רקע
חיים הררי
ה"סופר" שבאחד-העם

איזהו סופר?

מי שעוסק בספרות לשמה, מי שרואה בעבודת הסופר את תעודת חייו.

אשר גינצבורג לא ראה את עצמו כזה. המחשבה בלבד להעשות “סופר בישראל” היתה דיה להביא רעד בעצמותיו: “ואם היה אדם מנבא לי, שעתיד אני לבוא לידי כך, הייתי חושבו לנביא-שקר”… לא כ“סופר אמתי”, לא מתוך נטיה פנימית לעולם הספרות היה נכנס לפרקים לרשות הסופרים, אלא מתוך חובה להגיד את אשר עם לבבו, וחוזר אחר-כך “לעולמו הפרטי”, עד בוא שעה אחרת של “חובה”. כך הוא מעיד על עצמו בהקדמתו למהדורה הראשונה של מאמריו “על פרשת דרכים”. וראו זה פלא: כבר בימי העמידה, ואך “לשעה קלה”, סר אל הספרות, ו"לא כאחד הסופרים, כי אם רק “כאחד העם”, ונשאר עומד על משמרתו כארבעים שנה, ולא רק כאחד הסופרים, אלא כאחד הראשונים בסופרים, יוצר תנועה ומחולל מהפכה בספרות ובחיים.

האומנם לא היתה מעולם “נטיה” לאחד-העם אל “עולם הספרות”? האם רק צורך השעה העמידהו “על פרשת דרכים”, כדי להורות לנו ש“לא זה הדרך”?.. למן מאמרו הראשון התיצב לפנינו במלוא קומתו. ולא ידענו את נסיונותיו הראשונים, את גישושיו בדרך התפתחותו, וכך ראינוהו תמיד, כל ימיו, איתן הרוח, בהיר המחשבה ובהיר ההבעה. לא הכרנו את אחד-העם הצעיר. מעולם לא גילה לפנינו את עולמו הפנימי, מעולם לא סיפר לנו את זכרונותיו, את תשוקות ילדותו וסערות נעוריו. כפרי בשל נתגלה לפנינו. ומי יודע אם השאיר לנו לזכרון “בוסר” נעורים? האומנם לא “כתב” בהיותו צעיר? האומנם לא ניסה “למשוך בשבט סופר”, עוד בטרם יעיד על עצמו, שאיננו “סופר אמתי”? היש לנו רשות לבלי להאמין בעדות זו? האם אין בה משום ענותנות יתרה, שהיא אולי קרובה לשמינית שבשמינית של גאוה?..

למרות זהירותו היתרה של אחד-העם מענוֹד לראשו “עטרת סופרים”, לא יכול היה להעלים את ה“סופר” שבו. נוהגים אנו למנות את שנות-הספרות שלו מיום הדפסת מאמרו “לא זה הדרך”, בשנת תרמ“ט. אך טעות היא. עוד קודם לכן “כתב” אחד-העם. לסוף הכרך הראשון של “על פרשת דרכים” נספחו “כתבים בלים, מאמתחת מי שהיה סופר”, סַטירה קלה, שהיא, כמובן, “משונה בצורתה” מן המאמרים הרציניים, ואינה מגיעה אפילו עד כדי “יצירה”. ואף-על-פי-כן לא נמנע אחד-העם מהוסיף על כתביו החשובים סטירה זו, שנדפסה לראשונה במאסף “כוורת” בשנת תר”נ ונכתבה, כפי עדות המחבר, “עוד שנים אחדות קודם לכן”, זאת אומרת, כמה שנים עוד לפני המאמר “לא זה הדרך”. היתה זו “חולשה” מצד אחד-העם. ה“סופר” שבו לא יכל לכבוש את יצרו, והשאיר לנו גם “כתבים בלים”, שהם עדות נאמנה על “מי שהיה סופר”, וניסה בודאי כוחו בכמה סוגים ספרותיים, עד אשר נסתמנה לפניו דרכו הנכונה.

אולי נשארו בארכיון של אחד-העם עוד “כתבים בלים”? אולי נשארו רשימות-ילדות, פתקאות, שרטוטי-עפרון, נסיונות-נעורים, שמהם נוכל לעמוד על “נטיותיו הספרותיות” הראשונות? מי יודע, אם לא נמצא ב“אמתחת מי שהיה סופר” גם חרוזים, שירי ציון ושירי אהבה? אבדה גדולה תהיה זאת לנו, אם לא נשאר כל זכר לכל אלה הקטנות, כל אותם שעשועי הספרות של צעיר מתחיל, כל אותם התגים והקוים, שמהם מצטרפת דמותו העתידה של הסופר הגדול.

