מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

במקום-בת

מאת: ראובן אשר ברודס

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

קראקא: יוסף פישר; תרנ"ד

סוגה:

שפת מקור: עברית

“היא מתה!”… הגו שפתי זכריהו וקולו כאוב מארץ, והן לא רק אזנינו שומעות את הבשורה האיומה הזאת, כי גם עינינו רואות את הקול המחריד לבבות הזה בכל עבר ובכל פנה; מחזה החדר, קירותיו וכל אשר בקרבו כמו יזעקו בקול נורא ואיום: היא מתה! הרצפה לא טֻאטאה זה ימים אחדים, ואין סדרים גם לכלי הבית אשר כמפזרים ומפרדים יעמדו שמה; הראי הגדול והתמונות השונות התלוים על הקירות הנם כלם הפוכים ופניהם לקיר ואיש לא שׂם לב גם לנקות את קורי העכביש אשר עליהם חוצה; אין מכסה להחלונות ואין נפט בהמנורה התלויה על הספון בתָּוֶך, – ומתחתה על הארץ יושבים זכריהו ואשתו על הדומי רגליהם ועצבת נוראה שוכנת על פניהם. דממת מות שוררת בחדר, אין אמר ואין דברים, ואך דמעות זולגות מעיני האשה מעת לעת, – ועיני האיש לא תדמענה עוד. הֵנה תבטנה נכחן, ואישוניהן לא יתנועעו, כמו קמו מראות וכמו אין רוח חיים במו; הוא לא יבכה, לא יאָנח ושלא-במתכון יהגו שפתיו “היא מתה” מבלי אשר תרגיש נפשו, מבלי אשר תשמענה גם אזניו את היוצא מפיו, – כאבו גדול מאד, מחץ לבבו גבר עליו, ולא ידע נפשו.

יחידה היתה לו בתו הבתולה אשר מתה עתה, – ומה מאד אהבה! ביפיה ובשכל מליה לקחה את לב כל האנשים אשר באו אתה בדברים, ועיני אבותיה רואות וישמחו בלבם מאד; תום דרכיה וישרת נפשה נוספו על יפי פניה ועל חכמת לבה ויעשוה לכלילת יופי, לרבת החן, לנעלה ורוממה על כל בנות גילה ולנזר תפארה על ראש אבותיה. גם לשון וספר למדה ותצלח מאד ותעש חיל בלמודיה, – ותהי הנשמה באף הוריה ורוח החיים אשר יחיים, ותהי הדם אשר בעורקיהם ותמלא את כל חדרי לבבם ובה כל נפשם. אמנם גם בן למו, בן יחיד אשר לא נופל גם הוא מאחותו בשכלו, דעתו ותמתו; אפס כי הבן המרה לא אחת את פי אביו, וגם את חכמת-הרפואה ילמוד עתה בבית-הספר-הגבוה אשר בעיר הבירה שלא ברצון אבותיו. אביו חפץ מאד כי ימנה בין שומעי-לקח בתורת המשפטים באוניברסיטה אשר בעיר מושבו וכי יהיה לעורך דין וסנגור, והבן לא כן חשב כי אם לחכמת הרפואה שם פניו, ומחלקה לחכמה הזאת אין בעירו, ויסע וילך לעיר הבירה לשקוד שמה על למודו למרות רצון אביו ואמו, ותהי אחותו יחידה בבית, וכל מעיני הוריהם אך בה כל היום, ותהי להם שעשועים ועינם ולבם אך לה נשואות. הן אמנם גם ממרחק שבעו נעימות מבשורות טובות על אדות בנם, על שקדו בלמודיו אשר יעשה בם חיל, אמנם ידעו כי עוד מעט קט ויגמור את חקו בלמודים ומכתר בתאר “דקטור” ישוב עד מהרה לביתם, – אפס כי כל הבשורות האלה היו רק במכתבים, ובתם הלא היא לנגד עיניהם תמיד, עיני אבותיה בה מראשית היום עד שובו שנית, ואזניהם תשמענה תמיד חכמת לבה ומהלליה מפי כל יודעיה, ויאהבוה משנה אהבה, ויהיו חייהם תלוים בה מאד.

