רקע
חיים הררי
ירמיהו

מכל ציורי הדמיון המציגים את ירמיהו ראיתי רק באחד מהם את הנביא, בדד יושב על אבני-מפלה, במרום העיר החרבה, קסת הסופר לפניו, מגילת-הנבואה בידו, עט סופרים בימינו, וחזות קשה על פניו, קמטים עמוקים במצחו ויגון המחשבה בעיניו.

שוכחים אנו את הסופר בנביא, את היוצר, את האמן. נראה לנו תמיד הנביא כמעין נובע, כנחל שוטף המתפרץ מאליו, בכוח טבעי, פתאומי, בלי יגיעה קודמת. אלהים הוא המדבר בפיו… אך מה ידענו אנחנו מכל התסיסה הפנימית במשך ימים וירחים בלב הנביא? מי מאתנו מנה לילות-הנדודים של ישעיה או של ירמיהו? מי מאתנו ראה קמטי מצחם וזעזועי ידם בשעת מחשבה או בשעת כתיבה? מה ידענו אנחנו מרגעי-המשבר שלהם, ממלחמתם הנפשית, מאותה קדחת-האמן שבערה בקרבם לפני יצירה ובשעת יצירה? הנבואה היא יצירה ספרותית, ואין יצירה בלי יגיעה, בלי יסורים. דבר אלהים הוא דבר הנביא. דבר או חזון – זאת היתה שעה של משבר, של מלחמה, של התאבקות עם האלהים הנגלה על החוזה העברי. דבר-אלהים לא מצא תמיד את ביטויו הנכון, והנביא סבל, כאב, נלחם, נאבק עם רוח-היוצר אשר בו, נאבק עם אלהיו…

וכך מתארת לנו המסורת שלנו את רגעי היצירה של הנביא. משה סובל בהיגלות אליו אלהים. ברגע המכריע יפקפק בשליחותו, בכוחו, יסרב לאלהים שולחו: “בי אדוני… כבד-פה וכבד-לשון אנוכי… שלח נא ביד תשלח”… ישעיהו בחזונו ידע אותם היסורים, יסורי-יצירה, יסורי הבעה: אוי לי כי נדמיתי… כי איש טמא-שפתים אנוכי"… וירמיהו, זה המשורר הסוער, זה היוצר הכואב, ישא ימים רבים בחובו את יסורי יצירתו, ימים רבים תאכלהו אש נשמתו ולא ידע להריקה, והוא יתלבט, יפרפר, ייאבק עם אלהיו, עד אשר יחזק עליו דבר-אלהים ומצא ביטוי לנשמתו הדוויה:

**פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת **

חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל – – –

**וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת **

**עָצֻר בְּעַצְמֹתָי **

וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל – וְלֹא אוּכָל…

נביא סופר היה ירמיהו, משורר יוצר לדורות הבאים, מתיחס ליצירה הספרותית בהכרת-סופר עמוקה. כלכל לא יוכל אותם הכותבים על נקלה, החונפים להמון, היודעים רק את המלה המתוקה ורק “שלום” בפיהם. אך תרמית בלבם ובעטם: “אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים”… ובהתחולל השואה על העם והארץ ידאג ירמיהו לנכסי-הרוח שלו, וימהר לכנס אל מגילת-ספר אחת “כל הדברים אשר דיבר על ישראל ועל יהודה ועל כל הגויים”. כמו כל סופר אמן יחרד על יצירותיו: מכיר הוא בערכן ורואה להן אחרית.

כי אמן היה ירמיהו. בין סער ודממה ריחפה נפשו, בין זעם ורחמים. בודד היה האיש הזה, בודד בתוך משפחתו, בודד בתוך עמו, בודד בתוך המון קריה. כבדה עליו לעתים קרובות יד אדוני:

**לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים – וָאֶעְלֹז **

מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי – כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי…

על גבעות ענתות גדל. בין הרי יהודה הזועפים והרי אפרים הצוהלים בלה ילדותו. “מן הכהנים אשר בענתות” היה, מבני אביתר הכהן אשר הודח מן הכהונה עוד בימי שלמה, וענתות היתה להם למקלט, לנחלת-אבות. את התמרמרות-הדורות אשר במשפחתו ספג אל תוכו, עצב של אציל בודד, הרואה את הכל במתנגדים לו, מרירות של “איש ריב ואיש מדון לכל הארץ”. אך גם את טללי-השחרים על גבעות בנימין ואפרים ספג אל תוכו. הרי שומרון בגפניהם הפוריות, בשקדיהם הפורחים הרנינו את לבבו, וזעף-יהודה, ורנת-שמרון ותוגת-ענתות התלכדו יחד בנשמתו הרכה של ירמיהו.

