רקע
חיים הררי
[קטע מצוואתו]
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מסדה; תש"א

בית החולים “הדסה”, ירושלים, הר-הצופים

ו' תשרי תש"א – 6.10.40

ה', בידך אפקיד רוחי –

מחר או מחרתים אשכב תחת אזמל המנתח. מעולם לא חשבתי על מותי. היום אני חושב. אדרבה, חשבתי תמיד, על אריכות-ימים. אולם היום נתונה דעתי למות. איני חדל בימים האחרונים מלהרהר בגורלו של גדול וטוב בישראל, המשורר אשר אהבתי ואשר היה בחיר הגיגי תמיד-תמיד, בחייו ולאחר מותו. פתיל-חייו נקפד פתאם לאחר ניתוח שהיה מוצלח מכל הבחינות. מהרהר אני גם כן במותו של שלום-עליכם. בן חמישים ושבע נסתלק מן העולם בעצם יצירתו. אלה השנים, המשורר והמספר, היו שני האמנים הגדולים, המקוריים ביותר בספרותנו, אמנים אשר אין תמורתם. גילו של שלום-עליכם במותו כגילי אני עכשיו בעודי חי. מי יודע אם גורלו של האחד ואם גילו של השני לא יהיו מכריעים שניהם כאחד בניתוח העומד להיעשות בי. לא משום יוהרה שבי אני אומר להשוות עצמי, חלילה, באיזה צד מן הצדדים אל האחד מהם. מה אני ומי אני? אבל אם נגזר עלי הדין, טובה ההרגשה להרהר בשנים אלה אשר היו אהובי כל הימים, ואני אאסף אליהם כגורלו של זה ובגילו של זה. בידך, ה', אפקיד רוחי…

פיזרתי את כוחי בחיי. מיוצרי כלים ראשונים הייתי. נער באתי לארץ. זו לי השנה הארבעים וארבע לעבודתי כאן. את ראשית כוחי נתתי לאדמה, למעדר ולמזמרה, לתורת החקלאות במקוה-ישראל. בית-הספר הזה ל“חברת כל ישראל חברים” היה אז צרפתי גמור. הכל התנהל אז בלשון הצרפתית, מן השיעורים בכיתות ועד פרטי החיים יום-יום. אפילו הפלחים הערבים, שהיו עובדים במקוה-ישראל, היו מגמגמים בלשונה של פריס. יחד עם חברים אחדים היינו ה“מורדים” הראשונים לעברית במוסד ה“צרפתי” הזה, הנהגנו בינינו את הדיבור העברי, עוד לפני ארבעים שנה, היינו מַרצים בעברית לפני התלמידים, הצגנו חזיונות בעברית. עוד אז, בעודני נער, הייתי המשתתף העיקרי בעלון החקלאי העברי הראשון, שהיה מופיע לעתים בעברית על-יד ה“השקפה” של אליעזר בן-יהודה. המאמרים הראשיים החקלאיים היו כתובים, או ביתר דיוק, מתורגמים על ידי. אלו היו הרצאות מדעיות בחקלאות, להלכה ולמעשה, מאת המורים במקוה-ישראל, שכתבו את דבריהם צרפתית או מאמרים שאובים מתוך עתונים חקלאיים צרפתיים. ואין לשער את העמל הגדול למסור בימים ההם דברי-מדע בלשוננו, שהיתה חסרה כל הביטויים המקצועיים. כמה היה עלי לטרוח ולחפש במלונים, וביחוד במקורות העתיקים, במשנה בעיקר. ואני אז רק בן חמש-עשרה שנה…