והנה מחלה עזה הפילה למשכב, ולמרות עמל הרופאים אשר חשו לעזרתה, למרות עמל אבותיה אשר לא משו מעל מטתה, הלכה המחלה הלך וגבר מיום ליום ומשעה לשעה. על-ידי הטלגרף קראו לבנם לזיגמונד (כן שם בן-יחידם) כי יחוש ימהר לבוא הנה לעזרת אחותו ברופאים, – הן רופא-חולים גם הוא ועוד מעט וגם תאר דקטור לחכמת הרפואה ינחל – הוא אמנם בא, אפס כי עזרתו היתה ללא הועיל; מבין עיניו חזו האבות את יאושו ומפיו הצילו דבר-עצב כי מחלתה אנושה מאד… ימים אחדים ישב האח על מטת אחותו החולה, שם גם לילות כימים, לא נתן שנת לעיניו ותנומה לעפעפיו, התיעץ עם הרופאים, ובידיו נתן למו פיה את סמי-המרפא, בידיו הפכה מצד אל צד ועיניו לא גרע מאתה אף רגע; פעם באה שמחה בלבו כי חשב לראות שנוי לטובה, אך עד ארגיעה שבו האותות והיאוש התחזק עוד. גם אבותיה לא הסירו עין מנגדה, גם הם לא שמו לבם לכל אשר בבית, לא בא אכל למו פיהם, ימים רבים לא פשטו את בגדיהם מעליהם, רק אם אכף עליהם פיהם והרעב ענה נפשם אכלו לחמם מבלי אשר חכם יטעם טעמו, וכאשר תקפתם שנה התנפלו על אחת המטות או על אחד הכסאות לנום – ולבם ער. עד אשר חדל זיגמונד לדאג לאחותו ודאג לאבותיו פן יחלו גם המה מרוב העמל ומאפס המנוחה, מבלי אשר יחוש כי גם הוא לא ישקוט ולא ינוח וגם חכו לא יטעם כל אכל. כה עברו ימים אחדים, הסכנה הלכה הלוך וקרב והעצב הלוך וגדול, עין בעין ראו את בוא המות, ולבב כלם נמס ויהי למים, ועיני כלם היו למקור דמע ונפשם עליהם תאבל, כל אכל תעבה, ובדמעותיהם ערשם המיסו, – עד אשר באה השעה האיומה, עד אשר ראו את גוית בתם מתה לעיניהם… פלגי מים הורידו עיני האם, וכמשתגע היה האב, כהלום רעם כמֻכֶּה בתמהון. בראשונה התנפל על מטת בתו, וכמו יאמר לעוררה לחיים ביד חזקה, אך כבוא אנשי “החברה” ויקחוה מעל מטתה וישכיבוה על הארץ, נדהם מאד, וכמו רעיוניו עזבוהו, כמו לבו מת בקרבו, הביט סביביו בעינים מזרות אימה, לא דִבֵּר דבר אף לא בכה אף לא נאנח ויעמוד בתוך הבית כבול עץ כחסר דעת. בנו זיגמונד חש לקראתו, ובקול נעים חודר כליות ולב אמר: “אבי, התאושש נא, אבי!” והנה האב הביט בפניו רגע קטן, ודמעות עיניו פרצו כנחל מעם גר “בני!” אמר בקול רועד ולא יסף כי נפל לארץ באין אונים…

