מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מֹשֶׁה

מאת: חיים הררי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

מסדה; תש"א

סוגה:

שפת מקור: עברית

(במסורת העם)

“כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” –

ושטה לה תיבת-הגומא על פני השיחור, שטה ונושאת בתוכה את בחיר-האדם, את עתיד-העם, את “מושיעם של ישראל”…

כשל כוח-סובלם של בני אברהם יצחק ויעקב, גדול “הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם”, ויזכרו את האבות ואת אלהי-האבות ואת ארץ-האבות. זכרו את ארץ-מוצאם, את ערש-מולדתם, ותשוקה עזה תקפה אותם לשוב אל “הארץ אשר נשבע אלהים לאברהם לתת לזרעו”, לפרק מעליהם את עוּלם הכבד, לחדול פעם אחת מעבודתם הקשה והמעליבה, עבודה בשביל זרים, בנין על אדמת נכר. וישאו את נפשם לצאת מבית-עבדים וללכת שמה, לכנען, לבנות שם “ערי-מסכנות”, אבל להם, רק להם…

“ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים”. כבר מלאה הסאה. קשה השעבוד מנשוא. ורעיון-הגאולה חודר ללבבות ועושה לו נפשות. השאיפה לחרות הולכת וגדולה מיום ליום, ותנועה קמה בין העבדים. קרן-אור נחה על פניהם העייפים והקודרים. שביב-תקוה האיר להם ותתעודד רוחם. ואנשי-לב עברו בעם וידברו השכם ודבר אל הניגשים והנענים, עוררו את רגש-כבודם בקרבם, את רגש-האיש שבתוכם, הזכירום יחוס-אבות וברית-אלהים, פיתחו בהם את הרצון לחיי-חופש, לחיי-כבוד, תחת חיי-עבדות וקלון. בני-לוי היו המעוררים, המתנבאים במחנה, המטיפים לחיים החדשים, ועמרם בן-קהת וביתו בראש המתנבאים. “עמרם גדול-הדור היה”, ומורה-דרך בתוך עמו, מורה דרך-הגאולה, ויוכבד אשתו ואהרן בנו ומרים בתו עוזרים על ידו. ויהי בית עמרם לנחמה לנדכאים, למקור תקוה ותחיה, ויאמינו כי בהם יוָשע ישראל. ותתנבא מרים: “עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל”… ויאמן עמרם. ותאמן גם יוכבד…

“וכיון שנולד הבן, נתמלא כל הבית אורה”. זיו-חדוה השתפך בכל מלוא הבית. השרה הקדוש-ברוך-הוא שכינתו בביתו של עמרם, וישמח האב ותגל האם. שטף הגיל ויעבור במושבות בני-ישראל, וישמחו גם שם: נולד הגואל, נולד המושיע… “עמד האב ונשק למרים, נשקה על ראשה: בתי, נתקיימה נבואתך”! והאם רוטטת מפחד ומאושר, עיניה לא תשבענה מזיו פני הילד, מבטת ומבטת אליו, אל ילדה חביבה, סמל הגאולה והישועה. “ותרא אותו כי טוב הוא”. וכל הבית מלא אור, אור… “וירא אלהים את האור כי טוב”…

דבר מה נפל בין בני-ישראל. שינוי רב ניכר בקהל העבדים. הם הישירו קצת את גבם, הזדקפו כמעט; מבט אחר לעין, וכאילו נהרו הפנים. האור אשר בבית עמרם פרץ גם חוצה. שמור שמרה יוכבד על בנה שלושה ירחים, במחבואים גידלתהו. “ולא יכלה עוד הצפינו” –

ושטה לה תיבת-הגומא על פני השיחור, שטה ונושאת בתוכה את בחיר-האדם, את עתיד העם, את “מושיעם של ישראל”.

­­­­­­­_________

עמדה התיבה בתוך הסוף אשר על שפת היאור. ובית עמרם ובני-ישראל מחכים לגורל “עתידם”. “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו”. עומדת מרים מן הבוקר ועד הערב ומצפה. רועדת היא כולה, מלאה פחד ויאוש. “מה יהא בסוף נבואתה?…” ומשם, מבין הסוף, עולה קול בכי. הילד הגואל בוכה. מבקש הוא את הגואל אותו, את פודהו ממות. מה יהיה? מה יהיה? אך לא… נחמתם היחידה בענים לא תאבד, ילד-תקותם חיה יחיה. הנה בת-פרעה ונערותיה הולכות על-יד היאור. היא שמעה את קול הבכי. היא פנתה לראות מאין בא הקול. היא שלחה לקחת את התיבה… ותקרב מרים.

ובת-פרעה פתחה את התיבה “ותראהו את הילד”. גל-אור הציף אותה, שתי עינים גדולות ומזהירות הביטו אליה, ופנים רכים ועדינים ראתה אשר אין כמוהם ליופי, “ותאמר: מילדי העברים זה. ותחמול עליו”. אז תזכור בת-פרעה את גזירת אביה. רגע נלחמה בלבבה: התעבור על מצות אב, על פקודת מלך? והאור מן התיבה בוקע ועולה. עולה וחודר ללב הנסיכה, וחם האור ונעים האור. והבת עברה על גזירת אביה… שלחה להביא מינקת. בודאי רעב הילד, על כן יבכה. אך מה זה? הילד אינו יונק, מתמרמר הוא וצועק, טופח באגרופיו הקטנטנים על שד המצרית, ואינו רוצה לנגוע בפיו. “החזירוהו על כל המצריות כולן ולא ינק”… ומרים עודנה עומדת ורואה במראה. לבבה הגיד לה שאחיה הקטן, מושיע ישראל, לא יינק חלב מצריה. הוא לא יטמא את שפתיו. אמו – היא תיניקהו, יחד את חלבה יינק גם דמעות אחיו, דמעות עשוקים. דמעות צער ועלבון. והיה לבבו מקור אהבה ורחמים לעמו הנדכה, וגמלה בקרבו השנאה לצורריו ולמעניו, והיתה לארס צורב, לארס ממית כל רגשי עבדות והכנעה… “ותאמר אחותו אל בת-פרעה: האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות”? – “ותקרא את אם הילד”…

ויהי הילד לבת-פרעה לבן; “ותקרא שמו משה: כי מן המים משיתיהו”. ומרים מיהרה אל אחיה ותבשר את הבשורה הטובה, כי באה נבואתה, ניצל המושיע וּ“משֶה” קוֹרָא לו. ותגדל השמחה בקרב העם. משה! משה! – מוציא, גואל, מושיע! ואנחנו קראנו לו: יקותיאל – כי קוינו אל אל. שמעיה בן נתנאל – כי שמע ה' נאקתנו ובן ניתן לנו; אֲבִי גְדוֹר – כי אמרנו יגדור את פרצינו. והנה קראה לו בת-המלך: משה! כן, זהו שמו עדי עד. אצבע אלהים היא: פרעה גזר ובת-פרעה עוברת על הגזירה. אנחנו לא מצאנו שם לילד-תקותנו. כל אחד קרא לו כאשר עם לבבו. ובת-הצורר היא אשר מצאה: משה! כן יהי. הוא יוציא, הוא יגאל, הוא יושיע!…

_________

ומשה חונך בבית פרעה. חינוך-מלכים קיבל. חרטומי מצרים לימדוהו חכמה וכהני מצרים לימדוהו תורה. ואהוב הוא וחביב על הכל. לוקח לבבות ביפיו ומפליא חכמים בתבונתו. בת-פרעה מנשקת ומחבקת אותו. על ברכי פרעה ישב, משתעשע בכתרו, נוטלו מעל ראש המלך ונותנו על ראשו. מה יפה הכתר לראש הנער… הוד-מלכות על פניו וקסם בעיניו!

ויגדל משה. והוא עם בני המלך יתהלך. בהיכל-פרעה מושבו, ובת-פרעה היא “אמו”. אך חולם התהלך תמיד, על פניו היפים רובצת תוגה וצער העיב את אור עיניו. יום-יום יראה המון אנשים רומסים בטיט ובחמר, יום-יום ישמע קול שוט מצליף על גבי העובדים, יום-יום יקשיב לגידופי הנוגשים ולבכי המוכים. והוא מלא כעס ורוגז. לבו נכמר על האומללים האלה העובדים ויגעים בשארית כוחם, רומסים בחמר ובקש, “והקש נוקב את עקביהם והדם מתבוסס בחמר”. ועל גבם הערום שרידי פצעים אשר לא הגלידו. רק קרום דק עליהם, והנה – צליף! – נקרע הקרום והפצע זב דם. אנחות מתמלטות, דמעות נוזלות – והרגלים בוססות בטיט, בוססות בלי הרף, בלי מנוח… ולא יוכל משה להביט אל מעשי-רשע זה. דמעות עולות בעיניו, וכאב עצור בלבבו. והוא נמלט אל חצר-המלכות. שם, על-יד אחד הספינכסים, ישב, ובכה חרש. ואין איש יודע את צערו. אין מכיר את כאבו… הוא אינו מבין, מדוע ידאג ככה על גורל העבדים העברים. לא רק רחמים ירגיש אליהם, כי גם חיבה, חיבה יתירה. קרובים הם לו מאוד – ולא יבין מדוע… ופה – בהיכל-המלך לא ימצא עוד מרגוע. מעיקים עליו כל אלה האובליסקים והספינכסים, כל אלה ענקי-האבן הכבדים בדממתם ומאיימים בגודלם; היו לו לזרא אלילי מצרים ותועבותיהם, הכהנים ומנהגיהם, החרטומים ולהטיהם. היו עליו כולם לטורח. והוא גם הוא כמו זר בבית המלך. מרגיש הוא, כי אין לב פרעה אליו כתמול שלשום. רואה הוא את השרים והחרטומים מתרחקים מעליו מעט-מעט, כאילו יראים את פניו. רק בת-פרעה עודנה נאמנה אליו. היא האוהבת אותו כמאז. ובה יחסה. ומשה זכר פתאום את מקרה הזהב והגחלת אשר קרהו בהיותו ילד. שתי קערות שמו לפניו, באחת זהב ובשניה גחלת. והוא חשב אז רגע. הושיט ידו אל הגחלת ויגישה אל פיו. והוא זוכר: מראה נפלא ראה לפניו באותה שעה. כמעט שלח ידו אל הזהב, והנה מלאך בא ביעף, טס אליו ויעבר את ידו אל הגחלת, ויתן אותה בפיו, ושפתיו נכוו, ולשונו נכותה… הוא צעק אז מעצמת הכאב. אך שמע מסביב: הוא יחיה! משה יחיה! לא נגע בזהב! ובת-פרעה התנפלה עליו ותחבקהו ותשקהו, ותשאהו אל חדרה. הוא לא הבין אז דבר. כואב היה, וזמן רב נשאר כבד-פה וכבד-לשון. עכשיו הוא יודע. בנסיון עמד אז. בת-פרעה גילתה לו את הדבר. החרטומים ניבאו לו מלכות, ופרעה נבהל. הוי, כמה היו לו לזרא, הם ולהטיהם, אותותיהם ומופתיהם, נבואתם ולהגם.

ומשה יושב לרגלי הספינכס, ראשו על ברכיו, עיניו עצומות, צולל בתהום מחשבות: חוטא הוא לנפשו. יום-יום יראה עמל ואוון. והוא מחריש. למה לא יכזיב את החרטומים על פניהם? למה לא יקרא חמס באזני פרעה על העוול הנעשה לעבדים העברים? על רשעות הנוגשים ועל עינויי האומללים? כן, מעתה יתבע את עלבונם, הוא ידרוש משפט מאת פרעה… ונדמה לו למשה, כי עוד הפעם טס אליו מלאך ובידו רצפה, ויגע אל פיו, ויאמר: “הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך וחטאתך תכופר”… ויתר משה ממקומו, וירגש את הצרבת על שפתיו: באש ידבר, להבות יחצוב. הגד יגיד לסובלים: קומו, עזבו סבלותיכם! ולמענים יגיד: השתחוו אתם למעונים!..

