מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
גבתי, ח'. (1987). הכר את הקיבוץ. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-05-23. http://bybe.benyehuda.org/read/10488
MLA:
גבתי, חיים. "הכר את הקיבוץ". פרויקט בן-יהודה. 1987. 2018-05-23. <http://bybe.benyehuda.org/read/10488>
ASA:
גבתי, חיים. 1987. "הכר את הקיבוץ". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-05-23. (http://bybe.benyehuda.org/read/10488)

הכר את הקיבוץ

מאת: חיים גבתי

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

הקיבוץ המאוחד, תל אביב; 1987

סוגה:

שפת מקור: עברית

בספר “הַכֵּר אֶת הַקִּבּוּץ” ניתן הסבר תמציתי על הקיבוץ ואורח-חייו. אף-על-פי שעברו כבר 75 שנה מאז הוקם הקיבוץ הראשון, והקיבוצים תופסים מקום חשוב בחיי המדינה בשטח הכלכלי, ובשטח הציבורי והפוליטי, רבים מאד האנשים, שאין להם מושג ברור על הקיבוץ, על צורת החיים שלו ועל דרכי פעולתו.

הספר הזה מנסה לתאר באופן מעשי את הקיבוץ, צורת ארגונו ושיטות פעולתו כמשק חקלאי-תעשייתי, לתארו כגוף חברתי שצורת חייו שונה מאוד מצורת החיים של רוב אזרחי המדינה ואת יחסי-הגומלין בינו לבין העולם שמחוצה לו. נוסף לזה ניתנת בו סקירה קצרה על תולדות הקיבוץ, על התנועות הקיבוציות ועל השלבים שעברו בהתפתחותם. לספר מצורפים גם הסעיפים העיקריים בתקנון הקיבוץ ורשימת כל הקיבוצים בישראל.

הספר מיועד לכל מי שמעונין להכיר את הקיבוץ הכרה יסודית ולכל אלה הרוצים להצטרף כחברים לאחד הקיבוצים. אף-על-פי שיש הבדלים בפרטים בין הקיבוצים, הרי התיאור הניתן בספר משקף באופן כללי את סדרי-החיים המשותפים לכל הקיבוצים.

אני מודה להוצאת הקיבוץ המאוחד, שנטלה על עצמה את הוצאת הספר, לח’ עימנואל ביחובסקי שערך את הספר ולוועדת הקליטה של התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם) שהעירה את הערותיה על בסיס נסיונה בקליטת חברים חדשים בקיבוץ.

ח. ג.

מבוא

במדינת ישראל קיימים 270 קיבוצים, המאורגנים בשלוש תנועות או ארגונים ארציים. התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק“ם) – 166 קיבוצים ועוד 6 משקים שיתופיים. בקבוץ הארצי 85 קיבוצים ובקיבוץ הדתי 16 קיבוצים. יש עוד 2 קיבוצים המשתייכים ל”פועלי אגודת ישראל" ועוד קיבוץ אחד, שאינו מסונף לשום תנועה. האוכלוסיה בקיבוצים מגיעה כ–120 אלף נפש. כאשר הוקמו הישובים השיתופיים הראשונים הם קראו לעצמם קבוצות (קבוצה). מספר חבריהם לא היה גדול ולא היתה בהם נטיה לגדול מהר. בראשית שנות העשרים קמו יישובים שיתופיים גדולים, שהיו בהם הרבה עשרות וגם מאות חברים. הם קראו לעצמם קיבוצים. במשך שנים רבות היה הבדל בין שתי הצורות האלו בגלל גודלן ומגמות התפתחותן.

בניגוד לקבוצות הקטנות, שאפו הקיבוצים הגדולים לגדול מהר והיו פתוחים לקליטת כל אדם שהיה מוכן לחיות חיי-שיתוף. במשך הזמן ניטשטשו ההבדלים ביניהם: הקבוצות הקטנות גדלו וקלטו חברים חדשים רבים בדומה לקיבוצים הגדולים. רבים מהם פתחו מפעלי מלאכה ותעשיה, נוסף לחקלאות. רוב היישובים השיתופיים קוראים לעצמם קיבוצים, אולם עד היום יש יישובים ותיקים השומרים על השם קבוצה: דגניה, כנרת, גבע, גניגר ועוד, אף-על-פי שמבחינת התוכן אין הבדל בינן לבין קיבוץ. בכל מקום שמדובר בספר זה על קיבוץ – הכוונה היא לקיבוצים ולקבוצות גם יחד.

בתקנות הקיבוץ והקבוצה, שהוכנו ע“י כל התנועות הקיבוציות, ושאושרו ע”י הממשלה כאגודות, הם מוגדרים כהתאגדות חופשית של אנשים למטרות התישבות וקליטה, המקיימים “חברה שיתופית” שיסודותיה: בעלוּת הכלל על הקנין, שוויון, עבודה עצמית ושיתוף בכל שטחי הייצור, הצריכה והחינוך.

הקיבוץ רואה את עצמו חלק בלתי נפרד של תנועת הפועלים העברית בישראל, השואפת לכונן בארץ חברת עבודה, הבנויה על יסודות של שוויון כלכלי וחברתי. כל חבר קיבוץ מעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו ומוסר לקיבוץ את כל הכנסותיו והנכסים הנמצאים ברשותו או המגיעים לידיו מכל מקום שהוא. הקיבוץ קובע את עבודתו של החבר על כל הקשור בה ומספק את כל צרכיו וצָרכי התלויים בו בהתאם ליכולתו.

כל חברי הקיבוץ שווים בזכויותיהם וחובותיהם ללא קשר עם מקצועם, השכלתם ומעמדם הציבורי. כן מבוסס הקיבוץ על שוויון-ערך-העבודה, בין אם זו עבודה גופנית פשוטה במשק או עבודה מקצועית, כגון עבודת מהנדס, רופא או מורה.

בענינים הכלכליים והכספיים נוהג הקיבוץ בצורה עצמאית. כמו כל גוף כלכלי הוא משקיע השקעות יצרניות וצרכניות ומקבל לפי הצורך הלוואות ממוסדות כספיים והוא אחראי לפרעונן. כל קיבוץ מקיים הנהלת-חשבונות המשקפת את המצב הכלכלי של הקיבוץ. הקיבוצים מתישבים על אדמת הקרן הקיימת לישראל או על אדמת המדינה. הסוכנות היהודית מקציבה את האמצעים הכספיים הדרושים בשלבֵי ההתישבות הראשונים. לאחר מכן אחראי הקיבוץ לבדו על פיתוחו והגדלתו. הוא מממן את פיתוח משקו בעזרת תקציב הפיתוח של הממשלה, מבנקים ציבוריים ומעודפי הכנסותיו.

המשטר הפנימי בקיבוצים מבוסס על יסודות דמוקרטיים, כאשר הסמכות העליונה היא האספה הכללית.

הקיבוצים תופסים מקום נכבד בחיים הציבוריים בארץ והם משפיעים על החברה הישראלית. מבחינה כלכלית, מקומם בייצור עולה בהרבה על מספרם היחסי באוכלוסיה. הם מייצרים כ–40% מכל התוצרת החקלאית ונוסף לזה 5% מכל התפוקה התעשייתית במדינה, אף-על-פי שחלקם באוכלוסיית המדינה רק 3.2%.

פרק א: איך מאורגן הקיבוץ?

חיי הקיבוץ מתנהלים בצורה דמוקרטית מלאה. לכל חברי הקיבוץ יש זכויות וחובות שוות. כל חבר זכאי לבחור ולהיבחר לכל תפקיד ולהשתתף בניהול הקיבוץ. זכות זו ניתנת רק לחברי הקיבוץ, אך לא למועמדים או לתושבים שאינם חברים.

האסיפה הכללית של החברים שהיא המוסד העליון של הקיבוץ, מתכנסת בדרך כלל ברוב הקיבוצים מדי-שבוע במוצאי-שבת, במקרים מיוחדים מזמנים את האסיפה גם ביום חול. בתקופת הבראשית, כאשר הקיבוץ היה גוף קטן, נידונו כמעט כל הענינים באסיפה הכללית, שהיתה אז המוסד היחיד שהתקיים בקיבוץ. כשגדל הקיבוץ והסתעפו הענינים, נבחרה מזכירות וּועדות שונות. בקיבוצים הגדולים, אשר מספר חבריהם הגיע למאות, פחתה השתתפות החברים באסיפה. גרמה לזה בין היתר גם העובדה, שנושאי הדיונים נעשו יותר מורכבים ומגוונים, ומספר החברים, המכירים את הדברים מקרוב ומתעניינים בהם פחת. מספר המשתתפים באסיפה משתנה לפי הנושאים העומדים על סדר-היום. בדרך כלל, רב יותר מספר החברים הבאים לאסיפה שדנים בה בשאלות חברה, מאשר לאסיפה הדנה בשאלות כלכליות וכספיות. האסיפות שבהן נידונות שאלות “פיקנטיות” הקשורות לרוב בבעיות אישיות, מושכות מספר משתתפים גדול מהרגיל. אחוז החברים המשתתפים באסיפות בקיבוצים הוא שונה. ככל שמספר החברים בקיבוץ הוא קטן – גדול יותר אחוז החברים המשתתפים באסיפה. בקיבוצים גדולים המונים מאות חברים, בדרך כלל, לא עולה אחוז המשתתפים על 40–30. בקיבוצים גדולים מאוד, של 700–400 חברים, אפילו יורד מספר המשתתפים ל 30–20 אחוז. יש בזה משום פגם בדמוקרטיה הקיבוצית, כי חברים אינם מנצלים את זכותם להשתתף בהחלטות. במשך השנים גדל בקיבוצים מספר החברים, שאינם משתתפים באופן קבוע באסיפות בגלל סיבות שונות: מצב בריאות, אדישות, תרעומת על הקיבוץ ועוד. הקיבוץ אינו משלים עם ההשתתפות המעטה של חברים ועושה מאמצים להשפיע על חבריו לבוא לאסיפה, אולם עד כה קשה לקבוע כי מאמצים אלה הוכתרו בהצלחה.

על מה דנה האסיפה הכללית?

מיגוון הענינים העומדים לדיון באספה הוא רחב: תכנית המשק, התקציב הכספי, תכנית ההשקעות, בעיות חברה וחינוך. כל שינוי המוצע במשך השנה והחורג מהתכנית המאושרת או מהתקציב, מובא לאישור האסיפה. ברוב הקיבוצים דנה האסיפה בקבלת מועמדים, ואישורם כחברים, אחרי שנת חיים בקיבוץ. ההצבעה בסעיף כזה נערכת לפעמים גם במשאל חברים (רפרנדום) והמועמדים מתקבלים רק ברוב של שני שלישים. האסיפה בוחרת בחברי המזכירות: מזכיר, מרכז משק, גזבר, מרכז עבודה וגם חברים לוועדות השונות. בקיבוצים רבים טעונה בחירת החברים לתפקידים ולוועדות, אישור של משאל החברים, ברוב רגיל. לדיון באסיפה מובאים להכרעה ענינים עקרונים, או עניינים שיש בהם חריגה מהנוהלים המקובלים, כגון: שינוי בשיטת הלנת הילדים או בשיטות חלוקת מצרכים. האסיפה דנה ומאשרת תקנונים, או נהלים, אחרי שוועדות שהוסמכו לכך, ממליצות עליהם, כגון: תקנות התור וזכויות השיכון, השתלמויות חברים, נסיעות לחו"ל, ועוד. גם גיוס חברים לתפקידים מחוץ לקיבוץ: לתנועה הקיבוצית, לתפקידים בממשלה או בהסתדרות, מוכרעים באסיפה. לפעמים מובאות לאסיפה גם שאלות אישיות, אם הוועדות הממונות על כך, אינן רואות אפשרות לפתור אותן. אם יש חילוקי-דעות בענין מסוים בין ועדות – האסיפה מכריעה; היא שומעת גם ערעורים של חבר, או קבוצת חברים, על החלטת ועדות ופוסקת בהם. ברוב הקיבוצים דנה האסיפה, לפי הצורך, גם בענינים כלליים ופוליטיים. כך מובאת לאסיפה אינפורמציה על שינויים במדיניות הכלכלית של הממשלה, שיש לה, לרוב, השפעה על פעולות הקיבוץ, ומתקיימים דיונים פוליטיים לקראת בחירות לכנסת או לוועידת ההסתדרות. בקיבוצים רבים קיים גם הנוהג של שאילתות, שחברים שואלים בראשית האסיפה. בדרך כלל מקובל, כי תשובה לשאילתות ניתנת באותה אסיפה או באסיפה שלאחריה. זה נותן אפשרות לחברים להעלות באסיפה ענינים, שלפי דעתם, אינם מתנהלים כראוי או יוצרים עיוותים בחיי הקיבוץ.

מזכיר המשק מפרסם את סדר-היום של האסיפה יום-יומיים לפני קיומה, על-ידי מודעה בחדר-האוכל, בצרוף הסברים קצרים על הסעיפים העומדים לדיון[1]. לפנים היה מקובל, כי בראש האסיפה יושב מזכיר המשק. במרוצת הזמן שוּנָה הנוהג הזה בקיבוצים רבים. מקובל עתה כי יושב-ראש האסיפה הוא חבר, שאינו פעיל בהנהלת המשק והוא מתחלף מדי כמה חודשים. יש שהאסיפה בוחרת בוועדת אסיפות, של 4–3 חברים, במיועדים לשמש כיושבי-ראש האסיפות במשך שנה או יותר. ועדת האסיפות, או היו“ר, מכינים, יחד עם המזכיר, את סדר-היום לאסיפה הקרובה והיו”ר לומד את פרטי הענינים העומדים לדיון. על-ידי כך מבטיחים הצגה יותר אובייקטיבית של הדברים. כאשר האסיפה מעוניינת לשתף בדיונים ובהבעת דעה מספר יותר גדול של חברים, מאשר המשתתפים באסיפה, במיוחד בענינים בעלי חשיבות מיוחדת, היא מחליטה על דיונים מוקדמים בחוגי-בית, במקרה כזה מארגנת המזכירות התכנסויות של 3–2 עשרות חברים, לפי סדר מסוים, בדירות חברים (“חוגי דיון”). שם ניתנת אפשרות לכל חבר להביע את דעתו. הנסיון מוכיח, כי יש חברים רבים, הנרתעים מלדבר באסיפה לפני קהל גדול, אולם משתתפים באורח פעיל בדיון, כאשר הוא מתקיים בחוג יותר מצומצם.

ההצבעה באסיפה היא,בדרך כלל גלויה, על-ידי הרמת ידיים. במקרים מסוימים, לרוב בענינים אישיים ההצבעה היא חשאית, באמצעות פתקים. גם המשאלים (רפרנדומים) מבוצעים באמצעות פתק בקלפי.

בתקופת חגי הסתיו בראשית השנה החקלאית, מתקיימות בקיבוצים רבים אסיפות שנתיות. באסיפות מוסרים ממלאי התפקידים דין-וחשבון מסכם על השנה: מצב המשק, המצב הכספי והמצב החברתי. נמסרת גם סכימה של תכנית המשק לשנה הבאה. הדיון באסיפות אלו הוא כללי ונוגע בענינים עקרוניים ויסודיים. התכנית והתקציב מובאים לדיון לאחר מכן לפני האסיפות הכלליות הרגילות ונידונים לפרטיהם.

פעולת המזכירות והוועדות

המזכירות משמשת כעין ממשלת הקיבוץ, שמוטל עליה לבצע את החלטות האסיפה ולנהל את חיי הקיבוץ בכל תחום ותחום: הכלכלי, החברתי, החינוכי והתרבותי, להכין את תכניות פיתוח המשק לטווח הקצר והארוך, ולעסוק בכל הענינים השוטפים של הקיבוץ. ברוב הקיבוצים מורכבת המזכירות מ 11–7 חברים. חלקם פונקציונרים כגון מזכיר, כזבר, רַכָּז המשק, וחלקם האחר חברים שאינם פעילים, אולם בעלי נסיון וידע ומייצגים שכבות שונות בקיבוץ: ותיקים, צעירים ואחרים. מזכיר המשק עוסק, בדרך כלל, בענינים החברתיים של המשק ומרכז את עבודת המזכירות. רכז המשק ממונה על התחום המשקי-כלכלי של הקיבוץ. מתפקידו לתאם את הפעולות של הענפים השונים ואת חלוקת כוח-העבודה ביניהם, להכין בראשית השנה תכניות מפורטות של הענפים, לכוון את השימוש בגורמי הייצור (קרקע, מים) ולפקח על ביצוע התכנית במשך השנה. הגיזבר עוסק בענינים הכספיים; הוא משמש כנציג הקיבוץ כלפי מוסדות כספיים, מכין בראשית השנה את תקציב ההכנסות וההוצאות השטופות במשק ועוסק בקבלת אשראי מהמוסדות השונים והוא האחראי לפרעון ההלוואות במועדן. במשק גדול – התפקיד הזה מסועף מאד. הגיזבר עומד בקשר עם הספקים הגדולים המספקים את אמצעי-הייצור וחומרי הצריכה למשק, עם ארגוני הקניות האזוריים והתנועתיים, עם “תנובה”, הבנקים, קופות-הגמל וקרנות התנועה. עבודתו נעשית ברובה בערים הגדולות, ואילו הפעולות הכספיות הפנימיות נעשות, בדרך כלל על-ידי גזבר-פנים, המקבל את הכספים הנכנסים ישירות למשק ומשלם את ההוצאות השוטפות המשתלמות במשק כמו הוצאות חברים, קניות במזומן במשק, שכר עובדים שכירים, ועוד. בקיבוצים רבים יש ועדת כספים על-יד הגזבר, המייעצת לו בפעולותיו. לפעמים משתתפים במזכירות מרכזי ועדת החינוך וועדת החברה. בקיבוצים גדולים קיים גם תפקיד של רַכָּז שרותים – נוסף על רכזי המשק – המשתתף גם כן המזכירות.

המזכירות נבחרת מדי שנה או שנתיים, לפעמים מכהן חבר בתפקידו גם 3 שנים. את ההצעות להֶרכב המזכירות מביאה ועדת מינויים או ועדת הכנה הנבחרת באסיפה והמציעה גם את הרכב הוועדות. המזכיר, רכז המשק והגזבר מתמידים בתפקידיהם לפחות שנתיים או שלוש. יש קיבוצים שבהם נבחרת גם מועצת המשק, המורכבת מחברי המזכירות וחברי ועדות. זה גוף גדול המונה 25–20 חברים, הדן בענינים שאפשר להחליט עליהם מבלי להביאם לאסיפה. חשיבותה של המועצה ירדה במשך השנים ואיר קיימת רק בחלק מהקיבוצים.

הוועדות

ועדת המשק עוסקת בענינים המשקיים והכלכליים. בה מתקיימים דיונים על תכנית המשק ותקציבו, על תכנית ההשקעות ועל ענינים כלכליים שוטפים. אחרי שהוועדה מגבשת את הצעותיה הן מובאות, לרוב, לאישור באסיפה. בקיבוצים שבהם יש מפעל תעשייתי או מפעלי-תעשייה קיימת גם ועדת תעשיה, הדנה בענינים הקשורים במפעלים, בעוד ועדת המשק מטפלת, בעיקר, בענינים הקשורים בענפי החקלאות.

ועדת העבודה, בראשות רכז העבודה, אינה עוסקת בבעיות העבודה היום-יומיות, כי אם בבעיות יסודיות יותר: תיכנון העבודה, שיבוץ חברים בענפים ובשרותים, החלפת עובדים, פיקוח על משטר העבודה, תקנות עבודה ועוד.

ועדת החברה מופקדת על הענינים החברתיים של הקיבוץ, היא משמשת מעין ועדת-על לוועדות העוסקות בעניני צריכה, ודנה בענינים עקרוניים ובחריגות מהנהגים המקובלים. בצד הבעיות העקרוניות מוטל עליה לטפל גם בצרכים מיוחדים של חברים. כדי לשחרר את ועדת החברה מהטיפול בענינים השוטפים הרבים, קיימות ועדות המטפלות בנושאים ספציפיים: ועדת חברים העוסקת בבעיות איניווידואליות של חברים, ועדת שיכון, העוסקת בעניני הדירות של חברים, ועדת השתלמות הדנה בהשתלמות ממושכת של חברים במוסדות השכלה גבוהים או מקצועיים, ועדת נסיעות לחו"ל ועוד. יש קיבוצים שבהם ועדות אלה נבחרות כוועדות-משנה של ועדת החברה והן כפופות לה, ויש שהן קיימות כוועדות עצמאיות.

ועדת החינוך עוסקת בכל עניני החינוך והטיפול בילדים. היא מטפלת בסידור העבודה בתחום החינוך ומטרתה להבטיח את הצוותות הדרושים למערכת החינוך ולדאוג להשתלמות חברים במקצועות החינוך, כמו כן היא מבררת שאלות חינוך עקרוניות. בתחום דאגתה נמצאים המבנים של בתי-הילדים, הגנים ובית-הספר, הספקת הציוד הדרוש למוסדות השונים וגם הצרכים בחינוך מיוחד לילדים הזקוקים לכך. בקיבוצים גדולים מחולקת ועדת החינוך לשתי ועדות-משנה: 1. חינוך לגיל הרך 2. חינוך לילדי בית-הספר. ועדת החינוך מאויישת ברובה על-ידי חברות וחברים העובדים בחינוך.

ועדת התרבות עוסקת בכל עניני התרבות של היישוב. עליה הדאגה לעיצוב צורת החגים והמועדים, מסיבות שבת, ציון תאריכים מסוימים בחיי הקיבוץ (יום העליה על הקרקע, יובלות), עריכת הרצאות והופעות אמנותיות.

על ועדת הקליטה מוטל לעסוק בקליטת חברים חדשים לקיבוץ מהארץ או מחו“ל. הוועדה בוחנת את המועמדות של הרוצים להתקבל לקיבוץ, נפגשת אתם לשם הֶכּרוּת ומביאה את המלצותיה לפני האסיפה. כאשר המועמד מגיע לקיבוץ, היא דואגת לקליטתו ע”י הבטחת תנאים מתאימים: שיכון, יצירת קשר עם חברים, מציאת משפחות ותיקות מאַמצות שיעזרו לחברים החדשים להיקלט בחברה.

ועדת בריאות העוסקת בכל הענינים הקשורים בבריאות החברים: מרפאה, אשפוז בבי"ח, טיפול פיזיו-תרפי ועוד.

ועדת קשישים עוסקת בבעיות מיוחדות של חברים קשישים, אם אין הן מטופלות ע"י ועדות אחרות, כגון: 1. ועדת בריאות, 2. ועדת שיכון וכו’.

ועדת תכנון עוסקת בתכנון הפיזי של חצר המשק ובשינויים שיש להכניס בתכנית הקיימת.

האסיפה בוחרת גם בוועדת בטחון, המטפלת בעניני השמירה והבטחון במשק ואחראית למחסן הנשק בקיבוץ. בקיבוצים רבים יש גם ועדת ספורט המטפלת בענפי הספורט השונים ודואגת להתקנת מיתקני ספורט בקיבוץ.

הקיבוץ דואג למתן אינפורמציה מתמדת לחברים על הנעשה במשק ובחברה. האינפורמציה הניתנת מדי פעם בפעם באסיפות אינה מספקת ואינה מגיעה לכל החברים. לפיכך, כמעט בכל קיבוץ, מופיע, מדי שבוע או אחת לכמה שבועות, עלון, שבו נמסרת אינפורמציה מפורטת על הנעשה בענפי המשק, במזכירות, בוועדות ובמוסדות החינוך. העלון משמש גם כבמה לחברים. החברים כותבים בנושאים המעניינים אותם, מותחים ביקורת על תופעות אלה ואחרות ומציעים הצעות לשיפור. בקיבוצים רבים נבחרת מערכת העלון באסיפה. יש קיבוצים שבהם פועל עורך או עורכת באופן עצמאי והעלון משמש, בדרך כלל, למזכירות כאמצעי קשר עם ציבור החברים. נוסף לעלון מפרסמת המזכירות בכתב סקירות תקופתיות על הנעשה במשק, הצעות לתכנית המשק ולתקציב ההוצאות, לפני שהם נידונים באסיפה.

רוטציה

הקיבוץ מעונין להפעיל את כל החברים, או את רובם, בעניני הקיבוץ, נוסף לעבודתם השוטפת. הוא דואג להטיל את העומס של ניהול המשק בכל הדרגות: המזכירות, הוועדות, ריכוז ענפים – על מספר גדול של חברים. יש גם חשש, שבמשך השנים תיווצר שיכבה של מנהלים בקיבוץ. במציאות, משתתפים בוועדות השונות חברים רבים, אולם יש גם חברים שאינם נענים להצעה על הצטרפות לוועדה, מטעמים שלהם. גם מבין החברים הנבחרים לוועדות – יש לא-מעטים המפסיקים במשך השנה את השתתפותם בהן באופן מלא או חלקי. נושאי התפקידים המרכזיים מתחלפים, בדרך כלל, כל שלוש שנים. לפרקים יש קושי להחליף את האנשים האחראיים לניהול המשק, אם בתחום הכלכלי, ואם לניהול עניני החברה.

המשק הקיבוצי מעורב ומגוּוָן, ענפיו עומדים על רמה מקצועית גבוהה, המחזור הכספי מגיע למיליוני דולרים. עם ההתפתחות החברתית והשינויים שחלים בתפישות של הדורות השונים את הקיבוץ, עם עליית רמת-החיים וריבוי הצרכים – גם ניהול עניני החברה נעשה יותר קשה ויותר מסובך. אף-על-פי-כן משלים לפעמים הקיבוץ עם ניהול פחות מיומן ומטיל את התפקיד על חברים חדשים, ובלבד שלא להנציח קבוצה של מנהלים מקצועיים בכל שטח שהוא. ביצוע חילופי התפקיד (הרוטציה) כרוך בקשיים. כל נושא תפקיד מרכזי חייב להשקיע מאמצים רבים ושעות עבודה מרובות, לפעמים על חשבון חיי המשפחה; ולא כל חבר מוכן להתנדב לכך. בניגוד למקובל מחוץ לקיבוץ, שם נתפש מילוי תפקיד כעליה בסולם החברתי ומתקיימת התחרות על העמדות האלה, הרי בקיבוץ על-פי-רוב המצב הפוך. לעתים קרובות יש קושי לשכנע חברים מתאימים לקבל על עצמם תפקידים חשובים ומעניינים, והחילופין מלוּוים לפעמים משא ומתן ארוך ומאמצי שכנוע, עד שמקבלים את הסכמת החברים המוצעים לקבלת התפקיד. ככלל, אין מצב של תחרות בין החברים על תפקידי המזכירות. “מלחמת הבחירות” בקיבוץ מתאפיינת בזה, שהמועמד משתדל לשכנע את הציבור – שלא לבחור בו. חבר המוצע לתפקד כמזכיר, רַכָּז משק או גיזבר, יוצא להשתלמות ממושכת, שמטרתה להכשירו לתפקיד. מוסדות הקיבוץ משתדלים לתכנן מראש את איוש התפקידים המרכזיים בכדי שתהיה למיועדים שהות מספקת להכין את עצמם לכך. עם כל הקשיים והסרבול הכרורים בשיטת הרוטציה יש לציין שהיא פועלת, בדרך כלל כהלכה.

ארגון הקיבוץ, כפי שתואר בפרק זה, הוא מבחינה מסוימת סכמטי. בפרטים רבים יש שוני בין קיבוץ לקיבוץ בגלל התנאים המיוחדים של כל קיבוץ. יש הבדל גדול בין צורת הארגון של קיבוץ קטן, שיש בו מאה-מאתים חברים, ולפעמים פחות מזה, לבין קיבוץ גדול המקיף מאות רבות של חברים, ובו משק גדול ומסועף. מבחינה זאת מסגל לו כל קיבוץ את המסגרת הארגונית שלו, המבוססת על היסודות המקובלים, אולם שונה בפרטיה: במספר חברי המזכירות, בחלוקת התפקידים ובמספר הוועדות ומספר חבריהן. גם המסגרת הארגונית באותו קיבוץ משתנה עם הזמן, בהשפעת השינויים החלים בו: הוא גדל, המשק מסתעף ואופי החברה שלו משתנה עם קליטת דור הבנים או אנשים הבאים מן החוץ.

מספר הוועדות בכל קיבוץ, ובעיקר בקיבוצים הגדולים, הוא רב ומספר החברים המכהנים בהן מקיף חלק ניכר מאוכלוסית הקיבוץ. החלפת החברים בוועדות מחייבת טיפול רצוף במשך השנה בכדי שעבודות הוועדות לא תופרע ולא תושבת. לצורך זה מקיימים רוב הקיבוצים ועדה מיוחדת: ועדת ארגון, או ועדת מינויים. מתפקידה של הוועדה הזאת לדאוג לכך שצוותי הוועדות ימולאו ע"י חברים חדשים בהתאם לצורך.

פרק ב: המשק הקיבוצי

משק חקלאי – תעשייתי

לפני 75 שנה הניחו הקיבוצים את הבסיס החקלאי ליישוביהם מתוך נאמנות להשקפת-עולמם, הגורסת שהגשמת הציונות פירושה בראש וראשונה עבודת האדמה. המדינות במזרח-אירופה, שמהן באו החלוצים לארץ, היו מבוססות בעיקר, על חקלאות ורוב תושביהן היו איכרים. היהודים שחיו במדינות אלו, פרט למעטים, לא עסקו בעבודת אדמה. המעבר לחקלאות ממלאכה, מסחר ותיווך, סימל את תחילתה של התקופה החדשה: יצירת כלכלה לאומית נורמאלית ובניית מרכז לאומי בארץ-ישראל. המושבות שהוקמו בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, היו מושבות מוֹנוֹקולטוּרליות – כלומר, היו מבוססות על ענף חקלאי אחד: אם זה גידול ענבי-יין, או שקדים, או הדרים, ולחילופין חיטה או שעורה. מושבות המטעים מכרו את פירותיהן לחוץ-לארץ. הן לא דאגו לייצר את המזון הדרוש בשביל עצמן, שאותו קנו האיכרים בעיקר מהערבים, שגידלו ירקות וסיפקו חלב וביצים. רק עם הקמת המשק הקיבוצי והמשק המשפחתי אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר ההסתדרות הציונית קיבלה על עצמה את הקמת היישובים החקלאיים ואת פיתוחם, נקבעה דמות חדשה למשק: משק מעורב, שהוא משק הכולל בתוכו כמה וכמה ענפים: גידול תבואות, מטעים, פרות ועופות. בענפים אלה מייצר המתישב קודם כל את המזון הדרוש לביתו ומוציא לשוק את העודפים. הקיבוצים שניבנו לפני קום המדינה הוקמו כמשקים מעורבים. היו בהם גם ענפי מלאכה, ששימשו לסיפוק צרכי המשק: מסגריה, נגריה, מוסך. במשך הזמן, הגדילו משקים מעטים את בתי-המלאכה שלהם והחלו לייצר גם למכירה. בקיבוצים מעטים צצו התחלות של חרושת בקנה-מידה יותר גדול: לשימורי הדרים, לתיבות אריזה, ללבידים ומוצרי מתכת. בתקופת מלחמת העולם השניה, כשהארץ היתה נתונה בהסגר ובסביבתה חנו מחנות צבא גדולים של בעלות-הברית, שהיו זקוקים לתוצרת מקומית, ניתן תמריץ חזק לפיתוחם של בתי-חרושת לשימורים, שהוקמו לפני כן וגם למפעלים אחרים שעבדו לצרכי הצבא.

אחרי קום המדינה החל תהליך נמרץ להקמת מפעלי תעשיה בקיבוצים. הסיבות שגרמו לכך יוסברו בהמשך. כיום יש בקיבוצים מאות מפעלי חרושת. מעטים הקיבוצים שבהם אין לפחות מפעל חרושתי אחד; ברבים יש שניים וגם שלושה מפעלים, המעסיקים חלק ניכר מחבריהם. משק הקיבוץ נהפך למשק חקלאי-תעשייתי. ברוב המשקים ענפי החקלאות מהווים עדיין מקור עיקרי להכנסות. בכל משק יש גידולי-שדה, לרוב ענף שלחין, שבו מייצרים חיטה, כותנה וירקות; נוסף לזה מטעים מכמה סוגים, בהתאם לתנאי האקלים והקרקע וכן ענף בקר לחלב, עופות לייצור ביצים ובשר. בניגוד למשקים המשפחתיים במושבים, שהם קטנים ושטח אדמתו של כל משק הוא 30 דונם בממוצע, הרי המשק הקיבוצי הוא משק גדול, המשתרע על כמה אלפי דונמים והוא מעובד בשיטות אחרות מאשר המשק המשפחתי: הוא משתמש במכונות גדולות ומשוכללות, וחבריו יכולים להתמחות בענף חקלאי אחד, ובדרך זו ניתן להגדיל את פריון העבודה ואת היבולים. המשק הקיבוצי מצטיין גם בזה, שהוא אינו סטטי, כי אם גדל בהתמדה על-ידי תוספת ענפים חדשים והגדלת הענפים הקיימים, ככל שנעדרות מיגבלות כלכליות או אדמיניסטרטיביות (כמו מכסות ייצור) לפיתוחם.

הקרקע והמים

המשקים הקיבוציים, כמו רוב המשקים החקלאיים בארץ, הוקמו על אדמה לאומית, אם של הקרן הקיימת, ואם של מדינת ישראל. המוסדות המתכננים של ההסתדרות הציונית, ואחרי זה של הממשלה, קבעו לפני שנים רבות את גורל יחידת הקרקע שצריך להקציב לכל מתישב, שיוכל להתקיים ממנה.

בזמנו תאם הדבר את-יכולת הייצור ואת רמת-החיים של המתישבים. מיכסת הקרקע הממוצעת שהוקצתה למשפחה היתה כ 30 ד’ אדמת שלחין. במקומות שלא היו מים להשקיה – ניתן שטח קרקע גדול יותר. ההנחה היתה כי מספר המתישבים בקיבוץ יקיף לפחות 80 משפחות. לקיבוצים גדולים נקבעה מכסת הקרקע ל 120 משפחות ובמקרים מעטים גם מעל לזה. בהתאם לכך שטח הקרקע של כל קיבוץ הוא כ–2500–4000 דונם ובמקרים מסוימים – בנגב ובעמק יזרעאל – הגיע ל–8–10 אלפים דונם ויותר.

הקיבוץ קיבל את האדמה בחכירה לתקופה של 49 שנים וזכות להאריך את החכירה בתום התקופה. זכות החכירה עוברת בירושה. בחוזי החכירה שנחתמו עם הקרן הקיימת ואחרי זה עם מינהל מקרקעי ישראל, הוכנסו כמה הגבלות: החוכרים חייבים לעבד את האדמה בעצמם ובסיוע בני משפחתם בלבד. נאסר עליהם להעביר את הקרקע למישהו אחר בלי הסכמת המחכיר, והם רשאים להשתמש בקרקע רק למטרות שנקבעו בחוזה החכירה. לדוגמא: מי שחכר את האדמה לצרכים חקלאיים, אינו רשאי להשתמש בה, לתעשיה, מבלי לקבל את הסכמת בעלי הקרקע. בהגבלות אלו ניתן ביטוי לרצונה של הקרן הקיימת, לשמור על האופי החברתי של היישובים שהוקמו על האדמה הלאומית.

