מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ירמיהו

מאת: חיים הררי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

מסדה; תש"א

סוגה:

שפת מקור: עברית

מכל ציורי הדמיון המציגים את ירמיהו ראיתי רק באחד מהם את הנביא, בדד יושב על אבני-מפלה, במרום העיר החרבה, קסת הסופר לפניו, מגילת-הנבואה בידו, עט סופרים בימינו, וחזות קשה על פניו, קמטים עמוקים במצחו ויגון המחשבה בעיניו.

שוכחים אנו את הסופר בנביא, את היוצר, את האמן. נראה לנו תמיד הנביא כמעין נובע, כנחל שוטף המתפרץ מאליו, בכוח טבעי, פתאומי, בלי יגיעה קודמת. אלהים הוא המדבר בפיו… אך מה ידענו אנחנו מכל התסיסה הפנימית במשך ימים וירחים בלב הנביא? מי מאתנו מנה לילות-הנדודים של ישעיה או של ירמיהו? מי מאתנו ראה קמטי מצחם וזעזועי ידם בשעת מחשבה או בשעת כתיבה? מה ידענו אנחנו מרגעי-המשבר שלהם, ממלחמתם הנפשית, מאותה קדחת-האמן שבערה בקרבם לפני יצירה ובשעת יצירה? הנבואה היא יצירה ספרותית, ואין יצירה בלי יגיעה, בלי יסורים. דבר אלהים הוא דבר הנביא. דבר או חזון – זאת היתה שעה של משבר, של מלחמה, של התאבקות עם האלהים הנגלה על החוזה העברי. דבר-אלהים לא מצא תמיד את ביטויו הנכון, והנביא סבל, כאב, נלחם, נאבק עם רוח-היוצר אשר בו, נאבק עם אלהיו…

וכך מתארת לנו המסורת שלנו את רגעי היצירה של הנביא. משה סובל בהיגלות אליו אלהים. ברגע המכריע יפקפק בשליחותו, בכוחו, יסרב לאלהים שולחו: “בי אדוני… כבד-פה וכבד-לשון אנוכי… שלח נא ביד תשלח”… ישעיהו בחזונו ידע אותם היסורים, יסורי-יצירה, יסורי הבעה: אוי לי כי נדמיתי… כי איש טמא-שפתים אנוכי"… וירמיהו, זה המשורר הסוער, זה היוצר הכואב, ישא ימים רבים בחובו את יסורי יצירתו, ימים רבים תאכלהו אש נשמתו ולא ידע להריקה, והוא יתלבט, יפרפר, ייאבק עם אלהיו, עד אשר יחזק עליו דבר-אלהים ומצא ביטוי לנשמתו הדוויה:

**פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת **

חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל – – –

**וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת **

**עָצֻר בְּעַצְמֹתָי **

וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל – וְלֹא אוּכָל…

נביא סופר היה ירמיהו, משורר יוצר לדורות הבאים, מתיחס ליצירה הספרותית בהכרת-סופר עמוקה. כלכל לא יוכל אותם הכותבים על נקלה, החונפים להמון, היודעים רק את המלה המתוקה ורק “שלום” בפיהם. אך תרמית בלבם ובעטם: “אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים”… ובהתחולל השואה על העם והארץ ידאג ירמיהו לנכסי-הרוח שלו, וימהר לכנס אל מגילת-ספר אחת “כל הדברים אשר דיבר על ישראל ועל יהודה ועל כל הגויים”. כמו כל סופר אמן יחרד על יצירותיו: מכיר הוא בערכן ורואה להן אחרית.

כי אמן היה ירמיהו. בין סער ודממה ריחפה נפשו, בין זעם ורחמים. בודד היה האיש הזה, בודד בתוך משפחתו, בודד בתוך עמו, בודד בתוך המון קריה. כבדה עליו לעתים קרובות יד אדוני:

**לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים – וָאֶעְלֹז **

מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי – כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי…

על גבעות ענתות גדל. בין הרי יהודה הזועפים והרי אפרים הצוהלים בלה ילדותו. “מן הכהנים אשר בענתות” היה, מבני אביתר הכהן אשר הודח מן הכהונה עוד בימי שלמה, וענתות היתה להם למקלט, לנחלת-אבות. את התמרמרות-הדורות אשר במשפחתו ספג אל תוכו, עצב של אציל בודד, הרואה את הכל במתנגדים לו, מרירות של “איש ריב ואיש מדון לכל הארץ”. אך גם את טללי-השחרים על גבעות בנימין ואפרים ספג אל תוכו. הרי שומרון בגפניהם הפוריות, בשקדיהם הפורחים הרנינו את לבבו, וזעף-יהודה, ורנת-שמרון ותוגת-ענתות התלכדו יחד בנשמתו הרכה של ירמיהו.