__________

משה קיים את נדרו. בו ביום התאונן באזני פרעה: אין מנוחה לעבדיך העברים. עובדים הם במאמצי כוחם. סוף-סוף יפלו בעבודה. ומה תועלת במותם? צוה ונתנו לעבדיך יום-מנוחה אחד בשבוע. פרעה הסכים. “הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח”. הוקל מעט לאומללים. ניתן להם יום אחד אשר ישכחו בו ענים ועמלם, אשר ישכחו בו צרותיהם וסבלותיהם. והרגיש העבד את עצמו ביום זה חפשי, וחדר רעיון-החופש אל לבבו, חדור וחדור, והיה למשאת-נפשו כל הימים…

ומשה התקרב אל הנענים. שמע לשיחותיהם ואגדותיהם. הכיר לדעת את אלהי העבריים, אלהי אברהם יצחק ויעקב – “אל עליון קונה שמים וארץ”. את מינקתו מצא, את יוכבד, ויהי מבאי בית עמרם. הוא נקשר לבית זה. אהוב אהב את הלוי הזקן ובצמא שתה את דבריו. תורת אלהים חיים שמע מפיו, תורת אבותיו, תורת אמת וחסד, תורת צדק ומשפט. ויוכבד הזקנה נתחבבה עליו. ברחמי-אם קיבלתהו תמיד, ויש אשר לא היה איש בבית, ותהי גוחנת עליו ונושקת לו במצחו – נשיקת-אם, כל-כך רכה וחמימה, הרבה יותר נעימה מזו של “בתיה אמו”. כמה טובה היא זקנה זו! ומרים ואהרן – עוד לא ראה אנשי-לב כמוהם בין המצרים. כמה מתגאים הם במוצאם העברי, כמה עוז בלבבם ורגש-הכבוד בדבריהם. ומלבב אהרן בדברו, רכים כשמן דבריו, אט-אט עולים הם מן הלב וחודרים אל הלב, חרש-חרש הם מפכים מלה-טיפה, מלה-טיפה, והיו לנחל נובע, לזרם רך ומענג, זורם ומושך, שוטף ומושך…

ובאחד הימים נגלה למשה הסוד… מבית עמרם יצא, עמרם – אביו, יוכבד – אמו והעברים – אחיו… כל המון העבדים האלה – אחיו המה, עצמו ובשרו. אחיו רומסים בטיט, אחיו מוכים וניגשים, נענים ונרדפים. והוא – בבית המלך גדל… חיי-מנוחות היו חייו, ושבט נוגש לא ידע. יום-יום ראה אנשים עובדים עבודת-פרך, עובדים עד כלות נשימה, עד נפלם באין-אונים. והוא רק הצטער בלבו, חמול חמל עליהם ויבקש להיטיב להם. חוטא הוא. על רוב טוב התענג בשעה שאחיו סבלו חרפה ועוני. ורגש-חרטה תקף את משה, דמעות-נוחם פרצו מעיניו ויגברו רחמיו. כמו בצבת לוהטת נאחז הלב, צבוט וצרוב, צרוב וצבוט, והשפתים דובבות: אחי, אחי, “חבל לי עליכם. מי יתן מותי עליכם”! – – –

“ויצא אל אחיו וירא בסבלותם” – רואה הוא ועיניו זולגות דמעות. קשה העבודה “משא גדול על קטן, משא איש על אשה. ומשא בחור על זקן”. ומשה עוזר, נושא גם הוא במשא. “נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד”, “הולך ומישב להם סבלותיהם”. והשוטרים והנוגשים עומדים ומתפלאים: מה ראה “בן המלך” על ככה? מה לו ולבזויי-אדם אלה? מה ומי לו ביניהם? – אין זאת כי “מסייע הוא לפרעה”…

__________

ויראו בני ישראל את משה “נוהג בהם מנהג אחים”, מצטער בצערם וסובל בסבלותיהם, ותחי רוחם, ויאמינו כי בוא תבוא הישועה, כי קץ יבוא לענים. גואלם בתוכם… ומרים גילתה את נבואתה למשה. וישמור משה את הדבר בלבו… יום-יום התבודד על גבעות החול אשר מחוץ לרעמסס, ויחשוב את מחשבתו הגדולה: איך יוציא את אחיו מעבדות לחירות? לילה-לילה נועד בבית אביו עם זקני ישראל: איך יאחד את הלבבות, איך יעורר את כל העם להתקוממות אחת, כאיש אחד, בלב אחד – עוד רבים נעדרי-הרגש בישראל; העבדות המיתה כל רוח בקרבם, ומשועבד גופם ומשועבדה גם נשמתם. ורעיון אחד הציק תמיד למשה ולא נתן לו מנוח. יום-יום הרהר בו ולא מצא לו פתרון: “מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות?” למה זה נטל עליהם לשאת כל חרפה ומצוקה? ומרירות עזה מילאה את לבו, סערת-נקם התחוללה בנפשו, וחפץ אדיר נשאהו לנקום במענים, להשיב פעם מכה למכים, חרפה למחרפים, לדרוש את עלבון העשוקים ולשלם לרשע כרשעתו…

על גבעת החול ישב משה, עיניו נעוצות במרחב, כמבקש פתרונים לשאלתו הקשה והמרה, ופניו מלאים מרי. הס מסביב רק המית הנילוס תשָמע, ושאון עמום יגיע מעבר העיר, קול המון אנשים, קול הלמות פטישים, קול ענות גבורה וקול ענות חלושה. מרגע לרגע תנשא באויר איזו שריקה דקה וחדה, כמו שוטים מצליפים, ושוב אותו השאון העמום והממושך. מבלי משים הפנה משה את מבטו אל עבר העיר. מה זה? מה שם במרחק? שני אנשים רצים. האחד רודף אחר השני. הנה השיגהו. נדמה לו למשה כי שמע צעקה גדולה. נחוצה עזרה. וימהר משה אל המקום ההוא, “וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו”… כל דמו רתח בקרבו, אש הוצתה בעיניו, ואגרופו ברזל ירד על קדקוד הנוגש, “ויך את המצרי ויטמנהו בחול”…

הנה ההתקוממות הראשונה, ניתן אות-המרד. אין להכנע, אין להשפיל ראש. עלבון בעד עלבון, מכה תחת מכה – מידה כנגד מידה. ובמושבות בני-ישראל רבה ההתעוררות. מעשה גדול נעשה. רעיון-הגאולה נתחזק. יש דורש משפט… יש גואל-צדק… אך הס. בל יוָדע לאיש. עוד לא הגיעה השעה. סוד ואחדות! אם אלה לנו – נעשה הרבה. אם לא – ואבדנו. “תהיו משוּלים כחול”, אמר משה לישראל, כחול זה שטמנתי בו את המצרי; מה החול – גרגריו מאוחדים ודבוקים ומלוכדים, אף אתם כך; “מה החול – נוטלים אותו מכאן ונותנים בכאן ואין קולו נשמע, כך לא יצא דבר זה מפיכם”…

והקול נשמע בית פרעה, כי משה עבר אל אחיו העברים. אתם יעבוד ואתם יחיה. איזו תסיסה ניכרת בין העבדים. מקרי התנגשות היו בין שוטרי ישראל ונוגשי מצרים. נרגשת התנגדות למדינה. חוסר-משמעת בעבודה. ומשה הוא המעורר… לא לחנם ניבאו עליו החרטומים את נבואתם. הוא חפץ להקים את בני עמו ולכבוש את מצרים, והיה הוא למלך… ופרעה ציוה לשים עין על משה, לארוב לו ולדעת מכל מעשיו.

ויהי היום ומשה ראה “והנה שני אנשים עברים ניצים”. ויחר למשה מאוד: “שניהם אחים, שניהם חלשים, שניהם עבדים לפרעה – והם ניצים ומכים זה את זה”. ויאמר לרשע: “למה תכה רעך”?… אך שני העברים הניצים “עבדים” המה. מאלה אשר לא חדרה עדיין קרן-אור ללבבם, וחופש לא יבינו וכבוד לא יכירו. ודברים מרים שמע משה: “הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי”?… “ויירא משה: אכן נודע הדבר”… אכן נודע לו הדבר שעליו חשב תמיד, שבו הרהר יומם ולילה, נודע לו הדבר השעבוד של ישראל: “לשון-הרע יש ביניהם, והיאך יהיו ראויים לגאולה?”…

כן; לשון-הרע הגיעה אל המלך. נמצאו מלשינים מתוך בני-ישראל עצמם. “וישמע פרעה את הדבר הזה, ויבקש להרוג את משה”. אי-אפשר היה להוסיף לעבוד במצרים. מרגלי המלך ארבו על כל צעד ושעל. העבדים בגו וברוח מבין העברים היו עוד רבים. משה בסכנה. בני משפחתו והעומדים בראש תנועת-החרות יעצוהו להמלט. הוא עוד נחוץ להם, ואין עליו לסכן עכשיו את נפשו. דבריהם חזקו עליו. “ויברח משה מפני פרעה”…

_________

יגע וכושל הגיע משה למדין. פה ימצא לו מנוחה. בפקודת אביו ובעצת הזקנים בחר לו את הארץ הזאת למקום-מקלט. אל כהן מדין יסור, אל יתרו. עוד מימי ילדותו יזכור אותו. בבית פרעה ראהו יום-יום, ויתרו אהב אותו מאוד, היה מחבקו ומלטפו. הוא היה היחיד ביועצי פרעה אשר לבו היה טוב תמיד לעברים, הגן עליהם ויתבע זכותם. איש חכם ונבון הוא, אוהב אמת ודורש משפט; על כן אולץ לעזוב את מצרים וישב אל ארצו, אל מדין. וכהן זה מאס גם באלהיו אשר עבד להם, וידבק כמעט באלהי העברים, באלהי האבות; וזקני ישראל קראו לו חובב על חיבתו לישראל, וגם רעואל – כי רֵעָה עם אֵל. כן; המדיָני הזה יהיה לו למגן וליועץ, לו יוכל לגלות את דבר ברחו מאת פרעה, גם את מחשבתו הגדולה על גאולת עמו מתחת סבלות מצרים. והמדינים הנודדים, המתיחסים גם הם על אברהם העברי, למודי-מדבר אלה, יוכלו להיות לתועלת לעברים בהמלטם מארץ עבדותם. יודעים המה ארחות המדבר ותעתועיו, יכול יוכלו להורות דרך, וטוב כי לא יעמדו לשטן לנמלטים ולא יתגרו בהם מלחמה.

