה! קחני! תיכף ומיד! קחני! אני דורשת את זאת!” הפליטה שושנה את קריאותיה הפתאומיות בזו אחר זו, כשהיא קורעת את כתנתה מעליה ומליטה את פניה בזוית הכר, תפוסה כולה בעווית של גניחות.

יעקב לא זע ממקומו. הוא שכב נקפא מאיזה קור מוזר שצינן אותו ונשב עליו מכל עברים. הוא הסתכל במחשוף האכזר שנתגלה לעיניו והזליג מדמעו על הכר, חרש חרש, אגל אחר אגל, נטף אחר נטף, רסיס אחר רסיס… מבחוץ נישאה ונדרדרה קריאתו המרוסקת של השכוי.

פרק 16: “מלחמת מעמדות"

בשלים בטל השחר שגשגו ולבלבו נצניהם של פרחי-בר בהררי-זכרון. החורף הסואן הגיע לקצה יכולתו הסופתית ואת מקומו עמד לרשת אביב ארצישראלי, עשיור גוונים ותמורות, שנשא בחובו בשורה מרנינה על תקומה חייתית מחודשת במשנה און – רווית תחושה חריפה של עלומים מתפרצים… משב מערבי חרישי נטש את משכנו הקבוע בים התיכון והפליג לעבר התלולים, בהחליקו מעליהם במגע קטיפני מלטף ובהזרימו לנחירי היקום את ריחותיה המדגדגים והמשכרים של מטרוניתא ירקרקת, מבושמת כהלכה, שהתפרחה לה על גבי מדרונות בגיפוף רך וכובש… הרכסים על משקעותם ובליטותם החשיפו טוריהם לעין השמש הבוקעת, ובספגם בחמדה את קרניה הוורדיות פתחו בזמר תודה, שעלה והסתלסל מחלילי הרועים, מגעית הצאן, מבנות-כנף למיניהן ומשקשוקם הצנוע של פלגים מפכים ויורדים.

יעקב צעד בהילוך צבאי וברוח מרומם, בדרך המובילה זכרונה. יום זה ניתן לו כחופשה והוא השתמש בו להנאתו המלאה. הוא הלך מבורג' – המושב העברי החדש בו עבד, הנמצא במרחק שעתיים מזכרון. על-פי רשיון מיוחד ממרכז “השומר”, נשתחרר יעקב באופן זמני משרותו בשמירה ונצטרף לקבוצת עובדים, אשר קבלה עליה להכשיר את הקרקע של המושב לעבוד חקלאי. הוטל עליהם לעקור את כל שיחי הדרדר והשמיר, שצמחו בשפע ונשתרשו עמוק היטב באדמה, אחר דורות של הזנחה זידונית, כמו-כן – לסקל את כל השטח הנגוע באבני מכשול.

חברי הקבוצה מנו בתוכם כשני תריסר אנשים ומלבד אי-אלה נספחים היוו ביניהם חבורת מכרים נושנים, ידידים ותיקים. כאן היה זלמן, הרווק המושבע; חברתו טובה – חלוצה חדשה שזה עתה באה מרוסיה ועל אף הכל קיותה להנשא לו; החבר כרכמון, שברגיל היו מצרפים אותו לכל מפעל של כיבוש, מבלי שים לב לדעותיו האנרכיסטיות; ברל ודבורה אשתו, שהשקיעה עתה את כל מרצה בעבודה למען השכח מלבה את חוויותיה המזעזעות; החבר בורסקאי, שלבסוף התייאש משאיפתו להשליט סדר באספות-פועלים והתמסר כולו ליגיע-כפים שתקן ומאומץ, - וכאן גם נמצאה שושנה הבהירה, ששמחה להמצא במקום נידח ומסוגר, ושכל מאוויה בחיים עתה התגלמו בטפול המסור ללא גבול בצרכיה היומיומיים של הקבוצה. ביחוד גברה ערגתה ליעקב אהובה והיא השתדלה לנחש מראש ולמלא אחר גילוי כלשהו של רצונו. בכל הזדמנות היתה מפנה את ראשה אליו ומציצה לעיניו בנאמנות של כלבה מוכה המרגישה באשמתה…

יעקב סבל מאד מיחסה זה ובכל כשרון הרוך שבו השתדל להשכיח מלבה את עברה המפליץ. הוא התרצה לה ועל-פי הסכם חשאי ביניהם חיו כאיש ואשה, בלא חופה וקידושין… כך גם הצהירו בגלוי לחבריהם, בנשף הראשון שנערך לרגלי הכבוש החדש, - תוך כדי רקוד סואן של הורה גורפת בכוחות משותפים… בינתיים והתוצאות לא אחרו לבוא… כעבור זמן-מה נודע לכל הקבוצה באורח פלא, כי שושנה הרתה, ומובן שהמאורע שימש אמתלא לנשף חדש, שהוחג בשתיה כדת וברקודים ממושכים עד כלות הכוחות. ביחוד רבתה הצהלה מצד דבורה תבור, שבינתה חזרה אליה עד כדי שהשכילה לחשוש שמא עקרה היא ללא תקוה ושמפאת כך הגדילה ברקודים והפליגה בהתנשקויות אין-מספר עם שושנה, כאילו ביקשה בזה לפצות את רגשה האמהי…

כה חיו ועבדו כולם במשותף, בהוותם מעין ממלכה בפני עצמה, מעין משפחה אחת גדולה ומלוכדת, מעין נחיל דבורים בכוורת תחומה ומסוגרת. שטח המושב רחב היה ומחציתו נמסר לקבוצה אחרת, שהורכבה ברובה מבני האכרים בזכרון, לרבות מסייעיהם ועוזריהם מקרב הערבים. הכל יחדיו התגוררו בבית ערבי נושן העזוב מבעליו הקודמים, מוקף חצר וחומה ששיוו לו דמות של מצודה קטנה. באמצע החצר הזדקר קיר מבדיל, ששימש כחיץ בין שתי הקבוצות. הללו שמרו על תחומיהן ולא התערבו ביניהן בשום דבר, כאילו היוו שני מחנות אויבים. ביחוד גברה ההתנכרות מצד קבוצת האכרים הצעירים, שהיו עוינים את שכניהם הפועלים, בחששם שמא באו אלה להשתלט עליהם ולקפח את נחלתם, המוענקה להם כמורשת-אבות מאת הברון הנדיב.

מובן, שהפועלים שילמו להם באותה המטבע גופא, וההתנכרות בין שני המחנות גברה והחריפה מיום ליום. בעיקר שמשה סלע מחלוקת הבאר, שאת מימיה שתו כל אנשי המצודה לרבות האכרים, שהיו נכנסים לשם כך לחצר הפועלים דרך הפשפש הצר שבקיר החוצץ. ביחוד חרה לגורי-האכרים על שהצעירות העובדות מיאנו להסביר להם פנים באיזו צורה שהיא, והן התרחקו מהם ככל האפשר, כאחד המתרחק מהמוגף… רובם של הצעירים הללו היו דווקא תמורים וחסונים, עשויים לעורר את סקרנותו של המין החלש, אלא שאוצרם המילולי, נמוסיהם המזרחיים ודיוקנם הרוחני הכללי השתוו כמעט לאלה של מסייעיהם הערבים, וזהו מה שקלקל את השורה… כתוצאה מזה ומכמה סבות אחרות היו היחסים בין שני המחנות מתוחים למדי, ובכמה מקרים כבר הגיע הדבר לידי פישוק-שפתים קטלני ואפילו למהלומות, שכרגיל נסתיימו בפשרה זמנית, ביוזמת המתונים שמבין שני הצדדים היריבים.

בכל יום שישי היתה הקבוצה משגרת לזכרון את אחד מחבריה, להצטייד בכל מני צרכים. הפעם היה זה תורו של יעקב והוא ציית והלך. הוא יצא לדרכו השכם בבוקר והיה צועד ומקפץ על גבי הרגבים, כשהוא מעודד את עצמו בשיר-לכת מאונפף בשפתים הדוקות, בנעימה ובקצב. הוא טיפס במעלה במרץ של מפעיל קנאי ומהרה בצבצו לעיניו צמרות הברושים שמעבר לפסגת ההר – המבשרים הראשונים לכל ישוב עברי בארץ.

יעקב ישב לנוח. הוא הזין את עיניו במראה הנוף המשתרע לפניו, וגל חמים של ישות מולדת הציפו והסעירו עד היסוד. הוא הסתכל בכבשים שגלשו בצלעות ההרים; בגושי הסלעים שתלו מעל תהום פעורה, כאילו נזרקו שמה ונשכחו על-ידי מישהו במרומים; בעומקם התכול והאין-סוף של שמי הארץ – ולבו נתמלא כיסופים והכרת-תודה על הזכות הגדולה שנתגלגלה לידו להגיע לכאן וליהנות מזיו המכורה שלו, שהיא כולה שלו, על אף יריעותיהם השחורות של אהלי קדר, שנצלפו על גבי השטח ככתמים של דיו על פני מפה צחורה…

יעקב השטח על הדשא מתחת לענפיה העבותים של שקמה אחת בראש הפסגה והרהר: “וכי ימצאו שמים בהירים כאלה באיזה מקום אחר בעולמנו? בודאי שלא. יש אומרים שבמובן זה דומה איטליה לארצנו במקצת, אבל איני מאמין בכך… לא, לא יתכן כלל. אין כמו ארצנו לטוהר ולזוך. והאם עובדה זו אינה דיה שתאחד את כולנו, ובפרט את אלה היושבים כאן על אדמת אבות? וכי מה כל חילוקי-הדעות שבינינו שווים בערכם נוכח העובדה הנהדרה של התחיותנו והתמצאנו במולדת? אם כן, מהו בכל זאת הגורם המניע אותנו לקראת סכסוכים בלתי-פוסקים, המפיח בנו רוח של קנתור, המשניא חלק אחד של הישוב על משנהו והמלקח בנו את התאווה להתנצחות מפלגתית ולריב-שפתים מקצועי? האם לא די היה לנו בכל אלה בימי שבתנו בגולה? וכי מוכרחים אנו לסחוב אחרי גוונו עמנו את שרידי הגלות המנוונת, כאחד הגורר אחריו את בלויי-הסחבות של בגד בלה? האם לא הגיע הזמן להתחדשות מאכסימאלית בכל השטחים, החומריים והמחשבתיים יחדיו? ומדוע זה טחו עינינו מראות את הדבר באורו הנכון? הא? הלא דבר הוא! הנה, למשל, קבוצתנו. מתי מספר אנחנו, אך מה שונים אנו אחד מהשני, כאילו בני גזעים מובדלים נזדמנו במקרה לפונדק אחד והם מוסיפים ומתרוצצים בו, איש איש בפינתו המסוייגת. הנה אמש שוב פרץ הויכוח הנושן בין אנשי “הפועל-הצעיר” ו“פועלי-ציון”: מאריה דאברהם! באיזו מין שנאה אישית התדיינו הללו ביניהם, כאילו בפועל היו אויבים זה לזה. והאנשים הללו שמעבר לקיר? מי הם ומה טיבם? האם לא יהודים המה? מדוע עוינים אנחנו איש את רעהו במידה כזאת? האם לא מטרה חד-צורתית יחידה הביאתנו לכאן? הנה כועסים עלי חברי על שאיני נוטל חלק בויכוחיהם. וכי מה אומר להם? האגלה להם את כל אשר בלבבי ויחשבוני למין דחליל מבדח, למין כרכמון בכיוון ההפוך. באמת, אילו לא חששתי לחיצי לעגם השנון הייתי מתבל להם את דברי במשל ומליצה כאותו מגיד שבעיירה, זוקף את אגודלי כלפי מעלה, פותח בניגון מסורתי ואומר: מעשה בחבר אנשים – יהודי, קתולי, פרוטסטנטי, מוסלמי, בודהאי, קונפוציאוסי, לאוטסיאני וסתם פילוסוף, שהתאחדו כולם לאגודה אחת ופתחו במשותף בית-מסחר גדול לאריגים. ועתה נשאלת השאלה: אלי מה ישאפו השותפים? הרי בודאי שישימו את על מעייניהם וישתדלו בכל כשרונם המסחרי להרחיב את העסק ולהעשירו, להרבות לקוחות ולצבור רווחים, להגדיל משא ולהקיף מתן, אך בשום פנים לא יזניחו את סחרם למען קעקע איש את דתו של הזולת. כי מה איכפת להם השקפותיו הפרטיות של השותף ומה ערך לאלו לגבי העסק המאוגד? - זה המשל והנה הנמשל: לפנים בעמים מילאו הדתות תפקיד חשוב עד למאד. גורם תרבותי מדרגה ראשונה. ברם, עתה, משנסתחפה שדיהן של הללו ונתרופפה האמונה באל מרומים שיש להיתרא מפניו ושאי אפשר לו לאדם בלעדיו, ירשו את מקומן של הדתות כל מיני אידיאות חמרניות ושיטות-מחשב ארציות, נאצלות בפחות או יותר, הנועדות לתיקונם של סדרי העולם והמשמשות כתחליף להשגחה השמימית. זהו סוד היווצרם של הסוציאליזם, הקומוניזם, האנרכיזם וכל הני ה-”איזמים" למיניהם, שכולם כאחד אינם מתכוונים אלא לטובת האדם ולהנאתו. אכן, בכל הנוגע לנו, הרי באנו הנה מהטעם הפשוט, שעוינים אותנו בכל מקום כחטיבה גזעית אומתית מיוחדת, שבעיקר מוכה והיא נרדפת על מיעוטה וחולשתה, על היותה מיותרת בכל מקום, וזו הסבה העיקרית של שנאת הגויים אלינו. הם שונאים אותנו, את כולנו, את כל אחד ואחד מאתנו, מבלי שים לב אם עשיר או עני הוא, אם סוציאליסט או בורגני, אם מאמין או אפיקורס. והנה לשם תיקון המעוות פתחנו בית-מסחר נעלה אחד ששמו – ארץ-ישראל, וכולנו שותפים לאותו עסק ומעונינים בהצלחתו. ועתה נשאלת השאלה: מה איכפת לנו השקפותיו של השותף באשר הוא שם? הרי סוף-סוף מהוות אלו את רכושו המחשבתי הפרטי ואין לפירמה הכללית שלנו כל ענין בהן. אדרבא, ישעשע לו השותף את נפשו, כי זה עונגו מכל עמלו, ואנו מה כי נפריע בעדו כל אימת שהוא ממלא את תפקידו המוטל עליו מטעם הפירמה, כלומר, בונה ומחייה את הישוב ועמל בתקומתו. חברים! מתרה אני בכם! - (יעקב ישב והרים את ידו הימנית כפונה לאודינציה מדומה) – באם לא נשים קץ לתככים ולמדנים שבינינו, עתידים אנו ליתן את הדין. ההיסטוריה חוזרת על עקבותיה. כשם שאירע אצלנו בזמן חורבן בית שני, כך יבוא יום והמשטמה העיוורת תעביר אותנו על דעתנו; חלק אחד של הישוב יקום על משנהו, ואנו נאבד במו ידינו את המפעל הנעלה שהתחלנו בו, נעקור ונכרית את הנטע הרך בטרם יכה שורש!”…

“חא, חא, חא!” - הצטחק יעקב לפתע, כשהוא תופס את הגיחוך שבתנועת-ידו הפאתיטית - “אכן טוב שלא דיברתי אמש ושלא ראוני בקלקלתי. מרגיש אנכי, כי בפועל הולך אני כאן ונהפך למין דחליל מבדח. אשריני, לפחות, שלמדתי את מלאכת השתיקה, אחרת היו מנדים אותי ומחרימים כשם שהחרימו את כרכמון. המסכן הזה, כמה אני מרחם עליו. הן שכמו ומעלה גבוה מכל מסובביו ובכל זאת עשאוהו לצחוק. ראה זה פלא! אנרכיסט, צמחוני, סגפן, קוסמופוליט, ובכל זאת מה רבה מסירותו לארץ וקנאותו לשפה העברית. אך ישמע במסבו את צלצולה של שפה לועזית מיד יקום ויעזוב את המקום לאות מחאה. רק את האינטרנציונל הוא שר בלועזית ונימוקו עמו: - “אין לי טכסט עברי מתאים" – באמת מסכן. איש ישר וסובל. אין לו בעולמו מלבד שקו שהוא מתעטף בו בצאתו לעבודה, כמעט באותה חרדת קודש המצויה אצל כהן גדול מיטהר ומתלבש בטרם הכנסו לפני ולפנים… הבה ואנסה לכתוב למענו בעברית מין אינטרנציונל ארצישראלי פועל-ציוני אנארכיסטי מהפכני… בוודאי שישיש עליו כמוצא שלל רב… הבה, הבה!” - יעקב הוציא פנקס ועפרון, תקע את חודו בפיו והחל מחשב ומצרף, כותב ומוחק וחזר ורושם, עד שנצטיירו לפניו הבתים דלקמן:

-1-

לא בשאון גיסות חילינו,

רק מתי מספר הלם

באנו תקוע קין דגלנו -

דגל פועלים אדום.