כמה יגון קודר בזעם הנביא, בדברו הקשה אל העם:

וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה

וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה…

כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה…

כמה רעננות וצהלת-חיים בשירת-החזון:

**וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן **

**וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' – **

**עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר **

**וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר – **

**וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה **

וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד…

כמה תוגה חרישית בשירת העצב הרכה:

**וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ – בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי **

וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה…

שלוש משאות-נפש גדולות היו לירמיהו: אחדות יהודה וישראל, תורה שבלב ואהבת המולדת.

כיליד בנימין היתה נשמתו מעין נקודת-התווך בין יהודה ואפרים. ירושלים ושומרון היו לאחת בעיניו. בתולת ישראל כבתולת ציון היתה דמות חלומותיו:

**עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. **

עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.

**עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן **

נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…

**כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם: **

קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ…

בכליון-געגועים הוא זוכר את גדולת שומרון ואת חרות ישראל:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים,

כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד –

עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ…

ותורת הרחמים היא תורת ירמיהו, תורת הלב. “דין צדק” הוא דורש. גם אל ה' יריב ואתו ידבר משפטים:

**מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה **

שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד…

ולא בעולות וזבחים ירצה אדם את פעלו, כי אם בלב טהור, בכוונה נכונה ובשלום אמת:

“הנה ימים באים – נאום ה' – וכרתי את בית-ישראל ואת בית-יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי את אבותם, כי זאת הברית אשר אכרות את בית-ישראל אחרי הימים ההם – נאום ה' – נתתי את תורתם בקרבם ועל לבם אכתבנה. והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם!” – – –

רצה רצה לראות את בית-ישראל ואת בית-יהודה מאוחדים יחד, את יהודה ושומרון במולדת אחת. גלות שומרון הרעידה את כל נימי נשמתו. מעל גבעת ענתות צפה את העבר הקרוב, ראה את “אשר עשתה משובה ישראל” ואת המתחולל לבוא על “בוגדה יהודה”. ממלכת אשור, פראי הסקיתים, מצרים הכובשת, בבל המתחזקת – כל אלה היו מבשרי רעה. פחד איום מפני הגלות קינן בלב ירמיהו. ירא היה פן יקרה ליהודה אשר קרה לשומרון, ואז תאבד המולדת ואבד העם. כמה צער ורוך ספוגה הקינה הקטנה על יואחז בן יאשיהו אשר הוגלה מצרימה:

**אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ: **

**בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד **

וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ…

אותו פחד מפני הגלות הוא המקור להתנגדות ירמיהו למלחמה את בבל. יודע הוא את רפיון צדקיהו, מכיר הוא את כשלון ירושלים, והוא מזהיר את המלך ואת מלאכי אדום ומואב ועמון, צור וצידון, אשר באו ירושלימה להתקשר על נבוכדנצר, כי לא יצליחו במלחמה. מתקומם הוא בכל חרון אפו נגד הנביאים המעוררים למלחמה ומתחנן הוא בכל אהבתו למולדתו לפני צדקיהו והשרים, כי לא ישמעו לדברי הנביאים: “כי שקר נבאים לכם, למען הרחיק אתכם מעל אדמתכם – והדחתי אתכם ואבדתם”…

פחד ירמיהו לא היה לשוא. הבודד הגדול ראה בעיניו את הקריה הגדולה גם היא בודדה: “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם?…” אולם הוא נשאר נאמן לחרבות ירושלים. בכל מאמצי כוחו השתדל להשאיר שארית ליהודה על האדמה הנשמה. אולם המקרים הכזיבו את תקוותיו. ושחוק השטן: ירמיהו לוקח בחזקה מעל המולדת והוטל מצרימה…

כבן ששים ומעלה, זקן וכואב, עזב על כרחו את ארצו השוממה. ביגון רחמים נפרד מעל “אמא ציון”. ומה עלתה לו בסופו על אדמת נכר – לא ידענו.

ארבעים שנות יצירה נתן ירמיהו לעמו ולספרותו, ארבעים שנה של חיי סער ובדידות, מלחמה והתמרמרות. אמן גדול היה היוצר הזה. פרורי נשמה דוויה מפרפרים בפסוקיו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!