צנח משה “וישב על הבאר”. ליאותו גברה עליו. פה יחכה. עוד מעט ובאו השואבות או הרועים ועדריהם, ושאל לכהן מדין ולאהלו. עיף העיף עיניו מסביב. לפניו ישתרע המדבר הגדול אשר עבר בו. ימים רבים תעה בדרכים. חקר כל הר וכל גבעה, כל נחל וכל עמק; תר את ים-סוף וסביבותיו, הגיע לעציון-גבר ויבוא עד הלום. כחלום ארוך היו נדודיו אלה: ככה ינודו גם בני עמו אחרי צאתם ממצרים. בדרך זו יוביל אותם. הוא עוד יוסיף לחקור, עוד יוסיף לדעת את המדבר. היה יהיה לרועה עם המדינים, והיה גם הוא לבן-המדבר כמוהם, יכיר כל צור וכל סלע, כל מעין וכל מבוע, ועמד בראש העם והלך לפניו עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה, עד הגיעם לכנען, מקום מולדת האבות… ויזכור משה את אחיו אשר במצרים. ועיניו נישאו מעבר לחולות המדבר ולסלעיו, מעבר לים ולמפרציו. שם, מאחורי מדבר גדול ונורא, על שפת היאור – נמקים בני עמו בעבודתם, והושיע לא יוכל. והוא מפני אחיו ברח. הם לא ידעו לשמור סוד, עוד יש חסרי-לב בישראל. לא כולם מבינים את ערך החופש, לא בכולם יש בכרת כבודם. עוד רבה העבודה. והוא אולץ לברוח… אבל אין להוָאש. עמרם אביו ואהרן אחיו, ויתר זקני ישראל, יוסיפו לעבוד עבודתם, יוסיפו להטיף לתחיה ולגאולה. והוא – לא לחנם יתעה במדבר: מצוא ימצא דרך…

אך עלבון אחיו ידריכהו מנוחה. למה זה יסבלו תמיד? מדוע ישלט תמיד התקיף? מדוע אין צדק בעולם? ושני העברים הניצים?… משה רעד לזכר הדבר. גם בין אחיו פשטה הרעה. עוד יקום איש על רעהו לדכא חלש ממנו…

הנה העדרים באים, גולשים הם מן ההרים, רועות ועדריהן, רועים ועדריהם. הרועות ממהרות, מאיצות בצאן, נחפזות אל הבאר. בנות-מדין הנה. “ותדלינה ותמלאנה את הרהטים”. אך הרועים באו, הפיצו את צאן הרועות, גירשו את הבנות, ויגישו את צאנם הם אל הרהטים המלאים. ובנות-מדין נתנו קולן בבכי, נשאו עיניהן לעזרה, ויפגעו מבטיהן במבט הזר היושב על-יד הבאר, “איש מצרי” כנראה, ועיניו מלאות צער וזעם. לא יכול האיש לסבול את אי-הצדק, לא יכול לראות בגבור עוד פעם יד התקיף, יד הרועים החזקים על הנשים החלשות. ויתמרמר מאוד למעשה-הרשע, “ויקם משה ויושיען… גם דלה דלה וישק את הצאן”…

ומה שמח משה בהודע לו, כי הרועות אשר הציל בנות יתרו הן. וגם יתרו שמח לקראת אורחו, מושיע בנותיו, לקראת הילד הקטן והיפה אשר אהב בבית פרעה. “ויואל משה לשבת את האיש”, ויספר לו את כל אשר עבר עליו, ויתאר לפניו את עני עמו, וידבר על רעיון הגאולה ועל סודו הגדול. ויתרו שמע בשים-לב, הביט אל האש הנוצצת בעיני בן-שיחו, ויאמר: “זה הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים”…

________

ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין; וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבוא אל הר-האלהים חוֹרֶבָה"…

הוא עבר כבר את המדבר לארכו ולרחבו, הכיר כל בקעה וכל הר, כל מעין וכל נחל; החום אכלהו ביום והקור בלילה, סבל צמא ושרב, הסכין אל תלאות המדבר ותהפוכותיו. ופה על-יד החורב אשר בהרי הסיני ירעה את צאנו. לעתים קרובות יבוא הנה. האורחות הבאות ממצרים תעבורנה על פני ההר, והיורדים מצרימה יעברו גם הם שמה, והשתחוו כולם אל מול החורב, כי קדוש ההר לשבטי-המדבר. ענני-שחקים רובצים על ראשו תמיד, ואורות מנצנצים מלמעלה: אין זאת כי אלהים איוה את ההר הזה למושב לו!…

ושאל משה את עוברי-המדבר למצרים ולשלום אחיו העברים אשר שם. ופעם הוגד לו, כי רבים מן העברים, אשר בני-אפרים יקראו, עזבו את מצרים, וכולם אנשים גבורי-חיל ואמיצי-לב. משה שמח לבשורה, ולבו נכסף לדעת את אשר קרה במצרים ואם אמת בפי המספרים. אורחות רבות הגידו לו כי נכון הדבר. והוא ביקש את בני-אפרים במדבר, חקר ודרש את כל השבטים הנודדים אולי ראו, אולי שמעו. אף איש לא ראה ואיש לא שמע. רק אחרי עבור ימים רבים סיפרו המדינים אשר שבו מן הנגב, כי עברו אמנם שם בני-אפרים, ויריבו את יושבי הארץ, “והרגום אנשי גת – כי ירדו לקחת את מקניהם”. הוא הרוה אז את חול המדבר בדמעותיו, דמעות צער ובושה. אם כן, אמת היתה השמועה. נסה ניסו אחיו לפרוק את עול המצרים וגם הצליחו. אך בגת נפלו חללים… והוא במדבר ינוד, רחוק מאחיו בצרה. וכי נמלטו אחיו, לא ידע ולא חש לעזרתם. בני-אפרים האומללים! בני-לוי ובני-אפרים היו תמיד נכונים להלחם לחופש. האחרונים התגאו תמיד ביוסף אביהם, זכרו את גדולתו במצרים, ויעטו גם הם גאוה ומלכות.

יוסף! – ולפני משה עברו כל חיי האיש הזה, ככל אשר סיפרו לו על אודותיו, על חלומות ילדותו, על המכרו לעבד ועלותו לגדולה, על רוב חכמתו ורוב כבודו במצרים. ויש אשר יכעס משה על זקנו זה, כי הביא את יעקב אביו ואת אחיו מצרימה ויושיבם בארץ גושן. הנה אשר עלתה להם בגדולתו… אך זכור יזכור משה את דברי יוסף לפני מותו. צוואה זו היא למקור נחמה לבני-ישראל. בלחש-קודש היא נמסרת מפה לפה: “ואלהים פקוד יפקוד אתכם, והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב… פקוד יפקוד אתכם, והעליתם את עצמותי מזה אתכם” – – –

וירם משה את מטהו אשר בידו. הלא “מטה-יוסף” הוא. אצל יתרו מצאהו, כי ראה יתרו את המטה בבית פרעה “וחמד אותו בלבו, ולקחו והביאו ונטעו בתוך גן שלו”. הרבה שמע משה על-אודות המטה הזה, מטה-הפלאים, מטה-האלהים. ביום כלות השמים והארץ וכל צבאם, ברא אותו אלהים בין השמשות ולאדם הראשון בגן-עדן נתנו, “ואדם מסרו לחנוך, וחנוך לשם, ושם לאברהם ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב הוליכו למצרים, ושם נמסר ליוסף”. ופתאום אבד המטה… מטה-הדורות הוא, מטה-אבות, מטה-ירושה – וחכה יחכה לבן-האבות כי יבוא וגילה את מקומו, ולקחו אתו, והראהו לבני עמו, וידעו כולם כי אלהי האבות אתו, וכי בו בחר אלהים לעושה דברו… והנה מטה-הירושה בידו הוא. זה האות הראשון אשר הראהו האלהים. הוא יורש האבות. את מטם מצא, את מטה-המשפחה, את מטה אברהם, את מטה יצחק, את מטה יעקב, את מטה יוסף. על מטה זה ישען כל בית-ישראל. והוא אשר ימלא אחר דברי יוסף האחרונים: “והעליתם עצמותי מזה אתכם”… על ידו יפקוד אלהים את עמו…

שמש המדבר יקדה ממעל, והחול להט מתחת. וגדי קטן נפרד מהעדר, נעץ שתי עינים תועות ותוהות במרחב הישימון. עמד רגע ויתבונן סביביו, ואחר נשא רגליו ויברח, הרחק-הרחק מהעדר. אל החורב רץ. משה ראה את הגדי בורח וימהר אחריו להשיבו. אך הגדי רץ בכל כוחו אל עבר הצור אשר בחורב. שם עמד. הכניס את ראשו הקטן אל נקיק הסלע, וישת מן המים אשר בתוך הנקיק. משה עמד ויבט אל הגדי הרך השותה לצמאונו, וגל-רחמים שטפו: גדי מסכן! ציחה-צמא היית, עיף וכושל-ברך רצת, ואני רדפתי אחריך, הוספתי להוגיעך, וכמעט נפלת. לא, לא תשוב עוד ברגליך אל העדר. עיפת, חביבי. על כתפי ארכיבך, גדיי הקטן, על זרועותי אשאך! וירכב משה את הגדי על כתפיו וישיבהו אל העדר.

אט-אט גוע היום במדבר. גלגל-אש גדול ירד מעל לחורב, ותפל דלקה בשמים. נגוהות-הוד עטו את הר-האלהים. תמרות-זוהר בקעו ועלו מבין צוקי הצורים. וישתפך הזוהר מסביב וישטוף את כל סיני על כפיו ועל סלעיו, ויזרום משם והלאה על פני כל רחבי השממה. אש אדומה הוצתה, ויאדם הרקיע אשר ממעל, ויאדם החול אשר מתחת, ויאדמו הקוצים והאבנים, השיחים והברקנים, וטבולי-דם עמדו גם הצאן. להבות ארגמן התלקחו במרחב. כל המדבר כולו בוער באש. ומשה לא יגרע עין מהר-האלהים. דומם יביט אל אש-הפלדות המתהלכת שם, ונוגה לה כעין התכלת, והפכה פתאום אדמדם, והתנפצה אל חודי הסלעים והיתה ככרכוב-פז לראשיהם; ובעוד רגע והנה כל צבעי הקשת לה, חליפות גוונים ושלל אורות – ולב משה מלא חרדת אלהים. מה זאת? לבת-אש פרצה בסיני, שלהבת-יה, ותאחז בסנה. הלהבה הולכת וגדלה, “הסנה בוער באש”; הלהבה שורפת ומלחכת, לוהטת ואוכלת, “והסנה איננו אֻכּל… אסורה-נא ואראה את המראה הגדול הזה: מדוע לא יבער הסנה”? – ויקרב משה. ולבבו דופק, עיניו תוהות ואזניו שומעות קול מתוך הסנה: “משה, משה!” ויבהל משה ויאמר: הנני! וקול אדיר וחזק ענה: “אל תקרב הלום; שַל נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו – אדמת קודש הוא. אנכי אלהי אביך, אלהי אברהם יצחק ויעקב” – – –

“ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלהים…”

– – – מן הסנה אני דובר אליך, מן הקוצים. אות צער הוא לי. “ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו” – – – כסנה הבוער באש ואיננו אֻכּל, כן ישראל. אוכליו לא יוכלו לו. “ועתה לך ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני-ישראל ממצרים”. גם “תעבדון את האלהים על ההר הזה”. “כה תאמר לבני ישראל: אֶהְיֶה שלָחַנִי אליכם. פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים”, והיה אהיה אתכם בכל צרה!..

דממה קמה. נדם הקול. כבתה אש המדבר. צל עבר על פני החורב… וילט משה פניו באדרתו וישב אל עדרו.

_________

“ויהי בימים ההם – וימת מלך מצרים”… הבאים מעל גדות השיחור סיפרו את הדבר. וזיק תקוה האיר למשה, וקול אלהים דיבר בלבבו: “לך שוב מצרים, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך”… ומשה הצליח לבוא בדברים על-ידי עוברי-אורח עם אהרן אחיו, וגם הביאו לו תשובה כי אמנם מת מלך מצרים ויקם מלך חדש, אבל השעבוד עוד גדול כבראשונה, ועת לעשות, ואהרן אחיו יוצא לקראתו המדברה… “וילך משה וישב אל יתרו חותנו, ויאמר לו: אלכה ואשובה אל אחי אשר במצרים, ואראה העודם חיים… ויאמר יתרו למשה: לך לשלום!” ויקח בן-עמרם את צפורה אשתו, בת יתרו, ואת שני בניו גרשום ואליעזר. “וירכיבם על החמור” לשוב מצרימה. ולא ישר הדבר בעיני יתרו, כי יקח גם את בתו ונכדיו למצרים, להוסיף גם אותם על קהל העבדים אשר שם, וימנע את משה מעשות כדבר הזה: “אותם שהם במצרים מבקשים לצאת, ואתה מוליכם?” אך משה לא יכול להסכים, כי ביתו לא יהיה יחד אתו במצרים, כי בניו לא יכירו את בני עמו – עמם, וכי לא יראו בפלא הגדול, בצאת ישראל מבית-עבדים: עם כולו יצא מעבדות לחרות – ובני לא יראו! על הר סיני יעמדו כולם וישמעו לקול אלהים – “ובני לא ישמעו כמוהם!” ויבן יתרו ללב משה, ויברכהו: “לך לשלום ותכנס לשלום ותבוא לשלום!” “ויקח משה את מטה האלהים בידו”, וישם לדרך פעמיו, הוא וביתו אתו.