והנה באה עת-הקבורה. מחזה נורא ואיום הראה לנו אז בית זכריהו, מחזה אשר גם לב “המקברים” נמס למראהו. כאשר הוציאו את גופת המתה מן הבית התעלפה האם פעם אחר פעם, וכמעט לא נותרה בה נשמה, עד אשר לקחוה הנשים הנאספות לחדר אחר ולא נתנוה ללכת אחר “המטה” להלוית בתה, ואך האב הלך נשען על זרועות בנו, הלוך ובכה, ראשו שחוח, עיניו השפיל לארץ, וכנודד לילה כאיש אשר אבדו עשתנותיו התנודד אחרי העגלה הנושאת את בתו למנוחת עולם. – ויהי כאשר הורידו המקברים את גויתה לקבר, בנו החל לאמר “קדיש” והאנשים החלו להשיב את העפר על פני “הארון”, אז נעור הזקן ויצעק צעקה גדולה ומרה, נהם ככפיר וימרט שערות ראשו, עד אשר נפל בזרועות בנו מתעלף… ברב עמל השיבו האנשים את רוחו אליו, הושיבוהו בעגלה על יד בנו, הביאוהו הביתה ויושיבו אותו על הארץ, – והוא הנהו כגבר עברו יין, לא יחוש ולא ידע את אשר אתו, ואך שפתותיו נעות, ובדממה יהגה נכאים לאמר: “היא מתה!” ולבו בל עמו.