כמה יגון קודר בזעם הנביא, בדברו הקשה אל העם:

וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה

וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה…

כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה…

כמה רעננות וצהלת-חיים בשירת-החזון:

**וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן **

**וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' – **

**עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר **

**וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר – **

**וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה **

וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד…

כמה תוגה חרישית בשירת העצב הרכה:

**וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ – בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי **

וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה…

שלוש משאות-נפש גדולות היו לירמיהו: אחדות יהודה וישראל, תורה שבלב ואהבת המולדת.

כיליד בנימין היתה נשמתו מעין נקודת-התווך בין יהודה ואפרים. ירושלים ושומרון היו לאחת בעיניו. בתולת ישראל כבתולת ציון היתה דמות חלומותיו:

**עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. **

עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.

**עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן **

נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…

**כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם: **

קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ…

בכליון-געגועים הוא זוכר את גדולת שומרון ואת חרות ישראל:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים,

כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד –

עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ…

ותורת הרחמים היא תורת ירמיהו, תורת הלב. “דין צדק” הוא דורש. גם אל ה' יריב ואתו ידבר משפטים:

**מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה **

שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד…

ולא בעולות וזבחים ירצה אדם את פעלו, כי אם בלב טהור, בכוונה נכונה ובשלום אמת:

“הנה ימים באים – נאום ה' – וכרתי את בית-ישראל ואת בית-יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי את אבותם, כי זאת הברית אשר אכרות את בית-ישראל אחרי הימים ההם – נאום ה' – נתתי את תורתם בקרבם ועל לבם אכתבנה. והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם!” – – –

רצה רצה לראות את בית-ישראל ואת בית-יהודה מאוחדים יחד, את יהודה ושומרון במולדת אחת. גלות שומרון הרעידה את כל נימי נשמתו. מעל גבעת ענתות צפה את העבר הקרוב, ראה את “אשר עשתה משובה ישראל” ואת המתחולל לבוא על “בוגדה יהודה”. ממלכת אשור, פראי הסקיתים, מצרים הכובשת, בבל המתחזקת – כל אלה היו מבשרי רעה. פחד איום מפני הגלות קינן בלב ירמיהו. ירא היה פן יקרה ליהודה אשר קרה לשומרון, ואז תאבד המולדת ואבד העם. כמה צער ורוך ספוגה הקינה הקטנה על יואחז בן יאשיהו אשר הוגלה מצרימה:

**אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ: **

**בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד **

וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ…

אותו פחד מפני הגלות הוא המקור להתנגדות ירמיהו למלחמה את בבל. יודע הוא את רפיון צדקיהו, מכיר הוא את כשלון ירושלים, והוא מזהיר את המלך ואת מלאכי אדום ומואב ועמון, צור וצידון, אשר באו ירושלימה להתקשר על נבוכדנצר, כי לא יצליחו במלחמה. מתקומם הוא בכל חרון אפו נגד הנביאים המעוררים למלחמה ומתחנן הוא בכל אהבתו למולדתו לפני צדקיהו והשרים, כי לא ישמעו לדברי הנביאים: “כי שקר נבאים לכם, למען הרחיק אתכם מעל אדמתכם – והדחתי אתכם ואבדתם”…

פחד ירמיהו לא היה לשוא. הבודד הגדול ראה בעיניו את הקריה הגדולה גם היא בודדה: “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם?…” אולם הוא נשאר נאמן לחרבות ירושלים. בכל מאמצי כוחו השתדל להשאיר שארית ליהודה על האדמה הנשמה. אולם המקרים הכזיבו את תקוותיו. ושחוק השטן: ירמיהו לוקח בחזקה מעל המולדת והוטל מצרימה…

כבן ששים ומעלה, זקן וכואב, עזב על כרחו את ארצו השוממה. ביגון רחמים נפרד מעל “אמא ציון”. ומה עלתה לו בסופו על אדמת נכר – לא ידענו.