ואהרון בא לקראת משה המדברה, “ויפגשהו בהר-האלהים וישק לו”, ויחבק את אשת אחיו ואת בני אחיו. “ויגד משה לאהרן את כל דברי ה' אשר שלחו, ואת כל האותות אשר צוהו”. ואהרן הגיד למשה את כל אשר עבר עליהם במצרים “בימים הרבים ההם”. עמרם ויוכבד לא היו עוד בחיים. ברך בירכו את משה בנם, כי קום תקום נבואת מרים. אבדה גדולה אבדה לישראל במותם. תנועת-החרות רפתה. העבודה קשה, השעבוד גדול, ואין לחכות עוד. כל רגע יקר… ויוָעצו שני האחים מה לעשות. הגד יגידו לבני ישראל את דבר הראות האלהים אל משה בחורב ואת אשר אמר אליו. בוא יבואו עם זקני ישראל אל פרעה מלך מצרים, והודיעו לו: “ה' אלהי העברים נקרה עלינו; ועתה נלכה-נא דרך שלושת ימים במדבר, ונזבחה לה' אלהינו”. כן; “שלושת ימים” יבקשו כי ירחיקו ללכת ולא תשיג אותם יד המצרים. אל המדבר הזה יבואו. אל מדבר סיני, ואל החורב יגשו, ועבדו את אלהים בהר-האלהים. אך כבד לב פרעה, והוא ימאן לשלח את ישראל. עוד רבה העבודה לפניהם. בתוך העם עצמו יש עוד לפעול ולעשות, להכשיר הלבבות, לעורר ולעודד, כי נואשו בני-ישראל מתקותם, כי כשל כוחם “מקוצר-רוח ומעבודה קשה”. “מה טף ונשים אלו עמך? – קרא אהרון למשה – על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם!” הקדש תקדיש אותך כולך לעבודת הגאולה. בית ישראל – ביתך, ובני עמך – בניך. להם רק להם תקריב כוחך וזמנך, ואל יהיו אשתך ובניך לטרדה עליך. השב אותם מדינה. ואתה רק את עמך תדע!

ומשה הביט אל צפורה ואל שני בניו. כבש פניו בכפות ידיו, ויעמק חשוב. מלחמה בלב. אחר הרים ראשו, ועוז-ההחלטה בעיניו. אַט-אַט ניגש אל צפורה הרועדת מפחד, נשק לה על מצחה ובאזניה לחש: “לכי לבית אביך”… ואת הילדים חיבק ועליהם ציוה: לכו אחרי אמכם…

אנחה. דמעה. יללה. נשא הרוח את האנחה, בלע החול את הדמעה, טרף המדבר את היללה…

ומשה ואהרן הולכים מצרימה…

_________

חג היום בגושן, צהלה במחנה העברים. גואלם שב אליהם, ודבר ה' בפיו. “וילך משה ואהרון ויאספו את כל זקני בני-ישראל. וידבר אהרון את כל הדברים אשר דיבר ה' אל משה”. והזקנים אספו את העם, וינהרו כולם אל משה, ויביטו אל מושיעם, וחרדת קודש אחזתם: “מלאך אלהים לפניהם. קומתו כארז, שתי עיניו כגלגלי כוכב הנוגה, זקנו כאשכול התמרה, זיו פניו כזיו החמה, דיבור פיו כאש שלהבת”, ומטה האלהים בידו, מטה-הירושה, מטה-האבות… ואזניהם שומעות את קול אלהים היוצא מפי משה ככל אשר דיבר אליו: “אני ה' – והוצאתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים – וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה – אני ה'…” וידע העם כי איש-האלהים הוא משה, כי בשם אלהי-האבות הוא בא, ויאמן העם; וישמעו כי פקד ה' את בני-ישראל וכי ראה את ענים – ויקדו וישתחוו…"

__________

יום-כבוד היה אז לפרעה, יום קבלת-פנים. כל מלכי מזרח ומערב הנכנעים לפניו באו לברכו לשלום ולהגיש לו אותות הכנעתם. “הביאו עטרות והיו מעטירים אותו”. והנה גם משה ואהרון בין הבאים. ועטרה לא הביאו ומנחה לא הגישו. ויביטו המלכים אל גובה קומתם, אל הדרת פניהם, אל העוז שבעיניהם, ותפול אימה עליהם, “ואחזם זיע ורתת וחלחלה, והסירו כתריהם מעל ראשיהם והשתחוו להם…” ופרעה מלך-המלכים יושב על כסאו ומסתכל באנשי-הקומה, הוד-מלכות להם, ולבו נע בקרבו. אך לא איש פרעה – ויפחד. הן אל הוא במצרים, הן עבדיו כולם את עפר רגליו ילחכו, ויחזק לבבו וישאל:

– מי אתם?

– בשם אלהי ישראל באנו!

– מה אתם מבקשים?

– “כה אמר אלהי ישראל: שלח את עמי, ויחוגו לי במדבר…”

– “מי ה' אשר אשמע בקולו?” כל אלהי העמים נמצאים בבית-גנזי, ואלהי ישראל איננו בתוכם. מה אלהיכם? “בחור או זקן הוא? כמה שנותיו? כמה עיירות כבש? כמה מדינות לכד? כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות?”

– אלהינו – כוחו וגבורתו מלא עולם. הוא היה עד שלא נברא העולם, והוא יהיה בסוף כל העולם. הוא אשר יצרך ונתן בך רוח חיים…"

– “ומה מעשיו?”

– “נוטה שמים ויוסד ארץ, קולו חוצב להבות-אש, מפרק הרים ומשבר סלעים, קשתו אש, חיציו שלהבת, רמחו לפיד, מגינו עננים, חרבו ברק; יוצר הרים וגבעות, מכסה הרים בעשבים, מוריד גשמים וטללים, מפריח דשאים ועונה חיות, מסיר מלכים ומקים מלכים…”

וקול אדיר פרץ ויבלע את דממת-הפחד אשר בהיכל. ראה פרעה את כבודו, כבוד-אל וכבוד-מלך, והוא חולל בפני עבדיו אשר מסביב לו; ראה והנה אימה נפלה על המלכים המתרפסים לפניו ולא מפני עוד מלכותו, וירגז, וילבש גבורה ויען:

– אני הוא אדון העולם, “כשמש אנוכי, הנותן חיי-עד”, יצור יצרתי את עצמי, לי היאור ואני עשיתיהו. אני האֵל, “לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח!”

ומשה ואהרון יצאו מעם פרעה…

_________

ויכבד המלך את עולו על בני-ישראל, ויצו את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמור: “לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשום. הם ילכו וקוששו להם תבן. ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו; כי נרפים הם, על כן הם צועקים לאמור: נלכה נזבחה לאלהינו. תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה – ואל ישעו בדברי-שקר…”

ויגדל השעבוד שבעתים מבראשונה. “ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן. והנוגשים אצים לאמור: כלו מעשיכם דבר יום ביומו – כאשר בהיות תבן… ויוכו שוטרי בני-ישראל” באכזריות חימה, “ויבואו ויצעקו אל פרעה לאמור: למה תעשה כה לעבדיך?” אך פרעה הכביד אזנו משמוע; רק טענה אחת בפיו: “נרפים אתם, נרפים”. ויוסף ענות את העבדים העברים, את ילדיהם שחט ובדמם רחץ; ויש אשר ציוה לתת אותם חיים בתוך הבנין, ילד – לבנה, ילד – לבנה, “והיו צועקים מתוך הבנין, צועקים מתוך הקירות”. ותמלא מצרים צעקה ויללה, אנחה ואנקה. ותרוה אדמתה דמעת עשוקים, ויקוצו בני ישראל בחייהם.

ומשה – נשבר לבו בקרבו. הנה אשר המיט על אחיו. להיטיב חפץ והנה הרע. גאולה דרש והעבדות גדלה. רגע-ספק בא, כמעט רפתה רוח משה, ובמר לבו קרא: "אדוני, למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה – והצל לא הצלת את עמך!..

אך ה' עשה שפטים במצרים. את מגפותיו שלח בהם, האחת אחר השניה. הארץ והשמים התקוממו להם. “ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם, והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור”. הנילוס דלל ויחרבו נחליו ואגמיו, והנה שרץ היאור צפרדעים. “ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים. וימותו הצפרדעים מן הבתים, מן החצרות ומן השדות, ויצברו אותם חמרים-חמרים – ותבאש הארץ”. סרחון וצחנה, אדי-רעל עולים מן האדמה, ו“כל עפר הארץ היה כינים בכל ארץ מצרים”, וכל מיני שרצים ורמשים. “צרעין ויתושין”, בריות שונות ומשונות, ערוב כבד, מילאו את הבתים ואת האנשים ואת האדמה ואת הבהמה, ויהי דֶבֶר בארץ “וימת כל מקנה מצרים”, “ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה”. ותשחת הארץ.

עוד לא שבה מצרים לאיתנה. רק גאו מימי היאור ויעלו על גדותיהם, וישקו את האדמה, ויצמח כל עשב וכל פרי – “וה' נתן קולות וברד, ותהלך אש ארצה; ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד – כבד מאוד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי ויך הברד את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה, ואת כל עשב השדה, ואת כל עץ השדה שבר”. חדלו הקולות, חדל הברד, והארץ שקטה כמעט. אך רוח-זלעפות באה מן המדבר ותלהט בחומה את כל היקום, “וה' נהג רוח-קדים בארץ כל היום וכל הלילה. הבוקר היה, ורוח-הקדים נשא את הארבה. ויעל הארבה על כל ארץ מצרים, וינח בכל גבול מצרים, ויכס את עין כל הארץ, ותחשך הארץ; ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד – ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים”. “ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים”, עצב ושממון, אבל ויגון, “לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים”…

ולעברים היתה הרווחה. אסון הארץ גדל מאוד, ולא שמו עוד לב אליהם, כי בין כה וכה “אבדה מצרים”. ויראו בני-ישראל בכל אלה את אצבע-אלהים, את זרועו הנטויה ואת שפטיו הגדולים, ויגילו ויצהלו, “ולכל בני-ישראל היה אור במושבותם”…

ומשה לא הרפה מפרעה. אחרי כל מכה ומכה אשר הוכתה מצרים, בא וידרוש בשם אלהים: “כה אמר ה' אלהי העברים: עד מתי מֵאנת לֵעָנות מפני? שַלח את עמי ויעבדוני” – ופרעה כמעט נכנע. צרות מצרים המרובות דיכאו אותו עד מאוד, ויהי נכון לוַתר מעט על שלו: “אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר, רק הרחק לא תרחיקו ללכת… לכו נא הגברים ועבדו את ה'… גם טפכם ילך עמכם, רק צאנכם ובקרכם יוצג”… אך משה לא יוַתר, על דעתו יעמוד. לא חסד יבקש, כי משפט ידרוש. אחת הגיד ולא ישנה: “בנערינו ובזקנינו נלך; בבנינו ובנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג אלהים לנו”. ו“האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם”. בפעם הראשונה שמע פרעה בדבֵּר אליו איש בגאון, כאשר ידבר הוא אל עבדיו. משה לא ירכין ראשו, לא ישתחוה ולא יתרפס. וכאשר העיז פרעה להתל בישראל, להגיד מדי פעם בפעם “אנכי אשלח אתכם” ולהכביד לבבו בהיות לו הרווחה, להבטיח ולא לקיים, התעבֵּר איש-האלהים ויקרא: “עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם. גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, ועשינו לה' אלהינו. וירדו כל עבדיך אלי, והשתחווּ לי לאמור: צא אתה וכל העם אשר ברגליך, ואחרי כן אצא”…

מכת מצרים האחרונה הגדישה את הסאה. “ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית-הבור, וכל בכור בהמה. ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים. ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת”… אין זאת כי עם העברים הוא מקור כל אסונותיהם, ובשלו באמת כל הרעה. “ויאמרו עבדי פרעה אליו: עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם. ויקרא למשה ולאהרון לילה, ויאמר: קומו צאו מתוך עמי, גם אתם גם בני-ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברכם. ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו: כולנו מתים”…

עוד לפני ליל-הנגף הכין משה את העם לצאת ביד רמה. צוה ציוה עליהם: היו כולכם נכונים לקראת אחד הלילות, “מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר”, כי ליל-שימורים הוא לה' להוציאכם מארץ מצרים. והנה הגיע ליל-השימורים, “וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם; ויאפו את הבצק עוגות כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם”.