וזיגמונד בא אל החדר השני וברגלים ממהרות התהלך שם אנה ואנה כי גם לבבו הומה מאד, גם נפשו עליו תאבל, וגם רוחו בקרבו היה כנחל גפרית. גם הוא אהב את אחותו אהבה רבה, ומותה הביא עצבת נוראה בלבו וגם כאבו נעכר. אפס כי לפתע פתאם בא רעיון בלבו, ויתעורר, ויעמוד בתוך החדר וירם את ראשו ויחשוב מחשבות עת מעטה, וימהר וירחץ את פניו ויחלף שמלותיו ויקח את מטהו בידו, ומבלי דַבר דבר מבלי הנד שפה עזב את הבית ללכת לראות את פני אהובתו. כי גם אהובה היתה לזיגמונד, וגם היא היתה למרות רצון אביו. בעודו בלשכה השמינית בבית הגימנזיום ראה את פנינה ראשונה ותמצא חן בעיניו, היא היתה נערה יפה וטובת טעם, עיניה מפיקות חן, וקוי פניה יביעו תמימות, וכמו קסם במו לצודד נפש עלם לאהבה; אולם הקסם אשר בדבריה ובמשפטי פיה יגדל, כי עלתה פנינה על כל רעיותיה בחכמת לבה ובצחות לשונה; היא היתה מצינת בשכלה ובתבונתה עודה בילדותה בבית-הספר, וגם לשון למודים נתן לה ה' גם שפה ברורה וצחה במו פיה, וכאשר גדלה ותוסיף חכמה, ותהי משכלת בכל דבר בינה, ומשפטיה על החיים ועל הספרות היו מלאים תבונה ומפיקים שכל טוב. ותקח גם את לב זיגמונד בחכמתה ובצחות נאומיה וירב לדבר אתה, ויבקר גם בבית אבותיה, וישחר את פניה בכל עת מצוא – ויאהבה, וגם היא השיבה אהבה אל חיקו. על פיה גמר בדעתו ללמוד את חכמת הרפואה, ובטרם נסעו לעיר הבירה נשבעו גם שניהם כי אגדתם באהבה תוסד, וכי לא יתנו לאחרים את לבם, היא תחכה עד אשר יגמר את חקו בלמודיו, ואז יקח אותה לו לאשה. האהבה הזאת התחזקה כפעם בפעם, בהיותו בעיר הבירה כתב לה מכתבים רבים, גלה לפניה את כל לבבו, אף שאל בעצתה בכל ענין וענין אשר לא ידע להימין או להשמאיל, והיא השיבה לו דברי אהבה ושלום, ותנחהו במועצותיה אשר לא סר מעליהן כמלא השערה, כי היו דבריה אליו כדבר האלהים, ובשובו הביתה בימי חג ומועד ובימי המרגוע אשר מדי שנה בשנה, התראה אתה פנים וישבע נעימות את פניה, ואזניו לא נמלאו משמוע אמריה הנעימים וקולה הערב. כה גדלה ותצמח האהבה הזאת בלבות הנאהבים, – מבלי להגיד לאבותיו דבר על אודותה. הן אמנם לא דבר סתר היתה האהבה הזאת: גם הוא גם היא לא הכחידוה תחת לשונם, כל רעיו וחבריו ידעוה, וכל רעותיה וחברותיה דברו בה, וגם אבות פנינה ידעו מכל הנעשה ויתנו תקף למעשה בתם, – אבותיה שמחו בלבם על “האשר” הרב אשר מצא את בתם. הן הם לא בין עשירי העיר ימנו, ולא בין “המיוחסים” נפל גורלם; אבי פנינה הנהו סוחר, ומסחרו יתן לו מַכֹּלֶת ביתו ברֶוח, אפס כי לא השיגה ידו לתת לפנינה כמוהר “הדקטורים” בארץ הזאת אשר ירבו להם מהר ומתן; גם בין ראשי העיר ונכבדיה לא נמנה, כי יאמר: כבודו ויחס ביתו יעמדו לו במקום “הנדן”, ועל כן שמח מאד מאד באהבה הזאת אשר יאהב זיגמונד את פנינה בתו, – ועל כן ירא וחרד מאד זיגמונד לגלות את סוד אהבתו לפני אביו, הן מי כמוהו יודע את גבהות לב אביו, ואת תאותו לשכון מרומים, ומי כמוהו יודע את קשה ערפו ודעתו הנחרצה, אשר בכל האהבה שיאהבהו, בכל אשר לא יחסיר את נפשו מטובה וכל אשר ישאל לא ימנע ממנו, – הנה בכל אלה הוא רודה בביתו בחזקה, ובדבר הזה לא יאבה ולא ישמע אליו. ופחדו אשר פחד בא לו. בבואו הביתה לחג את אבותיו את חג הפסח לפני שנה, והוא הנהו מתעתד לעמוד בנסיון האחרון בבית האוניברסיטה, ועוד מעט ויהיה לדקטור, ויאמר לכונן את ביתו, – ויאמר בלבבו כי כבר באה העת לגלות את אזן אביו על דבר אהבתו ועל דבר שבועתו; פנינה גם היא הסכימה למחשבתו זאת, ובשבתו פעם בערב את אביו על יד השלחן גלה את כל לבבו לפניו, בדברים חוצבים להבות אש ספר באזניו את אהבתו הגדולה לפנינה, הרבה מאד לדבר בשבחיה, במעלות רוחה וביפי פניה, בהשכלתה הרבה ובחכמת לבה, הרחיב הגדיל את תמת לבבה וישרת נפשה, הפליא את צחות לשונה ופיה אשר ידבר חכמות, שוה לנגדו את אשרו אשר ימצא בהיותה לו לאשה וכי חייו אינם חיים בלתה, כי לבבו נפשו קשורים בנפשה לבלי הנתק עוד, כי עזה כמות אהבתו…

אביו שמע את כל דבריו וברוח קרה שאל:

– בת מי היא הנערה הזאת?

זיגמונד קרא לפניו בשם אבות אהובתו, ולשמע מענהו חרד זכריהו חרדה גדולה, ויקם בחמת קצף מעל מושבו, ובקול נגיד אמר:

– לא טוב המעשה אשר אתה עושה, בני! אַל לך להיות בן ממר להוריו!… הן אנכי אנכי גדלתיך ואמצתיך עד היום הזה ועתה אתה אומר להכות לחיי בחרפה…

זיגמונד נסה עוד הפעם להצדיק את דבר אהבתו, להוכיח לו כי האהבה לא לחרפה תחָשב בימים האלה וכי לא בן בוז משפחות הנהו גם אבי פנינה; אך אביו גער בו ולא נתנו דבּר עוד.

