מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הרימון

מאת: ראובן אשר ברודס

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דפוס יוסף פישר, קראקוב; תר"ן

סוגה:

שפת מקור: עברית

לכבוד

הגבר הוקם עָל שוע ונדיב, אוהב עמו, חובב ספרותו, ומשכיל אל סופריה

האדון הנכבד יהודה בן-מרדכי נ"י, בקראקא

המכונה

J. PRZEWORSKI

מֻגָשׁ

מאת

המחבר


אדון!

אם ספורי זה, אשר הקרבתיו היום לפניך, קטן הנהו בכמות משני אחיו הגדולים (“הדת והחיים” ו"שתי הקצות) ההלכו לפניו, – אַל נא תשיב את פניו; רמון הוא אשר תוכו יקר מקליפתו! לא על עליו נשים לב, כי אם נבקש את פריו, ופריו זה הלא קדשׁ-הלולים לך, יקרב עמך ונכבד בעדתך! לך, אשר תקדיש כל תוך ותתעב כל קליפה.

קבל נא את מנחתי זאת ברצון

כרצון מכבדך ומוקירך

ר. א. ברודֶס

בְּטֶרֶם יָבוֹא…

הנני כותב את השמות: ישראל, חוה ומרים בשורה אחת זה אחר זה, – ולבי יִתַּר ממקומו בזכרי כי כרחוק מזרח ממערב כן רחקו שלשת האנשים האלה גם בתכונות נפשם, גם במחשבות לבם, וגם במשפטי פיהם על אפני החיים ודרכי החברה: הן אמנם אדע כי בבית אחד ישכנו שלשתם גם יחד, כי כלם בשם-משפחה אחד “מַרְגָלִין” יתכנו, כי ישראל וחוה המה איש ואשתו וכי מרים היא בתם יחידתם, – אבל נפשי יודעת מאד כי שונים המה זה מזה תכלית שנוי, כי כאשר לא ישוו יחד בשנות חייהם כן לא ישוו גם בדעותיהם, ויותר שהם שונים בתארם עוד שֻׁנו מחשבותיהם והגות לבם…

ואחרי כל אלה הנה אנכי היודע כי עתה, בטרם יבוא, היו כלם לב אחד, ומחשבה אחת לשלשתם – איך יקדמו פניו; הן היום קבלו מכתב ממנו כי יצא מברסלאו ובעוד יום יבוא הנה, וידי כלם מלאות עבודה, ולב כלם מלא מחשבות; שלשתם יתעתדו לקבל פניו, שלשתם יחרדו עתה לקראת היום והבא, שלשתם יִכּוֹנו לקראת האורח אשר יבוא בצל קורתם, – איש איש על פי דרכו ועל פי תכונת נפשו.

חוה עשתה כל היום בבית-המבשלים. רגליה כמו קלו, ידיה מִהֵרו וקולה הלך וחזק; זרזה את אמהותיה, הריצה את שפתותיה, אף היא עזרה על ידיהן וגם כפיה תמכו עבודתן; האמהות הביטו אשה בפני רעותה כי לא ידעו מה יום מיומים. הן לא נסתה חוה באלה מאז ידעו אותה, גם בהיותה צעירה לימים, גם מאז בואה לחסות בצל בית ישראל אישה, בטרם עוד שמנה עבתה ותעש פימה עלי כסל, גם אז לא הראתה יד חרוצה בבית המבשלים, גם אז לא שָׂמה לבה לכל אשר תעשינה שמה הרקחות והטבחות, ומה גם עתה אחרי עברו עליה כארבעים שנה, ואחרי אשר תחשוב את שמנה ואת חלבה למחלה, ומדי שנה בשנה תסע לשתות מי בארות קרלסבַד ופֿרנצנסבאַד, – ומה זה היה לפתע פתאם “לאשת חיל” צופיה הליכות בית-המבשלים ועל האמהות פקחה עיניה? הזאת חוה, אשר תאמר תמיד כי לא למען עבוד עבודה היתה לאיש אלמן כביר ממנה ימים? הזאת חוה, אשר כל היום תלבש גאות, מרומים תשכון, ועל פני כל רעותיה, הנשים הכבודות אשר בעיר הקטנה דביר אשר בשְׁלֶזְיוֹן המדינה, מקום מגורה, תתכבד? אשר תתיפה לבקרים ותתהדר כל היום, ועיניה ולבה רק ללבושיה ותפארת תכשיטיה תמיד?… הן זה כירח ימים שבה ממסעיה, בשנה בשנה, מֵחַמֵי-קרלסבאַד, ואת דרכה לא שנתה, – ואיככה תדענה השפחות והאמהות כי המכתב אשר הביא היום בבקר את הבשורה כי בוא יבוא הקימה על רגליה, הביא אותה ביתה-המבשלים, אף העירה לפעול ולעשות?

והמכתב הזה העיר גם את בתה את מרים כי תתעתד גם היא לקראת בואו. מרים היפה בבנות דביר, הרכה והענוגה, שָׂמה כל היום מעינה להתיפה ולהתהדר, לא הסירה עין מן הָרְאִי הגדול אשר על קירות חדר-האורחים אשר בבית אביה, את קוצותיה התלתלים סִדְרה לה פעם אחר פעם באופן אחד, סרקה את שערותיה השחורות והדקות פעם למעלה למען היות להן חזות, ותשב ותסרקן ותעש לה מקלעות אשר תפולנה על גביה, והנה גם הן לא ישרו בעיניה ותשב ותסדרן באופן אחר; רגע עזבה את הראי וַתֵּשב על יד המנים (קלאַוויר), בידיה הרכות עלעלה1 את כתבי-המנגינה וַתָּבֹר את אשר ישרו בעיניה, אצבעותיה שלחה למנענעים (טאַסטען) ופיה השמיע קולו גם הוא, והנה ראי-קטן לפניה גם על המנים בהפתחם, וכמו באין-משים הביטה בו, – והנה הרביד אשר על צוארה לא ישר בעיניה, ותקם ותעמוד לפני הראי הגדול עוד הפעם, ותסיר את בגדיה ותלבש בגדים אחרים, ותשב לעשות סדרים אחרים גם בשערות ראשה, ותשב לשבת על יד המנים, ותשב לנגן בידיה, לשיר במו פיה… וכל היום ההוא חשבה מחשבות למצוא חן: רגליה לא הלכו כי אם כמו רקדו, פיה לא דבר כי אם כמו שר בשירים, וכל מעשיה ותנועותיה כמו רק להסב עין הרואה עליהם כוננו.

והנה גם ישראל ישב בחדרו בתא-הסופרים אשר לו, וגם מחשבותיו אך לקדם פני האורח אשר הודיע לו יום בואו. גם זה האיש הזקן, כבן ששים, יתעתד לקראת האיש אשר מאד מאד יתאוה לראות פניו ולדבר אתו. רגע העיף עיניו על המכתבים אשר על השלחן, מכתבי משא-ומתן, ומבלי אשר יתבונן במו, כדרכו מדי יום ביומו, הסב פניו מהם, כמו לא נחה דעתו כי גם היום יעמיסו עליו משא מסחרו, אשר לא אחריו ילך עתה לבו; והנה הוא עומד על יד ארון-ספרים, אשר קנה לו מקומו גם הוא בתא-הסופרים, דלתותיו פתוחות, וישראל מוציא ספר אחר ספר, פותחם, מְעַיֵן בם אחת הנה ואחת הנה, מעמידם על מקומם, ויקח לו גליונות כתובים בעצם ידיו, המונחים גם הם שמה, יעין גם במו וישיבם למקומם; עור מצחו קֻמָּט לעתים, וכעין תלמים וגדודים נראו בו, עיניו הישירו להביט, ידו אחזה בשערות זקנו הלבנה, ויחשוב מחשבות…

מבלי-משים ישב על הכסא הגדול, ומבלי-משים הזכירוהו מחשבותיו ראשונות. הימים הראשונים נצבו כמו חי לפניו, ימי עלומיו עוברים אחד אחד לפני עיניו, זמן אחר זמן ושנה אחרי שנה יחלופו ברוח דמיונו, – הנה הוא באביב ימיו, הנהו בעיר מולדתו, אחת מערי גַּליציה, הנהו מתרועע עם ידידיו התורנים והמשכילים גם יחד…

“הה, מה-שֻׁנו הימים, ומה-שֻׁנו גם מאויי נפשי! חשב ישראל מרגלין בעקב זכרונותיו אלה, – אז ראינו אך חשך ואפלה במושבות אחינו בית ישראל, ונקו לאור; ראינו אמונה-טפלה והזיה נפרזה, ונקו להשכלה ודעת; ראינו אי-סדרים גם בבית וגם בחברה, גם בבית-ה' וגם בבית הקהל, ונקי לתקונים, למשטר וסדרים… והנה – באו! הנני עתה פה בארץ אשר גם אחינו שמעו כבר לקול הזמן וילכו קדימה… אולם הלא הם הרחיקו כבר ללכת!… אמנם הביאו את ההשכלה, את החכמה, את התקונים ואת הסדרים לכל אשר להם, – אולם הלאלה קוינו? הלאלה חכינו?…”

והנה תמונה לנגד עיניו:

על אחד מרעיו המשכילים הוציאו דבה כי יצא למינות, וישיחו בו יושבי שער, וירדפוהו עד חרמה, וישברו מטה לחמו, ויתנוהו לשמצה בפני כל תושבי עיר מולדתו… לשוא חגר הוא שארית אונים ללחום בעדו, לשוא הצדיקהו באמרי אמת וצדק לאמר כי תמים הוא רעהו זה בכל דרכיו, וכי נאמן הוא עם ה' ועמו וכי לא יסור מכל חקיו ומצותיו ודיניו… דבריו שבו ריקם, ולולא כספו ועשרו היו לו כי אז נדוהו בחרמם וגם אותו…

“פושעים בדרך אולתם! חשב מרגלין עוד, – אפס כי נעמה עלי אז גם המלחמה הזאת, לחמתי אז בעד דעותי, רבתי עם חשכים, ונאורים עמדו על ימיני, נלחמתי בפתאים, ונבונים נשבעו לדגלי; והיה לעת ערב ונאספנו יחד, ונשתעשענו בדברי תורה ודעת, ושפכנו שיחנו איש לפני רעהו והגינו חכמה, אף התוכחנו יחד… בקשנו את הטוב וקוינו אליו, רדפנו צדק ותושיה, רדפנו לדעת את האמונה הצרופה ואת ההשכלה, חכינו לאור–ונמצא גם עדן גם נֹעַם בתקות ימים יבואו, בחזיון רוחנו לעתיד! התוחלת שפרה עלינו, ובצִפִּיָתֵנוּ חָיינו…”

ורעיוניו הבהילו להזכירו נשכחות עוד, להזכירו את מות אשתו הראשונה בהקשותה בלדתה ילד-מת… הכירוהו את הדמעות אשר שפך אז, את יגון לבבו ואת שברון רוחו; ויזכירוהו עוד כי אז מצאו הקַנָאים אשר בעיר את עונו, רננו אחריו כי בכופרים חלקו ובן “המינים” נמנה, ויחתרו בכל עז לבלתי תת מקום לאשתו המתה במבחר הקברים, כיאות לעשיר ונדיב כמוהו… את שבר רוחו הגדילו ויגדישו את סאת יגונו, ויגזור את אֹמֶר לעזוב את העיר הזאת, עיר מולדתו ומקום קברות אבותיו, לעזוב את הארץ המלאה לה “קנאים וצבועים סכלים ורשעים” גם יחד, ולתור לו מנוחה בארץ שְׁלֶזְיוֹן, ארץ אשר כל מסחרו בה, ואשר היהודים היושבים בקרבה אנשים משכילים המה, הולכים לאור המאיר בארץ אשכנז: לנוס מפני החשכים והפושעים, ולשכון בין הנאורים והחכמים, בין אנשי דעת ומזמה…

“אבל אנשי-תורה לא מצאתי במקום הזה! הוסיף ישראל לחשוב, – מצאתי פה אנשים סוחרים נאמני רוח, מצאתי נבונים אשר דעת יחפצו, מצאתי גם לי עושר וכבוד, מצאתי לי אשה אשר אהבת נפש אהבתיה,– אך לא מצאתי ידידים ורעים להתרועע… כל אוהבי יחד אך רעי-מסחרי הנם, כל מַכָּרַי ומכבדי הנם אנשים משכילים וידועים, – אפס כי בתורה לא רב ידם… רק סְפָרַי המה חברי בלמודים ורק בעט ובגליון אשתעשע, רק המה לי לרעים, תחת האנשים החיים אשר חברתם נעמה עלי בעיר מולדתי…”

מרגלין נאנח, העביר ידו על מצחו ויחלק את זקנו ויביט נכחו תפוש ברוב עשתונותיו.

“אודך ה' אלהי! על כל הטוב אשר עשית עמדי, מצאתי אשה מצאתי טוב, ואף נחלתי שפרה עלי, אמרתי בני יהיה לי לעמית וְרֵעַ כי אחנכו על פי דרכי התורה והחכמה גם יחד,כי יהיה לי לשעשועים ולמישיב נפשו; אולם מנעת ה' אותי מבן, – לו בתי תחיה לפניך ואישה יהיה לי תחת בני, את חתני אשתעשע ואותו אקח לי לממלא מקום בני המת…”

הזקן הוריד ראשו, עיניו השפיל לארץ ויאנח עוד בשברון מתנים, ויתמך את ראשו על יד ימינו.

“חוה, את הבת חנכת אַת על פי דָרכך, אולם את אישה, את חתני, אבחר אנכי! הוא יהיה לי לחבר, לעמית וגם לבן בימי זקנותי אלה… בתי, תהלה לאל, היא יפת תאר וגם טובת שכל, ומי יתן ואמצא בחתני זה את אשר אנכי מבקש, מי יתן ואישה יהיה איש כלבבי, אנכי אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בו אתפאר, והוא ישלם נחומים לנפשי הנדכאה…”

וברגע הזה נתפתחה הדלת, ואשתו חוה באה החדרה, וידיה העידו כי מבית-המבשלים היא באה.

– מדוע תשב לבדך פה בחדרך? שאלה את אישה בלשון רכה: – מדוע לא תכון גם אתה לקראת בואו? בַּטֵל כיום שעה אחת למענו! הן אורח הגון הוא לנו…

– ומה עלי לעשות ולא עשיתי?

– לך נא והודע לראשי-העדה רעיך כי ביום מחר בוא יבוא הנה, ידעו גם הם את דבר בואו.

– עוד חזון למועד! הנה נתועד יחד היום בערב, ואודיע אתהם דבר… אולם אחשוב לצדק כי הוא כתב גם להם ויודיעם עת בואו. הן לא על פי לבדו נחרץ הדבר, כלנו היינו בעצה הזאת ובשם כלנו כתבנו לו את המכתב…

לאזניהם הגיע קול מנגינת המנם אשר בחדר השני, וקול מרים העונה אחריהם בשיר.

– גם היא תִּכּוֹן לקראת היום הבא, העירה חוה בצחוק שפתים: – מאד מאד תתאוה תאוה לראות פניו שנית. ותשמח מאד בשורת מכתבו כי בוא יבוא…

– יתן ה' ושמחתה תהי שְׁלֶמה! ענה אחריה ישראל בכל לבבו.

– אך גם אתה אַל-נא תרב להתפלסף, העירה חוה את אזני אישה למוסר: – הן ידעתיך למרבה דברי תורה וחקירה לכל הבא בצל קורתנו, כי על-כן בשם “פלוסוף” יקראוך אנשי העיר; אולם לאט נא עם האורח הבא, הן לא כאלה תקדם פניו…

– אנכי אדע את אשר לפני, ובשיחתנו לא תתערבי אָת, כאשר לא אתערב אנכי במעשי התופינים אשר לך… ענה ישראל בשחוק: – אולם הן לא יום ולא יומים ישב פה עמנו, ולא כזר יחשב בביתנו…

– אולי צדקת, אישי, ממני; ואנכי אמנם אלכה לי ואשובה אל בית-המבשלים לפקח על עסקי

ב. הָרַב, הַדָּקְטוֹר וְהַפִּילוֹסוֹף

כל הירידים עתידים להִבָּטל, והיריד אשר בעיר קרלסבאַד לא יבטל!…

אַל-נא תשתומם, הקורא, אַל-נא תתפלא אם לא שמעת את שֵׁמע היריד הזה, ואת ימי השוק הגדול, אשר בעיר ההיא, לא ידעת; אות הוא כי לא מבני דור החדש אתה, ובנים ובנות הולכים לרוח עת-החדשה לא נולדו לך. הן לא יריד לסוחרים, לא שוק למרכלת, הנהו היריד אשר בעיר קרלסבאַד, – שוקי-המערכה הולכים ודלים משנה לשנה, לרגלי מסלות-הברזל והתנועה הקלה אשר בארץ, ושוק קרלסבאַד הולך הלוך וגדול, כי הוא יריד – לבחורים ובתולות גם יחד…

לפנים בישראל היו הירידים אשר בערי יערוסלב וזסלאַב, לובלין ולבוב אשר בארץ פולין, מקום התאספו הרבנים של “ארבע הארצות”, – ירידים גם לחתנים וכלות: ראשי-הישיבות היו מתאספים גם הם שמה, ועמהם רבים מתלמידיהם, בני הישיבה, “כמה אלפים בחורים”, וכל איש אשר לו בת, אשר ירבה לה מהר ומתן, ואשר יש את לבבו לקחת לו בן-תורה, אשר ברבות הימים יהיה לרב בישראל, היה בא שמה ויבחור לו אחד מבני הישיבה, “ונעשו כמה מאות חתונים בכל יריד ויריד”2; עתה נשתנו העתים, נשתנו האנשים ונשתנו גם סדרי-ההתחתנות: “ארבע הארצות” חדלו, בני הישיבה אבדו ערכם ומחירם, והחתנים וגם הכלות לא ישמעו עוד רק בקול הוריהם, כי אם גם המה יחוו דעם, ובחורים ובתולות יבחרו להם זווגם על פי טעמם, ועל פי נטות רוחם יקום דבר. בעת הזאת ירבו אבות הבתולות משתה בביתם, נשפי-חשק יעשו למו, למען אשר יבואו בחורי-חמד, למען אשר יתאספו יחד כל חפצי-חִתּוּן ויבחרו להם מכל אשר יבחרו. ואם תמעט העיר מהיות לה בחורי חמד לקחת את לב העלמות, אם לא תמצא לה הנערה עלם הראוי לה בעירה, ונסעה היא–בלוית אמה או אחותה, לימי השוק אשר בקרלסבאַד, לאמר: תבוא שמה לא לשתות מי-בארות, לא להתרפא בחמיה, אף לא לשאוף אוירה, – כי אם לִרְאוֹת וְלֵרָאוֹת.

וכאחת הבנות האלה היתה גם מרים.