ומשה הלך ועמד על קברות המלכים אשר במצרים: יוסף! יוסף! פקוד פקד אלהים אותנו, “והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל”; אם תרָאה אלינו – טוב, אם לא – והיינו נקיים משבועתך! ויזדעזע ארונו של יוסף… “ויקח משה את עצמות יוסף עמו”…

“וחמושים עלו בני-ישראל מארץ מצרים. ויסעו מרעמסס סוּכּוֹתה, כשש מאות אלף רגלי, הגברים לבד מטף. וגם ערב-רב עלה אתם, וצאן ובקר – מקנה כבד מאוד. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא; פן ינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים-סוף. ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר”, וילכו משם ויחנו על פי-החירות בין מגדול ובין הים, נוכח בעל-צפון.

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויקח שש מאות רכב בחור וירדוף אחר בני-ישראל, וישיגו אותם חונים על הים. וישאו בני-ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאד ויצעקו אל ה' ואל משה: המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלא – זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמור: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר"… ומשה הבין לנפש המתאוננים. עוד רחוקים הם מהלחם לחופש. רק זה עתה יצאו מבית-עבדים, ואת כבלי-עבדותם עוד לא הסירו. והנה המפגע הראשון על דרכם: סגר עליהם המדבר, סגר עליהם הים, ומצרים רודפים אחריהם – ואיך לא ייראו? וירגיעם משה: "אל תיראו! כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד-עולם. ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון!…

“ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה, ויבקעו המים”. ושבטי ישראל מנצחים זה עם זה. פחד הים גבר עליהם. “זה אומר: אין אני יורד תחלה לים; וזה אומר: אין אני יורד תחלה לים. קפץ נחשון בן-עמינדב, הוא אחי אשתו של אהרון, וירד לים תחלה”, “ויבואו בני-ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. וירדפו מצרים ויבואו אחריהם, כל סוס פרעה – רכבו ופרשיו, אל תוך הים. ויהי באשמורת הבוקר, וישב הים לאיתנו, ומצרים נסים לקראתו” – – –

באותה שעה עמד עוּזא שר מצרים אשר במרום וישתטח לפני היוצר ויאמר: אדון העולמים, ברחמים בראת את עולמך, ולמה זה תטביע את בני? אסף הבורא את כל מלאכי-מרום ויגד: שפטו ביני ובין שר מצרים. התחילו שרי האומות ללמד זכות על מצרים. וירא מיכאל שר ישראל כי כן, וירמוז לגבריאל. “טס זה למצרים טיסה אחת ושמט לבנה עם טיטה ותינוק אחד עמה ששיקעוהו בבנין”, וינח אותה לפני האלהים: “כך שעבדו את בניך!” – “וינער ה' את מצרים בתוך הים; וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים – לא נשאר בהם עד אחד… ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו”…

בא החלום. קמה נבואת מרים. יצא העם מעבדות לחרות. מעבר לים-סוף הנם, ויד מצרים לא תשיגם. “ותקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאן כל-הנשים אחריה בתופים ובמחולות”. ותעבור הרינה במחנה, ויעורו ששים רבוא האיש, ויפלו ששים רבוא כבלי ברזל, וירעד המדבר, ויזדעזע הים, ושירה סואנת בקעה את האויר, שירת-דרור. "ותען להם מרים:

שִׁירוּ לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה

סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם!"

ומשה לא יאמין למראה עיניו: האומנם כבר היה הדבר הזה? האומנם לא יהיו עוד אחיו עבדים לפרעה במצרים? הים שטף הכל. חיים חדשים הולכים ובאים. דרך גדולה ורחבה פרושה לפניו. בה יוביל את ישראל. היעצור העם כוח ללכת אחריו? התעמוד לו חדות-חרותו בכל עת צרה? היתגבר על כל המכשולים והמעצורים? ויזכור את ה“סנה הבוער באש ואיננו אֻכּל”, וידע כי יש אחרית לפעולתו, כי השג ישיג את משאת-נפשו.

"אז ישיר משה ובני ישראל:

יְמִינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב.

וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ - יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד נוֹזְלִים

קָפְאוּ תְהוֹמוֹת בְּלֶב יָם.

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל - תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי

אָרִיק חַרְבִּי - תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.

נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ - כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.

מִי-כָמוֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ

נוֹרָא תְהִלּוֹת עֹשֵׂה פֶלֶא!"

“ויסע משה את ישראל מים-סוף”…

עברה שעת-החדוה הראשונה. פג שכרון-הגאולה. והמחנה הכבד נע ויצא אל מדבר שור… מעבדות אמנם יצאו, אך אל השממה באו. מארץ-ברכה ניתקו, ואל ארץ-ציה הוטלו. בישימון הם הולכים, ולאן – לא ידעו…

חול קודח, שמש יוקד. סלעים הֲרֵרִים, כֵּפים זועפים, שמים קלויים, מרחב לוהט. שלושה ימים בתוך כבשן-אש. ועייף העם, בכבדות יתנהל המחנה העצום. צללי אדם – האנשים והנשים, כפגרים נעים – הבקר והצאן. אט-אט יתנודדו הגמלים. תינוקות מוטלים על גבם, באין אונים ישכבו. לשונם לחיכם דבקה, ושפתיהם בחום צמקו. נשמת אפם – להב המדבר, ותוכם – צרבת השרב. מים! מים!

ומשה רק הוא עוד ער ואמיץ. זקן מלא-ימים ומלא-עלומים. כוחו לא כשל, ורוחו לא נפל. עובר הוא במחנה, מנחם ומעודד, מחזק ומעורר. נכמרו רחמיו על עמו, המה לבו להמון הצמאים, ההולכים כואבים וקודרים, חותם התלונה בפניהם ושאגת-הזעף מעל שפתיהם נשרפה… חפץ היה לשאת את כל העם הזה בזרועותיו, “כאשר ישא איש את בנו”, כאשר נשא את הגדי הרך והמסכן בכשלו בדרך. יודע הוא: עוד מעט ופקעה סבלנות העם, עוד מעט ופרצה התלונה. ועוד רחוק הדרך עד אילים, זה נוה-המדבר הנאה, מקום מים ותמרים. מה יעשו המסכנים? במה ירווּ את צמאונם?

ויביאם משה אל באר המים המרים אשר בדרך אילים. “ולא יכלו לשתות מים ממרה”. אך גדול היה הצמא. שריפת-אלהים היתה בקרבם. “וימתקו המים”…

שתים-עשרה העיינות ושבעים התמרים אשר באילים השיבו את רוח הנודדים. נחו שם מעט מעמל הדרך, ויעברו “אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני”. עוד הפעם מרחב-ישימון, עוד הפעם כבשן-אש. “אין חתימת דשא ואין אַמת צל”. חש העם את תלאותיו בדרכו הראשונה, וירעם. “וילונו כל עדת בני-ישראל על משה ואהרון במדבר”… היה היו התלונות לדבר יום ביומו. התאַווּ העבדים ל“סיר הבשר” אשר במצרים וידרשו “לחם לשובע”. שכחו את ענים ועמלם בארץ העבדות, וירגישו רק את ענוּתם במדבר. יום-יום ישמיע העם טענותיו ותביעותיו: “למה הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית אל כל הקהל הזה ברעב? למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בנַי ואת מקנַי בצמא?” אך משה לא יקצוף, מבין הוא ללב העם כי מר עליו. קשים הנסיונות אשר ינסהו בהם. והוא מפייס את המתלוננים, משיב בנחת וברוך: “ונחנו מה, כי תלינו עלינו? לא עלינו תלונותיכם כי על ה' – – –ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים, מבית-עבדים; המוליכך במדבר הגדול והנורא, וצמאון אשר אין מים, למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך”!..

עייפים ויגעים באו לפני רפידים. חומות שחם סגרו עליהם. חידודי צורים זקופים, שחורים, אדומים, ירקרקים, הקיפום. שמש אכזרית הכתה על ראשם ממעל, ואדמת ברזל ריתחה את רגליהם מתחת. רשפי-אש התיזו כתלי-האבן, ומחנק היה מסביב. גדול החום, מעיק החום. “ואין מים לשתות”… שם ברפידים נחל-עדנים, נוה-ברכה במדבר, עצי-פרי למכביר ומעינות מים מתוקים. אך עמלק פשט אז בנחל… שלוח שלח משה מלאכים לבקש מקום-חנות לעם. לא האמין המנהיג, כי יתקומם עמלק נגד ששים רבוא איש. עם כבד יצא לכבוש את המדבר, ומי יפריענו?

“ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים”… חסר-אונים היה אז העם, “עייף ויגע”. והנה מלחמה. מהומה במחנה. דאגה העיבה את פני משה: אם יגבר עמלק, ועלה כל עמלו בתוהו. כבוד העם יקל בעיני יתר שבטי המדבר, והתגרו בו בכל מקום בואו. עתיד העם תלוי במלחמה, פן ינוצח ונואש מתקותו, ונפלה רוחו. והיה עדי אובד. אין להתרפות ברגע כזה. נלחם וננצח! – “ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק… אנכי ניצב על ראש הגבעה, ומטה-האלהים בידי”! – –

המלחמה ניטשה בנחל, ומשה מפקד מעל הגבעה. בין אהרון וחוּר הוא עומד, זקוף וזועם כצור אשר על ידו, שלג זקנו מזהיר לפני השמש וברק עיניו – עוז וגבורה. מטה-האלהים בידו הנטויה, מטה-ישועה, מטה-נצחון. ונלחם ישראל למטה, ונשואות עיניו למעלה, אל הגואל, אל המושיע. אנקת חללים, תרועת לוחמים, צוחת נשים, שועת ילדים. כידון בכידון נתקל, וחרב בחרב פגעה. “והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל; וכאר יניח ידו – וגבר עמלק”. והשמש מוסיפה את חומה, את כל אִשה הריקה; להטה יגבר מרגע לרגע, והמלחמה הולכת וכבדה. רבים הנחשלים בישראל. הרעב והצמא החלישו אותם. “וידי משה כבדים”… עיף המנהיג הזקן מעמוד. הציעו כר וכסת לפניו, לשבת עליהם. אך הוא לא יאבה: “ישראל שרויים בצער. אף אני אהיה עמהם בצער!”… “ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה – – ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש”…

ישראל גבר. נוה-המדבר המבורך יהיה להם. אך זכר הסכנה הגדולה שמור בלבם. יגעי-נצחון פשטו ברפידים, ושבועת-הנקמה בפיהם: “מלחמה לה' בעמלק מדור דור”!…

נטושים בני-ישראל על פני הנחל, איש באהלו, איש באהלו. נעימה להם המנוחה, ועל נצחונם גאוָתם. הרגיש העם בכוחו, ויתעורר רצונו, וירום כבודו…

ומשה שמח לתוצאות המלחמה. עוד לפני עזבם את ים-סוף רצה להביא סדרים בעם, לשים לו “חוק ומשפט”. לתת לו תורת-חיים, להכניס בו אחדות ומשמעת. אל יהיו כעדר אנשים, אַל ילכו בלי מטרה ובלי הכרה. אך טרם הגיע הזמן. “עוד לא בא זיוָם” של בני ישראל. “משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולים לקבל תורה מיד”… עבודת-הפרך הטילה מום בגופם ובנפשם, “ואין דין שתנתן תורה לבעלי-מומים”…

עתה באה השעה. שני ירחי-הנדודים ומלחמת עמלק היו כמצרף לעם, כאבן-בוחן. מעתה יבין ישראל את אשר לפניו: נדודים ומלחמה, יסורים ופגעים, עד בואו אל המנוחה והנחלה, עד כבשו לו ארץ לשבתו עולמים. אך חוקי-חיים נחוצים. צריך לשרש את “תועבות מצרים” מקרבו. להסיר המידות המגונות אשר דבקו בו; צריך לבער כל רגש-עבדות מלבו, לטהר את נפשו, לרומם את רוחו, להגביר אמונתו באלהי האבות, באלהי ישראל: הוא אשר הוציאם “מכור-הברזל ממצרים” והוא אשר יביאם אל “הארץ הטובה”… סדר ומשמעת נחוצים טרם כל. בלעדי אלה – שוא כל עמל.

