מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ספר הכבוד

מאת: חיים הררי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

מסדה; תש"א

סוגה:

שפת מקור: עברית

דמות איתנה, אישיות מוצקה ועמוקה צפה ועולה מבין קטעי מכתביו ורשימותיו של יוסף טרומפלדור1. פשטות וישרוּת, חוש המציאות, רצון ופעולה, חובה ואחריות, מסירות וגבורה – אלה הם יסודות נפשו של גבור תל-חי, המתגלה לפנינו כחטיבה אחת, כשלמות פנימית, בלי פגם, אפילו בלי רטט הפקפוק, בלי אותם הזעזועים הטמירים לפני כל צעד רציני בחיים. ההסתכלות הישרה, הניתוח הקר, המטרה הקבועה, ההחלטה הגמורה, הרגש הכבוש, ההתמכרות התמימה – הנה תכונות המעשה של טרומפלדור, המעשה המלא, המעשה המדויק, מילוי החובה עד תומה, עד הסוף: “אם לקחת על עצמך למלא דבר-מה, עשה אותו עד הקץ, עד אפיסת הכוחות או נצחון…”

טיפוס חדש מתבלט לפנינו במחנה ישראל, טיפוס שהוא כולו חיוב, שיחסו אל החיים נובע מתוך חובת העבודה, מתוך הכרה קודמת, שחייב אדם תחילה “לתת את כל אשר ידרש ממנו, למען תהיה לו אחר-כך רשות לדרוש את דרישותיו הוא. כל תיקון בחיים, כל מטרה רצויה – מכשוליהם אִתם, וצריך לדעת להזדיין בסבלנות, צריך לדעת לחכות ולכוון את השעה. ולפיכך אין מקום לרפיון-ידים, אין ערך לשלילה גרידה, אין טעם ליאוש. “היודע לעבוד, יודע גם לחכות בסבלנות בשעת הצורך… לגבי מי שרוצה לתקן מה בחייו, אין התיאשות…” היאוש, שבר-הלב – הוא חולשתו של הפרט, ומי ש”נשבר לבו" – אינו מסוגל להשקפה אובייקטיבית, לבחינה אמתית. “שבורי הלב אינם מסוגלים להגיד את האמת. לא להם נאמין…”

ולא “שר הצבא היהודי שאינו ירא את הסכנה”, הוא החידוש, אף לא תאוָתו המשונה ל“קרב רותח”. כל זה נובע מתוך אותה משמעת פנימית התובעת מילוי התפקיד בכל תקפו. הפחד, בכלל, אינו תכונה טבעית של היהודי. בשום גדוד לא היה היהודי חייל גרוע. אף “בחוריו” של טרומפלדור לא היו פחדנים יותר מה“בחורים” האנגלים. אדרבה, היהודי אוהב לעתים קרובות להסתכן, להקריב קרבנות יתרים… והחדש ב“שר הצבא היהודי” הזה הוא בהכרת החשיבות של הקרבן, הרגש הבריא של ברית-הדם, ברית-הדם בין האדם והאדמה. דם הבנים הוא זכותם על ארץ-האבות. אפילו רוסיָה יָקרה לטרומפלדור, מ“שום שדמו נשפך עליה…” ועל כן קידש את צפון ארצנו בדמו!

אולם קדושה מן הדם היא העבודה. לא לשם הבאת קרבנות, לא לשם מעשי-גבורה, אף לא לשם תיקון נשמה צריך לעלות לארץ, כי אם לשם עבודה, לשם ארץ-ישראל עצמה, לשם העם היהודי, שתחית ארץ-ישראל צריכה להרימו משפלותו". והעבודה בארץ-ישראל דורשת כוונה. “ידים חזקות ונפש טהורה” בלבד אינן מספיקות. נחוצה הכנה קודמת, מבחינה עיונית ומבחינה חמרית. “עוד ימים רבים ניתן לארץ-ישראל ולא נקח ממנה כלום, כי דלה ועניה היא מכל צד. לא נשמה צעירה, זקוקה לחנוך ולטיפול, צריך להביא שמה, כי אם נשמה מבוגרת, מלאה כוחות, חזקה… כיום אין ללכת לארץ-ישראל על-מנת ללמוד ולהתחנך. שמה צריך ללכת רק על-מנת לעבוד וליצור”.

ועל-מנת זה אמנם בא. עוד ימים רבים לפני עליתו לארץ, בהתדפקו על “דלתות זרים” בבירת רוסיה, חלם: “יום יבוא, ואני, עייף ומיוגע מעבודה קשה, סקור אסקור בשמחה וגיל את שדותי בארצי אני. ולא יאמר איש: “לך לך, נבזה, מפה: זר הנך בארץ הזאת!” וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום ואגן על שדותי, על זכויותי. יבוא! מאחורי שדותי, מימיני, משמאלי חברי… ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, אדע לשם מה אני נופל… אבל קרוב לודאי שלא נילחם, גם לא ניפול. לא יהיה צורך בזה: – – – ניבא ולא ידע מה ניבא ואולי ידע?.. היה דוקא צורך בזה”, והוא נפל על השדה אשר הרוה בדמו, ונשמת העובד-הלוחם יצאה עם צוואתו הנצחית: “טוב למות בעד ארצנו…”

קו אחד יסודי עובר בכל דברי טרומפלדור, והוא הכבוד: כבוד האדם וכבוד העם. “עבודת הכבוד והחובה” היא עבודתו לעמו. יותר מכל חושש הוא שמא יחוּלל שם ישראל. “חילול השם קשה ממות, וכבוד וגאון (בפרט של הלאום) חשובים מחיים. טוב כי נמות אנשי-כבוד מאשר נשמש לשנינה יתרה, נוספת על כל השנינות השלוחות על חשבון עמנו”. בגליפולי הוא מגן על “כבוד הגדוד”. בתל-חי הוא מגן על “כבוד הישוב”. ברגעי גסיסתו הוא מבקש את העומדים עליו: “תמסרו להם שעמדנו עד הרגע האחרון לשם כבוד העם”.

