מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דוד שמעונוביץ (לחצי יובל שירתו)

מאת: חיים הררי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

מסדה; תש"א

סוגה:

שפת מקור: עברית

יש אשר מכל שפע הברכה אשר יעניק לנו משורר, ישאר בנשמתנו רק נטף אחד, שחדר בשעתו לנבכי הויתנו, ועלה משם תמיד, והזהיר לפנינו כמרגלית טובה בכתרו של המשורר. יש אשר ממאות השירים אשר למשורר גדול, ירננו בנפשנו רק קטעי שיר, ולפעמים אך חרוזים אחדים, צלילים בודדים, והיו לנו, בהגותנו במשורר, כשיר-היחוד שלו, כהד כל שירתו, כניב לבבו. משירתו האדירה של ביאליק, הידועה לי כולה, כולה, הומים בלבבי תמיד, ברגע ראשון של יחוד עם המשורר, רק שני פסוקים: “הכניסיני תחת כנפך…” “צנח לו זלזל על גדר וינום…” בהגותי בשמעונוביץ, ולמרות הכירי את כל שיריו, מזמרים ראשונה לפני תמיד שני חרוזיו:

הִנּוֹ תוֹעֶה בֵּין הַצוּרִים, הִנוֹ נִתְקָל בָּמוֹ.

הוּא הָאַחֲרוֹן. קִמְטֵי מִצְחוֹ סוֹד הַמָּוֶת שׁוֹמְרִים…

האם יש בזה רק רושם ראשון? השיר “אחרון”, שראה אור ב“המעורר” של ברנר, היה הראשון, שבו נתגלה לי שמעונוביץ במלוא קומתו. שיריו הבודדים, שהיו נדפסים עד אז בעתונים ובמאספים, לא נגעו בי. עם השיר “אחרון” נפתח לבבי לקראת המשורר. מאז אני כולי קשב לשירתו. מאז אני מלווה אותו באהבה ובהערצה על דרכו, דרך-המכאובים של ספרותנו, כי לא על שושנים יתהלך משורר עברי זה עשרים וחמש שנה…

ימים רבים הייתי מטעים לעצמי, ברגעי בדידות, את הבתים העגומים, המַשרים רוח כהה ומערפלים את מבט העינים בצעיף דק, מרטט, דומע, וממלאים יגון-יתמות את הלב. עם ערב, עת “אור וצללים יתעו” בין סלעי עיבל וגריזים, יתעה האחרון לשומרונים, וגזרת הכליה בעיניו. האחרון הנהו לשלשלת-דורות ארוכה. עמו ימוּת דורו. עמו ימות כל זכר למסורת-קדומים. עמו תמות כל שארית לדורות רבים של חיים ויסורים, תקוות ואכזבות, של קרב ואהבה.

וְלֹא יִגְנֹב עוֹד הֵד הָרִים צְלִילֵי שִׁירַת שֹׁמְרוֹן,

וְלֹא יֵדַע אִישׁ לְעוֹלָם, אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי שׂוֹחֵק,

וְלֹא יֵדַע אִישׁ לְעוֹלָם, אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי אוֹהֵב,

אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי מוֹרֵט חַרְבּוֹ, אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי בּוֹכֶה…

שמעונוביץ היה היחיד בשירתנו, ועודנו היחיד, שחדר לצער העמוק של שבט-אחים ההולך וכלה לעינינו. אין זה רק צער על ענף הנגדע מגזע המשפחה. צער-עולם הוא על חיים ההולכים ונמקים, על סבל אדם אשר ישָכח, עמל דורות אשר ימָחה יום אחד, משמרת אבות ובנים אשר תחדל פתאום ולא יזכרנה איש לעולם. “כתב הקדומים נדעך…”