חוד חריש ננעץ ברגב,

בישימון יתד נתקע,

בגליל וגם בנגב

הד עמל שם יבקע.

דרור וחופש! רם נריע -

הבו חופש! הבו דרור!

יד אל יד יחדיו נבקיע

צוק עריץ וצור מגור.

-2-

בינות ערפלי התהו

אפל עלטה נאיר

אור זרוע, אין כמוהו,

גם בכפר וגם בעיר.

בין עדת מגורי חרב

קריאתנו תך גלים:

“הלאה טבח, רצח, הרף!

קץ למלך, פועלים".

אגד חד איתן העש-נא,

גו מוצק ועשת ברית,

עד מוטות כי תהרסנה,

עד כי חרצובות נכרית.

-3-

עד הסרנו כתם דחי -

קלון כפן ומשטמה

עד אפסו נהי ובכי

על פני אם זו אדמה.

עד פוררנו אשיות כלא,

עד השתבתנו ריב נקם,

עד כי בא ויהי הפלא -

עד שלטון פועל הוקם.

דרור וחופש! רם נריע -

הבו חופש! הבו דרור!

יד אל יד יחדו נבקיע

צוק עריץ וצור מגור.

יעקב הסתכל בשיר שלפניו, משתדל להתאימו למנגינה, והצטחק. - “שקר! אין זה מבטא את רגשותי כלל. זהו שיר של חסד כלפי משהו כרכמוני" – הרהר יעקב, בקרעו את הניר ובעקבו אחר הפיסות שהתעופפו ברוח ונתפזרו על פני הגבעות.

לפתע ראה ממרחק-מה דמות רכובה על סוס, מתקרבת ומנפנפת אליו בממחטה שבידה. מתוך זהירות שם את ידו על אקדחו, אך מהרה נוכח בטעותו. זאת היתה רעיה חצרוני – בתו של אכר זכרוני, גביר ובעל בעמיו. גרושה היתה והתגוררה בבית אביה, שהיה מלא כל טוב וששימש תדיר בית-ועד לכל ה“שכבות העליונות” במושבה, החל מהרוקח וגמור בפרחי-הכהונה שבפקידות יק"א, שנזדמנו לשם לעתים תכופות.

רעיה היתה בחורה בעלת-מרץ, מבהיקה בעיניה הירקרקות הארניות ובשערה הערמוני שפסי זהב אדמוני התערבבו בו חליפות, וכנראה שלגמרי לא הצטערה על גרושיה. היא היתה חסונת גו, בעלת קומה תמירה ומשהו אצילי ויחד עם זה תוקפני נבע מכל מראה. רבו המחזרים אחריה, אך היא השיבה את פני כולם, כי בחרה בחופש בלתי-מוגבל שברשותה. בגבור עליה יצרה, היתה נוהגת לצוות על גבר ולוקחתו, כשם שנוטלים חפץ דומם על מנת להשתמש בו, ואחר היתה מטלטלתו לתהום הנשיה כדומן בלתי ראוי להזכר. ניכר כי הנסיונות המיניים עמה לא הפיחו שום רוח של התהדרות בפי הזוכים המאושרים, כיוון שהללו היו ממלאים את פיהם מים ואינם מזכירים במאום את אשר עבר עליהם בשעת חדווה אפילו למקורביהם האינטימיים ביותר… יפה היתה עד להפליא והיה בו ביופי זה משהו מן המפתה והמבעית יחדיו, מעין נשיות גברית, חוסן גופני כובש ודוחה… בודאי שהיתה משתעממת במסיבת מעריציה, ויש שהיתה יוצאת לרכוב יחידה על סוסתה האצילה, חמושה כהלכה, ודוהרת על פני הגבעות כאחד משודדי המדבר הנועזים. כל ערביאי הסביבה הכירוה והיו מתיראים מפניה כמפני שדה מסוכנת. היא דיברה ערבית צחה וכן ידעה על בוריה כמה שפות אירופיות. משכלת היתה ובעלת כשרונות בלתי שכיחים ומשום כך התרחקה מחברותיה בנות-מינה, כי לא מצאה כל ענין בפטפוטיהן הרגילים על שמלות וחתנים… פעם אחת ראתה את יעקב, שמעה אותו מזמר בחבורת פועלים צוהלת, ומאז לא החמיצה שום הזדמנות להפגש עמו ביחידות. אולם יעקב, בחוש השומר המיוחד לו, הבחין בסכנה ולא הרשה לעצמו להגרר אחר מאויים ארעיים והרפתקאות של עגבים. הדבר עורר את סקרנותה של רעיה, שברגיל היתה קוטפת את נצחונותיה ומלקטתם כמלילות, והיא נפגמה אך לא ויתרה… גם הפעם, בראותה את יעקב מרחוק, היא דהרה לקראתו. יעקב קם לקדם את פניה. ברגע אחד התקרבה אליו, קפצה מעל הסוסה ובהחזיקה בידה פיסת ניר הרעימה על יעקב בקולה:

“הגד, בחור, זה אתה כתבת את השורות האלו? אל תכחיש, במו עיני ראיתיך מרחוק קורע איזה ניר וזורקו. הנה, הבט! יש לי משקפת-שדה וזה זמן שאני עוקבת אחריך. אה? התאדמת עד לקצות אוזניך? תפסתיך בקלקלתך! כותב שירים אתה? אה? ועוד איזה שירים! פוי! ממש גועל נפש! - עד פוררנו אשיות כלא, עד השבתנו ריב נקם, עד כי בא ויהי הפלא, עד שלטון פועל הוקם – אי, אי, אי! ושלטונו של עם ישראל בארצנו מה יהא עליו? אה? לשם זה באתם ארצה – אתם הפועלים – בכדי להנהיג את שלטונכם כאן. ואנו, האכרים, כזבל אנו בעיניכם, מה? האם לא צדקתי? הנה גם הפנקס. בודאי גדוש הוא בשירים ממין זה. שמע, בחור, ושירי אהבה אתה כותב כמו-כן? אה? הבה נראה!” - וכהרף עין חטפה את הפנקס שבצבץ מכיס מעילו של יעקב ובזריזות מפתיעה הטמינה אותו עמוק בחיקה, לבין שדיה המחודדים שבלטו דרך חולצתה הדקה כשתי קשתות דרוכות…

יעקב עמד נבוך ונדהם. הוא הביט בפניה האמיצים של רעיה וחש כי גל של חימה מציפו כליל. היטב חרה לו על דיבורה התוקפני ועל כל יחס הזלזול שבהתנהגותה אליו, ובמקום להשיב על טענותיה המרובות שנתכו עליו בשפע, העיב את גבות עיניו ופקד עליה בקול נגיד ומצוה:

“השיבי את הפנקס מיד!”

  • “ומה תעשה אם לא אציית?” - שאלה זו תוך ארשת של בוז גמור.

רגש של שנאה עזה התנוצץ בעיניו של יעקב: בקפיצה אחת הוא התנפל על רעיה ותפסה בזרועותיו, אך זו לא נרתעה מפניו, והשנים נתאבקו כשני מתגוששים ותיקים. הם נפלו על הדשא והתגלגלו כפקעת חיה סביב כבש גזעה העתיק של השקמה הסוככת, עד שלאחרונה התגבר יעקב על יריבתו, כבש אותה תחתיו, תקע את ידו לתוך חיקה ו… נתחשמל. תסיסה מוזרה עברה בגופו והוא קפא במקומו, נצמד, מרטט ומהסס… רעיה חדלה להתאבק אף היא, ובאפפה אותו כבחישוק מהדק משכה אותו אליה בלהט סואן ומדכא… היא הדביקה את שפתיה הצורבות אל פניו הנסערים ונאלמה דום… בינתים והסוסה האצילה עמדה לה מן הצד, כשהיא תולשת את הירק בשניה הקדמיות, נדה בראשה ושולחת את מבטיה הנבונים כלפי הזוג, כאילו ביקשה לומר: - “אין בכך כלום… כבר הסכנתי במו אלה"…

יעקב חש כי הוא מאבד את שליטתו על חושיו. לפתע נזכר במה שסיפר לו גרשון בנבכי המערה, משך אותו הלילה הפאטאלי, על אודות פגישתו הראשונה עם מאריה, וההיקש הפתאומי הלז, שחלף במוחו כברק, נסך בו הרגשה של רהות מבליחה עד כדי נקיעה, והוא הזדעזע ונרתע… במחי יד נחלץ ממגעו המרתק של הגו הגמיש, וישב על הדשא, נושם בכבדות ומנגב את זיעתו מעל פניו, כולו רצוץ ונטול אונים.

רעיה ישבה אף היא. הבעה של בוז יהיר שבה והתרשמה בפניה. היא זרקה לו את הפנקס, הוציאה מראה קטנה מכיס שמלתה הקצרה, פתחה את קיפולי צמותיה הערמוניות והחלה מתקנת את עצמה באדישות מובלטת. אחר קמה והלכה אל סוסתה, מבלי שתזכה את יעקב במבט כלשהו, כאילו לא היה קיים כלל. ברם, מששמה את ידה על האוכף, נתעכבה ועמדה, כמחכה למשהו…

כל גאוותו הגברית של יעקב נפגעה בו ומתוך תנועה חושנית, כמעט מתוך חוסר-הכרה גמור, הושיט את ידו הימנית לקראת הדמות המתרחקת וקרא בקול אנוש:

“רעיה! בואי הנה! שובי!”

לתמהונו הרב חזרה בה רעיה עם שמע קריאתו. היא נגשה אליו בצעד כושל ושאלה: “מה רצונך, יעקב?” - ובו ברגע השפילה את ריסיה הארוכים, בכדי לחפות על פניני דמעות שנקוו בזויות עיניה. כל יהירותה נעלמה ועם כניעתה בת-רגע לחולשתה הנשית גדל חנה ויפיה עשרת מונים. בקוי פניה הובלטה עתה בחרף-שאת המזיגה הנפלאה של שמיות גדושה בצרוף משהו לועזי ים-תיכוני – תופעת-קסמים בלתי שכיחה, עשויה לרתק ולהדהים.

“אני חפץ לשוחח עמך בכל הרצינות" – ענה יעקב, ומבלי לחכות להסכמתה משך את רעיה אליו והושיבה על ידו. היא צייתה וסמכה את ראשה אל פניו כמפצירה… יעקב הרהר רגע, שוקל בדעתו ומתאמץ להתגבר על סקרנותו הטבעית, אחר נשק לה אחת ושתים – מין משק-שפתים שאינו אומר כלום ואינו מחייב במאום. באחזו בסנטרה, כדרך של מבוגר לגבי הפחות ממנו, פנה אליה בנעימה של אח קרוב ורע ותיק: - “רעיה, יש לי אשה צעירה ויפה, ואני אוהב אותה".

“ידעתי, ידעתי. איני מבקשת חשבונות רבים. העקר שאני… שאתה… שאנו שנינו… אני יודעת… אני יודעת… אל תנסה להכחיש… הן לא לחנם קראתני…” מלמלה רעיה חרישית, כשהיא לופתת את צווארו בחזקה. שוב נתרשם יעקב כי משהו חייתי טורף בוקע מכל ישותה של זו, ושוב חלפה בו הרגשה דוחה וצוננת. הוא ליטף את שערה בהבעה מכאנית ואמר: “מובן, מובן… את צודקת… אלא שבמצבנו אנו אין לפרט זה כל חשיבות… שני עולמות אנחנו, רחוקים זה מזה תכלית ריחוק. אני שייך למעמד העובדים ואילו את… דומני שאת שייכת לאותה אגודת-סתרים מיסודם של בני האכרים, הידועה בשם “גדעונים”. אמנם, איני מסוגל להגדיר בדיוק מה מטרתה העקרית של כנופיה זו, אולם נראה לי, שעקר פעולתה – להשניא את חלק אחד של הישוב על משנהו. על האכרים וגרוריהם אתם משקיפים בעין יפה ואילו את השאר אתם מכנים בשם “זרים”, כדרכם של שונאי-ישראל מובהקים בכל תפוצות הגולה. ביחוד מופנים חציהם של חבריך לדעת אלינו, אל הפועלים, ובאופן בלתי ישר גם אלי, כי סוף-סוף גם אני פועל, עמל קשה להשגת מחיתי".

“שקר!” - קראה רעיה בכעס פתאום, כשהיא נרתעת מבן-שיחה - “אין בנו שמץ משנאת-ישראל. כל זה אינו אלא לעז מתועב המופץ בזדון ע"י חבריך הפועלים. ואף אתה עמהם? הרי אינך משתייך עליהם כלל… אותי אל תרמה! פעמים רבות שמעתי את שיחתך ועקבתי אחר מהלך מחשבותיך. אמנם הגיונך עמהם, אבל לבך והרגשותיך אתנו הם! יש לי חוש בריא ואני מבחינה בדברים אלה!”

“הנך צודקת וגם טועה במקצת" – העיר יעקב בתוקף רוגז אף הוא – "האמת היא, שאיני שייך לא להם ולא לכם! באתי הנה לגאול את הארץ ואני שייך לכלל ישראל! כל יהודי כשר בעיני באשר הוא שם, ובשום פנים לא אימנה בקהל משנאים, מימין או משמאל! אני מוכן אפילו לאהוב את קרוביך לבשר ודם, את האכרים המתנכרים לנו, בתנאי שיחדלו מעבודתם הזרה, המאוסה בעין כל אדם מהישוב, שרגש לאומי בריא לו. אם כן, מודה אני! קודם כל ואחרי כל פאטריוט אנכי, וכזה אשאר כל ימי חיי, בין אם הדבר מוצא חן בעיני מישהו או לאו!”

