(הוּמוֹרסקה מרה)
יהודי מכּר מתיישב על-ידי על ספסל בגן קראַשינסקי ושואל אותי, מפני מה אני כל-כך עצוב.
– גרעֶץ הלך לעולמו! – משיב אני לו.
– ברוך דיין האמת – אומר היהודי. – וַארשאי הוא?
––––––––
שאלה זו, שתשעים אחוז יהודים היו שואלים אף הם במקומו, היא המידה לכך, כמה עמוקה תהום זו, שלתוכה נפלנו! את מי אין היא יודעת, וַארשה היהודית? מי אינו תופס מקום במוחו של רחוב נאַלבקי, מי אינו מונח על קצה לשונו של רחוב ואַלוֹבא? על מי ובמי אין מדבר רחוב גז’יבּוֹב האַריסטוֹקראַטי?
בשביל שואַרשה תהא מסיחה במישהו אין צורך בכך, שיפסיד את אשתו ואת ילדו במשׂחק-הקלפים, או שיטפס ויעלה על העמוד ברחוב אוּיאַזדוֹבא… די להיות סוס של כרכרה ולפּוֹל על-גבי פסי-הטראַם…
אף-על-פי-כן מעט הוא להיות גרעֶץ, את תולדותיו של העם היהודי לכתוב!
ולאחר שנודע לו לשכני מפי, מה גרעֶץ כתב, הוא אומר:
– אַה! היסטוריה! – ובקול כזה, כאילו תמה והתפלא על מישהו שאכל שתיים-עשׂרה ביצים שלוקות בבת-אחת.
ולאחר שהוּא רואה, שאני כמעט יוצא מגדרי, הוא שואל בתמימות גמורה:
– ומה תועלת יש בה בהיסטוריה?
––––––––
– אתה יהודי? – שואל אני.
– נדמה כך! – מחייך הוא, כמו שרוצה לומר: קצת יותר ממך!
– ואתה אוהב יהודים?
– אלא מה? אני שׂונא אותם?!
– אתה יודע, שאלכסנדר מוקדון מצא בדרכו, שהיתה כולה נצחונות, מדינה שלימה, שהיתה כולה נשים?
– וכי מה שאלה היא זאת! הרי זה – נדמה לי – מאמר מפורש בעין-יעקב, ואפשר שהרבי בחדר ספּר לי דבר זה.
– אתה יודע, אימתי מלכות בית-דויד ומלכות ישׂראל נתפלגו? אימתי נעשׂה העם היהודי האחד לשני עמים?…
– אימתי? למה לי לדעת אימתי?… ספּוּר-המעשׂה הזה מסוּפּר ב“פסוּק”.
– ולהיכן נעלמה מלכות ישׂראל?
– מלכות ישׂראל – קיימא לן – נמצאת מעֵבר לסמבטיון…
– ולהיכן נעלמו היהודים שגורשו מספרד?
– הם ברחו ונתפזרו.
– ואלה שגירשו אותם פעמַים מצרפת?
– וכי היכן יהיו? מקצתם ברחו בוַדאי למקום מן המקומות, והשאר התגנבו ונכנסו לשם בחזרה. מה שאלה היא זו!
– אתה יודע, מה יהודים סבלו, וסובלים עד היום, בפרס, ברומניה?…
– בפרס אין אני יודע; בדבר רומניה מסַפּרים מדי פעם בפעם בבית-הכנסת, מתוך “הצפירה”. שׂערות הראש תסמרנה!
– ועל ה“קרייץ-צוג” יודע אתה משהו?
– שאל אותי משהו קל מזה!
– אין אתה יודע גרמנית?
– גרמנית היא זו?! מילא – חסרה לי מלה אחת!
– ו“מסעי הצלב” יודע אתה?
– מה לשון היא זו?
– הרי זו לשון הקודש! אי אתה יודע כלל שעל-ידי מסעי-הצלב נהרגו אלפי יהודים, קהילות שלימות נחרבו ונהרסו עד היסוד…
– אתה מתכוון בוַדאי לשנת ת"ח, ימי חמילניצקי!
– על היהודים במאַרוֹקוֹ יודע אתה משהו?
- במאַרוֹקוֹ? לא, לא שמעתי!
– ורוצה היית לדעת?