החקלאות לא נתקיימה בידי. בן שמונה-עשרה נעשיתי מחנך עברי לבן-יחיד במשפחה אמידה בחו“ל. גיליתי כשרון מיוחד בתפקיד זה, ומאז החלטתי להקדיש חיי לחינוך ולהוראה בארץ. גליתי למקום תורה בשוייץ הצרפתית. התמחיתי במדעי הפדגוגיה, הפסיכולוגיה, הספרות והאמנות. קניתי לי הרבה ידיעות בענפים אחרים. קראתי הרבה, התענינתי בשאלות החברה והמדינה, עסקתי גם בעבודה ציונית ועברית בין הסטודנטים ובין יהודי ג’יניבה. השתתפתי בעתונים עבריים וצרפתיים. בשנת 1906 חזרתי לארץ. זכיתי להיות בין הראשונים ליצירת הגמנסיה העברית הראשונה בעולם. מאז ועד עתה, זה שלושים וארבע שנה, אני נותן את הטוב והיפה שבי לדורות של תלמידים. ויש לי נחת-רוח מרובה מעבודתי הארוכה ולא-קלה. רבים מתלמידי ותלמידותי הם ידידי הנאמנים עד עכשיו. לא פסק הקשר החי והלבבי ביני ובינם. אבל זאת היתה עבודת יצירה, קשה וסבוכה, להקים בית-ספר תיכון עברי. לא היה כלום מן המוכן אף בלימודי העברית והספרות. בכל היה צריך להתחיל מבראשית. כל יום עורר בעיות חדשות: המבטא העברי, תורת הלשון, תורת הסגנון, תולדות הספרות העברית. היו כאלה שחשבו, כי די לתרגם את קרפלס. אבל לימוד תולדות הספרות העברית, מראשיתה ועד ימינו, טעון מחקר יסודי, בדיקת המקורות וקביעת ערכים. במשך כל השנים עבדתי הרבה, אספתי חומר רב, עשיתי לי ציונים, עיבדתי תכנית ושיטה. אולם לא הגעתי לידי כך להוציא את מפעלי לאור. אבל כמה מדעותי ומהערכותי זכו להתפשט, שלא מדעתי, בין המורים לספרות עברית בגמנסיות השונות בארץ ובחו”ל, כנראה על-ידי רשימותיהם של כמה מתלמידי. מצאתי הדי רעיונותי ואפילו פסוקים ככתבם וכלשונם, כפי שיצאו מפי במחלקה, בתוך רשימותיהם של תלמידים שבאו מחו"ל, ואפילו בספרים מודפסים שיצאו כאן בארץ, מבלי ציין, כמובן את המקור שממנו לוקחו… גם כאן רואה אני גמול לעמלי, ביודעים ובלא יודעים…

יחד עם בית-ספר עברי תיכון היה צריך ליצור גם תיאטרון עברי. זכיתי להיות גם בין יוצריו הראשונים של התיאטרון העברי הראשון בארץ, עוד לפני “הבימה”. לילות וימים הקדשתי לבמה העברית כרג’יסור וכשחקן גם יחד. גם זו היתה יצירת-בראשית במובנה המלא. אם כיום עוד מתלבט התיאטרון העברי בבעיות רפרטואר ובימוי ומבטא, בימינו אז על אחת כמה וכמה. היה צריך לדאוג גם להשכלת העם, לאוניברסיטה עממית, לשיעורי מדע, לקריאות, להרצאות, ל“בית-עם”. ל“עונג-שבת”, לעסקנות ציבורית. בכל אלה נתתי מכוחי במידה גדושה. היה צריך ליצור גם ספרות פדגוגית, להביא למורה העברי מחידושי המדע בחינוך ובפדגוגיה. הייתי איפוא מראשוני ומראשי המשתתפים ב“החינוך”, בעריכתו הראשונה של טורוב ואחר שנים הייתי זמן ידוע גם עורכו הראשי. ביצירת ספרות לבני-הנעורים עשיתי גם כן לא מעט, בהשתתפותי המרובה ב“מולדת” כסופר וזמן-מה גם כעורך. מזמן לזמן הייתי משתתף בדברי ספרות ובקורת תיאטרונית בעתונים יומיים ובמאספים. וגם בין בוני-עיר הייתי, ממיסדי תל-אביב, וגם מוזיאון לדברי-אמנות הוקם בעירנו הצעירה לא בלי עזרתי. ועוד ועוד מוסדות ומפעלים, שקשה עלי לרכז זכרוני בהם, שהשקעתי בהם כוח ומרץ. בקיצור: מיוצרי כלים ראשונים הייתי.