“המ… רואה אני שצדקתי" – השמיעה רעיה כמעט בלחש. היא הסתכלה בפניו בארשת של התפעלות גלויה, ובהתקרבה אליו שנית דובבה כמגלה סוד כמוס: - “יעקב, אכן משלנו אתה. הגיע הזמן שאגלה לך את הכל. מן המרכז בקשוני לשוחח איתך בנידון זה. הם שמעו על אודותיך. גבור אמיץ הנך, עשוי לבלי חת, ותועלת רבה אתה יכול להביא לתנועתנו. כולכם טועים בחשבכם כי עקר מטרתנו היא המלחמה בפועלים ומצדדיהם. אנו, אומנם, עוסקים בזאת למראית עין, בכדי להטעות, אבל שאיפתנו הראשית היא אחרת לגמרי. יעקב! ארצנו עומדת בפני זעזועים גדולים. שינויים כבירים עתידים להתחולל בה ועלינו להתכונן. חוששת אני כי בבוא היום הגדול והנורא יימצא עמנו מחוץ למערכה, ואז אוי לנו. כל העמים יבואו על שכרם, ואילו אנו נקפח את גורלנו במו ידינו. לנו נחוצה מולדת, וזו דורשת מאמצים וקורבנות"…

“מה את סחה?” - שאל יעקב בהתענינות. הוא הבין שעומד בפני גילוי מפתיע ובכל חוש שבו החליט לעמוד על המשמר ולתהות על קנקן הנאמר…

“בוודאי" – נדה רעיה בראשה - “ישנם דברים שאי-אפשר לגלותם אלא ליחידי-סגולה ואני חושבת אותך לאחד מאלה. גם לא כל בני אגודתנו יודעים את הכל. קרוב היום שבו תסתבך תורכיה במלחמה לחיים ולמוות עם אחת המעצמות הכבירות ועלינו לנקוט עמדה בעוד מועד. אסור לנו לעזור לתורכיה, ממנה בוודאי שלא נבנה: ממשלת עריצים זו לא תרשה לנו לעולם להקים את ממלכתנו. לכן עלינו לעזור לאויביה, בתנאי שהללו יבטיחו לנו את תקומתנו כעם עומד ברשות עצמו".

“ומהו הסיוע הממשי שאתם חושבים להמציא לאחד הצדדים הלוחמים? הרי לא נעלם בוודאי מעיניכם שאנחנו כאן כמות מבוטלת שאין לה כל ערך צבאי" – העיר יעקב כלאחר-יד.

“תמים הנך עדיין" – ענתה זו בבת-צחוק - “לא תמיד נמצאת זכות ההכרעה בידי הרוב. לפעמים מסוגלים מתי מספר לקעקע את עמדתו של מחנה-צבא שלם. בוודאי ידוע לך שבכל מלחמה קיימים חזית ועורף. די ליריב לדעת מה שנעשה בעורף השונא בכדי שיכבשנו על נקלה. הבנת?”

“המ… כן" – ענה יעקב במנוד ראש - “אך במה בטוחים אתם כי הצד ההוא יקיים את הבטחותיו?”

“אין אנו בטוחים כלל וכלל" – באה התשובה בקצרה - “אלא שעלינו לנסות. ברור, זהו משחק, משחק מסוכן מאד, ויתכן שנפסיד, אך בכל-זאת עלינו לשחקו עד הסוף, כי אחרת בוודאי נאבד. יעקב, דבר גדול אנו עושים. הצטרף אלינו. עזוב את העבודה שלך שם בבורג' ועבור לזכרון. בכדי שלא לעורר את סקרנותם של אחרים, נסדר אותך בפקידות באיזו משרה שהיא. תוכל לשכור לך דירה ותגור לך לחיים ולשלום עם אשתך האהובה. איש לא יפריע בעדכם… באופן זמני תוכל לעסוק אפילו בהוראה, הגם שלא יהיה לך כל צורך בזה מבחינה כספית, כי אנו בוודאי נדאג לך… אתה יודע שלא חסרים לנו האמצעים לכך… אגב, שמעתי אומרים עליך כי בלשן אתה. לנו דרושים מאד אנשים כאלה. הנה, לדוגמא, תוכל למסור לי שעור להשתלמות בעברית ותמורת זה אלמדך צרפתית ואנגלית. מובטחני שתלמד את שתיהן במשך חודשים מספר. הכל מדברים על כשרונותיך, ואני משוכנעת כי אין הם מפריזים. יעקב! אתה אמרת מקודם שהנך פאטריוט לאומי – אם כן, עתה ניתנת לך ההזדמנות המלאה להוכיח את דבריך במעשים. דע לך, צילם של החשמונאים, של שמעון בר-גיורא, של יוחנן מגוש-חלב, של בר-כוכבא ושל שאר גבורי ישראל עומד עתה לנגד עינינו וקורא אותנו לעירנות פעילה. יעקב! העם העברי המעונה בכל רחבי הגולה משווע לעזרתנו! יעקב, מולדתנו ארץ-ישראל קוראת לך! קום והתנדב! אל תתמהמה! הגד כן, ואז"…

יעקב לא גרע את עיניו ממנה. מעודו לא ראה דמות אשה בגלוי כזה. יפיה המסנוור שעבד אותו כליל ובמוחו דמדמה ההכרה כי אשה זו שייכת לסוגם של יוצרי ההיסטוריה: היא עלולה לעורר את הגבר למעשים נועזים וכן להקריבו אחר-כך לעברי פי פחת, כיוון ששום קרבן לא ייקר בעיניה בכדי להשיג את מבוקשה העיקרי, את משאת נפשה הנכספה בה היא מוצאת את יעודה בחיים. אור מוזר הקרין בפני הדוברת, שהיו רוויים בארשת של אומץ והקרבה עצמית. - “גבורה נעלה. אוהבת ובוגדת. יעל הולמת רקתו של סיסרא" סיכם יעקב במחשבתו, והוא נזדעזע עד היסוד. בכדי שרעיה לא תהא שרויה בדעה מוטעית כי הוא מסכים עמה בכל, הוא הפסיקה בעצם דבורה ופנה אליה בשאלה גלויה: - “במילים אחרות, את מציעה לי לעסוק בריגול צבאי לטובת איזו מדינה זרה. לא כן?”

“קרא לזה איך שתקרא. אני מציעה לך לעסוק בכל מה שיצוו עליך לטובת הענין. הכל, כמובן, לפי מיטב יכולתך. הן היית שומר, ואתה יודע מה פירושה של משמעת" – ענתה זו בזעף קל.

“כן, כן, בוודאי שאת צודקת" – העיר יעקב בעקיפין - “אלא שאין אני נוהג לקבל החלטות על רגל אחת. עלי לשקול בדבר היטב. בוודאי תמצא לנו הזדמנות נוספת להפגש יחדיו ולדון על הענין בפרוטרוט. בינתיים הוברר לי דבר אחד והוא החשוב: - את מוצאת חן בעיני מאד מאד. לא שאני מאוהב בך, חלילה, אלא שהעובדה היא, כי בנשים מהסוג שלך לא נפגשתי עדיין במשך עשרים וארבע שנות חיי. את מזכירה לי במקצת את אחת הדמויות מגיבורותינו ההיסטוריות".

יעקב הפריז במזיד בקביעת גילו הנכון, כי בקש להתראות בפני רעיה כגדול בשנים. לפתע הבחין בשקר שבדבריו והסמיק עד לתנוכי אזניו. רעיה הציצה בו בערמה ושאלה תוך סקרנות נשית רגילה: - “את מי, למשל?” - כל רצינותה הקודמת חלפה והיא דמתה עתה לשאר בנות-מינה.

“המ… קשה לומר" – ענה יעקב בפקפוק - “נדמה לי שמצבנו עתה מזדהה במקצת עם ציור אחד שראיתי פעם במוזיאום".

“איזה, איזה? הוסיפה רעיה לשאול בהתענינות מרובה.

“יהודית והולופרנוס" ענה יעקב בהדגשה מיוחדת.

צחוק שואן פרץ מפי רעיה והיא הגדילה בו עד כדי עווית. יעקב השקיף בפני הצוחקת ושאל בנמוסיות קרירה: - “ומה פשר הצחוק, גברתי הנכבדה?”

“צא-צא-צא!” - מצמצה רעיה בלשונה לאות שלילה - “רק בלי רוגז. הן לא התכוונתי להקניטך, גיבורי הנחמד" – ובדברה ישבה על ברכיו ונשקה לו במלוא הלחי.

יעקב לא פילל למפנה דברים מעין זה והוא נדהם. בכל זאת, הייתי רוצה לדעת מדוע צחקת?” שאל בפיוס-מה, כשהוא חובק את רעיה בעדינות ומחזירה אגב למקומה הקודם.

“המ…” - ריטנה זו ברוגזה ניכרת - “צחקתי משום שהשוואתך מגוחכת. יתכן, אומנם, שאני דומה ליהודית, אבל איזה מין הולופורנוס אתה? המ… הולופורנוס הכותב שירים אדומים… באמת צחוק… אוף… בחיי עייפתי. שמע, בחור, זוז קצת. אוף… חם לי מאד" – ובהתירה את כפתורי חולצתה הרקומה השתטחה על הדשא. חלקו העליון של חזה המבורך נחשף עתה בכל הדרו המפתה…

שוב, מתוך רגש של נימוס בלבד, נטל יעקב את ראשה המפואר והשעינו על ברכיו. בעל-כרחו חש כי אותה התסיסה המוזרה עולה ומפעפעת בו במשנה אונים. בכדי להסיח את דעתו מכל הענין פנה אל רעיה בנעימה עוקצת כלשהי: - “את לועגת לשירי? טוב ושפיר. בין כך ובין כך אינני להוט אחר איצטלא של משורר. אין לי כל תביעות בנידון זה, אולם מאד חפצתי לדעת מה טיב השירים המהלכים עליך רוח של עידון ונחת?”

“המ… רואה אני כי משורר אינך, לעומת זאת אתה גדוש במליצות עד להפליא" – ענתה רעיה אף היא בעוקץ - “ברצונך לדעת איזה הם השירים המוצאים חן בעיני? אם כן, דע לך! רק אותם המדברים על פעולות של עוז, גבורה ואומץ. הנה הבדואים, למשל. אצלם לא קיימת כל מלחמת מעמדות. מפיהם לא תשמע שום שיר אדום. הבדל אחד מצוי ביניהם ובזאת יצטיינו למופת: הגבור והפחדן, קשה-הרצון ורך-הלבב. על זאת ישירו ולא ייעפו. בזאת, ואך ורק בזאת, יהגו כל ימי חייהם. אומרת אני לך, יעקב, הלוואי והיה לנו החלק העשירי מרוחם של הבדואים, כי אז מכבר היינו לכבוד ולתהילה בעין כל העולם".

“האומנם? מענין מאד. אולי תשמיעי לי איזה שיר בדואי? אין בכך כלום. אל תחששי: נהירה לי הערבית בכל הדיאלקטים שלה השונים, וגם בדווית אינה זרה לי כל-עיקר. האמת היא, שלא נזדמן לי עדיין להיוועד במסיבה ידידותית עם נודדי המדבר הפראים, אשר כל-כך מוצאים חן בעיניך, אולם ממה שראיתי ושמעתי מהם עד כה אין אני בא לידי התפעלות כלשהי" - העיר יעקב בקנאה זעיר-גברית כלפי איזה יסוד נעלם ונכרי המשובח בפי שכנתו ושוכנתו העבריה היפהפיה, אשר בינתים הלכה וכבשה לה שטח ניכר בנפשו ובגופו…

“המ… ככה… הרי זוהי סגולתנו כיהודים מאז ומקדם: לבטל את היריב בטרם הכרנוהו מקרוב. המ… חבל… ניכר שגם אתה אינך יוצא מן הכלל" – חזרה רעיה לנעימתה הלגלגנית - “ברצונך לשמוע שיר של גבר אמיתי? אם-כן שמע ואל תפריע" – ורעיה החלה מדקלמת ערבית בדווית, בקצב אטי, בהבעה מסתורית ובחן מזרחי מיוחד: -

עת הליל יפרוש סודרו השחור

ויזרע כוכבים על-פני שחק:

עת הסהר יהל בנגהו הקליל

כעולל בחיק שד המינקת:

עת הזאב הרעב לטרפו ישחר

ואח ידא שתום עין,

ויחליק לכרמו השועל הערום

מבעד לגדר השית -

אז תשמע בנקרות הצורים

שעטת סוס דוהר במחי קצף,

ופרזל פרוסותיו את הבר יחריד

כאבחת חרבות בשדה קטל.

לא פרש מחיל מלך רוכבו האביר

לא רוכל באבקת מר וצרי -

אל אהלו יחפז השודד הגאה

לפקד רעיתו בת-אלה.

ימים על-ימים נעדר מנוהו

שודד הדרכים גדל-הכח,

ורב שללו באמתחת התלי -

משאת לאשתו ומזכרת.

הרחק מן הפתח עצר הרוכב,

לפתע חדר האהלה,

ומראה בלהות התגלה לעיניו

ויתך את דמיו, אמן סלה.

בחיק גבר זר רעיתו תתעלס,

אמונים תשבע לו לנצח -

וישלף את חרבו השודד הזועם

וישסף את השנים בתוך.

כבר השחר פורש סודרו הצחור,

כבר נראים דמדומים בפאת שחק,

כבר הסהר יהל בנגהו הלאה,

כזקן שבע-ימים עדי כלח:

אך עדנה נצב לו דומם ונשען

השודד השכול על החרב,

ועיניו לא יגרע מן הזוג הכרות -

לא יגרע, לא ישבע, אמן סלה.

רעיה גמרה ופניה קרנו בהבעה רצחנית סובאת ומשכרת… יעקב ישב מוקסם מיפי השיר והמשורר יחדיו. הוא נזכר במסופר לו על אודות פגיעתו הראשונה של גברי בשושנה, ולבו נתמלא קנאה כוססת עד כדי יאוש. לאט לאט חש כי הולכת ונסוכה בו תשוקה עזה לנקם ותאוות-דמים… אגלי זיעה קרה כיסוהו. הוא הוציא את אקדחו מכיס מכנסיו, פשט את מעילו, עטף בו את אקדחו וזרק את החבילה ממנו והלאה, כמתכונן לקראת קפיצה נחשונית, כנמשך אלי תהום פעורה, שאין מנוס מלועה… - “היש לך ידיד גואל-דם כמו השודד הבדואי ההוא?” - שאל פתאום בנשימה חטופה ומרוסקת.