– אמרתי כי חכם לב גם אתה, – אמר לו אביו אחרי אשר נח מזעפו כמעט – אמרתי כי תבין וכי תדע כי אחרי אשר תשלים את חק למודיך תקח לך אחת מבנות ראשי העיר ועשיריה, עשרים אלף כסף ישקל על ידך ועל פני כל העם אכבד גם אני, במחֻתָּני אתימר, ואתה על במותיך תדרוך ושנינו נהיה שבעי רצון…

–אבל לא במקום העשר שם האשר, – החל זיגמונד להוכיח ישר מפעליו – הן לא תאמר למכרני ממכרת עבד בעד בצע כסף או גם בעד כבוד… ואנכי הן אדע מה טוב לי בחיים…

– הס, אין-לב! כל עוד הנני חי על פני האדמה, הנני אב לך, ובלתי לא תרים את ידך לעשות ככל אשר תתאוה נפשך… הנני אב לך ועליך לשמוע בקולי, ולא אתנך ללכת בשרירות לבך…

לשמע הדברים האלה חרה גם אף זיגמונד. ויקם מעל השלחן ובשצף קצף קרא: לא ילד קטן הנני היום הזה, הנני עומד ברשותי…

והנה אמו באה ותשכך חמת שניהם, ותשם קץ לדברי הריבות האלה בלילה ההוא. אפס כי רק בלילה ההוא חדל הריב, ולמחרתו הוסיף הבן לדבר על לב אביו, ואביו הוסיף לגער בו ולהזהירו כי כלה ונחרצה היא מאתו כי הוא לא יסכים לדברים האלה כל עוד נשמתו בו. ומאז סרה השמחה מלבות הנאהבים, חדלה עליצות נפשם חדלה, הן אמנם כי נשבע לה זיגמונד כי לא ישקר באהבתו, וכי יגמור חק למודיו כי יהיה לדקטור ויבנה לו ביתו יקח אותה לו לאשה גם בלי הסכם אביו; – אולם נפשם ידעה עד מאד כי מכשולים רבים על דרכם זו, כי צנים פחים טמונים לרגלם, וכי לא על נקלה יבנו את ביתם…

זיגמונד שב לעיר הבירה וישקד על למודיו מאד, ויאמר להחיש מעשה נסיונותיו למען הגיע למטרתו עד מהרה. מכתביו לאהובתו לפנינה היו מלאים תקות והבטחות, ומכתבי פנינה אליו היו מלאים נחומים ואמרי נועם. – אפס כי בלבבם פנימה שמה העצבת קן לה, נפשם הריחה מלחמה, וכמו הארב יושב להם בחדר להתנפל עליהם ולגזול מהם אשרם, במסתרים בכתה נפשם עת כתבו נחומים ותקות טובות באגרותיהם, ועינם הזילה דמע עת שעשעו על אהבתם… והנה הוא קרוא לבוא לבית אבותיו – לפקח על אחותו החולה. נפשו נבהלה לשמע הבשורה הלא-טובה הזאת, ולבבו היה כהולם פעם, וימהר לנסוע לעיר מולדתו ואת פנינה לא הודיע דבר בואו, כי לא עת רצון העת הזאת, לא עת הגות אהבה יהיו הימים אשר ישב על מטת החולה. ואת פניה אמנם לא ראה בכל העת ההיא, הן מחלת אחותו האהובה לקחה את כל עתותיו ואת כל נפשו, על מטתה ישב כל היום וגם לילה לא נח ולא שקט: כל מעיניו בה ובמחלתה; בימים ההם לא חשב מחשבות, לא זכר ראשונות ולא קוה לעתידות, וכמעט אשר שכח גם את פנינה גם את אהבתו בשומו עינו ולבו באחותו. ופנינה ידעה כי בא זיגמונד הנה, אך ידעה גם את סבת בואו, שמעה את מצב אחותו כי ברע הוא ותצדק את אוהבה על בלי שחרו את פניה. והיום הזה שמעה כי מתה אחות אהובה, וכי תובל עתה לקברות, ותבך גם היא מבלי אשר יְדָעָתָהּ, בכתה לצרת נפש זיגמונד, בכתה כי אחותו מתה בעודה בבתוליה, בכתה כי דמעות היו בעיניה, דמעות הרבה מאד… ומה נבהלה נפשה בראותה כי פתאם נפתחה הדלת וזיגמונד בא הביתה!