– מילא, לדעת! וכי מה יש שם חדש? מיני צרות אחרות? שם הצרות משתלשלות ובאות באופן אחר? האמינה לי – סדנא דארעא חד הוא… אני מודה להשם יתברך, כשאני שוכח את הדברים האלה. (הפסקה. ולאחר אנחה:)
– ואמור נא, הרי אתה קורא עתון, מה חדשות נשמעות בעולם?
––––––––
– לא, – אומר אני אל שכני, – אתה אינך אוהב יהודים.
– והראָיה לדבר? שאין אני נותן ממון לתרומות? אין לי! הדייטש"ן יש להם, והריהם נותנים!
– לא לכך אני מתכוון.
רואה אתה, טבעו של בשׂר ודם הוא, שהוא רוצה לדעת כל דבר שנוגע לידידו הטוב, לקרובו הקרוב. כשאתה פוגש, דרך משל, קרוב שלא ראית אותו כמה שנים, אין אתה מתעייף מלשאול ומלחזור ולשאול! מה היה מצבו במשך כל הזמן הזה, ומה עבר עליו; ואתה שואל אותו, מה שלום אשתו ושלום ילדיו. אם מישהו מבני-הבית שלו היה חולה, אתה רוצה לדעת מה היתה מחלתו, ואם היו לו יסורים גדולים, וכמה זמן נמשך הדבר, ואיזה רופא או איזה מלחש-לחשים הביאו את הרפואה; אם רופא – אם היתה התרופה מין בקבוק אדום או ירוק, ואפשר דוקא לבן… ואם מלחש-לחשים – אם רק ליחש מה שליחש, או גם עטף את החולה בעשן-קטורת… ולאו דוקא בדברים חשובים כגון אלה… כשאתה רואה את מכרך-ומודעך במלבוש חדש, רוצה את לידע ולהוָדע, כמה שילם בעד אַמה, וכמה דמי-תפירה; ואתה מגבּיה אפילו כנף, ובודק אם לא הוֹנוּ אותו חלילה בבּטנה…
– אמת, – מחייך היהודי, – דבר זה אינני יכול להכחיש.
– כן, – נכנס אני בדבריו בנעימה של נצחון, – וכשיש לך אחים, אומר אני, בכל העולם כולו, אין אתה רוצה לדעת כלל מה שלומם ומה מעשׂיהם; ואף-על-פי שאחיך סובלים כבר אלפי שנים, אין אתה מתעניין לדעת, מה עלתה להם ומה היה גורלם בכל הזמן הזה.
– ומכאן, – מוסיף אני ואומר, – מוכח, כי “עם כל ישראל אחיהם” מברכת-החודש אתה אומר באותה כוָנה ממש כמו “לשנה הבאה בירושלים”…
––––––––
– ואם אני מרגיש אף-על-פי-כן שאני אוהב יהודים?
– יש לך טעות.
– דברים סתם…
– אני אוכיח לך, אלא שתענה לי בלב שלם על כמה שאלות.
– שאל.
– אתה אוהב את קרוביך?
– לא את כולם.
– מפני מה לא את כולם?
– מילא, מה שאתה שואל! ואם קרוב שלי עושׂה לו סמוך אלי מסחר בדיוק כמסחרי שלי, כאילו חסרים מסחרים בעולם, נדחק לתוך תחומי שלי, מושך את הקונה מתוך חנותי, מוציא את בלעי מתוך פי – לא אהיה שׂוֹנא לו? או כשיש לי – מצד אשתי – קרוב שכּוֹר, או מחלל שבת בפרהסיא – שאהיה אוהב אותו?!
– וחוץ מהם?
– וחוץ מהם – כן! את כל הקרובים שאני מכּיר!
– ואלה שאין אתה מכיר אותם?
– אינני יודע! יש לי למשל שאר-בשׂר שלי באמריקה, לא ראיתי אותו מעולם בעיני!…
– ואותו, באמת, אתה… פותח אני לו.
– שׂונא לא, אבל אוהב גם-כן לא. הרי אין אני יכול כלל לתאר לי אותו! לך אהוב חורו של כעך, כשאיני מכיר אותו!
– ויהודים בכלל מכיר אתה ויודע?
היהודי שלי הרגיש עצמו פתאום כעכבר במלכודת, הוא מתחבט: לכאן ולכאן.