“יש יש" – ענתה רעיה בבוז - “לא כולם ינוקים כמותך. למרות כל סיפורי הגבורה ששמעתי על אודותך, הנך בעיני גבר מפוקפק מאד"… - והיא שוב פרצה בצחוקה העוקצני והפוגע…

משטמה תאוותנית התלקחה בלבו של יעקב וגלי דם הכו בראשו כזרמים צורבים של לבה יוקדת… ידיו כבדו עליו וגרונו ניחר. ריח בשרים עלה באפיו ונחיריו רהבו… - “אם כן, אוכיח לך מיד שאת טועה" – קרא לפתע, ובתנועת-מנוף אחת הסתער על הגוף המפרפר, לפת אותו בחזקה וכבשו כליל…

במרחק-מה עמדה הסוסה וליחכה את העשב בשיניה הקדמיות, נדה בראשה האציל ושולחת את מבטיה הנבונים כלפי הזוג, כאילו ביקשה לומר: “אותי לא תפתיעו… כבר הסכנתי במו אלה"…

* *

*

שעת צהרים. יעקב ישב בבית הוריו וסעד. אמו ישבה ממולו ולא גרעה עין ממנו. היא השגיחה בבנה שהוא מדוכא ולבה – לב אם – לא ידע מנוח. היר הכירה את בנה היטב וידעה אל-נכון, שבמקרים אלה יפה השתיקה, ושבבוא ההזדמנות יספר לה בעצמו על הכל. אך בכדי לדובבו במקצת ולהסיר את העננה שרבצה על פניו, חכתה עד תום הסעודה, שנאכלה על-ידו בלי חשק והכרת הנעשה, אחר פנתה אליו בקול מודאג: - “יעקב, מתי חושב אתה לחוג את כלולותיך עם שושנה?”

יעקב התקרב לאמו, נטל את ידה המקומטת מסבל ומעבודה קשה, ונשק לה ברוך. אחר פנה אליה בלחש: “אמא! אל תכעסי! באתי להודיע לך, שכבר"…

“כן, כן, אני מבינה… היא הרה? כן? לפחות העמדתם חופה, כך, למראית עין, בל ירננו הבריות? שאלה אמו חטופות, כשעיניה הפקחיות והמלטפות חודרות עמוק לנפש בנה. היא האמינה בו כאחד המאמין באלוהיו, וכל מעשיו היו כשרים בעיניה. סגולתה זו – להאמין וללמד זכות – ירשה מאבות אבותיה, שושלת ארוכה של ראשי החסידות, מיסדיה ומפיציה, שעד הבעל-שם-טוב הגיעו.

האם ובנה, שכמעט פנים אחד להם, ישבו ושוחחו בלחש כשני חברים טובים, ופני אשה המזדקנת בלא עת קרנו משמחה חרישית. רק אי-שם בזויות עיניה נוצצו שתי דמעות מסותרות. - “הבקשתם את הרב שיסדר לכם חופה וקדושין?” שאלה בזהירות.

“אמא, אל תדאגי. הכל היה כראוי" – שידלה יעקב בדברים - “ישנו בקבוצתנו חבר ותיק אחד וכרכמון שמו. הוא הוא שסידר לנו את הקידושין כדת. זהו אברך מוסמך להוראה ואני אומר לך, אמא, כי הוא צדיק גדול. אפילו הערבים מכבדים אותו והם מביאים את בניהם אליו על מנת שימול אותם לפי תורת ישמעאל… הוא מוהל מומחה מאין כמוהו ושמו הולך לפניו בכל יריעותיהם של אהלי קדר. הערבים קוראים אותו “אבו-שיער”, כלומר אבי השיער, כיון שחברנו זה נזיר ומורה לא יעלה על ראשו, וגם לא בחוט השערה מכל גופו. איש פלאים הוא לכל דבר: מדיר את עצמו מן הבשר והיין, מן העישון ומכל מיני מותרות, וכל מאכלו במשך היום מעט אורז וצמחים, שהוא מבשלם בעצמם בסיר משלו, מהחשש שמא יטריפוהו במאכל פיגול. אומנם, את כל זה הוא עושה לא מתוך אדיקות ודבקות בתורת משה, אלא מתוך אמונת אין-גבול באיזו מין תורה מיוחדת משלו. המפליא בכל – שדוקא רבים מחברינו שוטמים אותו ואת תורתו והם מלעיגים עליו בכל הזדמנות שהיא. בעיני אחדים הוא גם מוחזר לנרגן ומתעתע שיש להתרחק מפניו, אך לי נראה האיש כאחד מל“ו הנסתרים. פעמים והוא צם ימים שלמים ומענה את עצמו על לא דבר. תשובה אחת בפיו לכל השאלות: “לא תזלול”, היא הדיברה האחת-עשרה העולה על כל התורה כולה. לדעתו מרבים האנשים באכילה ומפריזים בה עד כדי מיחוש והוא סבור כי כל צרות העולם נובעות מכך: התרגל האדם לכל מיני מותרות שבמאכל ובמשקה, ובאם אין ידו משגת הריהו מסיג את גבול חברו, גונב ומרמה את הבריות, ואף לשפך דם יגיע… דומני שיש צדק כלשהו בדבריו, אלא שקשה תורתו מנשוא ואינה נוחה להתקבל. כל התנהגותו כצנינים ומראהו גופא בוטה כמדקרות, ואין תימה שהוא דוחה ונדחה כאחד".

יראת הרוממות היתה נסוכה על פני האשה המקשיבה והיא לחשה במסתורין: “יענקילי, אומרת אני לך כי יש להזהר בכבודו של זה. נשמה קדושה היא, גלגול טמיר ונעלם, אחד מן הפמליא של מעלה… זוכרת אני כי גם בעירנו הופיע פעם איש מגודל שער, שק ואזור לבושו וכל הליכותיו מזרות אימים. הכל נתקלסו בו ובלכתו ברחוב היו הילדים מעפרים אחריו וקוראים לו בכל שמות של גנאי, אך האיש לא כיהה בהם והיה ממשיך בדרכו כאילו כפאו שד… סוף דבר, שלפתע נעלם כנבלע באדמה… אז הייתי עדיין ילדה קטנה וזכורני שאבי עליו-השלום היה מסגף את עצמו ימים רבים אחר המעשה ומכה על לבו בתפילה ובתחנונים… “חבל, חבל, החמצנו את ההזדמנות" היה אומר לכל מקורביו, ואמי עליה-השלום הסבירה לי כי הוא מתכוון בזה לאותו איש… זה, המהלך בעולם התוהו ומבקש תיקון לנשמתו… הן אתה אצלי, ברוך-השם, למדן גדול ובוודאי קראת בספרים הקדושים… יענקילי, בחיי שאני יראה… מי יודע? אולי הנזיר הלה משתייך גם הוא לאותה החבריא? אה? אולי טוב שלא תמצא עמו בכפיפה אחת? אה?”

  • “מה אתם מסתודדים שמה כזוג יונים?” - נשמע קול נוקשה של איש בא בימים, ואמו של יעקב נרתעה ופנתה לעבודתה במטבח.

“אבא, כבר גמרת את עבודתך ביקב היום?” שאל יעקב, ברצותו להסיח את דעת אביו לענין אחר. קפדן היה האיש ופגיעתו רעה ולכן השתדל יעקב תדיר להמצא במרחק ניכר ממנו, בכדי שלא יכשל בקטטה בלתי-נעימה… זקן, שכחו במתניו, היה מתימר לדעת הכל וכל חפצו בחיים התבטא ברצונו להדריך את כל העולם כולו בדרך הישר, ודווקא משום כך לא נמנה יעקב בין חסידיו…

“בוודאי" – רטן הזקן אחר שנשק על מצח בנו והלה יצא ידי חובתו באמירת-שלום רפה - “גמרתי. הן כבר ערב שבת. אלא מאי? כמוכם אתם? עובדים כחמורים ואין להם שבת ומועד, כאילו ניתקו מסלע רחמנא-לצלן… וי לשנותי הזקנות למה שזכיתי… המ… ומה שלום זלמן? טוב, אתה אומר? ולמה אינו בא לבקרני, לפחות פעם אחת בשבוע? טרוד הוא? ניכר שעם-הארץ זה לגמרי שכח כבוד-אב מהו. אוי, אוי… בנים גדלתי… המ… חשבתי, יענקילי שלי, כיון שאומרים עליו כי עילוי הוא, הרי שאם לא יצא רב בישראל יזכה לפחות למשרה נאה, כיאה לבעל-בית הגון… והנה בראשונה שומע אני, כי ברוך-השם הגיע למדרגת שומר… מעין “סטורוזש” בלע“ז… צא, צא, צא! איזה גדלות, איזה יחוס… אחר מספרים לי שיענקילי שלי זכה ברוך-השם לעליה בדרגה, ועתה הריהו פועל שחור שבשחור, הלואי וישחירו פניהם של כל שונאי ישראל… הנה אני, למשל. באתי הנה איש זקן ורצוץ ימים וכבר הצלחתי לקבל משרת משגיח ביקב, כיאה ליהודי… והם? טובה הם עושים לקדוש-ברוך-הוא: אוכלים גריסין ומדברים בלשון הקודש… אוי, אוי, עולם הפוך… אוי, אוי, נחת שלי… כל זה בא לנו בעוונותינו הרבים”… והוא סיים את תאניתו באנחה קשה ומרה.

  • “אבא, הנני ממונה על האספקה בקבוצתנו. שם בכיס תמצא רשימה שלמה של צרכי אוכל ושם גם תמצא את הכסף. אם לא קשה לך, אנא סדר לי את הרשימה הזאת: רק בבקשה ממך, אל תרשה לחנווני להונותך במחיר ובמשקל. אה? אתה סבור כי יש לך אחד מהימן שאפשר לסמוך עליו? המ… אל תבטח בהם. כולם כאחד חבר גנבים… כמו שכתוב… כנען בידו מאזני מרמה, לעשק אהב… אה, אבא? תסדר את העסק ואני בינתיים אשכב לי לנוח קצת. עוד היום עלי לשוב עם הצידה, כי החבריא שלנו, כידוע לך, בקיאים מובהקים במלאכת הלעיסה"… - שידל יעקב את אביו בדברים, שבאו כשמן בעצמותיו של הזקן, עד שפניו קרנו מחדווה גלויה. יעקב הכיר בחולשת אביו ובנטיתו הטבעית למקח-וממכר ובמזיד המציא לו התעסקות לפי רוחו, על-מנת לפטרו…

“גזלן, למה אתה שותק?” - הזדרז הלה - “הן אני ידעתי למפרע שכך יהיה הדבר. וכי את מי ימנו למשרה חשובה כזאת אם לא את יענקילה בני? הן ברוך-השם יש לך ראש על הכתפים… המ?… אתה חושש פן ירמו אותי? אל תדאג… לא כאן המקום"… - ומיניה וביה מצא הזקן את מבוקשו ונסתלק.

  • “יענקילה, באיזה חודש היא?” - חרדה האם לקראת בנה מיד לאחר שיצא האב.

“בחודשים הראשונים. וכי למה תשאלי? נענה הבן משתומם.

  • “הן ידעת את אביך. אם תגיע עדיו הבשורה לפתע, יכעס כעס גדול על שהכל נעשה שלא בידיעתו" – לחשה האם בהבעה של פחד.

“המ… אל תדאגי, אמא" – הרגיעה הבן - “כבר דאגתי לכך. בעוד כמה שבועות אתפנה מעבודתי כאן ואחזור לתל-אביב יחד עם שושנה. רק אתמול קיבלתי מכתב מידיד טוב אחד, שאזדרז לבוא, כי מחכה לי שם משרה טובה והגונה, ממש כחפץ אבי".

“מה טוב, מה טוב, בני" – נענתה האשה בשמחה - “איך אומרים? עבר זמן בטל קרבנות… בדיעבד ישמח גם אבא, כדאמרי אינשי: רחוק מן העין ירחק מן הלב… מילא, ניחא. הכל על-פי רצונו של השם יתברך… הלואי ושיהיה בשעה טובה ומוצלחת… הלואי ושושנה תעבור בשלום את השעה הקשה… תוכל למסור לה, יענקילי, שכבת נחשבת היא בעיני ושאני מאחלת לה ברכה והצלחה בכל מעשי ידיה. הלואי ותזכה להקים לך דור בריא שכולו טוב… אוי, אוי, אוי… אוי לאמך… בני, יקירי! הלואי ואזכה לראות כל טוב בך… שכב, יענקילי, שכב והנפש קצת, הן בודאי עיף אתה… אוי, אוי, אוי… אוי לאמך" – המשיכה האם באנחותיה, כשהיא מכסה את בנה בבגדים ומנגבת את עיניה בקצה סינורה.

יעקב הושרה במבוכה. הוא לא ידע בברור אם להתעצב או להצטחק, ומתוך שלא חפץ להטריד את עצמו בבקוש מוצא מן הסבך, פנה אל הקיר ונרדם, תחת השפעת רשרוש בלתי פוסק של יורה רותחת אי-שם במטבח, המלווה בזמזום חלוש של “אוי, אוי, אוי… אוי לאמך”…

* *

*

זמן-מה לפני השקיעה נראתה דמות שחוחה משתרכת דרך שדה בור זרוע חתחתים וסלעי נגף, אחר חמור עמוס משפתים מלאים כל טוב של מכולת, החל מפח נפט וגמור בתרמיל צמוקים. יעקב חזר לקבוצתו ובכוונה בחר באורח לא-אורח זה על-מנת שיוכל להשהות את עצמו בהרהוריו הנוגים, באין מפריע. בכפו תקועה היתה ידית חדשה של מעדר, שלא נמצא לה מקום במטען, וההלך היה משתמש בה לפרקים כבמלמד, למען זרז את הבהמה אשר לפניו. יעקב סבל מנדודי-מחשבה קשים ומבלי משים היה פוסח ודולג על גבי בליטות ורגבים, כסהרורי בעברי פי גג.

בחוש בהמי מיוחד ברר החמור את דרכו בינות לצורים ונקרות, כשהוא גולש בשבילים מדורדרים וכל פסיעה שלו אומרת זהירות.