ישראל מרגלין אביה לא שָׂם לב לחִנוכה. רוח-נכאה נחה עליו בשנים האחרונות, אחרי מות בנו היחיד, אשר גם בילדותו התנכר הילד כי ישגיא פעלו בבואו לימים. ישראל מצא בו נֹחם, לא גרע עין ממנו וישתעשע בו כל היום. הן מאז יצא מעיר מולדתו, עיר הקנות, ויכון לו בית-מסחרו בעיר דביר הזאת, ויקח לו אשה מבנות הארץ, אשה משכלת, אמונה על פי דרכי העת, למודה לפרוט על פי המנים לשור שירים ולצאת במחולות, דברים אשר גם בימי בחרותו לא ידע למצוא ענג באלה, ומה גם עתה, אחרי הגיעו לשנת הארבעים,–ויעזוב את כל אשר לו בבית ביד אשתו, לא כהה בה ולא העציבה מימיו, הוא שָׂם כל טעוניו בעסקיו אשר גדלו מאד ויעשו פרי ישוה למו, ויעש חיל בדביר, ויעש עשר, בית מסחרו גדל מיום ליום, ויעש לו שם, ואשתו חוה, הצעירה ממנה לימים, נהלה את מכלת הבית על פי דרכה, ובתה אשר ילדה, התחנכה על פיה. אחר שנים שלש הולידה לו חוה בן, וישמח ישראל עליו מאד; בן יחיד בן זקונים היה לו; וכאשר גדל ויתן אותותיו אותות בן-משכיל חכם לב וכשרונות נעלים,שמח אביו משנה-שמחה, ובשפתי-חלקות אמר לה תמיד: “בת ובן ילדת לי, אשתי, את הבת נתתי לך ואת הבן אקח לי”; ואמנם לא הסיר עין מבנו הקטן, לו הקדיש רֻבֵּי עתותיו ובו כל מעינו. אפס כי המות האכזר הרס ולא חמל את ששונו ואת תקותו פעם אחת. הנער חלה את חליו אשר מת בו, ואביו מאן להתנחם, ששון לבו לֻקח ממנו, עיניו היו לנחל דמעה מאין הפוגות, ונפשו הֻכתה בעצבון נורא מאד. מאז נחה עליו רוח נכאה, גם בשבתו בית גם בצאתו החוצה, שחוק לא עבר על שפתיו ושמחה רחקה ממנו ויעמיק חקר בספריו, ויבקש לו נחומים בחדושי תורה וחכמה; אפס כי גם לאלה חסרו לו רעים וידידים, בעלי תורה אשר לפניהם ישפוך שיחו, אשר אתם יִתְוַכֵּחַ ועמהם יפלפל, ויזכר אז את ימי נעוריו, את עת-שבתו בעיר מולדתו, ויתאונן מרה כל היום לאמר: “טובים היו הימים הראשונים!”

ואשתו הצעירה ממנו לשנים עשרים התנחמה בבתה, בתפנוקי בשרים ותתן את לבה להתעדן ולהתענג בכל אשר מצאה ידה. וישראל לא שם לב, מעמיק הוא בעסקיו ובספריו, יושב כל היום בתא-הסופרים אשר לו, ואשר היה לו עתה גם בית-אוצר הספרים. לא התרועע עם איש, ועם אדם לא התחבר, ויהי בודד במועדיו, ודמעה לא נמחה מעל פניו.

ובהגיע תור מרים בתו להיות לאיש התעורר ישראל פתאם, כאיש אשר יעור משנתו.

– עתה אבקש לי בן אחר, תחת בננו הנחמד אשר לקח לו אלהים, אמר אל רעיתו אל חוה ויטעם את דבריו: – בן אבקש לי, ואותו אמצא!…

חוה הביטה בפניו, כמו תבקש לה פתרון דבריו.

– שמעי חוה ודעי כי הבת בתי, ואם אמנם חטאתי כי לא שמתי לה לב עד היום, – הנה עתה בהגיע עת כלולותיה, בבוא היום לבקש לנו חתן, הנה אבקש עלם אשר לא יהיה רק לה לאיש, כי אם גם לי לבן; עלם בן-תורה אבקש. אשר ינחמני מעצבי ומרגזי, אשר אוכל ואַשֹוֹחֵחַ אתו בכל עת, אשר יהיה לי לחבר בדברי תורה ודעת, כאשר יהיה חבר בכל בית מסחרי ומשלח ידי..

את הדברים האלה אמר ישראל ברגש נמרץ, וקולו העיד למדי כי כלה ונחרצה זאת היא מאתו, ועצתו זאת יוצאת מעומק לבו, אשר ישתדל מאד לעשותה.

חוה הביטה בפני אישה עוד.

– הן לא בן-ישיבה תתן לבתך, כאשר יעשו אחיך בארץ פולין, ענתה חוה בתלונה דקה, כי לא נחה דעתה בדברי אישה הפעם: – הן מרים חֻנכה על פי דרכי העת-החיה, ואיככה אוכל וראיתי כי תהיה לאיש אשר לא ימצא מסלות בלבבה?…

– ישנם משכילים גם בין בני תורה, ענה לה ישראל, ויעמיק במחשבותיו גם הוא.

הן ידע הן הבין כי צדקה אשתו ממנו, כי לא לבן-ישיבה נועדה בתו, וכי לא ישיאנה בעל כרחה.

ויהיו ישראל וחוה נדונים על אדות האיש אשר יתנו לבתם. דביר היא עיר קטנה ועלמים בה מעט, ויביאו השדכנים ממרחק “עניניהם” ואת אשר ישר בעיני ישראל לא מצא חוה לנכון לפני בתה, ואשר ישר בעיניה לא אבה ישראל לקחתו, – ומרים צחקה בקרבה לדברי שניהם…

מרים התאותה תאוה להיות לאשה לדָקְטוֹר, כאשר שתי רעותיה מִנֹעַר היה היו נשי דקטורים גם הן.

“בדבר הזה לא אשמע בקול הורים!” חשבה מרים בלבה אף הגידה זאת בשפה ברורה בפני אמה, – “הן לא יתעמרו בי אבותי למכרני ממכרת שפחה לאשר ישר בעיניהם… גם לי לב, ורק האיש אשר ימצא חן בעיני ואהבהו, אך הוא יהיה לי לאיש…”

והשם “דקטור”, משאת נפש העלמות בימים האלה רחף מול עיניה בחשבה מחשבות על דבר עתידותיה.

“גם אנכי “אשת הדקטור” אֶקָרא, וגם אישי על פני כל העם יִכָּבד, חשבה מרים עוד, – הנני יחידה לאבי העשיר וראש-הקהלה, ומדוע יִגָרע חלקי? מדוע זה אבוש בפני רעותי הנופלות ממני גם ביופי גם בעושר?….”

אפס כי דביר היא עיר קטנה, ודקטורים צעירים לימים מעטים מאד בקרבה, ומהם אין אף אחד אשר יקח את לבה וימצא חן בעיניה, לאמר כי הוא זה אשר בו תבחר…

ותהי מרים נוסעת – זה שנתים – להיריד אשר בעיר קרלסבאַד.

אמה נסעה לחַמי-קרלסבאַד זה שנים רבות, לשתות מי-בארותיה, מדי קיץ בקיץ, ותקח אִתָּהּ, בשנים האחרונות, את בתה את מרים ללותה בדרך, – למען אשר תֻּצָג בשער, וראו כל באי קרלסבאַד את יפיה ואת כבוד עשרה, ושמעו את הוד קולה ונעם זמירותיה, וידעו כי רוב טוב צפון להאיש אשר תפיל לו לחבל, ואולי תמצא שם גם היא את אשר לה.

ותקותיה אלה לא שִקְרו לה. יודעים הם הבאים שמה את באור הַהַלְוָיָה הזאת אף כי לא פֹרָשׁ. רֻבֵּי האורחים הנאספים שמה המה כמו שדכנים-לתאבון; הן המה הולכים בטל כל היום, מבקשים למו לבלות עתם בנעימים, מבקשים ענין אשר יהיה למו לפה לשיח בו, להטות לב, להתעסק, ולהסיע את אופן העת המתהנג שם בכבדות,–ויהי ענין השדכנות כדבר בעתו, להטות לב עלם ועלמה לעשות חֹזה, ולהתחקות אחרי כן על שרשי רגליהם…

והנה מרים יוצאת מדי-בקר אל עין המים, אחרי אמה, מבטת כה כה, צופיה הליכות השותים ומשימה עין גם במלוים, ובערב היא באה לגנים תשא רגליה ללכת על ההרים, מקום אשר האורחים יצאו לשוח, תבוא גם לבתי המאכל והמשתה, למקום המנגנים, ולכל מקום ומקום אשר האורחים נאספים שמה. בלוית אמה תלך ממקום למקום ומגן לגן, תבוא בדברים את אנשים ונשים שונים, תבוא גם לבית מלונם אף תקבל מכריה החדשים בבית מלונה. כה יעברו הימים, כה יחלפו השבועות, ותשב לביתה, בתקוה כי לשנה הבאה תשוב עוד הפעם לראות ולֵרָאות בשוקי קרלסבאַר ופֿרנצנסבאַד…

* *

*

ובשנה הזאת, עת באה שנית בלוית אמה לבארות בארות אלה, וכבר מצאה שמה רבים ממכריה, אשר התודעתה אליהם בשנה העברה, וכבר תכנה את רוח האורחים הבאים, וכבר ידעה את כל מוצאי העיר ומבואיה, את כל גניה ופרדסיה, וכמו נות-בית היתה שמה, – בשנה הזאת ראתה שמה על יד הבאר עלם נחמד למראה, טוב רואי והדר בלבושו, ותבט עליו בעיניה החודרות, אף הוא הביט עליה מבעד בתי-עיניו.

ויהי בערב בהיותה בגן, והנה גם הוא הולך שמה לשוח בלוית איש אחד ממכרי חוה ומרים.

האיש מצא לנכון לפניו להציג את מַכָּרוֹ החדש לפני האם ובתה, אשר ידען זה כבר.

– אִכָּבדה נא להציג בזה לפניכם, אשה כבודה ועלמה עדינה, את העלם הדקטור הזה, אמר האיש בבואו לקראתן: – ד"ר בן-דוד; האשה חוה מרגלין, ובתה מרים…

– אשמח מאד להכיר ולהוקיר אתכן…

– תנעם גם לנו ההכרות הזאת.

והעלם הוציא תכריך הדור מכיסו, ויוציא מתוכה כַּרְטִיס נדפס, ועליו כתוב

Dr. fhilos.

Oiaak Ben-David

Rabbiner und Prediger.

ויתנה על יד האשה.

“דקטור!…” הגה לב הנערה, ופניה כמו צהלו.

“גם רב גם דרשן…” חשבה חוה, ותזכור את דברי אישה ואת חפץ לבבו.

האנשים והנשים התלכדו יחד, וילכו ארבעתם אחת הנה ואחת הנה. האיש הלך על יד האם, ובן-דוד על יד מרים, וידברו בדברים שונים.

אם למראה עין נשפוט, הנה נעמה עליהם חברתם בערב ההוא, כי טרם נפרדו ללכת איש איש לביתו, דאגו גם ליום הבא כי חזותם תִּכָּפל.

  • איפה תסעדנה את לבבן בצהרים? שאל בן-דוד טרם הפרדו מעליהן.

– בבית המשתה פלוני…

– אם חברתי שפרה עליכן אִכָּבדה נא לבוא שם גם אני לאכול את לחם הצהרים, ונרבה שיחה עוד.

– מאד מאד ינעם לנו הדבר! ענו גם האם גם הבת שבעות רצון, ותשובנה הביתה.

ההכרות הזאת הלכה וגדלה מיום ליום. בן-דוד שחר את פני חוה ומרים גם בבית משכנן, הלכו יחד לשוח, וכל עין רואה הכירה כי עוד מעט וההכרות הזאת היה תהיה לאהבה, והשדכנים-לתאבון הרבו לדבר באלה, וכל יום ויום הוסיף על השמועה, עד כי היה “השדוך” הזה למלה בפי כל באי קרלסבאַד.

והשדוך הזה היה למלה גם בין האם ובתה. מרים הִתְוַדתה לפני אמה, כי בן-דוד מצא חן בעיניה מאד, גם בן-דוד בא ויבקש מחוה את “יד מרים”, לאמר כי חשקה נפשו בה וכי תתננה לו לאשה. חוה גם היא מצאה את השדוך הזה נכון לפניה, ובכל לבבה קִיְמָה אותו; אותם ידעה כי לא רק בידיה עתותי בתה, ולא לה להחליט דבר.

– אנוכי אדבר בזה עם אישי בשובנו הביתה, ענתה חוה לבן-דוד: – ואקוה כי גם הוא יאות לדבר הזה, וגם הוא ימלא חפצך וחפץ מרים…

– אודך בכל לבי על התקוה שנתת לי, גברתי! מי יתן ותקותי בוא תבוא ואהיה מאֻשר עלי תבל ארצה…

– קוה בן-דוד, כי תקותך תקום!

מאז התהלך בן-דוד את מרים כאוהב ואהובתו, או, כאשר אמרו כל מכריהם, “כחתן עם כלה,” כל היום לא מש מתוך חברתה, הלכו יחד לשוח, שפכו שיחם איש לפני רעהו, אף התיעצו על עתידתיהם.

אפס כי לא ארכה העת-המאשרה הזאת. עברו ימים וחוה התעתדה לשוב הביתה, גם עת-המרפא אשר לבן-דוד באה עד קצה, ובעוד יום התפרדו הנאהבים האלה, בתקוה טובה כי עד מהרה יתראו פנים שנית, ובבטחון כי עד העת ההיא יריצו מכתביהם איש לרעהו, אשר ימלאו מקום דברי פיהם.

* *

*

וישראל בשמעו את דברי חוה אשתו ודברי מרים בתו על אדות בן-דוד, שמח שמחה גדולה.

– הוא האיש אשר הוכיח ה' גם לבתי גם לי, אמר בעליצות נפש אל אשתו אל חוה: –אל העלם הזה התפללתי, כי הוא יהיה לי גם לבן גם לחבר…

– אם-כן נמהר נא ונקרא לבן-דוד לבוא הנה, ונקים את דברי “התנאים” והברית, ונארש את בתנו לעיני קהל ועדה….

– אל נא תהי פחז כמים! ענה ישראל ויחלק את זקנו ויחשוב מחשבות:–הן לא נתן את בתנו היחידה ללכת אחריו לעיר קטנה ורחוקה, מקום אשר ימצא לו עדה לכהן בתוכה; בת אחת לנו ואנכי לא אתננה לעזוב את ביתי לימי זקנותי, גם גרסה נפשי לתאבה אל חתני כי ישב אתנו פה בבית, כי יהיה לנו לבן וכי הוא ינחמנו מעצבוננו, תחת בננו אשר לקחו אלהים…

הזקן נאנח מרה, ויוסף לחשוב מחשבות.

– ומה הדבר אשר תאמר לעשות?

– לכן שמעי, רעיתי, לאמרי פי, הטי אזן והקשיבי לכל דברי. אמר ישראל אחרי אשר העמיק לחשוב: – הן ידעת כי הרב והמטיף אשר כהן פאר בעדתנו מת זה ירחים אחדים, ואנחנו, ראשי הקהלה, קראנו לרבנים ומטיפים כי יבואו לדרוש הנה לבעבור נסותם במסה ולמען יִבָּחנו דבריהם, והאיש אשר ימצא חן בעינינו אותו נבחר, והוא יהיה לנו לרב ומטיף ובו נדגול… ועתה הנה אקרא אספה היום ערב, נבקש את הד"ר בן-דוד הזה כי יואיל לבוא הנה, וכי יעמוד גם הוא על המבחן, – והיה אם אמנם מטיף הוא ולשון למודים נתן לו ה' לקחת לב העדה במדברותיו, ואשתדל גם אני כי בו יבחרו, והיה הוא הרב והמטיף פה עירנו וַנִתֵּן לו את בתנו לאשה, ויחדו נשב פה, ולא נפרד מעל בנינו עדי-עד…

חוה שמעה בכל לב את דברי אישה ותתן צדק למו.

– חכמת אלהים דוברת הפעם מתוך פיך, אישי היקר! אמרה חוה בלא שפתי מרמה:– דבריך מצאו מאד מסלות בלבבי, לך בעצתך זאת וצלח, יהי נא אלהים עמנו, ויופיע על עצתך,כי נפשי יודעת מאד – אף כי לא-לאשה לחות דֵעה בדברים כמו אלה – כי תעשה וגם תצליח, כי הרב והדקטור הצעיר ישא חן וחסד בעיני כל תושבי עירנו, כי הוא בחכמתו ובניב שפתיו יקח לב כל יודעו, והוא הוא יהיה רב לעדה הזאת ואיש לבתנו אשר אהב.

העצה הזאת קמה ונהייתה מנהלי-העדה שמעו לקול נשיאם הזקן הנכבד, ישראל מרגלין, ויכתבו מכתב לבן-דוד לעיר ברסלונה – מקום אשר היה סגן-הרב לבקשינסיון, אחרי אשר בלה שמה גם חק למודו בפלוסופיא וגם בבית-נדרש הרבנים – כי יבוא הנה לדרוש ולהִנָסה במסה, וישראל וגם חוה וגם מרים כתבו לו דברי שלומים, ויודיעוהו את הדבר אשר יאמרו לעשות למענו, ויחכו לקראת בואו.

ישראל היה שובע שמחות.

“ה' שמע לקול תפלתי ויתן את מאויי נפשי, חשב הזקן בלבו כל היום, – רב ופלוסוף! אל איש כזה ערגה נפשי מאז, איש כזה הוא תאות לבי מעודי,–ואיש כזה הוא יהיה לי הפעם לחתן ולבן… בו הלא התאחדו התורה והפלוסופיה, הדת והדעת, האמונה והבקרת, הוא מצא מסלות בלבבו לשתיהן גם יחד, והוא יהיה לי לחבר, עמו אשתעשע ובו יגל לבי; אענדנו עטרה לראשי ואמצא בו נחומים לנפשי הנכאה בימי שיבתי”…

כה חשב ישראל, ואשתו חוה גם היא שבעה רצון.

עוד לא שכחה את כל הכבוד אשר נחלה אשת הרב המת בעיר הזאת, ודמיונה מהר לשַׁוֹת לנגדה עתיד כלו אומר כבוד לחותנת הרב, ובחזון לבה ראתה את כל הנשים הכבודות, רעותיה, מנטלות ומנשאות את חתנה, בתה ואותה גם יחד, כלן תקנאנה בה ובבתה, כלן תתנה כבוד “להרבנית” בתה ולה “החותנת”… יעברו ימים, וימי החג יבואו, כל נשי העיר תאספנה בבית-התפלה על היציעות, וחתנה יעמוד למולן על הַגָב, משם ישמיע את דרשתו, כלן תשמענה ותתפלאנה, תשמיענה תהלתו ותוספנה להללו שבע, – ולבבה ישמח אף תגל נפשה על כל הכבוד הזה.