על אף הרצון להגדיל בהתמדה את המשק, אין כל אפשרות להגדיל אותו על-ידי הגדלת שטח הקרקע. שטח הקרקע של המדינה, הנתונה לעיבוד חקלאי, הוא קטן: בסביבות 4 מיליון דונם בלבד. האדמה הזאת חולקה כמעט כולה ליישובים החקלאיים – קיבוצים, מושבים וחקלאים פרטיים – ולא ניתן כמעט לרכוש או לחכור אדמה נוספת. את פיתוח המשק והגדלתו ניתן להשיג רק על-ידי אינטנסיפיקציה, כלומר על-ידי שימוש במי השקיה. כל דונם אדמת-שלחין מניב כפל-כפליים מיבולו של דונם אדמת-בעל. יש גם גידולים רבים, בעיקר מטעים, שניתן לגדל אותם רק באדמות שלחין. המפתח לפיתוח המשק הוא איפוא – המים.

ארצנו דלה במים. כמות המשקעים אינה גדולה. בחלק הדרומי של הארץ (הנגב) יורדים גשמים מעטים בלבד, ולפעמים אינם יורדים כלל. במדינת ישראל נבנו מפעלי-מים גדולים, המרכזים את המים העיליים והתת-קרקעיים. עד היום הצליחו לנצל יותר מ–90% מכל מקורות המים במדינה. כמות זו מספיקה להשקיית חצי האדמה המעובדת, נוסף למים הדרושים לאוכלוסיה העירונית ולמפעלי התעשיה. זו הסיבה שבגללה הגבילה הממשלה את השימוש במים למספר המשפחות. הבעלות על המים היא בידי המדינה, חוץ מבארות שנקדחו על-ידי אנשים פרטיים ויישובים. פיתוח מקורות המים והספקתם נתונים בידי חברת “מקורות”, שבה שותפים: הממשלה, הסוכנות היהודית וההסתדרות. מיכסות המים נקבעות על-ידי הרשות לתכנון חקלאי, המשותפת לממשלה ולסוכנות.

“מקורות” גובה תשלום בעד כל מטר-קוב מים שהיא מספקת: התשלום נקבע מדי-פעם על-ידי הממשלה ומאושר על-ידי הכנסת. כל קיבוץ מתכנן לעצמו, את השימוש במים הכלולים במכסתו, בצורה היעילה והרנטבילית ביותר. אם המים אינם מספיקים להשקיית כל אדמתו, הוא מעבד שטחים מאדמתו כשטחי-בעל. שיטות ההשקיה השתנו במשך השנים: במקום שיטת ההצפה הגורמת לבזבוז מים, הוכנסה, עוד בימי המנדט הבריטי, שיטת ההַמְטָרה שהלכה והשתכללה במשך השנים. כיום יש בקיבוצים מערכות השקיה אוטומטיות מתוחכמות, העובדות בעזרת מכשירים אלקטרוניים. שיטת ההשקיה החדישה ביותר היא “שיטת הטפטוף”. כל שיטה חדשה מחייבת השקעות כספיות גדולות, המצדיקות את עצמן רק אם הוכח שהן חוסכות מים או מגדילות את היבולים. שכלולים רבים אפשר להנהיג רק במשק גדול, אשר בו ניתן להשקות שטחי קרקע גדולים.

תכנון המשק הקיבוצי

בהקימו את משקו, מקפיד הקיבוץ על כל צעדיו, בחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. ראש לכל מכינים אדריכלים את התכנית הפיסית של היישוב וקובעים את המקום בו יבנה, בהתחשב עם מקום אדמות העיבוד שלו וטיבם. במידת האפשר מקימים את היישוב על גבעה, בשטח שאינו מתאים לעיבוד חקלאי: אדמה סלעית או אדמה זיבורית. ממקמים את היישוב במרכז האדמות ולא בשולים[2]. את תכנית היישוב מכינים לפי מספר המשפחות המשוער בקיבוץ. יש והקיבוץ גדל יותר מהר מששיערו בהתחלה, ואז נוהגים לתקן את תכניתו להתאימה לנתוני המציאות.

הישוב הקיבוצי מחולק לשלושה אזורים: אזור המגורים לאנשים ולילדים (לעתים מוקצה אזור מיוחד לבית-הספר של היישוב), אזור המשק: רפתות, לולים ומבני משק אחרים, והאזור השלישי מיועד למפעלי תעשיה ומלאכה. התכנית מאפשרת לבנות כל אזור בהדרגה, שכן בניית הקיבוץ נמשכת שנים רבות.

נוסף לתכנון הפיסי, מתכננים את הרכב הענפים החקלאיים ולפעמים גם את מפעלי התעשיה. כאמור, מורכב המשק ממספר ענפים, שאופיים נקבע לפי תנאי האקלים, הקרקע, המרחק מן העיר וכיוצא באלה. מתוך ענפי החקלאות הקיימים בארץ בוחר כל קיבוץ בענפים המתאימים לו. יש ענפים, שהקיבוצים אינם מעונינים בהם בגלל היותם ענפים הדורשים עבודת-ידים רבה, ומבכרים ענפים שהעבודה בהם נעשית במכונות ומספר העובדים הדרוש אינו גדול. הקיבוצים כמעט הפסיקו למשל לגדל סוגי ירקות הדורשים עבודה רבה של אנשים; הוא הדין, בגידול פרחים. ענפים אלה נפוצים בעיקר במשקים המשפחתיים, לעומתם – ענפים אחרים בלעדיים אך ורק, או בעיקר, בקיבוצים: גידול דגים בברכות, מטעי בננות ועוד, מפני שהם מתאימים יותר למשק הגדול.

התכנון אינו פעולה חד-פעמית. בראש כל שנה מכין הקיבוץ את תכנית המשק. התכנית מובאת לאישור האסיפה הכללית, ולפיה מתנהלת העבודה במשך השנה. תכנית המשק כוללת גם את תכנית העבודה בענפים השונים ובענפי העזר המשמשים את המשק, את העבודה בשירותים לחברים ולילדים ואת העבודות הכלליות, כגון הנהלת המשק, הנהלת החשבונות ועוד. מגמת תכנית העבודה היא להגיע לאיזון לוח-העבודה השנתי: יש ענפים הדורשים מספר עובדים קבוע, במשך כל השנה, כמו ענפי החי וענפי התעשיה. לעומת זה באחרים, חלק גדול מהעבודה חל בעונות מסוימות (למשל עונת האסיף). קביעת תכנית המשק וענפיו מושפעת משיקולי עבודה. יש ענף, כמו הדרים, שהקטיף חל בחודשי החורף, לעומת זה קטיף של פירות נשירים ובציר הענבים שחל בקיץ. המגמה היא לאַזֵן את לוח-העבודה על-ידי תכנון נכון של שטחי המטעים, מבלי ליצור עומס רב מדי באחת העונות. נוסף לתכנית הייצור והעבודה, מכינים בראשית השנה את תקציב ההכנסות וההוצאות. תכנית ההכנסות כוללת את ההכנסה הצפויה מענפי המשק וממפעלי התעשיה וממקורות אחרים. ההוצאות כוללות את הוצאות המשק (מים, דשנים, מספוא, חומר-גלם, דלק ועוד), את הוצאות הקיום של החברים והילדים והוצאות כלליות של המשק, כמו ריבית על הלוואות. ברוב הקיבוצים עולות ההכנסות על ההוצאות והיתרה משמשת לפרעון חובות ולהשקעות חדשות, יצרניות וצרכניות כאחד. תכנית ההשקעות מובאת גם היא לאישור האסיפה, יחד עם המקורות הכספיים לביצוען: עודפי המשק והלוואות מתאימות.

הייצור החקלאי ושיווקו

הרמה המקצועית של המשק הקיבוצי היא גבוהה מאוד ומשתווה לרמה של הארצות החקלאיות המתקדמות ביותר. היא משתמשת במכונות ובמכשירים המודרניים ביותר: בטרקטורים גדולים ומכונות משוכללות (קומביינים לקציר, קטפות לכותנה, מחרשות גדולות, מכונות דישון וזריעה ועוד). יש בו מכונות משוכללות לעיבוד שטחי המטעים; מכונות לאיסוף תפוחי-אדמה, ועוד ועוד. בענפי בעלי-החיים: רפתות מרווחות עם סידורי הזנה משוכללים ומכוני-חליבה גדולים, המקילים על עבודת החולבים וחוסכים עבודה רבה. לעופות נבנו לולים גדולים עם מערכות הזנה אוטומטיות ובקרה אוטומטית של תנאי הסביבה.

בכל הענפים הוכנסו שיטות עבודה חדשות ומהפכניות, ומכונות גדולות המאפשרות לבצע את העבודה במהירות ובזמן הדרוש. בעקבות זה עלו היבולים בענפי השדה, במטעים ותנובות החלב, הביצים והבשר בשיעור גדול: כאשר קמה המדינה היה היבול הממוצע של חיטה בין 150 ל–200 ק“ג לדונם. עתה הגיע היבול הממוצע ל–450–500 ק”ג והמשקים המצטיינים מגיעים ל–800 ק"ג ויותר, תנובת החלב הממוצעת עלתה מ–4000–3000 ליטר ל–8000–7000 ליטר ואחדים הגיעו ברפתות החלב שלהם ל 10,000 ליטר. תנובת החלב לפרה היא מהגבוהות ביותר בעולם. בד בבד עם גידול היבולים, ירד מספר ימי-העבודה לכל יחידת ייצור.

המשק הקיבוצי הוא לא רק חלוץ החידושים הטכנולוגיים שאומצו במשך הזמן גם על-ידי המשקים הקטנים; הוא גם הצליח להכניס לארץ גידולים חקלאיים חדשים, התופסים מקום נכבד בחקלאות ישראל. דוגמה בולטת הוא גידול הכותנה, שהוחל בו בשנות החמישים והוא עתה אחד הענפים הגדולים במשק הקיבוצי. כמה סוגי פירות חדשים הוכנסו על-ידי הקיבוצים: בננות, אבוקדו, מנגו ועוד. אחרי שמוסדות המחקר עשו עבודה גדולה של סלקציה ואקלוּם של המינים החדשים, הם נקלטו על-ידי הקיבוצים שנטעו אותם בשטחים גדולים.

כאשר הייצור גדל והתפתח דאגו הקיבוצים להוציא מידיהם עבודות מסוימות, שלא היה ביכולתם לעשותן בצורה יעילה, וריכזו אותם במפעלים האזוריים הנמצאים בבעלות קיבוצי האזור. במגמה זו הוקמו: בתי אריזה לפירות וירקות, מנפטות לכותנה, משחטות לעופות, עיבוד חרושתי של ירקות ופירות (עגבניות, זיתים, מיצי פירות ועוד). במטרה לייעל ולהוזיל את הכנת המספוא המרוכז (“תערובות”) הדרוש לבקר ולעופות, נבנו מכוני-תערובת אזוריים, משוכללים מאוד, המייצרים את המזון הדרוש לרפת וללול. דבר זה מבטיח את טיב המזון ומוזיל את מחירו. עם השימוש ההולך וגדל במחשבים לצרכי המשק, פותחו מרכזי-מחשבים אזוריים הקשורים אל מסופים הנמצאים במשקים.

שווק התוצרת החקלאית נעשה בצורה קואופרטיבית. מצרכי המזון: חלב, ביצים, בשר, ירקות ופירות משוּוָקים על ידי “תנובה”, שהיא קואופרטיב לשווק הכולל את רוב המשקים החקלאיים בארץ – קיבוצים ומושבים כאחד. התוצרת החקלאית המיועדת ליצוא, משווקת על-ידי חברת “אגרקסקו” המשותפת למשקים ולממשלה. יש מוצרים, כגון הדרים, כותנה ואגוזי-אדמה המשוּוקים ישירות על-ידי מועצות הייצור והשיווק שהוקמו על-ידי הממשלה בהשתתפות החקלאים.

התעשיה

התעשיה הקיבוצית התפתחה אחרי קום המדינה בקצב מהיר. גורמים אחדים דחפו להקמת מפעלי תעשיה בקיבוצים: ההתפתחות הטכנולוגית בחקלאות גרמה לחסכון רב בעבודה. ענפי החקלאות הקיימים אינם מספקים כיום תעסוקה לכל חברי הקיבוצים והיה צורך ליצור מקומות תעסוקה ומקורות הכנסה מחוץ לחקלאות. מיכסות הקרקע והמים, מיכסות הייצור הקיימות בחלק מהענפים (רפת, לול) והשוק המוגבל בארץ, שאינו מסוגל לקלוט את כל התוצרת שיש בכוחם של החקלאים לייצר – מנעו הרחבה ניכרת של ענפי החקלאות. גורם נוסף היו השינויים שחלו בסולם הגילי של החברים. בקיבוצים הוותיקים גדל מספר החברים הקשישים, שלא יכלו לעמוד בקושי הפיסי של העבודה בחקלאות והיה צורך ליצור להם מקומות עבודה מתאימים בתעשיה. מצד שני, גדל מספר החברים הצעירים, שגדלו בקיבוץ וגילו נטייה וכשרון לעבוד בעבודות לא חקלאיות. נוסיף לזה את העובדה, שבכמה ענפי חקלאות היתה הרווחיות נמוכה בגלל סיבות שונות; הגורמים האלה המריצו את הקיבוצים ליזום הקמת מפעלי תעשיה, שבחלקם קשורים עם החקלאות (ייצור מכונות וכלים חקלאיים, אבזרי השקיה ועוד) ובחלקם הגדול הם עוסקים בייצור שאין לו כל קשר עם החקלאות והוא מכוון לשוק הכללי: חומרים פלסטיים, מתכת, חשמל, אלקטרוניקה, מוצרי-עץ. מספר המפעלים הקיבוציים מגיע ל–300 ויותר, ומועסקים בהם כ–15,000 עובדים. התפוקה התעשייתית הקיבוצית מקיפה כ–5% מכל התפוקה התעשייתית בישראל. ערך היצוא שלה למעלה מ–150 מיליון דולר בשנה. התעשיה הקיבוצית מצטיינת ברובה בכושר ארגון ובפריון ייצור גבוה בהשוואה למפעלי תעשיה אחרים. העבודה בתעשיה מהווה בממוצע, כ–50% מכל העבודה של חברי הקיבוצים בייצור. גם חלקה בהכנסות מגיע למחצית ההכנסה של הקיבוצים. יש קיבוצים, שבהם אחוז התעשיה בעבודה ובהכנסה הוא יותר גדול מחצי. מאידך יש קיבוצים רבים, בהם תופסת עדיין החקלאות את המקום העיקרי במערכה המשקית.

עם ראשית התיעוש של הקיבוץ הוחמרה בעיית העבודה השכירה. במספר קיבוצים הוכנסו בזמנו עובדים שכירים למשק החקלאי, מיעוטם קבועים ורובם בעונות הקטיף. עם ההתפתחות הטכנולוגית בחקלאות הלך וקטן הצורך בפועלים שכירים. קיבוצים רבים חדלו לקיים ענפים חקלאיים, הדורשים הרבה עבודת ידים, כגון גידול הירקות. לא כן היה המצב בתעשיה. תחילה הוקמו מפעלי תעשיה גדולים שדרשו מספר עובדים גדול, ולא היה בכוחו של הקיבוץ לספק אותם מבין חבריו. יש מפעלים המעסיקים עשרות רבות וגם מאות פועלים שכירים. התנועות הקיבוציות לא השלימו עם המציאות הזאת, אולם היה קשה לשנות את המצב במפעלים קיימים. במקרים בודדים מסרו קיבוצים, תחת לחץ תנועותיהם, את המפעלים לחברת העובדים ולהסתדרות. לעומת זה הונהג פיקוח חמור של התנועות על הקמת מפעלים חדשים. התנאי להקמת מפעל תעשיה חדש בקיבוץ הוא: עבודה עצמית של החברים. המגמה הכללית היא להימנע מהקמת מפעלים עתירי עבודה, ולהעדיף מפעלים עתירי הון, הזקוקים לעובדים מעטים. המפעלים שהוקמו בעשרים השנים האחרונות, מבוססים ברובם על טכנולוגיה מתקדמת והפעלה אוטומטית. שיטות כאלה אפשר ליישם בעיקר בענפי הפלסטיקה, החשמל, האלקטרוניקה והמתכת. את גודל המפעלים מתאימים ליכולתו של הקיבוץ, למלא את העבודה בכוחות עצמו. במפעלים אלה אין כמעט עובדים שכירים, או שמספרם קטן מאוד. במפעלים הוותיקים, בעיקר בענפי השימורים והעץ, שחלקם הגדול נבנה לפני קום המדינה, רוב העובדים הם שכירים. מצב דומה קיים גם במפעלים האזוריים. התנועות הקיבוציות אינן משלימות עד היום עם מצב זה, שיש בו משום הפרה חמורה של עקרונות הקיבוץ. אולם פתרון בעיית העבודה השכירה בתעשיה הוא הרבה יותר קשה מאשר בחקלאות. האמצעים הננקטים על-ידי התנועות הקיבוציות פתרו לעת עתה רק חלק של הבעיה.

שלא כבחקלאות, אין השווק בתעשיה מרוכז בצורה קואופרטיבית, בגלל האופי המגוון של המפעלים. הקיבוץ הארצי הקים מוסד מרכזי לשווק מוצרי התעשיה של קיבוציו “תֶכֶן” המשווק חלק מהמוצרים. רוב המפעלים האחרים משווקים את תוצרתם בארץ באמצעות מוסדות שווק עצמאיים או על-ידי סוכנים. הייצוא מבוצע בחלקו על-ידי המוסד ההסתדרותי “כור” ובחלקו בצורה עצמאית. נוסף למפעלי התעשיה פתחו מספר קיבוצים בתי-הארחה לנופשים. בתי-ההארחה נבנו במקומות שיש בהם תנאי טבע ונוף מתאימים. יש כיום 15 בתי-הארחה בקיבוצים ובהם כ–1500 חדרים. תחילה נבנו בתי-הארחה בעיקר לנופשים מהארץ, אולם במשך הזמן הלך וגדל מספר התיירים המוצאים ענין מיוחד להתארח בבתי-ההארחה בקיבוצים ולנצל את ההזדמנות להכיר מקרוב את הקיבוץ, שהמיבנה החברתי במיוחד שלו התפרסם בכל העולם. חברי הקיבוצים אינם נלהבים, בדרך כלל, מהעיסוק במלונאות ולכן לא נוספו, זה שנים, בתי-הארחה חדשים. עבודת השירות בבתי-ההארחה מבוססת בשיעור ניכר על עבודה שכירה וגם זה שיקול המונע את הרחבת הענף בקיבוצים.

השקעות ומימון

ההתישבות הקיבוצית נעשית על-ידי התנועה הציונית והממשלה כחלק מן הפעולה ההתישבותית הלאומית. הקרקע – היא לאומית ובנית המשק והיישוב נעשים בתקציבי ההסתדרות הציונית ובסיוע ממשלתי (תקציבי הפיתוח). כל קיבוץ (או מושב) מתישב על הקרקע רק אחרי אישור הסוכנות היהודית והממשלה. הרשות לתכנון המשותפת לממשלה ולסוכנות מאשרת את התכנית המשקית של כל גוף העולה להתישבות.

יש להבחין בין שני שלבים בפיתוח המשק הקיבוצי: השלב הראשון מתחיל עם בחירת השטח להתישבות והעליה על הקרקע; בניית מיבני המשק הראשונים, סידור הספקת המים, סלילת כבישים ובניית בתי-מגורים לחברים ולילדים ובניני ציבור: חדר-אוכל, מחסן בגדים ומכבסה ועוד. בדרך כלל קובעת המחלקה להתישבות של הסוכנות את תכנית ההשקעות בשלב הראשון, הכוללת את בניית התשתית, הבנינים והציוד הדרושים למספר המשפחות המתישבות בשלב הראשון. מספר זה הוא יותר קטן ממספר המשפחות הסופי שאליו יגיע הקיבוץ אחרי מספר שנים. בתקופה זו אחראית המחלקה להתישבות לקיומו של הקיבוץ. בשנים הראשונות היא מקציבה, נוסף להון הדרוש להשקעות, גם סכומים מסוימים להון חוזר, כדי לאפשר את תפעול המשק, עד שיוכל להתפרנס מהכנסותיו. לכל קיבוץ העולה להתישבות מקציבה המחלקה להתישבות אמצעים כספיים, לפי נורמות שנקבעו על-ידיה, תקופה זו נמשכת שנים אחדות ולפעמים שנים רבות, לפי מידת יכולתה של הסוכנות לממן את ההוצאות הדרושות. אחרי ביצוע התכנית, מגיע הקיבוץ לשלב של ביסוס, שבמהלכו הוא מקבל מהסוכנות את תקציב הביסוס, להשלמת ההשקעות, שלא בוצעו עד כה והוא חותם על חוזה התישבות, הכולל את תנאי החזרת ההלוואות שקיבל. תנאים אלה השתנו במשך השנים. לפני קום המדינה התחייבו הקיבוצים, ככל הגופים המתישבים, לסלק את ההלוואות במשך 50–40 שנה בריבית של 4–2 אחוזים. תנאים אלה נקבעו בזמנו, על סמך הערכה, כי הרווחיות של המשק החקלאי היא נמוכה, ולא יהיה בכוחו לשלם מהכנסותיו, מדי-שנה, סכומים גדולים לסילוק הקרן והריבית של ההלוואות. אחרי קום המדינה נבחנו מחדש תנאי חוזה ההתישבות, לנוכח השינויים שחלו במצב המשק החקלאי וביציבות המטבע. בחוזים שנחתמו עם הקיבוצים שהגיעו לביסוס בתקופת המדינה, נקבעו תנאי תשלום אחרים: קוצרה תקופת החזרת ההלוואה והוגדל שער הריבית. זאת בעקבות השיפור שחל ברווחיותו של המשק.

תנאי תשלום נוחים למתישבים חדשים מקובלים בכל מדינה, המעונינת ליישב אזורים שהיא מעונינת לפתח.

עד שנות השישים היתה הסוכנות היהודית אחראית גם לבנית בתי-המגורים והבנינים הציבוריים. אחרי זה הועברה האחריות לבנייה זו למשרד השיכון של הממשלה. מעתה חתם הקיבוץ על חוזה מיוחד עם המשרד, המפרט את תנאי ההלוואה, כפי שנקבעו על-ידי הממשלה.

אחרי קבלת תקציב הביסוס מסתיימת התחייבות הסוכנות להמשך פיתוחו ושכלולו של המשק והאחריות עוברת אל משרד החקלאות הממשלתי, שתפקידו לסייע בפיתוח ענפי החקלאות וכל הקשור בהם. מכאן ואילך צריך הקיבוץ לדאוג בעצמו למקורות כספיים להגדלת המשק ולקליטת חברים נוספים. לפיתוח ענפי החקלאות נעזר הקיבוץ בתקציב הפיתוח של משרד החקלאות, המעניק הלוואות להשקעות החיוניות ביותר: סידורי השקיה, מטעים חדשים, מיבנים לבעלי-החיים ועוד. משרד החקלאות בודק את תכניות ההשקעה ומקציב כמידת יכולתו מדי-שנה סכומים מסוימים לביצוען. בדרך כלל, אין ההקצבה עולה על 70–60 אחוז מערך ההשקעה, את יתרת הכסף צריך הקיבוץ להשלים מההון העצמי שלו, או על-ידי קבלת הלוואות מסחריות רגילות בבנקים ובמוסדות כספיים שונים. התנאים להחזר ההלוואות של תקציב הפיתוח נקבעים על-ידי הממשלה. תקופת הפרעון היא הרבה יותר קצרה מהפרעון של התקציב ההתישבותי ואינה עולה על 10–7 שנים. ההלוואות מתקציב הפיתוח מבוצעות על-ידי הבנק לחקלאות. את ההון החוזר הדרוש, מקבלים הקיבוצים, בעיקר, מבנקים ציבוריים ופרטיים: בנק הפועלים, בנק לאומי ובנק החקלאות. מהם הם מקבלים הלוואות לייצור ומקדמות לגידולים מסוימים על מנת לגשר על התקופה הארוכה העוברת, לרוב, עד אשר המשק מקבל תמורה בעד תוצרתו. הלוואות אלו ניתנות לרוב למספר חודשים, עד שנה, בריבית המקובלת בבנק. רוב הקיבוצים צמודים בפעולותיהם הכספיות לבנק אחד או שנים, המפקחים על פעולותיהם הכספיות של המשקים במטרה למנוע הסתבכות כספית. בראשית כל שנה מגיש הקיבוץ לבנק את תכניתו הכספית ואת תכנית ההשקעות שהוא מבקש לבצע. התכנית קובעת את היקף מעורבותו של הבנק בכל משק.

כדי להוזיל את הסחורות הנקנות על-ידי הקיבוצים: דלק, זרעים, חומרי בנייה וכו’ וגם את המצרכים הדרושים לאנשים, הקימו הקיבוצים ארגונים משותפים, ארגוני קניות. ארגונים אלה קונים את הסחורות בצורה מרוכזת ובכמויות גדולות. ההיקף הגדול של הקניות נותן להם אפשרות לקבל הנחות במחיר וגם תנאי-אשראי נוחים יותר. מצויים ארגוני-קניות: אזוריים, שבהם מאורגנים כמה עשרות קיבוצים הנמצאים באזור, והם מופעלים על-ידי חברי קיבוצים הנבחרים על-ידיהם. נוסף, לזה יש שני ארגוני קניות כלל-תנועתיים: של התנועה הקיבוצית המאוחדת ושל הקיבוץ הארצי, והם מנוהלים על-ידי התנועות.

מלבד הבנקים, ממלאות הקרנות של התנועות תפקיד חשוב מאוד במערכת הכספית של הקיבוצים. יש, כיום, שתי קרנות גדולות: “קרן התנועה הקיבוצית המאוחדת” ו“קרן הקיבוץ הארצי”. הקרנות הוקמו לפני עשרות שנים, במטרה לקיים את העזרה ההדדית בין הקיבוצים. ההון של הקרנות נוצר ממס שהתנועה מטילה על הקיבוצים, שמצבם הכלכלי טוב והוא מס פרוגרסיבי ההולם את מצבו של כל קיבוץ וקיבוץ. הקרנות מעניקות הלוואות למשקים צעירים או חלשים ומסייעות להם להתגבר על מצוקתם הכספית. הלוואות ניתנות לקיבוצים אלה גם לביצוע השקעות במשק היצרני, כאשר תקציבי ההתישבות או הפיתוח מסרבים לממנן. נוסף להון העצמי, מקבלות הקרנות גם הלוואות ממוסדות כספיים שונים. עם התחזקות הקרנות ומעמדן בשוק הכספים, גדלו אפשרויותיהן לרכז סכומי כסף גדולים על-ידי קבלת הלוואות, שלא היה בכוחו של קיבוץ יחיד להשיג אותן. ההלוואות לקיבוצים החלשים ניתנות בתנאי תשלום נוחים. הקרנות כיום הן מוסדות כספיים גדולים וסולידיים, המסוגלים להרחיב את פעולותיהם גם לקיבוצים שמצבם הכלכלי טוב. כל הקיבוצים נהנים, בשעת הצורך, גם מקבלת ערבות של הקרנות להלוואות הניתנות להם על-ידי בנקים. הנהלות הקרנות נבחרות על-ידי התנועות והן עוסקות גם בייעוץ והדרכה בעניני כספים לקיבוצים.

הקמת מפעלי תעשיה כרוכה בהשקעת הון רב. הקיבוצים נעזרים בהלוואות ממשרד התעשיה והמסחר, הניתנות רק למפעלים הנמצאים על תקן של “מפעל מאושר”. היינו, למפעלים שתוצרתם מיועדת כולה או בחלקה ליצוא, או שהם חיוניים למשק המדינה לפי הקריטֶריונים והשיקולים של המשרד. ההלוואות מכסות רק חלק מההון הדרוש. את היתרה משקיע הקיבוץ מההון העצמי שלו או ממקורות אשראי שונים. תנאי התשלום נקבעים על-ידי המשרד, בהתאם לאופי המפעל ומיקומו הגיאוגרפי. תנאי ההלוואות לקיבוצים, דומים לתנאי ההלוואות הניתנות לכל מפעל דומה בארץ. מפעלים שתוצרתם מיועדת ליצוא מקבלים, נוסף להלוואה, גם אחוז מסוים של ההון, כמענק, בתנאי שהוא מבצע את היצוא לפי התכנית.

בשנים האחרונות, מוקמים קיבוצים גם במקומות שבהם התנאים האובייקטיביים קשים מפאת מחסור בקרקע ובמים, מה שמחייב לתכנן את המשק לא על בסיס חקלאי בלבד, כי אם גם על התעשיה. במקרים אלה כוללת המחלקה להתישבות של הסוכנות בתכניתה הקמת מפעל תעשייתי במקום ענפי חקלאות מסויימים, שלא ניתן לפתחם במקום הזה. במקרה כזה מקבלים הקיבוצים את ההון הראשוני להקמת המפעל בתנאים זהים לתנאי התקציב ההתישבותי המיועד לפיתוח ענפי החקלאות.

נוסף להשקעות היצרניות, זקוקים הקיבוצים ל“השקעות צרכניות”: שיכון לחברים ולילדים ומבנים ציבוריים, נושאים הנמצאים בתחום אחריותו של משרד השיכון. כל הקיבוצים נעזרים בהלוואות שיכון הניתנות על-ידי המשרד לפי התנאים והקריטריונים החלים על כל אזרחי המדינה. הלוואות אלו מספיקות בדרך כלל לכסות חלק מההוצאות של הבנייה. את הנותר משלימים הקיבוצים מההון העצמי שלהם. משרד השיכון מאשר, לרוב, רק חלק מצורכי השיכון, ובעקבות זה נוצר מחסור חמור בשיכון ברוב הקיבוצים. חברים מחכים שנים רבות עד שהם מגיעים לשיכון קבע. חוסר שיכון מגביל מאוד גם את יכולת הקיבוצים לקלוט משפחות חדשות, חרף הפניות הרבות.

כושר האשראי של הקיבוצים הוא גבוה. הבנקים רואים את ההלוואות לקיבוצים כהלוואות בטוחות, שכן אלה לקוחות המסלקים את חובותיהם בזמן. גם אם קיבוץ זה או אחר נקלע למשבר כספי, דואגות הקרנות הקיבוציות להגיש לו עזרה. עובדה היא, כי לא היה בארץ אפילו מקרה אחד, שקיבוץ פשט את הרגל. יש לראות בכך אחד מהביטויים החשובים של הערבות ההדדית בין הקיבוצים.

כיצד מאורגן המשק הקיבוצי?

המשק מהווה יחידה ארגונית, כלכלית ומשפטית אחת, הכוללת את כל הענפים החקלאיים והלא-חקלאיים. במקרים מעטים בלבד אישרו קיבוצים מפעלים תעשייתים גדולים כגופים עצמאיים, הנהנים מ“אוטונומיה” מסוימת במסגרת הקיבוץ. ועדת המשק ורכז המשק אחראים להפעלת הענפים. הם מכינים את התכנית השנתית, פרטי הייצור, תכניות העבודה ותכנית ההשקעות. במרוצת השנה דנה ועדת המשק בענינים החשובים, המחייבים דיון והחלטה. הוועדה דנה גם בהשקעות הנדרשות באמצע השנה שלא היו צפויות בראשיתה. החלטותיה טעונות אישור המזכירות והאסיפה.

בכל ענף ומפעל יש צוות עובדים האחראי לו. חלק מהעובדים קבוע למשך תקופה ממושכת. הם כוללים בראש וראשונה את בעלי-המקצוע ומנהלי היחידות. אמנם חלק מהחברים, ממשיכים בעבודתם בענף רק תקופה קצרה והם מתחלפים, בדרך כלל, בסוף השנה. בראש הצוות עומד רכז הענף, הנבחר על-ידי העובדים. בדרך כלל מתחלפים המרכזים מדי שנה-שנתיים וחוזרים לעבודה רגילה בענף. גם במפעלים התעשייתיים קיים צוות עובדים קבוע פחות או יותר. הם בוחרים במנהל המפעל ובממלאי תפקידים בתוכו. לעתים מזומנות מתקיימות ישיבות של צוות העובדים, לקבלת אינפורמציה ולדיון בענינים המיוחדים של הענף או המפעל. עקרון הרוטציה הנהוג במינוי חברים לתפקידים מרכזיים, פוגם לפעמים ביעילות הניהול ומונע את האפשרות לניצול מלא של הנסיון המצטבר, לעומת זה הולמים החילופים את העקרונות הדמוקרטיים ומבטיחים את שיתופם המירבי של העובדים בעניני הענף. יש לזה חשיבות רבה בענפים החקלאיים ובמיוחד במפעלי התעשיה. האופי המיוחד של המפעלים האלה מחייב להקפיד על איכות היחסים שבין העובדים ובין המנהלים של המפעל ויחידותיו, ולמנוע את הניכור ואת העימות בין מנהלים ומנוהלים הרווחים במפעלי תעשיה אחרים. החילופים מאפשרים גם להכניס מספר גדול של חברים, שיש להם הכשרונות הדרושים, למעגל האחריות והניהול.

מתפקידו של רכז הענף לסדר את העבודה בענף מדי-יום-ביומו, לדאוג להחלפת החברים, שאינם יכולים מסיבות זמניות (נסיעות, מחלה וכו’) לצאת לעבודה ובשעת הצורך הוא בא בדברים עם סדרן העבודה כדי לקבל, זמנית, אנשים שאינם עובדים בענף. על הרכז לדאוג באופן רצוף לצורכי הענף: הזמנת חומרים, ביצוע תיקונים והוצאה לפועל של ההשקעות שהוחלט עליהן. הוא דואג למסירת אינפורמציה להנהלת הקיבוץ ולציבור הרחב, בעזרת היומן, על הנעשה בענף: על היבולים, התנובות ובעיות הענף. לקראת סוף השנה מכין רכז הענף את התכנית לשנה הבאה ומביא אותה, יחד עם רכז המשק, לדיון בועדת המשק או במזכירות הדנה בתכנית הכללית של המשק.

צוותות עובדים קיימים לא רק בענפי הייצור, כי אם גם בענפי הצריכה. קיימים צוותים במטבח, במחסן ההלבשה ובמוסדות הטיפול והחינוך. יש חברות וחברים המתמידים בעבודתם בענפי השירות שנים רבות, ויש סוג עבודות (למשל במטבח וחדר-האוכל) שבהן נהוגה תורנות של חברים לתקופה קצרה. החברים יוצאים לתקופה זו ממקום עבודתם הקבוע ובגמר התורנות חוזרים אליו. במוסדות הטיפול והחינוך ניתנה אפשרות לחברות ולחברים לצאת ללימודים והשתלמויות אחרי תקופה רצופה של עבודה, אם להמשך עבודתם ואם לשם מילוי עבודות ותפקידים אחרים.