“אין להאמין בהגדרת הבריות" – התהרהר יעקב - “בהמה זו חכמה טבעית בהליכותיה, ולחנם זכתה לתואר של מטופש במושכל ראשון… הנה הולך החמור בדרך עקלת ואינו נכשל, ואילו אנכי… רק הועמדתי בנסיון כלשהו וכבר נכשלתי… רבון עולמים! איזו תבוסה איומה… ממש חרפה ובושה… פוי… גועל נפש… התנהגתי כאחד הריקים. וכיצד אבוא עתה לשושנה שלי ואעמיד פנים של אוהב נאמן? האם אין בזה משום צביעות?… ומאידך, מהו העוון הפלילי שאני מגנה את עצמי בעדו כל כך? שוטה. מה החטא שפעלת? האם איזה גבר אחר במקומך היה נוהג באופן שונה משלך? אידיוט!… חדל לענות את עצמך. אין שום חטא בדבר. ובכלל, מה זה חטא? מעשה שיש בו משום גרימת עוול לאחרים, ולמי גרמתי עוול בכך? לרעיה? בוודאי שלא… הן היא היא שהביאתני לזה במזיד… ברור כשמש בצהרי היום… גם עיור יכול היה לעמוד על מתכונת הענינים… מטרה גלויה ומפורשת… - אלא מאי? לי? שקר… מימי לא ידעתי תענוג דומה… האח, רעיה, רעיה… בחיי שאין כמוה בנשים. ואולי אין זו אשה כלל, אלא מין שד בצורת אדם?… שתוק, בהמה בצורת איש… אל תתפלסף… מה שייך שד? אשה, ועוד איזו אשה… אך למה בכל-זאת עשתה מה שעשתה? האומם יפיפיתי בעיניה עד לדרגא זו? פרצוף מפליץ שכמותך… אל תשלה את עצמך לשוא… אתה עלול לעורר רגשות מיניים אצל אשה שכזאת? הלא היא בחירת היקום לעומתך. הרי הכל מצוי אצלה: עושר, יופי, כח – הכל מה שדרוש לאדם בחייו, ואילו אתה… תולעת ולא איש… כותב שירים ואינו מאמין בתכנם… אלא מאי? הוי אומר שיש טעם לדבר… לא חיצוניותך המרהיבה היא שגרמה… בוודאי שיש צורך בך מטעם אחר לגמרי… לצוד אותך בחרמם זממו. לעשותך למרגל החליטו, אה? הבנת?… וכאשר תיתפס בכף סופך להתלות על עץ? ברר… אתה פוחד? מוג-לב שכמותך… ורעיה עצמה, האם אינה עלולה למות באותו האופן גופא? ומשום מה חייך עדיפים? היא, שיכלה להנות מכל טוב בחיים הריהי מפקירה את הכל למען הלאום ואינה חוששת למאום, ואתה מה? הגד בפשטות שהנך רך לבב ואל תתגאה. לא… אין אני פחדן כלל, אלא שנפשי סולדת מהמונח “מרגל”. המ… שריד מהתרבות הרוסית… פרי השפעתה של האינטלגנציה הזעיר-בורגנית… שטויות… וכי במה גרוע מרגל מסתם חייל? אדרבא, המרגל מעמיד את עצמו ביתר סכנה וגם תועלתו גדולה מזו של שאר אנשי הצבא. למה בכל-זאת מתייחסים אליו בבוז, אינם שובים אותו אלא תולים לראוה?… המ… בוודאי מחמת נקם בלבד. מסוכן הוא מאחרים בהרבה ולכן עושים בו שפטים לשם הפחדה… בכדי שלא יעזו לצאת בעקבותיו… ואולי הכל בדותא? סתם קפריסה של אשה בריאת-בשר ממעמד הבורגנים?… לא, לא יתכן… לשם גורם ראשוני זה לא היתה צריכה כלל להשתמש בתככים מסובכים. יכל יכלה להשיג את מבוקשה בדרך קלה מזו… ובכלל, מה ענין מעמדות לכאן? וכי בפועל מצויים הללו בחיים? שקר מוסכם ותו לא… אומנם, העולם מתחלק לשנים, לשבעים ורעבים, אלא שהרעב היום ישבע מחר, וכן להפך. הוא הדבר ביחס למנצל ולמנוצל, כל אחד מנצל את זולתו בצורה זו או אחרת, ואין לדבר על יושר מוחלט. נניח לרגע שבמעמד העשוקים והמנוצלים, או כפי שרגילים לכנותו – מעמד העובדים – כבר הגיע לשלטון. אם-כן מה? הכל יהיה כשר וישר? דומני שהעושק והעריצות יגברו אז פי כמה, והם ימיטו שואה על האנושיות כולה… ראשית יכרסמו המנצחים איש את רעהו כחזירים מיער, כפי שמוכח מהמפכה הצרפתית. והשנית, המצויה בעולם תקלה גדולה מזו של – עבד כי ימלוך?… תן לו לנקלה שררה ומיד ישתלט על חברו הקרוב לו ביותר וימצוץ ממנו את דמו עד הטיפה האחרונה, והכל בשם הצדק הסוציאלי העליון, דוגמת הישועים בזמנם, שהיו מתקלסים בקרבנותיהם ומענים אותם לשם שמים… אה… כסלות היא לטעון לצדק סופי. קיים חוק של החזק לגבי החלש ואף זה אינו סטאטי כי אם דינאמי. הכל יחסי ועלול להשתנות, אשר למטה צף למעלה והעליון שוקע תהומות… ומי חכם ויתנבא לקץ הדברים?… איך אמר קהלת? אשר כבר היה יהיה ואין חדש תחת השמש. מה שקיים בפועל זוהי חלוקה רעיונית על יסוד של אהדה אישית, בין ברצון ובין באונס. למשל, אני משתייך למעמד הפועלים בתוקף מסבות ותנאים בלתי תלויים בי כל עיקר. מילא, בדיעבד הריני פועל… אם כן, מה בכך? וכי משום זה צדיק אנכי? וכי מי יודע כיצד הייתי נוהג אילו הייתי שייך למחנה שכנגד? האם השתייכותי לאגף מסויים של הישוב משמשת גם ערובה ליושרי הפרטי? שטויות… רשע, זדון, ביורוקרטיה, עריצות – כל אלה אינם ניתנים במונופולין למישהו במיוחד… היום אני, מחר אתה, בחינת הגלגל החוזר… המ… חי לוחות הברית, שאסור להתאוות לשינויים, כי הגנב הותיק כבר גנב עד שהסתאב ואין סכנה רבה נשקפת מתעלוליו, ואילו הטירון המתחיל גדולה תאוותו עד אין שיעור וכמעט שלא ניתן לרסנה… אלא מאי? מכיון שפועל אנכי הריני אוהד את הפועלים ומגן עליהם, משום שבצוותא אני גם מגן בכך על עניני הפרטיים… ברם, גם בנינו אנו קיימים הבדלים לא קטנים. הנה, למשל, זלמן אחי הריהו בעצם קומוניסט. בורסקאי – ציוני שבציוני, שכל הסוציאליזם שלו נושר ממנו כקטנית מן הכתל… כרכמון – אנארכיסט צמחוני טבעוני, ויחד עם זה צדיק תמים… ואנכי? - פאטריוט נלהב, קנאי חריף, ויחד עם זה אנארכיסט אינדיוידואליסט, אפיקורוס לשמו… המ… ואבי מהו? הרי בעצם גם הוא שייך למעמד הסובלים והנדכאים, ואף-על-פי-כן, מה גדולה תשוקתו למעט גדלות שבעשירות?… אי, אי, אי… באיזה מין תאבון הוא מדבר על משרה נאה ועל עמדה מכובדת בין הבריות… יהודי טוב וכשר… כביכול, כל חכמת ישראל שבגולה נתגלמה בפניו… פסס… ואיזו מין חכמה מנוונת זו, ימח שמה וזכרה… לפיה מותר לך לעשות את הכל ובלבד שתרכש לך איצטלא בעל-ביתית… הכל רק לא עבודה קשה, הכל רק לא מלאכה בזויה… המ… שלוש פעמים ביום מתפלל האיש ומצפה למעט עשירות, לשמץ אדנות… אי, אי, אי… המ… והבעלי-בתים דהשתא, אלא שכבר חדלו להתפלל מזמן, האם הם פטורים מתשוקה זו? הרי גם אלה כל מעייניהם בדירה נאה ובכלים נאים ובכיבוד הגון… ובכגון דא הרי גם “הגבירים” ממעמד הפועלים אינם נופלים במאום משאר חבריהם… גם אלה משקיפים עליך בבוז, ובצנעא מכנים אותך “שמענדריק”, על כי לא הצלחת “להסתדר”… המ… חכמת ישראל… שקר משוקר!… כזב שבכזבים!… אין זו חכמה ואין זה ישראל… זוהי חכמת עבדים שהגויים כפו עלינו בעל-כרחנו בימי שבתנו בגלות, ועתה, בבואנו ארצה לחדש את ישותנו כעם, חייבים אנחנו לעקרה מן השורש ולהתרחק הימנה כמספחת נאלחה… אידיליה של חכמה והגינות יצרו להם הללו, על-מנת להונות את עצמם ולשכנע את האחרים שהם חיים בעולם שכולו טוב, כולו צדק, בחינת שמן זית זך… טובה הם מחזיקים לעצמם על שהביאונו עד הלום ובזכות זה הם ממשיכים ומתחסדים ודורשים גם מאתנו כיום להוסיף ולהתמוגג מנחת של “טשולנט”… ודוקא אלה שאמונתם רופפת ודתם אינה נראית להם, הם הם שמגדילים ומפליאים… בכל הזדמנות הם קורצים עינים כלפי מעלה ופורצים בזמר ממותק של “טשירי-בים-באם-באם”… צבועים שכמותם… טפו עליהם!… וחלק ניכר מסופרינו הבלטריסטים אף הוא מסייע בידיהם ואינו כואב כלל את כאבו של הדור הצעיר בארצנו, אשר לא ידע את פרעה… נוח להם בגלותם, והם מוסיפים וממלאים פיהם רננה על שניפישוק ודריפישוק ועוסקים בגלוריפיקציה של הגלות. ארץ-ישראל, טוענים הם, אין בה די חומר לעטם הנובע… וי לאותה בושה… וי לשמשון, ליפתח ולאהוד בן גרא על שזכו לצאצאים כאלה… וי לעם אמיץ וגאה – יוצר התנ"ך על כל טפוסיו הנשגבים – על שירד והתנוון עד כדי אמירת “מה-יפית” בכל הנוסחאות, אם מתוך יראת שמים או יראת הגויים… הנה רעיה, למשל. מה לזו ולגלות? רבונו של עולם, איזה טפוס נאה של עבריה בת-חורין!… איזה גוף, איזו קומה זקופה… ומנין לה מזג סוער כזה?… המ… בוודאי מן השמש הארצישראלית ומן השרב הלוהט… האח, מה טובה היא… אשה אמאזונה הכובשת את גבריה בזרוע… שריד תורשתי מימות המאטריארכאט… ובאיזו תקיפות היא שרה, ממש כבדואית מלידה… באמת, צריך לתרגם את השיר לעברית. המ… הבה אנסה… “עת הליל יפרש סודרו השחור”…

  • “טראך!” נשמע קול התפוצצות, ובו ברגע חלף כדור בשריקה מעל ראשו של ההלך המהורהר.

כמעט באופן אינסטינקטיבי השתטח יעקב על הקרקע ותוך כדי נפילתו השגיח בבדואי העומד על ראש גבעה סמוכה ומכוון את רובהו, כשהוא צועק בלי הרף - “אנדאק, יא וולאד!” [עצור בך ילד!]

יעקב התחלחל. הוא הבין שאין כל טעם לנסות ולהסתייע באקדחו הקולע למרחק של שלושים צעד לכל היותר, בו בזמן שהבדואי מזויין ברובה היורה למרחקים. “צריך לברוח" החליט יעקב. בן-רגע נתר ממקומו ובזרקו את האלה שבידו הגיע בקפיצות אחדות עד הצור הקרוב והחל מתחמק בין הסלעים, כשהבדואי שולח אחריו כדורים מזמזמים בזה אחר זה.

“תודה לאל… הוא החטיא את המטרה" חלף במוחו של הבורח. הוא שכב בהסתר מאחורי צור מזדקר, הוציא את אקדחו והתכונן… בינתיים המשיך החמור בלכתו, כאילו לא קרה מאום, ובחוש המיוחד לו צעד לאטו ישר למקום מחבואו של יעקב. הלה, שהיה עתה בבחינת רואה ואינו נראה, עקב אחרי כל תנועותיו של הבדואי המתקרב במרוצה, והוא חיכה להזדמנות…

“אישש…” נשמע קולו העוצר של השודד והחמור עמד. “אה… טאפאש איל-כלב" [נמלט הכלב] קרא הבדואי בהתקרבו למטען. מיד החל ממלא את כיסי בגדיו בחפזון, מכל הנמצא לו מן ההפקר. תןך כדי משיכה מצא את תרמיל הצימוקים והחל לועס בתאבון. “אמא מניך!” [האח, מה טוב] קרא בהנאה, וליתר נוחות תלה את רובהו על שכמו.

“הרם ידיך, פן מות תמות!” נפלה פקודה פתאומית לחלל האויר, והבדואי נרתע… בדיוק ממולו, כשני מטרים ממנו, עמד יעקב וכיון את אקדחו ישר לחזהו. התרמיל שבידו נשמט והצמוקים נפלו התפזרו על פני החצץ, כגריסי פנינים על גבי קערה שטוחה…

“זרוק את הרובה ממך והלאה! גם את החגורה! גם את הפגיון! גם את כסות ראשך המטונף… טוב… ככה… ועתה התפשט… מהר, אל תהסס…

כך… הכל, הכל… אל תתבייש… גם את המכנסיים…” השמיע יעקב את פקודותיו בזו אחר זו והבדואי ציית, כמעט באופן אוטומטי. פיו היה מלא עדיין צימוקים והוא המשיך בלעיסה מבלי דעת… הוא הסתכל בפניו התוקפניים של יעקב, הרויים ארשת רצחנית, וחש שקצו קרב.

“טוב… ועתה הסתובב. צעד קדימה, לאט לאט, ואל תביט מאחוריך, פן ידביקך המוות. ככה… ככה… טראך!” - ויעקב הוריד את אלתו על ראשו של הבדואי, אחת ושתים ולא יסף… הלה נפל ארצה והחל מילל בקול: “אדוני, בשם האדמה שאתה דורך עליה, בשם כל הנביאים אני מבקשך, אנא, אל תהרגני… חי משה רבנו שלא התכוונתי אלא להלצה קטנה… ראה, מה מסכן אנכי… שור, שור, דמי זב ממני. לגמרי פוצצת לי את ראשי… אוי לי… הן אני מכירך. אתה אדון טוב. אתה מתלמידיו של אבו-שיער… רחם עלי, רחם… את רגליך אנשק… אינני מכאן… נוכרי אנכי… מן המדבר באתי, מארץ רחוקה, ותעיתי בדרך… אני משבט ענאזה… בן אמתו של השיך פאכרי ריזק… כופר רב אשלם לך… רחם…”

“שתוק, כלב שכמותך!” - הגיעתו התשובה מפי תוקפו, כשהאקדח המכוון עודנו מושט למולו - “עכשיו חנון אתה, לא כן? מקודם חפצת לרצחני, כך, בהלצה, לא כן? חכה… אף אני אסדר עמך הלצה שתזכרנה כל ימי חייך… בלום פיך, פגר, ואל תוציא הגה. הנה, תחוב את הסמרטוט הזה לתוך לועך ושתוק. ככה… כך… עכשיו אתה בחור נחמד… ממש תאוה לעינים… ועתה טול נא את החבל הזה וקשור בו את רגליך וידיך. קשור היטב! אל תתכחש! דע לך, כלב נבזה. אני בעצמי שודד לפי מקצועי… עוד בקטנותי עסקתי במו אלה ורבים שכמותך שלחתי לעולם האמת… קשור היטב! אל תעש במרמה, פן לא יעמוד לך שום אבו-שיער ושום פאכרי… המ… ככה… טוב… ועתה אבדוק גם אנכי" – ויעקב התכופף בזהירות והידק את הקשרים על הבדואי הכפות, שרבץ עתה כגולם נטול חיים רק עיניו התנוצצו בחוריהן והביעו פחד עצום.

יעקב נטל את כסותו של הערבי ועטף בו את פיו, מעל הסמרטוט התחוב… אחר תפס בקצה החבל הארוך, שנקנה חדש מהחנות לצורך המשק, וקשרו סביב זיזו של צור סמוך. מיד חזר אל החמור הממתין בהוריקו את כיסי הבגדים של הבדואי, החזיר את הסחורה למקומה ושיווה למטען את צורתו הקודמת, רק הוסיף עליו את הרובה.