דמיונות כאלה הרהיבוה, ותהי שובעת שמחות, ותשמח בלבה על העצה הטובה היעודה מאת אישה “הפלוסוף”, כי אמנם בחכמה דבר הפעם.

אולם מרים היתה האחת – מדוע אכחד זאת מאת קהל הקוראים? – אשר העצה הזאת לא נשאה חן וחסד לפניה. נפש מרים תאבה לדקטור, ככל הדקטורים, אישי רעותיה; היא חפצה מאד להקרא “דקטורית”, אבל לא “רבנית”…

“הן אם היה יהיה אישי לרב ומטיף בעיר הזאת, חשבה מרים בלבבה, – אז הלא יִדָחה התאר “דקטור” לפני תאר “הרב” אשר יתן המשרה על שמו; לא “דקטור” יקרא עוד, ובתואר-הכבוד הזה לא יכֻנה, כל העם מקצהו יקראוהו “רב” “מטיף” – ולרבנית אהיה אנכי”…

וכמו געלה נפשה בתאר האחרון אשר יפול לה לחבל.

“אבי הנהו איש זקן, פלוסוף, ולא יבין להגיוני-לב עלמה רכה ומשכלת כמוני!” חשבה מרים עוד, ותתעצב אל לבה, – “גם אמי תתימר בכבוד “רב” עד מאד, מבלי אשר תביט ללב בתה אשר כמו זר הוא לה “הכבוד הגדול” הזה, כבוד אשר רק זקנים יתאוו לו, ובאי-בימים יחמדוהו, – ומה לי ולו?”….

בכל-זאת לא חטאה מרים בשפתיה. הדברים האלה היו רק מחשבות נפשה, אשר לא גלתה סודם גם לאמה. הן דקטור בן-דוד אמנם מצא חן בעיניה וכמעט אשר גם אהבה בא בלבה. בימים המעטים אשר התהלך אִתה מצא מסלות בלבבה, ידע לקחת את לבה, והיא גם היא הטתה אליו חסד, אף התודית לפניו לאמר כי אם יבחרו בו גם אבותיה, אז גם היא תלך אחריו בכל לבה להיות לו לאשה… ואיככה תהיה הפעם העצה היעוצה מאת אביה לשטן על דרכה? – היא לא מצאה אותה נכונה לפניה, אולם מֵאוּנָה בתאר “רבנית” לא היה עוד סבה למאן בבן-דוד; לא למען המשרה אשר על שכמו חשקה נפשה בו, ולא למען המשרה תבחל נפשה בו.

“הן גם מראש ידעתי כי עתיד הוא לרבנות, אשר לזאת ישא נפשו, שבה מרים ותחשוב מחשבות שנית, – והרבנות הן לא תשלול ממנו גם את התאר “דקטור” אשר בכל כתביו ומכתביו יזכרהו, – ומדוע זה לא יהיה גם התאר “רב” נוסף על כנויו?… עלם נחמד הנהו בהיותו דקטור, ועלם נחמד יהיה גם בהיותו רב”…

כה התהפכה הנערה בעשתנותיה, ובין כה וכה ועצת אביה קם. ראשי העדה הסכימו גם הם לדבריו, ויכתבו מכתב לבן-דוד כי יבוא דבירה לדרוש ברבים, והיה כי ימצאו דבריו חן ישימוהו עליהם לרב ומטיף בעיר הזאת. בן-דד שמח שמחה גדולה, והנה היום קבל ישראל מרגלין מכתב ממנו כי יצא מברסלוא וביום המחרת יבוא לדביר, והנה ראינו כי גם האב גם האם וגם הבת שלשתם יִכּוֹנוּ לקדם פניו, שלשתם יחרדו לקראת בואו, – איש איש על פי דרכו ועל פי חזון לבו בתקות ימים יבואו;

ישראל יחכה לבן-דוד הפלוסוף, התורני והמשכיל גם יחד; אשתו חוה תקוה לבן-דוד הרב, המטיף מעל הבמה והמכֻבָּד בעיני-כל; ובתם מרים תחרד לקראת בן-דוד הדקטור, משאת נפשה מאז ראתה את פניו…


ג. אוֹרֵחַ בִּזְמַנּוֹ בָא

עבר יום, ובבקר למחרתו הביאה מרכבת-הקיטור לעיר דביר את האורח אשר ראשי-העדה בכלל ובית ישראל מרגלין בפרט, חכו לקראת בואו.

בעיר קטנה בארץ אשכנז, בבית אחד המורים לילדי בני ישראל בעיר ההיא, נולד יצחק בן-דוד. אביו היה איש נאמן-רוח, עובד עבודתו באמונה, מצניע לכת נכבד בעדתו ואהוב וחביב לכל יודעיו. כהונתו נתנה לו לחם לפי הטף, אף הספיקה לו לשים לב לבנו ליצחק, אשר מימי נעוריו, עודו בשחר טל ילדותו, התנכר כי רוח-יתר לו, וכי יתעלה על בני גילו. אביו למדו תורה, מפיו הזיל כטל לקחו לבנו האהוב, ויורהו לדעת גם שפת עמו, העברית, גם שפת ארצו, האשכנזית, ותמיד כל היום התפאר בו, ויחזה לו עתידות נעלות ותקות טובות. אפס כי לא ארכו הימים אשר הנער יצחק התלונן בצל אב מורה ומדריך גם יחד. אביו מת למגנת לבו, אחרי מחלה כבדה אשר קפדה חייו, ובנו יצחק נשאר כבן שנים עשר יתום נעזב מבקש גם לחם גם תורה אשר חשקה נפשו ה. ראשי העדה לא נתנו לבן-מורם זה להתגולל בראש חוצות, ויתנוהו לבית-הספר אף תמכוהו בנדבת לבם וכל מחסוריו עליהם. הנער עשה חיל בלמודיו, ולולא חכמת-החשבון והשעורים אשר שגבה ממנו ולא יוכל לה, היה בחיר התלמידים בבית-הספר. במעלליו התגבר הנער כי לחן וליופי גרסה נפשו; לא רק במלבושיו הפשוטים, אשר תמיד כל היום שָׂם לב לנקותם ולטהרם, לא רק בשערות ראשו השחורות כעורב אשר סרקן מדי-רגע ויסדרן שעה בשעה לא רק באלה בקש להתיפה ולהתהדר, – כי גם בְּמִדְבָּרוֹ התנאה תמיד; מבחרי המליצות היו על שפתיו, ושירי המשוררים לקחו כל לב שומע, ויתנאה על רעיו במו, לאמר כי לשון למודים לו, ואת אשר יפַגר שכלו אותה תשלים מליצתו.

בהיותו צפוי תמיד אלי נדבות אנשי-חסד, ובהתהלכו מימי נעוריו עם אנשים זרים אשר רק טוב לבם יתן מחיתו, למד גם לעשות חנף, לדבר חלקות ולקחת לב באמרי נעם וחן, ועמדה לו מליצתו גם בזה להתהדר ולהחניף גם יחד.

ויהי בכלותו ללמוד בבית-הגִּמְנַזיום אשר בעירו, לבוא לבית-ספר הגבוה, וישמע לעצת רעיו ומיטיביו ויסע לעיר ברסלוא לשמוע שמה חכמת הפלוסופיא בָאוניוֶרזיטֶט, וחכמת ישראל בבית-מדרש-הרבנים, למען אשר יהיה רב ודרשן בישראל.

– לכך נוצרת! אמרו לו כל יודעיו ומכבדיו: – מליצות פיך, לשונך הממהרת לדבר צחות, ומהלכיך-עם-אנשים, – כל אלה יכשירוך למשמרת הרבנות, ויתנו חִנְך בעיני העדה אשר תבחר בך ויהיו תפארתך על דרכך זו.

בן-דוד שמע לעצתם זאת וישם פניו ברסלואה, וישקוד על דלתי שני הבתים גם יחד, ויעש חיל בלמודיו, ויקנה את לב המורים לאהבה אותו ולכבדו שכם אחד על כל חבריו: אף אמנם לא העמיק חקר בפלוסופיא, ולא ירד גם לעומקה של הלכה; – אולם המליצות הנמרצות עמדו לו תחת מחקרי הפלוסופים ועיונם, והאגדות והדרישות מלאו לו מקום פרושי הפוסקים ופלפוליהם, חכמת הדבור והמליצה היתה ראש למודיו באוניורזיטט, ואגדות התלמוד ושירי משוררינו הקדמונים כר נרחב

לעבודתו בבית-מדרש-הרבנים; גם מאלה וגם מאלה בחר לו מבטאים שונים ומליצות אחדות, אף העריכם זה לעומת זה, וישפוט שפט על חין ערכם וטוב טעמם, ומשפטיו אלה הפיקו רצון מהמורים ויהללוהו שבע, ויתנו כבוד לשמו ותהלה לשקידתו העצומה, ויהי בן-דוד אחד התלמידים המצוינים בשני בתי-מדרש האלה ושמעו הולך וטוב.

בקרת-כתבי-קדש, אשר בימים האחרונים לקחה גם לב קצת החכמים מבני עמנו אשר בארץ אשכנז, ותמצא לה מכבדים גם במורי בית מדרש הרבנים אשר בברסלואה וראשון, אשר ינהן אחריה מאד ובכבודה יתימרוּ, – הבקרת הזאת לקחה גם לב בן-דוד, וגם הוא החל להיות מבקר-כתבי-הקדש בישראל, והמורים כבדוהו גם בעד מפעליו אלה, ויתנו כתר הרבנות בראשו, אף חזו עתידות לו כי גדול יהיה שמו ברבנים, והעדה אשר תבחר בו ותשימו אלוף לראשה, תדע להוקיר ערכו, אחרי כי גם דרשן נפלא הנהו ומטיף לעם דבריו בלשון למוים אשר חננו ה'.

ויהי בן-דוד, אחרי אשר כלה את חק למודיו, “דקטור בפלסופיה” וגם “רב ומטיף”, כאשר תעדנה התעודות משני בתי-הלמוד אשר בידו.

ובהגיע לידו, אחרי שובו מקרלסבאַד מכתב מאת ראשי-העדה אשר בעיר דביר כי יבוא אליהם למען אשר ישמעו את דרשותיו, ולמען אשר ישימוהו להם למטיף וכסא הרבנות ינחילוהו בעדתם זו, אם ימצאו דבריו מסלות בלבבם, – ויציע בן-דוד את המכתב לפני מוריו בבית-מדרש-הרבנים ולפני ראשיו, והמה הקדימו לכתוב בשם בית-המדרש ההוא לראשי עדת בני ישראל בדביר, ויתנו חין ערך בן-דוד, את תקפו ואת פרשת גדולתו כי לגדולות עֻתָּד וכי תאֻשר בארץ העדה אשר תבחר בו.

המכתב הזה הלך לפניו, ובבוא בן-דוד היום עירה דביר וכבר ידעו כל העם מקצה כי אחד הגדולים אנשי השם ישכון הפעם בתוכם, וכי איש “רך בשנים ואב בחכמה” בא להאציל מרוחו ומכבודו על העדה הזאת; ויהי כאשר ראו גם את הדרת פניו, את קְוֻצוֹתיו השחורות והתלתלות היורדות מול ערפו, את שתי עיניו הגדולות אשר כמו רשפי אש ותָּזים מהן, את מצחו הרחב ואת עורו הלבן והקמוט, כמו מחשבות רבות ישכנו שמה, את מצעדי רגליו אשר בשובה ונחת תלכנה ותתנהלנה לאטן, ואת כל תנועות גוו אשר במדה ובמתון ברגל ישרה ובראש כפוף-כמעט תנהגנה, ואת כל עַנְוָתוֹ הַמַּבִּיעָה לה גאה וגאון, – וירא העם וינועו ויביטו אחריו מרחוק, לאמר: “זה האיש אשר יהיה לנו לרב, אשר יעמוד בראשנו, – תנו כבוד לשמו! הביטו וראו בו – ודעו כי הוא הוא אשר נבחר בו, הוא ינהלנו על מי התורה והדעת ובקולו נשמע!”

כי יותר שהיה בן-דוד תלמיד מקשיב בלמודים, עוד למד שם בברסלוא אל דרכי המורים והרבנים, אל דרכי חייהם ומעמדם, אל חזותם ואופן חברתם, וילמוד לעשות כמעשיהם, לכונן גם צעדיו על פיהם, וילבש גאה גם הוא ומסוה-הענוה שָׂם על פניה, ויתהדר בלבושיו מאד, וישם עין גם על יפי פניו, על יפעת שערותיו, ועל הדרת זקנו הקצרה והמלאה, ויתהלך לאטו “עקב בצד אגודל”, ויתן מוראו על העם, וכבודו על פני כל רואיו..

והנה הוא הולך להתודע אל ראשי העדה ופרנסיה, ותהי ראשית דרכו ללכת אל בית ישראל מרגלין, כאשר דעת לקורא נקל, לראות את פניו, ואת פני – אשתו ובתו.

והמה חרדו לקראתו, קבלוהו בכבוד ויקר, ויביאוהו לחדר-האורחים, ויתנו לפניו יין ומגדנות, וגם הם ישבו על ידו, ויחכו למוצא-פיו.

– קוי שמש חכמתך יצאו בכל הארץ, אמר בן-דוד אחרי דמיה ממֻשָׁכה, וישם אל ישראל פניו: – ואורך הזרוע זֹרח הלאה הלאה עד ברסלוא הגיע, וכמו זרם עלעקטרי היה, וכמו טֶלֶפָן השמיע מליו בקצה תבל, וַיַגַע על אזני החכמים וימלא פיהם תהלתך, ותפארת חכמתך ירוממו…

– קטנתי מכל התהלה הזאת!…

– לא לעות חנף אֹמר, לא לשית בחלקות לך, המשך בן-דוד את אמריו: – פה-חלק ממני וחנופה שנאתי גם אני; אפס כי רגשי לבי יפרצו חק, שמחָתי לחזות את פניך ולהשתעשע בחברת חכם תורני כמוך לא תדע דלתים ובריח, ותתפרץ דרך פי, ותגיד את אשר בלבבי פנימה. –

– ואיככה נודעתי לך בשם? שאל ישראל אשר בסתר לבו שמח לדברי בן-דוד אשר שמע הפעם.

– עודי חניך-בבית-המדרש שמעו אזני תהלתך מפי המורים הפרופסורים, – ומי מלל לי אז כי אשבעה בדביר תמונתך וכי חבלים יפלו לי בנעימים להתענג על חכמתך ולשמוע מפיך תבונות ודעת…

אחת השפחות באה ותודיע כי ערוך השלחן.

– בוא נא, דקטור ואכול אתנו לחם, אמרה חוה בקומה מעל מושבה: – הן אורח יקר אתה לנו, ואיש זר בעיר הזאת, ויהי נא שלחני נכון לפניך ומטעמי יטעמו לחכך כל הימים אשר תשכון בעיר הזאת.

– אין די מלים בפי להביע לך, גברתי, תודתי, ענה בן-דוד בקומו גם הוא וישתחוה כמעט לקראתה: – טובת לבך, עדינה, נודעת לי מאז…

גם ישראל קם ממקום מושבו, גם מרים עמדה, וישימו פניהם לחדר-האֹכל.

ובן דוד הביט כה וכה כמו יבקש לו דבר, ויצא אל חדר הראשון וישם את מגבעתו על ראשו ויבקש לו מים וירחץ ידיו, וישוב לחדר האֹכל ויברך בכונת הלב על הלחם, וישב ויסר את מגבעתו וישב לאכול.

– את שני הדברים האלה התיר לנו נשיא בית-מדרש-הרבנים רבי זכריה פֿראנקל, זכרו לברכה, אמר בן-דוד כמתנצל אל ישראל מרגלין היושב בראש השלחן ואשר לא רחץ את ידיו לפני הסעודה: – וקבלה היא בידינו, חניכי הבית ההוא, כי מותר לנו לאכול בגלוי-הראש וגם לשאת מחסה-ממטר ביום השבת…

– תקון גדול הערך! העיר ישראל כמצחק.

– הן אנחנו לשלומי-אמוני ישראל נֵחשב, ענהו בן-דוד, ויַמרץ את דבריו: – את כל דברי “שלחן הערוך” נשמור מאד לעשות, ומדיניו ומנהגיו לא נסור ימין ושמאל…

– ומנהגי בתי-התפלה החדשים, כפי אשר תקנו המתקנים, דרכי החזנים והמטיפים וערך בגדיהם, – הגם אלה על פי דיני “שלחן ערוך” ומנהגיו המה? הלא ידעת כי הרבנים המחזיקים בנושנות אסרום וגם החרימום…

דברי ישראל אלה אשר נאמרו במנוד ראש ובשחוק-שפתים הביאו את בן-דוד במבוכה כמעט קט.

– הן אלה שבו כבר ויהיו למנהגי ישראל בכל ארץ אשכנז, ענהו בן-דוד:– וגם “היראים” והחרדים אל דבר ה' נהגו בכמו אלה; והן גם רבנו ד"ר גראֶטץ, אשר ילחם תמיד במתקנים, ולעדת הקאָנסערוואַטיפית יחשב, הן לדברים כאלה הלא גם הוא לא ישים לב, כי הם יתנו כבוד לעבודת-ה' ותפארת לבתי התפלה, סדר ומשטר למנגינת-יה ולשון למודים למטיפים לעם, – ורבנו זה לא יקל חלילה בדיני “שלחן הערוך”…

ורבכם זה הלא יאחר מאד זמן כתיבת כתבי-הקדש, וגם ספרי תורת משה בתוכם יגזור אֹמר כי ספוריהם המה רק אגדות ומשלי-עם ואין להם חלק ונחלה בדברי-הימים, ובאין תורה – “שלחן ערוך” מה עבודתיה? התורה חולין היא לו – ודברי הפוסקים האחרונים קדושים הם בעיניו?…

מחקר ובקרת לבד, ורבנות לבד! ענה בן-דוד ועקבות מבוכתו נכרו על פניו: – כחוקר דברי-הימים ומבקר כתבי הקדש ימלא רבנו עבודתו באמונה; אפס כי להלכה ולמעשה לא יסור מכל הכתוב בפוסקים לדין ישראל…

בעיני חוה לא ישרו דברי הַוִּכּוּחַ הזה ותאמר לשית לו תכלה, ולהסב פני המסובים ממנו.

– הן תעמיקו חקר בדברי תורה אשר לנו אין חלק ונחלה במו, אמרה חוה בתלונה דקה: – רב לכם! הן חככם לא יטעם המטעמים אשר על השלחן, והייתי אני ורקחותי חַטָאוֹת!

מרים שמחה בלבה על דברי אמה אלה.

צדקת, אמי, באמרי פיך! אמרה גם היא בקול ילדה מִתחַטאה, והקול קול ערב מאד: – לנו לא ישימו הגברים לב, ישיחו וידברו תורה, כמו רק לאבי בא האורח החדש הזה לנו…

גם בן-דוד גם ישראל הזקן ראו והביטו בפני מרים באהבה ורצון, ושחוק קל עבר על שפת אביה.