– הוא שאמרתי, – אומר אני לו, – אין אתה אוהב את כלל ישׂראל, מפני שמכלל-ישׂראל אין לך שום השׂגה כלל! חורו של כעך! (הפסקה).
– במה, – שואל אני, – אתה סוחר?
– במיני מזונות, – משיב הוא זועף.
– ואתה חי כבר בעולם הזה כשנות חמישים?
– ארבעים וחמש! – מתקן הוא.
– יהא ארבעים וחמש; ובכל ימי חייך הכרת מקרוב בערך 200 יהודים… מהם אתה מטיל כמחצה אל המים, – אותם שאינם יראי-שמים, אותם שמקדימים הודו לברוך שאמר או להפך… ואין צריך לומר, אותם שאינם מתפללים מכּול וכול… אפיקורסים – אל האֵש!… מן השאר אתה נוטל עוד כמות שאינה מבוטלת ומטיח בכותל: עם אחד יש לך עסקי משפט, השני הוא המתחרה שלך – חודר חדרי בטן, השלישי אמר עליך מה שאמר, לרביעי אתה חייב כסף, החמישי אשתו התקוטטה עם הפלונית שלך… השאר, כמה שנשאר עוד מכל זה, אפשר שאתה אוהב…
הוא משתקע בהרהורים, חושב, ואני נוגד את הברזל כל זמן שהוא חם:
– לאהוב פירוּשוֹ לדעת, להכיר! לאהוב את כלל-ישׂראל פירוּשו לא להיות קשור אל עשׂרים או שלושים יהודים, אלא אל שלשלת כל הדורות כולם, ואל כל הדור הזה, שהוא מפוזר ומפורד בכל העולם… העם משוּל לחרוּט…
– מה זה שוב?
– יהא כמו “ראש של סוכר”: למעלה – אברהם אבינו! וכל שלמטה יותר רחב ורחב יותר… אך “ראש-הסוכר” שלנו אינו, לאמיתו של דבר, חרוּט נכון: באמצע כירסמו העכברים מה שכירסמו, והמים לחלחו והמיסו מה שהמיסו… ככל שנמוך יותר, מסתבך ומתפלג הגוף יותר ויותר… בין החלקים השונים שלנו עוברים נהרות וימים, מתמשכות ערבות, משׂתרעות ארצות… לאהוב יהודים פירוּשו: לאהוב את כל הגוף הזה כמות שהוא! לאהוב פירוּשו: הכול להכיר, הכול לדעת, הכול לשמור בלב, במוח, בדם!
––––––––
– אין להכחיש, – אומר שכני לאחר כמה רגעים, – משום נותן-טעם יש בדבר הזה!
– יש בו, – אומר אני לו, – יותר מנותן-טעם, יש בזה הכרח. זהו אחד מן היסודות, שכל היהדות, כל “ראש הסוכר” שלנו, עומד עליהם…
רואה אתה, הרי אנחנו עם עתּיק אנו, ואף-על-פי-כן, לענין זה עמים אחרים חכמים יותר מאתנו. ולא רק עמי אירופה, שהם כותבים, קוראים ולומדים היסטוֹריה; לא רק הרומאים, היוָנים, העמים העתיקים המלומדים, ששמרו את ההיסטוריה שלהם כבבת-עין. ואף לא רק המצרים, פרס ומדי, שחקקו את תולדותיהם על-גבי אבנים, על-פני קירות, על פּיראַמידוֹת, אלא אפילו העמים הפראים באמת הבינו גם הם מה זו היסטוריה.
בני השבטים הפראים באפריקה ובאמריקה מתהלכים עוד עירומים כאדם וחוָה בגן-עדן, ולא יתבוששו; ולשם נוי וקישוט הם תולים חשוּקי-נחושת באפם, קונכיות בשׂפתם העליונה או התחתונה, אצעדות של עור ברגליהם, ונוצות של תרנגולות או צפרים בראשיהם! בשׂרם המעורטל מצוּייר ציורי-קעקע בכל מיני דמויות צבעוניות, ומשוח בשומן. ואפילו האנשים הפראים הללו יודעים כבר גם הם, שהיסטוריה דבר הכרחי הוא! ומפני שהגברים טרודים תמיד במלחמה, בדיִג ובציִד, חייבות הנשים לזכור כל מה שעבר על השבט ולספר את הדברים בכל שעת-כושר – –
– אפשר באמת מנהג-עכו"ם הוא?