במשק החקלאי יש ענפים בעלי אופי שונה; באחדים, בעיקר בענפי בעלי-החיים, העבודה נמשכת כל ימי השנה במתכונת דומה; לעומתם יש ענפים, כגון בגידולי שדה ובמטעים, בהם עונות העבודה שונות. בעונות הקטיף, למשל, נדרשים עובדים רבים לביצוע העבודות ונבצר מצוותות העבודה לבצען בכוחות עצמם. ענפים אלה נעזרים זמנית על-ידי חברים מענפים אחרים, או בעובדים זמניים (גרעיני הכשרה, מתנדבים וכו’), וכן על-ידי ילדים מהכיתות הגבוהות בבית-הספר. יש קיבוצים הנעזרים בתקופות אלו בעובדים שכירים. המתיחות הגבוהה בעבודה יוצרת לחץ חזק על סדרני העבודה. בתנאים כאלה עשוי הקיבוץ להחליט על “גיוס חברים” לביצוע העבודות הדחופות. כל חבר, המסוגל לעבודה, חייב לתת מספר ימים או שעות עבודה בשבתות או בשעותיו הפנויות, לביצוע עבודת הקטיף, עישוב הכותנה או עבודה אחרת. בעבר היו ה“גיוסים” האלה מקובלים בכל הקיבוצים והשתתפו בהם רוב חברי הקיבוץ. בשנים האחרונות התרופף הרצון של החברים לוותר על שעות מנוחתם ומספר הגיוסים וגם מספר החברים המשתתפים בהם, פחת במידה ניכרת.

המצב הכלכלי של הקיבוץ

יש הבדלים ניכרים במצב הכלכלי בין קיבוצים ותיקים וצעירים; בין קיבוצים שהתישבו בתנאים נוחים של אקלים וקרקע לבין אלה שהתישבו באזורים שחונים או הרריים.

גם הבדלי גיל ומוצא, והאופי הכללי של האוכלוסיה משפיעים על מצב הקיבוץ. כל קיבוץ ואופיו המיוחד, יכולתו וכישוריו. לעומת קיבוצים ותיקים, שאגרו נסיון רב וגילו במשך שנים רבות יוזמה ותושיה בפיתוח משקם, והם נהנים מעודפים כספיים, יש קיבוצים צעירים, שמשקיהם לא הגיעו עדיין לביסוס של ממש והם נאבקים קשה על קיומם; מוטל עליהם עומס גדול של חובות וחלק ניכר מהכנסתם מוצא לתשלום הריבית על חובותיהם. ההתפתחות התעשיה הקיבוצית גרמה לגידול הפער הכלכלי בין קיבוצים שהצליחו בבחירת מפעלים מוצלחים נושאי רווח, לבין אלה שלא הצליחו ביותר, שמפעליהם אינם תורמים לשיפור מצבם הכלכלי. מוסדות התנועות הקיבוציות פועלים להקטנת הפער הכלכלי בין הקיבוצים על-ידי גביית מיסים פרוגרסיביים גבוהים לקרנות הקיבוציות. הקרנות מגישות עזרה רבה לקיבוצים החלשים בכדי שיוכלו להיחלץ מהמשבר שנקלעו לתוכו. זה מסביר במידה מסוימת את העובדה, שהפער בהכנסות אינו משתקף בצורה בולטת ברמת-החיים של הקיבוצים, שגם בקיבוצים החלשים אינה נופלת מהרמה הנקבעת על-ידי התנועות.

יש לזכור כי כל הקיבוצים החלו לבנות את משקיהם בטרם היו להם האמצעים לכך. בשלבים הראשונים ניבנו המשקים בכספי התקציב הלאומי, אולם אחרי זה הם פיתחו את המשק בהלוואות שקיבלו מהממשלה ומבנקים מסחריים ועברו שנים עד שעלה בידם לפרוע את חובותיהם מעודפי ההכנסה או על-ידי החלפתם בהלוואות חדשות. לאט-לאט הצטבר במשקים הון עצמי, המשמש לפיתוח נוסף של המשק ולבניית בתי-המגורים. המשק החקלאי בארץ הוא עתיר-הון ותובע בלי הרף השקעות גדולות לפיתוח יעיל ולשם שמירה על רמת כלי העיבוד והציוד המכאני. ראוי גם להוסיף, כי תקציב הסוכנות להתישבות, ניתן בדרך כלל, רק לחלק מהחברים. כל קיבוץ קלט במשך השנים חברים ומשפחות נוספים, שמספרם גדול כמה מונים לפעמים, ממספר המשפחות שאושרו להתישבות. הקיבוץ מיישב את החברים הנוספים באמצעיו ובעזרת הלוואות, שעליו לפרוע. כמעט כל הקיבוצים נמצאים במצב מתמיד של גידול: אלה שתוכננו בראשית ההתישבות ל–25 או 40 משפחות מונים היום 300–200 משפחות וגם יותר מזה. אפשר לשער כי אילמלא קלטו אנשים נוספים, היה מצבם הכלכלי שונה. השאיפה להגדיל, ככל האפשר, את מספר המתישבים, והצורך החברתי והמשקי להגדיל את היישוב בכל הדרכים, ממריצים את הקיבוץ לקלוט אנשים וליצור חברה קיבוצית בריאה המתבססת על משק חקלאי ותעשייתי גדול.

המצב הכלכלי של הקיבוצים תלוי בראש וראשונה במצב החקלאות במדינה. מצוקות רבות נגרמות על-ידי הטבע: בצרות, מחלות ומזיקים ופגעי טבע אחרים. לא פחות מושפע המשק החקלאי מהמדיניות החקלאית של הממשלה: מחירי המוצרים נקבעים בחלקם על-ידיה, היא מחליטה על הסובסידיות הניתנות לסוגי תוצרת מסוימים וקובעת את שערי החליפין המשולמים תמורת היצוא.

מדיניות הממשלה משפיעה על כל הקיבוצים: שיעור ההשפעה תלוי במבנה המשק. כך, בשנים האחרונות נגרם נזק לחקלאים המייצרים את תוצרתם בגלל עוּותים בשער-המטבע, שנקבע על-ידי הממשלה. פגעי טבע שפגעו במשקים, או פגיעה בהכנסותיהם בגלל מדיניות הממשלה – עלולים לערער את מצב הקיבוץ וזמן רב עובר עד להתאוששותו.

בסופה של כל שנה עורך הקיבוץ את מאזנו השנתי, שם נרשמות כל ההכנסות וכל ההוצאות, נרשמים פרעון הלוואות ישנות וקבלת הלוואות חדשות. חשבון רווח-והפסד משקף את התוצאות הכלכליות של השנה שחלפה. התוצאות הכספיות משמשות יסוד לעריכת תכנית המשק לשנה הבאה ובעיקר לתכנית ההשקעות. עודפי ההכנסות מושקעים בפיתוח המשק ובהשקעות צרכניות: בתי-מגורים ורכישת אינוונטר צרכני. מאחר שהכנת המאזן דורשת זמן רב, נהוגה במשקים רבים שיטת התמחיר לענפי המשק, המאפשרת להעריך, בשלב מוקדם, את ההוצאות וההכנסות. חשיבות התמחיר עלתה במיוחד בתקופת אינפלציה.

המאזנים של כל הקיבוצים מבוקרים על-ידי “ברית הפיקוח”, של הקואופרציה החקלאית, הבודקת ומאשרת את נכונות המאזן.

כושר הייצור של הקיבוצים

המשקים של ההתישבות העובדת – קיבוצים ומושבים – מייצרים כ 85% מכל התוצרת החקלאית של המדינה. עוד 15 אחוזים מיוצרים על-ידי חקלאים פרטיים. לפי המפקד של הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 1981 – עיבדו הקיבוצים כ–35% מכל שטח הקרקע המעובד והשתמשו ב 42% מכל המים שנוצלו בחקלאות. חלקם היה כ–40% מכלל הייצור החקלאי במדינה. חלקם היחסי בכל ענף וענף – היה שונה: הקיבוצים ייצרו 77% מכל הכותנה ו–66% מכל תפוחי-האדמה, גם גידלו 91% מכל הבננות והחזיקו 97.5% משטח בריכות הדגים. לעומת זה חלקם בהדרים היה רק 15–14 אחוז. בפירות נשירים 26% ובגידול ירקות ופרחים קטן חלקם מאוד. בייצור החלב מגיע חלקם של הקיבוצים ל–51%. הם מייצרים 45% מבשר הפטמים, 31% מבשר ההודים ורק 5% מהביצים. בענפי היצוא החקלאיים העיקריים, תופסים הקיבוצים: בכותנה 78%, ביצוא ההדרים 14, באבוקדו 48, באגוזי אדמה 24 אחוזים.

מפעלי התעשיה בקיבוצים מייצרים כ–5% מכל התפוקה התעשייתית במדינה. זהו בערך גם האחוז שלהם ביצוא התעשיתי[3].

פרק ג: העבודה בקיבוץ

מיום הווסדו, היתה העבודה ערך יסודי ומקודש בקיבוץ. מקורה של גישה זו בהשקפת העולם הציונית והסוציאליסטית שגרסה כי אין תחיית עם ישראל ללא שינוי המיבנה הסוציאלי של עם, העוסק ברובו במסחר, תווך ומלאכה זעירה (חייטות, סנדלרות, צורפות וכו’), שינוי המתבטא במעבר לעבודה גופנית בעיקרה – בחקלאות, כי בה ראו, בתקופה ההיא, את היסוד של הכלכלה הלאומית, המייצרת את המזון הדרוש לאוכלוסיה ומקנה יציבות לקיומו של העם. מכאן – החובה הראשונית של כל חבר בקיבוץ, לעבוד בכל עבודה הדרושה לקיומו. בענין זה לא ידע הקיבוץ, מאז ועד עתה, שום פשרות. כל חבר חייב להשקיע את מאמציו קודם כל בעבודה. הביטוי המושלם והקיצוני לכך היה בתורתו של א.ד. גורדון, שהעלה את העבודה לדרגה של ערך עליון ויצר את התפישה שמקובל לכנותה “דת העבודה”.

שנים רבות היה המושג “עבודה” מזוהה עם עבודה גופנית בשדה, בבית-המלאכה ובשרותים; במרוצת השנים התחוללו שינויים מפליגים בתפישת “העבודה”. עם עליית הרמה הטכנית והכנסת מכונות מתוחכמות, הסתעף המשק והכניס לתחום פעולתו גם מקצועות לא חקלאיים. פותחו והתרחבו מוסדות החינוך לילדים. מושג העבודה הוחל עתה גם על סוגים רבים של עבודה לא-גופנית כמו עבודת מורים, מהנדסים, כלכלנים, אנשי רפואה, מנהלי מוסדות, מנהלי חשבונות ומתכננים. תפקידם של אלה ותרומתם לקיום הקיבוץ אינם פחותים מאשר של העובדים בעבודה גופנית. השימוש במכונות הקל על העבודה הגופנית הקשה והקטין את מספר העובדים בכל אחד מסוגי העבודה. כיום, רב מספר החברים העוסקים במקצועות שאינם דורשים מאמץ גופני, אולם מחייבים לימוד והכשרה. בכל קיבוץ אפשר למצוא היום נוסף למורים ומחנכים גם, מהנדסים, טכנאים, מנהלי מפעלים ובעלי-מקצוע בארגון ובניהול. יש גם קיבוצים, שהכשירו חברים במקצוע המשפטים ובמקצועות אמנותיים.

מה שמייחד את הקיבוץ, הוא שוויון ערך העבודה, שפירושה כי אין יתרון לחבר העוסק בהוראה, בניהול או בהנדסה על-פני חבר החורש בשדה או קוטף פירות. אין יתרון חברתי וגם לא יתרון כלכלי. אלה, כן אלה, אינם מקבלים שכר או תגמולים מיוחדים. האנשים שאינם חיים בקיבוץ, תוהים לפעמים, מה ממריץ את החברים בקיבוץ לעסוק בעבודה הדורשת מאמצים רבים בלימוד המקצוע ומחייב השקעת מאמץ שכלי רב. מקובל בעולם, שאנשים בעלי ידע זוכים לגמול הרבה יותר גבוה, מאשר אנשים שרמתם המקצועית נמוכה יותר. הודות לזה מסוגלים בעלי-המקצוע להגיע לרמת-חיים יותר גבוהה – וזה הדבר המשמש להם כתמריץ. לכאורה, אין מניע לחבר שיתאמץ להגדיל את פריון עבודתו, וישאף להגיע להשגים גבוהים יותר מאשר חבריו. הדבר המאפיין את חבר הקיבוץ שהעבודה עצמה חשובה לו יותר מדברים אחרים; סיפוקו בעבודה שהוא עוסק בה, וההכרה שהוא מגדיל את תרומתו לקיבוץ שלו – אלה תמריציו. שום חבר, ויהיה מקצועו חשוב במיוחד, אינו פטור מהשתתפות בעבודות הגופניות שעל כל החברים למלא בתורנות. בכל קיבוץ אפשר לראות מהנדסים, מורים ומנהלים משתתפים בתורנויות של שבת בחדר-האוכל והמטבח, בחליבת פרות בשבתות ובשעות הלילה ובעבודה בשדה בעונות של אסיף. אין לומר שבקיבוץ נעדר לחלוטין תגמול לחבר בעד עבודה הנעשית במסירות. אלא שאין זה תגמול חומרי אלא תגמול רוחני, בצורת דעת-קהל אוהדת, הוקרה והכרה.

הקיבוץ משתדל להתאים את העבודה ליכלתם, כשרונותיהם ונטיותיהם של החברים, כדי לאפשר להם מימוש עצמי מירבי בעבודתם. יש שחברים עובדים זמנית, בעבודות שאינן חביבות עליהם בתוקף צרכי המשק, והם משלימים עם זה עד אשר ינתן להם לעסוק בעבודה שהם בוחרים בה. מכאן התופעה של חילופין בעבודה והעברת החבר מענף או מפעל שהוא עובד בו – למקום עבודה אחר.

העבודה משמשת קנה-מידה עיקרי להערכת החבר מצד החברה. אין דנים את החבר לפי הפרודוקטיביות של עבודתו, כי אם, בעיקר, לפי הרצון והמאמץ שהחבר מגלה. חובת העבודה היא חובה אלמנטרית, החלה על כל חבר. מי שמגלה חוסר רצון, זלזול או רשלנות בעבודה תקופה ממושכת – לא יכירנו מקומו בקיבוץ. דעת-הקהל בקיבוץ והאווירה שנוצרת, לא יניחו לאותו חבר לחיות בקיבוץ לאורך זמן.

בדרך כלל, אין הקיבוץ צריך לנקוט צעדים פורמליים בשביל להוציא חבר כזה מהקיבוץ, שכן הוא עוזב מרצונו, בהרגישו את ההערכה השלילית לגביו. בתנועה הקיבוצית כולה זכורים רק מקרים בודדים, שהקיבוץ נאלץ להוציא חבר בגלל יחסו לעבודה.

כוח העבודה של הקיבוץ

כל חבר מגיל 18 עד גיל 60 וחברה עד גיל 55 חייבים בעבודה מלאה, אלא אם כן מצב בריאותו או נסיבות חשובות אחרות מונעות זאת ממנו. הילדים מגיל 14 חייבים לעבוד מספר שעות ביום בהתאם לגילם. כאשר החבר או החברה מגיעים ל“גיל הפנסיה” הם מפחיתים משעות העבודה שלהם, לפי הנורמות שנקבעו בקיבוץ. ב“סלנג” הקיבוצי קוראים לזה עבודה לפי “שעות גיל”. במציאות מחליט כל חבר לעצמו על הגבלת שעות העבודה שלו. במקרים רבים, ממשיכים חברים בעבודה מלאה או מספר שעות יותר מהנדרש, גם כאשר מגיעים לגילים גבוהים; לעתים קרובות אפשר לפגוש בקיבוצים חברים בני 80 ומעלה, כשהם ממשיכים לעבוד כפי יכולתם. הקיבוץ דואג למקומות עבודה לקשישים, שאינם מסוגלים, גופנית, להמשיך בעבודתם בענף או במפעל שעבדו בו. המציאות הוכיחה, שבדרך כלל, אין עבודת הקשישים יוצרת בעיות רבות במשק. כל אחד מוצא את מקומו בעבודה הנראית לו והמתאימה ליכולתו. לא מעטים המקרים שחברים בגיל גבוה משיגים פריון עבודה, שאינו נופל מזה של חברים צעירים. נוסף על החברים והילדים, יש בקיבוצים גם עובדים זמניים: גרעיני הכשרה, המתכוננים להתישבות והם עובדים במשק תקופה מסוימת, שנה אחת לרוב, כדי להכשיר את עצמם בענפים השונים; תלמידי אוּלפָּן, שהם עולים חדשים הבאים לקיבוץ ללמוד עברית ומחלקים את זמנם בין לימודים ועבודה. מאז מלחמת ששת הימים מגיעים לארץ “מתנדבים” רבים, מארצות שונות, רובם לא יהודים, אנשים צעירים, המעונינים לראות את הארץ, ובעיקר, להכיר את הקיבוץ ששמעו הגיע אליהם. בדרך כלל הם באים בקבוצות המתארגנות עוד בחו“ל ושוהים בקיבוץ מספר שבועות או חודשים. הם עובדים בענפים ובכל עבודה. בשעות הפנאי הם מקבלים הסברה על הארץ ועל הקיבוץ ובסוף שהותם עורכים להם סיור בארץ. יש אשר באים גם יחידים המעונינים לשהות בקיבוץ תקופה ארוכה יותר. המתנדבים אינם מקבלים שכר (לבד מדמי כיס) והקיבוץ דואג לכל צורכיהם: שיכון, כלכלה, בגדי עבודה. כל קיבוץ קובע חבר, או שניים, המשמשים כמקשרים בין המתנדבים והקיבוץ. יש שמשפחות של חברים קושרים קשרים אישיים עם המתנדבים ומזמינים אותם לביתם. במשך השנים ביקרו בארץ אלפי מתנדבים. הם באים בעיקר בעונות העבודה ”הבוערת“ (קטיף הפירות) והקיבוץ נעזר בהם בעונות אלו הדורשות תוספת עובדים. הקיבוץ רואה בקליטת המתנדבים גם מילוי חובה לאומית. זוהי הזדמנות להסביר לצעירים את עבודתנו בארץ ולפעמים הם משמשים ”שגרירים" של רצון טוב בארצות מוצאם. ההחלטה על קבלת מתנדבים נתונה בידי כל קיבוץ. רובם ממשיכים לקלוט מתנדבים לפי הסדר שנקבע על-ידי התנועות הקיבוציות.

המחסור בכוחות עבודה בקיבוצים נובע מכך שהקיבוצים מפתחים את משקיהם בקצב מהיר יותר, מקצב קליטת החברים החדשים מהחוץ ומקצב קליטת הבנים החוזרים מהצבא. רוב הקיבוצים מעונינים לקלוט חברים נוספים, אולם תהליך זה הוא איטי, בעיקר בגלל מחסור בדירות למגורים. בקיבוצים הוותיקים נקלטות, בעיקר, משפחות עירוניות, המחליטות לשנות את אורח-חייהם. אחד הנימוקים הקובעים הוא הרצון להקנות לילדים חינוך טוב. קיבוצים צעירים קולטים לרוב, גרעיני התישבות מתנועות הנוער אחרי שירותם הצבאי. עוד לפני הליכתם לצבא, הם מתקשרים, באמצעות התנועות הקיבוציות, עם קיבוצי היעד שלהם ובתום שירותם מצטרפים אליהם. לא כל חברי הגרעין נשארים בקיבוץ. חלק מהם עוזב בתקופה הראשונה בגלל סיבות שונות: רצון להמשיך בלימודים, אי-סיפוק מחיי הקיבוץ וגם בהשפעת ההורים, שאינם מרוצים לפעמים מבחירת הבנים. למרות מספרם הקטן, יש להצטרפותם לקיבוצים הצעירים חשיבות רבה מאוד, באשר הם מאפשרים להם לגדול ולהתפתח. בגלל המחסור באנשים מוצאים לפעמים הקיבוצים את עצמם במצב קשה. זה לא רק מֵאֵט את פיתוח המשקים, אלא גם משבש את חיי החברה, מקשה על הענפים במשק החקלאי ועל מפעלי התעשיה. העבודה השכירה בחלק מהקיבוצים מטרידה את התנועה הקיבוצית כבר שנים רבות.

התנגדות לעבודה שכירה בקיבוצים היא עקרונית, שכן עבודה עצמית היא מעיקרי הקיבוץ, ואילו העסקת פועלים שכירים היא ניצול הזולת שהתנועה הקיבוצית מסתייגת ממנו.

חדירת עבודה שכירה לקיבוצים – תחילתה בנסיבות מלחמת העולם השניה, והיא התרחבה אחרי קום המדינה כשבמחנות העולים ובמעברות ישבו רבבות עולים בלי עבודה. במרוצת השנים פחתה העבודה השכירה בענפי החקלאות, לאחר שמכונות משוכללות נכנסו לענפים אלה, ובסיוען נתאפשר למכן כמה מן העבודות החקלאיות.

המציאות הוכיחה, שיש לעבודה השכירה השפעות קשות על חיי הקיבוץ, שכן היא מכניסה את הניגודים המעמדיים שבין מעסיקים ועובדים, אל תוך הקיבוץ. כמו למשל בעבודות המוניות כאשר חבר הקיבוץ נהפך למנהל עבודה ו“משגיח”. יש שחברים מנצלים את נוכחותם של פועלים שכירים ומטילים עליהם את העבודות הקשות ו“הלא נעימות”. נעשו נסיונות רבים לחסל את העבודה השכירה אולם ההצלחה היתה חלקית. לפעמים זה נעשה על-ידי שינויים במבנה המשק: ביטול ענפים, הדורשים ידים רבות והכנסת ענפים המבוססים על מיכון. כיום מספר העובדים השכירים בחקלאות אינו רב, אולם, כאמור, יש מספר ניכר של שכירים באחדים מן המפעלים.

אורך יום העבודה: החברים עובדים כשמונה שעות ביום בממוצע. החברות – שבע שעות, שכן מוטל עליהן העול הנוסף של שמירת נקיון הדירה וטיפול בילדים בחלק משעות היום. סדרי העבודה נקבעים בכל מקום-עבודה בהתאם לצרכים.

שלא כבענפים, במוסדות השירות נוסף לעבודת החברים והחברות הקבועים והזמניים יש גם עבודה הנעשית בתורנות, המחייבת את כל החברים המסוגלים לה מבחינת בריאות. כך, לדוגמה, העבודה בחדר-האוכל נעשית, לרוב, בתורנות על-ידי חברים, כאשר רק מספר קטן של חברים שהם העובדים הקבועים, מרכזים את העבודה לתקופה יותר ממושכת. עבודת התורנות בחדר-האוכל ובמטבח נעשית במשך מספר חודשים, עד שנה. נוסף לזה קיימת עבודת תורנות בשבתות, בחגים ובשעות הערב.

יש גם עבודת-תורנות מסוג אחר. כמו בענפים שיש צורך לעבוד בהם בשעות הלילה ובשבתות וחגים, כגון ברפת, בלול, במשמרות בתעשיה וכן בשמירה. תורנויות אלה מבוצעות לפי סדר שנקבע בקיבוץ. בדרך כלל משתדלים לאזן את עול התורנויות ולחלקו שווה על כל מי שמסוגל לשאת בו. יש חברים המוסרים תורנות במקומות שנדרש ידע מקצועי, והם פטורים מתורנויות אחרות.

עבודת החברות היא בעיה בפני עצמה. בראשית הקיבוץ שאפו החברות, לא לעסוק רק בעבודות בית (בישול, טיפול בילדים), כי אם לעבוד גם בענפי המשק, ולעומת זה לשתף את החברים בעבודות הבית. החברות תפסו מקומות חשובים בכמה ענפים: בגידול ירקות, במטעים, ברפת ובלול. במשך הזמן חלו תמורות. עם ריבוי מספר הילדים, נדרשו יותר חברות לעבוד בבתי-הילדים וזה העסיק חלק גדול מהן. בלחץ הצרכים נשרו רוב החברות מהענפים שבהם עבדו והתמחו, והועברו לעבודה בבתי-הילדים ובמטבח. כיום עובדות בענפי החקלאות ובמפעלי התעשיה חברות לא רבות. הלחץ מצידן לעבודה בענפי המשק הלך ופחת. הבנות שגדלו במשק, מגלות פחות התלהבות לעבוד במטעים או ברפת, והן מוצאות את סיפוקן בבתי הפעוטים ובמוסדות החינוך (בגנים ובבית-הספר) וגם כעובדות מקצועיות במטבח ובמחסני ההלבשה. העבודות האלו מתאימות יותר לכושר הגופני של רוב החברות. קיים מחסור קבוע ומתמיד בחברות לעבודה בענפי השירות גם בגלל יציאתן הזמנית מהעבודה בתקופות ההריון וההנקה.

סוגי העבודות: כל העבודות הנעשות בקיבוץ מתחלקות לשני סוגים עיקריים: “עבודה בתמורה” ועבודה בשרות. העבודה בתמורה כוללת את העבודה בענפי המשק החקלאי ובמפעלי תעשיה, מלאכה והארחה. כמו כן היא כוללת גם את השירותים למשק: מוסך לתיקון מכונות, בתי-מלאכה (מסגריה, נגריה) ועבודות חשמל. עבודות אלה מסוּוגות כעבודות-עזר. גם עבודות-חוץ שהחברים עובדים בהן, שלא במשק, נחשבות כעבודה בתמורה. יש סוגים שונים של עבודות חוץ: עבודת בעלי מקצוע מחוץ למשק, עבודה במפעלים אזוריים (עליהם עוד ידובר), עבודות שהן חובה על המשקים השותפים במפעלים. לזה צריך להוסיף את עבודת החברים הנקראים לפעולה במוסדות ציבוריים: הממשלה, ההסתדרות, התנועה הציונית ובתנועה הקיבוצית, שהמשק משתייך אליה, והוא חייב להפריש אחוז מסוים של חברים לפעולה בה. בעבודה בתנועה אין החבר מקבל כל שכר. התנועה מכסה את הוצאות הקיום של החבר שמועסק על-ידיה. סוג אחר הן העבודות הכלליות והמוניציפליות. עבודת הניהול בקיבוץ מכונה “העבודות הכלליות” והיא כוללת את המזכירות ואת הנהלת החשבונות וכן את ממלאי התפקידים המיוחדים. העבודות המוניציפליות כוללות עבודות תחזוקה של כבישים, שבילים, חצרנות ועוד.

סוג עבודה אחר: השקעות. כאשר הקיבוצים היו צעירים ומשקם לא היה מפותח עסקו חברים רבים בעבודות הבנייה של בתי-המגורים והמיבנים לענפי המשק, בהנחת רשת המים להשקיה ולשתייה וכדומה. ככל שהמשק התפתח והורגש מחסור באנשים, נמסרו רוב העבודות בהשקעות לקבלנים או לעובדים מהחוץ. מקצת העבודות האלה מבוצעות בידי החברים, בעיקר מה שניתן להתבצע בבתי-המלאכה של הקיבוץ. עבודות השירות כוללות עבודה בשירותים למבוגרים: מטבח, חדר-אוכל, מכבסה, מחסן-בגדים, וכן שירותים לילדים, הכוללים את בתי-הילדים לגיל הרך, גנים ובית-ספר יסודי ועל-יסודי. מוסדות אלה מעסיקים בעיקר חברות: מטפלות, גננות, מורות, וכן גם מורים.

בראשית כל שנה מכין כל קיבוץ את תכנית העבודה לשנה הבאה. התכנית היא שנתית ומחולקת לחודשים. המגמה היא להכין תכנית עבודה מאוזנת לכל חודשי השנה. התכנית כוללת גם את הימים שבהם אין החברים עובדים, והם נרשמים בסוג: “לא עבודה”. זה מקיף ימי-מחלה, אימהות, חופשות ועוד.

סעיף נוסף התופס מקום נכבד בקיבוצים ותיקים, מתבטא בקיצור שעות העבודה של חברים בגין הגיל (הדירוג של “שעות הגיל”). כל ימי העבודה וימי לא-עבודה בתוספת השבתות והחגים, מצטרפים יחד לשנת-העבודה של החבר או לשנת-קיום. התמונה הממוצעת של שנת העבודה של החבר נראית כך: ימי קיום – 365, מזה יש להפחית 60 ימי שבתות וחגים. נשארים ימי-עבודה בכוח – 305 יום. נוריד מזה כ–60 “ימי שֶבֶת” (מחלה, חופש וכו’), וישארו ימי עבודה בפועל 245 לכל חבר. השרות למבוגרים דורש בממוצע 40 יום ולילדים – 50 יום לחבר. ישארו ל“עבודה בתמורה” 155 ימי-עבודה, לרבות מילואים, פעילות ציבורית ולימודים.

בעניני העבודה בקיבוץ מטפלת ועדת העבודה ובראשה – רכז העבודה; ובנוסף, יש בכל קיבוץ סדרן-עבודה (בקיבוצים גדולים – שניים) העוסקים בסידור העבודה היום-יומי. מאחר שרוב החברים עובדים בקביעות במקומות עבודתם, הרי תפקידו של סדרן העבודה מצטמצם בסידורם בעבודה, של חברים, שאינם קבועים בעבודתם ושל עובדים זמניים. תפקידו קשה מאוד, כי עליו גם “לסתום חורים”, המתגלים כל יום בגלל מחלת חברים, נסיעתם או סיבות אחרות. יש ענפים ומוסדות שרות, שמספר העובדים בהם יום-יום הוא קבוע ואם נעדר אחד מהם, יש הכרח להחליפו על-ידי הוצאת חבר העובד במקום אחר. ברפת, למשל, דרוש מספר קבוע של עובדים לחליבת הפרות. הוא הדין במוסדות הילדים, בעיקר בגיל הרך, שם מן הנמנע להשאיר קבוצת ילדים ללא מטפלת. החלפת החברים כרוכה בקשיים ומחייבת טיפול רב. על כן סדרן העבודה נבחר לתקופה קצרה בלבד, בדרך כלל לא יותר מ–3 חודשים. בכמה מן הקיבוצים קובעים בראשית השנה מספר סדרני-עבודה לכל השנה, המתחלפים ביניהם במשך השנה. יש קיבוצים, שבהם עסוקים בסידור העבודה היומיומי שני סדרנים, חבר וחברה, כאשר החברה עוסקת בסידור העבודה במוסדות השירות.

רישום העבודה: עבודתו של כל חבר נרשמת מדי-יום על-ידי רכז הענף שהוא עובד בו. רישום העבודה חשוב, במיוחד, בענפים ובמפעלים שעורכים בהם מאזן שנתי וימי-העבודה שהושקעו בהם נרשמים לחובת הענף. המושג “יום עבודה” מקובל מראשית הקיבוץ והוא משמש יסוד לתכניות ולמאזנים של הענפים ושל המשק. ליום-העבודה יש מחיר, הוא נקבע על-ידי חלוקת כל הוצאות המחיה בכל “ימי העבודה בתמורה”. גם ההכנסה ליום-עבודה נקבעת על-ידי חלוקת היתרה של ההכנסה אחרי ההוצאות השוטפות בכל ימי-בעבודה. לפנים היה נהוג למדוד את רוויות הענף או המפעל לפי ההכנסה ליום-עבודה. עם ההתפתחות הטכנולוגית הלך והשתבש המושג הזה. ככל שהמיכון הקיף כמעט את כל המשק, הלכה והתמעטה עבודת האנשים, אולם לעומת זה הלכה וגדלה ההוצאה הקשורה בהשקעות בציוד ובהפעלתו.

מנגנון העבודה בקיבוץ מורכב מאוד בגלל גיוון הפעילות בייצור ובצריכה והוא דורש מאמצים גדולים מאוד כדי לקיים אותו בצורה יעילה. אין לשכוח שמנגנון זה איננו פועל רק לפי כללים כלכליים וארגוניים, כי אם הוא מושפע מגורמים חברתיים רבים. אין פלא, שהעבודה המהווה את עיקר תוכן חייו של החבר מהווה נושא רגיש מאוד בחיי הקיבוץ.

פרק ד: הצריכה בקיבוץ

הקיבוץ מבוסס על שותפות בייצור ובצריכה. הדבר המייחד את הקיבוץ ביחס לצורות ארגוניות אחרות המקיימות ייצור שיתופי – קואופרטיבים, שותפויות וכו’ – שהקיבוץ מארגן, בצורה שיתופית, לבד מן הייצור, גם את צריכת חבריו.

חבר הקיבוץ אינו מקבל כסף בתמורה לעבודתו, ואינו צריך לדאוג בעצמו לסיפוק צרכיו. הקיבוץ דואג לסיפוק כל צורכי חבריו בצורה מאורגנת ומרוכזת. הצריכה הקיבוצית מבוססת על העקרון הקיבוצי הבסיסי: “מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו”, מובן שהעקרון כפוף ליכולת הכלכלית של הקיבוץ.

הצריכה בקיבוץ היא שיתופית ושוויונית באופיה, ברוב פרטי הצריכה אין הקיבוץ נוהג שוויון פורמלי, והוא מתאים את הצריכה, ככל האפשר, לצרכיו הממשיים של החבר. זה מחייב קביעת סדרים, נהלים ותקנות לגבי פרטי הצריכה השונים. ההסדרים והנהלים שנקבעו בקיבוץ, אינם קבועים ועומדים. התמורות בתנאי החיים ובהשקפות מחייבים לשוב ולבדוק את ההסדרים הקיימים, ובמידת הצורך אף לשנותם. לא כל מה שהיה נהוג בשנות העשרים והשלושים, מתאים לתנאים ולקווי המחשבה בשנות השבעים והשמונים. שינויים אלה מעוררים, לרוב, ויכוחים בין החברים, ובסופו של דבר מוצא הקיבוץ את הדרך להתאים את הנהלים למציאות הקיימת. הוויכוחים מתעוררים, בעיקר, בגלל החששות של חברים, כי שינוי הנהלים עלול לפגוע בעקרונות הקיבוץ ולהטות אותו מדרכו.

בשנים הראשונות לקיום הקבוצה היה נהוג ברוב הקיבוצים “מחסן א”, הַיְנוּ מחסן שהבגדים שבו אינם מסומנים בשם ובמספר של החבר. כל חבר היה מקבל, במידת הצורך בגדים בהתאם למידתו, אולם, היו אלה בגדים, שהשתמשו בהן גם חברים אחרים. מסיבות שונות הוחלט במרוצת הזמן לעבור ל“מחסן ב”, היינו מחסן שבו מסומן כל בגד בשם או במספר של החבר והוא מקבלו לשימוש הבלעדי. המתנגדים לשינוי טענו בשעתו כי על-ידי כך נקבעת עובדה של “רכוש פרטי” של החבר על בגדיו, שאינה מתישבת עם עקרונות הקיבוץ. יותר מאוחר עלתה הדרישה לתת לחברים אפשרות לבחור את סוגי הבגדים שהם זקוקים להם ולא להסתפק בנורמה כללית שלפיה יקבלו החברים לבוש זהה. בקיבוצים שונים נעשו נסיונות להנהיג בחירה במסגרת של סוגי בגדים. למשל, אם החברה זכאית במסגרת התקציב, לקבל שמלה חדשה מדי-שנה, תהיה חופשית לבחור את האופנה והצבע הנראים לה.