על-יד ספר-העונשין של אנשי גדודו הנהיג את “ספר-הכבוד” – ספר המעשים החיוביים של כל אחד, המעשים המעידים על מילוי החובה והכרת האחריות. אמצעי חינוכי, שהשפעתו ניכרה מאוד. את רגש הכבוד האישי והציבורי השתדל לפתח בקרב אותו “ערב-רב” שבגליפולי, את האיש שבכל אחד ואחד השתדל לטפח, והשאר היה בא מאליו. רק כינוי-תהלה אחד היה לו בשביל זה שמילא את חובתו עד הסוף: “איש טוב, יהודי טוב, ואיש-צבא טוב”.

כזה היה הוא בעצמו. על משמרת-הכבוד עמד האיש הזה כל ימיו ועליה נפל. רצונו הגדול היה למות “מיתה יפה מתוך שמחה, כראוי ליהודי המת על ארץ-ישראל”. ואשרי הזוכה. הוא זכה. מתוך שמחה מת על גבול הצפון. מטרה מדינית ולאומית גדולה ראה במעשה תל-חי; “שמירת הגבול”. הספר “מחיי טרומפלדור” הוא ספר-הכבוד לו ולנו, ספר-הכבוד לאדם, לאומה ולארץ.


  1. מחיי יוסף טרומפלדור, קובץ מכתבים וקטעי רשימות, הוצאת הסתדרות העובדים בארץ–ישראל, יפו תרפ"ב.  ↩

חיים הררי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים הררי
רקע
חיים הררי

יצירותיו הנקראות ביותר של חיים הררי

  1. ספרי החשמונאים (מאמרים ומסות)
  2. לחצי-יובלו של ביאליק (מאמרים ומסות)
  3. מֹשֶׁה (מאמרים ומסות)
  4. ירמיהו (מאמרים ומסות)
  5. אליעזר בן-יהודה (מאמרים ומסות)

לכל יצירות חיים הררי בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות חיים הררי

יצירה בהפתעה
רקע

[מֶנְדֶּלִי לְדוֹרֵנוּ]

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

ב“הצפירה”, בפיליטון בשם “מעט ספקות” – המאמר הזה הועתק כולו ב“האור” – דן מר י. רבינוביץ בדבר השפעתו של מנדלי מו“ס על ספרותנו ומטיל ספק בערכה הרב של השפעה זו. הפיליטון הזה, בצירוף הערת – או יותר נכון קריאת מערכת “הצפירה” לאחרים, שיבואו ויבררו גם כן את דעתם בזה, תמוה הוא במקצת. שהרי כלום יש מקום להוכחות בדברים כמו אלה? ואם הסופר משליך לפנינו מיני מבטאים כמו: ”איזו שאיפות משותפות אתם מוצאים לבני דורנו ולו” (למנדלי)? “וכי היה לו איזה יחס לשאיפות הלאומיות והסוציאליות של דורנו” – אז מה הוא מוכיח בזה? אני, למשל, יכול גם אחר כך לחשוב, שהשאיפות לחיים יותר טובים, יותר מבוססים, יותר אמיתיים, יותר יפים – עיקר שאיפות בני דורנו וטובי בני כל הדורות – משותפים לנו ולאמן הגדול בעל “מסעות בנימין השלישי” ו“בעמק הבכא”; שלבעל “בימי הרעש”, “לא נחת ביעקב” ואפילו טיפוסו של שלמה וועקער יש “איזה יחס” לשאיפות הלאוּמיות והסוציאליות של דורנו. “איזה תהום בין מנדלי ופרץ!” – קורא המטיל ספק בוודאות. ובכן מה זה מוכיח? ה“תהום” הזה, אמנם, ישנו. פרץ, למשל, מסוגל לעת זקנתו לכתוב את הפיליטונים הבלתי-ברורים, הנפוחים הקוקטיים שלו בגליונות-ה“פריינד” האחרונים על ה“תוהו לא דרך” של המודרניים הדומים במדרגת מוסרם לבורחים מן הקאטוֹרגה, מבלי לחשוש כלל, פן ישאלוהו: ודרכך אתה, פרץ? היפוך כושי עורו?… מנדלי, לעומת זאת, לא כתב ולא יכתוב כך לעולם: אצל הסבא מאז ומעולם הכל ברור ופשוט ואמיתי. אבל מה זה נוגע? פרץ הוא סופר גדול על פי דרכו, ומנדלי, אליבא דידי, עוד יותר גדול על פי דרכו (עוד ב“החץ” קרא פרץ בעצמו למנדלי – “הנשר הגדול”; אגב, אז היה פרץ אחר קצת: לא כל כך “מיושב”, לא כל כך “יודע” דרך…). מר רבינוביץ מעיד על עצמו, שהוא לא קרא את יצירותיו הראשיות של מנדלי עד עכשיו, בימי היובל, ועכשיו כשקראן הוא “עומד ותוהה”. אבל גם זה מה מוכיח? מי שהיו צריכים לקרוא את הדברים בזמנם, אלה, כפי הנראה, קראו, הושפעו, ולבם מלא רגשי-הערצה ל“חיי שלמה” וליצירות החיים ההמה…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.