רגעים אחדים עמדו מחרישים משתאים, הביטו איש בפני רעהו בדממה ולא דברו דבר. פני זיגמונד היו דלים ורעים, עיניו כמו קטנו בחוריהן, וכמו כבתה האש אשר בערה בהנה, שפתותיו כתכלת ואפו כמו ארך מאד; גם שערות ראשו לא נערכו, גם שפמו לא עשוי…

– זיגמונד, האם לעת כזאת באת הנה?

ויבט זיגמונד באהבה בפניה, וכפני מלאך האלהים היו עתה בעיניו: התם והענוה, החן והיפי אשר ראה הפעם בה השיבו את נפשו, וכמו שלמו לו תנחומים על כל שבר רוחו בימים האחרונים; נעלים היו פניה עתה בעיניו מאד, נעלים על כל אשר ראה בם למיום דעתו אותה… והנה ראה כי גם בעיניה דמעות.

– התבכי גם אַת, יפתי?

– שמעתי כי מתה אחותך, ואבך…

עוד הפעם הביט זיגמונד ראה בה, – והנה כל אשר הוסיף להביט בפניה כן הועלו בעיניו וכן נשגבו…

– למות אחותי תבכי, חמדת לבבי! מה יקרת, מה נעמת!…

ורעיון אחד עבר בין משכיות לבבו, כברק האיר מול עיניו, רעיון זר, אפס כי יקח את לבו מאד. רגע עמד שקוע ברעיונו זה, והנה התעורר, ויבט בפני פנינה באהבה ובקול נעים אמר:

– רחצי נא ושימי בגדיך עליך ובואי אתי..

– לאן אנחנו הולכים?

– למקום אשר בו נמצא אשרנו…

פנינה הביטה בפניו, כמו חפצה לגלות שם מצפוני לבו.

– אל נא תפוני באמרי פי ולכי עמדי.

פנינה לא השיבה את פניו ריקם, ותעש ככל אשר בקש מאתה.

* * *

וזכריהו עודנו יושב על מקומו, עוד לא שב רוחו אליו, עוד לא אורו עיניו, עודנו נדהם ושפתותיו עוד נעות ובלי כונת הלב יצפצף בדממה: “היא מתה” פעם אחר פעם. פתאם נפתחה הדלת וזיגמונד בא וידו אוחזת בימין פנינה ויציגה לפני אביו.

– אבי! קרא זיגמונד בקול ערב, בקול בן המתחטא לפני אביו.

זכריהו התעורר, קם ממושבו, וכמו בעינים מתות הביט בפני בנו ובפני הנערה המוזרה לו. גם האם הגביהה ראשה להביט בפני הבאה עם בנה, אך לא קמה ממקום שבתה.

– אבי, אב יקר! הנה מתה בתך, הרפאים לא ישובו הנה…

זכריהו התעורר עוד, וכמו זכר כל המעשים יגלו כעת לפניו כמו מחץ לבבו נפתח הפעם, וכמו דמעות חדשות תבאנה בעיניו עתה.

– מה לך, בני?