“ויבחר משה אנשי-חיל מכל ישראל”, מזקני השבטים, “אנשים חכמים וידועים, ויתן אותם ראשים על העם: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת”. אך צוה ציוה עליהם משה: “שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא-תכירו פנים במשפט, כקטון וכגדול תשמעון; לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא; והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי – ושמעתיו”…

עצת יתרו היתה בזה. ממדין בא הכהן הזקן לברך את משה ואת ישראל, וישב את בתו אל אישה ואת הבנים אל אביהם. “ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל”. ראה ראה את רצון משה כי חזק ורוחו כי גדול. איש-האלהים האדם הזה ואת דבר אלהים עשה. זכור זכר יתרו את הצעיר הבא אליו באחד הימים, שבע טלטולים ושחור תלתלים, תלאות המדבר בפניו ואש-קודש בעיניו. אז גילה לו סוד… והנהו אותו הצעיר לפניו, לובן תלתלים ולובן זקן, וקדושה שבעתים האש אשר בעיניו. בראש המונים יעמוד. רבבות עבדים הוציא לחפשי. אכן היה הדבר: “עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים!”…

והיום הגדול בא.

“ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני – ויחן ישראל נגד ההר”…

הר האלהים!

עוד ברפידים הביטו אליו מרחוק. מעל הגבעות הוא נשקף, על פני כל המדבר יתנשא, גבוה וחסון. גבנונים גבנונים לו, כֵּפיֵ כֵּפים, שיני סלעים וחודי צורים. בוקר-בוקר יזרח כבוד-אל עליו. גלי-זוהר זורמים בנקרות ובנקיקים, קוי-אור נתלים בצורים, מפזזים ומרצדים, מזנקים ומשתברים. ונפזרו לרגלי ההר, ונתזו על הגבעות, והזהיבו את תילי החול, ושטפו את המרחב אור ונגוהות. צהרים – ו“אש אוכלת בראש ההר”, הקיפה הלהבה את כל המדבר, אש אוכלה אש. עשן מתמר מבין הכפים, וענן כבד ירבץ מלמעלה. ערב-ערב תכבה אש-אלהים על ההר, זיו ארגמן יוצק על ארבעת צוקיו, עננים ורודים- אדומים טסים במרום, מרחפים כה וכה ומסתלקים; וחשך פתאום המדבר, צללים מגיחים מכל עבר, ענקי-אבן מתמודדים, וכוסו פני ההר בערפל – נעלה כבוד אלהים!..

שלושה ימים התקדש העם, כיבס את שמלותיו, טיהר את גופו, כיון את לבו, והוא נכון לקבלת תורה…

“ויתיצבו בתחתית ההר” – –

זיזי צוקים בולטים ורומזים, עיני-שחור מציצות מן הנקיקים, נקרות צורים פערו לוע, אדירי-כפים כוננו שן, סלעי-מגור נתלו מעל לראשיהם, עוד מעט וצנחו כולם, עוד מעט ונשמע קול נפלם. הנה הם נעים, מעיקים, מאיימים:

"אם אתם מקבלים את התורה – מוטב.

ואם לאו – פה תהא קבורתכם"!..

“ומשה עלה אל האלהים” – –

דומם עומד העם ומביט אל מנהיגו. הנהו במעלה ההר. אט-אט יצעד, פסיעה-פסיעה, עליה-עליה, והוא הולך ורם, הולך ורם… כבר בלעוהו הצורים, רק לבנת-ראשו תבהיק מבין הגבנונים, כתם-אור מזדעזע למעלה – ויעלם…

דממה כבשה את המדבר. דממה כבדה ועמוקה. התעלף היקום. ששים רבוא לבבות עמדו מדפוק. “צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה”. חרדת-קודש אחזה את כולם, “שותק העולם ומחריש”, דומם וקופא, מביט ומצפה…

רעד עבר במחנה. קול רעם התגלגל ברקיע. חשרת-עבים ירדה על ההר. “שָם אלהים… ויהי קולות וברקים וקול שופר חזק מאוד… וההר בוער באש עד לב השמים… ויעל עשנו כעשן הכבשן… ענן חושך וערפל… ויהי קול השופר הולך וחזק מאד” – – קול אדיר ונורא, “מפרק הרים, משבר סלעים”. מארבע רוחות המדבר הוא בא, מסוף העולם ועד סופו הוא הולך, מתחת יקרא, ממרום ירעם:

“אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ”!

“משה ידבר – והאלהים יעננו בקול”…

“ויחרד כל העם”. “פרחה נשמתם”, נשמת עבדים, ואחרת באה במקומה: נשמת עם, נשמת גוי גדול – “סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים וגוי קדוש”… “קול אלהים חיים מדבר מתוך האש” שמעו. תורת-אמת קיבלו, חוקי-חיים ומשפטי-צדק ניתנו להם. וששים רבוא איש נפלו אפים ארצה, וקול אחד יצא מפי כולם:

“נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע”!

וכרובי-תום ירדו ממרום, זכי-כנף וקלי-מעוף, כתרי-הוד בידיהם, ויענדום לראשי המשתחוים, שני כתרים לאיש, שני כתרים לאיש – –

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם –

וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים!"

_________

ארבעים יום וארבעים לילה התבודד בהר, התיחד עם בוראו, סיגף את גופו, טיהר את רוחו, “ויהי שם עם ה'”…

ארבעים יום וארבעים לילה נתן דין לעצמו וחשבון לנפשו. חשב על עמו ויהרהר בעתידו. מה גורל העם? ומה כוחו הוא? היגמור את אשר החל? “עם קשה עורף” – הישמע אליו, היבין אותו, הידבק באלהיו? ואולי כבר השחיתה מצרים את נפשו עד היסוד, ואין תקנה, ואין תקוה? רק יחידי-סגולה אשר שאר-רוח להם, אלה יהיו לעם, אלה יהיו “ישראל”, והשיגו את משאת-נפשם, והנותרים – בענים יאבדו, בעבדותם ימקו, ותעו במדבר ללא-אל וללא דרך… אך לא. הבן יבין העם. “הניסה אלהים לבוא ולקחת גוי מקרב גוי, במסות, באותות ובמופתים ובמלחמה, וביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה ה' במצרים?” כולם, מגדול ועד קטן, "בנים לאלהים; טיפול הם דורשים, רחמים הם טעונים!

קדוש וטהור, זך ועליון, הוא יורד מן ההר, ושני לוחות-הברית בידו, הברית בין אלהים ובין ישראל, שני לוחות העדות. אל עמו הוא יורד, אל כל עמו. כה יאמר אליהם: “ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב”…

אך מה שם? מה “קול העם ברעה?” מה קרה?

“ויהי כאשר קרב אל המחנה”, ולא האמין למראה עיניו: עגל… מחולות… תרועות… עתר קטורת… האל מחנה ישראל ירד?

ויעמוד משה נואש. חרון אין-אונים תקפהו, רפו ידיו, כבדו הלוחות, “פרח כתב האלהים מעליהם”… ושברים ניתזו לכל עבר. ניפץ את לוחותיו!..

רועד מקצף התנפל אל המחנה. ראוהו החוגגים ונרתעו לאחור. בחמת-רוח הרס את העגל “וישרוף באש ויטחן עד אשר דק”. חדלו המחולות, פסקו התרועות. איש לאהלו, ישראל! ומשה התמרמר אל אהרון, שפך דמעות צער ועלבון, כעס וחמלה: “מה עשה לך העם הזה, כי הבאת עליו חטאה גדולה?”…

מה לעשות? פרוע העם. אמנם לא אשמתו בו. ערב-רב שעלו אתו ממצרים – הם עושי העגל, והעם נגרר אחריהם. לא יכלו אלה הנכרים להאמין באלהים אשר ערפל חתולתו. וגם המנהיג סר מעליהם, גם הוא “בושש לרדת”… ולא אבו שמוע לקול אהרון וחוּר אשר הזכירום את ה' אלהיהם. את חוּר הרגו, ואהרון רודף-השלום ואוהב-השלום ראה “את העם כי ברע הוא – ויצא העגל הזה”… אך אין להניח הדבר. כל הבנין יהרס. היסוד כבר התערער, ולשוא כל יתר העבודה. נחוץ ליסר את העם. אַל יוסיף לחטוא. ומלחמה התעוררה בלב המחוקק: היסלח גם הפעם? הירחם? לא. רחמים אלה מות בהם, הרס, כליון. “וביערת הרע מקרבך”!

“ויעמוד משה בשעה המחנה, ויאמר: מי לה' אלי! ויאָספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם: כה אמר ה' אלהי ישראל – שימו איש חרבו על ירכו; עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו… ויעשו בני לוי כדברי משה. ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש…”

אומלל ומדוכא שב משה אל אהלו. הוא עשה הרג בעם. בצאן מרעיתו השחית, את גדייו הכרית. הנה אשר הגיע לרועה הזקן… אמנם “חטא העם הזה חטאה גדולה”, אך לב משה לא יתנהו מנוחה. קשה הנסיון בשבילו. למה לו חיים אם תועלת אין בהם? מה עמלו לעמו, אם ברכה אין בו? גברו עליו יסורי-יאוש, ואל אלהים יקרא: “ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת”…

אבל גדול במחנה. הרגיש העם בחטאו. התרחק המנהיג מעליהם. הוציא אהלו מתוך אהלי בני-ישראל, “ונטה לו מחוץ למחנה – הרחק מן המחנה”… והר אלהים עשן כולו, גדול הערפל אשר עליו. חשכים וזועפים הצורים, מטילים אימה הסלעים. גערת-רעם תתפרץ פתאום. בת-קול משיבה:

“אוי להם לבריות מעלבונה של תורה!”

ומלאכי-חבלה ירדו מלמעלה, שחור-כנף וכבדי-מעוף, ויפרקו את כתרי-ההוד מעל ראשי העלובים – –

**"וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל **

אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב"…

__________

ארבעים יום וארבעים לילה אחרים התבודד משה בהר-האלהים. נשברו לוחותיו, נופצו חלומותיו, התפזרו תקוותיו. ומבקש הוא תיקון, עלית נשמה, שלמות בנפשו, עוז ברוחו ואמונה בכוחו…

ארבעים יום וארבעים לילה התנפל לפני ה' ויתפלל, ויתפלל. עזרה ביקש. מקור רחמיו נפתח בקרבו, ויחמול על עמו. שכח את מִרים ומרדם, ויזכור ענים ומרודם. ודמעות חמות שטפו מעיניו ותפילה חמה נבעה מלבו: “אדני אלהים, אַל תשכח עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך – אַל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו”!