– והתורה במה היא מתחילה, לא בתולדות?
– על כך באמת אומר רש"י: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה…
––––––––
– ולשם מה היא דרושה אף-על-פי-כן, ההיסטוריה הזאת?
– יש לך אֵילוּ ילדים שיחיו? – משיב אני בשאלה!
– יש לי, ברוך השם!
– מי – בבקשה ממך – חכם יותר, אתה או ילדך שראה אך עכשיו את אור העולם?
הוא מביט אלי בכובד ראש.
– הגדיים אומרים תמיד, שהם חכמים יותר מן התישים…
– אבל התישים מה הם אומרים? האם תמסור בידיו של נער בן שש או שבע שנים את רכושך, את עסקיך?…
– בוַדאי שלא! וכי חסר-דעת אני?
– מפני מה לא?
– הייתי צריך תיכף ומיד לקנות לי תרמיל של עניים.
– וכי מה, נער בן שש או שבע שנים אינו יודע לנהל עסקים?
– בוַדאי שלא! וכי מה, נסיון יש לו?
– ומשום כך, כנראה, אין מוציאים לו לזוג צעיר במהרה כל-כך את הנדוניה, ואין מוסרים אותה לידיהם בבת-אחת, משום שלמסחר דרוש נסיון, והאברך רק זה עתה יצא מאחורי תנור וכירים!
– בוַדאי שכך!
– מחפשׂים בשביל שכזה יועץ, שותף מבוגר יותר.
– בוַדאי! אתה סובר, שאצל יהודים פשוטים אין כבר שׂכל מכּול וכול?
– חס ושלום! אין אני סובר כך כלל. אך אמור לי, בבקשה ממך, אך במשך הזמן נכון שהגדיים נעשׂים תישים?
– בוַדאי! כשרואים את מנהג העולם, קונים נסיון, לומדים להבדיל בין טוב לרע, כבר מחכימים מזה.
– שומע אתה, פילוסוף אחד אמר, כי יום אתמול הוא מורהו של היום הזה.
– בשביל אמירה זו דרוש פילוסוף? הרי נער מנערי החדר יודע דבר זה! נסיון! העולם (נאנח הוא אנחה עמוקה) מלמד-להועיל הוא, מורה יקר!
– בשביל לקנות נסיון, נדמה לי, דרוש זכרון?
– בוַדאי –
– ואם מישהו נחלה, חס ושלום, בטיפוס, והוא שוכח הכול?
– הרי זה באמת רע מאד… וחייבים להתחיל הכּוֹל מחדש, מאלף-בית… הרי הדבר הזה ממש אירע לו לר' ששת.
– ומה הדין, אם אחד, רחמנא ליצלן, אין לו שום זכרון כלל, נולד בלי זכרון?
– וכי יארע כדבר הזה?
– דרך משל!
– וַדאי שהדבר רע ומר; שכזה לא יכול ללמוד ולדעת לעולם שום דבר, לא יוכל לעולם להחכים… אפילו יחיה ימים רבים, כימיו של מתושלח… אם אין זכרון אין נסיון.
– ונער בן שש שנים בעל-זכרון, אפשר שיהא חכם ממנו?
– בוַדאי!
– רואה אתה איפוא! אבל דבר אחד עוד חייב אתה להבין, שלא אדם בלבד, אלא גם עם צריך לזכרון! וזכרונו של עם הוא ההיסטוריה שלו! בלא היסטוריה – כאדם בלא זכרון – אין עם יכול להחכים, להיטיב עצמו. מהיכן יקבל העם “נסיון”, ובימים קשים – עצות ובטחון, אם כל דור ודור עם צרותיו ושׂמחותיו, חסרונותיו ומעלותיו נחתכים מן המסכת כמו חתיכת בד שבנול, וכל מה שיורד אל הקבר פרח מן הראש?!
– באמת, – אומר הוא, – בעת רעה אנו מאבדים את עשתונותינו, ואנו הופכים למין עדר של כבשׂים; וכל מי שרוצה ונוטל לעצמו קרנים, נעשׂה תיִש ושליח-צבּוּר העובר לפני המחנה!
––––––––
– שמע בעצתי וקנה לך גרעֶץ…
– וכסף?
כאן נשארתי בלא מענה בפי.