יעקב ביצע את מעשהו בנחת ובישוב הדעת, מבלי כל חשש לתוצאות… בגמרו את מלאכתו צבר את הבגדים לערמה, שפך עליהן נפט והדליקם. אחר חזר אל הכפות ופנה אליו בדברי פיוס: “סלח לי, חביבי. ראיתי שבגדיך אינם נקיים די צרכם והייתי נאלץ לחטא אותם במקצת… ועתה, שמע נא את דברי היטב. ראה, השמש כבר קפץ הימה והלילה רד… אני אתיר לך את קצה החבל ואתה תזחול על גחונך עד שתגיע לאהלו של אחד מבני מינך… שם שם תספר להם את אשר קרך בפרוטרוט, ואל תעלים… אמור להם, כי אנשי גזע חדש באו ארצה ובני רשף שמם, מזרע ישראל… הללו מגביהים עוף ושום קלע לא ישיגם… מצוי ביניהם שודדים, רוצחים וגם גנבים… ממש כמו אצלכם… ראה, אחי. הסהר מתנוצץ וקרניו קדמה… היודע אתה מה שהוא אומר? הוא מראה לך את דרכך המדברה. שם תרצח ותשדוד, ככל אוות נפשך. איש לא יפריע בעדך… רק לא כאן על אדמת הקודש… הנה! התרתי את הקשר… שלום, אחי, שלום, וברכת אלהים תחול על ראשך" – ויעקב חזר לחמורו ונבלע בחשכת הליל.

* *

*

ויהי ממחרת השישי, ביום שכולו שבת ומנוחה, ובשעה שכולה קורת רוח והתעדנות – היא שעת הגיהוק, השיהוק והפיהוק שלאחר הסעודה השניה… באולם המרווח של הבנין הערבי העתיק התכנסו אנשי קבוצת בורג', זוג זוג בזויתו, והשתדלו להחיש את עכול המזון ע"י שיחת רעים מנעימה. קירותיו של האולם התנשאו למעלה בקשתות ובקמרים, שהסתיימו בכיפה חופפת, עטורה בגולה מרכזית משובצת בזכוכית צבעונית, נוצצת ומבריקה דוגמת התבור בראש מצנפתו של האפיפיור… בתוך הקירות טבועים היו כל מיני שקערוריות, תאים וכוכים, מהם – צרים ורחבים, בעלי צורות וקצוות שונים, ואנשי הקבוצה – ביחוד הנשואים שביניהם – התחכמו להקים להם חדרים נבדלים לשמושם הפרטי בתוך תוכם של הכוכים ובבטן קיבולם של התאים, בעזרת מחיצות מקרשי ארגזים, מסדינים ושמיכות מכל הבא ביד, לרבות אבזרים ידועים של מלבושי אדם…

“איני יכול לרדת לסוף דעתך" – נשמע קולו הצרוד של בורסקאי בדברו עם כרכמון

  • “הא כיצד אתה, שהנך מתנגד חריף לכל פולחן דתי, מתרצה למול את בניהם של הישמעאלים?”

“ראשית אין לנתוח זה כל קשר עם הדת" -ענה כרכמון בלי חשק, בנוסח של שגרא, כאחד הנאלץ לחזור על אותו דבר פעמים אין-ספור - “אין הערלה נחוצה לאדם. אין היא ממלאה שום תפקיד חיובי, ובארצות-המזרח עלולה גם לשמש מקור לכל מיני מחלות מדבקות. זהו סתם שריד קדום, מהזמן שהאנושיות נתונה היתה עדיין במצב בהמי. אז, בהעדר לבוש מגן, שימשה הערלה כסוכך מפני הקוצים ומשאר פגעים, אולם עתה מיותרת היא לכל הדעות. הרחקתה של זו דומה בכל לניתוח רגיל של המעי העיור. והשנית – קרובים לי הנמולים מהערלים. זהו ענין של אהדה אישית ותו לא. כך הוא ואל תקשה… ידידי, קרבת גזע ודם – אלה הם דברים שאינם משועבדים לחוקי ההגיון והמוסר, כי עם כל הכבוד שאני רוחש לסוציאליזם ולשאיפתו המתמדת לקוסמופיקציה של הרגשות, הרי לא תתרעם על הפיל על שאינו מחזר אחר תרנגולת דוקא… ככל טבעוני נאמן אני טוען שהחלוקה הגזעית טבעית היא ואין לשנות. אלא מאי, שרגילים האנשים להפריז בענין זה כשם שהם מפריזים בכל דבר. למשל, מאכל ומשקה, בעילה ושעשועים – כל אלה הם בגדר של צרכים ראשוניים, הכרחיים ובלתי נמנעים, אולם אין הללו מצדיקים במאום את התאווה לזלילה, לסאיבה, לניאוף ולמותרות"…

“יעקב, הוא מתנועע"… - לחשה שושנה באוזני אהובה, בשבתה עמו בפנה מרוחקת.

“מי?” - נדהם הנשאל.

“הילד שלנו" – ענתה שושנה, בנקדה באצבעה על טפח מתפיחתה…

“המ… מענין מאד"… נענה יעקב בהד קלוש. הוא היה נתון כולו בחבלי תסביכו בגלל רעיה והצעתה המוזרה ובא לידי החלטה שלילית. “אין הדבר מחייב המשך!” השמיע פתאום בקול תקיף.

“מי? מה?” - הופתעה שושנה בתורה.

“אני אומר, שלא כדאי להמשיך ולהקשיב לשיחתו של כרכמון, תורתו נהירה לי כמעט בעל-פה" – השתמט יעקב מן הסבך.

“אף אני סבורה כך. הוא משעמם מאד. בוא, אהובי, אל התא שלנו. אתה צריך לנוח. הן כמעט שלא ישנת בלילה החולף. אל תכחיש… אני הרגשתי בזה… כל הזמן הסתובבת מצד למשנהו, כאילו משהו עקץ אותך… בוא, בוא, אהובי" – התרפקה שושנה על דודה.

“את יודעת, שושנה? הגיע הזמן שתתחילי לדבר עברית. כאם עבריה חייבת את… לגמרי לא חפצתי שבננו יינק רוסית עם צאתו מרחם"… העיר יעקב שלא מן הענין.

“בוודאי, בעלי, בוודאי… בוא, יקירי, בוא… נשכב בשקט ואתה תלמדני… אתה רוצה?” - המשיכה שושנה בשלה…

“כרכמון זה איש מסוכן מאד" – לחש בריל. כשהוא רובץ על-יד סינורה של דבורה אשתו, אי-שם בזוית האולם…

“זה לא מענין אותי. אני הולכת להשקות את הפרדות" – ענתה זו בקצרה, בקומה מן המושב… בריל לא ניסה אפילו לעכב בעדה, כי מתוך נסיונו ידע שאין הדבר כדאי… משום-מה נדמה לדבורה בזמן האחרון, כי אף היא הרה, והיא היתה רגישה מאד לכל מגע מיותר, גזירה שמא תמליט בלא עת… החבר דוב קבל עליו את הדין ופנה לעניניו… הוא הציץ בזוג השכן מתוך קנאה טמירה ובראותו את יעקב פונה לחדרו, נגש אליו, הטהו הצידה ואמר בלחש: “יעקב, בישיבת הועד, הוחלט למסור לך את הפיקוח על השמירה במשק, אולם"…

“כבר הודיעו לי" שיסע יעקב, בסמנו בגלוי שאין ברצונו להמשיך.

“יעקב השמעת? אי-אלה ערבים באו היום אל הזכרונים שמעבר לקיר וספרו להם, שעם עלות השחר נתקלו בבדואי מוכה ופצוע, כפות בידיו ורגליו, ערום כביום הוולדו. ניכר שמישהו שדד אותו והתעלל בו כהלכה" – הוסיף בריל בלחש בהול.

“ומה איכפת לי כל הענין?” - נענע יעקב בכתפיו.

“כן… אתה צודק, אולם הבדואי טוען כי את כל זה עולל לו אחד מאנשינו, והזכרונים גועשים ומאיימים עלינו… הם חוששים שמא נקלקל להם את ההרמוניה המשפחתית"… - ניסה בריל להתלוצץ.

“אל תדאג לזכרונים ולאיומיהם. מבטיח אני לך שאין בהם ממש" – ויעקב הפנה עורף למדובבו וחזר לשושנה, שחכתה לו באי-סבלנות בולטת… בריל עמד רגע במקום כמהסס, ובהרכינו את ראשו באכזבה נסתלק לאטו אל היציאה ונמוג…

“מוזר מאד" לחשה טובה באזני זלמן. הם ישבו מכונסים בשקערורית והסתודדו בתאבון… - “מהסחורה שהביא יעקב עמו אמש חסרים הצמוקים ואף פח הנפט לקוי הפעם במדתו באופן ניכר. כשאהיה בזכרון אומר לחנווני ההוא בפניו… לא אתבייש כלל… גנב שכמותו, מה הוא חושב, שיש לו עסק עם תינוקות?”…

“אל תמהרי להאשים את החנןוני" – הרגיעה זלמן - “יעקב אמר לי שאירעה לו תקלה בדרך והמשא נתהפך".

“המ… זה ענין אחר לגמרי" – המשיכה טובה בלטיפה - “רואה אני שיש לך עין פקוחה… הראית את החפצים החדשים שיעקב רכש לו בזכרון? רובה, חגורת כדורים ומשקפת. אגב, מי, לדעתך, יכול היה לסדר את הבדואי? הן לא השתגעו הזכרונים להעליל עלינו עד כדי כך?”…

“הללו מסוגלים לכל. כצנינים אנחנו בעיניהם והם מבקשים לסלקנו בכל מחיר. חושש אני שהעסק עמהם לא יסתיים בכי טוב" – העיר זלמן באנחה.

“המ… ולי יש דעה אחרת… אתה מכיר את אחיך?… אומרת אני לך כי מאד יתכן שזהו מעשהו של ‘יענקלי שלהבת’… בוודאי פגע הבדואי בכבודו ויענקילי לימדו לקח… אתה זוכר ששמענו אמש אי-אלה יריות? הזכרונים אמרו אז, שהיריות באות מחתונה ערבית שבכפר הסמוך, ואני חושדת שזהו סוד קניותיו החדשות של יענקילי"…

“הסי… אל תדברי שטויות… מוטב שנצא ונעזור לדבורה" – מיהר זלמן להשתיקה: טובה נוזפה ונכלמה… כבר בפתח היציאה הזדרזה לפייס את בן-שיחה בנשיקה מבטיחה לעין כל הקירות…

“כל זה טוב ויפה" – המשיך בורסקאי להקשות אחר שהקשיב רגע קט לנחרה המתוקה הבוקעת מפי התאים - “אך בכל זאת עומדת הסתירה בעינה: כיצד מתיר אתה לעצמך להתנגד להסתדרות הציונית בשעה שבפועל אתה מקיים את הציונות במאת אחוזיה?”

“כבר אמרתי לך, אל תהיה בבחינת סתם מקשן" – השיב כרכמון בעוקץ-מה - “אני מתנגד להסתדרות הציונית משום שאני כופר בנחיצותה של איזו הסתדרות שהיא. וכי מה פרוש המונח “הסתדרות” בתרגומו היומיומי אם לא חבר אנשים המכנים את עצמם “עסקנים”. “מנהיגים“, “פקידים”, והחיים על חשבון הכלל. טענתם היא שהם מיטיבים לצבור, אך אין אני מחוייב להאמין. אדרבא, לי נדמה דווקא שאין הם דורשים אלא להנאתם הפרטית. וכי איזה יהודי אינו משתוקק להיות עסקן צבורי? הרי זוהי אותה הסגולה הגלותית הידועה לנו מאז ומקדם: - השאיפה לגבאות. עיירות רבות חרבו בגלל המחלוקת לגבאות והשאיפה לשררה. תסביך של נחיתות הוא: כיון שקופחה זכותם של הללו מבחוץ הריהם מתכנסים פנימה ונצים ביניהם בגלל פרור-עצם מדומה של שלטון, עד כדי מריטת השערות… עצתי לכל אותם העסקנים והמנהיגים, שראשית כל יגאלו את עצמם. לו כל אחד מהם נוטש את עסקיו ובא ארצה בגופו ובממונו, היינו זוכים לעליה פוריה עד לא פחות ממאה אלף נפש לשנה. ואותה העצה הייתי מושיט להם גם כאן: - במקום להבטיח להם משרות שמנות על-חשבון הצבור, מוטב שיצאו לכפר ויעבדו. ואל דאגה: הצבור לא ילך לאבוד גם בלעדם… ואם אומנם חשקה נפשם בעסקנות יעשו זאת בהתנדבות, שלא על מנת לקבל פרס, כשם שזלמן שלנו עובד עבודת פרך ויחד עם זה מתעסק בפנקסנות המשק. וכי יש לך צרה גדולה מזו של פקידות בהסתדרות? די לו לפועל ללבוש איצטלא של פקיד, ויהא אפילו מבחירי הסוציאליסטים, ומיד ישתנה מן הקצה אל הקצה ולא תכירנו… ובאיזה מין סאדיזמוס ימהר להתעלל בחברו הקרוב לו ברוח, דוקא בשעה שהלה מזדקק לשרותו. אי, אי, אי… שוב אותו התסביך של נחיתות… שמע, בורסקאי! מובטחני שאילו היינו מוציאים את כספנו – הנצבר מפרוטות עלובות של דלת העם – לקנית קרקעות, במקום לבזבזו לכל מיני פקידים-פאראזיטים, היינו מזמן זוכים לגאולה שלמה"…

“אם כן, לפי דבריך יוצא שאתה בעד יזמה פרטית, ממש כמו הקאפיטליסטים. מלבד זה חושש אני, כי אילו נהגנו לפי עצתך היינו באמת מגיעים לידי אנארכיה גמורה"… - העיר בורסקאי בהבעה של יאוש גמור.

“אנארכיה…כך… זוהי טענתם של כל מוגי הלבב" – טען כרכמון במרירות - “וכי מנין ידוע לך שמשטר האנארכי הוא הגרוע? וכי ניסית בחייך לנהוג לפי כלל זה?… אדרבא, נסה ותראה… הן זוהי אותה הפירכא הנשמעת תמיד מפי הריאקציונרים כלפי איזה חדוש שהוא. ואשר ליוזמה פרטית שאמרת, אין זו ממין הטענה לחלוטין. יוזמתם הפרטית של הקאפיטאליסטים פירושה – ידים חופשיות לניצול זדוני של הזולת, ואילו יוזמתנו הפרטית, במובנו הנעלה של האנארכיזמוס”…

“הצילו! חבריא, קומו!” - נשמעו לפתע כמה צריחות של נשים ומיד השתררה בהלה שלמה באולם. מכל תא מוסתר החלו מגיחות דמויות מבוהלות, כששרידי שינה על פניהן, מתחמשות תוך כדי ריצה דחופה עם כל הנתקע לכף, החל מרובה וגמור בגלגלת של אטריות…

יעקב, לבוש בתחתוניו, תפס את רובהו אף הוא ויצא לחצר. שם הספיק לראות רק את שארית הקטטה: דבורה, טובה, זלמן ואחרים רצו אחרי שרידי הזכרונים, שמיהרו למלט את עורם דרך הפרצה.

“ואמפירים! עלוקות! מנצלים! בורגנים! חכו! בבוא המהפכה הסוציאלית נעקרכם מן השורש!…” צרח זלמן במלוא גרונו לעבר הנמלטים. ניכר שספג אי-אלו מכות נאמנות, כי זו לו הפעם הראשונה ליעקב שראה את אחיו בשיא של התרגשות מעין זו. משום מה עורר הדבר בו גל של צחוק, והוא נמלט בחזרה אל תאו…

“מה קרה?” הרבה כרכמון לשאול כל אחד שנזדמן בדרכו.