“כתבים בלים” מעמידים אותנו במקצת על פרצופו הראשון של אחד-העם. יש בהם מפרפוריו הראשונים של הסופר שעדיין לא נתחוור לו מה הצורה הספרותית הנאותה לדעותיו ומה הסגנון הראוי להרצאתו. לא רק לצורך הסגנון הסטירי הולך אחד-העם, ברשימה זו, אחר “המליצה”, ונגרר אחר החרוז. כן, אחר החרוז. עושה הוא זאת להנאתו, כורך הוא “תשבחות ותוכחות”. חסיד צעיר, הוא “חוטף שיריים ושותה לחיים”, מתפלל “תפילה קצרה ועוסק בגמרא”. הספרים הבלים, שהוא קורא בהם, “ארכם אַמתיים ועבים טפחיים”. “הסופר הנכבד” קורא על מבקרו-מתנגדו: “מבקר, אשר על אמת שקר יבכר, ועיני הקוראים ינקר. ומה לו לעסוק בבקורת? יבחר לו מלאכה אחרת, יהיה חרש עץ או ברזל או תופר, אך אַל נא יקרא בשם סופר”… אמנם, ה“מבקרים” בימים ההם לא שנאו, כידוע, את החרזנות העוקצת, ואחד-העם תפס כאן לשון של שנינה. ואף-על-פי-כן מורגש באופן ניכר, מתוך מהלך סגנונו, שיש לו עצמו הנאה מרובה מן החרוז גרידא. על אחד הכרכים מ“על פרשת דרכים”, מהדורה אחרונה, שהגיש לזכרון לקרוביו, מצאתי הקדשה כתובה בחרוזים…

זה הלגלוג המר שבסטירה על מצב העם והספרות בסוף שנות השמונים, על “כרם שפת עבר” העזוב, אינו לגלוגו של אדם הרואה את עצמו כ“אורח” בספרות. זהו לגלוגו של סופר. סימן מובהק הוא, ש“העולם הספרותי והעולם הפרטי” של הכותב, עולם אחד הם. כל תכנית ארבעת הכרכים של “על פרשת דרכים” כבר גלומה ב“כתבים בלים”. מצב העם, שדרכו סתומה לפניו, התפלגות לכתות, פרעות, כפירה, טמיעה, בני דת משה, אמגרציה, עבודת אדמה, לאומיות וישוב ארץ-ישראל, בטלנות בספרות ובחיים – כל אלה הן אותן שאלות הצבור והעם, תחית הספרות ובנין הארץ, עם כל סעיפי סעיפיהן, שיטפל בה אחד-העם עד יומו האחרון. השנינה על “הסופר הנכבד” שבימים ההם אינה שנינה של אדם העומד מן הצד, כי אם של סופר כואב את כאבה של הספרות ומצר בעלבונה. “פתחי שעריך, ספרות עזובה, ויבוא לך אוהב-ישראל חדש, יועץ ומוכיח חדש!”… והספרות העזובה אמנם פתחה את שעריה, ונמצא לה גואל. השלוה האפית וההיתול העוקץ שבסטירה “כתבים בלים”, יש בהם כבר מן השקט הבוטח הנסוך על כל כתביו של אחד-העם, ומאותו הטון האירוני המעודן, המבצבץ לעתים קרובות מבין השיטין במאמריו ובאגרותיו. יש אפילו קרבת-מה בין הכינוי הספרותי הסטירי “אוהב-ישראל” ובין הכינוי שלאחר-כך, השם הצנוע והטיפוסי “אחד העם”…

“לא זה הדרך” קרא אחד-העם לא רק לעוסקים בישוב א“י, אלא גם לספרות ולסופרים. הרי זה, שלא ראה עצמו כ”סופר“, היה הראשון בינינו שהורה את ערכה של הספרות בשביל העם, שראה את אסון האומה בזה, שאנו “עם הספר” ולא “עם ספרותי, שחייו וחיי ספרותו, הדורות והספרים, הולכים ומתפתחים יחד, הספרות לפי צרכי הדור, והדור לפי רוח הספרות”. ומשום כך דרש מספרותנו לא רק “פרחים”, לא רק סלסולי מלים ושעשועי חרוזים, לא רק “יופי” בלבד, אלא יצירה המפרנסת את המחשבה, המגדלת אנשים, המחנכת את הדור. זה, שרצה לראות עצמו כ”אורח לפרקים" בספרותנו, נעשה בן-בית בתוכה, הדואג לתיקונה ולשכלולה, מתענין בכל הופעה ספרותית, מקדם ב“מכתביו אל העורכים” כל מאסף וכל עתון חדש, מיעץ עצות להטבת הספרות, מקדיש מאמרים מיוחדים ללשון ולספרותה, ללשון ולדקדוקה ולשאלות הספרות בכלל.