נסיונות אלה לא האריכו שנים. בתקופה יותר מאוחרת הונהג ברוב הקיבוצים תקציב אישי. לכל חבר הוקצב סכום כסף מסוים להלבשה (וכן לצרכיו האחרים) בסכום הזה היה רשאי לבחור את הבגדים שהוא רוצה לקבל. היו חששות, שהתקציב האישי יערער את יסודות הקומונה ויכניס אלמנטים רכושניים לקיבוץ, בעקבות זה התעוררו שוב ויכוחים קשים בין “השמרנים” ו“המתקדמים”. כיום נהוג ברוב הקיבוצים התקציב האישי לא רק בהלבשה אלא תקציב אישי, הכולל מלבד הלבשה והנעלה גם פריטי צריכה נוספים, כמו דמי-כיס, הוצאות למופעי תרבות ועוד. בפועל, “התקציב הכולל” הינו סך-הכל הסכומים שהקיבוץ מקציב לכל סעיף מהסעיפים הנזכרים. אולם החבר חופשי להשתמש בתקציבו על-פי שיקוליו בלי להקפיד על הסכום המקורי בכל אחד מסעיפיו. יש שחברים מתכננים את תקציבם וחוסכים במשך תקופה ארוכה בסעיפים מסוימים, ומשתמשים בכסף לחופשה ממושכת או גם לנסיעה לחו"ל. במידת הצורך יכול חבר לקבל גם מפרעה על חשבון תקציבו בשנים הבאות. בשנים האחרונות, שנות האינפלציה, מוצמד התקציב למדד יוקר המחיה וערכו נשמר. תקציב אישי, במתכונת מוקטנת נקבע גם לילדים מעל לגיל מסוים, לסיפוק צרכיהם.

שינויים בנהלים המקובלים מוצאים דרכם גם לכמה שטחים אחרים. השינוי הגדול, שעורר ויכוחים חריפים הנמשכים עד עצם היום הזה, קשור בלינת הילדים. הבעיה התעוררה אחרי שגברה התביעה של הורים כי הילדים ילונו בדירות ההורים ולא בבתי-הילדים. על כך נרחיב את הדיבור בהמשך הדברים.

כיום ניתן לקבוע, כי רוב החששות שהשינויים עלולים לפגוע ביסודות הקיבוץ ובעקרונותיו – התבדו. הקיבוץ הצליח לשמור כמעט ללא פגע על עקרונות היסוד שלו, גם לנוכח שינויים בנהלי הספקת צורכי חברים. ובכך הוכיח את כושרו להסתגל לתמורות שחלו ברצון החברים, מבלי לותר על קשיים חברתיים, ולשמור על יסודותיו במציאות משתנה.

הצריכה השיתופית הקיבוצית קובעת את רמת-החיים של החברים. לפני קום המדינה שרר בקיבוצים מחסור. רובם היו צעירים, וטרם הספיקו לפתח את משקיהם. ההכנסות היו מעטות ורמת-החיים – נמוכה. כל קיבוץ הצליח בקושי לספק את הצרכים המינימליים ההכרחיים לקיום, ובעיות הצריכה לא עמדו במרכז ההתעניינות של החברים. עיקר דאגתו של הקיבוץ היתה נתונה לבנין המשק, לפיתוח הענפים, לביסוסו הכלכלי ולמילוי הצרכים הלאומיים: קליטת עליה, בטחון והתישבות נוספת. לרוב הקיבוצים לא היו רווחים רבים. כל קיבוץ עמד וממשיך לעמוד בפני הצורך להגדיל ולהרחיב את אמצעי הייצור ולגייס לצורך זה אמצעים כספיים. בד-בבד עם זה היה צורך להעלות את רמת-החיים ולספק את דרישות חבריו שהתרבו. התמורות שחלו במצבו הכלכלי של כלל הציבור בארץ, העליה המהירה ברמת-החיים, השינויים ברמת השיכון, הריהוט, והשימוש באביזרים משוכללים בדירה – השפיעו גם על החברה הקיבוצית. בעשרות השנים האחרונות חל שינוי הדרגתי. רוב הקיבוצים פיתחו את משקיהם והקימו מפעלי תעשיה. ההכנסות גדלו ונוצרה אפשרות להעלות את רמת-החיים במידה ניכרת.

הרוב המכריע של הקיבוצים היו עמוסי הלוואות רבות שקיבלו להשקעות במשק ולבתי-המגורים. יכולתם להיענות לצרכים, החורגים מרמת-החיים הקיימת היא מצומצמת למדי. הלך-הרוח הצרכני בישראל והשאיפה לעליית רמת-החיים, שהיא לפעמים מעל ליכולת הכלכלית גרמו לכך שגם בקיבוצים הועתקו עניני הצריכה למוקד ההתעניינות של החברים. הדבר מורגש יותר בדור הצעיר, שלא התנסה בחיי העוני והמחסור שהיו מנת-חלקם של הקיבוצים בעבר. בעיות הייצור וההכנסות פינו בהדרגה מקום לבעיות הצריכה, המעסיקות את הציבור הקיבוצי בדיוניו ובאסיפותיו, הרבה יותר מאשר לפנים. הקיבוץ אינו גוזר על עצמו הימנעות מעליה ברמת-החיים של החברים, אולם בניגוד למגמה השוררת במדינה, הוא עושה כל מאמץ להגביל את עצמו בתחום יכולתו ולהגדיל את ייצורו.

שירותי המזון

חדר-האוכל והמטבח נמצאים במרכזה של חצר הקיבוץ. בקרבתם נמצאים גם מוסדות השירות האחרים: מחסן הבגדים, המתפרה, המכבסה. על חדר-האוכל הקיבוצי עברו גלגולים רבים: ראשיתו צריף העץ הצר, שהחברים נאלצו לאכול בו במשמרות, ועד לחדרי-האוכל המרווחים הבנויים לתפארת. גודל חדרי-האוכל שונה בקיבוצים השונים, בהתאם למספר החברים בקיבוץ. בקיבוצים צעירים בונים את חדרי-האוכל במתכונת יותר גדולה מהנדרש בזמן בנייתם, במטרה לקלוט גם את החברים שיתוספו בשנים הבאות. שולחנות חדר-האוכל וכסאותיו קטנים ונוחים, שלא כשולחנות הגדולים והספסלים הארוכים שהיו בשנים הראשונות. תכנון חדרי-האוכל נעשה בהנחה כי הוא יכיל את כל החברים והזמניים, גם בלילות שבת ובחגים, כאשר הכל מסובים יחד. בימי החול אין החברים באים לאכול באותה שעה; הארוחות מתמשכות שעה ארוכה כדי שכל חבר יוכל לבוא בזמן הנוח לו. הילדים, למעט תלמידי הכתות הגבוהות, אוכלים את ארוחותיהם בבתי-הילדים. הארוחות ניתנות 3 פעמים ביום: בוקר, צהרים וערב. פעם היה נהוג לאכול בחדר-האוכל גם ארוחת מנחה: בין ארוחת-הצהרים לארוחת-הערב. משגדל מספר המשפחות והדירות נעשו יותר מרווחות, העדיפו החברים לאכול את ארוחת-המנחה בדירותיהם יחד עם ילדיהם. בכל דירה מצויה פינת-בישול קטנה וציוד להכנת ארוחה קלה. הקיבוץ מספק לחברים את מצרכי המזון הדרושים לארוחות אלה. רבים מהחברים נוהגים לאכול גם את ארוחת-הערב בדירותיהם בגלל הטורח הכרוך בהליכה לחדר-האוכל, שהוא לפעמים מרוחק מדירות החברים, וגם כדי לסעוד יחד עם הילדים הנמצאים בשעות אלו בדירת ההורים. חברים קשישים או חברים שבריאותם לקויה, בוחרים גם הם לאכול בערב בדירותיהם. שנים רבות היו נוהגים להגיש בארוחות את האוכל לשולחנות. משיקולים של חסכון בעבודה הונהג השירות העצמי: כל אוכל מקבל את המנה העיקרית ונוטל לעצמו את המנות האחרות כרצונו – מרק, דייסות, חמוצים ועוד. יש אוכל מיוחד לצמחונים ולזקוקים לדיאטה.

המטבח, כמוהו כמפעל חרושתי המכין, בקיבוצים הגדולים, מאות רבות של ארוחות, ולפעמים מגיע מספרן לאלף ויותר. שלא כבעבר, כאשר הציוד היה פרימיטיבי ובישלו על “פרימוס” או כיריים המוסקים בעץ או פחמים, מצוייד היום המטבח הקיבוצי בציוד מודרני, הכולל מכונות להכנת האוכל, סירי נירוסטה גדולים ומחבתות משוכללות. הבישול נעשה בקיטור ובחשמל. ציוד זה חוסך הרבה עבודת-ידיים ומסייע בהכנת אוכל טעים ומזין. רמת הבישול, בדרך כלל, גבוהה והאוכל הקיבוצי יכול לעמוד בהתחרות עם מסעדות ובתי-מלון ברמה גבוהה. הקיבוץ דואג להכשיר חברות, ולפעמים גם חברים, במקצוע הבישול. שלא כבעבודות ההכנה והניקוי, שבהן יש חילופין בעבודה, עובדות המבשלות תקופות ממושכות. המטבח טורח לגוון את האוכל, כדי שלאוכלים תהיה אפשרות של בחירה. האוכל בשבתות ובחגים עולה באיכותו על זה של ימי החול. מפות לבנות משַווֹת מראה חגיגי לחדר-האוכל. במטבח מבשלים גם את האוכל בשביל הילדים. המטפלות מקבלות את האוכל המוכן מראש במטבח ומביאות אותו לבתי-הילדים.

המטבח מרבה להשתמש בתוצרת המשק: חלב, ירקות, פירות, בשר-עוף וביצים וכו’. עם השינויים במבנה המשק, והמעבר לענפים גדולים מעטים, התחילו הקיבוצים לקנות מיצרכים, שהיו מייצרים אותם בעבר במשק. ליד המטבח מצויים מחסנים למיצרכים, וגם חדרי-קירור וארונות-קירור, על הספקת המיצרכים ממונה אקונום או אקונומית. ההוצאה למזון, חלקה בכלל ההוצאות – רב, והיא מתבטאת בסכומים גדולים. זה מחייב את האנשים הממונים על הכלכלה להקפיד על הרכבת התפריטים, כדי למנוע הוצאות מיותרות ובזבוז.

כל שנה מגישים מוסדות המשק של התנועות הקיבוציות הצעות תקציב, לרבות תקציבי הכלכלה, וכל קיבוץ מכין את תקציבו על-פי הדגם הזה. במשך השנה מתקיים מעקב אחרי ההוצאות ובמידת הצורך מוכנסים שינויים בתפריטים. תקציב הכלכלה כולל גם את המצרכים שחברים לוקחים לארוחות שהם אוכלים בדירותיהם וגם מיצרכים שאין מחלקים אותם בחדר-האוכל, כגון: פירות העונה, חומרים לאפיית עוגות ועוד. את המיצרכים האלה מקבלים החברים במטבח, בכל-בו או במרכולית של הקיבוץ, הכל לפי מנהג המקום.

המטבח וחדר-האוכל הם ענף אחד, שלהם סידור-עבודה משותף וחלוקת תפקידים. האחראים למטבח וחדר-האוכל מסדרים מדי-ערב את העבודה לקראת היום הבא. מלבד העבודה השוטפת, יש לדאוג גם לתחזוקת חדר-האוכל והמטבח: אחזקת הכלים והמכונות, ניקוי החלונות ועוד.

לוח המודעות

בכניסה לחדר-האוכל קבוע לוח-מודעות ציבורי, שעליו מתפרסם המידע השווה לכל נפש: אירועים מיוחדים, הופעות אמנותיות, סרטים, חוגים ואינפורמציה שוטפת הניתנת לחברים מדי יום ביומו. התפקיד של חדר-האוכל אינו רק לשמש במקום אכילה, שכן הוא גם המרכז החברתי של הקיבוץ. לפנים היה חדר-האוכל משמש מקום התכנסות יחיד לחברים, ובערבים היה הומה מאדם. במרוצת הזמן הועתק חלק מהפעילות לדירות החברים. אולם גם כיום, מדי-ערב, מתכנסים בו סדרני העבודה ומרכזי הענפים, מתקיימות בו, גם ישיבות של הועדות השונות. לבד מזה, אחת לשבוע, במוצאי-שבת, האסיפות הכלליות של הקיבוץ, וכן אירועים תרבותיים: הרצאות, קונצרטים ושיחות חברים בנושאים החורגים מעניניו הפנימיים של הקיבוץ: למשל נושאים פוליטיים וכלכליים.

מחסן ההלבשה

בכל קיבוץ מחסן הלבשה שמתפקידו לספק לבוש לחברים ולילדים. כפי שכבר סופר לעיל עברו סדרי ההלבשה בקיבוץ גלגולים רבים. כיום רוכש כל חבר את בגדיו לפי טעמו במסגרת תקציבו האישי.

כל חבר מוסר את הבגדים, המצעים והמגבות לכביסה לפי הצורך. אחרי הכביסה מחלקים את הבגדים לתאו של כל חבר וחבר. כל הבגדים מסומנים במספרו האישי של החבר, הנוטל אותם, בדרך כלל, מהתא בסוף השבוע.

המחסן המיוחד לילדים פועל כדוגמת מחסן החברים. את פריטי הלבוש מקבלת כל מטפלת בשביל הילדים שבטיפולה ומחלקת אותם לילדים.

בקיבוצים אחדים קיים מחסן נפרד לזמניים: גרעיני הכשרה מתנדבים וכיוצא באלה.

על-יד מחסן הבגדים יש מתפרה, שבה תופרים בגדים שונים לרבות שמלות לחברות ובגדי ילדים. רק חלק מפריטי הלבוש נתפרים במשק. אם אין החברים מוצאים מבוקשם במחסן, הם יכולים לקנות את הבגדים הדרושים להם במחסן ההלבשה הבינקיבוצי או באחת החנויות בעיר, בתיאום עם מחסנאית הבגדים.

בכל קיבוץ פועלת מכבסה. תחילה היתה שיטת הכביסה פרימיטיבית, בכביסת יד. המעבר לכביסה בקיטור ובחשמל העלה את פריון העבודה, ושיפר את טיב הכביסה. גם למחסני הבגדים הוכנסו מכונות עיגול וגיהוץ, וזה הקל מאוד על העבודה במחסן, שעובדות בו, בעיקר חברות קשישות, ומאפשר לחלק מדי שבוע את הבגדים בצורה יפה, לשביעות רצונם של החברים. גם וילונות ושטיחים מובאים למכבסה, והמחסן דואג לכיבוסם ולהחזרתם לחברים.

מחסן הבגדים אינו מספק נעליים לחברים. יש קיבוצים שלהם סנדלריה מסודרת, התופרת נעליים לחברים ולילדים. לרוב הקיבוצים רק סנדלריה, העוסקת בתיקונים. נעליים חדשות נקנות בחוץ על-ידי אנשי הסנדלריה או ישירות על-ידי החברים. עם עליית רמת-החיים, הולך וגדל חלק ההלבשה וההנעלה הנקנה בחוץ, לעומת התפירה העצמית. המחסור ברוח-העבודה הוא הגורם לרוב למצב זה.

תרבות

חיי התרבות בקיבוץ מגוּונים מאוד. אופיים איננו אחיד. כל קיבוץ מעצב את את חיי התרבות המתאימים לחברה שלו. ראש הדאגה נתונה לשבתות ולחגים. בקיבוצים רבים נהוג טכס של קבלת השבת. החברים מתכנסים בערב שבת לארוחה עם הילדים. לפני הארוחה שרים שירי שבת, קוראים קטעים קצרים ומציינים אירועים שחלו בשבוע שחלף: ילדים שנולדו, חברים שנישאו ועוד. לסדר ליל-פסח הנערך בקיבוץ, באים אורחים רבים מקרובי החברים וידידיהם. בכמה קיבוצים נהוג, אם לפני ה“סדר”, או ביום המחרת טכס הבאת העומר. חג השבועות נחוג כחג-הביכורים, שבו מעלים ביכורים לקרן הקיימת, עורכים סיורים בשדות ובענפי המשק[4]. חג הסוכות, שהוא חג האסיף, נחוג בתערוכות ובתהלוכות של הענפים. את החגיגות בחג הביכורים ובחג האסיף עורכים לרוב בחצר תחת כיפת השמים. ראש השנה נחוג ברוב הקיבוצים בטכסים ומסיבות, בלווית ברכות שמברכים החברים זה את זה וברכות שמברך הקיבוץ את חבריו. כמו כן מקיימים טכסים ומסיבות בחנוכה ובט“ו בשבט. בפורים נערך ברבים מן הקיבוצים נשף מסכות, שכל קיבוץ עורכו לפי טעמו. בחלק מהקיבוצים חוגגים את האחד במאי. מלבד החגים המסורתיים יש אירועים חגיגיים מקומיים: יום העליה על הקרקע ותאריכי יובל לקיבוץ, ישנן מסיבות הקשורות בילדים: חגיגת ”בר-מצווה" שחוגגים במשותף לכל בני הכיתה המתאימה. כמו כן חוגגים ברוב-עם את סיום המחזור בבית-הספר, שלפעמים קשור להצטרפות בני המחזור כחברים לקיבוץ.

לפרקים מתקיימות הצגות תיאטרון בקיבוץ, אם יש מבנה מתאים לכך, וכן קונצרטים, הרצאות של אורחים או של חברי המשק. בקיבוצים שאין בהם אולם הצגות נוסעים החברים לעיר הסמוכה או לאולם הצגות אזורי. יש גם מסיבות הנערכות על-ידי עובדי הענפים החקלאיים: סיום האסיף, גמר נטיעה וכו‘. מסיבות אלו נערכות לרוב בחוג המצומצם של עובדי הענף. חג הנישואים של חברי הקיבוץ נחוג לרוב ברוב עם, והוא כולל טכס, המיוחד לכל קיבוץ, שירת מקהלה, הקראת חומר היתולי וכו’.

כמעט בכל קיבוץ קיים “מועדון לחבר” המכיל כתבי-עת ועיתונים המשמש גם כחדר-קריאה. בקיבוצים הוותיקים מתקיים גם “מועדון וותיקים”, המתכנס אחת לשבוע בשעות קבועות לשיחת רעים, להרצאה או לארוע אמנותי קצר. בקיבוצים רבים יש מקהלה או תזמורת מקומית, המופיעים, בעיקר בחגיגות ובמסיבות. מדי-פעם נערכים טיולים בארץ לכל החברים או לקבוצות חברים לפי הגיל או לפי מקומות העבודה.

בכל קיבוץ יש ספריה עברית ובאחדים גם ספריה בשפות לועזיות. יש קיבוצים בעלי ספריות גדולות המכילות אלפי ספרים. כל חבר מקבל מדי-יום עיתון בוקר או ערב לפי בחירתו. עלונים ויומנים מקומיים מוסרים מידע שוטף על הנעשה בקיבוץ. בעלונים, לבד ממידע, מביעים חברים את דעתם בענינים שונים, ומעלים בעיות בשטח החברתי והכלכלי. עלונים אלה גם משמשים את מזכירות המשק להסברת ענינים העומדים לדיון באספות הכלליות. בשנים האחרונות השתכללו שיטות האינפורמציה. בקיבוצים מסוימים הוקמה רשת טלוויזיה מקומית המשדרת לדירות החברים. נוסף לזה נוהגים בכמה קיבוצים להציג סרטי וידיאו בעניני הקיבוץ בערבי האסיפה וכן במועדים אחרים. דבר זה יש בו כדי לעודד חברים לבוא לאסיפה, שכן “התחרות” עם הטלוויזיה הממלכתית היא לפעמים קשה, ומפחיתה את מספר הבאים לאסיפות בקיבוץ.

בחודשי החורף מקיימים קיבוצים רבים חוגי לימוד בנושאים שונים, חלקם בערבים וחלקם בשעות העבודה, כמורים בחוגים משמשים חברים, מומחים במקצוע הנלמד. לפעמים מוזמנים מרצים מהחוץ להרצות בחוגים אלה.

הדיור

הקשה ביותר לפתרון מכל בעיות הצריכה היא בעיית הדיור, וזה בגלל הממון הרב הדרוש לבניית יחידת-דיור. כל השנים לא היתה אפשרות לקיבוץ להקציב מהכנסותיו או מרווחיו את הסכומים הדרושים לבנית מגורים. גם כאשר קיבל מבנקים ומוסדות כספיים אחרים הלוואות לזמן ארוך, הן כיסו, לרוב, רק כמחצית הסכום שנדרש. את היתר צריך היה הקיבוץ להשלים מאמצעיו ותמיד היה קיים השיקול – האם להשתמש בעודפי ההכנסה לפיתוח ענפי המשק לשם הבטחת קיומו, או להשקיע את הכסף בבניית בתי-מגורים. משום כך תמיד פיגרה הבנייה אחר הצרכים. צריך לזכור שהקיבוץ גדל בהתמדה על-ידי קליטת חברים חדשים ועל-ידי הצטרפות הבנים שהתבגרו. מאז קום מדינת ישראל, הואץ קצב הבנייה בקיבוצים, בעיקר הודות לאמצעים שהממשלה והסוכנות היהודית העמידו למטרה זו. אף-על-פי-כן נשאר מצב הדיור קשה גם עתה ורוב הקיבוצים נאלצים להשיב ריקם פני אנשים המבקשים להצטרף, בעיקר מחוסר מקומות דיור. במשך השנים עלתה גם רמת הדיור, וסטנדרד הדירה של חברים ותיקים גבוה לעין ערוך ממה שהיה מקובל. בקיבוצים, שבהם לנים הילדים בבתי-הילדים, יש לכל משפחה שני חדרים לא גדולים, וכן מרפסת, פינת-אוכל ושירותים. השטח הכללי של דירה כזאת הוא כ–40–30 מ“ר. הקיבוץ מספק את הריהוט הדרוש לכל דירה: שולחן, כיסאות, כורסה-שתיים, ארון בגדים ולבנים, מדפים לספרים, מקרר ושטיח. בנוסף לזה גם מכשירי רדיו וטלוויזיה. פינת הבישול מצויידת בכירת-גז או חשמל. באזורי הארץ החמים מותקנים מזגנים בכל הדירות, או לחברים הזקוקים לכך בגלל גילם או מצב בריאותם. בקיבוצים שבהם הונהגה הלינה המשפחתית, הורחבו הדירות על ל–70–60 מ”ר הכוללים חדר-שניים להלנת הילדים.

לצד דירות הוותיקים מצויות בכל קיבוץ גם דירות קטנות יותר, ששטחן כ–20 מ“ר בנויות בטון, או צריפי עץ, הם משמשים לחברים צעירים, שלא הגיע תורם לשכון-קבע ומיועדים גם לזמניים ולחברים חדשים, שהצטרפו בשנים האחרונות. בנינים אלה משקפים את התפתחות השיכון בקיבוצים. בשנים הראשונות היו החברים גרים באוהלים או בצריפים. אחרי זה הוחל בבניית בניני-קבע מבטון או מבלוקים בגודל של 20 מ”ר לדירה. עם השלמת “שיכוני הוותיקים” עקרו אליהם הזכאים, ואת מקומם תפסו חברים צעירים, חברים חדשים וזמניים.

בד-בבד, עם עליית רמת-החיים והתבססות הקיבוץ, עולה גם רמת השיכון החדש. דבר זה יצר פער מסוים בתנאי השיכון, למעשה, זה הפער היחידי בתנאי החיים של החברים. נעשים מאמצים להקטין אותו על-ידי שיפוץ דירות הוותיקים הישנות והגדלתן. רוב הקיבוצים אינם נוהגים להעביר חברים הגרים בשיכון ותיקים שנבנו בזמנו לבנינים חדישים ומשתדלים לשפץ ככל האפשר את הדירות שבהן הם מתגוררים.

כל קיבוץ תיקן תקנות, הקובעות את תור החברים לכניסה לשיכון-קבע. התור מבוסס על צבירת נקודות שהעיקריות שבהן הן: גיל החבר, הוותק בקיבוץ ובארץ. גם מצב הבריאות של החבר מובא בחשבון. כדי להגדיל את קליטת המשפחות החדשות, נוהגים בשנים האחרונות להקצות למטרה זו דירות בשיכוני-הקבע אף-על-פי שזה פוגע בתורם של חברים צעירים ומחייב אותם להמתנה נוספת בטרם יעברו לדיור-הקבע. בעיות התור וקביעת המועמדים לדירות החדשות גורמות לא פעם לבעיות חברתיות. ועדת הדירות עוסקת בכל עניני השיכון ופוסקת בוויכוחים המתעוררים סביב הזכאות לשיכון-הקבע.

בדרך כלל, נבנים בקיבוץ בתים בני קומה אחת או קומותיים. בכל בית 4 או 8 דירות. הנטיה הטבעית של חברי הקיבוץ היא לגור בבתים בני קומה אחת, אולם יש בכך כדי להגדיל את שטח החצר ואת המרחק בין בתי-המגורים למוסדות הציבוריים: חדר-האוכל, מחסן הבגדים וגם לבתי-הילדים. וכאשר שטח הבנייה מצוי בצמצום יש כורח לבנות בתי קומות. סביב כל בית נוטעים עצים, ומטפחים גינות פרחים ודשא. החברים מעבדים את הגינות על-יד דירתם. אם מטעמי בריאות, אין באפשרותם לעשות זאת בכוחות עצמם, מעבדים את גינות החברים אנשי ענף הנוי, המטפלים ב“שטחים הירוקים” שהם רשות הציבור. לרשותם כלים משוכללים לקצירת דשאים ולטיפולים אחרים.

שירותי הבריאות

בכל קיבוץ מרפאה של קופת-חולים. האחיות סועדות את החולים והרופא מתגורר בקיבוץ או בסביבה הקרובה. ברוב הקיבוצים יש גם חדרי-חולים, שבהם מאושפזים חולים, שאינם זקוקים לאשפוז בבית-חולים. לחולים כרוניים, הזקוקים לטיפול רצוף, מקצה הקיבוץ חבר או חברה או מזמין מטפלים מהחוץ. בכמה קיבוצים גדולים הוקמו בתים מיוחדים לאשפוז חברים קשישים, המוגבלים בתנועותיהם. ברוב הקיבוצים יש אמבולנס המסיע את הזקוקים לבית-החולים ומקיים קשר תמידי אתם.

האחות בקיבוץ ממלאת תפקיד מיוחד, נוסף על התפקידים המוכרים של האחיות בעיר. לבד מסיוע אדמיניסטרטיבי ומקצועי לרופא, היא משמשת כתובת לחולים בהעדר הרופא. האחיות, שהן בדרך כלל חברות הקיבוץ, מקיימות מעקב וקשר עם החולים לייעוץ, לסיוע ולדווח לרופא.

הקיבוץ דואג למתן עזרה רפואית, במקרים מיוחדים, גם מחוץ למסגרת של קופת-חולים: ביקור אצל רופאים מומחים או אשפוז במוסדות מחוץ לקיבוץ. עובדי המרפאה נמצאים בקשר מתמיד עם רופאי בית-החולים. גם הילדים מקבלים עזרה רפואית במרפאה ומרופא ילדים המבקר במקום. הקיבוץ דואג גם להספקת משקפיים ומכשירי-שמיעה לחברים הזקוקים לכך.

נוסף למרפאה כללית יש בכל קיבוץ גם מרפאת שיניים. ברוב הקיבוצים מבקר רופא שיניים בימים קבועים. עבודה טכנית מתבצעת לרוב על-ידי טכנאי-שיניים מבחוץ. חברים הזקוקים להחלמה אחרי מחלה, נשלחים לבתי-הבראה של קופת-חולים. סידורי העזרה הרפואית בקיבוץ מאפשרים לשמור על בריאות החברים והילדים ולהקפיד על הגשת העזרה הרפואית בזמן הדרוש.

חופשה ונסיעות

לכל חבר ניתנת מדי-שנה חופשה של שבעה ימים בערך. את החופשה מנצל החבר כראות עיניו. אם הוא בוחר לנסוע לבית-מרגוע, דואג הקיבוץ להזמין לו מקום ומשלם את ההוצאות. נופש כזה מקובל בעיקר על הוותיקים, ואילו צעירים יותר מבכרים טיולים בארץ, או אירוח אצל ידידים או קרובים. הקיבוץ מקציב מדי שנה סכום מסוים לבילוי החופשות והחבר משתמש בו בצורה הנראית לו. יש גם סוג חופש “על גלגלים”. החבר מקבל למספר ימים מכונית של הקיבוץ לטיול בארץ, יחד עם המשפחה, בתחום תקציב שנותן לו לצורך זה.

יש תקציב שנתי לנסיעות לחו"ל. החברים מנצלים את התקציב לפי תור, על פי תקנות הקובעות את סדרי התור.

הוצאות חברים ותקציב אישי

לכל חבר מוקצב בכל שנה סכום מסוים להוצאותיו האישיות לצורך נסיעות, רכישת ספרים וחפצים שונים, לצורך תחביבים וכו’. החבר משתמש בתקציבו האישי כראות עיניו. שיעורו של התקציב האישי מתוכנן על סמך הוצאה משוערת של חבר בסעיפים הבאים: סִדְקִית, ביקורים, נסיעות, הופעות והצגות מחוץ למשק והוצאות קטנות אחרות. סדקית ומצרכים שונים קונה החבר ב“חנות הכלבו” של הקיבוץ, מחיר המצרכים שם יותר זול מאשר בעיר. את הכסף מושך החבר מתקציבו בקופת-הבית העומדת יום-יום לרשות החבר.

בתקופות האינפלציה מובטח ערכו הריאלי של התקציב, על-ידי הצמדתו למדד יוקר-המחיה, ואין החבר בהול להוציא את הכסף מחשש ירידת ערכו ומתכנן את תקציב הוצאותיו לפי הצרכים המעשיים שלו.

עזרת הורים

התקציב השנתי של הקיבוץ מביא בחשבון את הצורך להגיש עזרה להורים החיים בחוץ, שלהם בנים בקיבוץ, הזקוקים לסיוע. ועדה מיוחדת בוחנת כל מקרה ומקרה ומחליטה על גובה העזרה. במקרים מסוימים מציע החבר להביא את ההורים לקיבוץ. בכל קיבוץ יש מספר הורים, שהקיבוץ מקצה להם דירות. ברב המקרים מסוגלים ההורים לעבוד עבודה חלקית והקיבוץ משלב אותם בסידור העבודה שלו. יש שהורים מתערים בחיי הקיבוץ והם מרגישים עצמם כחברים בקיבוץ, פרט לזה שאין להם זכות הצבעה באספות.

ספורט

הקיבוץ מעודד את פעולות הספורט של חבריו. בדרך כלל יש בקיבוצים מגרשי טניס, כדור-יד, כדור-רגל, הקיבוץ נושא בהוצאות מאמנים ובהוצאות הקשורות בהשתתפות בתחרויות. בקיבוצים רבים התגבשו קבוצות ספורטיביות בענפי ספורט שונים והגיעו לרמה מקצועית גבוהה.

פרק ה: החֶבְרָה בקיבוץ

הרכב החברה

ברוב הקיבוצים, בעיקר בוותיקים, חיים חברים יוצאי ארצות שונות. גם אם בגרעין המייסדים של הקיבוץ היו החברים שמוצאם מארץ אחת, הרי במרוצת השנים, קלט הקיבוץ עולים רבים מארצות שונות. מבחינה זו, כל יישוב הוא קיבוץ-גלויות. אפשר למצוא בו חברים יוצאי מזרח-אירופה ומערבה, אמריקה הצפונית והלטינית, ארצות המזרח, ורבים מבני הארץ: ילידי הקיבוץ או בוגרי תנועות הנוער בארץ. עובדה זו שהחברים שונים במוצאם בתרבותם, במנטליות שלהם, מטביעה את חותמה על דמות הקיבוץ ואופיו. יש הבדל בין קיבוץ שרוב חבריו ילידי פולניה או רוסיה, לבין קיבוץ המורכב מילידי גרמניה, ארצות הברית או אמריקה הלטינית. יש שוני בסגנון חיי החברה והתרבות, ובנוהלי החיים ביניהם ובין הקיבוצים הצעירים שעלו להתישבות בשנות השישים והשבעים, שנוסדו על-ידי גרעיני-נוער מהארץ, אשר הרכבם מגוון פחות והרוב המכריע בהם ילידי הארץ

היישוב הקיבוצי הוותיק הוא רב-גילי. חיים בו שלושה וגם ארבעה דורות: ראשוני החברים, שהגיעו לגיל שבעים-שמונים, החיים יחד עם בניהם, דור ההמשך, ועם נכדיהם שהגיעו לגיל החברות בקיבוץ. בכמה קיבוצים יש גם נינים, שכבר נתקבלו כחברים בקיבוץ. מבחינה זו אין כל דמיון בין הרכבו החברתי של הקיבוץ משנות העשרים והשלושים להרכבו האנושי היום.

היישוב הקיבוצי כולל חברים וחברות, מועמדים, ילדים וזמניים. אלה-בצד-אלה – חברים ותיקים, החיים כבר עשרות שנים בקיבוץ, חברים צעירים שגדלו בקיבוץ וחברים חדשים שנקלטו מקרוב. הבדלי הגיל מטביעים גם הם את חותמם על החיים החברתיים והתרבותיים של הקיבוץ.

המשפחה בקיבוץ

המשפחה היא התא היסודי בחברה הקיבוצית, אף-על-פי שהיא אינה ממלאה את התפקידים העיקריים שממלאה משפחה בחברה אחרת, שם היא מתפקדת בראש וראשונה כיחידה כלכלית. כמו כן מקיימת המשפחה הרגילה משק בית שניהולו, לרבות הבישול, אחזקת הדירה וצרכים אחרים מוטלים על האשה. האשה מטפלת בילדים ומגדלת אותם. כל זה נוסף על קשרי האהבה, חיי אישות והולדת ילדים, המהווים את היסוד העיקרי לחיי המשפחה.