“סתם שטויות" – נשמעה התשובה - “אחד הזכרונים שאב מים מן הבאר יחד עם דבורה והרשה לעצמו לטפח על עכוזה בידידות מופרזת… מובן, שזלמן ובריל התערבו בדבר, ומכאן מקור הקטטה".

“חוליגנים מוסקבאים! אנחנו נראה לכם! עוד היום נגרשכם מכאן ככלבים!” - נשמעו בינתיים הקריאות המאיימות של הזכרונים מעבר לקיר.

יעקב יצא שנית, לבוש כהלכה, ובשמעו את דבר המאיימים, פקד לסתום את הפרצה באי-אלו אבנים.

“הם נוסעים לזכרון" – נגש אליו בריל, בהראותו על עגלה רתומה לזוג פרדות, מתרחקת בדרך העולה זכרונה.

“יסעו לכל הרוחות! מה זה נוגע לנו?” - חתך יעקב בקצרה ונפנה לדרכו. הוא יצא לסייר את הסביבה, מזויין ברובהו החדש, ואף משקפתו תקועה לו בחגורתו, סתם ככה, לשם שעשוע…

בינתיים אנשי הועד התכנסו לישיבה סודית ודחופה. “יש לשים קץ לדבר" – טען בריל בחום, כשהוא דופק באגרופו על השולחן - “אין אנו יכולים לדור עמם בכפיפה אחת. או שהם יסתלקו, או שאנחנו נלך מכאן".

“הס, הס!” -הרגיעו בורסקאי - “אין צורך להחפז. צריך לשגר משלחת אל פקידות יק“א, ואני מקוה שהכל יסתדר בכי טוב”.

“לא, אי-אפשר הדבר! שום פקידות לא תועיל!” - התקצף זלמן, ומיד מצא לו מסייעים מכל עבר לרבות טובה חברתו, שאף היא זכתה להמנות בין חברי הועד בגלל בקיאותה בהלכות אספקה…

כך ישבו והתדיינו ביניהם כשעתיים תמימות, ועדיין לא באו לידי הכרעה. מכל מקום ניכר היה שהפעם רבו השוללים על המחייבים, וחבר בורסקאי ישב כולו כחול מהתאמצות…

יעקב הקיף את המושב אחת ושתים ובקלטו את הד קולותיהם של המתוכחים, נד בראשו לשלילה. מכמה טעמים היה הפעם דרוך שלא כרגיל ומזמן לזמן הקריב את המשקפת לעיניו והציץ במרחק המשתרע… לפתע הבחין בדבר-מה חשוד בקצה האופק ונתחלחל… הוא החל מסתכל במאומץ: לאט לאט נתבלטה לפניו שיירה גדולה של רוכבים ורגליים, ופניהם אל המושב. בלכתם נפנפו בחרבותיהם וירו באויר לשם “פאנטאסיה”, כדרך האמורי…

יעקב הוציא את החצוצרה ותקע בה לאות אזהרה.

“התנפלות! התנפלות!” בקעו בינתיים הקריאות המבוהלות של חברי המושב.

“חבריא, אל הנשק! לסגור מהר את השער ואת כל המבואות! גם את זה של הזכרונים! מהר! לתפוס עמדות! למלא את הרובים! נשים! להכין את האקדחים ולהגישם טעונים! מהר! מהר! אל תתמהמהו! רק אל בהלה! ורק לא לירות בלי פקודה!” השמיע יעקב את אמרותיו השנונות והכל הזדרזו לציית לו, באין אומר.

“האיש הנכון ברגע הדרוש" מלמל כרכמון, כשהוא תופס עמדה על-יד אחד החלונות ומהדק את ידית אקדחו בהחלטיות נחושה…

בינתיים וקולות הכדורים פלחו את האויר והשיירה הלכה והתבלטה, הלכה והתקרבה, עד שנראתה בברור בכל שפעתה הקלגסית… יעקב לא פסק מלהסתכל דרך המשקפת. לתמהונו הרב הבחין בדמות אחת, שנראתה לו מוכרת מאד. “דומני שזהו הבדואי של אתמול ועל-ידו – אבשי, ראש הגדעונים בכבודו, דוהר על סוסתו… - לחש לעצמו. חבריא! אלה הם הזכרונים עם מנהיגם בראש!” קרא בקול.

“האומנם? הם זוממים רעה… אל ניתן להם להתקרב!.. נירה בהם!” - השמיע בריל בבהלה.

“שתוק אתה! איש אינו שואל אותך!” - נזף בו יעקב. הוא כיוון את רובהו וירה יריה אחת. מיד צנח סוס אחד שבראש השייירה, בסחבו אחריו את רוכבו האביר… כל השיירה נתעכבה. אחדים הצטופפו על-יד מנהיגם, בבקשם לשחררו מן האוכף. אנשי הקבוצה השגיחו בכך ומלאו את פיהם צחוק.

“הידד, יעקב! תחי המהפכה הסוציאלית!” - קרא זלמן בהתפעלות.

“שתוק, פתי!” הרעים עליו יעקב שלא כדרך אחים… מיד הבחין בדמות ניתקת מהשיירה, הולכת ומתקרבת, כשהיא מנפנפת בדגל לבן.

“תנו לו להתקרב, ונשמע מה בפיו!” פקד יעקב, ואיש לא העז להמרות. “מה לך, אבשי? מה פירוש ההתגייסות?” צעק בקול לעבר הדמות.

“בשם הגדעונים אני מצוה עליכם לפנות את המקום במשך עשרים וארבע שעות. באם לאו – נגרשכם מכאן בכוח" – השמיע אבשי בתקיפות, כיאה למנהיג נערץ שכמותו…

“לך לכל הרוחות עם כל אנשיך יחדיו! אם לא תסתלקו מכאן מיד, נעשה אתכם ככברה. בנת?” - השיב לו יעקב בזעף.

“יעקב, זה אתה? הכרתי את קולך. זה אתה הרגת את הסוסה שלי? כן, כן, אני מכירך כקלע מצויין. הגד, הן אתה הטוב שבהם. האומנם תדמה גם אתה כי ניתנה לכם רשות להתעלל בנו? על אדמתנו אתם יושבים ואת לחמנו אתם אוכלים, ואף-על-פי-כן אתם נוהגים בנו מעשה אדונים בעבדיהם… מלבד זה נמצאים ביניכם שודדים המלסטמים את הבריות בראש דרכים. רוצים אתם לקלקל את היחסים שלנו עם שכנינו וסוף דבר שתמיטו שואה על כולנו… לא! תוכל לומר לחבריך שלעולם לא נרשה את זאת! או שתעזבו את המקום מרצונכם הטוב, או שנכבשנו בזרוע!”… - השמיע אבשי בקצף על שפתותיו.

“שמע, אבשי! אתה קח את אנשיך ושוב עמם בשקט לזכרון, וככל אשר תקדים לעשות, כך ייטב לך. אשר לאיומיך הריני מריע עליהם מתחילתם ועד סופם… ואשר לעצם התנהגותך הפעם עוד נוסיף לדון בזה בין כתלי המשרד של הפקידות. מחר, בשעה זו, אהיה שם, לבדי, לגמרי לבדי, בלי כל אנשי לויה, ושם אשוחח עמך פנים אל פנים ואסביר לך את מהות הענין על בוריו… לעת-עתה לך!” ענה יעקב לצחוקם הרב של אנשי הקבוצה, בראותם את אבשי מסתלק לעבר זכרון, יחד עם כל חבורתו, ובהשאירו אחריו את פגר סוסתו…

“להתפזר!” פקד יעקב והחבריא מיהרו להשמע בחשק מיוחד. המתיחות רפתה, ובחלל האולם נישאו קולות של צחוק ושמחה.

“בחיי, שאבשי זה הנו בחור כארזים. הלואי וירבו כמותו בישראל" – מלמל יעקב חרישית.

“חבריא! נשיר את האינטרנציונאל!” קרא כרכמון בחדוה גועשת.

“הסו, הסו!” - קרא יעקב לפתע - “כרכמון, כתבתי נוסח עברי להמנון החביב שלך" – ומיד עלה על השולחן והחל מזמר ברגש: “לא בשאון גיסות חילנו"…

כבר האדימו והשחירו פאתי מערב הגווע ועדיין נישאו בחלל האולם פרקי הזמר המהפכני, שהושרו בפי כרכמון והחבריא, באקסטזה לאין גבול!

“ עד פוררנו אשיות כלא,

עד השבתנו ריב נקם

עד כי בא ויהי הפלא -

עד שלטון פועל הוקם!”…

פרק 17: שקדים

יום שרב בשלהי קיץ. השמש כוסתה במעטה אפרורי ממוסס וממרק, מרפה ומיגע, יוקד ומלהט עד אפס נשימה, עד תום כל הכוחות… צללים צללים של צאן-אדם הצטופפו ברחובות תל-אביב ועיניהם נטויות כלפי מעלה במבטי תמיהה נדהמים לעין איתן טבע בוקע ומתגעש…

“ליקוי חמה! ליקוי חמה!” נישאו הקריאות בפי המסתכלים - “ראו, ראו, פני השמש כאילו מוצפים דם!” - קרקר לו יהודי זלדקן במין הנאה שבאימה מחמת הפורענות המתרחשת…

“השמעתם? פוני קואס כבר שלח את מיטב צבאותיו נגד גרמניה… אי, אי, אי… אומר לכם אני כי מעתה יהיה שמח… בוודאי גם התוגר לא יינקה, לקיים מה שנאמר - “ידו בכל ויד כל בו"… - התריע לו יהודי כרסן בקבוצת מסובבים, כשהוא נצמד בקצה אצבעותיו לדש מעילו של הקרוב לו ביותר, והולך וממעכו תוך חשיבות מתמדת, כיאה למדינאי מובהק שכמותו…

“יהודים התעתמנו! גואלד, התעתמנו! כל עוד לא אחרתם את המועד!” - צרח השני לעבר קבוצתו בפנים משולהבים ומיוזעים - “מה אתם סבורים כי יחליקו לנו על הראש?… או שמא שמים אתם את מבטחכם בקונסול הרוסי שלכם? אה?… וכי זה יעמוד לכם בפרץ בעת צרה? אה? אתם שותקים? בוודאי סבורים אתם כי אם תברחו מכאן תוכלו לשוב הנה כתום המלחמה ולחזור לסורכם כמקודם? לא, באלף רבתי! בי נשבעתי כי לא ניתן לכם להיכנס, בוגדים שכמותכם! ראו, ראו! את צרוריהם הם צוברים ורצים בבהלה אל הנמל. נמלטים הם מכאן כעכברים מאניה נטרפת… מה להם ולציון? אה? ככה רוכשים מולדת? גואלד, יהודים, התעתמנו! הבה נתגייס כולנו ונצא חוצץ בראש חילותיה של ממשלתנו הנאורה! זכרו כי תורכיה עמדה תמיד לימיננו! רק ממנה נוכל להבנות ואך ממנה ניוושע, באם תראה כי אומנם תמימים אנחנו עמה - תיטיב עמנו גם היא, ואז"…

“אז יבוא משיח"… הפליט אחד מהחבורה והכל נתמוגגו מהבדיחה, כשהם נושרים קמעא קמעא לעבר הקבוצות הסמוכות. לבסוף נשאר הנואם התעמלן בודד לגמרי… הוא קמץ את אגרופיו באיום, חרק בשיניו תוך לחישה צפעונית של "בוגדים ארורים!” - ונסתלק…

“ ואני אומר לכם, שהכל בלוף!” - טען גוץ לבוש בגדי פועל - “היתכן? הם, הבורגנים, נוטשים את כל רכושם ונסים אל אשר ישאום עיניהם, ואותנו העמלים המדוכאים הם מבקשים להפקיד לזדון לבו של העריץ התורכי? לא! דודאים, אחא! אותנו לא ירמו. מה יש? יקימו לי מצבת-זהב על קברי? יכניסוני ברשימות הקדושים? יערכו עלי הספד מר וימנו את שבחי לאחר מותי, כי אכן הייתי ציוני נאמן וכי קידשתי את שמם כדת וכדין? מוחל, מחילה גמורה. תודה לאל, עוד לא שכחתי את הטעם של חוסר-עבודה, בעת שהתרוצצתי מהלשכה אל הרחוב וחזרה, ומבעל-גוף אחד למשנהו, לבקש יום עבודה בשעה שבמשקיהם התהלכו נכרים באלפיהם. ועתה קדוש-קדוש יאמרו לי, על כי לפתע מצאו שהנני חזן נאה ופרקי מגודל?… הוי, אחים, אחים! בי נשבעתי כי לגבינו הפועלים אין הבדל בין תורכי לטטרי. המנוצל נשאר תמיד מנוצל, בין שהוא בן-ברית ובין שאינו, כי מה ענין לנו לגזע ודת? ימח שמם של כל חובקי הדתות בכל העולם כולו! הם הם שגירו תמיד באנושיות את יצר ההרס. הם הם שגרמו עתה למלחמה ועדיין עתידים אלה להחריב את העולם"…

“וכי מה דתך אתה?” - שיסעו אחד השומעים.

“מה שייך דתי?” - התקצף הנשאל במשנה חרון - “וכי יש לי פנאי לחשוב על כך? דתי היא – לחם לאכול ובגד ללבוש, כי למקום ללון לא דאגתי מיום שדרכתי על אדמת הקודש. אתה רואה אותם, את בעלי-בתים האלה? אה? צדיקים הם לעומתך כיום? מזמינים אותך לחדריהם - “אדרבא, בבקשה, קח לך איזה חדר שתרצה, חינם אין כסף" – ומשום מה? משום שדוקא עתה הם משתוקקים לאיזה שומר חינם, לא כן? אל תדאג, חביבי, הם בעצמם ימלטו את עורם. אה? וכיצד היה ביום אתמול?… אז לא יכולתי לשכור מהם חדר אלא אם שילמתי תחילה טבין ותקילין בעד חצי שנה למפרע. אז לא התענינו בי לגמרי אם אני בעד ההתעתמנות או לאו, אם אני חסיד או מתנגד, מאמין או אפיקורוס, העיקר: - תן כסף וחסל. יש לך מאותו מין – אתה משלנו, אין לך -לך לכל הרוחות… מילא, לא איכפת לי… הם בורחים? שיברחו… וכי מה אני מפסיד בזה? את ירושת אבי? ומה בכלל עלול אני להפסיד? את החולצה המלוכלכה שלי – זו בת-יחידתי שאין שניה לה, לא במעלה ולא בתואר?… חא, חא, חא! אדרבא, יבוא נא הנה האויב ויכבשנה… הרבה נחת הוא ישבע ממנה… מורי ורבותי! אם לקורבן נדרשתי, הריני מכריז קבל עם ועדה שאני מגיש את חולצתי מנחה לראשי הצבור ומנהיגיו! מובטחני שזו תשמש להם תריס ומגן בפני כל פגעים מבפנים ומבחוץ… אשר לי, דייני בשלי… אבל את נשמתי? את זו לא יקחו ממני! פשוטו כמשמעו, לא אתן להם, וקץ לכל הענין. בשום פנים שבעולם, אפילו אם יבטיחו לי הרים וגבעות, אפילו אם לאחר המעשה ינדבו לי את כל חלקם בגן-עדן"…

“אך מהי התרופה שלך? מה אתה מיעץ לנו לעשות ברגע זה?” - חזר השואל לפרכותיו הכבדות…

“וכי איזה בעל-יועץ אנכי?” - ענה הנואם בשאלה, כדרכו - “לדידי, יעשה כל אחד לפי מצפונו: הנוסע יסע והמשתקע ישקע כאוות נפשו… וכי מי מפריע לו? אלא שכועס אני בשעה שמליטים הטומאה ביראה… יגידו ברורות שמתכוונים לכותתנו כבשר תותחים ואל ינחמונו בדברי הבל כי כל מעיניהם לשם שמים. חביבי, אתה שואל לעצתי? באמת ובתמים? אם כן דע לך שסבור אנכי כי הגיע הזמן שאנו הפועלים, מבין כל אומה וגזע, נקום כאיש אחד ונפרק מעלינו את עול מדכאינו – אלה בעלי-ברית נצחיים – הבורגנים, היונקרים והכהנים, ואז"…

“אז יבוא המשיח"… העיר אותו בר-נש גופא, ושוב פרץ צחוק אדיר מפי המצטופפים.