– הנה מתה אחותי, מתה בתך לבלתי שוב עוד… ואביא לך בת חדשה תחת אחותי אשר לקחה ה'…

נבהל האב לשמע דברי בנו וילפת, כרעם בגלגל הלמו הדברים האלה ומחצו את ראשו, הרתיחו את דמי לבבו ויביאו אור וחיים גם בעיניו… כאיש אשר יעור משנתו אחרי חלום מבהיל, כגבר מתרונן מיין אחרי שתותו לשכרה, כן היה מצב זכריהו ברגע הזה: דברי בנו האחרונים היו כסמי מרפא חריפים אשר יתן הרופא לאיש מתעלף, הוא אמנם יקוץ לתחיה אך נפשו נבהלה מאד; גם זכריהו הקיץ לדברי בנו, אך לא ידע שלו בנפשו. “בת חדשה”! מה איומה המחשבה הזאת מה נורא הרעיון הזה! – זכריהו לטש את עיניו על פנינה, רגע קטן הביט חליפות בפניה ובפני בנו, ויתעורר עוד וישאל:

– מי היא הנערה הזאת?

– היא הִנֶהָ דמי לבבי, היא מוח עצמותי ונשמת אפי, היא חיי רוחי ונפשי, – ואם בן הנני אני לך הנה היא בתך…

והאב טרם יבין לדברי בנו, גם האם קמה עתה מעל הארץ ותקשב את הדברים האלה וגם היא לא ידעה פשרם.

– אבי! בת נאמנת אהיה לך! – אמרה פנינה, ודמעתה על לחיה – בת נאמנה כיוצאת חלצך… בת אשר תנחמך תחת בתך הראשונה…

ותתן את קולה בבכי. גם בעיני האב נפתח עתה מקור דמעה ויבך גם הוא, ויבך גם זיגמונד ותבך גם אמו בכי גדול.

– הדמעות האלה דמעות קדש הן, – הוסיפה פנינה בחן שפתיה ותוסף לבכות עוד – והדמעות האלה תהיינה לי לעד כי כאב ואם אכבדכם לעולמי עד, במקום-בת אהיה לכם, ואבות-משנה תהיו לי…

נכמרו רחמי האב ולבבו הרך ברגעים האלה.

– מי את בתי?

– הנני אהובת בנכם זיגמונד, אשר נפשי קשורה בנפשו, ונפשו בנפשי, זה ימים רבים היינו לנפש אחת ללב אחד ולחיים אחדים… כי תפרידו בינינו אז תמיתו גם את בנכם גם את הבת החדשה אשר תאמר להיות באמנה אתכם… בתך, אב יקר! הלכה לעולמה למנוחת עולם, והפעם בידך לקנות לך בת את בנך יחידך… בת ובן תקנה לך הפעם בדבריך או כי תמית גם את שנינו רגע אחד, ונהיה נוספים על הבת אשר לקחה האדמה היום בבקר…

ולא יכל זכריהו להתאפק עוד. – רב! קרא בקול בוכים ויגש עד פנינה וישק לה על מצחה, והיא השיבה עתרת נשיקות על ידיו.

– ברוכה את לה'! – הוסיף זכריהו אחרי רגעים אחדים – הן יחיד הנהו עתה זיגמונד לי, ועלי למלא חפצו, ותאות לבו אתן לו.

גם זיגמונד גם פנינה נשקו את ידי האב והאם, ויוסיפו לספר באזניהם את גדל אהבתם, את יגונם לפנים ואת שמחתם הפעם, וזכריהו הניד במו ראשו ויאָנח בשברון מתנים ולא דבר דבר. ואחרי אשר עברו ימי אבל בתם, חגגו את חג ברית “התנאים” אשר לזיגמונד ולאהובתו פנינה.