בקיבוץ אין המשפחה מתפקדת כיחידה כלכלית. הקיבוץ כולו נושא בדאגה לקיום. כל אחד מבני-הזוג משתף את עצמו בעבודה לפי יכולתו ולפי הצרכים של הקיבוץ. למשפחה אין משק-בית בצורה המקובלת בעולם; האשה אינה מבשלת, אינה מכבסת, ואינה מטפלת בילדיה. עבודות אלו נעשות במרוכז על-ידי מוסדות השירות של הקיבוץ, המאויישים לרוב בחברות. אף-על-פי שאין המשפחה בקיבוץ ממלאת את הפונקציות הכלכליות והצרכניות הרגילות של המשפחה, הרי היא מהווה גם בקיבוץ את התא הראשוני של החברה. בתקופות שונות עברו על המשפחה בקיבוץ תמורות רבות: מן החברה הקיבוצית הצעירה, שרובה רווקים צעירים ונלהבים, שחששו מן ההתבדלות שהמשפחה עלולה להיקלע לתוכה. במרוצת הזמן השתנתה התיחסות הקיבוץ למשפחה: לא עוד חושש הקיבוץ פן יערערו קשרי האהבה האמיצים במשפחה את יסודותיו, אלא להיפך: הם התשתית לחברה קיבוצית בריאה. גם ללא הפונקציות הכלכליות של המשפחה, התחום שאותו מותיר הקיבוץ לחיי-היחד המשפחתיים – די בו כדי לקיים משפחה בריאה וחזקה. האשה משוחררת במידה רבה מעול משק הבית, ומסוגלת להשקיע את מאמציה במקום עבודתה – אם שירותים, או מפעל תעשייתי. דבר זה מקנה לה הרגשת שיתוף ושוויון בקיבוץ ובמשפחה.

בקיבוץ הגדול מורגשת עוד יותר חשיבותה של המשפחה. אם בקיבוצים הקטנים קיימים בדרך כלל יחסים אישיים הדוקים בין החברים, הרי בקיבוץ המונה מאות חברים נחלשו הקשרים האישיים. אין לראות כיום את הקיבוץ כמשפחה גדולה אחת, כפי שהיה בראשיתו, המושג “משפחת הקיבוץ” שעוד ממשיכים להשתמש בו, התרוקן בקיבוצים הגדולים מתוכנו. נוסף על העזרה ההדדית בקיבוץ, מוטלת על המשפחה חובה נוספת של עזרה הדדית בין בני-המשפחה. צורך כזה מתעורר בנסיבות מיוחדות: בעת טיפול ממושך בבני-משפחה חולים, קשישים או במקרי חירום. המשפחה עורכת חגיגות משפחתיות, ימי-הולדת או אירועים אחרים, שהקיבוץ אינו מציין אותם, נוסף לחגיגה הציבורית, כמו חגיגת בר-מצווה, סיום בית-הספר ועוד. במשך השנים גדלה גם פעילותה של המשפחה בחינוך ילדיה. הילדים מבלים אחרי הלימודים והעבודה יחד עם ההורים, כל המשפחה עורכת ארוחת-מנחה בדירתה, השיפורים שחלו בשיכון החברים, מסייעים לקיום נוהג זה. אף-על-פי, שלמשפחה בקיבוץ אין תפקיד כלכלי, היא מצטיינת ביציבותה: מספר הגירושין לכל אלף נפשות הוא קטן בקיבוץ ממספר הגירושין בעיר. הצטרפות הדורות הצעירים, הממשיכים לחיות בקיבוץ עם משפחותיהם, יוצרים במשך הזמן משפחות גדולות, המשופעות בתוכן חברתי, המעשיר את הקשרים המשפחתיים ותורם ליציבות המשפחה וליציבות החברה הקיבוצית. גורם נוסף ליציבות המשפחה מהווה דעת-הקהל, המגלה בדרך כלל, יחס שלילי לפירוד וגירושין. אין להסיק מזה, כי אין בקיבוץ משברים בחיי המשפחה. בדרך כלל רואה הקיבוץ את התופעות האלה כענין פרטי של החברים הנוגעים בדבר, אולם במקרים מסוימים יש והקיבוץ מתערב ומנסה, בדרכים שונות, להשכין שלום בין בני-הזוג. הקיבוץ מוּנָע לכך גם על-ידי החרדה לילדי המשפחה הנהרסת, ומתוך רצון למנוע, ככל האפשר, את ההשפעה הקשה של פירוד ההורים על הילדים.

הדור השני בקיבוץ

בקיבוצים הוותיקים שנוסדו לפני קום המדינה כבר תפס הדור השני את מקומו של דור המייסדים. בקיבוצים ותיקים רבים, נכנס גם הדור השלישי לפעילות במשק ובחברה. גם בקיבוצים שנוסדו בשנים הראשונות אחרי קום המדינה התחיל התהליך של חילופי-משמרות, יש מסלול קבוע לבנים ולבנות המסיימים את בית-הספר בגיל 18: חלק מהם יוצא, בהתאם להחלטות של התנועות הקיבוציות, לשנת שירות לפני הצבא. מוסכם על צה“ל, שבנים אלה יתגייסו לצבא שנה יותר מאוחר מאשר בני-גילם. בשנת השירות ממלאים הבנים תפקידים בהדרכה בתנועות הנוער בישובים עירוניים, או שהם מצטרפים זמנית לאחד הקיבוצים הצעירים, שנוסדו בשנים האחרונות, לשם הגשת עזרה בעבודות והארגון, לבד מהתרומה החברתית שהם תורמים ליישוב הצעיר. שנת השירות חשובה לא רק לתנועה הקיבוצית, הדואגת לחינוך תנועות הנוער ולעזרה לקיבוצים הצעירים, אלא חשיבותה רבה גם לבנים ולבנות המתגייסים עצמם. הם יוצאים מה”חממה" של הבית הקיבוצי, נטולי נסיון-חיים והרגשת עצמאות, ורוכשים במשך השנה ניסיון בהדרכת נוער, באים במגע קרוב עם העולם שמחוץ לקיבוץ ונתבעים לגילוי אחריות בפעולתם. הם מנצלים את הנסיון שרכשו בקיבוציהם, בעבודה בענפים ובארגון, וזו הפעם הראשונה בחייהם שהם מוצאים את עצמם בעמדות אחראיות – מעמד שלא יכלו להגיע אליו בקיבוץ שגדלו בו.

הבנים משרתים בצבא שלוש וחצי שנים והבנות שנתיים. חלק מהם נשלח בזמן שירותם לקורס קצינים וזה מחייב אותם לפעמים להאריך את שירותם מעל לשירות החובה. אורך השירות הנוסף תלוי בדרגה הצבאית ובסוג החַיִל שהצעיר משרת בו. למשל, בנים המתנדבים לחיל-האויר, חייבים לשרת מספר שנים יותר גדול מן המשרתים בשריון. הבנים חוזרים מן הצבא בגיל 23–22. שנים רבות היה נהוג לאשר אותם כחברים בקיבוץ לפני יציאתם לצבא. הנוהג הזה הולך ומשתנה. הבנים מבכרים עתה להציג את מועמדותם לחברות רק אחרי הצבא, אחרי שהתבגרו והם מסוגלים להחליט על עתידם.

הקיבוצים נוהגים להעניק לבנים החוזרים מהצבא, שנת חופשה מחוץ לקיבוץ, אחרי שהם עובדים תקופה מסוימת במשק. רוב הבנים רוצים בחופשה זאת, בשביל שתהיה להם אפשרות להתנסות בחיים מחוץ לקיבוץ, ולבחון את עצמם בתנאי חיים עצמאיים. הם מעונינים לא רק להכיר את החיים בארץ, כי אם גם לראות את העולם. לשם כך הם עובדים, תקופה מסויימת, בעבודות שונות וחוסכים את הכסף הדרוש לסיור בעולם במשך כמה חודשים. רוב הבנים חוזרים הביתה, אולם יש שמחליטים לעזוב את הקיבוץ מספר הבנים, שאינם ממשיכים את חייהם בקיבוץ גדל במשך השנים. בתקופות הראשונות לקיום הקיבוץ היה הרוב המכריע של הבנים נשאר בקיבוץ. בשנים האחרונות מגיע שיעור עזיבת הבנים לכדי מחצית, אחרי שגמרו את שירותם הצבאי.

חילופי-המשמרות בענפי המשק ובהנהלתו נעשים בהדרגה. ככלל, הדור הוותיק מפנה את מקומו, מבלי שהדבר יהיה כרוך בקשיים חברתיים. חברים ותיקים רבים ממשיכים לעבוד בענפים שעבדו בהם שנים רבות, אולם עמדות המפתח, עוברות לדור השני. החברים העוברים את גיל 60 וחברות את גיל 55 – יום עבודתם מתקצר בהדרגה. אלה שאין ביכולתם, מטעמי בריאות, להמשיך בענף שבו עבדו, עוברים לעבודות אחרות, קלות יותר, בגון עבודה במפעלי התעשיה. הוותיקים ממשיכים להשתתף במוסדות ההנהלה, הם חברים במזכירות ובוועדות. לעומת הנסיון המקצועי והניהולי, שרכשו במשך שנים רבות, בא לביטוי כוחו של הדור השני בידע שהוא רוכש במוסדות השונים להשכלה. מבחינת כישוריהם ומיומנותם עולים, לרוב, הצעירים, שגדלו מילדותם בקיבוץ, על דור המייסדים, שבא לקיבוץ ללא כל נסיון וידע בחקלאות. הוא הדין לגבי תפקידי הניהול. דור המיסדים גדל יחד עם הקיבוץ וצבר נסיון רב. בני הדור השני מקבלים עליהם את התפקידים הקשים בניהול הקיבוץ, אחרי שהוכשרו לכך במוסדות ההשכלה. מבחינה זו יש חשיבות מיוחדת למדרשה החקלאית ע"ש רופין, השוקדת על הכנת רכזי משק, גזברים ונושאי תפקידים אחרים במשק.

דור ההמשך שונה באופיו מדור המייסדים, שבאו לארץ ולקיבוץ מתוך דחף ציוני וסוציאליסטי. מטרתם היתה הקמת מדינת היהודים והקמת חברה חדשה. דור ההמשך, ברובו, נולד וגדל בקיבוץ ובמדינה, ולא עבר את המהפכה האישית שהתנסה בה הדור הראשון. חברותם בקיבוץ היא יותר טבעית, כי הם ממשיכים לחיות בבית שבו נולדו, ואליו הם קשורים. המייסדים נשארו בקיבוץ מעטים מתוך רבים, אחרי שרוב החלוצים שהתנסו בדרך הזאת, לא מצאו את מקומם ועזבוהו מסיבות שונות. גם בדור השני נמשך התהליך, אולם בממדים קטנים יותר. האידיאולוגיה הציונית-הפועלית תופסת פחות מקום בחיי הדור הזה. דור זה הוא יותר מעשי וענְיָני, וראייתו את הדברים שונה משל דור הוותיקים. זה בא לידי ביטוי בעיקר ביחסים שבין הקיבוץ ובין תנועת העבודה וביחסו לחובותיו כלפי התנועה הקיבוצית. כאן מתגלים, לפעמים, ניגודים בין הדורות, אולם נסיון החיים עוזר למצוא את הדרך המשותפת.

קבלת חברים

קליטת חברים היתה תפקיד מרכזי שהקיבוץ מילא בשנים שקדמו לייסוד המדינה, בשנות העליה הגדולה של החלוצים. הקיבוץ ראה מחובתו לקלוט אותם, גם כשהקליטה היתה כרוכה בקשיים רבים. המשקים היו קטנים וכושר קליטתם היה מוגבל. חברים רבים עבדו בעבודות שונות מחוץ למשק; לפעמים היתה אבטלה. מצב השיכון היה בכל רע. חברים גרו במשך שנים באוהלים ובצריפים בתנאי חיים קשים מאוד. היתה זו התקופה, שבה גדלה התנועה הקיבוצית בקצב מהיר ומספר החברים בכל קיבוץ עלה משנה לשנה בצורה משמעותית.

המצב השתנה אחרי קום המדינה. הרוב הגדול של התנועה החלוצית באירופה הושמד בשואה. עליית החלוצים הצטמקה מאוד ולחץ הקליטה נחלש. מאידך גיסא, יכולת הקליטה של הקיבוצים גדלה עם גידול המשקים, והקמת מפעלי תעשיה בתוכם, אולם מספר הפונים לקיבוצים הצטמצם מאוד. המקורות לגידול הם: חלוצים מארצות שונות, חברי תנועות הנוער בארץ המאורגנים בגרעינים להתישבות, שסיימו את השירות הצבאי בנח"ל, ומשפחות מהארץ, המחליטות לנטוש את העיר ולהצטרף לקיבוץ משיקולים שונים, לרוב מתוך רצון להבטיח חינוך טוב לילדיהם.

הגרעינים החלוציים הבאים מחו"ל וגרעיני הנוער בארץ, שואפים בדרך כלל, להקים קיבוצים עצמאיים, ורק חלקם הקטן מצטרף לקיבוצים ותיקים, אליהם פונים, בעיקר, בעלי-משפחה מתושבי הארץ, בגיל העשרים והשלושים.

מתפקידה של ועדת הקליטה בקיבוץ לבחון את הפונים לקיבוץ ולהחליט בשלב ראשון על קבלת הפונים לתקופת אורחוּת הנמשכת 6–3 חודשים. תקופה זו משמשת להכרת האורחים. הם משוכנים בדירות זמניות ובמשך תקופה האורחות זכאים לתקציב דומה לתקציב האישי של החברים. ועדת הקליטה מלווה את האורחים ומסייעת להם בסידוריהם כדי להקל על קליטתם. בתום תקופת האורחות מקבל מוסד מתאים (מזכירות או אסיפה), לפי מנהג המקום, החלטה אם לקבלם כמועמדים לקיבוץ.

תקופת המועמדות נמשכת משנה עד שנתיים. מקץ הזמן הזה מביאה ועדת הקליטה, או מוסד הנבחר לתכלית זו, את חוות דעתה על קבלת המועמד לחברות מלאה בקיבוץ. ההחלטה מתקבלת בדרך כלל באספה או בהצבעה בקלפי. לאישור המועמד לחברות דרושה הסכמת שני-שלישים של החברים.

זכויות המועמדים שוות בכל לזכויות החברים פרט לזכות ההצבעה באסיפות.

עזיבת חברים

העזיבה מלווה את הקיבוץ מראשיתו, אם כי ממדיה משתנים. בקיבוצים צעירים, גדול מספר העוזבים בשנים הראשונות להתישבות. אחרי שהות של שנה-שנתיים בקיבוץ, מגיע חלק מהחברים למסקנה, שאינו מסוגל או שאינו רוצה, לחיות במשטר חיים קיבוצי, או לפעמים הסיבה היא רצון לצאת מיד ללמוד. יש גם שסיבות משפחתיות גורמות לעזיבה. גם בקיבוצים הוותיקים-יותר, מחליטים לפעמים חברים לעזוב מסיבות שונות: חוסר סיפוק בחיי הקיבוץ, סיבות משפחתיות, או בגלל קונפליקט המתגלע לפעמים בין החבר לבין הקיבוץ.

החברוּת בקיבוץ היא רצונית. משהחליט החבר לעזוב, הוא יכול לעשות זאת אחרי הודעה למזכירות. בהיוודע דבר העזיבה יש שחברים קרובים מנסים לשדל את החבר ולשכנעו לשנות את החלטתו, לפעמים הם מצליחים בזה.

החבר, או המשפחה העוזבת, רשאים לקחת איתם את רהיטיהם ואת החפצים האישיים שלהם ושל ילדיהם. הקיבוץ מעניק לעוזבים מענק עזיבה. בעבר, כאשר מצב הקיבוצים היה קשה וההתחייבויות שרבצו על הקיבוץ היו יותר גדולות מערך הרכוש שלו, היה המענק מצומצם מאוד. ככל שמצב הקיבוצים התבסס, גדל המענק ושיעורו נקבע בהתאם לשנות חייו של העוזב בקיבוץ. בענין זה תוקנו תקנות על-ידי התנועות הקיבוציות, שבהן נקבעו העקרונות של הענקת הפיצויים. תנאי הקבלה והעזיבה מעוגנים בתקנון המשותף לתנועות הקיבוציות.

במשך הזמן, השתנה היחס לעוזבים. בשנים ההירואיות של הקיבוץ, כאשר הוא נאבק על קיומו ועל הגשמת מטרותיו, היו החברים מגלים יחס שלילי מאוד לעוזבים, כאל עריקים מהמערכה, ופעמים היו מנתקים כל קשר איתם. במרוצת השנים השתנו פני הדברים. חברים מגלים עתה יותר הבנה לבעיות העוזבים ולסיבות עזיבתם, ויש רצון להמשיך ולקיים את הקשרים איתם, באופן מיוחד כאשר מדובר בעזיבת בנים. קיבוצים רבים מרבים בשנים האחרונות להיפגש עם העוזבים ומנסים לשכנע אותם לחזור. לעתים קרובות מזמין הקיבוץ את הבנים העוזבים להשתתף באירועים חגיגיים של הקיבוץ. ואמנם יש מקרים שהעוזבים מבקשים לחזור לקיבוץ. החוזרים מתקבלים בדרך כלל בזרועות פתוחות.

תקנונים ודעת-קהל

קיים תקנון אחיד שכל התנועות הקיבוציות סמכו עליו את ידן. יש הבדלים קלים בפרטים מסוימים בהתאם למערכת החברתית והפוליטית של כל תנועה. התקנון כולל את יסודות הקיבוץ וסמכויותיו, את הזכויות והחובות של החברים, סדרי קבלת חברים ויציאתם מהקיבוץ. הוא קובע את סמכויות האסיפה הכללית, המזכירות והוועדות, וגם את הקשר של הקיבוץ היחיד להסתדרות החקלאית ולתנועה שהוא משתייך אליה. זהו מיסמך משפטי המחייב את הקיבוץ ואת חבריו[5].

נוסף לתקנון הכללי, יש ברוב הקיבוצים תקנון פנימי, הקובע נהגים שהקיבוץ החליט עליהם. תקנון זה מבוסס, בדרך כלל, על החלטות שנתקבלו באסיפות הכלליות בענינים שונים. נוסף לתקנון הכללי משמש התקנון הפנימי יסוד לפעולותיו של הקיבוץ ולהחלטותיו השוטפות. מדי-פעם מוכנסים בו שינויים, תיקונים והשלמות, בכדי להתאימו להחלטות נוספות של האסיפה, או לתקדימים הנוצרים מפעם לפעם בחיי הקיבוץ.

נוסף על התקנונים והמוסדות הנבחרים הרשמיים, קיים בקיבוץ עוד גורם, לא רשמי, המשפיע במידה רבה על חייו: דעת-הקהל. דעת-הקהל שופטת את פעולות הקיבוץ והתנהגות חבריו והיא בעלת עוצמה רבה. היא ערה לביצוע החלטות האסיפה והוועדות, ועל-ידי כך ממריצה את האחראים להקפיד על מילוי תפקידם. היא רגישה להתנהגותם של החברים בעבודה ובחברה ולסטיות מאורח-החיים המקובל. דעת-הקהל מרתיעה חברים מהתנהגות לא הולמת. במקרים של סטיות חמורות, מובאים הדברים לבירור במזכירות, או בוועדת החברה ולפעמים גם באסיפה. בקיבוץ אין קודקס של עונשין. במקרים חמורים מאוד מחליטה הקבוצה להעביר את העבריינים למועמדות או גם על הוצאתם מהקיבוץ. על כך יכולה להחליט רק האסיפה הכללית ברוב גדול. בדרך כלל יכול הקיבוץ להתגאות בכך, שאין בו כמעט פשעים חמורים, כגון גניבות הנעשות על-ידי חברים, מעילות, שיכרות ובדרך כלל לא רבו המקרים של שימוש בסמים. יש וכאשר מתגלה פשע פלילי, שנעשה על-ידי חבר הקיבוץ, נמסר הענין לטיפול המשטרה.

סטיות חברתיות

הקיבוץ אינו מבודד מהחברה הכללית והוא מושפע במידה רבה מהמתרחש בה. חברי הקיבוץ הם ככל בני-אדם, ואינם נקיים מחולשות. עם השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית, מורגש גם אצל חברי הקיבוץ לפעמים יחס של קלות-ראש ליסודות אלו ואחרים של הקיבוץ. למשל במה שנוגע לעקרון השולל רכוש פרטי לחבר הקיבוץ: אם מגיע לידי החבר רכוש, בדרך של מתנה או ירושה, מחובתו למסור אותו לקיבוץ, שכן חברות בקיבוץ אינה מתישבת עם החזקת רכוש פרטי כגון נכסי מקרקעין, כסף, מכוניות פרטיות וכיוצא באלה. יש והחבר, שלידיו מגיע רכוש ניצב לפני המבחן: למסור אותו או לעזוב את הקיבוץ. במבחן קשה כזה הועמדו בזמנו חברים רבים בקיבוצים, כאשר התברר כי הם זכאים לקבל סכומי כסף, לפעמים גדולים מאוד, כשילומים מגרמניה. כל התנועות הקיבוציות החליטו, כי כספי השילומים יימסרו לקיבוץ. היו קיבוצים, שהחליטו שלא ישתמשו בכסף זה לצרכים השגרתיים, אלא לבניני ציבור בלבד: חדר-אוכל, בתי-תרבות ועוד. קיבוצים אחרים השתמשו בכסף הזה לצרכיהם השוטפים. בין החברים הרבים שהיתה להם זכות לקבל שילומים, היו רק מעטים שלא ויתרו על כספם ובחרו לעזוב את הקיבוץ. הרוב המכריע של החברים, העבירו את הכסף לקיבוצם. בעיית השילומים לא גרמה למשברים חברתיים.

בתקופה האחרונה ניצב הקיבוץ לפני בעיות דומות, הנובעות ממקור נוסף של כסף פרטי, המגיע לחברים: ירושות. רבים בקיבוץ החברים, ילידי הארץ, שלהם הורים בארץ. מהם כאלה שציוו את רכושם לבניהם החיים בקיבוץ. וגם זאת: למשפחות מהארץ, המצטרפות לקיבוץ, יש לפעמים בעלות על נכסים. לפי התקנות מחובתם להעביר לקיבוץ את רכושם אחרי תקופה מסויימת של חיים בו. לעיתים נתקל הקיבוץ בקשיים לממש חובה זו. הנוהג בענין זה, הוא כמו בענין השילומים מגרמניה, ולרוב נמסר הרכוש לקיבוץ ואין הבעיה גוררת את עזיבת הקיבוץ. קורה שחברים מקבלים ירושה או מתנה ואינם מודיעים על זה לקיבוץ, אולם הם נזהרים שלא לעשות ברכושם שימוש החורג מאורח-החיים המקובל בקיבוץ.

עבודת חברים מחוץ לקיבוץ

הקיבוץ קשור בקשרים רבים עם העולם הסובב אותו. כל קיבוץ קשור, בראש וראשונה עם התנועה הקיבוצית שאליה הוא שייך. נוסף לזה הוא חלק מהסתדרות העובדים. חברי הקיבוץ משתייכים, ברובם, לאחת ממפלגות הפועלים. הקיבוץ פעיל בשטח הפוליטי וחבריו תופסים עמדות בכנסת ובממשלה, מבחינה חקלאית-מקצועית הוא שותף בארגונים המקצועיים השונים, המנוהלים בחלקם הגדול על-ידי חברי קיבוצים. הנהלות “תנובה” ו“המשביר” מורכבות מנציגי קיבוצים ומושבים. נוסף לכל אלה, יש לקיבוץ קשר הדוק מאוד עם הארגונים והמפעלים האזוריים, הקשרים האלה מחייבים את הקיבוצים לשלוח חברים לפעולה במוסדות שהם קשורים בהם.

התנועות הקיבוציות מטילות על קיבוציהן מיכסת חברים לפעילות תנועתית, בשתי התנועות הגדולות: בתנועה הקיבוצית המאוחדת ובקיבוץ הארצי (“השומר הצעיר”) יש מאות רבות של פעילים העוסקים בכל שטחי הפעולה, לרבות תנועות הנוער. גם בקיבוץ הדתי יש כמה עשרות פעילים מחוץ לקיבוציהם. המיכסות כוללות גם את חברי התנועה הנשלחים על ידיה להסתדרות ולמוסדותיה, למפלגה וגם חברי הכנסת וחברי הממשלה. כל פעיל חייב להתמיד בתפקידו במשך שלוש שנים לפחות ואחרי זה הוא חוזר לקיבוצו. הקיבוץ חייב אז למלא את מיכסתו על-ידי חברים אחרים. יש הקפדה רבה על עקרון הרוטציה ואין נוהגים, בדרך כלל, להאריך את תקופת הפעילות מעל 3 שנים. רק לחברים התופסים עמדות מפתח, בעיקר בהסתדרות העובדים, בהסתדרות הציונית ובממשלה, מאריכה התנועה את פעילותם לשתי קדנציות: 8 שנים ולעתים נדירות ומעלה מזה.

החברים הפעילים בחוץ באים לביתם ללינת לילה, אם מקום פעילותם אינו מרוחק מהקיבוץ ומבלים בו את השבתות והחגים. הם ממלאים את חובתם בתורנות שבת וחג. בעונות עבודה קשות הם נקראים להשתחרר מעבודתם לזמן קצר, לעבודה במשק.

אל החברים שמחוץ לקיבוץ, מצטרפים החברים הצעירים, המשרתים בצה"ל בשרות חובה או בצבא הקבע. נוסף לזה, יש בכל קיבוץ מספר ניכר של חברים הלומדים בחוץ: במוסדות ההשכלה הגבוהה ובמקומות לימוד אחרים. בקיבוצים הגדולים מגיע מספר החברים שאינם במסגרת העבודה במשק, לעשרות רבות.

התמורות בחברה הקיבוצית

במשך השנים חלו תמורות רבות בחברה הקיבוצית. הקיבוץ ב–1986 אינו דומה לקיבוץ בשנות העשרים והשלושים. הדור השני הוא דור יותר מפוכח מדור המייסדים. הוא שוקל את ענייני הקיבוץ בדרך מעשית ויבשה והוא פחות מושפע מהעקרונות האידיאולוגיים ומהחזון שהינחה את קודמיו, מייסדי הקיבוץ. זה מוצא את ביטויו בניהול יותר רציונלי של הענינים המשקיים והכספיים, ואינו פוגע בנאמנות לרעיון הקיבוצי ולעקרונותיו.

שינויים חלו במצבם הכלכלי של הקיבוצים. רובם הגיעו לביסוס כלכלי ולהכנסה המאפשרת רמת-חיים הרבה יותר גבוהה מאשר בתקופה שלפני הקמת המדינה. רמת-החיים הכללית בארץ עלתה גם היא במהירות רבה, ובמקום חברת המחסור באה “חברת השפע” שסימניה: רדיפה אחרי מותרות וחיים קלים, מעבר ליכולת האובייקטיבית של המדינה. הקיבוץ הושפע מהמתרחש סביבו. בזמנו עמדו במרכז החברה הקיבוצית בעיות הכרוכות בבניית המשק, קליטת אנשים ובעיות הבטחון. בתקופת העוני והמחסור תפסו עניני הצריכה מקום שני במעלה. לאט-לאט, הלכו בעיות הצריכה ותפסו מקום גדול יותר במחשבת החברים ובהתנהגותם. נעלם סגנון הלבוש הפשוט והצנוע שציין את חבר הקיבוץ, כן השתנה סגנון הדיור והריהוט והתקרב לסגנון המקובל בחוץ. לא נטעה אם נאמר, גם הקיבוץ הפך להיות חברה צרכנית במידה רבה.

גם ההתעניְנוּת בשאלות פוליטיות ואידיאולוגיות פגה; הן מעסיקות רק חלק לא גדול מהציבור. לאספות או להרצאות על נושאים אלה לא באים עוד המונים כבעבר. גם העֵרוּת לשאלות התנועה הקיבוצית פחתה. היו זמנים, שלוועידה של תנועה קיבוצית, היו נוהרים מאות חברים מכל הארץ ובעיקר מהיישובים השכנים. עתה מעוררות הוועידות רק הדים מעטים. עם זאת חברי הקיבוצים נשארו נאמנים לתנועתם ומקיימים את החלקותיה, אולם מורגש יחס ביקורתי יותר של החברים לפעולות התנועה, המוצא את ביטויו בוויכוחים בהתכנסויות של התנועות ובחילוקי-הדעות הקיימים בשטחי החיים השונים.

פרק ו: החינוך המשותף

החינוך המשותף הונהג בראשית ימי הקבוצה. אחרי שנולדו הילדים הראשונים בדגניה, “אם הקבוצות”, היה ברור כי הקיבוץ צריך להיות אחראי לטיפול בילדים ולחינוכם וכי אין להשאיר תפקיד זה בידי ההורים. כיום נהוג החינוך המשותף בכל הקיבוצים והוא מיסודותיה העיקריים של החברה הקיבוצית. במשך הזמן התגבשה מערכת החינוך בקיבוץ, המקיפה את כל הילדים שנולדו בו או שהצטרפו אליו בילדותם. בקוויה הכלליים דומה המערכת בכל הקיבוצים, אם כי יש שוני בפרטים מסוימים.

הילדים מהווים חלק מהחברה הקיבוצית, הדואגת לגידולו וחינוכו של דור ההמשך. הם גדלים ומתחנכים יחד, בתנאים שווים, ובהגיעם לגיל מתאים הם יוצרים את חברת הילדים, שבמסגרתה מתנהלים חייהם הפנימיים, במגמה להקנות להם את סגולות העצמאות, לגבש את אופיים ולפתח את כשרונותיהם, את האהבה לטבע ולעבודה, להקנות להם את תכונת היושר, ויחד עם זה גם את חוש הביקורת. בתוך כך מקנה להם החינוך המשותף את ערכי היהדות (ובקיבוצים הדתיים גם את ערכי הדת), את הערכים האנושיים והלאומיים, את ערכי תנועת העבודה ואת רעיון השיתוף. החינוך המשותף מעצב את דמותו של הילד בהתבגרו, אולם הוא אינו הגורם היחיד. הילד והנער קולטים רשמים מהמציאות שהם חיים בה ומושפעים על-ידיהם; הם מושפעים מחברי הקיבוץ הבאים אתם במגע, ואחרון אחרון מההורים, שאיתם מבלה הילד יום-יום שעות רבות; בתוך כך הוא קולט את הרשמים החיוביים והשליליים, ובסביבה זו מתגבשים לאט-לאט אופיו והשקפת-עולמו. מגעו עם העולם שמחוץ לקיבוץ הוא מועט. הוא חי במעין “חממה”, באוירה של אהבה ודאגה בחסות המטפלות, המורים וההורים. בצאתו מהמסגרת של החינוך, הוא נפגש לרוב לראשונה עם העולם החיצוני, בהיותו במסגרת שירותו הצבאי. מאמצים נפשיים רבים נדרשים ממנו כדי להסתגל לסביבה חדשה, לחברה אחרת ולמסגרת חיים שונה לגמרי, מזאת שגדל בה מיום היוולדו. החינוך ונסיון החיים שרכש בקיבוץ מקילים עליו למצוא את דרכו בתוך העולם האינדיווידואליסטי שהוא פוגש, מסייעים לבחון ולנתח את הסביבה שבה הוא חי ולהגיע להחלטה על דרך חייו בעתיד.

הדור השני והשלישי בקיבוץ, שהם “תוצר” החינוך המשותף, מעידים כי החינוך הזה לא הכזיב, בדרך כלל, כפי שחששו רבים, מחוץ לקיבוץ, שהביעו ספקות בענין זה. גם אם הנער אינו בוחר, אחרי התבגרותו, בצורת החיים של הקיבוץ כדרך חייו, הרי בדרך כלל, הוא נושא איתו, בכל מקום שהוא חי בו, את הערכים הלאומיים והחברתיים שהיקנה לו החינוך הקיבוצי, וערכים אלה מאפיינים את אורח-חייו.

מערכת החינוך המשותף

במערכת החינוך כלולים בתי-הילדים ומוסדות החינוך המתפצלים לגילים השונים: הגיל הרך וגיל בית-הספר, והיא מותאמת לצרכים של כל גיל וגיל. ביישוב הקיבוצי, סמוך לחלקו המרכזי, מוקצה שטח מיוחד לבתי-הילדים ולמוסדות החינוך, למעט כיתות הביניים וכיתות-ההמשך (ז’-י“ב), המרכיבות את בתי-הספר האזוריים או ה”מוסדות החינוכיים" בקיבוץ הארצי, הנמצאים לרוב באחד הקיבוצים באזור. בתי-הילדים אינם בנויים לפי תכנית אחידה, ומותאמים לצורכי הגיל של הילדים. לילדי הגיל הרך, יש בתי-תינוקות, שבהם נמצאים הילדים מיום היולדם עד גיל שנה בערך. התינוקות לנים, לרוב בדירות ההורים עד מלאת להם חצי-שנה, אולם במשך היום הם נמצאים בבית-התינוקות בקבוצות של 5–4 ילדים. מגיל שנה עד שלוש וחצי משוכנים הילדים בפעוטונים, בקבוצות של 6–5 ילדים, אחרי זה עוברים הילדים לגן-הילדים, המכיל לרוב כעשרים ילד. בגן נמצאים הילדים עד גיל 6, שבהגיעם אליו הם עוברים לבית-הספר. יש שני טיפוסים של גני-ילדים: גנים מעורבים, בהם נמצאים יחד כל הילדים בגיל הגן (6–3) ויש שהגנים מחולקים לפי הגיל ובכל אחד מהם נמצאים ילדים בני גיל אחד. לכל צורה יתרונותיה וליקוייה. בכל קבוצת תינוקות ופעוטים עובדת מטפלת, המקבלת עזרה חלקית, בכל גן-ילדים עובדת גננת מנוסה יחד עם 2–3 מטפלות, המהוות את הצוות החינוכי בגן.

בית-הספר היסודי נמצא אף הוא באזור בתי-הילדים, ומשוכנים בו הילדים מכיתה א’ עד ז’. בתי-הילדים בבית-הספר היסודי כוללים: חדרי-מגורים, חדר-אוכל וכיתת לימוד. בבתים שבהם משוכנים הילדים הלומדים בבתי-הספר האזוריים יש רק חדרי מגורים וחדר-אוכל. בקיבוצים רבים אוכלים הילדים בגיל זה בחדר-האוכל של המבוגרים בפיקוח המטפלות שלהם.

בתי-הספר נמצאים בפיקוח משרד החינוך והלימודים בהם מתנהלים לפי תכניות הלימודים הנקבעות על-ידי המשרד בשינויים מסוימים. תשומת-לב מיוחדת מוקדשת ללימודי טבע ומלאכה. מערכת הלימודים כוללת גם לימודי מוסיקה, ספורט, בישול ותפירה. מקום נכבד תופסים לימודי ידיעת-הארץ, המלווים טיולים וסיורים בארץ.

רוב המטפלות העובדות בבתי-הילדים מקבלות הכשרה מוקדמת בקורסים או סמינרים. המורים הם ברובם בוגרי הסמינרים למורים של התנועה הקיבוצית ובוגרי מוסדות השכלה אוניברסיטאיים, המשמשים מורים בכיתות הגבוהות. אלה הם, לרוב, חברים או חברות הקיבוץ. אך במקרים רבים מועסקים גם מורים שכירים, כאשר אין בין חברי הקיבוץ מורים מתאימים. כל הילדים, החל מכתה ד’ או ה‘, חייבים לעבוד אחרי הלימודים. בכיתות ד’ וה’ הם חייבים לעשות את עבודת השירות לעצמם. מכתה ו’ הם עובדים בפינת-החי, ובמשק הילדים, וגם עוזרים בבתי-הילדים. מכיתה ח’ הם עובדים בענפי המשק של הקיבוץ, כאשר חברים מדריכים אותם בעבודה. בגיל הצעיר הם עובדים שעה-שעה וחצי ביום, בהתבגרם הם עובדים שעתיים אחרי הלימודים או יום עבודה שלם פעם בשבוע, ואילו בשאר ימי השבוע נהוג יום לימודים ארוך.