לא ריכזתי את כשרוני ואת כוחי רק בדבר אחד, כמו שעשו אחרים. הייתי ער מדי לכל מפעל ולכל עסקנות. נתתי ידי, לפי דעתי, לכל דבר טוב ומועיל. נדמה היה לי, שלאחר שנת החמישים שלי אוכל לרכז את עבודתי בכמה תכניות ספרותיות שכבר ערכתי לפני. אך בשנים האחרונות תקפוני יסורים שמצצו את כוחי ולשדי ושללו ממני את יכולת העבודה. נמאסו עלי חיים שאין תועלת בהם. על כן גמרתי בנפשי למסור עצמי לניתוח, שכדברי הרופאים, אם יצליח, יוכל להביא לי את הרווחה, להשיב בריאות לגופי ושלוה לרוחי. הלואי. אם אזכה לצאת מן הניתוח הזה חי ובריא אתמכר כולי לעבודות שרשמתי לפני. ואם יאסוף אלהי הרוחות את רוחי אליו, הרי אלה הם דברי ומאויי האחרונים:

לעשות לי זכר בספרותנו על-ידי פרסום כתבי שנדפסו בזמנים שונים בעתונים ובמאספים. יש לכנסם בשני כרכים: האחד – דברי חינוך, השני – דברי ספרות.

הייתי רוצה, שימצא גואל לספרי שכתבתי בצרפתית “מסורת וספרות” (Litterature et Tradition), אבל אדם היודע צרפתית ומבין את הענין ואשר סגנונו העברי קרוב לסגנוני. חבל על ספר זה שלא הגעתי לכתבו עברית. עד כמה שידוע לי, הרי אין עוד שום ספר מקיף בעברית על שאלות הפולקלור והמסורת והיחס שביניהם ובין הספרות.

חושב אני שאפשר יהיה להוציא את הספרים הללו בעזרתם של “מפעל הספרות של אגודת הסופרים” ו“מוסד ביאליק”.

את ספרי על תולדות הספרות העברית אי-אפשר יהיה, לצערי, להוציא לאור. כי עדיין הם בצורה של רשימות, על-פי-רוב קטועות, ומראי-מקום במקורות הספרות. אחר לא ימצא את ידיו ורגליו בזה, ואולי יקלקל יותר משיתקן.

את כרך ב' של “מועדים” להוציא בחתימתי כעורך, אבל שיצוין בהערת-ההקדמה לספר, שלא הספקתי להגיה בעצמי ולטפל בעניני הדפוס.


מסרו ברכותי לכל הקרובים והידידים. מכולם אני נפרד באהבה ובזכרון טוב. דרשו בשלום החברים מן הגמנסיה, בשלום תלמידי וחניכי. את כולם אני זוכר, את כולם אני רואה לפני אחד-אחד, כולם זכורים לטוב לפני. יהיו כולם ברוכים בעבודתם. מקוה אני כי לא ישכח שמי במוסד זה שלו נתתי את מיטב חיי. שלום לכל אחד ואחד.


ברצוני שיובא ראשונה הארון לגמנסיה “הרצליה” ומשם יועבר אחר-כך לבית הקברות הישן בתל-אביב, בו מנוחתם של אבי ואמי ושל אחי הקדוש, בו ינוחו גם מיסדי תל-אביב.


שלום לכם יקירי. הולך אני אולי לדרך רחוקה, אין אני נואש, אבל ראיתי צורך להגיד את דברי האחרונים שרשמתי כאן בחפזון רב. שמא לא אספיק להגידם ברגעים האחרונים. גמרתי את דברי, אני מוכן גם לחיים וגם למות. רוחי תמיד עמכם. מנשק אנכי ומחבק אתכם בכל מאמצי. עם שמכם על שפתי אעצום בודאי את עיני בפעם האחרונה.

המלצות קוראים
תגיות