“השלוח” הרי נוצר לשם חינוך ספרותי, כדי לגדל “עם ספרותי”. את זכות הקיום לספרותנו ראה אחד-העם רק עד כמה שהיא “חלק עצמי מעולמנו הפנימי”, ספרות, שהיא תלושה מן החיים ואינה כלי-מבטא לדעות חיות ולצרכים תובעים, אינה מגדלת אלא בטלנים ומרדפי מלים ריקות, באחת מאגרותיו אל ידיד, שהיה רוצה לראות את “השלוח” באותה המדרגה של “השחר” לפנים, מדגיש אחד-העם את תעודת “השלוח” כמפעל ספרותי מחנך: “לו ידעתי, כי יהיה “השלוח” כ”השחר“, לא הייתי מוצא כוח לעמול בו, כמו שאני עמל… בעד זה ערב אנכי, כי באלף עמודים מ”השלוח" לא ימצא קורא אירופי כל כך “בטלנות” ופטפוטי הבל, כמו שימצא בכל חוברת מ“השחר”. וזה אצלי העיקר: לחנך את הטעם הטוב של הקוראים עברית, עד שלא ימצאו עוד נחת באותם ה“מאמרים” נעדרי-הטעם וחסרי-הנימוס, שהם בולעים עתה בחשק ומרץ, ושאין בשום ספרות אחרת דוגמתם". על תפקידו של “השלוח” כמחנך לסופרים ולעם, ועד כמה הצעיד את ספרותנו החדשה קדימה, אין צורך להרבות דברים.

אגרותיו של אחד-העם מגלות לפנינו את הסופר והעורך. כמה היה עמל על כתבי-היד שהיו מסורים לרשותו, באיזה יחס של כבוד התיחס לסופרים ולעמלם. בכמה ענין היה דואג לשכר עבודתם ולמצבם, בכמה רציניות וקפדנות שקד על תיקון הסגנון של אחרים, על הערות לשמות המאמרים, לביטוייהם ולמונחים, ועל שיפור הנימוס הספרותי והיחס שבין סופר לחברו. כמה חמימות ויושר-לב יש אפילו במכתביו הקשים והזועפים, כמו אל ברדיצ’בסקי ולובצקי. לא מן הכעס בהם, כי אם מן החרדה לגורלו של סופר ולכבודה של הספרות. ובאיזו עדינות הוא יודע לפסול “יצירה” של משוררת צעירה: “ובנוגע לחרוזיך, יכול אני להגיד רק זאת, שהם מלאי רוח, וניכרים בהם, כמדומה לי, עקבותיו של זיק שירה אמתי, אבל הצורה זקוקה עוד להשתלמות. ואולם את, כנראה, לא תדעי, שאני נחשב לבלתי-מומחה בנוגע להערכת השירה בכלל והשירה החרוזית ביחוד. לפחות כך אומרים כל אלה, שפסלתי את פרי עבודתם”…

ו“בלתי מומחה” זה להערכת השירה מתקן את שיריו של פרישמן ואת שיריו של ביאליק, והערותיו על כמה מחרוזיהם יש בהן ממש. ו“שונא-יופי” זה מיעץ במכתבו לאחד מידידיו, סופר ומבקר: “על משוררינו הצעירים” כתוב כאַות נפשך, אבל אבקשך לירד לעומקה של הלכה ולבלתי הסתפק בהערות הנוגעות ואינן נוגעות, וגם למעט בעקיצות, כאשר הסכנת, כי למה נרפה את ידי הצעירים, שיש בהם איזה זיק של שירה?" – –

כך היה אחד-העם הסופר. ואם הדגיש כמה פעמים שאין הוא “סופר אמתי”, שאינו אלא “אורח לפרקים בהיכל הספרות”, הרי לשון זו אינה אלא לשון של “סופר”…

כ“ו טבת התרפ”ח

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!