מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
הררי, ח'. (תש"א). ירמיהו. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-06-24. http://bybe.benyehuda.org/read/10509
MLA:
הררי, חיים. "ירמיהו". פרויקט בן-יהודה. תש"א. 2018-06-24. <http://bybe.benyehuda.org/read/10509>
ASA:
הררי, חיים. תש"א. "ירמיהו". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-06-24. (http://bybe.benyehuda.org/read/10509)

ירמיהו

מאת: חיים הררי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

מסדה; תש"א

סוגה:

שפת מקור: עברית

מכל ציורי הדמיון המציגים את ירמיהו ראיתי רק באחד מהם את הנביא, בדד יושב על אבני-מפלה, במרום העיר החרבה, קסת הסופר לפניו, מגילת-הנבואה בידו, עט סופרים בימינו, וחזות קשה על פניו, קמטים עמוקים במצחו ויגון המחשבה בעיניו.

שוכחים אנו את הסופר בנביא, את היוצר, את האמן. נראה לנו תמיד הנביא כמעין נובע, כנחל שוטף המתפרץ מאליו, בכוח טבעי, פתאומי, בלי יגיעה קודמת. אלהים הוא המדבר בפיו… אך מה ידענו אנחנו מכל התסיסה הפנימית במשך ימים וירחים בלב הנביא? מי מאתנו מנה לילות-הנדודים של ישעיה או של ירמיהו? מי מאתנו ראה קמטי מצחם וזעזועי ידם בשעת מחשבה או בשעת כתיבה? מה ידענו אנחנו מרגעי-המשבר שלהם, ממלחמתם הנפשית, מאותה קדחת-האמן שבערה בקרבם לפני יצירה ובשעת יצירה? הנבואה היא יצירה ספרותית, ואין יצירה בלי יגיעה, בלי יסורים. דבר אלהים הוא דבר הנביא. דבר או חזון – זאת היתה שעה של משבר, של מלחמה, של התאבקות עם האלהים הנגלה על החוזה העברי. דבר-אלהים לא מצא תמיד את ביטויו הנכון, והנביא סבל, כאב, נלחם, נאבק עם רוח-היוצר אשר בו, נאבק עם אלהיו…

וכך מתארת לנו המסורת שלנו את רגעי היצירה של הנביא. משה סובל בהיגלות אליו אלהים. ברגע המכריע יפקפק בשליחותו, בכוחו, יסרב לאלהים שולחו: “בי אדוני… כבד-פה וכבד-לשון אנוכי… שלח נא ביד תשלח”… ישעיהו בחזונו ידע אותם היסורים, יסורי-יצירה, יסורי הבעה: אוי לי כי נדמיתי… כי איש טמא-שפתים אנוכי"… וירמיהו, זה המשורר הסוער, זה היוצר הכואב, ישא ימים רבים בחובו את יסורי יצירתו, ימים רבים תאכלהו אש נשמתו ולא ידע להריקה, והוא יתלבט, יפרפר, ייאבק עם אלהיו, עד אשר יחזק עליו דבר-אלהים ומצא ביטוי לנשמתו הדוויה:

פִּתִּיתַנִי ה’ וָאֶפָּת

חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל – – –

וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת

עָצֻר בְּעַצְמֹתָי

וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל – וְלֹא אוּכָל…

נביא סופר היה ירמיהו, משורר יוצר לדורות הבאים, מתיחס ליצירה הספרותית בהכרת-סופר עמוקה. כלכל לא יוכל אותם הכותבים על נקלה, החונפים להמון, היודעים רק את המלה המתוקה ורק “שלום” בפיהם. אך תרמית בלבם ובעטם: “אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים”… ובהתחולל השואה על העם והארץ ידאג ירמיהו לנכסי-הרוח שלו, וימהר לכנס אל מגילת-ספר אחת “כל הדברים אשר דיבר על ישראל ועל יהודה ועל כל הגויים”. כמו כל סופר אמן יחרד על יצירותיו: מכיר הוא בערכן ורואה להן אחרית.