לפעמים מגייסים את תלמידי הכיתות הגבוהות לקטיף או לעישוב אחרי הלימודים, ויש שמפסיקים את הלימודים לכמה ימים. הילדים, שאינם מגלים כשרון ללימודים ומפגרים אחרי הכתה, עוברים, לפעמים, ללמוד בבתי-ספר מקצועיים הנמצאים בסביבה.

במשך תקופה ארוכה לא היו נהוגות בחינות בגרות בבתי-הספר הקיבוציים. התלמידים הסתפקו בקבלת תעודות גמר. כשגדל מספר התלמידים, המבקשים ללמוד בבתי-ספר גבוהים, נתאפשר להם להיבחן בבחינות בגרות בבית-הספר. לבחינות אלו ניגשים התלמידים הרוצים בכך אשר מומלצים על-ידי הנהלת בית-הספר.

הילדים מכתה ב’ ואילך מאורגנים בחברת ילדים. יש חברת ילדים צעירה מכיתה ב’ עד ז’ וחברת ילדים בוגרת מכיתה ח’ עד י"ב. נערי חברת הילדים הבוגרת משמשים כמדריכים בחברת הילדים הצעירה, את החברה הבוגרת מדריכים חברי הקיבוץ הנקבעים לכך. הם עוסקים בארגון חייהם הפנימיים, דנים בשאלות המתעוררות בחברה והם מוציאים מדי פעם עלונים של החברה, שבהם כותבים הילדים על עניני החברה או מגיבים על תופעות שונות בקיבוץ.

החל מגיל הגן, משתתפים הילדים ברוב מסיבות החג הנערכות בקיבוץ: בפסח, בחג-הביכורים, בראש-השנה, בסוכות וביום העצמאות. בחנוכה ובפורים נערכות מסיבות מיוחדות לילדים בגן-הילדים ובכיתות בית-הספר, מסיבות אלו נערכות, בדרך כלל, יחד עם ההורים.

נוסף לזה חוגגים שני אירועים מיוחדים בחיי הילדים: חגיגת בר-מצוה. הילדים שהגיעו לגיל זה מכינים הופעה פומבית, הכוללת הצגה קטנה, שירים ועוד. בחגיגה זו עורכים גם את הטכס של כניסת הילדים לחטיבת הקיבוץ “בנוער הלומד והעובד” או לתנועת “השומר הצעיר”. לחגיגת ה“בר-מצוה” אין אופי דתי (פרט לקיבוצים הדתיים) היא מסמלת את התבגרות הנער וקבלת עול עבודה ומצוות הקיבוץ. חגיגה דומה נערכת מדי-שנה, עם סיום מחזור בית-הספר. בוגרי בית-הספר מכינים את מסיבת הסיום הפומבית והיא כוללת, לרוב, הצגה והופעות אומנותיות שהוכנו על-ידי הבוגרים. ברוב הקיבוצים קיימים מועדונים לילדים בגילים הגבוהים, שבהם הם מבלים בשעות הערב.

לינה משותפת ולינה משפחתית

במשך עשרות שנים היה החינוך המשותף בנוי על העקרון, שהילדים חיים יחד בקבוצות הגיל השונות במשך היום והלילה. בית-הילדים היה משמש להם כבית לכל דבר, שבו הם חיים, משחקים, מכינים את שיעוריהם וגם ישנים. לפי סדר-היום שהיה מקובל כמעט בכל הקיבוצים נמצאו הילדים במשך שעות היום בבית-הילדים ובכיתת הלימודים. אחרי זה היו הולכים או מובאים לדירות ההורים. שעות אחדות היו מבלים עם הוריהם, עם האחים והאחיות. כשהגיעה שעת השינה הביאו ההורים את הילדים הקטנים לבית-הילדים והם או המטפלות השכיבו אותם לישון. הילדים הגדולים, גם הם הלכו בליווי ההורים או בלעדיהם, לבתיהם. בשעות הערב המאוחרות ובשעות הלילה היתה נהוגה שמירה על הילדים על-ידי שומרות לילה, שהיו מבקרות בבתים לוודא, אם הילדים ישנים. לשֶמע בכי של ילד, מיהרה השומרת לבית-הילדים, וטיפלה בילד הזקוק לכך. במרוצת הזמן הוכנסו לבתי הילדים מכשירים אלקטרוניים, שבעזרתם ניתן לשומרות ששהו במרכז לשמוע את הבכי או את הקריאות של הילדים והן היו ממהרות לבוא לבית שממנו נשמע הבכי.

מספר קטן של קיבוצים, החליטו, עוד בשנות העשרים המוקדמות, להלין את הילדים בגילים הרכים בחדרי ההורים. בשנות השישים, עלתה התביעה של חברים וחברות במספר קיבוצים לשנות את שיטת הלינה המשותפת ולעבור ללינה בדירות ההורים. היוזמה באה בראש וראשונה, מהאימהות הצעירות, שלא השלימו עם פרידה מילדיהן בשעות הלילה. היה בזה ביטוי לאינסטינקט האימהי, שלא בא על סיפוקו. נתלוו לזה החרדה לילדים כאשר הם נשארים לבדם בבית-הילדים וחוסר האמון בסידורי השמירה שם. הורים רבים לא היו מרוצים ממעמד ההשכבה, שלא היתה תמיד מסודרת והיתה גדושה הפרעות להורים ולילדים גם יחד. סייעה לזה גם העובדה, שדיור החברים השתפר, הדירות נעשו יותר מרווחות, ועם השתפרות המצב הכלכלי של הקיבוצים, הם היו מסוגלים להשקיע את ההשקעות הגדולות כדי ליצור את התנאים המתאימים ללינה מסודרת של הילדים בדירות ההורים. המגמה החדשה הזאת נתקלה בהתנגדות בתחילתה בכל התנועות הקיבוציות, שכן ראו בלינה המשפחתית פגיעה בשלמות החינוך המשותף. תוצאות החינוך של הדור, שגדל בלינה המשותפת, לא עוררו ספקות לגבי נכונות השיטה. גם היו שחששו, כי הלינה המשפחתית תגרום להפרעות בסידור העבודה, כי ההורים יתקשו לצאת לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות, באשר יצטרכו להחזיר את הילדים לבתי-הילדים. והיה חשש שעלולה להיפגע אפשרות ההורים להשתתף באסיפות ובישיבות, אם זה כרוך בהשארת הילדים לבדם בבית. אולם התביעה להכנסת הלינה המשפחתית גברה, בעיקר בקיבוצי “איחוד הקבוצות והקיבוצים” וגם “בקיבוץ הדתי”. אחרי ויכוחים שנמשכו שנים אחדות, התירו התנועות לקיבוצים, שעמדו על כך, לעבור ללינה המשפחתית. במשך הזמן התפשטה השיטה הזאת ברוב קיבוצי “האיחוד” ובחלק מהקיבוץ המאוחד. לעומת זה התנגד הקיבוץ הארצי בכל-התוקף להנהגת השיטה, ורק בשניים מקיבוציו היא הונהגה בניגוד להחלטת מוסדותיו. גם בקיבוץ המאוחד יש קיבוצים, שרוב חבריהם מתנגדים לשינוי המוצע ועד היום נמשכים בהם הוויכוחים.

בסקרים שנעשו להשוואת שתי שיטות הלינה והשפעתן על הילדים, לא נתגלו הבדלים ביניהן. ככל שהלינה המשפחתית הונהגה בקיבוצים רבים, התברר שהחששות, כי יווצרו קשיים במילוי יום העבודה של ההורים ותצומצם השתתפותם בפעולות הציבוריות בערבים, היו מופרזים. תהליך המעבר ללינה משפחתית עוד יימשך זמן רב ויימשכו הוויכוחים בין החברים על הנהגתה. אגב, החלטה על מעבר ללינה משפחתית בקיבוץ, טעונה הסכמה של שני-שליש או אף שלושה-רבעים מכלל החברים.

הקיבוץ – גוף מחנך

בקיבוץ מתחנכים לא רק ילדיו כי אם גם ילדים ונערים אחרים רבים. הקיבוץ שימש ומשמש אכסניה חינוכית למאות ואלפי בני-נוער. החשוב שבמפעלים החינוכיים שאומץ על ידי התנועות הקיבוציות ושהקיבוצים היו בסיסיו העיקריים הוא מפעל “עליית הנוער”.

ראשיתו בשנות השלושים, אחרי עליית היטלר לשלטון בגרמניה. ביוזמת תנועות הנוער הציוניות בארץ זו ובסיוע ההסתדרות הציונית, הוחל אז בארגון נערים בגיל 17–15 לעליה ארצה בקבוצות מאורגנות, ללא הוריהם.

במקביל קמה בתנועה הקיבוצית התעוררות לקליטת הקבוצות האלה בקיבוצים. אחד המעוררים את התנועה הזאת היה אהרן ציזלינג, איש עין-חרוד, שטבע את הסיסמא “יישובים מחנכים”.[6]

הקבוצות הראשונות של הנוער הזה אמנם נקלטו בקיבוצים. במרוצת הזמן נשלחו קבוצות נוער גם לכפרי-נוער שהיו קיימים, או שהוקמו למטרה זו. סדרי-החיים של הנוער בקיבוצים נקבעו ע"י מוסדות החינוך של התנועה הקיבוצית בשיתוף עם המחלקה לעליית הנוער שבראשה עמדה הנרייטה סאלד. יומם היה מחולק שווה בין לימודים ועבודה.

במשך הזמן התרחב המעגל של עליית הנוער. כאשר העליה מגרמניה נצטמצמה ואף נפסקה כליל, קיבלו הקיבוצים חברות-נוער מארצות אחרות, ולאחר מכן הוקמו חברות של נוער ארצישראלי. לרוב מורכבות החברות האלה מילדים ונערים משכבות מצוקה, חלקם יוצאי משפחות בעייתיות. במסגרת המפעל הזה מצאו אלפי בני-נוער בית חדש בקיבוץ והצטרפו אליו אחרי גמר לימודיהם, או הצטרפו לקיבוצים אחרים.

בתי-הספר של הקיבוצים קלטו תמיד גם ילדים מהחוץ. לרוב היו אלה ילדים שהוריהם היו מעונינים שילדיהם יתחנכו בקיבוץ, או נאלצו מסיבות משפחתיות, לשלוח אותם למוסד חינוכי. הם לומדים יחד עם ילדי הקיבוץ והם שותפים בחברת הילדים; רבים מהם ממשיכים את חייהם בקיבוץ יחד עם חבריהם, בני-הקיבוץ.

הפעילות החינוכית של הקיבוץ חורגת מתחומי בית-הספר. רבים מהעולים הצעירים המגיעים לארץ נשלחים על-ידי מחלקת הקליטה של הסוכנות לאולפנים שהוקמו בקיבוצים: מסגרת חינוכית מיוחדת למבוגרים, שבה לומדים העולים חצי-יום עברית ועובדים במשק חצי-יום. משך הלימודים – בין חצי-שנה לשנה. אחרי זה מחליט כל עולה על המשך דרכו בארץ.

השכלה גבוהה והשכלה למבוגרים

תקופה ארוכה היו בקיבוצים רק חברים מעטים שרכשו השכלה גבוהה בארץ. הקיבוצים שלחו חברים ללימודים במוסדות השכלה גבוהים, בעיקר כדי להכשירם להוראה בבתי-הספר. עם ההתפתחות שחלה במשקים נוצר הצורך לתת למספר חברים השכלה רחבה יותר בחקלאות ובכלכלה. במדרשת רופין, מתקיימים קורסים להכשרת רכזי משק, מזכירים וגזברים. הקורסים נמשכים כשנה-שנה וחצי. נוסף לה מתקיימים קורסים קצרים יותר להשתלמות החברים העובדים בענפי המשק השונים: בגידולי-שדה, מטעים, בענפי בעלי-החיים, במכונאות ועוד. על-יד הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה בירושלים הוקמה מחלקה מיוחדת לחברי קיבוצים, בה הלימודים מתנהלים ברמה אקדמית בצורה אינטנסיבית ובסיום לימודיהם רוכשים התלמידים את התואר האקדמי הראשון. יש הממשיכים לימודיהם לקבלת התואר השני והשלישי. גם במוסדות השכלה אחרים של התנועה הקיבוצית נוסדו לאחרונה, מגמות המאפשרות לימודים לתואר אקדמאי. ההכשרה למורים ניתנת בשני סמינרים למורים של התנועה הקיבוצית: באורנים (בצפון) ובתל-אביב. קיימת גם אפשרות להכשיר מורים לכיתות הגבוהות באחת האוניברסיטאות, שם רוכשים המורים את השכלתם במקצועות הריאליים ובמקצועות היהדות.

הקמת מפעלי תעשיה המריצה את הקיבוצים להכין מומחים במקצועות הטכניים. את המגמה הזאת משיגים בעיקר ע"י לימודים בטכניון ובאופן חלקי במוסדות השכלה אחרים. ברוב הקיבוצים, שבנו מפעלי תעשיה מצויים מהנדסים-חברים. הקיבוץ מחליט על המועמדים ללימודים במוסדות השכלה גבוהה, בהתחשב בכושרם ובצרכים של הקיבוץ. יש גם מספר חברים, המביעים את רצונם לצאת ללימודים למשך תקופה מסוימת בגלל הצורך שהם מרגישים לרענן את ידיעותיהם ולהוסיף דעת. הקיבוץ מממן את הלימודים ונותן לתלמידים את האמצעים הדרושים לקיומם, בכדי שיוכלו להתמסר ללימודיהם ללא הפרעה. יש שחברים מגיעים לדרגות אקדמאיות וממשיכים לעבוד באופן מלא או חלקי במוסדות ההשכלה הגבוהה כמרצים וכפרופסורים, באישור הקיבוץ.

נוסף ללימודים בבתי-הספר הגבוהים, רוכשים חברים רבים השכלה במסגרות אחרות: בבתי-האולפנא האזוריים כמו תל-חי, “אוהל שרה” ואחרים. רבים לומדים באוניברסיטה הפתוחה ובחוגי לימוד המאורגנים ע“י המועצות האזוריות ובמרכזי ההשכלה של התק”ם ושל הקיבוץ הארצי באפעל וגבעת חביבה. זאת נוסף על “ירחי לימוד” שמארגנים קיבוצים רבים בחודשי החורף, בחלקם על חשבון שעות העבודה של המשתתפים.

הלימודים האלה, על צורותיהם השונות, מקיפים חלק ניכר של חברי הקיבוצים: ותיקים וצעירים גם-יחד.

בממוצע לומדים בקיבוצים כ–5% מהחברים באופן קבוע במוסדות השכלה שונים. חברים אלה חייבים לעבוד במשק בזמן החופש ובזמנם הפנוי, ולמלא את התורנויות המוטלות על כל החברים במוסדות השירות ובענפים.

פרק ז: התנועות הקיבוציות

עוד בראשית שנות העשרים, כאשר מספר הקבוצות היה קטן ומספר חבריהן מועט, הגיעו חבריהן למסקנה, כי יש צורך להדק את הקשרים בין הקבוצות במטרה לעצב יחד את דרכן הייחודית, להתגבר על הבדידות של כל קבוצה הניצבת לבדה מול בעיותיה, ולקיים עזרה הדדית ביניהן. הם לא השלימו עם העובדה, כי עקרונות השיוויון והעזרה ההדדית, המקובלים בתוך הקבוצה, לא ישררו גם ביחסים שבין הקבוצות. אז נעשה הנסיון הראשון ללכד את הקבוצות בארגון אחד, שבו יוכלו ללבן את הבעיות שלהן, לדאוג להקמת קבוצות נוספות ולמלא את מצוות העזרה ההדדית בין קבוצה לרעותה. ב–1925 הוקם, בהסכמה כללית, “חבר הקבוצות והקיבוצים”, אשר כלל את כל הקבוצות והקיבוצים שהיו אז. הם לא היו דומים בגודלם ובהשקפת חבריהם על דרך התפתחותם: מצד אחד היו הקבוצות הקטנות כמו דגניה, כנרת, גניגר, שמנו עשרות מעטות של חברים, ולצידן הקימו חלוצים שבאו בעליה השלישית את הקיבוץ הפתוח, שמנה חברים רבים וביקש לגדול עוד ולהגיע למאות חברים בכל קיבוץ. מגמה זו – ראשיתה ב“גדוד העבודה” שקלט מאות חלוצים בפלוגותיו ובמשקיו. אך ההבדלים בין הקבוצות “הקטנות” ו“הגדולות” לא הצטמצמו במחלוקת על גודל הקבוצה, אלא נגעו בהשקפת חבריהם על חיי הקיבוץ. הקבוצות הקטנות היו מבוססות על הקשרים האישיים האינטימיים, בין החברים; היו אלה “קבוצות אינטימיות”, שהקפידו מאוד בבחירת החברים, שיתאימו לחברה הקטנה וישתלבו בה. לעומת זה, ראה רוב החלוצים מהעליה השלישית את הקיבוץ כמכשיר לבנין הארץ והגשמת המאוויים הלאומיים והסוציאליים שלהם. הם סברו, כי הקיבוץ צריך להיות פתוח לפני כל איש המוכן להצטרף אליו. חזונם היה קיבוץ פתוח במקום קבוצה אינטימית. התברר, שהקיבוצים משני הסוגים מתקשים לקיים מסגרת משותפת, בעיקר, כאשר הקבוצות הקטנות הקפידו על עצמאותן המלאה, ואילו מצדדי הקיבוץ הגדול הקימו את “גדוד העבודה”, ואת “קיבוץ עין-חרוד”[7] (אחרי-כן – הקיבוץ המאוחד). ובכל אחד מהם התקיימו משקים ופלוגות, שלא היו עצמאיים לגמרי בחייהם היום-יומיים, כי אם היו כפופים למרותו של הגוף הכולל: “גדוד העבודה” או “קיבוץ עין-חרוד”.

בנסיבות אלו רק הקבוצות הקטנות נשארו במסגרת “חבר הקבוצות והקיבוצים” ששינה את שמו ל“חבר הקבוצות”. הקיבוצים האחרים התארגנו במסגרת של “גדוד העבודה” ו“קיבוץ עין-חרוד”. יותר מאוחר התארגנו גם הקיבוצים שהוקמו על-ידי חברי “השומר הצעיר” מפולניה וגליציה בקיבוץ ארצי אחד: הקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר”, שהאידיאולוגיה שלו והמנטליות של חבריו היו שונות מאלה של הארגונים האחרים. אחרי המשברים האידיאולוגיים שפקדו את “גדוד העבודה” התפרק הארגון הזה, ונשארו שלושה ארגונים קיבוציים ארציים: חבר הקבוצות, הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי. בשנות השלושים נוסד ארגון ארצי נוסף: “הקיבוץ הדתי” שאיחד בתוכו את הקיבוצים הדתיים. כל אחד מהארגונים גיבש את הדמות המיוחדת של ישוביו בהתאם להשקפתו על דרך הבנין של יישובים קיבוציים. יישובי ה“חבר” המשיכו בקליטה סלקטיבית של חבריהם וצמצמו את עצמם בפיתוח ענפי חקלאות גרידא וראו בראש מעיניהם את הפרט ואת צרכיו. הקיבוץ המאוחד, ראה את תפקידו, לשמש כמכשיר להגשמת הציונות והערכים הסוציאליסטיים, ונקט בשיטה של קליטה המונית וגידול בלתי פוסק של יישוביו: הוא דגל ב“קיבוץ גדול וגדל”. ברוח זו נטל על עצמו יוזמה של פעולות כיבוש גם מחוץ להתישבות חקלאית: כיבוש עבודה במושבות, בנמלים, בים-המלח וגם בפיתוח מפעלי תעשיה ומלאכה ביישוביו. הוא לא הציב גבול לגודל היישובים, שאחדים מהם כללו מאות חברים ואף הגיעו לאלף נפש ויותר, הקיבוץ הארצי נקט דרך-ביניים בין “הקבוצה האינטימית” לבין הקיבוץ “הגדול והגדל”. הוא נמנע מקליטה המונית, ויישוביו היו פתוחים כמעט אך ורק לחניכי תנועת “השומר הצעיר” בחוץ-לארץ, ואחרי-כן גם בארץ. בניגוד לקבוצה הקטנה, שראתה אז את המספר של 50 משפחות בקבוצה כגבול סופי, קבע הקיבוץ הארצי את המספר של 150–100 משפחות כ“תיקרה” ליישוב, מבלי לוותר על ההנחה, כי הנקלטים יהיו ברובם הגדול חניכי התנועה שקיבלו הכשרה רעיונית לפני בואם לקיבוץ. הם התרכזו בבניית יישוביהם ולא נמנעו מהכנסת ענפי משק לא-חקלאיים, אולם עסקו רק מעט בעבודות כיבוש, כדוגמת הקיבוץ המאוחד. הם נבדלו מהתנועות הקיבוציות האחרות גם בכך, שחבריהם לא הצטרפו למפלגות הפועלים של שנות העשרים: “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה”, כי אם היוו גוף פוליטי עצמאי. בסוף שנות הארבעים הקימו את “מפלגת הפועלים המאוחדת”, שהיתה יותר ראדיקלית מהמפלגה הגדולה שנוסדה ב- 1930 מאיחוד של “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה”: “מפלגת פועלי ארץ-ישראל” (מפא“י). דרכם של יישובי הקיבוץ הדתי בבניית היישוב ובקליטת חברים היתה קרובה מאוד לדרכו של ”חבר הקבוצות". השקפת-עולמם היתה מבוססת על איחוד תורה ועבודה. הם נהגו באורח-חיים דתי, שהבדיל אותם מהקיבוצים החילוניים.

ב–1935 התאחד “חבר הקבוצות” עם תנועת הנוער “גורדוניה”, איחוד זה הזרים ליישובי החבר כוחות רעננים ויישוביו גדלו מהר. הבדלים רבים בין “החבר” לתנועות האחרות היטשטשו לאט-לאט. הקבוצה “האינטימית” הלכה ונעלמה ואיתה גם הברירה החמורה בקליטת חברים. אחדות מקבוצות ה“חֶבֶר” החלו גם כן לפתח מפעלי תעשיה.

במשך השנים חלו שינויים במפת הקיבוצים. ב–1951 חל פילוג בקיבוץ המאוחד על רקע חילוקי-דעות פוליטיים. כ–40% מחבריו עזבו אותו ואחרי כמה חדשים התאחדו עם “חבר הקבוצות” והקימו את “איחוד הקבוצות והקיבוצים” שתפס את המקום הראשון בגודלו בתנועה הקיבוצית במקום “הקיבוץ המאוחד”.

ב–1962 הוקמה “ברית התנועה הקיבוצית” על-ידי כל התנועות הקיבוציות, לטיפול בענינים המשותפים לכל התנועות על בסיס של הסכמה. שיתוף-הפעולה בין התנועות ב“ברית” הנמשך מאז, היה לברכה לכולן.

המציאות בארץ, מאז קום המדינה, גרמה לשינויים רבים בתנועות הקיבוציות וביישובים. הקיבוצים גדלו וקלטו חברים רבים. עם הקמת איחוד הקיבוצים והקבוצות – כאשר התאחדו הישובים שהתפלגו מהקיבוץ המאוחד עם קבוצות ה“חבר” – נעלמו כמעט לגמרי ההבדלים הארגוניים והאידיאולוגיים שבינם ובין הקיבוץ המאוחד. ב–1980 התאחדו שתי התנועות והוקמה התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק“ם). כיום נותרו 3 תנועות: התק”ם, הקיבוץ הארצי והקיבוץ הדתי. בתנועה הקיבוצית המאוחדת נמצאים היום 166 קיבוצים, בקיבוץ הארצי – 85, בקיבוץ הדתי – 16. נוסף לזה יש עוד שני קיבוצים של “פועלי אגודת ישראל” ועוד קיבוץ אחד שאינו משתייך לשום תנועה – בסך הכל 270 קיבוצים.

כיצד פועלות התנועות הקיבוציות

פעולות התנועות מקיפות את כל שטחי החיים של הקיבוצים. הנסיבות הפוליטיות ותנאי החיים בתקופות שונות קבעו את תוכן הפעולות ואופיין. בפעולות התנועות אחרי קום המדינה חלו שינויים רבים. לפני מלחמת העולם ראו התנועות תפקידן המרכזי לחנך ולארגן עתודות לקיבוץ בהסתדרויות “החלוץ” ובתנועות הנוער בחוץ-לארץ ובארץ, ולדאוג לעלייתם וקליטתם בארץ. רבבות צעירים היו מאורגנים ב“החלוץ” ובתנועות הנוער. התנועות שיגרו שליחים לארצות השונות, במסגרות החינוכיות והארגוניות; החלוצים הוכשרו לעבודה, וקיבלו הסברה והדרכה לקראת עלייתם לארץ והחיים בקיבוץ. התנועות גם טיפלו בארגון עלייתם של החלוצים, תחילה בדרכים הרגילות ולאחר מכן גם בדרך בלתי-לגלית.

עם עלייתם ארצה עמדו החלוצים לרשות התנועות שאליהן השתייכו. כל תנועה היתה קובעת את תכניות הקליטה: מי יהיו הקיבוצים הקולטים, אילו קיבוצים חדשים יקימו ובאילו מקומות יקימו את מחנותיהם הזמניים, עד שיגיע תורם להתישבות-קבע. היה זה תפקיד קשה ומסובך בתנאי המצוקה שבהם היו נתונים אז רוב הקיבוצים. גם לא קל היה לעולים להיכנס למעגל העבודה. דרכי הקליטה של הקיבוץ המאוחד היו שונים משל יתר התנועות. הוא קלט המונים, בעיקר את חברי “החלוץ” במזרח-אירופה, אלה באו ברובם כיחידים ולפעמים התארגנו כקיבוצי-עליה, שקשרו קשר ביניהם עוד לפני עלייתם. התנועות האחרות – הקיבוץ הארצי וחבר הקבוצות – קלטו בעיקר קבוצות חינוכיות מאורגנות של תנועות “השומר הצעיר” ו“גורדוניה”. יחסית, קלט הקיבוץ המאוחד יותר חלוצים-עולים מאשר כל אחת מהתנועות האחרות.

אחרי קום המדינה השתנה המצב. העתודה החלוצית שהיתה באירופה, הושמדה ברובה הגדול בשואה. לארץ הגיעו רק מעטים. פעולות החינוך וההכשרה מתנהלות מאז רק בארצות החופשיות: באירופה, בארצות הברית, באמריקה הלטינית ובכמה ארצות אחרות. מרכז הכובד הועבר אל תנועות הנוער בארץ: “הסתדרות הנוער העובד והלומד”, “הצופים”, “השומר הצעיר”, “המחנות העולים”, שמהן שואבות התנועות את המשאבים להרחבת ההתישבות. התנועות מארגנות גרעינים להתישבות כבר בכיתות הגבוהות של בית-הספר התיכון, מגבשות את הגרעינים לקראת השירות בצה“ל במסגרת הנח”ל, ודואגות להכשרתם בתקופת השירות בצבא ומַתוות את דרכם לאחר גמר השירות. הגרעינים מכוּונים להקמת קיבוצים חדשים או להשלמת קיבוצים שמספר חבריהם קטן.

בד-בבד עם הפעולה בתנועות הנוער בארץ, עושות התנועות פעולה מקיפה בארצות חוץ. שליחים רבים נשלחים לתקופה של 3–2 שנים אל תנועות הנוער בארצות אלו. שם הם עוסקים בפעולה חינוכית להכשרת הנערים לקראת חייהם בארץ ובקיבוץ, ויחד עם זה הם גם ממלאים תפקידי הסברה בקהילות היהודיות. אחרי עלייתם ארצה מקימים חברי תנועות הנוער קיבוצים חדשים, או מצטרפים לקיבוצים קיימים. בארצות הגולה שבהן פועלות התנועות, רק חלק קטן מאוד מהנוער היהודי מאורגן בתנועות שם, ומספר חבריהן העולים לארץ הוא קטן למדי.

תפקיד מרכזי ממלאות התנועות ההתישבותיות בפעולות ההתישבות. כל תנועה ותנועה עורכת את תכנית ההתישבות לקיבוציה, בהתאם לתנאים ולנסיבות ומתאמת את תכניותיה עם המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית, המופקדת על ביצוע ההתישבות החדשה. התנועה דואגת להכשרה חקלאית לחברי הגרעין לפני עלייתו להתישבות, ומארגנת את פעולת האימוץ של הקיבוצים הצעירים על-ידי הקיבוצים הוותיקים והמנוסים המלווים ומדריכים אותם בשנים הראשונות. היא גם מגייסת חברים ותיקים ומנוסים וגם חברים צעירים מיישובים אחרים לחיות שנה-שנתיים בקיבוצים הצעירים במטרה להדריכם ולהעניק להם מנסיונם המשקי והחברתי. בהתאם למגמה זו החליטו התנועות לחייב כל בן קיבוץ, אחרי סיימו את שירותו הצבאי, ולפעמים לפני זה – בשנת שירות נוספת על השירות הצבאי: בשנת השירות הנוספת הזאת ממלאים בני הקיבוץ את חובתם בקיבוצים צעירים או בפעולות הדרכה וארגון בתנועות הנוער בארץ. התנועה עוזרת לקיבוצים החדשים בתכנון תכניות המשק שלהם ובביצוען. בדרך כלל, מקציבה המחלקה להתישבות את האמצעים הדרושים לבניית המשק וציודו. במקרים רבים נדרשת גם עזרתן הכספית של התנועות והן מעמידות לרשות הקיבוצים הצעירים את הסכומים החסרים בתנאי פרעון נוחים.

מעורבותה של התנועה והדרכתה אינה מצטמצמת רק בתקופת ה“ילדות” של הקיבוצים. היא מוסיפה ללוות אותם, גם אחרי שהם מגיעים למצב של התבססות. היא ממשיכה להדריך אותם, במידת הצורך, בפיתוח המשק, הרחבת הענפים, הכנסת ענפים חדשים, בהקמת מפעלי תעשיה, ובכל השאלות המתעוררות בקשר למצבם הכספי ולרווחיות המשק.

מצבם של המשקים החקלאיים תלוי במידה רבה במדיניות החקלאית של הממשלה. התנועות מייצגות את הקיבוצים לפני מוסדות הממשלה ומוסדות אחרים. במקרים לא מעטים, כאשר קיבוצים נקלעים לקשיים כלכליים, עוזרת להם התנועה להתגבר על ידי הגשת עזרה כספית בתנאים מתאימים באמצעות הקרן של התנועה.

ההדרכה הניתנת למשקים אינה, בדרך כלל, הדרכה מקצועית. את זו מקבלים המשקים ממוסדות ההדרכה של משרד החקלאות ומהארגונים המקצועיים. ההדרכה היא, בעיקר, ארגונית ומשקית. זו ניתנת לא רק בענפים היצרניים של המשקים, כי אם גם בענפי השירות שלו: בארגון וניהול המטבחים, חדרי-האוכל, המכבסות ומחסני ההלבשה, הנסיון שהצטבר בקיבוצים מועבר על-ידי ועדות התנועות לקיבוצים הזקוקים לנסיון הזה. לכל תנועה ועדת משק וכלכלה העוסקת בבעיות הקיבוצים. על-ידה ישנן גם ועדות לעניני מטבחים, הלבשה והנעלה הנותנות ייעוץ והדרכה במקצועותיהן, לפי הצורך.

ועדת החברה נותנת ייעוץ והדרכה בעניני החברה. היא מטפלת בבעיות המתעוררות בקיבוצים, מהן בעיות עקרוניות ובחלקן בעיות מקומיות. הוועדה דנה וקובעת תקנות ונורמות (באישור מוסדות התנועות) בענינים, כמו: החזקת רכוש פרטי, פיצויי-עזיבה לחברים, חופשות ארוכות, נהלי העבודה לגילאים השונים ועוד. אם מתגלע קונפליקט בין חבר הקיבוץ לקיבוצו, שאינו מוצא פתרון במסגרת היישוב הקיבוצי, הוא מובא להכרעת ועדת החברה. הוועדה דנה גם בסכסוכים בין שני קיבוצים החברים באותה תנועה.

ועדת החינוך – עוסקת בכל השאלות המתעוררות במערכת החינוך של הקיבוצים. היא מסייעת בהדרכה וייעוץ לקיבוצים הצעירים, שלא רכשו עדיין נסיון מספיק בחינוך המשותף, ועוזרת על-ידי גיוס חברות וחברים מתאימים לבניית מערכת החינוך שלהם. היא דנה ומחליטה בענינים עקרוניים, כגון: תעודות-בגרות למסיימי בית-הספר, הקמת בתי-ספר אזוריים או הצטרפות קיבוצים נוספים אליהם, שינויים בשיטת הלינה. היא משתפת את עצמה, לפעמים, בדיונים המתקיימים בקיבוצים על שאלות מקומיות ועוזרת למצוא להם תשובה. היא מקיימת קשרים הדוקים עם מוסדות החינוך הקיבוציים המשותפים, כמו הסמינרים למורים, התחנות להדרכת הילד והמשפחה ועוד.

בענינים הקשורים בנוער מטפלת ועדת הנוער או מחלקת הנוער של התנועה. היא אחראית לארגון והדרכה בתנועות הנוער בארץ ובחו“ל. היא מגייסת חברים לפעולה בתוך תנועות הנוער, מארגנת את הגרעינים להתישבות ומדריכה אותם באופן רצוף עד התגייסותם לצבא ואחרי זה מלווה אותם בתקופת השירות בנח”ל. יש והטיפול בארגוני הנוער בחוץ-לארץ נתון בידי ועדה מיוחדת, העומדת בקשר עם התנועות בארצות השונות, שולחת לשם שליחים להדרכה, עוקבת אחרי הפעולות שנעשות שם ומכוונת את פעולות השליחים.

את פעולות התרבות בקיבוצים מרכזת ועדת התרבות. היא עוזרת בארגון הופעות חגיגיות, מסדירה הופעות אמנים והספקת סרטי קולנוע, מארגנת קורסים קצרים להכשרת פעילי תרבות בקיבוצים, היא פעילה בהקמתם של מפעלי תרבות משותפים לתנועה או לכל התנועות הקיבוציות: מקהלות, תזמורת, טיפוח להקות תיאטרון. היא מקיימת גלריה לאמני הקיבוץ ועורכת תערוכות. נוסף לוועדות המפורטות קיימות עוד מספר ועדות לכמה וכמה נושאים: ועדת קליטה, בטחון ועוד.