ארבעים שנות יצירה נתן ירמיהו לעמו ולספרותו, ארבעים שנה של חיי סער ובדידות, מלחמה והתמרמרות. אמן גדול היה היוצר הזה. פרורי נשמה דוויה מפרפרים בפסוקיו.

חיים הררי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים הררי
רקע
חיים הררי

יצירותיו הנקראות ביותר של חיים הררי

  1. ספרי החשמונאים (מאמרים ומסות)
  2. מֹשֶׁה (מאמרים ומסות)
  3. לחצי-יובלו של ביאליק (מאמרים ומסות)
  4. דוד שמעונוביץ (לחצי יובל שירתו) (מאמרים ומסות)

לכל יצירות חיים הררי בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות חיים הררי

יצירה בהפתעה
רקע

התנצלות סידני לייניר

מאת אברהם רגלסון (מאמרים ומסות)

סידני לייניר, דמות אבירית מג’ורג’יה שבארצות-הברית, בנערותו מושך בחצוצרה בחיל-הדרום, בבגרותו מנגן-אבוב פרופאסיונאלי, חולם לעצב שירה על יסודות מוסיקאליים-טכניים – מעין סיר גאלאהאד טהור רודף גביע קדוש של יופי רוחני – לקוי בשחפת היה (תולדה ממאסר בצפון בימי מלחמת-האזרחים) ואביון גמור, בזוי למחקרים ושכוח מאת כוהני הספרות, אלה “מאֶן אוף לאטאֶרס” המכובדים. ויהי בראותו הצלחתם של הנוטלים-בזרוע והחכמים והנכבדים1, והוא לבו עד לאלוהים, וכשרון וערמה להידחף ולעשות לו מקום בחברה ובספרות אין לו, אף יחסר את עמידת-הכבוד החיצונית, – ויברח אל יער-האלונים ואל בצות-גלין אשר על חוף ג’ורג’יה. שם הרהר בישו, בזיונו וצליבתו. האם היה גם לו יער כזה לנחמה ולהשלמה עם חיי-עוני ומיתת-זוועה? וישר “באלאדה על העצים והרב”2:

"אל תוך היער נכנס רב, כולו עיף, עיף; אל תוך היער בא רב, עיף מאהבה וקלון. אך עצי-הזית לא התנכרו לו; העלים הקטנים, האפורים, נטו חסד אליו; הסנה נתן דעתו לנחם אותו, עת כי בא אל תוך היער.

“מתוך היער יצא רבי, והוא מפויס ושלו; מתוך היער יצא רבי, מפויס עם מוות ועם קלון. כשעמדו מוות וקלון להזדווג אליו לאחרונה, משכו אותו מעניו מתחת לעצים; אף על עץ הרגו אותו לאחרונה, בצאתו מתוך היער בפעם האחרונה.”

בקצה יער-האלונים מתפתלת רצועת-חול דקה, ואחריה עומדות בצות-גלין. אלו מתפשטות עד האופק הרחוק ונוגעות באוקינוס. צומחים בהן עשבי-אגם רחבי-עלה, עד מתני-איש לגובה; וכל מיני יצורים זחלנים שורצים במחבא השרשים העקלקלים. שם תקנן תרנגולת-הבצות, נותנת אפרוחיה לסכנת הרוחות העזים והאוקינוס הקרוב. כי במשוך שמש וירח יחד את מימי הארץ, יגאה האוקינוס מאוד, וישטוף את כל הבצות עד למעלה מראשי העשבים.

היו פני-הבצה האין-סופיים מפילים פחד על סידני לייניר, ולא העיז להביט בהם עד אם השקה מקודם את רוחו עוז מנשמת-היער הכבירה. ויש אשר עליצות-קודש תחלפהו, בעמדו מול מרחב הבצות הסבלניות, כבירות-הלבב, המקבלות ללא-מיאון את הים והגשמים והשמש. ראה בהן סמל לרוח-האדם היודע למצוא את האלוהים מתוך מכאוב-הדעת, את הטוב מתוך צער אין-שיעור-לו, את הראייה מתוך עוורון, ואת הטוהר מתוך כתם-החטא. ויאמר בשירו:


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.