– עוד חזון למועד! אמר ישראל בצחוק שפתים: – עוד ירב שיחה גם אתך, בתי יקירתי! שובי למנוחתך…

וארֻחה אחרי ארֻחה הֻגשו, ושיחתם אמנם הסבה פניה לענינים אחרים, ענינים אשר יקחו גם לב נשים.

בן-דוד ספר באזניהם בשפה צחה ונעימה דברים מקורות ימי חייו, ממסעיו הקטנים והמלאים מקרים זרים ונפלאים, אחוזים בספורים קטנים מלאים חדוד; חוה וגם מרים צחקו מטוב לב, וישראל שמע גם הוא וינד במו ראשו.

וכאשר הגישה השפחה ספל-קפע (Cafè), ספל-קפע לכל המסובים, לאות כי הארוחה באה עד קצה, שלח בן-דוד שנית את ידו ויקח מגבעתו וישימה על ראשו לברך ברכות המזון כסוי-ראש.

– קראים אתם! קרא ישראל בשחוק מדאיב-לב, כי לא יכל להתאפק: – קראים-בעלי-“שלחן ערוך”!…

בן-דוד לא ענה דבר, כי בטרם עוד הספיק לכלות את ברכות המזון, נגשה אליו מרים, ובקול ערב אמרה:

– הלא תלך אתי לשוח בגן-הפרחים אשר לנו.

ובעיניה-יונים לבבה אותו, ובן-דוד גם הוא הביט עליה באהבה, לאמר: כי ישמע הפעם לקולה.

* *

*

– חמסי עליך! אמרה מרים אל בן-דוד בלכתם בשדרות הגן אשר מאחורי בית אביה.

והגן נחמד למראה, גן שעשועים. גנן-מומחה עומד עליו לפארו ולהרבות חנו, ציצים ופרחים שונים נראים מכל עבריו, תלמיו ותהלוכותיו גם הם שֻׁנו על פי המשטר אשר תכן הגנן, פעם יישרו דרך ופעם יסבו בחוגם, פה דרך רחבה בינות לעצים ושם מסלות קטנות סוגות בשושנים, ופני כלם הסֻכה אשר תעמוד תחת אלונים סבוכים, סכת גן נהדרה מאד. רוח צח יִשֹׁב שם כל היום, וריח הנצנים יתן קטורה באף ההולכים, קוי השמש כמו יתגנבו מבין ענפי העצים הרעננים, יתנו מהודם על השושנים והחבצלות אשר לרגליהם, וישמחו גם לבב איש. ומרים ובן-דוד הלכו עתה בגן אחת הנה ואחת הנה ולבם יתגעש בקרבם.

– חמתי עליך! אמרה מרים בקול רועד, קול האהבה כי ילין: – הן רק אלי באת הנה, רק למעני נקראת הלום, ובבואך – לא תאצול לי אף ברכה אחת, אף מלה אחת לא מצאת בעדי, וכל היום התפלספת עם אבי, פלפלת עמו בדברי תורה, הִתְוַכַּחת אתו בספריו…

– מרים חמדת לבבי! הלא תביני לדעת כי גם למלא מקום רב באתי הנה; אַת ידעת אותי מאז שבתנו יחד בעיר קרלסבאַד, ואביך ראה אותי היום ראשונה; אנחנו נתַנה אהבים כל העת, לבותינו רוחשות, לב ללב יביע אהבה, ועין לעין תחזה ידידות גם באין אֹמר ובאין דברים… הן גם קוי השמש אשר ישתעשעו לפנינו עתה גם שושני חמד אשר תֻכו פה לרגלינו, גם כל אשר מסביב לנו המה מליצים נאמנים לכל אשר בלבנו פנימה… אילתי! אבן-חן אהבתי לך, היא לקחתני בציצית ראשי ותבאני הנה, ולך הנני עד עולם…

מרים היטיבה פניה אליו, ועיניה שבו ויביעו אהבה וחסד ובשפתי חן אמרה:

– גם את לבבי מצאת נכון לפניך, גם אנכי הגיתי אך בך מאז נפרדנו ונלך איש לדרכו, ומאד מאד נתת שמחה בלבי בבואך הלום לשבת אתנו…

בדממה הלכו הלך ושוב במסלות הגן, הביטו חליפות איש בפני רעהו, ולבב מרים הומה מאד.

– ומדוע זה תתחסד, יקירי, בזה, תחת אשר בקרלסבאַד לא נסית באלה, ודעות חפשיות שמעתי שם מפיך, – והן גם אבי לא בין החסידים נמנה, הלא?

כפלוסוף אהגה דעות, הן דקטור בפלוסופיא הנני, וכרב ומטיף אנצור חקי היהודים ודיניהם, הן גם חניך בית-מדרש-הרבנים אני וזאת משמרת כהנתי אשר לה אקוה בעיר הזאת… להיות רב באתי הנה, ועלי למלאות חובותי…

מרים לא ענתה דבר, הלכה לאטה, ותעמיק במחשבותיה.

– הנה הזכרתני! הוסיף בן-דוד אחרי רגעים אחדים אשר הלכו בדממה: – הן לי לראות היום את פני ראשי העיר, מנהיגי העדה, אלכה נא ואתיצבה לפניהם! הם קראו לי, ועלי לכבדם ולשחר פניהם…

מרים לא ענתה גם הפעם – שקועה היא ברעיוני לבבה.

– היי שלום, חמדתי! אמר בן-דוד עוד ויקח את ידה ויגיע למו פיו – עוד נשוב נתראה פנים, עוד תּחַדִי בשמחה את פני…

מרים נשאה עיניה ותבט בו בתם-לב.

– לך לשלום, אם דרכך נחוצה..

– אהבתך תלך אתי לנחותי הדרך, אמר בן-דוד ויעזוב את הגן לשוב דרך-הבית.

ומרים ישבה על כסא עץ תחת אלה עֲבֻתָּה ומחשבותיה המו. גם אהבה גם פחד באו בלבה הפעם.

“לא לשוא פחדתי פחד חשבה בנפשה בשבתה יחידה בגן, – את אשר יגרתי בא לי!… בן-דוד הנהו רב, ורבנית אהיה אנכי… לא זה הוא בן-דוד אשר ראיתיו בקרלסבאד, לא זה הוא הדקטור אשר אליו כלתה נפשי!… יתחסד, יתפלסף, אף יפלפל בתורה”…

רעיוני עצב מלאו את לב מרים, אך כרגע התאוששה; רוח הצח המתהלך בגן בא אל אפה וישובב נפשה.

“הוא יאהבני! חשבה מחשבות עוד ושביב שמחה נגה מבין שמורות עיניה, – ואהבתו תנחני, בה אשגיב ישע ובה אעשה חיל… בכחה אטנו לכל אשר אחפוץ ולאורה נלך גם שנינו… ומה מאד ידע בן-דוד לתנות אהבים!”…

וכמו צלם דמותו רחף מול עיניה הפעם וכמו שמעו אזניה צלצל קולו הערב, לאמר: “אהבתיך מרים! אַת היי לי לנגיד ומצוה ולקולך אשמע”… וכמו נהרי נחלי עדן סביב שתו לה, וכמו תשמע גם דברי רעותיה המקנאות בה, המביטות אל מראהו הנחמד ואל יפיו והדרו, ומפיה התפרצו המלים:

– הנני מאֻשרה!

– אמנם מאשרה אַת בתי! ענה אחריה קול אמה.

מרים התעוררה, כמו אמנם חלמה בהקיץ עד כה, ותבט סביבה, ובראותה את אמה נצבת על ידה ומתבוננת בה – התאדמו לחייה כמעט כי בושה.

– היטבת כל אשר דברת, יחידתי! אמרה חוה ולא גרעה עיניה מאת פני בתה: – אמנם מאשרת אַת כי אָשרך בן-דוד! לו שמעת את דבריו בשובו עתה הביתה… בשפתים דולקות דבר בך ובאהבתו, לא מצא די מלים להללך, נפשו כמעט יצאה, ולבו המה מאד…

ברצון רב שמעה מרים את דברי אמה, ותבט בפניה בעינים מלאות געגועים בכל עת דברה.

– אמי, האמנם יהיה בן-דוד רב בעיר הזאת? שאלה מרים, וקולה קול רך וענוג.

–אמנם כן, אביך יתן לבו להקים לו בזה בית נאמן, בכבודו תכָּבדי גם את ובגדולתו תיקר גם נפשך בעיני כל, ולמי כל חמדת משמרתו? – הלא לך, בתי!…

– ואנכי חפצתי מאד כי יהיה רק דקטור ולא רב, אמי… לא אובה להיות רבנית, ונפשי בחלה בכל הכבוד הזה… יראתי כי תמיד כל היום יפלפל ויתפלסף, דברם אשר לא יקחו לבי, לא יענגו את נפשי ולא אמצא בם נחת…

– נערה פותה! אמרה אמה בצחוק שפתים: – היי נא לו לאשה ותדעו אֹשר ותדעי נחת!…

ד. רִמּוֹנוֹ שֶׁל רַבִּי-מֵאִיר

וישראל מרגלין חשב מחשבות גם הוא, אחרי אשר קמו מעל שלחן לחם-הצהרים וילכו איש איש באשר הלכו. מנהגי בן-דוד, ומה גם באוריו להמנהגים האלה, נתנו לו ענין להעמיק בם חקר. אמנם ידע כי חניכי בית-המדרש-הרבנים יתחסדו לעיני העם, ידע כי משמרתם ומצבם יחיבום לכמו אלה; אולם אם לא שָׂם לב למעשי כל רב ורב בעירו, איך לא ישים אל לבו מעשי בן-דוד, אשר לא רק לשבת על כסא הרבנות בא הנה, כי אם גם לקחת את בתו לו לאשה גם להיות לו לחתן, אשר אמר כי ימצא בו נחומים, כי יהיה לו גם לחבר בתורה וחקירה, כי יתרועע עמו ויערה לפניו את כל לבו? על-כן התבונן מאד לכל מעשי בן-דוד ולכל דבריו הטה אזן, על-כן לקח עמו דברים בשעה הראשונה על אדות מחשבותיו בדת ישראל, ועל-כן חשב מחשבות אחרי הפרדו ממנו.

“הן נפשות שתים שוכנות בלב העלם הצעיר הזה, כאשר תשכונה בלבות רב הרבנים חניכי בית-המדרש אשר בעיר ברסלוא, חציו מתקן וחציו אוחז בנושנות, חשב ישראל בלבו בשבתו בדד בתא-הסופרים אשר לו, – בקרתו בספרי-הקדש הִנָּה חפשית, דעותיו בפלוסופיא הולכת לרוח עת-תחיה, ומעשיו בעניני הדת הנם על פי דרכי “שלחן הערוך”!…הן אמנם מעטים היו דברינו הפעם, ואשתי וגם בתי לא נתנוני להרחיב הדברים, אולם אנכי אובה לרדת לסוף דעתו. לי לדעת עומק מחשבותיו בדברים כמו אלי, – אלכה נא ואדבר אתו עוד, אציע לפניו מחשבותי ואוציא גם מפיו מלים”….

כה חשב הזקן ישראל מרגלין ויגזור אֹמר לדבר אתו בכל אשר לאלה לא בפני רעיתו ובתו.

ויהי בבקר למחרתו, אחרי אשר סעד את לבו בפת-שחרית, לבש את בגדי וילך לבקר את בן-דוד בבית מלונו, לדבר אתו שמה באין זר בינותם.

בן-דוד חרד לקראתו מאד, בידיו נתן לו כסא לשבת, בפה חנף הודיע שמחתו כי “זכה לקבל פני איש חכם ונכבד כמוהו בביתו”, וישב גם הוא למולו, ויחכה לו בדברים.

– הן הלכת אמש לחזות פני נשיאי העדה וראשי-הכנסת, לבקר בביתם ולהתיצב לפניהם, הלא? שאל ישראל את בן-דוד, למען בוא אתו בדברים.

– כן אדוני!

– המצאת את לבבם נאמן לפניך?

– ולבותם המה הלא ביד אדוני הנה הנן, ענהו בן-דוד בשפת חלקות:–לוּ היה לב אדוני טוב עלי, כי אז גם לבותם לי תהיינה… ואדוני – הן לקראי נתתני אתמול!…

– לא לך שמתי דברי כי אם לשיטה אשר אחזו בה הרבנים החדשים בכלל, ענהו מרגלין כמתנצל, וישמח בלבו למצוא תֹּאֵנה להביע מחשבותיו: – שמע נא, אדוני הדקטור, והט אזן לאמרי פי: גם אנכי גם כל המשכילים בארצי ובעיר מולדתי, רעי, אמרנו לתקן תקנות בדת ישראל ובמנהגי חייו, אמרנו: דרכי חיינו שׁנו עתה לרגלי החקים הטובים אשר שׂמו משטרם בארץ, החפש והדרור פלסו למו נתיב גם במושבות אחינו, חקה אחת להם ולכל אזרח הארץ, – ומדוע זה לא נעמיק חקר גם בכל הנוגע לדרכי חיינו פנימה לתקנם ולישר הדורים במו? מדוע זה לא נשים לב גם להדינים והמנהגים אשר היו טוב בזמניהם, העת אשר נרדפנו על צוארנו, אשר צר ומצוק באזני, אשר ישבנו בחוץ לעיר ובין האזרחים לא נמננו…

– והנה כדברים האלה עשינו גם אנו, העיר בן-דוד: – עשינו סדרים חדשים בבית ה' ועבודתו, סדרים לפי רוח העת, למען תהיה למו תפארת, ולא עתה יבוש יעקב ולא פניו יחורו לעיני העמים אשר ישכון בתור אזרח בקרבם.

– ובזאת שגיתם כי רק את היופי והתפארת בקשתם, ולא שמתם לב אל החיים ואפניהם! בקשתם להתהדר לפני העמים: את בית התפלה פארתם לפי רוחם, את החזן ואת דרשן הלבשתם בגדים כבגדי כהניהם, ותתפארו כי הגדלתם לעשות!…. תקנתם רק את הלבוש, רק את הדברים החיצונים; רק מראה עינים דרשתם, לא הלך נפש! – לא תכנתם את רוח היהדות, רוח העם ורוח תורתו, לחדור אליהם פנימה ולתקן את דרכי חיינו על פי רוחם כי צמדים ילכו עם רוח הזמן וכי יתאחדו עם החיים ההוים אשר חדשו פניהם…

– אבל הן לא נסור מכל הכתוב בספרי:שלחן ערוך" ימין ושמאל, כי חק הוא לנו מדור דור.

– והן עברתם על דבריו בכל אשר עשיתם כמעשה הגוים הוצב! ועל כן אמרתי קראים הנכם, קראים מקדשי ואתיות מתות מבלי שים לב לרום, מכבדים מנהגים טפלים כאשר הם נושנים, מבלי לרדת לעומקם, מבלי לגלות מקורם ולבלי דעת את נשמת העם ותורתו, את רוח החיים השוכן בקרבם, ואת נפשם הנותנת למו שארית בארץ…

בן-דוד שמע את דבריו באזנים קשובות. חדשים היו לו דברי בקרת עזה כאלה, אשר יאמרו לערער עד היסוד את השיטה אשר חֻנך בה מעודו ואשר בה נצפנו עתידותיו; ואף כי לא חסר-מלים היה גם הפעם להשיב דבר, אפס כי רוח מבינתו הבינהו לדעת כי טוב לו לחשות עתה, ויבחר לו לשון ערומים, ובשפה רפה ענה ואמר:

– דבריך טובים ונכוחים, ישרים למוצאי דעת; לא רבים ישכילו להעמיק חקר כמוך, אדוני! – אולם לא-לי להמליץ בעד השיטה הזאת אשר נתקבלה במלא רוחב ארצנו, ואשר גדולים וטובים ממני יאחזו בה בכל לבם ונפשם…

– ברובם לא יבינו את רוח עמנו ואת פועל תורתו לא יכירו, ענהו ישראל דברים נמרצים: – הן “בני עליה מעטים”, אנשים אשר יסֹלו דרך לא רבים הם, וחלילה גם לי להתפאר כי קלעתי אל השערה ולא חטאתי; אפס כי מעודי שמתי אל לבי מליצת התלמוד: “רבי מאיר רמון מצא – תוכו אכל וקליפתו זרק”, וכרבי מאיר בשעתו הנני מבקש גם אנכי זה ימים ושנים רק את התוך ואת הקליפה שנאתי!… ומה-גם עתה אחרי כי זקנתי ושבתי, הרביתי ימים, הוספתי חכמה והרמון היה היה לי לאנך, לפלס, ולקנה-המדה לשפוט על מעשי אנוש ומעשי הדור: בכל אשר אפנה, והנה הרמון לפני: כי אבוא בחברת אנשים, בין להקות סוחרים או בין חבר אנשי מדע, – והנה רמונו של רבי מאיר יעלה כפורח בינותם, ילמדני דעת לבקש את התוך גם במו ולזרוק את קליפתם; גם ביתה-התפלה כי אבוא, כי אבקר בהיכל-ה' גם שם הוא ינחני, גם שמה הוא נגד עיני, ובהתעטף עלי רוחי, הנה הוא במוסדו יחתם, ויצו עלי במפגיע לאמר: אַל נא תאכל את הקליפה! לתוך הבט, ואַל תפן אל קליפתו!… אדוני הדקטור! גם עת אקח לי ספר להגות בו, גם בקראי בספרי תורה או חכמה הנה גם מבין שורותם יציצו הרמונים, בין מלה ומלה, בין אות ואות הרמון מבצבץ ועולה, וכמו צלם דמות רבי מאיר לנגד עיני, פניו מפיקים נוגה, עיניו תזרינה חצים ואש, שערותיו הלבנות תתנה מורא בלבי, ובקול אדיר וחזק יקרא באזני: בקש לך תוכם וזרוק קליפתם!… וראה זה פלא! עולם חדש יִגָלה לפני, אקרא את אשר איננו כתוב שמה, אקרא בין השורות, אמצא שמה דברים אשר לא יראם איש ולא תשורם עין, אלמוד הסתום לא המפרש, אבינה בגליונות לא באותיות, – ומה נפלאו הדברים אשר יעלו אז לפני! מה רמו ומה נשגבו הרעיונות המאליפים אשר יאלפוני חכמה! הקליפות יזרקו והתוך יָעמד חי לפני, הגופות ישובו לעפרם והנשמות דוברות בי פה אל פה, הרמונים יציצו סביבי, פני רבי-מאיר לנגד עיני – ואנכי אראה נפלאות מתורתו!…

– מליצה נפלאה! קרא בן-דוד ברגש, כי דברי ישראל מרגלין האחרונים אמנם פעלו עליו פעולה עזה ויקחו את לבו ויעוררו רגשותיו בקרבו.