וירוח למשה. אוֹרוּ פניו. זיו-קודש השתפך עליהם. קרני הוד עטרו את ראשו. שבה אליו רוחו ותחי תקותו. ויפסול שני לוחות חדשים כראשונים. הורד יוריד אותם אל עמו. חדש יחדש את הברית בינו ובין אלהים – והיו הלוחות לעדוּת.

הנהו יורד אליהם. שפעת-אור באה אתו מן ההר. “וירא אהרון וכל בני-ישראל את משה, והנה קרן עור פניו”…

חיים חדשים החלו. נשכח מעשה העגל, ובנין המשכן התחיל. הרבה העם להביא את תרומותיו. חפצו לכפר את פני ה': “ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם”… וקרשים נבנה המשכן. יעקב אבי שבטי ישראל נטעם עוד במצרים. דאוג דאגו האבות לבניהם. ידוע ידע יעקב כי יעזבו בניו את מצרים ובנו מקדש לאלהים, עמד והכין להם קרשים. ארזים נטע ואת בניו ציוה: פקוד יפקוד אלהים אתכם, והעליתם מזה את עציכם אתכם, ובניתם בהם מקדש לאלהיכם!

המשכן הוקם. כהונת-עולם ניתנה לאהרון ולבניו, ועבודת-הקודש לבני לוי. ויקרב העם את מנחותיו ויעבוד את אלהיו. אך רוח רעה עברה בין הלויים. קינאו בכבוד משה, וקורח בן יצהר בראש המקנאים. את העם עורר ועל משה התאונן: “הוא מלך, ואהרון אחיו כהן גדול ובניו – סגני-כהונה; תרומה לכהן, מתנות-כהונה – לכהן, תרומת מעשר לכהן” – הכל להם, רק להם… “ויקהלו על משה ועל אהרון, ואמרו אליהם: רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' – ומדוע תתנשאו על קהל ה'?”..

“והאיש משה עָנָו מאד מכל האדם אשר על האדמה”. ההוא יתנשא על קהל ה‘? הן לא ביקש אף מאחד מהם כל שרות וכל עזרה, הן מעולם לא אמר אף לאחד מהם “שיטול דבר משלו ויטען על חמורו”. “רב לכם בני לוי”! הן "אין לנו אלא ה’ אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד – ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהונה גדולה!"…

“ובני קורח לא מתו” – –

עוד רבו המתאוננים והמתלוננים. רק נסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני, אחרי שנה של מנוחה ועבודת-אלהים, התחיל האספסוף מקונן: “מי יאכילנו בשר”?.. נרגנים “הביטו אחרי משה”: "ראה צוארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו! אדם שנתמנה על מלאכת משכן, כל ככרי כסף ועל ככרי זהב – מה אתה רוצה שלא יהא עשיר?…

“הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן-עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו! – אֵחר לצאת, אמרו: מה אחר בן-עמרם לצאת, מה אתם סבורים? – יושב ויועץ עליכם עצות ומחשב עליכם מחשבות!”…

וסתם טרחנים “היו נוטלים בניהם ובנותיהם הקטנים, וזורקים לתוך חיקו של משה, ואמרו לו: בן-עמרם, מה הנאה התקנת להם לאלו? מה פרנסה התקנת להם לאלו?”…

ומשה סובל ושותק. נושא הוא טרחם ומשאם. אך יש אשר תפול רוחו עליו, אשר ישוב היאוש אל קרבו: הראוי העם? היבין העם?…

________

והנסיון האחרון בא.

בקדש אשר במדבר פארן הם יושבים. קרובה הארץ, ארץ האבות, ומשה שלח לתור אותה. הולכים הם ומתקרבים אל מטרתם… בכליון-עינים יחכה משה לשוב המרגלים. קצרה רוחו לדעת את הדרך בה ילכו וכבשו את הארץ. חפץ היה כבר להסיע את המחנה ולפקד על צבאותיו. הנה עתה יתעורר העם, ישכח תאנותיו ותלונותיו, הנה יקום כולו כאיש אחד ועלה לרשת את ארצו. סוף-סוף תבוא הגאולה האמתית. את אדמת אבותם יגאלו, והאדמה תגאל אותם…

מהומה במחנה. המרגלים שבו. ארבעים יום תרו את הארץ, ויביאו משם “מן הרימונים ומן התאנים, ויכרתו משם זמורה ואשכול-ענבים אחד, וישאוהו במוט בשנים – ויראום את פרי הארץ: זבת חלב ודבש היא”! – – נדחק ההמון מסביב, השתומם על הפרי הנפלא. התעוררו המתאוים. רירם נזל על. פיהם. אך מה יספרו האנשים? – – “אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד – וגם ילידי הענק ראינו שם לא נוכל לעלות”!..

– “עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה”! – הפסיקו כלב ויהושע את המדברים רעה. הלא גם הם מן “התרים את הארץ” וימצאוה “טובה מאוד מאוד”.

– ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות – צעקו יתר המרגלים – עמלק יושב בארץ הנגב"…

זעקת-שבר פרצה מכל עברים. צוחו הנשים, רעמו הגברים. התגעש המחנה. אַיהו משה? איה אהרון? איפה הם המדברים בשם ה'? להמיתנו הם אומרים!..

“וילונו על משה ואהרון כל בני-ישראל: לוּ מַתנו בארץ מצרים, או במדבר הזה לו מתנו!.. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב!.. נשינו וטפנו יהיו לבז!.. הלא טוב לנו שוב מצרימה”!..

ותגדל התלונה. הוסיפו הנרגנים שמן על המדורה. גברה ההתמרמרות ותהי ליללה. “ותשא כל העדה ויתנו את קולם”… לשוא התחננו אליהם כלב ויהושע, לשוא דיברו על לבם, ניחמום ויעודדום: “אם חפץ ה' – והביא אותנו אל-הארץ הזאת ונתנה לנו… ואתם אל-תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם… סר צלם מעליהם, וה' אתנו – אל תיראום”!…

אך זועה מסביב. פרא העם בזעמו. על מנחמיו יתנפל. אבנים עפות מכל עבר. רעש. מהומה. צריחה. וקריאת-זדון פילחה את האויר, וירעד המדבר, וירגזו ההרים, ויהום המחנה: מצרימה! מצרימה! “נתנה ראש ונושבה מצרימה”! – –

“ויפול משה ואהרון על פניהם, לפני כל קהל עדת בני-ישראל”… את פניהם בקרקע כבשו. אל יגלה צערם, אל תיראה בשתם. בחיק הישימון קברו אנחתם, ויבלע החול דמעתם… “ויהושע בן-נון וכלב בן-יפונה קרעו בגדיהם”…

לילה. התעטף המדבר שחורים. דממה כבדה רבצה במרחב. עמד העם מזעפו. איש בסתר אהלו יכלם. איש איש ועוונו, איש איש ויגונו. ידע העם כי חטא, ויכהו לבו. זכר קלונו ביום, ויציקהו הנוחם. גדל צער החרטה, ותפרוץ. אנחה ותעל דמעה. ובכי-תמרורים נשמע בדממה. “ויבכו העם בלילה ההוא”, גדולים וקטנים בכו, תאניה ואניה. כל העם “בוכה למשפחותיו, איש לפתח אהלו”… אך מה בצע בדמעותיהם, ומה מועיל בבכים? התאנף בהם אלהים וימאסם:

עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם – לֹא יָדְעוּ דְרָכָי,

נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי!..

בכיה של חנם בכיתם – ואני קובע לכם בכיה לדורות!..

ומשה יושב באהלו, ראשו שמוט על ברכיו, ובאזניו עוד תצלצל הקריאה הנוראה: נתנה ראש ונשובה מצרימה! – "עם נבל ולא חכם!… דור תהפוכות, דור עיקש ופתלתול!… ומה יהיה עכשיו? היש עוד תקוה? היש עוד לנסות? “במדבר הזה לו מתנו” – קוננו כולם. אולי ייעשה להם כדבריהם? “במדבר הזה יתמו ושם ימותו”… נפשם הוטמאה. עבדים הם כולם ובעבדותם ישארו. לא הם יבואו אל הארץ, לא הם יגאלו את אדמת אבותם… אך בניהם, אלה הטף אשר ברגליהם – מה חטאו? וילידי-מרחב. אלה לא ידעו עול, לא יכירו עבדות. יאבדו אבותיהם באשר יאבדו, אך אלה יחיו, וגדלו אמיצים וחפשים, והיה להם רצון ואמון, ועלו וירשו את הארץ… והוא? היראה בקום חלומו הגדול? הן זקן הוא ושב. מי יודע אם יחיה עד היום ההוא? אם יזכה להכניס את הדור הצעיר אל הארץ? – –

השחר האיר. יום חדש נולד במדבר. משה הרים את ראשו, הציצו עיניו באור הבוקע ועולה, וידע את אשר לפניו… בני-ישראל יוצאים מאהליהם. קודרים ילכו, ומסביב למשכן יתאספו. יודעים הם, כי קשה יהיה דבר ה' בפי משה. גדול עוונם מנשא, וגדול יהיה חרון אף ה'. ומשה כבר קבר את התקוה האחת בלבו, ויגדל חדשה במקומה. ימות הדור ויחי הדור! והנה יצא אל העם, בשורת-המות ובשורת-החיים בפיו:

“חי אני – נאום ה' – אם לא כאשר דיברתם באזני, כן אעשה לכם. טפכם אשר אמרתם לבז יהיה – והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה… ופגריכם אתם – יפלו במדבר הזה”! – –

דממת-צער במחנה. הרכינו ראש כולם, ניחמו על מעשיהם. “ויתאבלו העם מאוד”, ורחמים ביקשו:

הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' – כִּי חָטָאנוּ…

אך אין סליחה הפעם, אין רחמים בדין:

אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהֹוָה בְּקִרְבְּכֶם!..


ארבעים שנה יתעו במדבר. ארבעים שנה – עד תום דור עבד וגדל דור חפשי.

ומדי שנה בשנה, בחודש החמישי בתשעה לחודש, עם ערוב היום, יעביר משה קול בכל המחנה: צאו לחפור, צאו לחפור! ויצאו וחפרו להם קברים ולנו בהם. ובבוקר עם עלות השחר, יקרא הקול: יבדלו החיים מן המתים! וקמו וחסרו מהם חמשה עשר אלף


שָׁקַע הַחוֹל תַּחַת מִרְבַּץ גּוּפוֹתָם,

דָּבְקוּ לָאָרֶץ – וְנִרְדָּמוּ…

יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,

דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים

עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים!..