כי אמן היה ירמיהו. בין סער ודממה ריחפה נפשו, בין זעם ורחמים. בודד היה האיש הזה, בודד בתוך משפחתו, בודד בתוך עמו, בודד בתוך המון קריה. כבדה עליו לעתים קרובות יד אדוני:

לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים – וָאֶעְלֹז

מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי – כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי…

על גבעות ענתות גדל. בין הרי יהודה הזועפים והרי אפרים הצוהלים בלה ילדותו. “מן הכהנים אשר בענתות” היה, מבני אביתר הכהן אשר הודח מן הכהונה עוד בימי שלמה, וענתות היתה להם למקלט, לנחלת-אבות. את התמרמרות-הדורות אשר במשפחתו ספג אל תוכו, עצב של אציל בודד, הרואה את הכל במתנגדים לו, מרירות של “איש ריב ואיש מדון לכל הארץ”. אך גם את טללי-השחרים על גבעות בנימין ואפרים ספג אל תוכו. הרי שומרון בגפניהם הפוריות, בשקדיהם הפורחים הרנינו את לבבו, וזעף-יהודה, ורנת-שמרון ותוגת-ענתות התלכדו יחד בנשמתו הרכה של ירמיהו.

כמה יגון קודר בזעם הנביא, בדברו הקשה אל העם:

וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה

וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה…

כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה…

כמה רעננות וצהלת-חיים בשירת-החזון:

וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן

וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה’ –

עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר

וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר –

וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה

וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד…

כמה תוגה חרישית בשירת העצב הרכה:

וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ – בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי

וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה…

שלוש משאות-נפש גדולות היו לירמיהו: אחדות יהודה וישראל, תורה שבלב ואהבת המולדת.

כיליד בנימין היתה נשמתו מעין נקודת-התווך בין יהודה ואפרים. ירושלים ושומרון היו לאחת בעיניו. בתולת ישראל כבתולת ציון היתה דמות חלומותיו:

עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל.

עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.

עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן

נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…

כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם:

קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ…

בכליון-געגועים הוא זוכר את גדולת שומרון ואת חרות ישראל:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים,

כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד –

עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ…

ותורת הרחמים היא תורת ירמיהו, תורת הלב. “דין צדק” הוא דורש. גם אל ה’ יריב ואתו ידבר משפטים:

מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה

שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד…

ולא בעולות וזבחים ירצה אדם את פעלו, כי אם בלב טהור, בכוונה נכונה ובשלום אמת:

“הנה ימים באים – נאום ה’ – וכרתי את בית-ישראל ואת בית-יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי את אבותם, כי זאת הברית אשר אכרות את בית-ישראל אחרי הימים ההם – נאום ה’ – נתתי את תורתם בקרבם ועל לבם אכתבנה. והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם!” – – –

רצה רצה לראות את בית-ישראל ואת בית-יהודה מאוחדים יחד, את יהודה ושומרון במולדת אחת. גלות שומרון הרעידה את כל נימי נשמתו. מעל גבעת ענתות צפה את העבר הקרוב, ראה את “אשר עשתה משובה ישראל” ואת המתחולל לבוא על “בוגדה יהודה”. ממלכת אשור, פראי הסקיתים, מצרים הכובשת, בבל המתחזקת – כל אלה היו מבשרי רעה. פחד איום מפני הגלות קינן בלב ירמיהו. ירא היה פן יקרה ליהודה אשר קרה לשומרון, ואז תאבד המולדת ואבד העם. כמה צער ורוך ספוגה הקינה הקטנה על יואחז בן יאשיהו אשר הוגלה מצרימה:

אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ:

בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד

וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ…

אותו פחד מפני הגלות הוא המקור להתנגדות ירמיהו למלחמה את בבל. יודע הוא את רפיון צדקיהו, מכיר הוא את כשלון ירושלים, והוא מזהיר את המלך ואת מלאכי אדום ומואב ועמון, צור וצידון, אשר באו ירושלימה להתקשר על נבוכדנצר, כי לא יצליחו במלחמה. מתקומם הוא בכל חרון אפו נגד הנביאים המעוררים למלחמה ומתחנן הוא בכל אהבתו למולדתו לפני צדקיהו והשרים, כי לא ישמעו לדברי הנביאים: “כי שקר נבאים לכם, למען הרחיק אתכם מעל אדמתכם – והדחתי אתכם ואבדתם”…

פחד ירמיהו לא היה לשוא. הבודד הגדול ראה בעיניו את הקריה הגדולה גם היא בודדה: “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם?…” אולם הוא נשאר נאמן לחרבות ירושלים. בכל מאמצי כוחו השתדל להשאיר שארית ליהודה על האדמה הנשמה. אולם המקרים הכזיבו את תקוותיו. ושחוק השטן: ירמיהו לוקח בחזקה מעל המולדת והוטל מצרימה…

כבן ששים ומעלה, זקן וכואב, עזב על כרחו את ארצו השוממה. ביגון רחמים נפרד מעל “אמא ציון”. ומה עלתה לו בסופו על אדמת נכר – לא ידענו.