– לא ממליץ מליצות הנני, אך מעמיק חקר! ענהו ישראל, בראות כי דבריו צלחו לאשר שׁלחו: – גם במליצה קליפה ותוך, גם שמה ינין הרמון, וגם שם נבקש את התוך… ולתקונים כאלה קוינו אז, אנכי ורעי, בימי חרפי, קוינו לבקרת עמוקה ודעת צלולה, קוינו לעין חודרת בעמקי תורתנו וצופיה הליכות חיינו. – והנה באו המתקנים באשכנז ויאחזו בקליפה ויאכלוה בכל פה ואת התוך זרקו החוצה, ייפוהו מחוצה ויוסיפו לו קליפה על קליפה וללבו לא שמו לב…

גם הזקן גם הדקטור העמיקו במחשבותיהם רגעים אחדים, ויחשו שניהם. – והנה הדלת נפתחה ושנים מראשי העדה באו החדרה.

בן-דוד התעורר וירץ לקראתם ויתן להם כסאות לשבת, ויתעורר גם מרגלין ויושט להם ידו.– הן בקשנוך בביתך, אמרו השנים לישראל אחרי אשר ישבו על ידו: –

– ונשמע כי לבית מעון הדקטור הלכת ונאמר נבאה גם אנחנו הנה, נשחר את פני הרב, אף נתיעץ על הסדרים וההכנות ליום השבת הבא.

– ומה הנה ההכנות אר תאמרו לעשות? שאל ישראל כלו משתומם:

– נודיע בעיר כי הד"ר בן-דוד ידרוש בהיכל ה', וכל החפץ לשמוע יבוא וישמע.. אנחנו, ראשי-הכנסת הלא נהיה כלנו יחד אז בעת התפלה; ואחרי הדרשה נאסוף אספה ונראה איך יקום דבר.

בן-דוד שמע את דבריו אלה הנאמרים בקרת-רוח ולבו הסיתו בשפק: אם אמנם נקלה בעיניו יען כי לא הוא האיש אשר יבקש, כי לא מצא גם בו “תוך”, כי כקראי הוא לפניו: או כי לא יאבה מרגלין כי ידעו אנשי העיר את המחשבה אשר הוא חושב עליו לתת לו את בתו, אחרי כי יהיה לרב, – ובחכמה הוא עושה לבלתי תִגָלֶה מחשבתו זאת לפני רעיו בהנהגת הקהלה. והחריש בן-דוד עד תֹם השיחה, – אולי יציל בהמשך הדברים דבר אמת.

– להודיע זאת בשערי העיר אך למותר, ענהו אחד האנשים הבאים: – הן לא גדולה עירנו זאת, ורֻבֵּי אנשיה יודעים כבר את דבר בואו ויתעתדו מאד לקראת השבת הבאה, וכמעט אשר אמרתי כי נחדול מההודעה ונדאג לסדרים בבית התפלה, כי לבי אומר לי כי ירבו מאד הבאים עד אשר לא תכילם הבית….

– אם על-פי השמועות הנפרצות בעיר אשפוט, הוסיף השני ויבט בפני בן-דוד: – כי עתה נוכל לברכו בברכת “מזל טוב”, לאמר כי נפש כל העם חפצה בו, ושמו הולך לפניו וחנו על כל יושבי עירֶנו.

– אל נא נמהר הוציא משפט על פי דברת ההמון טרם נשמע דרשתו, וטרם נשמע דעת הקהל על אדותה, ענה ישראל בשפה-רפה.

ובן-דוד נבוך עוד.

– אבל, עוד חזון למועד, עוד נדבר באלה, הוסיף מרגלין אחרי רגעים מעטים: – ועתה אחשוב לצדק כי טוב נעשה אם נעזב הפעם את הד"ר לנפשו: הן עליו להכין דבריו ליום השבת…

– וגם לי “עוד היום גדול”! השיב בן-דוד בענוה: – שבו לכם בזה ותתענג נפשי בחברתכם…

ובכל זאת עזבו האורחים את חדרו, בברכם אותו כי יתן ה' דבריו בפיו והוא גם הוא השיב תודה למו, וילכו לדרכם.

* *

*

ובן-דוד נשאר יחידי בחדר מלונו, ורעיוניו נבוכו.

"מים עמוקים מחשבות בלב מרנין, ומי יתן ואדלם! חשב בן-דוד בנפשו, – מי יתן ואבוא עד תכליתם ואדע את אשר בנפשו!… האמנם הסכלתי עשׂו כי התחסדתי בביתו וְאֶתָּמֵם לעיניו מאד? – הן הגידו לי בברסלוא כי העדה הזאת לעדת המחזיקים בנושנות תתחשב, וכי אנשיה כלם לא יתנו לרב מתקן בוא בעירם, ובדברים האלה הלא הגידו מפֹרש ראשי-הכנסת – וישראל מרגלין בראשם – במודעה אשר הדפיסו, – ומי מלל לי: “מתקן” הנהו מרגלין הזה? איככה אוכל ואדע כי אשמע מפיו דברים כמדקרות חרב, כי יכונן חציו נגד הרבנים המקדישים את “שלחן הערוך” וכקראים הנם בעיניו?… והנה לקהל “היראים” הלא לא נמנה גם אנחנו, הננו הולכים באמצע הדרכים, – ומה-נקל לי לתת צדק לדבריו! מה-נקל לי להיות רב גם לעדת המתקנים!… אבל את אלה לא אעשה פה, כל העדה כלם מחזיקים-בנושנות, ומדוע אחבל את תקותי מפני דעת-יחיד!… אולם הן היחיד הזה הוא הוא אשר יתן תקותי…

בן-דוד העמיק במחשבתיו.

"את מעשי לא אשנה, החליט הדבר בנפשו, – אולם למו פי לא אשים עוד מחסום; אמנם לא טוב אוכל עשיתי כי החשיתי ולא עניתי לו על כל דבריו, הן כחוקר ופלוסוף אוכל להודות לו גם בדבר התקונים, וכרב אשמור לעשות ככל הכתוב בספרי הפוסקים! זאת היא דרך ישרה אשר אבור לי, בדרכי זאת אלך למישרים, ואמצא חן בעיני מרגלין בדברי, ואמצא חן בעיני כל ישראל במעשי… חוקר חפשי אהיה בחקירותי, וירא ושלם אהיה ברבנותי, ופעלו שתיהם יחד לטוב לי ולמשמרת פקדתי, ואין מחריד!…

בן-דוד שמח בלבו על העצה הטובה הזאת, ויגזר אמר ללכת אחריה בכל עת. והנה באו בזכרונו דברי ישראל האחרונים, לאמר: כי עליו להכין דבריו ליום השבת ויתן למו צדק.

"הן אמנם אדע כבר את אשר לי לדבר אז, חשב בנפשו עוד, – אולם בדרשה הזאת כל תקותי לעתיד ועלי לשננה עוד יתר הרבה מאד למען תהי שומה בפי לבלי אכשל בלשוני, ולבלתי אנחל חרפה תחת כל הכבוד הזה.

ויתעורר בן-דוד, ויקח את הקונטרס בו כתובה הדרשה, וישם עיניו בו, ויקראהו בקול דממה.

כשעה אחת עברה, וישראל מרגלין בא שנית לחדרו.

– הנה באו האנשים ויפריעו אותנו משיחתנו, אמר ישראל בבואו: – האנשים האלה פושקי שפתים המה ואֹמֵר אַל נא יטרידוך בדבריהם ללא-ענין וללא-תועלת ועל כן דחיתים בדברי ואוציאם החוצה…

“הנה כי כן!” חשב בן-דוד בלבבו.

– והנה גם אנכי פניתי כבר לבי מעסקי, ואמרתי אשובה הנה להרגיע רוחך וגם לבקשך כי תלך אתי לביתי – הן אתנו תאכל בצהרים – ותשים עין על אוצר ספרי, ונרבה שיחה עוד ונשתעה יחד.

– תודה וברכה ירחש לך לבי על כל הטוב אשר תגמלני, אדוני, ומאד ארוה נחת לשמוע חכמתך, כי אזנים כריתי לי לכל נבון דעת אשר בהשכל ידבר.

וילכו שניהם יחד.

ובבואם הביתה ותקדם חוה את פניהם ברצון.

– שבו לכם פה כמעט קט, אמרה גברת הבית כמתנצלת: – לא עוד ערוך השלחן, וגם מרים לא העדתה עוד בגד…

– נלכה נא לתא-הסופרים אשר לי, אמר ישראל לבן-דוד בתור מענה לדברי אשתו: – ושמה נשב עד אשר תקרא רעיתי: “הכל מוכן לסעודה”.

שמה פתח לפניו דלתות ארון הספרים אשר לו, וגם את כתבי ידיו הראה אותו, וידברו דברים שונים, ומענין לענין שבו להדברים אשר נדברו איש אל רעהו היום בבקר.

– צדקת, אדוני, אמרי פיך כי האנשים הבאים הפריעו אותנו בשיחתנו, נעם מליצתך לקח לבי, ובטרם אספתי רעיוני להשיב חדלנו מדבר עוד. והנה תרשיני הפעם להגיד לך קשט אמרי אמת. אמנם כן, תצדק בדברך כי לנו לבקש את התוך ולזרוק את הקליפה, תצדק מאד גם בבקשך תקונים; אולם אשאלך והודיעני" השמת לבך לדרוש ולחקור: מה הוא התוך ומה היא הקליפה? או הבאת עד נבכי ים-המחקר אולי גם התקונים צריכים תקון?

– הן יודה כל איש כי היפעה החצונית היא אך “קליפה” אל הדעה אשר היא “תוך” לה…

– שׂאֵנִי, ואנכי לא-כן אדבר! לא מבלי-משים שאלתי את אדוני אם שם לב אולי תקוניו צריכים תקון, –הן תכנתי את רוחו, ואדע כי מחשבותיו בעודו בימי עלומיו בעיר מולדתו דוברות גם הפעם מתוך לבו; אמנם כן, טובים היו תקוניו אז בארצו; וכאשר הואלת אדוני לאמר בטוב טעם ודעת כי כאשר שֻׁנו דרכי חיינו, וכאשר קבלו פנים חדשים כן ישֻׁנו גם מנהגינו פנימה, – ככה אֹמַר גם אני הפעם: הן שונים מאד דרכי חיינו פה בארץ מדרכי עמנו בארצך, העת החדשה שנתה גם היא את פניה ולא כימים אשר הגית תקונים בארץ מולדתך הימים האלה לנו פה בארץ אשכנז, ואם כן הלא בצדק אדרוש היום פה תקונים לתקוניך… ובאשר לא תואיל הלוך אחרי דברי הרבנים מימי-הבינים, ככה לא תדרוש כי נלך אנחנו עתה אחריך…

– זאת לא דרשתי, ולא אבקש כאלה! ענהו מרגליו אשר דברי בן-דוד נחתו בו: – אנכי לא אֹמַר כזאת וכזאת תעשון, אנכי אבקש דעה לא מליצה, אבקש רעיון לא דבר שפתים, אבקש דברים עקרים לא תפארת ויופי אבקש תקונים פנימים לא יפעה חצונית.

– אולם אם העם ידרוש עתה כאלה, ענה בן-דוד דברים נמרצים: – אם למצב עמנו כעת ידָרשו היופי והיפעה… הוא הדבר אשר אמרתי: אז בהיות אדוני בעיר מולדתו לפני שנים עשרים וראה את אמונות-ההבל אשר הכתה שרש בלב אחיו, את אולתם ואת חזיתם וקנאתם, ויאמר לעשות תקונים אשר יקרבם אל ההשכלה ואל הדעת, אז חפץ בצדק להשכילם ולהורותם בינה; לא כן עתה בימים האלה בארץ הזאת: הן המה כבר השכילו את נפשם אחזו בחכמה ולא ירפוה, – אפס כי עזבו את עמם ואת תורתם! ולנו הפעם להשיבם לצור מחצבתם, לנו לקרבם לתורה ולתפלה, לנו לא עוד להשכיל את היהודים כי אם ליַהֵד את המשכילים! לנו לא עוד ללחום עם אמונות-הבל, כי אם נלחום בכפירה להציל אמונה כל-שהוא… ובמה נקח את לב העם, אם לא ביופי? במה נשיב לב הבנים לחיק אמותם, אם לא ביפעה? יופי ויפעה יקחו לב, העין רואה והלב חומד, ושני “סרסורי העבירה” האלה נקח נא לנו ויהיו גם סרסרי המצוה, ויהיו אמצעים לשובב העם אלינו, להטות לבו לבית-התפלה אשר הוא היום גם בית-המדרש…

ישראל שמע את הדברים בשום-לב, ויחשוב מחשבות גם הוא, ולא ענה לו דבר.

– ומה הוא התוך ומה היא הקליפה? שאל בן-דוד כמנצח, בראותו כי אין מענה בפי מרגלין.

– ואלה הלא רק אמצעים המה, אמצעים למעשים אשר לא עשיתם..

אולם בטרם הספיק מרגלין לבאר דבריו באה מרים החדרה כלולה בהדרה ובתפארת עדיה.

– ה' עמכם! קראה בבואה ותשק יד אביה ותקד כמעט לפני בן-דוד.

אביה נשקה על מצחה, ובן-דוד קם לקראתה ויושט לה ידו באהבה.

– בואו נא לחדר האורחים ונשב שמה יחדו עד אשר יערכו השלחן, הוסיפה מרים, ותאחז ביד אביה ותלבב בעיניה את בן-דוד, לאמר כי ילך גם הוא.

– נלכה, נלכה! אמר הזקן, אשר אם לא אבה לחדול משיחתו, אולם לא אבה גם להמרות את פי בתו לעת כזאת: – הננו הולכים לחדר-האורחים ועליך, בתי, לשמח את נפשנו ותפרוט על פי מנים מנגינות אחדות אשר ירננו את לבנו…

וילכו שלשתם לבוא אל חדר האורחים.

– עוד נשוב נדבר באלה, אמר ישראל אל בן-דוד מדי לכתם, לאות כי עוד מלים בפיו.

ומרים אמנם פרטה על פי המנים, אף שרה במו פיה זמירות אחדות, ובן-דוד השמיע תהלתה בפניה ובפני אבותיה כי הפליאה לעשות, ויספר להם כי גם לו יד ושם בחכמת המרה.

– האמנם? שאלה מרים.

– כבר ערוך השלחן! הודיעה השפחה, ויקומו כלם ילכו לחדר האכל וישבו איש איש על מקומו.

ובן-דוד לחש אזני ישראל מדי לכתם:

– שימה, אדוני, לבך לשאלתי: מה הוא התוך ומה היא הקליפה?


ה. מַסָּה וּמְרִיבָה

עבר יום גם יומים חלפו ויום השבת הולך הלוך וקרב.

בן-דוד התודע לנכבדי העיר, ראשיה עשיריה ולכל אשר יד ושם לו בעדה אף מצא מסלות בלבבם, וירא ויתבונן כי אמנם לא “אדוקים” המה במנהגים קדומים, כאשר תארום לפניו בברסלוא; וכמעט אשר דברי מרגלין יתאימו עם דרכי אחיו בני עדתו, אם כי לא בכל פרטיהם. וימצא בן-דוד לנכון לפניו לשַׁנוֹת דברים רבים בדרשתו אשר הכין לו, עב מליצות רבות וישם אחרות תחתיהן, אף שנה את טעמה על פני כלה, וישב ללמדה על פה להיות שומה בפיו, וישם לילות כימים למען אשר ירוץ בה בעלותו הבמתה.

“קשה עתיקא מחדתא”! מה-נאמנו דברי הפתגם הזה ומה-צדקו! בן-דוד למד בראשונה את דרשתו כפי אשר חברה בתחלה, וכבר ידעה, וכבר היתה שגורה בפיו, – והנה תִקְנָה הפעם, שִׁנה פניה ומליצותיה, ויקשה ממנו להשביח את סגנונה הראשון לבלתי יבלבל את דבריו בעמדו לפני העם: ועל-כן שם כל מעינו בה, יומם לא נח ובלילה לא נתן שנת לעיניו, ויהגה בה תמיד בשבתו ובקומו, בלכתו בחוץ ובשכבו על מטתו, ויתברך בלבבו כי שקידתו תעמוד לו וכי כח זכרונו יהיה עוזר לו גם בימים האלה

אפס כי ישראל מרגלין ובתו מרים נצבו לשטן לו בדבר הזה. דברי הוכוחים בינו ובין ישראל השתרגו ויהיו לסעיפים שונים בענינים רבים ביהודים וביהדות; הוכוחים האלה היו לרצון לפני ישראל, מצא בהם את “המזון הרוחני” אשר בקש בכל עת, ויבקש להרבות דברים עם בן-דוד, לשוחח אתו, לפלפל ולהתוכח, ובן-דוד נאלץ, למרות רצונו, לענות לו בחכמתו, להשיב על דבריו, כפי אשר יורהו רוח מבינתו. מאין יכלת בידו לדחתו בקש, או לגלות לפניו את כל לבו, לאמר כי הדרשה איננה עוד שומה בפיו, כי בוש; – אולם אם ישראל לקח אתו דברים בשעה או שתים ביום, – הנה את יתר עתותיו לקחה לה מרים ביד חזקה.

מרים היא נערה בתולה מבנות עת-החדשה, בת-אמה היא הָאָמונה על-פי הגות-לב האם, וחנוכה על-פי דרכה. בת-יקרה היתה להוריה, ילדת-שעשועים, בשעשועים גדלה ותגדל, בשעשועים היתה לנערה ובשעשועיה בגרה הפעם; מעודה לא חשבה מחשבות, לא נתנה לב להגות דעות, וגם כל למודיה אך שעשועים היו לה; למדה בבית-ספר-פרטי הנועד אך לבנות עשירי עם ואציליו ותלמוד שמה לשון וספר לנגן במנים ולצאת במחולות, למדה לדעת את עצמה בתור מעשה-צעצועים, בתור סמל היופי, בתור שושנה פורחת… וכשושנה פורחת לא ידעה את החיים, לא ידעה דרכי תבל ולא ידעה גם דרכי בני האדם אשר עליה. בעוד טל ילדותה לה שעשעו עליה אבותיה, שעשעו עליה כל באי ביתם, שישמו אִתה משוש, והיא גם היא רקדה ועלזה לפניהם ועל ברכים שָׁעשעה; עברו ימים והילדה היתה לנערה ותיף בגדלה, ותהי רכה וענוגה בבית הוריה, ותהי נושאת חן וחסד בעיני כל בבית-הספר, ותתענג על רב טוב, ותשמע תמיד תהלותיה ותהי אבן-חן לכל יודעיה, ויגבה לבה ביקרותיה ועל פני כל רעותיה הכָּבדה; והנה היא בגרה, והנה באה עת-דודים לה, רגשות אחרות באו בלבה ומחשבות אחרות בנפשה, מהלכים אשר לה בין האנשים שנו פניהם, העלמים יקדמו פניה בחן ובנעימה, הבחורים יפזרו תהלות לרגליה, יפיה תלך לפניה וגאותה וגדל לבה יוסיפו לה מכבדם ומוקירים; מאֻשר הוא העלם אשר יְלָוֶּה אותה בדרכה, אשר ישרתנה בביתה, אשר ישוחח אִתה ואשר יצחק לפניה והיא תשיב שחוק פיה לו…

בשחוק נולדה, בשחוק אֶמונה, בשחוק חֻנכה ולשחוק, לשמחה ולשעשועים עֻתדה. כל מלאכת עבודה לא תדע בבית ובחוץ, ומחשבות חרוץ רחקו ממנה בקריאת ספרים קצה נפשה וידים חרוצות תתעב, ואך שחוק והוללות יקחו לבה, ותשמח מאד לקראת כל משתה-נשף, לקראת מחול והוללים ויפיקו ממנה רצון כל המתימרים בה, כל פה חנף משמיע תהלתה בפניה, כל מחליק לשון למולה וכל אשר ישעשע את נפשה בשחוק והתולים, אשר ישרת אותה ויסיע את העת אשר היתה עליה למשא.