המוסדות הכלכליים של התנועה

הפעילות הנרחבת בשטח המשקי והכלכלי מתבססת בחלקה הגדול על הקרנות המרכזיות של התנועות. כיום קיימות 3 קרנות לשלוש התנועות: התק"ם, הקיבוץ הארצי והקיבוץ הדתי. קרנות אלו הוקמו עוד בשנות השלושים ומטרתן העיקרית היתה אז: הגשמת עקרון העזרה ההדדית בין הקיבוצים. הן נוצרו על-ידי גביית מס מיוחד לקרן, שהוטל על הקיבוצים ודוּרַג לפי יכולתם הכלכלית. תחילה פעלו הקרנות בהקף מוגבל. אבל הקרנות לא הסתפקו בהון העצמי שלהן, אלא פעלו לקבלת הלוואות מבנקים וממוסדות כספיים בתנאים נוחים, מה שאפשר להן להיענות במידה גדולה יותר לצורכי הקיבוצים הצעירים או החלשים. הן גם עזרו לקיבוצים האלה עצמם לקבל הלוואות בערבות הקרן. במשך השנים תפסו הקרנות, מקום מכובד במערכת הכספים בארץ ויכולתם להגיש עזרה לקיבוצים, שהיו זקוקים לכך גדלה מאוד. הן קנו להן שם כמוסדות כספיים סולידיים, וזה אפשר להן להרחיב את שטח פעולותן במידה רבה, ולהיענות גם לצורכי הקיבוצים, שמצבם הכלכלי איתן, אולם הם נזקקים מדי-פעם בפעם להזרמת הון, בעיקר לצרכי השקעות. הנסיון הפיננסי הרב שהצטבר בקרנות, מאפשר להן גם לייעץ ולהדריך את גזברי המשקים, כאשר מתעוררות בעיות מיוחדות.

בצד הקרנות קיימת בתנועות שורה של מוסדות כלכליים: ארגוני קניות של התנועות, משרדים לתכנון, איגוד התעשיה הקיבוצית, תואם – חברה לייבוא של התק“ם; ”תכן“ – לשיווק תוצרת התעשיה של הקיבוץ הארצי; מחלקה לבנייה, גם היא בקיבוץ הארצי, שתי הוצאות ספרים: הוצאת הקיבוץ המאוחד של התק”ם ו“ספריית הפועלים” של הקיבוץ הארצי, ועוד.

בין המוסדות לחינוך והשכלה יש למנות קודם-כל את שני הסמינריונים למורים: באורנים ובתל-אביב, מרכז סמינריוני של התק“ם באפעל ושל הקיבוץ הארצי בגבעת-חביבה, המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה המשותף עם ברית התנועה הקיבוצית, ארכיונים ומוזיאונים (בית לוחמי הגיטאות ע”ש יצחק קצנלסון) ועוד.

איך מאורגנות התנועות

כמו כל קיבוץ, גם התנועות מאורגנות על בסיס דמוקרטי. אחת למספר שנים מתכנסת ועידת התנועה. כל קיבוץ שולח לוועידה את ציריו בשיעור יחסי למספר חבריו. הוועידה דנה ומחליטה בשאלות היסוד של התנועה ובוחרת במרכז התנועה שבו מיוצגים כל הקיבוצים. המרכז מתכנס מספר פעמים בשנה. הוא בוחר במזכירות לתקופה של 4–3 שנים, המנהלת בפועל את עניני התנועה. כל ישיבת מרכז מוקדשת לדיון בשאלה, או במספר שאלות, לפי הצעת המזכירות, המזכירות בוחרת את הוועדות השונות ואת החברים האחראים למוסדות הכלכליים ולמוסדות החברה, החינוך וההשכלה. לבד מישיבות המרכז, מתכנסת לפעמים גם מועצת התנועה, הנקראת לדיון בנושא מסוים, כגון מועצה לשאלות חינוך, מועצה לבעיות חברה ועוד. נוסף לחברי המרכז מוזמנים אליה חברים העוסקים בקיבוציהם בנושאים העומדים לדיון.

כל העבודה בתנועה נעשית על-ידי חברי הקיבוצים. מספר החברים הדרושים להפעלת הנהגת התנועה, ועדותיה ולניהול מוסדותיה הוא גדול ומקיף מאות אנשים. כל תנועה קובעת מיכסת פעילים המוטלת על כל קיבוץ. הפעילים מתגייסים בדרך כלל לתקופה של שלוש שנים ומתחלפים לאחר מכן. כל התנועות מקפידות על כך, שהפעילים בה לא יינתקו לזמן רב מקיבוציהם, פרט למקרים בודדים של אישים בולטים בתנועה הממלאים תפקידים מרכזיים, שתקופות פעילותם מתארכת יותר. הפעילים אינם מקבלים שכר. התנועה דואגת להוצאות קיומם כל עת הימצאם מחוץ לבית, ולאמצעי תחבורה בשבילם.

ועדה מיוחדת פועלת לגיוס הפעילים (ועדת הגיוס): מנהלת משא ומתן עם הקיבוצים ובאה בדברים עם המועמדים. לפעמים עובר זמן רב עד שמקבלים את הסכמתם. יש ומזכירות התנועה מחליטה על גיוס חבר לפעילות גם ללא הסכמת הקיבוץ, שהוא חבר בו. במקרה כזה יש זכות לקיבוץ לערער לפני ועדת ערעורים שהחלטתה מחייבת את הקיבוץ המערער ואת התנועה כאחד. בתקופת העבודה בתנועה אין הפעילים משוחררים מעבודה הנעשית בקיבוצים בתורנות: שמירה, מוסדות השירות והחינוך ועוד. אם נוצר מצב חירום בגלל מחסור באנשים, יש והפעילים נקראים לחזור לעבודה במשק לתקופות קצרות. המשרדים המרכזיים של כל התנועות נמצאים בתל-אביב, לכל תנועה יש שם בית. לרוב צר המקום להכיל את כל המחלקות והמוסדות וחלקם מפוזרים על פני העיר.

נוסף לפעילות המגוּונת של התנועות, שפורטה לעיל, הן עוסקות גם בפעולות פוליטיות כלליות: במפלגות, בהסתדרות, בכנסת ובממשלה.

פרק ח: מבט על 75 שנות התנועה הקיבוצית

ימים ראשונים

דגניה, “אם הקבוצות”, הקבוצה הראשונה, הוקמה ב–1910 על חוף הירדן. היא נוסדה על-ידי עשרה חברים ושתי חברות, שעלו מהעיר רומני (רוסיה), בראשית העליה השניה. העליה הראשונה, שקדמה לה, התחילה ב–1881. היתה זו הפעם הראשונה, שעלו לארץ-ישראל יהודים מרוסיה ומרומניה לא כדי ללמוד תורה ולהיטמן בעפרה אחרי מותם, אלא כדי לעבד את האדמה ולהניח יסוד ליישוב יהודי בריא. העולים לארץ היו רובם בעלי-משפחות, שחזון שיבת-ציון קסם להם והם החליטו, לעזוב את הארץ שנולדו וחיו בה. הם גם החליטו לנטוש את פרנסותיהם כחנוונים ובעלי-מלאכה ולהיות עובדי-אדמה במולדתם הקדומה. הם יסדו בארץ 30 מושבות, שברובן התקיימו בעזרתו של הברון אדמונד רוטשילד, ולאחר מכן של חברת “כל ישראל חברים” (יק"א – אגודה להתישבות יהודית). הממשלה התורכית אסרה ב–1891 על כניסת יהודים לארץ ועל קניית קרקעות, ומאז עד 1904 נפסקה העליה כמעט לחלוטין, עד שהתחדשה שוב ב–1904 זו היתה תחילת העליה השניה.

הרכב העליה השניה היה שונה. הפעם עלו בעיקר אנשים צעירים, רווקים, ששמעו רבות על המושבות היהודיות שהוקמו, על-ידי יהודים עובדי-אדמה, והחליטו להיות “החלוצים העוברים לפני המחנה” ולבנות מולדת לעם ישראל. שני גורמים השפיעו על הנוער הזה: היה זה בימי המהפכה הרוסית הראשונה (1905) ורבים מהם נתפסו לרעיונות של המפלגות המהפכניות, ששמו להן למטרה את מיגור השלטון האבסולוטי של הצאר והקמת משטר דמוקרטי, המעניק שוויון-זכויות ליהודים. חלק מהנוער לא הסתפק בזה, וצירף את מאווייו הציוניים לאידיאלים הסוציאליים והקים מפלגה ציונית-סוציאליסטית (פועלי-ציון), שהגדירה את מטרתה: להגשים את הציונות ולבנות בארץ-ישראל חברה דמוקרטית חופשית על יסודות הצדק והשוויון. במלחמתה נגד התנועות המהפכניות עודדה ממשלת הצאר עריכת “פוגרומים” ביהודים בערים רבות, שבהם נהרגו יהודים רבים ורכושם נשדד. רבים מהנוער היהודי התארגנו להגנה עצמית והתיצבו מול הפורעים ומנעו קרבנות נוספים. הממשלה רדפה את אנשי ההגנה העצמית וכלאה רבים מהם. צעירים רבים שהשתתפו “בהגנה העצמית” נאלצו לברוח מרוסיה ושמו פעמיהם לארץ-ישראל. העולים הראשונים הגיעו לארץ ב–1904 ובשנים שלאחר מכן זרמו כמה אלפי צעירים, שהצליחו בדרכים שונות להיכנס לארץ על אף האיסורים של הממשלה התורכית. בבואם לארץ ישראל גילו החלוצים מציאות שונה ממה שתיארו בדמיונם. תנאי החיים היו קשים מאוד; המושבות היהודיות, שבהן קיוו למצוא עבודה, התנכרו לעולים, שטחי המטעים ברובם הגדול עובדו על-ידי פועלים ערבים זולים שהפועל היהודי לא היה מסוגל להתחרות איתם. ככל שנמצאה להם עבודה, היתה היא בפיקוחם של האיכרים או המשגיחים שנשכרו על-ידיהם. הם חיו במחסור, מבלי שמישהו ידאג להם למקום מגורים ויסעד אותם במחלתם. הקדחת ומחלות אחרות פקדו אותם לרוב. רבים נדדו ממושבה למושבה בחיפוש אחרי עבודה. ביהודה ובגליל הוקמו ארגוני פועלים חקלאיים, אולם כוחם היה דל. הקבוצה שהקימה את דגניה, עבדה לפני כן בחדרה והתנסתה בכל הנסיונות, שהתנסו בהם אז הפועלים במושבות.

ב–1908 הקימה ההסתדרות הציונית את המשרד הארצישראלי לטיפול בעניני העליה וההתיישבות. “הקרן הקיימת לישראל” וחברת “הכשרת הישוב” שהוקמו בשנים ההן החלו לרכוש קרקעות. בראש המשרד הארצי-ישראלי עמד ד“ר ארתור רופין, שמונה על-ידי ההסתדרות הציונית. על האדמה המעטה שנרכשה, החליט המשרד להקים חוות-הכשרה, שבהן יקבלו פועלים הכשרה חקלאית לקראת התישבותם בעתיד. החשובה שבהן היתה ”חוות כנרת“ שהוקמה על שפת ים כנרת. המשרד מינה מנהל לחווה וכמה עשרות פועלים באו לעבוד בה. לאחר סכסוכים שפרצו בין הפועלים למנהל, החליט ד”ר רופין למסור חלק מאדמת החווה לקבוצת פועלים, על מנת שתְעַבֵּד אותה באופן עצמאי על אחריותה. בזמן הראשון גרו חברי הקבוצה בכפר הערבי “אוּם-ג’וּנִי” ואחרי שנתיים נבנו בית-מגורים ובניני משק מעטים סמוך למוצא הירדן מהכנרת – הוא המקום שבו נמצאת דגניה עד היום הזה.

חברי הקבוצה החליטו לחיות חיי שיתוף, חיי “קבוצה”. רעיון “הקבוצה” לא בא אליהם מהחוץ, ספק, אם הם שמעו על הקומונות, שנוסדו בכמה מקומות בעולם שנים רבות לפני כן. הם הגיעו למסקנה, כי בארץ, המפגרת בהתפתחותה ובתנאי השלטון התורכי המושחת, העוין למפעל הציוני, קשה מאוד לפועל להתקיים כבודד ולהתגבר על המכשולים הרבים, שנתקל בהם. הם חשבו כי יש סיכוי להחזיק מעמד, אם הפועלים יקימו קומונה, ישוב חקלאי שיתופי, שיתקיים על עבודת חבריו, ללא ניצול פועלים זולים, כדרך איכרי המושבות. זה גם הלם את השקפת-עולמם: לבנות מולדת לעם היהודי על היסודות של עבודה עצמית, צדק ושוויון. 12 החברים שיסדו את דגניה לא העלו בדמיונם, כי ההתחלה הצנועה הזאת תיהפך דרך לרבים ותהיה לתנועה גדולה וחזקה שתקיף אלפים ורבבות.

הקמתה של דגניה היכתה גלים בציבור הפועלים הקטן בארץ. רבים באו לראות את החידוש הגדול ולעבוד בדגניה, אולם רובם לא הסתגלו לצורת החיים השיתופית, ורק מעטים הצטרפו לקבוצה כחברים. חברי הקבוצה שמרו על אופיה האינטימי, ובחנו בקפידה כל חבר שביקש להצטרף אליהם. לפיכך היה גידול הקבוצה איטי מאד. לפי דוגמת דגניה הוקמו לאחר מכן עוד מספר קבוצות, בעיקר בעמק הירדן ובגליל העליון. עד כיבוש הארץ על-ידי האנגלים הוקמו 10 קבוצות, מהן נותרו שמונה, שהתישבו באופן קבוע על אדמות הקרן הקיימת ו’יק"א’. מספר החברים בהן היה קטן: בין 20 ל–30 איש בכל אחת. בשנות מלחמת העולם הראשונה סבלו הקבוצות מרדיפות ונגישות של השלטון התורכי, אולם החזיקו מעמד עד שהארץ כולה נכבשה על-ידי האנגלים והוקם השלטון המנדטורי הבריטי.

הקבוצה והקיבוץ בתקופת המנדט הבריטי

הצהרת בלפור, כיבוש ארץ-ישראל ואישור המנדט, המחייב את הבריטים להקים בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל, עוררו תקוות רבות בקרב היהודים ברחבי העולם. היתה הרגשה שזוהי “אתחלתא דגאולה”. במשך שנות המלחמה התערער מצבם של היהודים באזורים המערביים של רוסיה, שנכבשו על-ידי הצבא הגרמני. חלק מן היהודים שחיו בקירבת אזורי הכיבוש, נעקרו ממקומותיהם, וגורשו בפקודת הצבא הרוסי לאזורים הפנימיים, שם חיו כפליטים. אחרי שפרצה המהפכה ברוסיה, התלקחה מלחמת-האזרחים, שהיתה מלווה פרעות ורציחות של יהודים. בתקופת המהפכה נסתמו מקורות הפרנסה של היהודים ונתערער הבטחון בהמשך הקיום. אז הגיעה אליהם הבשורה הגדולה על המצב החדש בארץ-ישראל שהפיחה בהם התלהבות ורצון עליה לארץ. מאידך גיסא, היו אפשרויות העליה מוגבלות, כי בארץ לא נוצרו עדיין התנאים לקליטת עליה גדולה. היישוב היהודי בארץ הידלדל מאוד בשנות המלחמה. הרעב והמחלות גרמו לתמותה רבה. השלטון התורכי גירש מהארץ אלפי יהודים, ונותרו בארץ בסך הכל 56000 יהודים, שהיו שני-שלישים ממספרם לפני המלחמה. הראשונים שהעפילו ועלו לארץ על-אף האיסורים וההגבלות היו החלוצים מרוסיה, פולין ורומניה. החלה העליה השלישית: צעירים רווקים, ברובם, מלאי התלהבות לקראת ייעודם: להחיות את הארץ השוממה ולהקים את הבית הלאומי. תחת לחץ ההנהלה הציונית הסכימה ממשלת המנדט לארגן עבודות ציבוריות בקנה-מידה גדול, כדי להעסיק את העולים. הוחל לסלול כבישים בצפון-הארץ. הוקמו מחנות אוהלים לשיכון הפועלים. זו היתה “תקופת הכבישים”, שהיתה נקודת-מיפנה בהתפתחות הקיבוצים. במחנות האלה התגבשו קבוצות רבות, חלקן רק קבוצות עבודה שהתפזרו בסיימן את משימתן; אולם קבוצות אחרות התארגנו במטרה להקים יישובים חקלאיים. הדבר החשוב ביותר בתקופה זו היה הקמת “גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור”, שנפל בשנת 1920 בהגנת תל-חי, ועוד בחייו יזם את הקמת “גדוד העבודה”. החלוצים שעלו מרוסיה הטביעו את חותמם על הגדוד וקבעו את מטרתו: “בנין הארץ על-ידי יצירת קומונה כללית של העובדים בארץ-ישראל”. הגדוד קלט כל חלוץ שפנה אליו, ובו קיבל את הכשרתו לעבודה גופנית. כאשר נוסד הגדוד, היו בו 40 חברים ובתוך שנה הגיע מספרם ל–700. מלבד העולים הצטרפו אליו גם פועלים ותיקים. הגדוד ראה כתפקידו הראשון והעיקרי את ההתישבות. בניגוד לקבוצות הקטנות החליט להקים קיבוצים גדולים, המבוססים על החקלאות וגם על המלאכה והתעשיה.

הקרן הקיימת רכשה אז שטחי קרקע גדולים בעמק יזרעאל וגדוד העבודה הקים שם שני משקים גדולים: עין-חרוד ותל-יוסף, בהנחה שבכל אחד מהם יהיו מאות משפחות. באותו זמן הוקמו גם מספר קבוצות קטנות: בית-אלפא, חפצי-בה, וגבע בעמק יזרעאל. דגניה ב’ בעמק הירדן ועוד כמה קבוצות באזורי הארץ האחרים. הגדוד הקים גם כמה פלוגות ל“כיבוש עבודה” במושבות ובערים. באותו זמן הוקמו גם מושבי העובדים הראשונים: נהלל, כפר-יחזקאל ואחרים. בגלל המשבר הכלכלי שפרץ בארץ וחוסר-העבודה חלה ב–1923 האטה. העליה פסקה לזמן-מה, וב–1924 החלה העליה הרביעית.

האופי של העליה הרביעית וגם של העליה החמישית, שבאה במספרים גדולים בשנות השלושים היה שונה מהעליה השלישית. רוב העולים בעליה הרביעית באו מפולין, שממשלתה גזרה הגבלות כלכליות על היהודים, ורבים נושלו מעמדותיהם הכלכליות. נוספו אליהם בשנות השלושים המוני עולים שברחו מגרמניה עם עליית היטלר לשלטון. רוב העולים היו בעלי-משפחות, שגילם יותר קשיש, אולם בו-זמנית הגיעו גם רבבות חלוצים צעירים, חברי הסתדרות “החלוץ” ותנועות הנוער בארצות מזרח-אירופה וגרמניה. הראשונים התישבו בעיקר בערים, ואילו רוב החלוצים הצטרפו לקיבוצים הקיימים והקימו גם מספר רב של קיבוצים חדשים. מטרת העליה החלוצית היתה – התישבות על הקרקע והקמת יישובים חקלאיים. אולם ההתישבות היהודית התקדמה באיטיות, בגלל חוסר אמצעים כספיים בידי המוסדות הלאומיים, לרכישת הקרקע וליישובה. לרוב התארגנו הקיבוצים עוד לפני עלייתם. הם פנו למושבות, ועבדו בפרדסים, בבנין ובעבודות אחרות והכשירו את עצמם לעבודה בחקלאות וגם רכשו נסיון בניהול משק קיבוצי. הם ראו בתפקידם לכבוש סוגי עבודה, שהיהודים לא עבדו בהם קודם: ברכבת, בנמלים ובמפעל האשלג שהוקם בים-המלח. הם חיכו ליום, שבו יוכלו לקבל שטח אדמה מהקרן הקיימת ולהקים עליו יישוב חקלאי. מהמחצית הראשונה של שנות העשרים עד מחצית שנות השלושים הוקמו כמה עשרות יישובים קיבוציים. היו קיבוצים שחיכו שנים עד שהגיע תורם להתישב. גם אחרי שעלו להתישבות עברו עליהם שנים של מחסור וסבל. המצב הכספי הקשה של המוסדות הלאומיים מנע מהם להקציב את הכסף הדרוש לפיתוח המשקים, ובמשך שנים רבות גרו המתישבים בצפיפות רבה באוהלים ובצריפים והכנסתם הזעומה הספיקה לקיום דל מאוד.

עם פרוץ מאורעות הדמים בשנת 1936 חל מיפנה חד בקצב ההתישבות החדשה. העליה הגדולה של יהודים ורכישת קרקעות, הגבירה את התנגדות הערבים לציונות ולממשלת המנדט. בהשפעת ההסתה של המופתי ומנהיגים ערביים אחרים הם הכריזו על שביתה כללית והחלו בהתפרעות בערים ובהתנפלויות על יישובים חקלאיים יהודים, שבמהלכם נרצחו ונפצעו מאות יהודים. היישוב היהודי התארגן מהר להתגוננות. ארגון “ההגנה”, שהיה בלתי לגאלי, הגביר את כושר ההגנה של היישובים והחיש עזרה למותקפים. הפועלים היהודים תפסו את מקומם של הערבים ששבתו. במקום נמל יפו שהושבת, הוחל בבניית נמל חדש בתל-אביב.

המגמה העיקרית היתה להרחיב את ההתישבות היהודית, בעיקר, באזורים, שבהם לא היו יהודים, או שמספרם היה קטן. לנוכח הסכנה, כי הערבים ינסו למנוע את הקמת היישובים ולהרוס אותם בראשית הקמתם, תוכננה שיטה חדשה להקמת ישובים: שיטת “חומה ומגדל”. בשיטה זו הוכנו מראש כל החומרים הדרושים לבניית השלב הראשון של היישוב. חברי הקיבוץ המתישב, בעזרתם של מאות מתנדבים מהקיבוצים ומהעיר, בהדרכת ארגון “ההגנה”, היו מקימים, בתוך יום אחד, את החצר של הקיבוץ: את החומה הבנויה משני משטחי לוחות-עץ, שהרווח ביניהן מולא חצץ, מסביב לחומה נמתחה גדר-תיל. בתוך החצר נבנו כמה צריפים למגורים ומגדל-עץ ששימש לתצפית ולקשר עם היישובים השכנים. החומה מנעה את חדירת הכדורים של הערבים, שהיו מצוידים ברובים, והבטיחה את חייהם של המתישבים, שמספרם היה בתקופה הראשונה בין 30 ל–40. הקמת היישובים בשיטה זו הרתיעה את הערבים, ורק במקרים מעטים ניסו לתקוף אותם, אולם ללא הצלחה. על-פי דגם זה הוקמו משנת 1936 עד פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, 53 יישובים חדשים: בעמק בית-שאן, בגליל העליון, בהרי מנשה, בגליל המערבי ובאזורים אחרים. מתוך 53 הישובים שהוקמו, היו 37 קיבוצים.

בתנאי הבטחון של הימים ההם היו הקיבוצים מסוגלים להתארגן להקמת הישובים החדשים ביתר קלות מהמתישבים במשק המשפחתי (המושבים), שהתקשו לעמוד בקשיים הבטחוניים והכלכליים של התישבות “חומה ומגדל”. קיבוצים צעירים רבים, שהיו במושבות, העבירו חלק מחבריהם להקמת ההתישבות. יתר החברים הגיעו ליישובים החדשים, כשאלה התחזקו, אחרי שניבנו בהם כמה בניני קבע והוחל להקים את המשק החקלאי.

המאורעות נמשכו זמן רב והצבא הבריטי שהובא ארצה לא הצליח לדכאם. מצב זה הניע את הממשלה הבריטית לשלוח לארץ את “ועדת פיל”, לחקור סיבות המשבר ולהציע פתרון לבעיה היהודית-ערבית. הוועדה המליצה על פתרון רדיקלי: חלוקת הארץ למדינה יהודית, מדינה ערבית ומובלעת בריטית. בתחום המדינה היהודית נכללו רק 17% משטח ארץ-ישראל ובהם האזורים, ששם כבר קיימת התישבות גדולה של יהודים. התכנית הזאת לא אושרה על-ידי הממשלה הבריטית, אשר ניסתה לצמצם עוד יותר את שטח המדינה היהודית, ולבסוף התנערה כליל מרעיון החלוקה. היא הצהירה ב“ספר הלבן”, שפרסמה ב–1939, על כוונתה להקים מדינה ערבית בתוך 10 שנים, עד אז התחייבה לצמצם את העליה היהודית לשיעור של 75 אלף נפש בחמש השנים הקרובות, ואחרי זה להפסיק אותה לגמרי. נוסף לזה החליטה לאסור על היהודים את רכישת הקרקע ברוב אזורי הארץ. “הספר הלבן” עורר התנגדות חריפה ביישוב היהודי והוא החליט להילחם בו בכל האמצעים. ראשי היישוב והסוכנות היהודית הפיקו לקח חשוב מאוד, בדבר הצורך הדחוף להקים יישובים חדשים רבים באזורי הארץ, שבהם היישוב היהודי דליל ולעודד עליית יהודים רבים, גם ללא הסכמת הממשלה. בהתאם לכך, החלה עליה בלתי לגַלית (“עליה ב’”) בממדים נרחבים, שבמסגרתה עלו לארץ המוני יהודים. מצד שני, התארגנו הסוכנות היהודית והקרן הקיימת להקמת יישובים נוספים רבים. פעולה זו נמשכה כל תקופת מלחמת העולם עד הקמתה של מדינת ישראל.

מלחמת העולם השניה פרצה בספטמבר 1939 ונמשכה עד מאי 1945. זו היתה תקופה מכרעת בגורל העם היהודי והיישוב היהודי בארץ-ישראל. שישה מיליון מיהודי אירופה הושמדו. מרכזים יהודיים גדולים באירופה חדלו להתקיים, העליה לארץ הצטמצמה מאוד: בשנות המלחמה הגיעו בדרכים שונות 53,000 יהודים בלבד.

המאורעות נפסקו בראשית המלחמה, לעומת זאת גברה הסכנה של כיבוש הארץ על-ידי הצבא הגרמני שחנה באפריקה הצפונית והתכונן לפלוש למצרים. 26,000 יהודים התנדבו לצבא הבריטי למלחמה בגרמניה. לקראת הסכנות הצפויות, התגייסו צעירים רבים ל“הגנה” ו“לפלמח” שהוקם בשנים אלו. היישוב היהודי בארץ נקרע בין האילוצים להשתתף במלחמה נגד היטלר ויחד עם זה לא להרפות מהמלחמה נגד השלטון הבריטי ומדיניותו האנטי-ציונית.

פעולות ההתישבות לא פסקו גם בתקופות האפלות ביותר של המלחמה, כאשר הצבא הגרמני הגיע עד אל-עלמיין ואיים במישרין על הארץ. הממשלה הבריטית לא היססה ופרסמה את גזירות הקרקע שלה. לנוכח הגזירות האלו עשתה הקרן הקיימת מאמצים עליונים לרכוש בכל הדרכים שטחי קרקע מהערבים במטרה לאפשר הקמת יישובים נוספים. נעשו מאמצים לגייס סכומי כסף גדולים לרכישת קרקעות ולהקמת יישובים. כתוצאה מזה הוקמו בשנות המלחמה 45 ישובים, מהם 35 קיבוצים, באזורי הארץ השונים.

כשנסתיימה מלחמת העולם הובהר, כי לא חל כל שינוי במדיניות הבריטית, כפי שהוכרזה ב“ספר הלבן”, והחלה תקופת המאבק נגד הבריטים. חודשה העליה הבלתי-לגלית, ושוחררו בכוח מעפילים שנאסרו על-ידי הבריטים במחנה עתלית, ונעשו עוד פעולות אנטי-בריטיות רבות. יחד עם זה גברו פעולות ההתישבות. תשומת-לב מיוחדת הופנתה עתה להתישבות היהודית בנגב, שהיה ריק מיהודים. עוד בימי המלחמה הוקמו שם שלושה “מצפים” חקלאיים לשם הכרת תנאי ההתישבות באזור הזה, וב–1946 בוצעה פעולת ההתישבות הגדולה ביותר: ב–6 באוקטובר, הקימו ביום אחד 11 יישובים חדשים ברחבי הנגב בשיטת “חומה ומגדל”. נעשו פעולות רבות, ביניהן הנחת צינור מים לאורך מאות קילומטרים,[8] במטרה להבטיח את מי-השתייה ליישובים החדשים שהוקמו בלב המדבר. היה זה מפעל נועז ומסוכן. היישובים היו מפוזרים במרחב הגדול והיו מרוחקים אחד מהשני. בכל יישוב היו 30–20 חברים וחברות, שהוטל עליהם בעזרת חברי “ההגנה” להגן על היישובים מהתנפלויות צפויות של הבדווים. אחרי זמן קצר עלו על הקרקע עוד 3 ישובים בנגב, ובסך הכל 12 קיבוצים ושני מושבים. בזה נקבעה הנוכחות היהודית בנגב ונקבעה הכללת הנגב בתחומי המדינה היהודית, כאשר הוחלט על חלוקת הארץ. ההתישבות נמשכה גם באזורים אחרים בארץ. בשנים 1948–1945 נוסדו 37 קיבוצים נוספים.

ביום 29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות. הערבים לא השלימו עם ההחלטה; עם צאת הבריטים מהארץ יצאו 5 מדינות ערב למלחמה נגד היישוב היהודי והחלה מלחמת השחרור. ב–15 במאי 1948 הוכרז על הקמת מדינת ישראל.

הקיבוץ במדינה

מאז קום המדינה חלו שינויים מפליגים במצבה של התנועה הקיבוצית. רוב התנועה החלוצית באירופה הושמד בשואה. רק שרידים ממנה נשארו בחיים ועלו לארץ ובחלקם הגדול הצטרפו לקיבוצים קיימים או הקימו קיבוצים חדשים (כמו קיבוץ לוחמי הגיטאות, נצר סירני ועוד). העתודה להתישבות קיבוצית, היתה מורכבת עתה ברובה הגדול מבוגרי תנועות הנוער בארץ, שהיו מגויסים בצבא ההגנה לישראל.

בשתים-שלוש השנים הראשונות אחר קום המדינה, היה צורך דחוף להקים ישובי-ספר לאורך גבולות הארץ ובמקומות איסטרטגיים מיוחדים. להקמת היישובים האלה הופנו בראש וראשונה, הגרעינים הקיבוציים, שנוסדו על-ידי הכשרות הפלמח כמו בית-קשת, חקוק ועוד לפני קום המדינה. לאחר שהגרעינים השתחררו בהדרגה מהצבא הם הקימו עשרות יישובים קיבוציים חדשים באזורי הארץ השונים. התישבות זו החלה עוד לפני שנסתיימה מלחמת השחרור. בשנים 1949–1948 הוקמו 56 יישובים קיבוציים. בזה נידלדלו כמעט כל העתודות הקיבוציות להתישבות. עד סוף העשור הראשון הוקמו רק 24 יישובים קיבוציים נוספים, ובסך הכל – מאז קום המדינה נוסדו 80 ישובים קיבוציים. באותה תקופה הוקמו 254 מושבים, ברובם המכריע מושבי-עולים.

בזמן מלחמת השחרור דאגה התנועה הקיבוצית לשמור על גרעיני הנוער ששירתו בצבא, שיתקיימו כגרעינים ולא יפוזרו ביחידות הצבא השונות. בעקבות זה החליטה הממשלה לרכז את כל גרעיני הנוער של הקיבוצים בחַיִל מיוחד – הנח“ל (”נוער חלוצי לוחם“), שנקבע לו מסלול מיוחד בצה”ל, אשר כלל תקופת אימונים ופעילות צבאית בצה“ל בד-בבד עם קבלת הכשרה חקלאית באחד הקיבוצים. הקיבוץ הראשון שהוקם על-ידי הנח”ל היה נחל-עוז, על-יד עזה. הנח“ל קיים עד היום. בתקופת השירות הצבאי של חייליו הוא מקים היאחזויות זמניות במקומות איסטרטגיים, עד בוא העת להקים שם יישובי-קבע. בעשור הראשון הוקמו על-ידי הנח”ל, 17 היאחזויות, שהפכו לאחר מכן ליישובי-קבע. עד היום הקים הנח“ל למעלה ממאה יישובים חדשים. העשור השני של המדינה היה מוקדש לביסוס הישובים שהוקמו. בתקופה עד מלחמת ששת הימים הוקמו רק 5 קיבוצים חדשים. אחרי המלחמה הוחל בהתישבות באזורים שנכבשו מידי הערבים: רמת-הגולן, בקעת הירדן, רצועת עזה וגוש עציון. נוסף לזה הוקמו מספר קיבוצים חדשים בתחומי ה”קו הירוק" (קו הגבול של מדינת ישראל לפני מלחמת ששת הימים). בתקופה זו הוקמו 29 יישובים חדשים. בסך הכל קיימים היום 270 קיבוצים ובהם אוכלוסיה של כ–120 אלף נפש.

מעמד הקיבוץ לפני קום המדינה

התנועה הקיבוצית היתה כ–7.5 אחוז באוכלוסיה היהודית, שמניינה לפני קום המדינה היה כ–650 אלף נפש; אולם “משקלה הסגולי” היה הרבה יותר גדול מזה. בהיותה גורם חשוב בחיים הכלכליים והחברתיים של “היישוב” היא נהנתה מהערכה רבה, עקב התפקידים שמילאה בהקמת יישובים חקלאיים ובפיתוח חקלאות מודרנית. בימים ההם ראתה התנועה הציונית והיישוב העברי בארץ את החקלאות היהודית כבסיס הכלכלי והחברתי של “המדינה בדרך”. השגיה בכיבוש אזורים שוממים בתנאים קשים מנשוא, והחדרת העבודה העברית לענפים חדשים, עוררו יחס של כבוד לתנועה בכל שדרות היישוב, שראו בה את חלוץ העם בהגשמת הציונות. לא פחות השפיעו פעולותיה של התנועה בארגון העליה החלוצית, וקליטת העולים בקיבוצים בתנאים של מחסור, צפיפות בדיור וחוסר עבודה. בשנות השלושים התגייסו חברי הקיבוצים לארגון העליה הבלתי-לגלית ולקליטת אלפי נערים מגרמניה שעלו ב“עליית הנוער”. מקום מיוחד תפסו חברי הקיבוצים בארגון “ההגנה”, שהיה בלתי-לגלי והוקם במטרה ליצור כוח צבאי מיומן שיהיה מסוגל להדוף התקפות של ערבים על הישוב היהודי. כל החברים והחברות בקיבוצים היו חברים ב“הגנה” וקיבלו במסגרותיה אימון צבאי. התנועה הקיבוצית הקימה בשנות ה–40 את “הפלמח”, יחידה צבאית מובחרת, שקיבלה אימון מיוחד. רוב מגויסי “הפלמח” היו חברי הקיבוצים. כבסיסים של היחידות שימשו המשקים הקיבוציים, שבהם הם התאמנו וגם עבדו חלק מזמנם, בשביל לכסות את הוצאות קיומם. בתקופת המאבק עם השלטון הבריטי אחרי פרסום ה“ספר הלבן”, פעל הפלמח, בהכוונת המוסדות הלאומיים, נגד השלטון הבריטי. בפעולות אלה פוצצו גשרים, והושמדו מיתקני ראדאר שהוקמו על-ידי הבריטים לגילוי אוניות המעפילים. הודות ליחידות “ההגנה” והפלמח ועמידת הגבורה של הקיבוצים שהותקפו על-ידי צבאות ערב, הצליחו היהודים לבלום בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור, את פלישת מדינות ערב לארץ-ישראל עד שהוקם צבא ההגנה לישראל. בעד הפעולות האלו שילמה התנועה הקיבוצית מחיר דמים יקר. מאות מחבריה נפלו בקרבות או נפצעו. יש ספק, אם מדינת ישראל היתה קמה, לולא סיכנו חברי הקיבוצים את חייהם בפעולות ההתישבות, במאבק עם השלטונות ובמלחמה עם צבאות מדינות ערב.