השיר “אחרון” הוא כבן-לואי לכל שירתו של שמעונוביץ. אותה העגמה אשר בו, אותה הדממה ואותם הדמדומים, אותה הרגשת הבדידות ועצבות העולם, אותו יגון השקיעה וצער הגסיסה שקועים ברוב שיריו. ויחד עם זה נחתמה בו, לראשונה, הברית בין המשורר ובין הארץ. כאן מתגלים לפני שמעונוביץ, לראשונה, מראות הארץ, מראות דמיונו אמנם בנכר, אך כנים ונאמנים, כי חתומים הם בחותם האמן. לא ב“שירי לאום” שדופים, לא ב“השתפכות נפש” באנאלית של חיבה סתמית לציון בא אלינו המשורר, כי אם חדר מיד לפרובלימה אנושית ולאומית כאחת, לאחת השאלות הכואבות מאוד, ויחד אתה הוא חי את הארץ ורואה את מראותיה, את דמדומי שמשה ואת קדרות הריה, מקשיב לצריחת נשר ולשירת עֵנב. “על חלמיש תשב נערה ובעיניה יגון”, על דלת בית-חמר ערירי. “עז רעבה תגעה מרה”, ובהרים יגוע “האחרון”, השומר האחרון לנחלת קדומים…

“עצב טמיר לן בדמי נשמתו” של המשורר. מן השיר הראשון ועד האחרון, בכרך שיריו, מלפפת אותנו תוגה חרישית, מתוקה ומכאיבה גם יחד, תוגת בין-השמשות היורדת עלינו פתאום, וריסי עינינו עוד תלויים בזהרורים אחרונים נמוגים, ונפשנו כבר שבוית עלטה ודממה. כבר בלָעָנו החדלון… שמעונוביץ איננו מן העליזים. צהלת שובבים לא הרנינה את ילדותו. עודנו נער, וכבר הוא יודע: “שָוא הסאון ונצחי הוא רק דמי המות…” בן חמש-עשרה – שש-עשרה הוא כבר בוכה “על אבדן התקוות, על אבדן הנעורים…” יאוש נעורים זה מתמיה. דומה שאין כאן אלא השפעה ספרותית, הד צליליה של התוגה הלרמוֹנטוֹבית בשירה הרוסית. אך ההרגשה של בדידות וצער העולם הולכת ומתגברת בשיריו. היא נעשית עצמותו של המשורר. יגון השקיעה בעיניו. “אני בן הצללים, ושירי – שיר שקיעה…” אם יצפה לאופל ואם יתפלל לשחר, יתאבל עם העולם כולו. “עם פצעי העולם אז כואבים פצעי ורועפים דמעי…” הרגשת ההויה חיה ועֵרה בקרבו. עם שקיעת החמה מתעורר מכאוב אהבה בלבבו, אהבה אל כל היקום. מיתרים נעלמים נמתחים מנפשו אל כל כנפות ארץ. “התבל היא כולה, אדמה ושחקים, אֵם אחת אוהבת, וגבול אין לאהבה”. עם התעורר האביב מתעוררים בו כל “פצעי עלומיו”, והוא נכסף אז לחבק זרועות עולם, והוא כולו “נסער מחשק תעלומות” להתמזג עם “כל אדמת אלוה”, להיות רגב מרגביה, לַהֲניבה בלשדו ולהריק אליה את כל אִשו. אך – “הנה הוא גם פה העצב הגדול!..” תוסס בו צערו של עולם, מן הצער הבוער בעיני הקוף, שהצועני מרקידו, ועד צערו של החרגול ההומה גלמוד “בין דשאי ערוגות עזובות”, היודע וחש את קצו הקרב, “כי אין עוד תקנה עולמית…” ואם יתוּר לו המשורר “מנוס בין ארבעה כתלים”, ואם יתע בערבות “ישימון”, או יטולטל “מים לים” וירחיק “נדודים”, יינק תמיד מנשמת העולם, "מעין כל הנשמות, יינק ממנה את מכאובה ויתפלל לתיקונה:

וְלֹא עַל נֶפֶשׁ-בֵּיתוֹ, נֶפֶשׁ-אִמוֹ,

וְאַף גַּם לֹא עַל נֶפֶשׁ עָם וָעָם –

עַל מַדְוֵה נִשְׁמַת-תֵבֵל יֵבְךְּ נְאוּמוֹ

וּבְעַד תִּקוּנָהּ יִיצַק לַחַשׁ חָם…

שירת שמעונוביץ היא אנושית, עולמית. הליריקה הנוגה שלו טווּיה מנימי נפשו, אך נמתחות אלו ממטוה ההויה. תפיסתו ריאלית, ובן-רגע היא נהפכת רומאנטית, ספוגת געגועים טמירים וערפלי יגון. “חרק מַשוֹר ונדם…” ועם המשור שנדם פתאום, עם נפול הערב, נשתתק העולם כולו. נמחקו הגבולין. אפס קודר מסביב, ובקרבו שם אָרבו…" הנה “הקיץ הגוסס”. מתוך שלוה של עבודה ומתוך הנאה של מילוי-חובה, מוטל הקיץ אין-אונים, כבעל-בית הגון הגווע במנוחת הנפש, מתוך הרגשה שהבטיח פרנסת בני-ביתו לפני מותו. ציור מוחשי, כאילו לקוח מן המציאות הפשוטה. והנה הקיץ. אך צפורת-כרמים ענוגה, הנופלת מתה בעצם מחול הזוהר והאהבה – והמשורר ישיר חרש לקיץ אשר מת, “בעצם הדרו, שותק, עייף מנגוהות ורננים”, והוא יקריב לו “קרבן תוגה…” בבת-אחת נמצא המשורר עם החיים ומעבר לחיים. הממש נעשה דמיון, והדמיון ממש. נפשו אחוזה בחוטי ההויה, אך אורגת היא אותם מחדש והיו לרקמת חלום ומציאות גם יחד:

וּמֵעֵבֶר לַחַיִּים וּ שְׁאוֹנָם

חָבוּי, נִבְדָּל בֵּפְסָגוֹת וּתְהוֹמוֹת,

אֲנִי קוֹלֵט אֶת שִׁיר הַהֳוָיָה

צָרוּף, זָקוּק בֱּכוּר הַחֲלוֹמוֹת.

ומכאן שניות, סתירות וניגודים בנפשו של המשורר. מכאן הרגשה של תלישות וגֵרוּת בעולם. בעצב ופחד חוקרת אותו הנערה מיהודה: “באביב וקיץ נבלת, בסתו שבת לתחיה?..” חידה הוא בעיניה, וחידה בעיני עצמו. הנה נוגעות שפתיו בכוס האושר, וממנה לא ישתה. “בנפול השלג”, בתוך אנדרלמוסיה של “מחול לבן”, כשהעולם כולו חי וצוהל, ישיר הוא “שיר חדלון, שיר קפאון…” בנכר, בגולה, ב“ארץ הצפון” יתגעגע על “ארץ המזרח”, ובארץ החום יתגעגע על “ארץ הצפון”. “את שתיהן אהב, ושתיהן לו זרות…” בפטרבורג יברך את “נוף החלום”, את הירדן ואת השרון, ובעין-גנים יברך את הנֵיבָה, ונפשו תצא אל מראות חורף… כל ימות הקור הוא עֵר ומצפה לבשורת האביב, ובעת הקיץ העולם הוא נרדם… לילות על לילות הוא מחכה לקול ה', ובקראו – והוא ישן… קשורה למציאות וניתקת ממנה, מעורה בהויה ונמלטת מתוכה, מתלבטת נשמת המשורר בפקפוקיה, בין “ששון הפריחה ויגון הכמישה”.

וּמַחֲשַׁכִים וּנְגוֹהוֹת עִמָּדִי,

קִפְאוֹן יֵאוּשׁ עִם לַהַט מַאֲוַיִים…

וְלֹא אֵדַע מִי עוֹמֵד עַל יָדִי:

הַמָּוֶת אוֹ אוּלַי הַחַיִּים?..

זה הנער הרציני, חניך ליטא המשכילית, בעל המצח הגבוה, שבקמטיו נשמרו כובד-רוח וקפדנות למדנית, אשר החל את שירת חייו בתוגת “בין השמשות” לא ידע את שיר התאוה ואף לא את שיר האהבה. רק אחדים בין כל שיריו מוקדשים לנערה ולאשה, ואף בהם יש מכיבוש היצר… אין הוא יכול לשכוח, אפילו בלהטי מאוייו, כי זו המפרפרת “תחת סופות נשיקותיו” היא “לילית, בת-השחת”, וכי “השטן שולח לו לשון בוערת” מן הזוית… כשהוא מבקש מן הנערה בכרם: “עתה ספגי עסיס חמדת ימי ומיין נעוריך שכריני!” אין הוא “שכור” דיו, עד כדי שכחת החושים וטשטוש התחומים. עוד יש לו שהות להרהר ולשוחח עם הנערה: “ובמופלא ממך אל תדרושי…” מאליו עולה ושורף הלהב של נעורי שניאור: “כך נושקים אצלנו…” שמעונוביץ הוא מן המתאפקים, מן הכובשים את עצמם. “משא יהדותו בנפשו” מעיק עליו… וגם שפע המחשבה מכביד. שכלו ורגשו פועלים יחד. ההגיון המנתח והדמיון הסוער מתאבקים זה עם זה. התשוקה אמנם נכבשת, אך הכבוש צפון בלב. אש הנעורים לא תכבה. שפעת כוחות מצטברת בלב המשורר:

– – – זָקֵן הוּא מוֹחִי,

אוּלָם בִּלְבָבִי שָׁמוּר עוּד כֹּחִי,

גְּדוֹלָה וְזָכָּה אֵשׁ אִבִּי

ואמנם שמר את כוחו. עצם כוחו של שמעונוביץ נתגלה בארץ. כאן מצא את עצמו. כאן, כאילו נולד מחדש. עוד בשנת תרס“ט, כאשר עלה בפעם הראשונה לארץ, כבר היתה רוח אחרת אתו. ההרגשה של “גר אני עלי אדמות” כאילו ניטלה פתאום. המגע עם המולדת נפח בו נעורים חדשים. צליל ששון עבר על מיתרי כנורו. הארץ נתגלתה לו כאהובה ישנה שחכתה לגואלה. הוא מצא סוף סוף על מי להערות את כל האהבה הגדולה שנשמרה בלבבו שנים על שנים. ניצת-שקדים לבנה פרחה בשיריו. “בת-העמקים” לימדתהו אהבה ועלומים: מנשימתה הזכה, הברה, פרחו שנית בי ציצי הנוער…” פסקה התלישות. אדמת מולדת הורגשה מתחת לרגלים. הרגשת “שלי” נתעוררה:

מִמֶרְחַקִים עַל כַּנְפֵי הַדְּמָמָה

נִשֵׂאת הֶמְיַת יָם אַרְצִי הַ סּוֹעֵר…

מאז היה שמעונוביץ למשורר הארץ. מ“שירי הים” של יהודה הלוי עד “מים לים” של דוד השמעוני לא היו שירי-ים בספרותנו. אולם שירת הים של השמעוני עשתה את דרכה הפוכה משירת הלוי: מן המזרח אל המערב. “מים לים ומארץ לארץ אבלע זה ימים ושנים…” שוב הרגשה של גלות ונכר, שנים של יסורים ואימים. נדמה לי שעוד לא הוּשרה אצלנו שירת תשוקה וגעגועים, שירת בן המתרפק על אמו, שירת דוֹד המתנפל אל חיק רעיתו, כקריאה הדווּיה והרווּיה רוך ודמע וכוסף: “חממיני, חמה, חממיני!…” בשנת תרפ"א חזר שמעונוביץ אל המולדת. מאז הוא כולו שלה, כולו שלה.

האידיליות הנפלאות מן החיים המתרקמים בארץ הן גוּלת הכותרת של שירת שמעונוביץ. אנה נעלמה הרוח הכהה של המשורר כבַד-היגון? נתישרו קמטי מצחו. חיוך קל מרחף על שפתיו. הומור טוב ובריא מהלך בין שורותיו. ציורי טבע מקסימים. הסתכלות חיה וחדה. אוזן קשבת לכל צליל חדש בנגינת ישראל על אדמתו. ועל כל אלה פשטות מפליאה, בהירות סגנון וצורה, שלא היתה כמוה בשירתנו עד היום.

עוד שפע עושר לשמעונוביץ. עוד יש ויש לדבר על שיריו התנ"כיים, על “שירי החרבן”, על “אשת איוב”, על "אגדות צפת על רשימותיו “בחשאי”, ועל כמה סוגים בשיריו שיש בהם מן החידוש בצורה ובמשקל, בחרוז ובסגנון. אך הן אתנו המשורר, ועוד נשוב אליו. באחד משיריו יתאונן:

יָדַעְתִּי כִּי עַמִי לֹא יַעֲנֹד לְרֹאשִׁי עֲטָרוֹת

שִׁירָתִי לוֹ זָרָה וּלְבָבוֹ לֹא יַעַן לִצְלִילָהּ…

תלונת חנם היא, אולי חטא המשורר לפנים. הארץ רצתה את עווֹנו. האידיליות אשר נתן לנו בשנים האחרונות כיפורים הן לו. “מלחמת יהודה והגליל”, “מלחמת הב' הדגושה והב' הרפויה”; “מחלוקת התימנים על ‘היורה’, אימתי ירד אשתקד ואימתי לפני שנתים”; “ביער בחדרה”, “יובל העגלונים”, “לקט”, “בדרך”, – כמה חן ותמימות, טבעיות ובריאות בפואימות אלו. אבני-נזר הן בראש העם המחדש את חייו על אדמת אבותיו. אשרי המשורר אשר מצא את ארצו, ואשרי הארץ אשר מצאה את משוררה.

חיים הררי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים הררי
רקע
חיים הררי

יצירותיו הנקראות ביותר של חיים הררי

  1. ספרי החשמונאים (מאמרים ומסות)
  2. לחצי-יובלו של ביאליק (מאמרים ומסות)
  3. מֹשֶׁה (מאמרים ומסות)
  4. ירמיהו (מאמרים ומסות)

לכל יצירות חיים הררי בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות חיים הררי

יצירה בהפתעה
רקע

דרכים המרחיקות מן היהדות

מאת יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר (מאמרים ומסות)

א. הסכנה

על סדר היום – כפי שאומרים בלשון העתונאים – עלתה, בין שאר כל הצרות, שאלת השמד.

ודעת-הצבּוּר היהודית, שברגיל היא סבלנית, התחילה מגיבה.

בחוץ-לארץ – בדרך גאה ותקיפה יותר.

אסיפות-מחאה, החלטות רבות רוגז; מתחילים לרמוז באצבע על הפורשים, לפרסם את שמותיהם…

ואצלנו, בתוך הדכאון, התגובה שקטה יותר: כמה רשימות-עתון; ציטאַטין מרשימות סטאַטיסטיות על השמד מעתוני חוץ-לארץ; בתוספת אנחת-יתום יהודית, ובתוספת דמעת-אלמנה…

אצלנו אין זו אלא “אחת מכל שאר הצרות”.

בראש עומדת אצלנו שאלת ההגירה, שאלת הטשאַרטעֶר. אחר-כך: גזירות ישנות, חדשות, מחודשות ומפורשות-מחדש. ופרעות כלכליות שקטות, וחרמים גלויים, ו“מנוחת יום ראשון”. ובעלי בתי-חרושת יהודיים המגרשים מבית-החרושת את הפועלים היהודיים, וגם הקהילה הוַרשאית…

יש במה להתעסק לבד השמד..

ויהודונים – מהרהרים אגב כך – לא יהיו חסרים… ואם כמה עלים רקובים נושרים מן העץ, מה בכך…

תנועה של שמד – מתנחמים – אינה מצויה; תורה של שמד אין מטיפים, תעמולה של שמד אין מתנהלת, לא בהמונים עוזבים את היהדות…

אחד אחד, ונוסף לכך על קצוֹת האצבעות, כגנבים, הם מתחמקים אל הכנסיה; ומהם שאינם פוסקים מלשלם את מַס-הקהילה היהודי, שלא תיגלה חרפתם ברבים. תכופות מאד נשאר הדבר בגדר סוד אישי, עד ליום-המיתה או ליום-הקבורה, ולכל הפחות סוד משפחתי…

מישהו עזב והלך – חרפה היא, ואפילו מכאוב-לב! אך אגב-כך מהרהרים רגע, שלא בכוָנה, הרהור כזה: אף-על-פי-כן, קצת נתרוַח בצפיפות שלנו… נסתלק מתחרה יהודי מן השוק, נתפנה מקום לסטודנט יהודי באוניברסיטה, בגימנסיה; קל יותר לנשום…

ואף-על-פי-כן, מנקודת-ראות לאומית גבוהה-יותר, אין להתייחס אל הדבר בקלות כזאת; בין שהיא מידבקת ובין שאינה מידבקת – “מגיפה” היא מכל-מקום…

ולא במספרם של הפורשים נעוצה הסכנה, אלאבקלות, ואפילו בקלות-הראש של השמד…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.