התדעו, קוראַי, את הבטלה המביאה לידי שעמום, אשר תעצב רוח איש בקרבו ואשר תאריך לו את עתו עד מאד?

איש חרוץ לא ידעה ואיש מחשבות רחק ממנה הילדים ידעוה, ויבבו בקול גדול עת קצה נפשם בה; בני העשירים והאצילים ידעוה, ויתמכרו לשחוק ולהוללות, ויתעיבו עלילה; ובנות העשירים והאצילים ידעוה, ויתמכרו לשחוק ולהוללות, ויתעיבו עלילה; ובנות העשירים כי תדענה את הבטלה, – ותבקשנה בחורים כי יצחקו לפניהן, עלמים כי ישרתון, ועולי-ימים כי יביעו ידברו חונף ויספרו תהלתן באזניהן… הבחורים ידָרשו להן, העלמים ימָצאו בעתם, ועולי-ימים ימלאו חובתם; הבטלה תִבָּטל בבטלה אחרת אשר תתראה כעין פעֻלה נעימה ועסקנות בתענוגים.

ותדע גם מרים אותה ואת רפאותיה גם יחד. ידעה את הבטלה את השעמום ואת העת-המתנהלת-בכבדות, ותדרוש ברופאים – אלה העלמים, אשר החישו לבו אל עזרתה, ותעָלה בפיהם ובלבבם לעשותה.

ואיככה לא תדרוש רפאות אלה מאת העלם הדקטור אשר יבקש אהבתה, אשר יאמר לארש אותה ולהיות לה לאיש?

והן הוא הוא הרופא אשר רפא מחלתה-זו, הבטלה, בהיותו בקרלסבאד…

“אמנם אז היה דקטור ועתה הנהו רב!”

והיא לא הבינה לדעת כי אז הלך בטל גם הוא, ועתה עליו לתקן את דרשתו, ללמדה בעל פה ולדרשה ברבים אשר ינסוהו במסה.

והמסה הזו הביאה לו מריבה.

הן כאשר נתן את לבו לעמוד במסה, למצוא חן בעיני השומעים, ויקדיש את רֻבֵּי עתותיו להדרשה, כן גדל הפרץ בינו ובין “אהובתו” מרים אשר צמצם מאד דבריו אתה, אשר לא נתן לב לשעשעה באמרי פיו, בספוריו ובחדודיו ולבלות את עתה-הממֻשכה בהתולים וחלקות, כאשר יעשו לה הבחורים וכאשר לֻמדה מאז.

אמנם לא פטר בן-דוד את נפשו מכל חובותיו אלה. מדי יום ביומו שמע מנגינותיה ושיריה לפני ארוחת הצהרים – אשר אכל בבית ישראל – וילך אתה לשוח בגן אחרי אכלם, וידבר באזניה דברים נעימים ושיחות נאות ככל אשר תתאוה נפשה; אפס כי בימים האחרונים, אחרי אשר הדרשה שנתחדשה אצלו לקחה את כל לבו וכל מעיניו בה, מִעֵט את שיחותיו עם מרים, ומגרעות נתן לטיול-הגן, ודברי הדרשה שגורים על פיו גם בהיותו אתה.

“יקר לי מחיר ארוחת-צהרים בבית הזה!” אמר בן-דוד בלבו, עת חשב לדעת כי העת יקרה לו עתה מכסף.

“יקרה לו הדרשה מנפשי!” התאוננה מרים, אחרי אשר הואיל בן-דוד באר לה את מצבו והגות לבו בימים האלה.

הן אמנם לא עברו מחשבותיהם אלה על דל שפתם, וכמו יראו פן תהיינה להם כפטר מים, ומדנים יבואו לרגלן, אשר גם שניהם לא חפצו בם, ורק עמוק עמוק בסתר לבבם נשמע קול תלונה דקה זאת: – אפס כי לרגלי סבות קטנות נבעו מצפוניהם, ורשפי-אשר אחדים היו דים להבעיר את התבערה, והשלהבת עלתה גם לעיני ישראל וחוה.

* *

*

הנסיך ביסמארק נשא מדברותיו, בימים ההם, בבית ועד-המחוקקים בברלין הבירה, ועל המדינות בם יאָמר, על מצב צבא ארץ אשכנז והארצות אשר על גבולה, ויהיו דבריו למלה בפי כל אזרחי המדינה וידברו בם גם ישראל מרגלין ובן-דוד בשבתם על שלחן לחם-הצהרים. מרים גם היא נטתה אז לדברים האלה, ובצאתה הגנה, אחרי אכלם, לשוח את “ידידה” את בן-דוד היו דבריה גם אליו בדבר הזה.

– אהבתי לארץ מולדתי ולעם אשכנז עוררתני לבקש מאתך דקטור, להבינני בינה בדברים אשר דברתם אתם היום, אמרה מרים אל “אוהבה” המתרפקת3 עליו בלכתם לשוח בגן: – הן גם אתה לאוהבי עם אשכנז הנך…

– אנכי, השיב בן-דוד אמריו לה ויגמגם בלשונו: –אנכי בתור חוקר ופלוסוף הנני אזרח-התבל, וחקירתי תתן צדק לשיטת הקסמאָפוליטים בארץ; אפס כי לעם אשכנז, אשר אהב סלה, אֶחשב כלאֻמי, ולבני ישראל, אשר על דגלם אחנה, אֶמָנה בדתי… הנני אשכנזי שומר דת משה, אף כי רוח הבקרת עברה ותטהר את לבי מאמונות-שוא וטפל, ואף כי הפלוסופיא תנקני גם מהזָיַת הלאמית וקנאתה.

ומרים שומעת ולבה טרם יבין לשכל מליו. היא לא ירדה לעומקה של הפלוסופיא הזאת: להיות יהודי-אשכנזי בעל-דת-משה, מבלי אמונה ומבלי לאמית אולם האמינה בידידה “הפלוסוף” כי באין ספק ידע את אשר בפיו. וכמו האציל בן-דוד מרוחו עליה, ותאמר מרים להתפלסף גם היא.

ואהבתה לארץ-אשכנז מולדתה עברה חק, ובדברים רבים, ככל אשר למדה בבית-הספר ובכל אשר שמעו אזניה מפי המורים ומפי העלמים באי בית אביה, הוכיחה את אוהבה על אשר לא יבכר את ארצו על פני כל הארצות האחרות ועל אשר יאמר כי נוטה הוא להקסמאָפוליטים, כי איננו אשכנזי בכל לבו ונפשו…

ובן-דוד איננו שומע: מליצות דרשתו תעלינה בראשו אחת אחת, ובלכתו על ידה ילך לבו אחרי הדרשה ויחזור על השנוים אשר עשה הפעם בה, למען אשר יזכרם היטב היטב.

– הן תודה גם אתה, הוסיפה מרים, אחרי אשר בן-דוד לא ענה דבר על דבריה: – הלא תודה כי לעם אשכנז מַלאכות נכבדה עלי תבל ארצה…

– מלאכות נכבדה מאד! ענה בן-דוד בהתעוררו כאיש אשר יעור משנתו: – מלאכות להודיע אחדות ה' והתגלותו לכל בני אדם, מלאכות לשרש אחרי שארית האלילות….

מרים הביטה בפני הדובר בה, לאמר: מה זה?

ובן-דוד התעורר עוד לברק עיניה המביטות עליו בכל זהרן, ושחוק-קל עבר על שפתיו:

– סלחי נא, חמדת לבבי! אמר אליה כמתנצל בשפתי חן: – הן מבלי משים התמלטו מפי, לזכר שם “מלאכות”, מליצה אחת מדרשתי אשר אהגה בה עתה מאד, והיא כל שיחי והגיגי…

מרים הניעה ראשה בקצף.

– הכה דרכך עמדי? האם ככה הנך שם לי לבך? בדרשה תהגה עת תלך על ידי, ולדברי לא תטא אזן!…

ותשמט את ידה מתחת לאזרועו, ותִּבָּדל ממנו בזעם.

ויהי לעת הערב, ובן-דוד בא שנית ביתה ישראל ויאמר לכפר פניה, וישית לה בחלקות כאשר אהבה, והיא גם היא האירה פניה אליו, כי הכה לבה אותה על כי היתה מהירת-חימה, וישוחחו בדברי אהבה שעה קלה.

והנה גם אביה גם אמה באו החדרה, שיחתם הסבה מענין לענין, עד כי באו לדבר עוד על דבר האמונה והפילוסופיה – הענין אשר יקח את לב ישראל מאד – ובן-דוד ידע לכלכל דבריו במליצה עד כי גם חוה גם מרים הטו אזן ותקשבנה לכל דבריהם בתשומת-לב.

– והנה גם הרמב"ם, אמר בן-דוד בהמשך דבריו אל ישראל, אשר גם הוא לא הבין את הסתירה בין מחשבות בן-דוד ובין מעשיו: – הנה מי לנו גדול מבן-מימון, ובכל זאת נראהו בספרו “מורה נבוכים” חוקר חפשי, ובספרו “היד החזקה” פוסק אשר לא זז מדברי התלמוד אף כמלא השערה; חקירה ופלוסופיה לבד, והלכה-למעשה לבד.

– אבל הן בספרו “היד החזקה” לא חוה דעתו, העיר ישראל על דבריו: – הן מפורש אמר בהקדמתו כי בספר הזה יסדר בסדור הגון את כל הנמצא בתלמוד, למען אשר ילמדו דיניו בזמן קצר ולא יבלו את כל עתם בתלמוד; והספר חבר לפי זה רק לאלה המקדישים את התלמוד ושומעים את דבריו, אבל הוא בקש כי גם אלה ילמדו בעתם הפנויה חקירה ופלוסופיה למען אשר יצרפו אחרי כן כדברי התורה והתלמוד בכור חקירתם, ועקרי דתם – בכור הפלוסופיה..

– ואם-כן הלא היו גם לנוּ גם בני ישראל פֿילאַעטיס4, אמרה מרים, כמו חפצה להראות את אביה ואת ידידה כי תשים הפעם לב לכל דבריהם.

אך פתאום התנשא בן-דוד ממקום מושבו, את יד ימינו שם על מצחו כמו להגרד בה, וישב ויושט אצבעותיה בין תלתלי ראשו, ומבלי דַבר דבר פנה ערף וישם פעמיו מול החדר הראשון ובמרוצה בא שמה.

– מה זה? שאלו כלם משתוממים למראה עיניהם.

– האם ראשו עליו יכאב?

– או געל-נפש תקפהו פתאם?

ושלשתם עמדו גם הם ממקום מושבם וימהרו ללכת אחריו לחדר הראשון לדעת מה נעשה בו.

– הבו מים קרים! צעקה חוה בלכתה.

ומה נבהלו כלם בראותם כי בן-דוד עומד שם על יד החלון, קונטרס כתוב בידו האחת, ועט עופרת בידו השניה, עיניו משוטטות הנה והנה כמו יבקש לו דבר, מעמיק הוא ברעיוני לבו מאד, עד כי לא ראה ולא שמע כי גם אלה יצאו אחריו.

מה לך הדקטור? שאלה חוה בקול מתיפח.

בן-דוד התעורר, וירא כי כלם באו נקבצו הנה, ופניהם יביעו חרדה, ועיניהם – תמהון, והנה גם השפחה באה ובידה ספל מים-קרים וגם היא תביט סביבה, לאמר: למי המים הקרים?

וכלמה כסתה פני בן-דוד ויתאדמו.

– אין דבר, נכבדי! מדוע חרדתם עלי את כל החרדה הזאת?

– מה זה היה? שאלו מרים וחוה כאחת ותוספנה להביט בפניו: – הן עזבת פתאם את החדר מבלי הגד דבר…

– לא אדע כל רע!

– ומה זה בידך?

בן-דוד נכלם עוד.

– מרים חמודתי הזכירה בדבריה את השם פֿילאַלעטיס, אמר בן-דוד בקול דממה בקול איש המתנצל לפני שופטיו" – ואזכור כי יאות לי השם הזה לשומו בדרשתי תחת שם אחר הבלתי נאות אשר כתבתי שמה, ואמהר ואקום ואֹמַר לתקן את לשוני בזה לבלתי אשכחהו…

שחוק פרץ מבין שפתי חוה, ומרים התעצבה אל לבה.

“הזה יהיה לאיש לי? הגתה נכאים בחמת רוחה, – ההוא ינעים לי חיי בימים יבואו? ואם אתו אבלה את ימי נעורי?… הה, מה-שנו דרכיו עתה! כאשר נעמה עלי חברתו בקרלסבאַד, כן היתה עתה לי למשא!”…

– נשובה נא לחדר-האורחים! אמרה חוה, והשחוק לא מש מעל שפתותיה: – הכבר רשמת לך, דקטור, את המלה?

כלם שבו על עקביהם, אפס כי שיחתם לא שבה עוד לקדמותה: בן-דוד הכיר את פחזותו, ויהי כגבר נתפס בעונו, גם ישראל, כמו סרה מעליו פתאם תשוקתו לוכוח, החריש, – ומרים ישבה עצובת-רוח מאד.

– מרים! קראה חוה, אשר אמרה לשים קץ להדומיה הזאת אשר קצה נפשה בה: – בתי, שבי נא על יד המנים, ושמחי נא את לבנו במנגינותיך, אחרי כי הגברים נאלמו דומיה.

– אין את נפשי עתה למנגינות!

גם בן-דוד בכל אות נפשו לתקן את המעות לא יכל להשיב את שיחתם לאיתנה: ואחרי אשר עוד דברים אחדים מקֻטעים עברו ביניהם, התפטר בן-דוד מעליהם לשוב אל בית מלונו, ישראל שב לתא-הספרים ומרים נאנחה.

– אַל נא תשית לבך, בתי, לדבר הזה, נסתה אמה לנחמה: – חרד הוא על דבריו, בפעם הראשונה יתיצב פה לדרוש ברבים, ולמצוא חן בעיני השומעים מגמת פניו עתה, ואשר על-כן כל מעינו אך בה לפארה ולכלל יפיה.

– אחת אמרתי: קצתי ברבנים, ובמטיפים געלה נפשי! ענתה מרים בקול בוכים: – לא תוסיף דבר בי עוד באיש הזה!…

– ואנכי אגיד לך משנה כי תחשבי דרכיך… לא ראיתי כמוהו בכל העלמים לחן ליופי ולכבוד…

ומרים לא ענתה דבר: נבוכה היא במחשבותיה.

ומבוכתה לא שקטה כל הערב ההוא, גם בלילה לא שקט לבה: בן-דוד כל מזמותיה. רגע זכרה את דרכיו אתה בקרלסבאַד, את יפה פניו ונעם מדברותיו, ותתנחם על מחשבותיה האחרונות, ורגע בא זכר מהלכו עמה בימם האחרונים ותפעם רוחה ולא עמד לבה ועיניה זלגו דמעות…

“עלם נחמד הנהו הדקטור בן-דוד, אבל הרבנות מנַולתו… חשבה בנפשה על משכבה בלילה, – לולא חפץ להיות רב בעיר הזאת, לולא שם לבו לדרשותיו, כי אז אחזתיו ולא ארפנו… אמנה כי אהוב הוא ותאוה לעינים, – אפס כי דרשותיו לא תתננה לו לשים לי לב, ואנכי ביגון לבי אתהלכה לפניו כל הימים, אנכי אהיה לו למשא ודרשותיו לא תשעשענה את נפשי”.

כה התהפכה בעשתנותיה אלה עד חצות הלילה, וגם בנומה שנתה בא החלום ברוב ענין לסכסך רעיון ברעיון ומחזה במחזה, ותקם בעוד בקר נעצבת עד מאד.

גם שנת בן-דוד נדדה בלילה ההוא, גם אותו הכה לבבו על עותתו בערב הזה, ויירא פן יאַבד לב מרים עקב אשר יקח לב האנשים בדרשתו; אך כרגע שב ונהם:

“לב עלמה רכה ביד הלשון! חשב בלבבו וישקיט הֶמְיַת נפשו, – אנכי בדרכי אלך, אמצא חן בעיני העם ואהיה למו לרב, ואז אדע גם לשובב לב מרים אלי”.

ויגמר אמר ללכת לבית ישראל ולהגיד למו כי לא יבוא בביתם עד אחרי הדרשה, כי הימים השנים האלה יתבודד בחדרו ויקדישם רק לה, למען אשר יהיה לבו נכון ובטוח כי לא יכשל בלשונו בעלותו הבמתה ביום השבת.

ואת דבר עצתו זאת הקים. ביום המחרת, הוא יום החמשי, בטרם הגיעה השעה האחת-עשרה, ובן-דוד בא ביתה מרגלין.

והנה קול המנים באזניו.

מרים חפצה להפג צערה, ותשב על יד המנים ותנגן בידה את המנגינות האהובות לה.

בן-דוד דפק על דלת החדר אשר מרים בו.

– יבוא!

ויבוא וימצאנה יחידה, יושבת על יד המנים, שערותיה טרם סֻדָרו ותפלנה על חלקת צוארה ממול ערפה, פניה אדמו כמעט בבואו ויכללו יפיה, ותמונתה נתהדרה מאד.

גם בן-דוד נפעם הפעם למראיה, ובשפתי-חן אמר:

– סלחי נא, עדינה, כי הפרעתיך הפעם. הן שמעתי מנגינת-המנים ותהי כאבן-שואבת ללבבי, לא יכלתי להתאפק ואֹמר לקדם פניך טרם ראיתי פני אביך…

– ומדוע? אמרה מרים בתלונה דקה: – הן אבי השתעשע רב יתר, אתו תתפלסף, תתוכח, ולי לא תשים לב! גם אנכי גם דברי לא יקחו לבדך…

בן-דוד הרבה דברים להצטדק ולהתנצל, מיד המליצה הטובה עליו שנן לשונו להטות לבה אליו שנית. ופני מרים נהרו ותבט עליו בעיני אהבה, כמו כבר רצתה את עונו.

– ובזאת אדע כי סלחת לי, כלה בן-דוד את אמריו: – כי תנגני לפני אחת המנגינות היפות ותתענג נפשי.