היישוב הושפע מאוד גם ממופת החיים שיצר הקיבוץ: חברה דמוקרטית הבנויה על יסודות עבודה, שויון ושיתוף. חברה זו העמידה את עצמה לרשות התנועה הציונית ולרשות היישוב במטרה להגשים את המאוויים הציוניים; להקים מדינת יהודים בארץ-ישראל ולבנות חברה חדשה על יסודות הצדק, והמוסר. התעוזה, המסירות והדוגמה האישית קסמו לרבים ביישוב ומשכו הרבה צעירים לקיבוצים. אמנם, במשך הזמן עזבו אותם רבים בגלל סיבות שונות; אולם יש לציין שהחינוך והנסיון הקיבוצי הטביעו את חותמם גם בעוזבים ונתנו אותותיהם גם בחייהם מחוץ לקיבוץ.

אין פלא שהקיבוצים תפסו מקום חשוב בחיים הציבוריים הכלליים ובתנועת העבודה. חבריהם תפסו מקום מכובד במוסדות הציוניים והיישוביים, וחלקם במוסדות ההסתדרות ובמפלגות הפועלים היה גבוה משיעורם היחסי. חברי הקיבוצים זכו להערכה גם בזכות הליכותיהם ותכונותיהם האישיות: יושר, פשטות, רגישות סוציאלית, מסירות ודבקות במשימות שהוטלו עליהם.

הקיבוצים תפסו מקום חשוב בחיים הפוליטיים בארץ. עם מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא“י) שהיתה המפלגה הגדולה ב”יישוב“, נמנו רוב החברים בקיבוצים שהשתייכו ל”קיבוץ המאוחד“ ול”חבר הקבוצות“. קיבוצי ”השומר הצעיר“, יצרו בראשית דרכם מפלגה מיוחדת בשיתוף עם פועלי העיר (”הליגה הסוציאליסטית“ השמאלנית). וביקרו את ”האופורטוניזם של מפאי" במדיניותה הפנימית והחיצונית. המפלגה הזאת הושפעה מאוד מהמהפכה הרוסית ומהסוציאליזם הסוביטי וראתה עצמה קרובה ברוחה למפלגה הקומוניסטית, אם כי מעולם לא השלימה עם יחסה השלילי לציונות.

בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים נתגלו חילוקי-דעות בין רוב חברי הקיבוץ המאוחד לבין הרוב במפא“י. רוב חברי הקיבוץ המאוחד עשו יד אחת עם קבוצות מפועלי העיר (”סיעה ב“) ויצרו אופוזיציה פנימית בתוך המפלגה. חילוקי-הדעות היו על רקע המדיניות המקצועית של המפלגה ועל רקע היחסים בין ההסתדרות הציונית והשלטון הבריטי. הם תבעו יתר דמוקרטיזציה בהסתדרות ובמפלגה והיו יותר קיצוניים ביחסים עם הממשלה הבריטית ובוויכוחים על עתיד ארץ-ישראל.[9] חילוקי-דעות אלה גרמו ב–1944 לפילוג במפא”י. האופוזיציה פרשה מהמפלגה והקימה מפלגה חדשה: “לאחדות העבודה”. אחרי זמן מה, הקימו יחד עם “השומר הצעיר” את “מפלגת הפועלים המאוחדת” (מפ“ם). אולם איחוד זה לא האריך ימים. וב–1954 נפרדו הגופים שהתאחדו, וחברי הקיבוץ המאוחד, יחד עם חברי סיעה ב’ לשעבר בעיר, שבו וחידשו את ”מפלגת “לאחדות העבודה”. ב–1980 התאחדו הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים והקימו את “התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק”ם).

מעמד הקיבוץ במדינה

במדינת ישראל חיים כיום 3.5 מיליון יהודים לעומת 650,000 שחיו בארץ-ישראל לפני קום המדינה. היישוב היהודי גדל כמעט פי 6. העליה הגדולה שזרמה לארץ בשנים הראשונות לאחר קום המדינה ונמשכה בקצב איטי יותר כל השנים שלאחר מכן, והריבוי הטבעי, לא רק שהגדילו את האוכלוסיה, כי אם גם שינו את המיבנה העדתי שלה, ואת אופיה. במשך השנים השתנתה גם הכלכלה של המדינה. התפתחה תעשיה גדולה, המעסיקה למעלה משלוש מאות אלף עובדים. היא מספקת את רוב צורכי הארץ ומייצאת אחוז ניכר מתוצרתה. גם החקלאות גדלה במאות אחוזים והיא מייצאת כשליש מהתוצרת. את פיתוחה הנוסף מגבילים במידה ניכרת המחסור באמצעי הייצור העיקריים: קרקע ומים. בחקלאות פחת מספר העובדים מ–121 אלף ב–1961 ל–88 אלף ב–1984, בגלל ההתפתחות הטכנולוגית. אין פלא שמבחינה כלכלית ירדה החקלאות מגדולתה שבשנות “היישוב” לעומת התעשיה ומקורות הפרנסה האחרים. התכניות לפיתוח כלכלת ישראל בעתיד מתבססות עתה בעיקר, על פיתוח התעשיה ופחות על פיתוח החקלאות.

גדולים גם השינויים שחלו בדמות החברה היהודית. היישוב הקטן שהיה קיים לפני קום המדינה, שרובו הגדול היו עולים מארצות אירופה, קלט בתקופה קצרה מאות אלפים עולים, שרובם הגדול מארצות ערב. נוצרה אוכלוסיה מעורבת ובמשך כל שנות קיום המדינה הושקעו מאמצים רבים במטרה למזג את יוצאי הגלויות השונות לעם אחד. תהליך זה של מיזוג-הגלויות עודנו בעיצומו, והוא מטביע את חותמו על דמות החברה הישראלית. לרבים מהעולים, שבאו אחרי קום המדינה, וגם לדור הצעיר שנולד וגדל בארץ, חסר הלהט הציוני שאפיין את רובו של “היישוב”, זה גרם לסחף בערכים הלאומיים והסוציאליים שהיו נחלת הדור של מקימי המדינה.

גם בדור הוותיק התחוללו תמורות רבות. אחרי המאבק בשלטון הבריטי, מלחמת השחרור וקליטת העליה הגדולה – פג המתח הגבוה בחיים והורגשה עייפות; גבר הרצון להתפרק מהחובות הציבוריים ולהיפנות איש-איש לעשייה לביתו. העבודות הגדולות בבניית התשתית ובפיתוח הכלכלה של המדינה דרשו כוח-עבודה מעולה והדור הצעיר נאחז בהן. עלתה רמת-החיים ולאט-לאט גברה הנטייה להעלותה יותר ויותר. התפתחה רדיפת הקריירה, הנהייה למעמד גבוה בחברה ושאיפה לחיות חיים יותר קלים. גישתו של הדור הצעיר לחיים היא יותר פרגמטית, וזה נותן את אותותיו בחיי היום-יום, וביחס האנשים לבעיות הציבור והמדינה. התמורות שחלו במדינה ובחברה הישראלית הביאו לידי שינויים ביחסו של הציבור הרחב לקיבוץ ולמעמדו במדינה ובחברה. חלה ירידה יחסית במעמדה של התנועה הקיבוצית באוכלוסיה. מספר החברים בקיבוצים גדל, אמנם, מאז קום המדינה, אולם לא השיג את קצב גידול האוכלוסיה. בשנים האחרונות לפני קום המדינה היתה האוכלוסיה בקיבוצים 7.5 אחוזים באוכלוסיה היהודית; עתה ירד שיעורה היחסי באוכלוסיה היהודית רק ל–3.3 אחוז.

לעומת הירידה היחסית במספרה, גדל כוחה הכלכלי של התנועה הקיבוצית. המשקים הקיבוציים מצטיינים ברמתם המקצועית, הטכנית והארגונית. רמת היבולים בענפי החקלאות היא, בדרך כלל, גבוהה יותר מהיבולים במשקים המשפחתיים והפרטיים. מפעלי התעשיה הרבים שהוקמו ברוב הקיבוצים, גילו כושר ייצור וארגון רב ורובם מפעלים מצליחים. הקיבוצים למדו להתאים את סדרי-העבודה והניהול במפעלי התעשיה שלהם, לעקרונות החברתיים של הקיבוץ (יצירת מוטיבציה של העובדים, רוטציה בהנהלה, השתלבות דמוקרטית של החברים בהנהלה היום-יומית). סדרי עבודה אלה הם שונים מהנהוגים במפעלים פרטיים ומשמשים לפעמים כדוגמה גם להם. המפעלים האזוריים, ארגוני הקניות, המוסדות הכספיים של התנועות – יצרו רשת כלכלית ענפה התופסת מקום חשוב בכלכלת המדינה. כל אלה הגבירו בציבור את האמון ביציבותו של הקיבוץ וביכולת הגדולה הטמונה בו. נעלמו הספקות, שרווחו בתקופות קודמות, אם אכן, במשטר החיים הקיבוצי, שאיננו מעניק לחבריו תגמולים על-פי מאמץ העבודה שלהם, ואיננו מעניק תמריצים לעבודה, יהיו החברים מוכנים להשקיע את מלוא יכולתם בעבודה שהם מופקדים עליה.

הערכה מיוחדת נודעת לקיבוץ על תרומתו הגדולה לבטחון המדינה. תכונותיהם של חברי הקיבוץ והחינוך של בניו באים לידי ביטוי בשירותם בצה“ל. הם תופסים מקום נכבד בסגל הפיקודי של צה”ל, ביחידות המובחרות, ביחידות לתפקידים מיוחדים ובחיל-האויר. זו הסיבה לכך שהמספר היחסי של הנפגעים במלחמות מבין חברי הקיבוצים היה הרבה יותר גבוה מאשר בחלקי האוכלוסיה האחרים.

חלק בציבור הישראלי אינו מעריך נכונה את פעולותיה של התנועה הקיבוצית בשטח ההתישבות החלוצית, את עבודת החינוך הגדולה בקליטת אלפי נערים משכבות המצוקה, תוך הקניית השכלה וחינוך לעבודה לאותו נוער. התנועה השקיעה מאמצים רבים גם בהדרכת נוער בערים ובעיירות הפיתוח, כדי להחדיר שם את הערכים הלאומיים והסוציאליים לקראת חייהם בעתיד.

בשנים האחרונות נוצרה בשכבות מסוימות, תדמית שלילית של הקיבוץ, הגובלת לפעמים עם שנאה. גרמה לזה, קודם כל, ההסתגרות של הקיבוץ בתוך עצמו במטרה לשמור על אורח-חייו ועל ערכיו. הקיבוץ מחנך את ילדיו, בדרך כלל, בבתי-הספר המיוחדים שלו בתוך הקיבוץ, או במוסדות חינוך המשותפים למספר קיבוצים. זה מעורר לפעמים תגובות שליליות והאשמות בהתבדלות ובהתנשאות. גם הדרכת חברי קיבוצים בעיירות הפיתוח, מתפרשת לפעמים כמעשה פילנתרופי, ולא כביטוי כן של סיוע לנוער שאין הרשויות המקומיות מסוגלות לספק לו את צרכיו החינוכיים.

גורם נוסף, המעכיר את היחסים בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח, הוא העסקתם של עובדים שכירים רבים מהעיירות במפעלי התעשיה של קיבוצים, בעיקר במפעלים האזוריים. במפעלים אלה, המעסיקים אלפי פועלים, עובדים גם חברי קיבוצים. אולם רק חלק מהם עוסק בייצור ואילו רובם מחזיקים בעמדות ניהוליות, שבעלי המפעלים (קיבוצי האזור) אינם מוכנים להפקידן בידי השכירים. מצב דומה קיים גם במפעלי החרושת של הקיבוצים היחידים. הקיבוץ מעונין שעמדות-המפתח במפעלו (מנהלי מחלקות, מנהלי ייצור וכו’) יהיו בידי חבריו. זה מצמצם את הסיכוי של הפועלים השכירים, העובדים במפעל ומתמחים בו לתפוס במשך הזמן עמדות חשובות יותר. אף-על-פי שתנאי השכר והעבודה בכל המפעלים האזוריים ובמפעלי הקיבוצים הם, בדרך כלל, טובים יותר מהמקובלים בענף, מתרעמים העובדים על הגבלת התקדמותם וזה מעכיר את היחסים ביניהם לבין המעסיקים.

בשנים האחרונות, כאשר השליטה במדינה עברה ממפלגות הפועלים למפלגות הימין, נוספו גם נימוקים פוליטיים לטינה כלפי הקיבוצים. תומכי הימין שולחים חיצים רבים לעבר הקיבוצים, המהווים רכיב מרכזי של מפלגות הפועלים. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במערכות הבחירות לכנסת ולהסתדרות וגורם להחרפת היחסים ולהבלטת הניגודים.

לפיכך נוצרה מערכת יחסים מורכבת בין הקיבוצים ובין שכבות מסוימות בציבור. בצד האהדה והערכה לתרומתם של הקיבוצים למדינה בשטח הכלכלי, החברתי והבטחוני, יש גם יחס שלילי בגלל הסיבות שפורטו. המבקרים מתעלמים לעיתים קרובות מן החיוב הגדול שתורמים הקיבוצים, הממלאים תפקידים לאומיים וסוציאליים בעלי חשיבות עליונה, ואינם יודעים להעריך אל נכון את משקלה וערכה של התנועה הקיבוצית במדינה.

סוף דבר

במלאת 75 שנים לקיומה, ניצבת התנועה הקיבוצית, על 270 קיבוציה, במלוא אונה, וממשיכה למלא את תפקידיה הלאומיים וההתישבותיים. היא עתירת נכסים כלכליים ונכסי תרבות ורוח: הבנים של הדור הראשון, שגדלו בקיבוצים, תופסים את מקומו של דור החלוצים ומוסיפים נדבכים חדשים לבנין הקיבוץ. בקיבוצים הוותיקים מצטרף כבר הדור השלישי לשורות הבונים, עדות ליציבותו של הקיבוץ ולרציפות דרכו.

מהתחלה צנועה של דגניה צמחה תנועה קיבוצית גדולה, תנועה של קומונות, שמשכה אליה רבבות-רבבות של חלוצים מארצות הגולה ומארץ-ישראל. הם נשאו בליבם את חזון תקומת ישראל והקדישו את חייהם להגשמתו. על אף הקשיים והסבל נשארה התנועה, גם בתהפוכות העיתים, נאמנה ליסודותיה הרעיוניים ולייעודיה. היא השכילה לגלות גמישות באורח-חייה, תוך שמירה קפדנית על יסודותיה החברתיים: עבודה, שיתוף ושוויון. עתה כאז, בראשית ימיה, היא שותפה פעילה בחיי העם והמדינה, ממלאה באמונה את תפקידיה הלאומיים והסוציאליים, לוחמת את מלחמת המגן, שותפת למאבק על קיום המדינה ומתווה את הדרך לבניית חברה חדשה, על יסודות הצדק, השוויון והאחוה, שעליה חלמו הוגי התנועה הציונית וחלוציה, כמו גם נביאי ומבשרי החזון החברתי בכל העמים ובכל הדורות.

נספח א: מתוך תקנון הקיבוצים

יסודות הקיבוץ

3. הקיבוץ הנו התאגדות חופשית של אנשים למטרות התישבות, קליטה, קיום חברה שיתופית המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל על הקנין, עבודה עצמית, שוויון ושיתוף בכל שטחי הייצור, הצריכה והחינוך. הקיבוץ הוא יישוב נפרד.

הקיבוץ רואה את עצמו חלק בלתי נפרד של תנועת הפועלים העברים בישראל, השואפת לכונן את העם בארץ כחברת עבודה הבנויה על יסודות של שוויון כלכלי וחברתי.

4. כל חבר קיבוץ… מעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו, ומוסר לקיבוץ את כל ההכנסות והנכסים הנמצאים ברשותו או המגיעים לידיו מכל מקור שהוא, והקיבוץ קובע את עבודתו של החבר על כל הקשור בה, ומספק לו את כל צרכיו, לרבות צרכי התלויים בו היושבים ביישוב הקיבוצי בהתאם ליכולתו, וכל אלה בהתאם לכללים הנהוגים בו, כפי שנקבעו על-ידי מוסדותיו המוסמכים, הכל כמפורט בתקנון זה.

מטרות

6. מטרות הקיבוץ הן:

(א) לייסד ולקיים יישוב המבוסס על חקלאות, תעשיה ומלאכה, וכל עבודה אחרת המיועד כמקום התיישבותם ומגוריהם הקבועים של חברי הקיבוץ והתלויים בהם בלבד.

(ב) לייסד, לקיים, לנהל ולפתח משק חקלאי ומפעלי תעשיה ומלאכה, וכן מפעלים כלכליים אחרים מכל סוג ומין, כמקום עבודתם של חברי הקיבוץ והתלויים בהם, וכן להעסיקם אף מחוץ למשקו העצמי של הקיבוץ.

(ג) לספק את הצרכים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים, החינוכיים והאישיים של חברי הקיבוץ והתלויים בהם, לדאוג לבריאותם, וכן לייסד ולקיים שרותים, מוסדות ומפעלים הדרושים לשם כך. להבטיח אמת-חיים נאותה של חברי הקיבוץ והתלויים בהם, בגבולות יכולתו הכלכלית של הקיבוץ, ובהתחשב עם צרכי פיתוחו המשקי ומטרותיו האחרות.

(ד) לספק בתחומי היישוב הקיבוצי שרותים מוניציפליים ושרותים ציבוריים אחרים ולמען מטרה זו לקיים מעמד של רשות מקומית מוכרת ושל סוכנים של רשויות, מוסדות ומפעלים הפועלים על פי חוק או זכיון; וכן לייסד ולקיים למטרה זו שרותים, מוסדות ומפעלים הדרושים לשם כך.

(ה) לטפח רעות ואחווה בין חברי הקיבוץ.

(ו) לטפח את אישיותם ואת יכולתם האישית והקולקטיבית של חברי הקיבוץ בחיי החברה ובשטחי הכלכלה, התרבות המדע והאמנות.

(ז) לקדם את חברות הקיבוץ לשם השגת שוויון בפועל ביצירה המשקית והחברתית בחינוך ובפעילות ציבורית ותנועתית.

(ח) לחנך את ילדיהם של חברי הקיבוץ, לטפח ולהעלות את רמת חינוכם והשכלתם, לחנכם להמשך חייהם בקיבוץ כנושאי ייעוד הקיבוץ, לדאוג להכשרתם וקליטתם כחברים בקיבוץ.

(ט) לקלוט עולים ומתיישבים חדשים.

(י) לקלוט ולחנך לחיי קיבוץ נוער עולה ונוער ישראלי.

(יא) לטפח במשותף עם קיבוצים בעלי אותן מגמות הקמת קיבוצים חדשים, קידום ההתישבות הקיבוצית, ערכי קיבוץ, עזרה הדדית ופעולות משותפות, ולמטרות אלה להצטרף כחבר לתנועה, וכן להושיט עזרה משקית, בטחונית חברתית ותרבותית לאגודות החברות בתנועה, בהתאם להחלטות הקיבוץ או בהתאם להנחיות התנועה והוראותיה, כפי שאומצו על ידי הקיבוץ.

(יב) לקיים עזרה הדדית עם קיבוצים אחרים ועם ישובים כפריים אחרים ולהשתתף במפעלים משותפים המשמשים מטרה זו.

(יג) לקיים ולמלא משימות המבצרות את מעמדה, כלכלתה ובטחונה של מדינת ישראל, וכן משימות המבצרות את מעמד העובדים ואת כללי התנועה הקיבוצית, כפי שהותוו על ידי התנועה ואומצו על ידי הקיבוץ.

כשירות להתקבל כחבר

8. אדם יתקבל כחבר לקיבוץ אם נתקיימו בו תנאים אלה:

(א) מלאו לו 18 שנה;

(ב) הוא חבר ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל;

(ג) הוא חבר ההסתדרות הציונית העולמית.

(ד) עבר תקופת מוּעמדוּת כפי שנקבע בתקנון זה, אלא אם כן ויתר הקיבוץ ביחס אליו על הצורך בתקופת מועמדות כולה או מקצתה, ונתקבל כחבר לקיבוץ בהתאם להוראות תקנון זה.

הון הקיבוץ

42. אין לקיבוץ הון מניות. לחבר הקיבוץ אין זכויות הון כלשהן בקיבוץ. הקיבוץ אינו מקבל כל דמי כניסה.

43. לא תחול על חבר הקיבוץ אחריות אישית בעד חובות הקיבוץ או התחייבויותיו, בין בזמן קיומו של הקיבוץ ובין בפירוקו.

44. רכוש הקיבוץ אינו ניתן לחלוקה בין החברים, בין בזמן קיומו של הקיבוץ ובין בפירוקו.

45. הקיבוץ אינו מחלק רווחים בכל צורה שהיא, וכל עודף הכנסה על ההוצאה עובר להונו העצמי של הקיבוץ.

חובות החבר

47. חבר הקיבוץ חייב לקבוע את מקום מגוריו הקבוע ביישוב הקיבוצי ולגור בו מגורי קבע, כפוף להוראות תקנון זה.

48. חבר הקיבוץ חייב להעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו ולקיים את הוראות רשויותיו המוסמכות של הקיבוץ בכל הנוגע לעבודתו ולסדרי עבודתו על כל הקשור בכך.

49. חבר הקיבוץ ינהג על פי ארחות החיים וחיי החברה הנהוגים בקיבוץ, וכן יקבל את מרות הקיבוץ בקביעת דרכי החזקתם וחינוכם של ילדיו הקטינים.

50. חבר הקיבוץ חייב לשאת בתפקידים ולפעול בקיבוץ, או מטעמו או בשליחותו מחוץ לתחומי היישוב הקיבוצי, לרבות תפקידים בתנועה או מטעמה או בשליחותה, וכל אלה כפי שהוטלו עליו על-ידי הקיבוץ על-פי החלטת האסיפה הכללית לאחר שהחבר הוזמן אישית להשתתף באסיפה שבסדר יומה נכללה הצעה להטיל עליו את התפקיד המסויים.

51. חבר קיבוץ ינהג על פי העקרונות הלאומיים, החברתיים והתנועתיים כפי שהותוו או נקבעו על ידי התנועה ואומצו על ידי הקיבוץ.

האמור לא יפגע בחופש הביטוי של החבר ובחופש השתייכותו למפלגות ולזרמים מדיניים הנמנים על הסתדרות העובדים הכללית ועל ההסתדרות הציונית העולמית ובחופש פעילותו בהתאם. אולם לא ישתתף חבר בהקמה או בהפעלה של כלים ארגוניים המכוונים לשנות את המבנה החברתי של הקיבוץ או לחתור תחת קיומו.

52. חבר הקיבוץ חייב לקיים את ההחלטות ולמלא את ההוראות של האסיפה הכללית ושל יתר הרשויות המוסכמות של הקיבוץ, שנתקבלו או ניתנו בהתאם לתקנון זה. דרכי תגובת הקיבוץ לגבי חבר שאינו מקיים חובה מהחובות המוטלות עליו על פי תקנון זה יובאו בכל מקרה ומקרה לדיון ולהחלטה באסיפה הכללית ויופעלו בהתאם לאותה החלטה.

זכויות החבר

66. הקיבוץ יספק את הצרכים החמריים, החברתיים והתרבותיים של חבריו בהתאם ליכולתו ובהתחשב בצרכי משק הקיבוץ ופיתוחו וקיום יתר חובות הקיבוץ. סיפוק הצרכים כאמור יבוצע במגמה להגשמת הכלל “לכל אחד לפי צרכיו”, תוך שמירת עקרון של שיתוף בצריכה ושל זכויות שוות בתנאים שווים, בהתאם לכללים ולפי סדרי הביצוע שהקיבוץ קבע בדרך כלל או לסוגי צריכה שונים, או על פי החלטות התנועה והנחיותיה שאומצו ע"י הקיבוץ.

64. לענין סעיף 66: “צרכי חברים” – לרבות צרכי החזקתם וחינוכם של ילדיהם הקטינים הנמצאים ביישוב הקיבוצי, בהסכמת הקיבוץ אף מחוץ לתחום היישוב הקיבוצי.

71. בקביעת עבודתו של החבר ינהג הקיבוץ, לפי יכולתו ואפשרויותיו, על פי עקרונות אלה:

(א) מקום עבודתו של כל חבר יקבע תוך בתחשבות ביכולתו ובנטייתו האישית של החבר ובצרכי משק הקיבוץ.

(ב) קידום הכשרתו והתמחותו של החבר בעבודתו.

האמור לא יפגע בזכותו של הקיבוץ לסדר את החבר העובד במקום עבודה קבוע לעבוד באופן זמני בשרותים או בעבודה עונתית או בעבודות מיוחדות אחרות כפי שיידרש מפעם לפעם ובמקרים שיהיה צורך בכך אף להחליף את מקום עבודתו הקבוע.

72. אם יש ביכולתו של הקיבוץ ולפי מידת יכולתו, יושיט הקיבוץ תמיכה כספית ואחרת להורי חבר, החיים מחוץ לתחום היישוב הקיבוצי, ובמקים מיוחדים גם לקרובי משפחה אחרים הנזקקים לדעת הקיבוץ לתמיכה לצורך קיומם.

יישוב סכסוכים

112 כל סכסוך בין חברי הקיבוץ יימסר לבירור ולהכרעה למזכירות או לרשות אחרת שהוסמכה לכך על ידי האסיפה הכללית או על ידי המזכירות.

113 כל סכסוך שבין הקיבוץ ובין חבר לשעבר של הקיבוץ, הנובע מחברותו בקיבוץ או הקשור בכך, יימסר להכרעתם של מוסדות התנועה שנקבעו לכך על ידיה, אם נתן אותו חבר לשעבר את הסכמתו לכך בכתב על ידי חתימה על שטר בוררין בנוסח שהתנועה תקבע. לא הושגה הסכמה כזו, יימסר הסכסוך להכרעת משפט החברים של ההסתדרות הכללית של העובדים בהתאם לתקנות משפט חברים זה, ודין הוראה זו כדין שטר בוררים שנחתם כחוק על ידי הקיבוץ ועל ידי החבר לשעבר של הקיבוץ. הוראות תקנות אלה תחייבנה בכל בירור או משפט חברים כאמור. האמור לא ימנע מהקיבוץ ומאותו חבר לשעבר למסור את ההכרעה בסכסוך לכל בוררות מוסכמת אחרת.

נספח ב: רשימת הקיבוצים בישראל

ישובי התנועה הקיבוצית המאוחדת

אור-הנר גבת
אורטל גדות
אורים גונן
אושה גזר
איילות גילגל
אייל גליל-ים
אילת השחר גלעד
אלומות גנוסר
אלונים גניגר
אלמוג גרפית
אלרום גשר
אפיק גשר-הזיו
אפיקים
אפק דברת
ארז דגניה א’
אשדות יעקב – איחוד דגניה ב’
אשדות יעקב – מאוחד דורות
דפנה
בארי
בחן האון
בית-אורן הגושרים
בית-גוברין החותרים
בית-העמק הסוללים
בית-השיטה
בית-קשת חולית
ברור-חייל חולדה
חולתה
גבים חוקוק
גבע חמדיה
גבעת-ברנר חניתה
גבעת השלושה חנתון
גבעת-חיים - מאוחד חפצי-בה
גבעת-חיים – איחוד חצרים
גברעם
טללים מעגן-מיכאל
יגור מעוז חיים
יהל מעין ברוך
יזרעאל מעין-צבי
יטבתה מעלה-החמישה
יפעת מפלסים
יפתח מעלה צביה
יראון מצפה שלם
ייט"ב צתובה
מרום גולן
כברי משאבי שדה
כיסופים משגב-עם
כנרת משמר דוד
כפר בלום משמר הנגב
כפר גלעדי משמר השרון
כפר גליקסון משמרות
כפר החורש
כפר המכבי נאות מרדכי
כפר הנשיא נוה-אור
כפר חרוב נוה-איתן
כפר סאלד נוה-ים
כפר עזה נחל-עוז
כפר רופין נחשולים
ניצנים
לוחמי הגיטאות ניר-אליהן
לוטם ניר-עם
לבון נען
לוטן מערן
נצר סירני
מבוא חמה נתיב הל"ה
מגל
מורן סופה
מחניים
מצר עין-גב
מלכיה עין-גדי
מנרה עין-השלושה
מסדה עין-זיוון
מעגן עין-חרוד – מאוחד
עין-חרוד -איחוד
עין-כרמל רגבים
עינת רמת דוד
עמיעד רמת הכובש
רמת יוחנן
פלמחים רמת רחל
פרוד רעים
רתמים
צאלים
צובה שדה בוקר
צרעה שדה נחום
שדה נחמיה
קדרים שדות ים
קטורה שזפון
קלי"ה שילר
קרית ענבים שפיים
ראש הנקרה תובל
רביד תל-יוסף
רביבים תל-יצחק
תל-קציר

ישובי הקיבוץ הארצי

אליפז גזית
אדמית גלאון
אילון גן שמואל
געש
בית-אלפא געתון
בית-זרע גשור
בית-קמה גת
ברקאי
ברעם דביר
בית-ניר דליה
דן
גבולות
גבעת עוז הזורע
המעפיל נחשונים
העוגן ניר עוז
הראל ניר דוד
נירים
זיקים ניר יצחק
נטור
חורשים
חצור סאסא
חריש סמר
סער
יד מרדכי
יחיעם עברון
יסעור עין דור
יקום עין החורש
עין המפרץ
כפר מנחם עין השופט
כפר מסריק עין שמר
כרמיה עמיר
כרם שלום
כישור פלך
כרמים
צבעון
להב
להבות הבשן רבדים
להבות חביבה רוחמה
רמות מנשה
מגידו רמת השופט
מגן רשפים
מיצר
מזרע שדה יואב
מסילות שובל
מעברות שיאון
מענית שמיר
מרחביה שמרת
משמר העמק שניר
שער הגולן
נגבה שער העמקים
נחשון שריד

ישובי הקיבוץ הדתי

בארות-יצחק מלכישוע (מי-רב)
בית-רימון נצרים
טירת-צבי סעד
יבנה – קבוצה עין-הנצי"ב
כפר-עציון עין צורים
לביא עלומים
מגדל-עוז ראש צורים
מעלה-גלבוע שדה אליהו
שלוחות

קיבוצי פועלי אגודת ישראל

חפץ-חיים
שעלבים

  1. יש קיבוצים שבהם נהוג להמציא לחברים את סעיפי סדר-היום של האסיפה, בלווי הסבר, ימים אחדים לפני האסיפה.  ↩

  2. לעיתים, עקב אילוצים פיזיים, סוטים מן הרצוי. למשל ביישובי ההר.  ↩

  3. הנתונים משנת תשמ"ד.  ↩

  4. יש קיבוצים הנוהגים לערוך בחג-הביכורים (או בסוכות) תהלוכה ססגונית של כל הכלים החקלאיים המצויים במשק.  ↩

  5. סעיפים מהתקנון מובאים כנספח בסוף הספר.  ↩

  6. א. ציזלינג ז"ל היה שר החקלאות הראשון במדינת ישראל.  ↩

  7. כמסגרת ארצית להבדיל מ“משק עין-חרוד”, הקיבוץ היחיד.  ↩

  8. “קלומטרים” במקור המודפס, צ“ל: קילומטרים – הערת פב”י.  ↩

  9. “שיראל” במקור המודפס, צ“ל: ישראל – הערת פב”י.  ↩

חיים גבתי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים גבתי
רקע
חיים גבתי

יצירותיו הנקראות ביותר של חיים גבתי

לכל יצירות חיים גבתי בסוגה עיון

לכל יצירות חיים גבתי

יצירה בהפתעה
רקע

בשביל דברים של מה בכך

מאת בן אביגדור (פרוזה)

מדי שנה בשנה, הימי ספטמבר האחרונים, יבואו גם שניהם אל המקום הנועד. כל אחד מעבר אחר יבוא, ושם הם נפגשים יחדיו.

המקום הזה הוא – פינה נסתרה ונעלמה בגן-הטיול הגדול אשר מחוץ לעיר.

והימים ימי סגריר. הרוח הומה ומיילל בין ענפי העצים הנקרחים. מסביב ערימות עלים נובלים, שנשרו מן העצים, - שרידי חיים שכבר אפסו. כל הכיכר מסביב ייראה כשדה חללים גדול, ומרגע לרגע יתוספו חללים חדשים אל הישנים. והעצים הערומים כמעט, כמתאבלים עומדים כסופים על קברי מתיהם… הספסלים אשר משני עברי השדירה רטובים וקווי מים וביצה לפניהם. המטר מטפטף בעיצבון ובעצלתיים מבין העצים וענפיהם. ונעלי הרגליים אשר להולכים מוסיפים מרגע לרגע להירטב ולהשרות במים, גם מנטפי המטר ממעל וגם מרסיסי המים אשר בעשב שמסביב לעצים. ומסביב חשכת ערפל נתעב פרושה ורובצת על כול.

המה ניגשים אל קצה השדירה, מקום פרשת דרכים שונים, ויעמודו.

המה עומדים שחוחי ראש ובעיניים נטויות לארץ כאבלים.

ובמקום הזה אין כל גל, אין כל קבר ומצבה; ובכל זאת – במקום הזה נקברה נשמתם, לשד חיתם ולבתם, הלא היא – אהבתם. ולא בקבורת כל נפש אחרת היתה קבורתה. היא לא מתה אז, חיים נקברה.

בקרב הימים אמנם כבר מתה, אבל זכרונה זיכרון מאדיב וממרר, עודנו חי בלבות שניהם.

והיום הזה הוא יום הזיכרון להם, יום הזיכרון לקבורת אהבתם, מדי שנה בשנה.

גם היום ההוא, לפני עשרים שנה, היה יום כזה, יום כהה וסגריר, יום מלא שיממון ועיצבון.

ואולם לפני זה כמה ימי אורה ואושר היו להם.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.