“מה אתה סח? איזה משיח?” - התקיף הנואם את המעיר, תוך מבוכה שבתבוסה…

“אדום"… ענה הלץ בקצרה, והמקשיבים הפליגו בצחוקם עד כדי דמעות, לרבות יעקב וכרמי, שהיו נגררים מקבוצה לקבוצה, מטים את אזניהם לכל הגה, כאילו ביקשו למצוא מענה לפקפוקיהם הם…

“יעקב בוא הביתה. די להתרוצץ… הן בוודאי שושנה מחכה לך. בוא, בוא. מה שיהיה יהיה, אך בינתים צריך לאכול" – לחש כרמי באזני חברו, כשהוא מושכו בשרוולו. הלה נתרצה לו במנוד ראש, ושני הידידים פנו לשכונת נוה-צדק, סמוך לאותה סמטא בה נתקל יעקב בראשונה עם הנפטר חאנפי…

“אה, מה דעתך, כדאי להתעתמן?” - שאל כרמי בלכתם.

“כבר נמאס לי להתהותת“… - ענה יעקב בלשון פליאה - “כל ימי אני שומע את הדרישה להת… משהו… או להתרוסס או להתאמרק או להתעתמן… ואני דוקא קיוויתי כי יעלה בידי להתמולד בארץ-ישראל ולהתעבר ביהודה… ועתה אם יכול אני למלא את מבוקשי מה טוב, ובאם לאו אין לי פה מה לעשות. הן לא אחבוש עתה לראשי מצנפת אדומה, אף לא אשב על הדוכן ואלמד לזמר מה-יפית בתורכית… לזרא היו לי כל אלה… ומלבד זה קשה לי לבטוח בישמעאל ובישועותיו… כבר הספקתי להכירו דיו. מפקפק אני בחסדיו של זה לעמנו. איך שהוא, ואני לא אפקיר את שושנה ואת העובר הרך… אין ברצוני לרצוח את ילדי במו ידי”…

“כן, כן, בודאי צדקת" – מיהר כרמי להרגיע את יעקב, בהרגישו בנימה הרוטטת שבדבריו - “סלח לי על שהעזתי להתערב בעניניך… אתה בוודאי שאין לך כל ברירה וכל אשר תקדים להמלט כן תיטיב לך ולאחרים… ואני… אני גם-כן… באשר תלך אלך… גם אני שנאתי את ישמעאל ואת הליכותיו… אין לנו חלק ונחלה בתוגר ולא בבן-בריתו הערבי… את כולנו יכלו ביום אחד, כשם שעשו לארמנים… הלוואי ולא יזכו לכך!”…

“גילו השכורים, גיבורי החיל!” נשמעו לפתע קריאות צהלה של חבורה מבוסמת כהלכה, שהלכה ופיזזה וכרכרה באמצע הרחוב בקצב סואן עד כדי טירוף…

“מי אלה?” זרק יעקב את שאלתו באויר, בהבעה מהולה של חדוה ויאוש.

“מבין אתה?” - ענה כרמי - “בעלי הרכוש העשירים עזבו את מעונותם הפקר, והללו פרצו לתוכם, הוציאו את כל הצידה האגורה במזנוני-הפאר, גם את העוגות וגם את הצימוקים, גם את השיכר וגם את היין, והריהם עורכים עתה הילולא וחינגא, כמו שאומרים, על-חשבון הגביר"…

בחור אחד מהחבריא, שיכור בשלשת רבעיו, הלך בראש ההוללים, ובאחזו בידיו מין תרמיל ענק, פיזר מתוכו שקדים לשני צדי הרחוב.

“למה אתה מפזר את השקדים?” - שאלו יעקב בזעף. חוש השומר שבו התקומם למראה רכוש מופקר, והיטב התחשק לו להרביץ לתוך-תוכה של החבריא העליזה מנה גדושה של כדורי עופרת…

“לקיים מה שנאמר: הנני שוקד על דברי לעשותו" – ענה השיכור בניגון מגידי - “כשם שאנו זוכים לזרוע את השקדים כך נזכה לשוב לציון ולקצור את יבולנו, במהרה בימינו, אמן"…

לשמע הדברים פרץ צחוק סואן מפי החבריא הדוהרת, והם נעלמו באחת הסמטאות, בדרכם תל-אביבה…

“בוא, בוא, אל תתמהמה" – זירז כרמי את חברו.

יעקב הסתכל רגע בפני כרמי במבט של תהיה, אחר מחה מעיניו דמעה גנובה, ונפרד מבן-לויתו באמירת “שלום” דחוקה וחטופה..

* *

*

על סיפון אנית-מלחמה אמריקאית ישבה קבוצת ידידים ותיקים, ושוחחו ביניהם בלחש, כנכלמים, כחפויים בפני אבל… פני הדוברים לבשו ארשת קדורנית של אחד הנמלט לנפשו אחר ביצוע של פשע חמור… מבין הקבוצה נתבלטו כל המכירים הטובים, הרעים הנאמנים מאז ומתמיד: שמואליק, כרמי, בריל, דבורה, זלמן, טובה, בלוית כמה אלמונים… רק כרכמון נעדר מתוכם. הלה נשאר נאמן ליעודו. הוא הרחיב את חורי שקו – והתעתמן…

הכל יחדיו ישבו ברגלים מקופלות והסתודדו ביניהם. בין דיבור לדיבור היו מפצחים שקדים ומשתעשעים למראה נחילי הדגים ששטו בעקבות האניה – נחפזים לבלוע כל קליפה ונשירה מיד עם הזרקה לדכי הגלים, שהשתברו והקציפו ברחש ימי מערסל ומרדים…

מעומקי האניה, כאילו מתוך בטנה, נישאו קלות מיואשים של אשה בציריה. הללו התערבבו בגניחות התכופות שעלו ובקעו מהשסתומים הארוכים שבחדר המכונות.

“אוי לי, אוי לי, כמה קשה לה, כפרה אני בעדה, שושנה שלי, אוי לי, אוי לי…” - יבבה דבורה חרש, כשהיא מליטה את פניה במלוא חפניה.

“איפה יעקב?” נזרקה השאלה מפי אחד הגברים.

“שם למטה, על-יד היולדת" – ענה לו מישהו בלחש.

“הרואה אתה? שם בקצה הסיפון, שם, שם, יושב לו המתעתמן הראשי, מנהיגם הרוחני של כל המתעתמנים, בלווית בני משפחתו. סוף-סוף גם הוא בורח" – העיר שמואליק. והכל הפנו את ראשיהם לעבר ההוא. מיד גברה ההסתודדות בין היושבים, עלתה ונישאה, הלכה והחריפה, עד שנשמעו אפילו אי-אלו מהתלות. רק בכיה החרישי של דבורה וקולותיה המיואשים של היולדת לא פסקו אף לרגע.

זקן המשפחה כאילו הרגיש באופן מסתורי בדברים הנרמזים לעומתו, כיוון שלפתע קם ממקומו ונגש אל החבורה.

“מה אתם סבורים, שברחתי מארצי ועזבתי את מולדתי לנצח? חלילה לכם! צעירים טובים אתם! בנים נאמנים לעם ישראל! אל תמהרו להאשים את הזולת ואל תרשיעו את עצמכם! אין ברירה!… גזרה היא ואין להשיב… רק אל יאוש… רק לשעה קלה נפרדנו ממשאת נפשנו… אין בכך כלום… רק לשעה קלה… שוב נשוב אליה… בעוד מועד… במשנה און ובמשנה מרץ… עוד נזכה להקים את הריסותיה ולבנות את חורבותיה… אל יאוש… רק לשעה קלה…” השמיע הזקן בקול צרוד, מופסק על-ידי שיעול טרדני ונשימה אסמטית מובהקת. הוא עמד והסתכל רגע קט, כמחכה לתשובה, ומדי הפגשו עם המבטים האלמים והמבוישים של היושבים, חזר על עקבותיו בהילוך אטי וכושל…

“אמא, הצילי!” בקעה זעקה אנושה בשפה הרוסית מלב האניה, ומיד לאחר זה עלתה צריחתו של תינוק טרי…

ראשו של יעקב צץ בפתח הדרגות שבלוע המורד, והכל הסתערו לקראתו בחבוקים ובגפופים, תוך כדי מימרות חטופות של "ברוך-השם! מזל טוב! מזל טוב! ילד אתה אומר? אי, אי! בחור כארזים! כך צריך! אלא מה? וכי יכול להיות אחרת? חכה, חכה! הנה זה יגדל ויעלה על אביו. אה, יעקב? לא כן? ומה שם תקרא לו?”

הכל סבבו את יעקב ולא הרפו ממנו. רק דבורה חשה במהירות הברק לעבר המורד, ומיד נעלמה בלועו…

“אקרא לו אמציה" – ענה יעקב, כשהוא מנגב את זיעתו ונושם בכבדות.

“למה דוקא אמציה?” - שאל האחד.

“משום שצריך אומץ מיוחד להיוולד דוקא בשעה טרופה זו"… - ענה יעקב כשהוא כורע תחתיו מרוב עייפות.

“תנו לו מעט יין! מהר! מהר! הנה! הנה! קח! שתה! קח גם מעט שקדים! אכול! אכול!” - נשמעו הקריאות בזו אחר זו, והכל מיהרו לעודד את האב הצעיר ולהחיות את נפשו במיני תרגימא ומשקה.

יעקב גמא מן היין וטעם מן השקדים. פתאום נזכר בבאורו של השיכור ברחובה של נוה-צדק, והוא חייך בהנאה.

“כן, כן… כה אמר ה': הנני שוקד על דברי לעשותו – בוודאי שכך יהיה, בדיוק כפי שהתנבא השכור לפי תומו" – השתרעף יעקב, בהסתכלו בנחילי הדגים ששטו בעקבות האניה החוצה בחרטומה את לב הים כבסכין, נחפזים לבלוע כל נשירה וקליפה נזרקת לדכי הגלים, שהשתברו והקציפו ברחש מערסל ומרדים…

סוף.

אחרית דבר

אבי, אהרן פולאק ע"ה, עלה ארצה ב – 1910. אחיו הגדול ממנו, עלה כמה שנים לפניו. הוריו ויתר שבעת אחיו ואחיותיו עלו ארצה ב – 1913 והתגוררו בזכרון-יעקב.

כפי שאומר המחבר בהקדמתו – “מה שנוגע לספור עצמו, הרי ברובו מיוסד הוא על מאורעות שהתרחשו בפועל” וכך הוא משלב בו, בין היתר, את דמויותיהם של בני משפחתו.

הגבור, יעקב, הוא בן – דמותו של המחבר. אני מזהה בתכונותיו את אלה של אבי ז"ל. זלמן פרלמן הוא אחיו הגדול – זאב פולאק.

לא זכיתי להכיר את סבי וסבתי מצד אבי, אבל דמויותיהם מתוארות בספור, כפי שהיו באמת, ביחוד מרבה המחבר לספר ולתאר את דמות אמו האהובה שמתה בדמי ימיה. היא נפטרה במוצאי יום הכפורים וקבורה בזכרון–יעקב, סמוך לקברה של שרה אהרונסון.

אסנת פולאק - נזרי

אהרן פולאק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אהרן פולאק
יצירה בהפתעה
רקע

יוֹם הַקְהֵל

מאת חיים אריה זוטא (פרוזה)

דרכי ציון הומיות!…

רבה התנועה בכל הארץ: מארץ ירדן וחרמונים ומהנגב וסלע-אדום, מפסגת הרי-עברים ומהשרון והשפלה זורמים עולי-רגל והולכים לעיר הקדש– לציון וירושלים. השבילים משחירים מרוב אדם, הדרכים מלאים: זקני-עם רוכבים על עיָרים ופרדים וצעיריהם אחריהם, בחורי-חמד ששים לרוץ וילקוטיהם על כתפם, גברים וקרבנותיהם אתם– שור, כשב או איל, נשים וטפן על זרועותיהן, כשילדיהן הרכים נאחזים בשולי שלמתן. כלם הולכים ופניהם מסמיקים, רוחם צהלה וקדושת החג שפוכה על כלם.

מוֹעֵד הַקְהֵל!

לא שנת שמיטה אחת הזניח העם מלבוא ל“יוֹם הַקְהֵל”, לא שתים ושלש הופר החג הקדוש הזה– עשר שמיטות ויותר, כמעט שני יובלות שנים, מימי מלוך ה“עבד האדומי” איש הנכר, שכלה באש קנאתו את משפחת החשמונאים העדינה, לא נקהל העם “לְמוֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִיטָה בְּחַג-הַסֻּכּוֹת”. ובשנים הרעות שהגיעו לארץ אחרי מות העריץ נמנע העם מבוא גם לשלש הרגלים: בימי אַרכילאוס הפוחז ורוּפוּס האכזר, בזמן שלטונם של קופוניוס “העבד” ופילטוס הנוכל, היו העולים צפוים להרג ולטבח, ולפעמים לא רחוקות היה דם-קרבנות החג מתערב בדמי-החוגגים הקדושים…

ומעטו אז העולים, ודרכי ציון היו אבלות; שבתו החגים ועברה כל שמחה. התחבאו התושבים החסידים באהלי חצריהם, כפריהם ועירותיהם; גלה משוש מן הארץ ויום חג כיום חול עבר רק בגעגועים חזקים לחזות פני אל חי בהיכלו, להסתופף יום אחד בחצרות אלהים, בזכרונות על ימי האושר, ימי החפש של החשמונאים הראשונים…ואלה אשר שמו נפשם בכפם לעלות ולראות– שבר לב ואנחה היה גמולם, למראה הכהנים, טמאי-הנפש ושנואי העם, שהתחברו אל הזדים העריצים, שעשו בקודש זר מעשיהם; למראה בתי המשחק והזירות על הר-הבית– מנהגי העמים, שהכניסו המלכים הנכרים, ולמראה נשר הזהב– שקץ רומא– הפורש כנפיו על פתחו של ההיכל…

ופתאם זרחה השמש לעם האומלל, הוקל לו. שבו החגים, השמחה חזרה למעונה; ימי המועד– ימי ששון וחדוה; הקרבנות מובאים בתודה ובצהלה, ובחרדת נפש ממהר העם לראות את פני ד' על הר המוריה, ככתוב.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.