ראובן אשר ברודס
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ראובן אשר ברודס
רקע
ראובן אשר ברודס

יצירותיו הנקראות ביותר של ראובן אשר ברודס

  1. אהבה תחולל נפלאות (פרוזה)
  2. הרימון (פרוזה)
  3. האשה וילדיה (פרוזה)

לכל יצירות ראובן אשר ברודס בסוגה פרוזה

לכל יצירות ראובן אשר ברודס

יצירה בהפתעה
רקע

פזמון

מאת יוסף אבן אביתור (שירה)


מִי יָסַד שְׁמֵי גְבוֹהִים, / מִי נָטָה גַלְגַּל נְגֹהִים?

מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים, / מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת אֱלֹהִים?

לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים!


מִי אָמַר וַתְּהִי אִמְרָתוֹ / יוֹם מְתִיחַת שְׁחָקָיו?

מִי בָט וַיִּכּוֹן מִבְטָאוֹ / יוֹם נְטִיַּת אֲרָקָיו?

מִי גָדַר גִּדְרוֹת מַצְלוּלִים / יוֹם שׂוּמוֹ חֻקָּיו?

מִי דִבֵּק רִגְבֵי אֶרֶץ / יוֹם הֲכִינוֹ עֲמָקָיו?

מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו?


מִי הָעוֹטֶה סוּת גָּאוֹן / ותִלְבֹּשֶׁת גַּאֲוָה?

מִי זוֹכֵר צֶדֶק / וְתַהֲלוּכָיו עֲנָוָה?

מִי חֲסִין יָהּ וְרַב כֹּח / וְכָל קוֹמָה לְפָנָיו מִשְׁתַּחֲוָה?

מִי טָף עֲלוּמָה / וַיִּקְרָאֶהָ בְּהֶגְיוֹן מַחֲוָה?

מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי יְיָ לֹא צִוָּה?


מִי יָרָה מִשְׁבְּרֵי גַלִּים / בְּעִמְקֵי מְצוּלָה?

מִי כוֹנֵן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָה / בֵּין גַּלָּה לְגַלָּה?

מִי לָהַג הִגָּיוֹן / וַיְפַלֵּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה?

מִי מִלֵּל לְבִלְתִּי רֶדֶת / שְׁתַּיִם בִּדְפוּס אֶחָד מִלְּטַשְׁטֵשׁ חָלִילָה?

מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו ומִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה?


מִי סוֹפֵר תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע / פִּעְיוֹת יְעָלוֹת?

מִי עָרַךְ לְנֶשֶׁר לְקַבֵּל בָּנֶיהָ / בֵּין כְּנָפֶיהָ לַעֲלוֹת?

מִי פָקַד לִדְרָקוֹן / לְהַכִּישׁ רַחֲמֵי אַיָּלוֹת?

מִי צָר לְכָל קוֹל וְקוֹל / שְׁבִיל לִפְנֵי עַצְמוֹ בְּחֵילוֹת?

מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קוֹלוֹת?


מִי קָבַע בְּרֹאשׁ אֱנוֹשׁ / הַרְבֵּה נִימִין בְּגָדְלוֹ?

מִי רִשֵּׁם לְכָל נִימָה וְנִימָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ / מִלְּהַכְחִישׁ נִהוּלוֹ?

מִי שִׁפֵּר תֹּאַר כָּל יְצוּר / כְּתֹאַר אָדָם הָרִאשׁוֹן וְכִלּוּלוֹ?

מִי תִכֵּן לְהַשְׁווֹת לָז לְלָז / בְּצוּרָתוֹ וַאֲמִירָתוֹ וְקוֹלוֹ?

מִי יַגִּיד עַל פָּנָיו דַּרְכּוֹ, וְהוּא עָשָׂה – מִי יְשַׁלֶּם לוֹ?


מִי יָרָה חָמֵשׁ אֵימוֹת / עַל חֲמֵשֶׁת גִבּוֹרֵי עוֹלָם?

מִי וִעֵד אֵימַת יִתּוּשׁ / עַל פִּיל הַנִּגְלָם?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.