– התהיינה אזניך קשובות הפעם?

– אעשה את אזני כאפרכסת, וכל עצמותי תשמענה…

– שב נא!

ובן-דוד לא עמד בדבורו גם הפעם. בראשונה שמע את מנגינותיה, אשר אמנם הטיבה לנגן, אך לאט לאט העתיקו מהן רעיוניו, ומליצת דרשתו שבו על עקבן, והוא כמו שכח מקומו ויעמיק לחשוב בהֵנה; עוד מעט ויקם מעל כסאו ויתהלך בחדר אנה ואנה, קולו לא נשמע אך שפתיו נעות: שונה הוא בדרשתו.

מרים לא הסירה עין מעל הנגינות (גאָטען) אשר לפניה, לא התבוננה למעשי בן-דוד, ואת נדוד שפתיו לא ראתה…

לא תקום ולא תהיה! נתן פתאם בן-דוד בקולו ויניע בידו בחזקה.

מרים התעוררה ותסב את עיניה מן המנים לראות אל מי ידבר בן-דוד הפעם, ותראהו עומד בתוך-החדר, ופניו נפלו כמו נבעת גם הוא מפני דבריו; מרים הביטה בו פעם אחת ולא יספה, הסבה פניה בקצף, ותקם מעל כסאה, מעל המנים אשר ישבה על ידיהם, ומבלי פנות עוד אל בן-דוד עזבה את החדר.

– הנני אומללה! קראה בצאתה.

ובן-דוד נבוך.



ו. הַדְּרָשָׁה הָרִאשׁוֹנָה

יום השבת בא בא.

כל אנשי העיר חרדו לקראת היום הזה. שֵׁמַע בן-דוד הלך לפניו ונשמע קול תהלתו גם בטרם יבוא אל הקדש; גם מבלי דַבֵּר דבר ידע לתת מוראו וכבודו בלב העם, בימים האחדים אשר התארח בעיר הזאת; העם האוהב להפליא כל דבר, להפליג כל ענין ולגזם בכל דבר חדש אשר יפול בעיר ובמדינה – העם הזה הפליג והפליא גם את ערך בן-דוד, שמועה על שמועה הוסיפו, הגדילו את רבם החדש הזה על אחת שבע, והמונים המונים נהרו ובאו ביתה התפלה לשמוע את דרשתו הראשונה אשר יהללוה טרם ישמעו; מכל עבר ופנה, מכל מפלגות העם למצביהן ועסקיהן, מכל אנשי החברות השונות, אשר בית-תפלה מיוחד להן, התאספו היום להיכל-ה' אשר בו ידרוש בן-דוד.

גם הנשים גם העלמות שמו את עדין עליהן ויצאו ללכת לשמוע אל התפלה ואל הדרשה ביום הזה. הנשים והעלמות, אשר על השמועות הטובות אשר שמעו אזניהן נוספה גם ראות-עינים, חרדו רב יתר לבוא לשמוע דבריו ולראות פניו… כֻּלן ידעו כי יפה-תאר ויפה-מראה הנהו הרב המטיף החדש הזה, גם בלכתו ברחוב העיר הביטו אחריו מאד, אשה לרעותה ספרה כי יופי לו וכי הנו גדול מאד, “ומה-מאד יגדל חנו ותפארתו בעמדו על הבמה לבוש בגדי שרד, דורש לפני קהל ועדה וקולו הולך וחזק!…”

והמונים המונים ילכו, בם נער וזקן, איש ואשתו, בחורים ובתולות גם יחד, פני כלם ההיכל, לראות ולשמוע

ובבית ישראל מרגלין רבתה המבוכה.

מרים לא ראתה פני בן-דוד מאז יצאה מלפניו ביום החמישי בבקר ותעזבהו יחיד בחדר-האורחים. כל עמל אמה, חוה, להשיב לבבה אליו עלה בתהו ודבריה שבו ריקם; והנה היא הולכת לחדר-האורחים לדבר על לב בן-דוד, והנה הוא יוצא לקראתה, ובדברים נעימים השיב תודה לה על העבר, והודיעה את רצונו למנוע רגליו מן הבית הזה עד אחר הדרשה, כפי אשר גמר בלבבו לעשות.

בעיני חוה לא ישר הדבר: היא היתה האחת אשר “השדוך” הזה לקח את כל לבה, בכל נפשה רצתה בו; בן-דוד מצא חן בעיניה מאד, ותשמח בלבבה –בימים הראשונים – על כי מצא חן גם בעיני אישה ישראל, וכי גם הוא יסכים לדבר, אשר החליטה עודה בקרלסבד.– והנה בתה מרים, אשר אהבה את הדקטור אשר חכתה נפשה לבואו דבירה, – הנה היא היא אשר תמאן הפעם…

– אַל נא ישים, הדקטור, לבו למעשי בתי, השיבה חוה אחרי שמעה את החלטת בן-דוד, אשר חשבה כי בעקב דברי מרים הם המה דבריו: – ילדה היא ותאושש…

– אולם אנכי אמנם אדאג לדרשתי… תקותי חזקה כי אחרי יום השבת אשובב לי גם את לבב אהובתי לאהבה.

ואהובת זאת הסתירה נחם מעיניה.

– לא אובה ולא אחפוץ! כלה ונחרצה! היו דבריה אל אמה בכל עת: – לא אהיה “רבנית”, ולדרשן לא אתן את דודי… הוא לא ינעים לי את חיי, ותהלוכותיו עלי למשא… חברתו לא שפרה עלי, ועתי תִמָשך מאד בשבתו על ידו…

דעת לנבון נקל כי ישראל לא ידע בכל אלה, מרים לא שפכה שיחה לפניו וגם חוה חכתה לו בדברים, כי תקותה עוד לפניה ותוחלתה עוד לא נכזבה, קִוְּתה לבן-דוד כי ימים יבואו וגם בתה תתאושש ותשיב לו אהבת נעוריה.

והנה יום השבת בא.

ישראל מהר ללכת לבית-הפלה גם חוה התעתדה ללכת ובכל לבבה חפצה כי תלך מרים גם היא, ותמאן הנערה וכל דברי אמה לא הועילו לשנות את דעתה בדבר הזה.

והן אחת הרעיות אשר למרים, נערה בתולה מבנות עשירי עם, לבושה בגדיה החמודות ועדויה עדי באה הביתה.

– עוד לא שמת שמלותיך עליך! אמרה בתמיה אל רעותה אל מרים: – עוד תחבקי יד, וכבר הגיעה השעה התשיעית…

– מה כל החרדה הזאת?

– האם לא תלכי היום ביתה-התפלה לשמוע דרשת הרב החדש? ואנכי אמרתי כי אַת תהיי הראשונה…

– לא, לא אלכה היום…

– בוז לך, לעג לך! ן כל הנערות והעלמות תבאנה לשמוע את דבריו, כֻּלנה חכו מאד מאד לבקר הזה, – ואַת תשבי בית, אַת אשר עליך יאמרו כי הנך המאֻשרת להתרע אתו בכל עת היותו פה…

אין לך דבר העומד בפני הקנאה! קנאת אשה מרעותה גדלה מאד, וקנאת בתולה מרעותיה תגדל רב יתר! את אשר לא פעלו דברי חוה ופעלו דברי הנערה הזאת…

מרים חשבה מחשבות.

– מדוע תעמיקי חקר? הוסיפה הנערה, מבלי ידעה את אשר פה בבית ואת אשר בסתר לבב מרים: – העוד תעמיקי שאלה? אם עלם כזה לא יקח לבך, שבי לך פה עם האמהות ואנכי לא אמנע רגלי מן בית-התפלה ביום הזה. מה-נעים המחזה לראות עול-ימים יפה עינים וטוב רואי עומד ודורש בצחות לשונו, וקולו הערב לוקח לבבות…

– אולי צדקת בדבריך?… השיבה מרים בכבדות: – אלכה גם אני.. אַל נא יפקד שם מקומי…

וחוה החליטה ממנה.

– מהרי, בתי, והעדי עדיך! קומי ונלכה!

ולעיני מרים נגלה מחזה נפלא. המון אדם רב יעמדו צפופים לפני בית התפלה, והמה אלה אשר לא יכילם הבית, ובעמדה על היציע – מקום עזרת הנשים – ותשקף על באי הבית פנימה, והנה שם איש את אחיו ידחקו, גבר על עמיתו יתחזק, הבית מלא מפה אל פה, וגם היציעות מלאות נשים, עלמות ובתולות, מרבה להכיל, פני כלם מזרחה, ועיני כלם על הרב הצעיר היושב שם למולם, לבוש בבגדי השרד, ועיניו מפיקות נגה.

עוד מעט וקריאת התורה באה עד קצה, הספרים הובאו לארון הקדש, החזן ולהקת משורריו כלו את זמירותם, ועל הַגָּב הבנוי שם בכותל מזרחה, לשמאל ארון הקדש, מעל הבמה ומעלה, הופיע בן-דוד בכבודו ובהדרו. פניו מאדמים, עיניו כשני לפידי אש, שערות ראשו התלתלות נופלות ממול פניו על ערפו ומראהו נחמד אף נורא.

בעיניו הגדולות המאזרות זיקות הביט סביביו רגע קטן, הביט על כל האנשים הנאספים ויבט גם על היציעות, מקום שם תעמדנה הנשים, וכאשר פגשו עיניו את מבטי מרים, אשר הביטה אליו ונהרה, התאדמו פניו עוד…

והנה גם קולו, קול ערב וחזק, נשמעה, קול חוצב להבות אש, קול מדבר גדולות, והקול כקול נגינות בנגנן: פעם נגידים ידבר בקול עז, ופעם כמו תחנונים ידבר בקול דממה דקה; פעם ירום ופעם ישפל, רגע ירעם נוראות ורגע ישמיע דברים נחומים, גם תוכחת מוסר גם בשורות טובות ותקות נעימות יתן לפני העם, ירים קולו כשופר להגיד לעמו פשעם, וישוב וירחמם כאיש אשר תנחמהו אמו וידבר עליהם טובות… והנה גם קוי פניו גם תוי מצחו וגם נדוד ידיו ישֻׁנו לעתים, גם המה הולכים אחרי דבריו, גם המה לרגלי מחשבותיו משתנים…

בן-דוד כלה דרשתו בתפלה קצרה, אשר עמדו כל העם על רגליהם לשמעה, וירד מעל הגב. – וכל העם הרואים והשומעים מתפלאים מאד, מרבים לספר תהלת הדרשה ותהלת הדורש, מרבים להביע שבחיה אף גומרים עליה את ההלל, לאמר: עוד לא שמעו כאלה, עוד לא ראו מטיף נפלא כמוהו!

גם הנשים בעזרן, שם על היציע, תשוחחנה תדברנה בה. בן-דוד לקח לב העלמות ביפיו ותארו גם בנעם לקחו וטוב קולו.

– מה נהדר הוא בעמדו על הגב! אמרה אחת העלמות.

– והנה הנהו צעיר לימים.

– והוא עודנו בבחרותו…

– מה תאֻשר בארץ הבתולה אשר תפול לו לחבל!

– גם תורה, גם חכמה, גם הדרת פנים, וגם כבוד ועשר…

ומרים שומעת בדברן, ולבבה פחד ורחב.

אמנם כן, הוא שכחה הפעם את כל אשר עבר, שמחה את רגזה וקצפה, שכחה כעסה ותרעומותיה, ותשכח גם את תהלוכותיו עמה בימים האחרונים ואת תלונותיה, ובן-דוד הופיע כעת לנגד עיניה בכל הודו והדרו, ביפיו ויפעתו.

– מדוע לא ישבת בביתך? כעסתה רעותה בעבור הרעימה: – ההיטב חרה לך על בואך הנה?

– אמנם, לך הצדקה! ענתה מרים ודבריה יצאו מן הלב: – קבלי נא תודתי מקרב לב על כי הביאתני למקום הזה… בלתך ישבתי בית… ואמנע מבית אלהים ומנעתי את לבי מכל הענג הרב הזה אשר שבעתי בשעה הזאת…

ותשמע חוה את דבריה ותשמח בלבבה.

– אמנם, ענג רב שבענו בשעה הזאת! אמרה חוה בקול, ותלחש באזני בתה בדממה, לאמר: – וענג-משנה שבעתי אני על כי שמעת בקולי ותלכי גם את, למען אשר תתענג בדרשה גם נפשך, – בדרשה אשר הסבה לך יגון וצער בשני הימים האחרונים, טרם נשמעה..

– אַל תזכירי, אמי, ראשונות!..

ובין כה וכה והחזן החל להתפלל “מוסף”, אנשים רבים עזבו את בית ה' וילכו למו באשר הלכו, גם היציעות הורקו מעט מעט, ורק האנשים והנשים המתפללים שמה תמיד נשארו עד אשר כלו להתפלל.

– נשארה נא גם אנחנו, אמרה חוה אל מרים בתה: – נחכה עד אשר יצא אביך מן הבית, ונבקש את בן-דוד כי אתנו יאכל גם היום בצהרים, כאשר הסכין מאז בואו הנה.

– לו יהי כדבריך.

תפלת המוסף באה עד קצה, ומרים לא הסירה עינה מעל המקום אשר עמד בן-דוד עליו, ותרא כי כל ההמון הרב הנאסף בבית התפלה באו עד מקום “הרב”, כלם ברכוהו בברכת השבת, וגם הביעו לו תודתם בעד דרשתו הנפלאה אשר לקחה את לבם, – ותשמח מרים בקרבה על כל הכבוד הזה אשר הנחיל.

והנה האנשים יוצאים, ותצאנה גם הנשים וגם חוה ומרים בתוכן.

שם לפני דלת ההיכל בביאה חכו עד אשר יצא גם ישראל מרגלין בשוחחו עם הדקטור “המטיף”.

– קבל נא גם את ברכתי הדלה היוצאת מקרב לבי על דבריך הטובים היום הזה, אמרה מרים אל בן-דוד, ותושט לו את ידה.

– הברכה הזאת לא דלה היא, וערכה רב לי מאד! ענה לה בן-דוד וקולו העיד כי ממקור לבו נבעו דבריו: – אולם בטרם תברכני נפשך, עלי להביע לך, יקרתי, תודה וברכה…

– לי??

– אמנם כן, לולא ראיתי פניך המאירים בעמדי שם על הגב לעיני כל העדה, כי אז נעתקו מפי מלים ונחלתי חרפה תחת כבוד!… עיניך המפיקות נגה האירו אור חדש בלבי, נתנו תעצומות לניד שפתי, ואך בכחך דברתי את את דברי… אַת נפחת נשמה באפי ותבראי לי גם ניב שפתים… לך היא הדרה ולך כל הכבוד הזה!

הדברים האלה לא החטיאו המטרה.

– קטנתי מכל החנופה הזאת! השיבה מרים אמריה לו בענות חן: – לב אדוני הדקטור אמנם טוב עלי…

– יקר לי מבט-אהבה אחד מעיניך מכל חמודות תבל!

– רב לכם, בָּנַי! הפריעו ישראל מרגלין בצחוק: – לא פה המקום לתנות אהבים… הלא אתנו תלך, הדקטור! אתנו תאכל היום, ועוד תשובו תדברו ככל העולה על רוחכם…

– הנה מפי הוצאת, אישי היקר, מלים! אנכי ומרים חכינו עד עתה למען בקשהו ללכת אתנו הביתה…

– גם אנכי אבוא ואמלא אחרי דברי אבותי, אמרה מרים ופניה אדמו כמעט-קט: – הן הפעם לי לבקשך כי תשוב לביתנו היום… תחת שני הימים אשר לא ראיתי פניך – ואנכי אשמה…

ישראל הביט בפני בתו כי לא ידע מה בפיה.

– רב לך, חמדתי! ענה לה בן-דוד וקולו רועד כמעט: אַל נא נשובה נדברה בה… הן אנכי בקשתי כזאת מאת אבותיך היקרים; ואם מנעתי שיחה ממך בימים האחרונים אשלם לך כפלים לעת הזאת… אמרתי כי ביום השבת שוב אשוב – ואשובה…

וישראל לא הבין גם לדבריו אלה, ויהי כלא-שומע.

– קומו ונלכה! אמר בקול.

וילכו ארבעתם.

* *

*

– ארהיבה נא עז בנפשי, ואשאל את אדוני: המצאה דרשתי חן גם בעיניך? שאל בן-דוד את ישראל בשבתם על השלחן, בין ארוחה ולארוחה: – הן משפטך אתה חרצת יקר לי פי-שנים, וכאשר אנו לעצמנו הנה תגיד נא לי את חות-דעתך באשר היא מבלי שאת פני, ומבלי אשר תשית בחלקות לי.

– הדרשה היא בעד העם, ובעיניו מצאו דבריך חן מאד, ומה זה תשאל לדעתי? ענהו ישראל אשר לא אבה עתה, שעה אחת אחרי אשר הָנחל לו כבוד, לדבר אתו בה ולבקר אחרי דבריו.

– ואם-כן הלא תודה, אדוני, כי הופעה החיצונה תפעל על לב העם, תמשכנו בכחה, ותעש גדולות… אמר בן-דוד ברמזו על וכוחם הראשון, בדבר תוך וקליפה.

– אמנם כן, השיבו ישראל, אשר למרות רצונו נאחז בסבך הַוִּכּוּח עוד עוד הפעם: – הופעה החיצונה היא קליפה נאה, וטובה היא לפני העם – אם גם תוך לה! היא ככוס יין הבא לפני האֹכל, למען עורר תאות האכילה, היא כמיני מָלֳיחַ אשר נאכל למען אשר יטעמו לחכנו היין והשכר אשר נשתה אחריהם; אבל, מה ליין-שרף אם ארוחה אֵין? ומה למליח אם אין שכר?… ההוד והיפעה אמנם נחוצים, כדבריך, בעת הזאת למשוך לב העם להביאו ביתה התפלה,להשמיע באזניו את הדרשה,– למען אשר ילמוד דעת; ואם אך ביפעה אחזתם ומאומה לא הבאתם בידכם בלתה, אספתם רוח בחפניכם…

– אבל הפעם לא תזרק הקליפה ברמון הזה

– אם אתם לא תזרקו את תוכו! המליצה היפה, ומדבר הגאוה ישארו תמיד אך קליפות, ואם גם אתן הפעם צדק לדבריך כי הקליפות האלה טובות הן עתה ויפות לשעתן, – אַבל אינן תוך, וכמוהו לא תהיינה לעולם!… הנה גופות לנשמת התקונים, – אבל לא הנשמה בעצמה….