ארבעים שנות יצירה נתן ירמיהו לעמו ולספרותו, ארבעים שנה של חיי סער ובדידות, מלחמה והתמרמרות. אמן גדול היה היוצר הזה. פרורי נשמה דוויה מפרפרים בפסוקיו.

חיים הררי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים הררי
רקע
חיים הררי

יצירותיו הנקראות ביותר של חיים הררי

  1. מֹשֶׁה (מאמרים ומסות)
  2. ספרי החשמונאים (מאמרים ומסות)
  3. לחצי-יובלו של ביאליק (מאמרים ומסות)
  4. ספר הכבוד (מאמרים ומסות)

לכל יצירות חיים הררי בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות חיים הררי

יצירה בהפתעה
רקע

קול אמונים

מאת יעקב שטיינברג (מאמרים ומסות)

נער-אמונים, בן-טובים ויקר נכדים, לוקח אל בית סבא לשבת שם ימים רבים בצל האהבה האחרת, אהבת זקנים המכלכלת ומענגת למדי את בני-הבנים ועושה בהם רק מעט אונס של גידול. אבי-האב, זקן זקוף על פני כל אנשי ביתו, פיו היה שופע חידושי-נחת רק במוצאי-שבת, ובימות החול לא שקד על הנער הרך והבוחן גם עם לימוד הגמרא, היא הגמרא הדוברת אשר רוב אוהביה נבונים הם ברוב דברים; רק בערבים, בדלוק המנורה הטהורה, הועלה על שולחן התורה ספר-יראים מופלא, עֲבֵש עלים ונותן ריח גניזה, ולספר הפרוש שם רך ונעים, דמות שער חטוב ונחמד לפרדס נועם: – חובות הלבבות. הזקן מקריא והנער קורא, ולשון הנער תכבד מאד בפיו אל הפסוקים העלגים והעזים, ועינו גם תשתעשע וגם תפחד מעט למראיהם – כלמראה אנשי-צבא חמושים הדורכים ברגל עזה בחוצות שלוים. אלה לא היו נוטרי-המצוות הרגילים, היתרים מרוב, המתכלכלים לשובע על שוחד הפלפולים המבטלים לפרקים איש את צו חברו; מחביון הספר הזה, כמו ממצודת-ירכתים עתיקה, הגיחו אזהרות הולכות-בסך, וַאֲזֵנָן המוזר – רומח המוסר וכידון התוכחה – מבריק כמצוחצח ביומו, ובלכתן התלכדו לפלוגות-מערכה, הצטרפו לגדוד מלחמה שואף-קרבות השם מצור על מדור החיים הקטון והנחבא, על הלב, על הלב היהודי הכשר, השקט על מעט שמריו החריפים, הדל מתכונת היצרים הרבה. מי לא ישתומם, אף כי נער יהודי אשר סלסולי הפאות ידמו בעיניו כגדר עבותה מזה ומזה, מגן-בטחון משמים לכל היהודים, על חסידיהם וסוחריהם ושוניהם גם יחד. אך שר-הספר לא כן יחשוב, ואל פאות הראש והזקן, האותות מבחוץ, לא יביט; את הלב, מקום החיים האחרון, יקיף שבע פעמים עם צבאו, עד אם מצא דלת סתרים אשר הניחוה מרגלי החנופה. “מה תבקש פה, שר משרי ישראל?” שואל הנער באפס קול ובאפס דעת, רק מתוך תמהון-נערים אשר יישאר בנפש ויהיה לבסוף, עם ימי הבגרות, לזכר צלול. “את השקר אבקש; ועמו יילכד גם הכזב העוזר,” עונה הספר מתוך כל עליו ופסוקיו, ואף הוא באפס קול ובאפס כוונה מפורשת, רק מתוך יצר-התגלות גדול אשר ישאיר הד בלב הקורא וישלים את הכוונה לאחר עידן ועידנים.

והנער היה לגבר ביהודה, ובנפול שם לראשונה דם יהודים כנפול אבן בדומן-אבנים אחר, לאמר: אשר רק היד הזורקת אותה לה לבדה מעט הטעם או הענין או השעשועים – נתעוררה בו שארית אמוניו מנוער, והתמהון הרע, הוא התמהון הגמל כדי צורה …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.