שנים אחר שנים עוברות, ומשה קובר את דורו… מתה מרים, מת גם אהרון. דור אנשים אשר חי אתם, סבל אתם, שמח אתם, הצטער אתם – והוא הולך וכלה, הולך ותם. רק מתי מספר נשארו. ומרגיש את עצמו משה בודד. “מתה מרים – הוא ואהרון טיפלו בה, מת אהרון – הוא ואלעזר טיפלו בו, ימות הוא – מי יטפל בו”?.. רואה הוא אמנם את הדור החדש הולך וגדל. תקותו לא תכזב. אך לא דורו הוא… לא גמר את אשר החל. עבדים אמר להפוך לאנשים, המון פרוע לעם. והם לא הבינו, לא אָבו. הנה הם טמונים בחול, אכולי קנאה ותלונה, תאוה ומריבה: “השלים אותם המות עם אלהיהם”!.. והוא בן מאה ועשרים כיום. זקן הדור, דור-האבות ודור-הבנים. עומד הוא “בין המתים ובין החיים”… הנה הם נטושים הבנים בערבות מואב. ארץ ירושתם קרובה אליהם, קרובה. והוא כבר עייף, עייף. “לא יוכל עוד לצאת ולבוא”. מי יעמוד בראש העם? “בניו שלו אינם ראויים לנשיאות”. הוא לא טיפל בהם, לא השגיח עליהם. מסור היה כולו לעמו, ואת משפחתו לא ידע. מי ירעה את ישראל? מי ינהלם מי יַנחם? מי יאַמצם? מי יעודדם? “יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר, איש על-העדה אשר-יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוצאם ואשר יביאם – ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה”! –

ו“אלדד ומידד מתנבאים במחנה: משה מת ויהושע מכניס”… וירגז יהושע בן-נון. לכבוד רבו חרד, וימהר אל משה ויאמר: “אדוני משה – כלאֵם”!.. אך בת-צחוק עלתה על שפתי הנביא הישיש, נתן עיניו המזהירות בעבדו הנאמן, הניע ראשו הלבן ובדאגה אמר: “המקנא אתה לי? – ומי יתן כל-עם ה' נביאים, כי יתן ה' את-רוחו עליהם”!.. זה כל כך נחוץ להם, יהושע! ראה שם את המדבר הזרוע פגרים. “לא נתן ה' להם לב לדעת, ועינים לראות, ואזנים לשמוע”. מי יתן והצליחו בניהם אחריהם, מי יתן והיו נביאים כולם, וחי ה' בקרבם! – “משה מת ויהושע מכניס”… כן, יהושע תלמידי, יהושע הנאמן, “חזק ואמץ, כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם, ואתה תנחילנה אותם. וה' הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עמך, לא ירפך ולא יעזבך – לא תירא ולא תחת”… היה, יהושע, רועה לעם. אך תרעה ולא תרדה. “עם זה שאני מוסר לך, איני מוסר לך תיישים אלא גדיים, וכבשים איני מוסר לך אלא טלאים – צא לך בעקבי הצאן, רעה את כל אחד ואחד לפי כוחו, היה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו…”

דמעות נזלו מעיני המנהיג. כרע יהושע על ברכיו וישק את כנף מעיל רבו, ובכי עצור פרץ מגרונו. נשקוֹ משה על ראשו “ויסמוך את ידיו עליו”…

“הן קרבו ימיך למות”! –

עוד מעט ונאסף אל דורו, אל המתים. והוא כל כך נחוץ לחיים. וגם חפץ חיים. השעה הגדולה הולכת וקרבה – והוא לא יראנה. את צרת העם ידע, את צערו הכיר, ועכשיו שהגיעה טובתם של ישראל – “לא תעבור את הירדן הזה”… ומי יגיד אשר יקרה את ישראל מעבר לירדן? “כי יודע הוא את מרי העם ואת ערפו הקשה. הן בעודנו חי עמהם, ממרים היו עם ה' – ואף כי אחרי מותו”…

דממת-קודש במחנה. משה מדבר. אולי הפעם האחרונה:

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם – כל איש ישראל. טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך – מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעבדך בברית ה' אלהיך ובאָלָתו, אשר ה' אלהיך כורת עמך היום, למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלהים. ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האָלָה הזאת, כי את-אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום…

כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא, לאמור: מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה – ונעשנה. ולא מעבר לים היא, לאמור: מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה – ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו…

ראה, נתתי לפניך היום את-החיים ואת-הטוב, ואת-המות ואת הרע. העידותי בכם היום את-השמים ואת-הארץ – האזינו שמים ותשמע הארץ! – החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.

שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצווּם את בניכם לשמור לעשות את-כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם – ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את-הירדן שמה לרשתה"! – –

“הגיעה השעה שאתה נפטר מן העולם” –

ומשה נפרד מעל העם, ברך כל שבט ושבט, ברך את ישראל כולו, ומחילה ביקש:

– “הרבה ציערתי אתכם על התורה ועל המצות, עכשיו מחלו לי”!..

בכי חרישי נשמע בעם:

– “רבנו ואדוננו! מחוּל לך! משה רבנו! הרבה הכעסנוך והרבינו עליך טורח, מחל לנו”!

התנודד איש-האלהים, ראשו שלג ירד על חזהו, שפתיו הזדעזעו וקולו רעד:

מחוּל לכם! מחוּל לכם! בבקשה מכם, כשתיכנסו לארץ זכרו אותי ואת עצמותי, ואמרו: אוי לו לבן-עמרם שרץ לפנינו כסוס ונפלו עצמותיו במדבר! –

פרץ הבכי בעם. התיפח דור-החיים. וזקן הדור הליט פניו באדרתו…

“ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו” – וכל העם אחריו, הולכים ובוכים, בוכים והולכים. בתנועת יד העמיד אותם על-יד ההר: פה תהיו ואַל תעלו! –

וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם

כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל אִישׁ הָאֱלֹהִים.

אֶל מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם…

כעלותו אל הר-האלהים כן יעלה אל הר-העברים. יחידי. שם יתבודד עם צערו, יתיחד עם ארץ-מאוייו. מנגד יראה את אדמת-געגועיו, ואליה יביט עד כלות נפש, עד צאת נשמה… ששים רבוא השאיר במדבר, וששים רבוא בערבה. עם אלה לא מת, ועם אלה לא יחיה. מעבדות הוציא, וגאולה לא הביא. עד הארץ בא, ואליה לא יעבור…

על פסגת נבו.

כל הארץ לפניו. הרי-גלעד יתרוממו מימינו. שיבת החרמון תלבין מרחוק. תפוח התבור יעגל ראשו. עמק-יזרעאל יזהיר בדשאיו. ראי הכנרת יכסיף מימיו. גריזים ועיבל יעמדו כאויבים. גם הכרמל ייראה מרחוק, השרון ישתרע במרחב ואחריו הים האחרון. הנה רכסי הרים גבוהים לנגדו. הנה יריחו עיר התמרים. הנה הירדן הומה קרוב לו. משק מימיו יגיע אליו. אל ים-סדום יתנפל, ולא נודע כי בא אל קרבו, הירדן! הירדן! ואותו לא יעבור…

ולמטה, לרגלי ההר, בערבה, חונה ישראל לצבאותיו. מסביב לאוהל-מועד הם חונים. כחגורה אחת עבה הקיפו את משכן אלהים. מחנה-מחנה על דגלו. הנה דגל ראובן האדום – כאבן האודם אשר לשבטו בחושן-המשפט. שם דגל שמעון הירוק – כעין הפִּטְדָה. שלושת צבעי לוי מסתמנים – לבן, שחור ואדום, כצבעי הברקת. כמפה מתוחה ינפנף דגל יהודה באויר, עין הנופך לו כעין השמים, אף הארי אשר עליו ייראה: “גור אריה יהודה”… הרי דגלו הלבן של זבולון, והספינה עליו: “לחוף ימים ישכון”… מכיר הוא בצבעי יתר הדגלים, אך אין הוא מבחין בהם עתה. רחוקים הם מאוד. רק דגל בנימין ניכר ברוב גווניו. כל שנים-עשר הצבעים לו. הקטן בשבטים וכוללם יחד: “ידיד ה' – ישכון לבטח עליו; חופף עליו כל היום – ובין כתפיו שכן”…

מחר ויקומו צבאות ישראל, ועברו את הירדן הזה, ונפלה להם הארץ הטובה לירושה. בוא יבואו אל המנוחה והנחלה.

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל!

ומשה צנח על ראש הפסגה.

נשמת הנביא נקראה למרום;

– “צאי, אַל תאחרי!”..

אך מתלבטת הנשמה, אינה רוצה להסתלק:

– “יוצר העולמים, אלוה כל הרוחות ואדון הנשמות, אתה בראתני ואתה נתתני בגופו של משה זה מאה ועשרים שנה. ועכשיו יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה?”

– "צאי, ואני מעלה אותך לשמי-שמים העליונים, ואני מושיבך תחת כסא כבודי אצל כרובים ושרפים!..

מבט אחרון לארץ, מבט-ברכה לעם. אנחת-צער. דבר-מה נגע בשפתיו:

נשיקת יה!..

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

“ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה”…

חיים הררי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים הררי
רקע
חיים הררי

יצירותיו הנקראות ביותר של חיים הררי

  1. ספרי החשמונאים (מאמרים ומסות)
  2. לחצי-יובלו של ביאליק (מאמרים ומסות)
  3. ירמיהו (מאמרים ומסות)
  4. אליעזר בן-יהודה (מאמרים ומסות)

לכל יצירות חיים הררי בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות חיים הררי

יצירה בהפתעה
רקע

בלילי קיץ

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

א

הילדה מתייפחת ומשמיעה קול בוכים –

והיא, אשה בעלת פנים זועפים, בלים ומרירים ועינים דואבות ודומעות, שמתחתן גומות-תכלת, עומדת למעצבה על יד העריסה, מנענעת אותה, מנעימה זמירות בלחש ומדברת רכות וקשות על לב בתה, בת השָנה, כי תישן –

הנה כאב לב! הילדה יָשנה זה לא כבר כראוי כי כל הלילה נדדה שנתה מעיניה בצבות לה מעט הבטן, - והנה התפרץ הביתה פתאום הוא, “המזיק” ההולך-בטל, לבקש את זנב דג-המלוח בהדי לחמא – זולל וסובא! – ואף כי, אמנם, אחרי שבעו מהלומות וקללות למדי, יצוא יצא החוצה במחולות ורננים, אך את התינוקת העיר בטענותיו וצעקותיו. לשון-בלעם!

– אבי שבשמים! – מתפרץ קול-תרעומת מקירות הלב הרַגז – מדוע לא תישני, נשמתי? מה לך, חייתי? מה יכאב לך? הבטן? הבטן?… נו, ישני, ישני – אוי, הילדה חולה… – ישני, עלובתי, לא אוסיף להכות… אַ – אַ – אַה! ת – חת ערי-סתה של חַה – יה' – לי"… ריבון העולמים, מה לי לעשות? מה היא דורשת ממני? החלב אשר בשדי הצוֹמקים? השומעת את? אסוני, צרתי, הוותי, ישני!!… ישני! – אני מצווה עליך…

הקול הרפה נחבא רגע –

– אַ – אַ – אַה! – מתעודדת האם – ישני, חמדת נפשי… " עו-מ-דת עז לב-נה". ישני, חיה’לי… עלי לכלות את המלאכה, בתי –

ולכלות את המלאכה של העלמה סיגנצין, באמנה, דרוש כמו לחיות ממש! התופרת החולקת לה עבודה בסוד העידה בה, למען השם, שתשלים את השמלה עד יום המחרת, אם חפצה פרנסה היא לימים הבאים. נחוץ לעבוד כל הלילה…

כי הנה בשלושת הימים, ימי מחלתה, לא נעשתה המלאכה כלל, ובני הבית הן לא התענו בימים האלה, ויאכלו וישתו, ויסיקו את התנור דבר יום ביומו – ומהיכן? התימצא להם משכורת אחרת אם לא ממַחטה? שכר הכרם, כביכול, אשר חכר ירוחם-ברוך אישה בשנה הזאת, עוד לא נראה לעת-עתה, מלבד מעט הפּירות שהוא מביא עמו תמיד בחזירתו, לחדוות לב כל בני-הבית; ולהבא – מי יודע! אשתקד לא היתה פרנסה כלל, ובכל ימות החורף לא הכניס אף אגורה אחת…

היא כופפת את ראשה, מסתכּלת בילדתה ובאה לידי החלטה, כי ישנה היא. אבן כבדה מתגוללת אט-אט מעל לבה הנמק.

בזהירות רבה היא סרה מעל העריסה ויושבת על יד המכונה.

היא כולה תפילה: יהי רצון שתישן הילדה ולא תפריעה מעבודתה!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.