– והנה אנחנו לא נִדָרש לתקונים עד קצה האחרון, ענהו בן-דוד ויסֵב פני הוכוח לענין אחר: – אנחנו לא נרחיק ללכת עד הקצה מזה, הננו הולכים באמצע הדרכים

– גם המליצה הזאת אבדה ערכה בימים האלה, לה יֵאָמר כעת פלג-דעה, לאמר כי האנשים המתפארים להלוך באמצע פוסחים הם על שתי הסעיפים גם יחד, רגלם האחת עומדת בתחום ורגלם השניה חוצה לו, המה יחצו את הדעות, ויקחו למו את הקליפה ואת הטפל משתיהן… לא יבקשו למו עקרים ותוך ויסתפקו באכלם לשבע את קליפות הרמון הישן והחדש גם יחד ויזרקו את התוך אשר בשניהם… והנה כאשר לא נצדק אם ננהג קלות-ראש בדברים נכבדי הערך, ככה נִוָּאל אם בכבד-ראש ובכונה יתרה נעשה דברים קטנים וקלי הערך… כאשר לא נוכל לעשות את התוך לקליפה, ככה לא ניטיב לעשות את הקליפה לתוך…

– דבריך טובים ונכוחים, השיב בן-דוד בחשבו מחשבות גם הוא: – אפס כי בעקרי הדברים אנו מחֻלקים: אמנם כן, הקליפה לא תהיה לתוך לעולם, – ואלם את אשר תקרא אתה “קליפה”, לה “תוך” אֹמֵר אני…

– ולו על-פי יחרץ דבר, אמרה חוה בשחוק שפתים, כי נלאתה שמוע את כל דברי הוכוח הזה: – לו את פי שאלתם כי אז חרצתי משפט: כל החקירות האלה הֵנה אך “קליפות” למגדנות אשר על השלחן לפניכם, כי הן הנה התוך… זרקו נא, אדוני, את הקליפה, ואכלו את התוך!…

כל המסובים – וגם ישראל בתוכם – שחקו בכל פה לדבריה אלה, אשר אמנם היו טובים בעתם.

– יפה דרשת, רעיתי! אמר ישראל בצחוק שפתים: – ותלמידים מקשיבים נהיה גם אנחנו…

– ואנכי אשר הדרשה היא אומנותי אהיה מופת לרבים, לשמוע לכל דברי הדורש, אמר בן-דוד ויתן מן האכל אל פיו.

– גם בשניהם היטבת לעשות, אדוני הדקטור! אמרה מרים, אשר שמעה הפעם בשום-לב גם את כל דברי הוכוח: – היטבת לדרוש בבקר והטיבות לעשות כי שמעת הפעם.

– “אומר ועושה!” העיר ישראל בשחוק-שפתים.

ובן-דוד יצא, אחרי אשר כלו לאכול, לשוח את מרים בגן, גלה לפניה את כל לבבו, בקש מאתה סליחה על דרכיו אִתה בימים האחרונים, אף הבינה לדעת כי לא כדרשה הראשונה הדרשות הבאות אחריה, – אם אמנם יהיה לרב בעיר הזאת – וכי גם עינו דאבה מני עבוה זו, אשר הרחיקה אותו מבית הזה ימם שנים, אשר כשתי שנים היו לו…

– לא נשוב לדבר באלה! השיבה מרים אמריה לו: – הימים האלה נפלו ואינם, ואנכי אמנה הסכלתי עשו… הן לא תשוב אתה להעציבני, וגם אנכי לא אשובה לכסלה עוד…

– מה-יקרת, מה-נכבדת, חמדת לבבו! אשובה נא לשמוח באהבתנו, להתעלם באהבם ולשכוח את אשר עבר…

והשמש כבר נטתה לערוב. קויה האחרונים יאדימו פני הפרחים והשושנים אשר בגן, יהדרו תוך המסלות מבין ענפי העצים ויוסיפו הן לעליהם אשר כמו יבריקו הפעם, יהדרו גם לעיני בן-דוד ומרים אשר יתהלכו בתוך המסלות דומם, ולבבם ינוע, ויוסיפו עוד מחשבות למחשבותיהם יוסיפו דמיונות להגות רוחם, ויוסיפו לעורר רגשותיהם בקרבם…

– מה מאשר אנכי בחברתך פעם, ידידות נפשי! אמר בן-דוד בהלך נפש: – ידעתי עתה אהבה בכל תענוגיה, – לו יארך הערב הזה לעולמי עד…

ולב מרים סער בקרבה בדברו את דבריו אלה.


ז. גַּם רַבָּנוּת, גַּם רַבָּנִית

“יש קונה עולמו בשעה אחת”, – ודקטור בן-דוד קנה לו שתי עולמות בדרשה אחת!…

גם ראשי-הקהלה גם ישראל מרגלין וגם הדקטור בעצמו לא שערו בנפשם מראש את הפעולה העזה אשר תפעל דרשתו על לב השומעים. פה לפה ישבח דבריה והדר מליצותיה יספרו; מן אֵילי-העיר, אלה אשר בכספם יתגאו ובעשרם יתהללו ויֵדֹמו, עד אוכלי לחם העצבים, יגיע כפם, מן הדקטורים למיניהם עד העלמים אשר למשכילים יחשבו, עד כל איש ישראל שוכן דביר, – כלם ישבחו יפארו וירוממו את הדרשה, כלם ימלאו פיהם תהלתה ותהלת דורשה, וכלם יענו ויאמרו: אין כדקטור בן-דוד הראוי לעוד בראש העדה להיות לה לרב, ומטיף ליהודים אשר יתחשבו על רגלה.,הן המה ראו את תנועותיו: ראוהו מתנודד, גוו יגוע, ירקע את ידיו ימולל ברגליו, יקרוץ עיניו; שמעו גם את קולו הערב כי ישתנה לרגעים, שמעו מליצות נשגבות ודברים נמרצים, שמעו כי נגידים ידבר, ומפתח שפתיו יביע גדולות, – ויראו, וישמעו, ויתפלאו, ויספרו תהלתו, אף רוממוהו בתוך קהל ועדה, ויתאוו תאוה כי יהיה להם לרב ומטיף…

גם הנשים לא חדלו להללו ולספר שבחו. הנשים אשר למשמע אזניהן ביום השבת ההוא נוספה גם ראות עיניהן, הנשים אשר פניו ותהלוכותיו הפיקו מהן רצון וימתיקו את מתק-שפתיו פי שנים, – הנשים האלה הרבו שיחה על אדותו, הללוהו שבע, אף האיצו באישיהן כי ישתדלו למענו, כי בו תבחר העדה, וכי הוא יאציל מהודו על העיר הזאת.

ובהתאסף ראשי-העדה וראשי-הכנסת ביום הראשון בערב להִוָעץ על דבר בחירתו, פנו רבים מתושבי העיר אליהם בבקשותיהם, כי לא יתנוהו להלוך מאתם, כי לא יוסיפו בַּקֵש עוד, כי ה' אנה לידם את הדקטור הצעיר הזה, אשר לקח לב כל בני העיר, וימצא חן בעיני כלם, ואותו שלח ה' לפניהם להנחותם בדרכיו.

וישראל מרגלין שמע – וישמח לבו.

ראשי-הקהלה לא השיבו פני השואלים, ויקחו עמם דברם, ויבוא אל בן-דוד לאמר:

– הנה נסית במסה וישרו דבריך בעיני העדה, ועתה אם תאבה ושמעת, היֵה נא לנו לרב ומטיף ונכבדנוך.

בן-דוד החליט את הדברים מהם, גם בדבר תנאי העבודה והשכר לא מצאו כל ענין לדון בו, ובעוד יום וידעו כל תושבי עיר דביר כי הרב והדקטור יצחק בן-דוד נתמנה עליהם לרב ומטיף.

ראשי-העדה לא החמיצו את דברי ההתמנות האלה, ויכתבו בספר את כל פרטי התנאים אשר הותנו ביניהם ובין הרב, את חובותיהם ואת זכויותיהם וראשי העדה ובן-דוד חתמו ידיהם, “והכל שריר וקים”!

* *

*

והשמועה עשתה לה כנפים, לאמר: הרב והמטיף דקטור בן-דוד יקח לו אשה מבנות העיר הזאת.

אליהם דבר יגֻנב כי יארש לו את בת “הגביר” נשיא עדתם.

הן מאז באו הנה, ומה-גם אחרי אשר דרשתו לקחת לבות האנשים והנשים גם יחד, הרבו שיחה גם על דבר התנהגותו.

– הן הוא עודנו בבחרותו, אמרו איש אל אחיו, ואשה אל רעותה: – עודנו רַוָּק, ומי ימנע את בתו ממנו?

ובתולות עיר דביר הרבו שיחה, באין זר בינותן, גם הן על אדות הדבר הזה. הן חמדו יפיו וכבודו בלבן, ויפליאו מאד אֹשר הנערה אשר תפול לו לחבל. גם רעותי מרים וחברותיה דברו באלה, ומבלי ידען את אשר בינה ובינו השיחו לפי-תֻמן ככל העולה על רוחן.

– הן ייטב בעיני הדקטור הזה מכל שאר הדקטורים, אמרה אחת הבתולות למרים, אשר צמאה לדעת חות-דעת רעותיה: – דקטור-רופא לא ישר בעיני, מלאכת ידו נמבזה, ומנוחה אין לו, גם ביום גם בלילה לא ישקוט במכונו; והנה גם דקטור חוקר-דין נופל הוא ממנו בכבודו, במצבו בתוך העדה, ביקר אשר נִתַּן לו ולרעיתו, וגם במשרה אשר על שכמו…

הדברים האלה נעמו לה עתה מאד אחרי אשר שבה ורחמתהו בימים האחרונים, ואחרי אשר גם נשבעו אהבים שם בגן אבותיה, תחת אחר השיחים.

– והנה שמעתי לאמר כי תמיד כל היום ישב בביתכם, הוסיפה הרעיה לנסות את מרים בחידות, למען תדע את אשר בלבבה: – שמעתי כי תרוו דודים מדי-ערב בגן… וכי אַת המאשרת בבנות דביר אשר לקחת לבו.

פני מרים התאדמו כמעט.

– הנה אדמו פניך! אות הוא כי אמת בפי…

– הנני בידי אבותי, ובחפץ לבם יעשו…

ואבותיה אלה גם הם התיעצו על צפוניהם.

– מדוע נאחר להביאו ביתנו בפני כל קהל ועדה? אמרה חוה אל ישראל אישה בתא-הסופרים אשר לו: – הן אמנם אירא פן יקדמנו אחר

וישראל גם הוא גמר בדעתו לשמוע הפעם בקול אשתו: בן-דוד מצא חן בעיניו, אף כי התוכח אתו תמיד.

– "נקרא לנערה ונשאלה את פיה:! היתה תשובתו.

– אנכי אערבנה! אמרה חוה, אשר לב מרים לא נכחד מאתה: – היא תאהבנו, וגם הוא השיב אהבה אל חיקה, ואהבתם תגדל מיום ליום.

ומרים נקראה גם היא לתא-הסופרים.

– אנכי לא אמרה את פיכם, הורי היקרים! היתה מענתה על שאלת ישראל אביה בדבר חִתּוּנָהּ בבן-דוד: – הנה אם תאמרו אתם לדבר “טוב” אסור למשמעתכם.

ולמען אשר לא ישנו ממנהגי אבותיהם, וגם לצאת ידי חובתם בעיני הבריות, שלחו איש עתי להציע הדבר לפני הדקטור בן-דוד, לאמר כי יהיה השדכן והמתוֵך בינותם.

– לך והגד לאשר שלחוך הנה כי בכל לבי אֵאות לדברים אשר אמרת לי בשמם, היו דברי בן-דוד להאיש ההוא: – אנכי אחשוב לי לאֹשר ולכבוד כי אֶמנה עם בני-ביתם, וכי “הגביר הנכבד והמשכיל” ישראל מרגלין יהיה לי לאב.

– ובדבר הנדה.. החל האיש לדבר.

– אַל נא תדבר כדברים האלה באזניֱ! נתן עליו “הרב” בקולו: – לא למען הנדה אבחר בבת מרגלין… לא בעד בצע כסף אבוא ביתה ישראל!… לך נא והשיב שואליך דבר, לאמר: בכל לבי ובכל נפשי אומר לדבק הזה “טוב”, לא אשאל מאתם דבר, כי אם הסכמתם וברכתם….

האיש שם אצבעות יד ימינו בין שערות ראשו להתגרד במו, מבט עיניו וכל תמונתו הביעו תמהון, ויבט בפני הדובר בו.

בן-דוד הבין למחשבות נפשו.

– לשכרך לא תדאג! אמר לו בשחוק שפתים: – לא נקפח את שכרך גם אם לא נקצוב סכום הנדה.

ובעצם היום ההוא בא בן-דוד לבית ישראל, וינשק את ידי מרים לעיני אבותיה.

– עתה הנני המאשר בכל הארץ! אמר בקול גדול, ושמחתו גברה על פניו: – הנה תקותי באה! משאלות לבי נִתָּנו לי!… הנני מאשר במאשרים!…

– ומאשרה הנני גם אני באהבתך!

– ומאשרים הננו גם אנו! הוסיפו ישראל וחוה בלב-שמח: – היֵה נא לנו לבן ונאשר בארץ!…

והשמועה עשתה לה כנפים, – וידעו כל באי שער דביר כי “הרב” בן-דוד יקח לו את מרים בת ישראל מרגלין לו לאשה.

* *

*

– עתה תראה היקרו דברי! אמר בן-דוד אל “חותני” אל ישראל, על המשתה אשר עשה בלילה אחרי אשר נכתבו “התנאים”, כטוב לבם ביין: – הנה הפעם אכפיל שאלתי: “מה הוא התוך ומה היא הקליפה?”… בדעות ומחשבות עמוקות, אשר “תוך” תאמר להם, לא לקחתי לב העדה כי ישימוני עליהם לרב, ובגלל דעות ומחשבות עמוקות כמעט אבדתי גם את לב בתך אהובתי… ואך היופי והיפעה עמדו לו בשתיהן גם יחד, ביופי וביפעה הייתי לרב, ביופי וביפעה קניתי לי את היקר מנפשי – את בתך את מרים העדינה…

וישראל אשר גם הוא נתן בכוס עיניו בלילה הזה, והיין הטוב הלהיב גם את נפשו בקרבו, רגז לשמע הדברים האלה ובקצפו אמר:

– הֲמְאִתָּה אִוָּכַח? האם מאת בתי תאמר להביא ראיה? – היא עלמה פותה אין-לב!

ובן-דוד שחק מטוב לב, ובשפה רפה ענה ואמר:

וכל אנשי תבל ברֻבם רק “עלמה פותה” אין-לב" הנה הנם!



  1. בוֹמֶטטערען, משנה כלאים פ“ז מ”ז  ↩

  2. יון מצולה“ להר”ר נתן נטע בן הקדוש משה —– מק"ק זסלאב.  ↩

  3. געלאט=געגאנגען. השם “מַרְפֵּק” בלשון המשנה (אהלות אי, ה‘; ערכין ה’ א') באירו “עולענבחָגען” “”חרם“, –ויהיה הפעל ”מתרפקת“ (שיר השירים ה‘, ה’) ממנו, ר”ל נשענת על אזרעו.  ↩

  4. Philalethen. באורו אוהבי–אמת, והושאל לאיזה חברות וכתות אשר יבקשו חקירות האמת, על–פי דרכי החכמה והפלוסופיה, בדתם ובאמונתם.  ↩

ראובן אשר ברודס
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ראובן אשר ברודס
יצירה בהפתעה
רקע

רְבִיעִיָּה

מאת חנניה רייכמן (שירה)

קוֹפָה-שׁוֹבֶבֶת,

דֹּב בַּטְלָן,

חֲמוֹר וְתַיִשׁ גְּדוֹל-זָקָן

אָמְרוּ בְּיוֹם בָּהִיר לָשֶׁבֶת

וְלַעֲרוֹךְ בְּמֶרְחַבְיָה

קוֹנְצֶרְט גָּדוֹל בִּרְבִיעִיָּה.

הִשִּׂיגוּ הַלֵּצִים תָּוִים מְלוֹא-חָפְנַיִם,

בַּטְנוֹן, חָלִיל, כִּנּוֹרוֹתַיִם –

וְהִתְיַשְּׁבוּ בְּצֵל-עֵצִים

עַל יֶרֶק-דֶּשֶׁא, לְהַקְסִים

כָּל אֹזֶן תַּחַת הַשָּׁמַיִם.

הֵרִימוּ הַקְּשָׁתוֹת – הוֹי, שֶׁבֶר לָאָזְנַיִם!

“חַכּוּ, אַחַי, חַכּוּ!” – צוֹעֶקֶת הַקּוֹפָה:

"כֵּיצַד נוּכָל לִזְכּוֹת לְמוּסִיקָה יָפָה

אִם הִתְיַשַּׁבְנוּ סְתָם כְּעֵדֶר?

בְּבַקָּשָׁה! אַתָּה, דֻּבּוֹן,

שֵׁב מוּל חָלִיל וְקַח בַּטְנוֹן,

וְאָנֹכִי, כִּנּוֹר רִאשׁוֹן –

מוּל בֶּן-זוּגִי, לְפִי הַסֵּדֶר.

אָז יִרְקְדוּ פֹּה, בְּלִי לָצוֹן,

הָרִים וָיַעַר כִּבְנֵי-צֹאן!"

שִׁנּוּ סִדְרָם – אַךְ שׁוּב אֵין נַחַת…

– “חַכּוּ-נָא! אָנֹכִי מָצָאתִי אֶת הַסּוֹד” –

מוֹדִיעַ הַחֲמוֹר: "נַגְדִּילָה לְעֲשׂוֹת

אִם בְּשׁוּרָה אַחַת נֵשֵׁב כֻּלָּנוּ יַחַד.

שָׁמְעוּ בַּעֲצָתוֹ: יָשְׁבוּ כֻּלָּם בְּטוּר.

אוֹי וַאֲבוֹי, אֵין כָּל שִׁפּוּר!

כָּאן הִתְלַקְּחָה פְּלֻגְתָּה נִלְהֶבֶת,

אֵיךְ כָּל נַגָּן צָרִיךְ לָשֶׁבֶת.

לְקוֹל הֲמֻלָּתָם לְפֶתַע בָא זָמִיר –

וְכָל הַחֲבוּרָה הִתְחִילָה לְהַפְצִיר:

"אַל נָא תָּחוּס עַל שֶׁמֶץ יֶגַע

וּמְצָא תְּרוּפָה לְזֶה הַפֶּגַע:

הֵן לָנוּ יֵשׁ הַכֹּל: תָּוִים

וְגַם כֵּלִים כָּל-כָּךְ טוֹבִים!

רַק תְּלַמְּדֵנוּ אֵיךְ יוֹשְׁבִים".

– "רֵאשִׁית חָכְמַת נִגּוּן הִיא אֹזֶן מְפֻתַּחַת,

הַמְעֻדֶּנֶת בִּמְחִילָה,

מֵאָזְנְכֶם הָעֲרֵלָה" –

סָח הַזָּמִיר לָהֶם בְּנַחַת:

"שְׁבוּ כִּרְצוֹנְכֶם. אִם כָּךְ אוֹ כָּךְ,

מִכֶּם תִּזְמֹרֶת לֹא תִּצְמַח!"

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.